אז בפרק הרביעי של סלואה: האם נוויל יצליח להיכנס אל מאבקי הכוחות באירלנד הצפונית? האם אמנת הסודיות היא אות מתה? האם הוא יצליח להשתלב בחברה? ואיך החיים באזור שהיה מוכה באלימות דתית?
פרק 4
לרדת
להגיע "אל תוך" העניינים היה חוויה מורטת עצבים יותר ממה שנוויל ציפה. מוליגן קרא לשני אנשים גדולים ומאוד חזקים, שהציגו את עצמם כגרי פיצמייקל ודני קילרוי, ולמרות ההסכמה והנחישות שלהם כשראו את השרביט, הם נקטו בזהירות רבה עם ה'חבר' החדש שלהם. ידיו נכבלו מאחורי גבו בנייר כסוף וחזק שזיהה ברעד מחליא כאותו חומר שקולין השתמש בו פעם כדי לנסות ולחסום את הפצע כשגוזרר, אבל אפילו עם כוחו הגדול של ארני, הוא לא הצליח לקרוע אותו אחרי שכרכו אותו סביבו כמה פעמים מסביב לפרקי היד בערימה עבה ומתכתית.
חתיכת בגד נקשרה על עיניו, והוא הובל אל כלי רכב מוגלגי ואל תא קופץ, רוטט ומהדהד שהריח מזיעה ותשישות כשנסעו ברחובות העקומים במשך מה שנראה כמו שעות. כשהגיעו לבסוף לאן שלא הגיעו, הטקס עוד לא נגמר. המטפחת והכבלים הוסרו, אבל איש אחר שלא הכיר כיוון אליו אקדח מאוד לא נעים כשאדם בגיל העמידה ובמדים צבאיים עם צלב אדום (1) על כתפיו פשט את בגדיו וביצע בדיקה מאוד אינטימית בכל חלק מגופו.
הוא הצליח לשמור על שרביטו רק כשהזהיר אותם בזהירות שהיו חפצים אישיים, אפילו כמעט חיים, ושיקרו דברים נוראיים לכל מי שינסה לשים עליהם את ידו, שלא לדבר על כך שיסרב לספר להם כלום אם הוא יוחרם. בהתחלה הם מחו על כך, אבל קללת עקיצה אילמת וזהירה הוכיחה את מילותיו לפיצמייקל, ולמזלו, הם לא באמת הבינו כמה החפץ היה חזק, או באיזו קלות קוסם יכול היה להניף אותו. הרעיון שעליו לבצע טקסים מסובכים מאוד כדי להשתמש בקסם היה אחד שלא טרח לתקן, אבל כמה כישופי קונפונדוס מהירים היו הדבר היחיד שאפשר לאוניה שלו, לשעונו של אביו (ששמר פחות מתוך רגש ויותר בגלל ההתראה שלו בכל שעה) ולבקבוק פולימיצי לשרוד את החקירה.
הכסף המוגלגי שהרמיוני נתנה לו נלקח, וכך גם המפה אל ההוסטל, התמונה של חנה - כשהם התפלאו מאוד איך חייכה ונופפה - וגם הסכין שהוסתר בקרסולו והשני שהוסתר בגבו. הם אפילו מצאו את קמע הזימון בגודל של גוז שלבש כהילאי שאפשר לקוסם שפורק מנשקו לקרוא לשרביט שלו, כשהם סירבו לקבל שלא היה נפץ או מכשיר ציתות וחתכו אותו מתחת לעור הדק של ידו לפני שדרכו עליו.
לאחר שהפשיטו ובדקו אותו, הוא נלחץ אל קיר בטון חשוף, והם צילמו קצת את הצלקות על גבו ואת זאת על שיערו, ואז שמו את ידיו על כריות דיו לפני ששמו אותן על גלילי נייר. זה, אמרו לו בנימוס מאוד מדאיג, היה רק אמצעי זהירות, כדי שיוכלו לזהות את גופו אם 'יגמור כקדוש מעונה, אפשר להגיד', וגם, נאמר לו בחומרה רבה יותר, כדי שיכירו את הסימנמים שלקחו מהידיים שלו אם אי פעם יהיו ליד משהו שה'טייגים' השנואים עשו. סוכנים כפולים, כך נראה, לא היו נדירים ולא סבלו אותם.
לבסוף, אחרי כל זה, ניתנו לו לא הבגדים שלו, אלא מדים לא תואמים שהכילו כמה כתמים חומים, ואז הוא הובל, עדיין יחף, אל חדר חשוך, שבו ננעל ונשאר כדי לחכות. ידיו שוחררו, למרות שפרקי ידיו עדיין כאבו מהדבק, והוא הרים את שרביטו, ממלמל "לומוס!" כדי למלא את החדר באור כחול וקריר. מה שראה גרם לו לרעוד חזק, להתכופף ולקמץ את ידיו על ברכיו כשראשו הסתחרר ובטנו התהפכה מהצורך להקיא.
זה היה חדר שחיטה.
כל מקום היה בטון מצוחצח, טבעות נמצאות עמוק בקירות בהן נקשרו החיות, והיו דלתות בכל צד שלא היה צריך לבדוק כדי לדעת שהן נעולות. היה לו מראה שחוק של מקום שקורצף אלפי פעמים, וריח חומר ההלבנה הפך לקבוע, אבל כך גם ריח הדם והכתמים שהיו שם יותר מדי כדי להימחק. הם היו עמוקים על הרצפה, שהיה לה ביוב במרכז החדר, ופתאום הוא שנא את הקסם שלו מאוד, כי אולי לא ידע מה היה החדר הזה אם היה מוגל, אבל הוא יכול היה להרגיש את זה, הוא יכול היה לחוש את אלפי המיתות שהתרחשו כאן, ואוי, מרלין, אבל לא כולן היו חיות.
"אז זה אחלה של לפיד, אני מבין, אבל מה עוד אפשר לעשות עם זה, ג'קי יקירי?"
נוויל נבהל, ליבו פועם באוזניו כשהקול נשמע מקופסה קטנה ומחוררת שלא ראה לפני כן. היא הוצבה גבוה בפינה אחת של החדר, ותחתיה מתקן משונה שכאילו בהה בו בעין זכוכית אחת מעל אור אדום שזהר באופן קבוע. הוא נשם נשימה עמוקה, ואסף את עצמו. "מי שלא תהיה, אני לא ממש אוהב את הכנסת האורחים שלך. אם ככה אתם מתייחסים לחברים, אני לא חושב שאני רוצה להראות לכם משהו אחרי הכל."
הקופסה צחקה קצת, ואז החדר פתאום הואר באור לבן וחזק מצינורות ארוכים שהיו על תקרת הבטון, והקול שוב נשמע, עליון ומתנשא. "נו, חבר, אל תילחץ. יש לנו כמה סיבות להיזהר, בעצם, ואתה לא צריך לפחד כל עוד אתה לא מתכנן איזה משהו מצחיק. אבל אתה צריך להרגיש טוב, בעצם. בחור לא נכנס כל כך רחוק בלי להיות אחד מאיתנו במשך יותר מכמה שעות. אבל אני לא חושב שיש לך כל כך הרבה ברירות כרגע, בעצם. אתה לא יודע איפה אתה, וגם אימא שלך לא, אז הכי כדאי לך לעשות את מה שאמרת ולהראות לנו מה הצ'ופסטיק הזה עושה, וגם את מה שאתה לא יודע על הסלואה."
אחרי ששקל לרגע את אפשרויותיו הדלות, נוויל הידק את הלסת שלו, והוריד את חולצתו, מניח אותה על הרצפה לפניו ומצביע בשרביטו אליה. בהנפת שרביט, החולצה ריחפה באוויר, והוא הזיז אותה הלוך ושוב כמה פעמים, מסובב אותה באוויר לפני שהניח אותה שוב על הרצפה והסתכל שוב על החולצה. "הנה. עכשיו תתנו לי לראות מישהו, או שאני עומד לשכוח כל מיני דברים שהוא יכול לעשות? אני לא כל כך אוהב מתח, אתם יודעים."
לזמן ארוך, הייתה שתיקה, ואז הדלתות בקצה אחד בחדר נפתחו, ושלושה אנשים נכנסו. שניים היו אלו שפגש בבר קימברלי, פיצמייקל וקילרוי, שניהם חמושים באקדחי מוגלגים כבדים שחוברו לרצועות על כתפיהם ולרצועות ארוכות של תחמושת נוצצת שנגררו כמו נחשים על הרצפה. השלישי היה זר, אבל היה ברור שהוא היה האחראי, ונוויל ידע לפני שפתח את פיו שהיה האיש שאת קולו שמע מהקופסה הקטנה. הוא היה גבוה וחזק כמו הקוסם הצעיר שנוויל התחזה אליו עכשיו, שיערו הכהה קצוץ כמעט עד לקרקפת, ואי אפשר לדעת אם גילו היה משהו בין עשרים לחמש לארבעים.
הוא הנהן בראשו אל האסיר בחיוך קטן ועקום. "אתה ממש בררן, לא ככה, ג'קי? אני בילי אולסטר, המפקד של קבוצה חמודה שידועה כמגני היד האדומה (2), ונראה שרצית לדבר?"
"בילי אולסטר?" חזר נוויל בספקנות. "למה אני מפקפק שזה מה שרשום בתעודת הלידה שלך?"
"אם כן ואם לא," האיש הגיב בקור, "זה לא חשוב בשבילך. אז למה שלא כולנו נהיה נחמדים עכשיו? לא צריך מילים קשות בין שני חבר'ה שמרגישים דומה לגבי המלכה בלונדון והאפיפיור ברומא."
"אמרו לי שתוכל לעזור לי למצוא את הסלואה," אמר נוויל.
"אה, עכשיו, זה לא איך ששמעתי את זה. אמרו לי שיש לך מידע ומה שאנחנו הצענו לך זה סיכוי לנקום על מה שמקשט לך את הגב." אולסטר צעד אל החדר, ונוויל החליט שהגיע הזמן להפגין כוח אמיתי, לשנות את המאזן לטובתו לפני שהאיש השני יהיה בטוח מדי לגבי עצמו.
הוא שמר על פניו מרוסנות לחלוטין, ובכלל לא הראה ניסיון כשנופף בשרביט, וגרם לשני שרפרפים להופיע, ואז החווה אליהם. "למה שלא נשב, אולסטר, ונוכל לדבר על זה כמו ג'נטלמנים. באמת אין צורך בשומרי ראש או בלעג. אתה צודק… אנחנו באותו צד, ולשנינו יש דברים שהאחר רוצה. אז בוא נגמור עם השטויות ונגיע לעסקים."
אולסטר היה מופתע בבירור, עיניו התרחבו יותר ממה שנוויל חשב שרצה, הצבע אזל מלחייו מכוסות הזיפים, אבל הוא לא הפך לראש מיליציה מחתרתית בגלל שהיה פחדן, והוא התאושש במהירות. כמעט בקלילות, הוא נופף אל שני הבריונים, ושלח אותם לדרכם ללא מילה, ואז התיישב על אחד מהשרפרפים כאילו היו משהו שראה כבר אלף פעמים. "הוגן מספיק, בעצם. אז מה יש לך בשבילי, ומה אתה רוצה?"
"אני לא יכול לתת לך קסם," אמר נוויל במהירות. "אם זה מה שאתה רוצה, אין לך מזל. וזה לא שאני לא רוצה. זה לא משהו שאפשר לתת. או שנולדת איתו או שלא, וזה ממש, ממש נדיר. ואל תחשוב על כל מיני רעיונות להוציא את זה ממני… אם יכאב לי, אם ממש יפחידו אותי, אם לא אוכל להתרכז, זה לא יעבוד. ואותו הדבר, בעצם, אם אני לא רוצה."
לרגע, שקל אולסטר, ואז הסתכל אל עיניו של נוויל, אצבעותיו אוחזות בשפתו התחתונה. "יש כמה," הוא אמר באיטיות. "שאומרים שזה לא ככה. שכל קלטי אמיתי -"
"אף פעם לא שמעת על מישהו שמבטיח סתם הבטחות כדי לגייס?"
"איי," הנהן אולסטר, "אבל אני הייתי אומר שזה לא ממש מציאותי אם מישהו אומר לי שקיים קסם."
"בסדר." נוויל עמד, וסובב את השרביט בידו כדי לסובב את הידית החוצה. "קח אותו. אני מניח שהדם שלך מספיק קלטי. אני אפילו אספר לך כישוף אמיתי: פלגראטה. זה גורם לסימנים להיחרט בחפצים. תצביע עם השרביט עליי, על הקיר, על מה שלאתרצה, ותגיד את זה, תתכוון לזה, תנסה עד שהפרצוף שלך יהיה כחול. אני לא מודאג."
עיניו הצטמצמו, אולסטר לקח את השרביט, ואז דקר איתו ישירות על פניו של נוויל. "פלגראטה!"
כלום לא קרה, בכלל לא, והקוסם הצעיר חייך בקלילות, לקח את השרביט שוב והסתובב כדי להצביע על הקיר מאחוריו. "פלגראטה!" מיד, אש כתומה נורתה מהקצה, וחרכה קו על הבטון כשהשאירה סימן נוצץ במחסום המוצק. כשהוא מסובב את השרביט בקלילות בין אצבעותיו, נוויל הסתובב ושוב ישב על השרפרף, מחייך. "שינית את דעתך, אולסטר?"
לרגע, היה משהו שנראה כמו פחד, אבל במהירות הוא התחלף בניצוץ בהיר וחמדני, ואולסטר צחק, רוכן קדימה עם מרפקיו על ברכיו. "בהחלט, ואוי, ג'קי, יקירי, אני רואה עתיד טוב בשבילנו, בהחלט! למען האמת, אני חושב שאולי אקח אותך למסיבה שאנחנו מתכננים הלילה כדי להראות רצון טוב, ואז נוכל לדבר הרבה מאוד זמן על חברנו הרוח."
OOO
"-בדיוק כמו שהתנהגת לגמדוני הבית, רון! רק בגלל שמשהו היה ככה שמונה מאות שנים זה לא צודק."
"הרמיוני, כל העניין הזה פתור. אם הם רוצים מדינה משלהם, יש להם אחת! אם הם לא רוצים להיות חלק מהממלכה, הם יכולים לעבור, ולא לעבור רחוק כל כך."
"האירים לא צריכים לעזוב את אירלנד כדי להיות אירים! זה מגוחך! כל העניין הזה הוא רק כמה אנשים טיפשים, ראשי כרוב שלא עוזבים את התסביך הקולוניאלי שאני רוצה לחשוב שהתגברנו עליו במאה העשרים ואחת. הכתר צריך לקבל את זה שבלפסט היא חלק מאירלנד כמו דבלין ולעזוב אותה בשלום כדי לעצור את כל שפיכות הדמים הזאת."
"אז אנחנו רק צריכים להיכנע לאלימות? ללמד אנשים שאם הם יעשו מספיק בלגן, נקפל את הזנב ו -"
"סתמו, שניכם!" נוויל צעק בקול על שני חבריו כשהתקרב אל השולחן, בלי לטרוח לברך אותם לפני שמשך כיסא וסובב אותו כדי לשבת עליו הפוך, זרועותיו על גב הכיסא וסנטרו נח עליהן בעייפות. "אתם פשוט אידיוטים."
הפרצוף של רון האדים, והרמיוני נראתה מזועזעת, פיה זז כמה פעמים לפני שהצליחה לדבר. "נוויל! רק ניסיתי להסביר לרון ש -"
"שמעתי." הוא המשיך להזעיף פנים. "ואף אחד מכם לא יודע על מה אתם מדברים."
"ואני מניח," אמר רון בציניות, "שהפכת למומחה בעניין בעשרים וארבע השעות האחרונות?"
"לא, אני לא, וזה העניין." נוויל שפשף את מצחו, מנסה לשווא להקל על כאב הראש שנוצר שם. "אבל מה שגיליתי היה שזה בכלל לא קשור לאיזה דגל מתנופף בבירה בבלפסט, ושלא אתה או אני או הרמיוני או אף אחד שלא חי שם כל חייו יוכל להבין מי צודק ומי לא… אם בכלל, ואני מתחיל לחשוב שאין צד צודק באסון הזה."
מבטה הפגוע של הרמיוני הפך למבט דאגני, והיא עצרה את רון מלהגיב כשרכנה קרוב אליו, שמה את ידה על מצחו ומשכה את התלתלים לאחור בתנועה אמהית. "נוויל, מה קרה אתמול? משהו ממשלא בסדר איתך אם אתה מתנהג ככה."
הוא הרים את מבטו, בלי לנסות להסתיר את האשמה ואת הכאב בעיניו. "משהו ממש לא בסדר עם הכל פה, הרמיוני. אני מניח שהחדשות הטובות היחידות הן שאני נמצא ב-RHD. אפילו לא הורידו אותי בהוסטל עד כמעט ארבע לפנות בוקר, ועדיין לא הצלחתי להירדם."
עיניו של רון נצצו בדחיפות, אפילו כשניסה לשמור על הבעת פנים מודאגת. "מישהו שם שאתה חושב שחברנו ירצה להשתמש בו כמחדד סכין?"
"בילי אולסטר הוא הבחירה הראשונה שלי," הגיב נוויל, ואז נופף בידו, קוטע אותם לפני שמישהו מהם יגיד משהו. "אני יודע שזה שם בדוי, ואני אעשה את מה שאני צריך לעשות כדי לגלות מי הוא באמת, אבל אני אגיד לכם שהוא לא נסיך. הם לקחו אותי לאחת מה'מסיבות הקטנות' שלהם אתמול. הלכנו לבית ספר קתולי והם גרמו לי לשבור את החלונות כדי שיוכלו לזרוק זיקוקים פנימה."
"זה לא נשמע כל כך רע," אמר רון בזהירות, "כלומר, כן, בטח, ונדליזם זה רע והכל, אבל -"
"זאת הייתה פנימיה, רון. הם זרקו את הזיקוקים למעונות הבנות, מפחידים ומענים בכוונה נערות בנות ארבע עשרה וחמש עשרה רק כי הן במקרה קתוליות. שמעתי אותן צורחות ובוכות ומתייפחות ובורחות, והטמבלים האלה צחקו על זה וקראו להן בשמות הכי נוראיים שיש ואמרו שהם עומדים ללכת לשם ו… זה היה ממש חולני." הוא הוריד את ראשו, מרגיש את סומק הבושה בלחייו על כך שהשתתף בכך. "ואני מרגיש נורא," הוא הודה, "שהשתמשתי בקסם כדי לעשות את זה. זה כאילו לכלכתי חלק מתוכי שאמור להיות משהו טוב, וזה טיפשי, כלומר, בשם מרלין, השתמשתי בקללת ההריגה לפני כן."
הרמיוני הזדקפה כל כך בפתאומיות עד שהעיפה את הקפה שלה מהשולחן, ואפילו לא שמה לב כשהספל מפלסטיק קפץ על הרצפה מהשיש, המכסה עף וגורם לקפוצ'ינו להישפך ולהכתים את האבנים וכמה יונים קרובות. "אתה מה?"
"היו להם לבנים," הוא משך על כתפיו, "דיפינדו בטח עשה פחות נזק בסוף, אבל -"
"נוויל, זאת לא הנקודה!" קולה של הרמיוני היה גבוה מאוד, ורון העווה את פניו. "השתמשת בקסם במקום פתוח עם קבוצה של טרוריסטים מוגלגים?! זה… זה… זה…" היא גמגמה באימה, מנסה ונכשלת למצוא דרך לתאר עד כמה הפר את החוקים. "זה לא טוב!"
"אמנת הסודיות כבר גמורה פה," נאנח נוויל. "ואנחנו די יכולים לזרוק אותה לפח אם אנחנו מסתכלים על הקבוצות האלה מהשוליים. אני לא מתכוון שאנחנו צריכים לנופף בשרביטים שלנו כאן ולהרים לך את הקפה, הרמיוני, אבל זה כבר ידע פתוח אצל הארגונים הצבאיים שהקסם קיים. הם אפילו נתנו שם לקוסמים שמעורבים בזה- הם קוראים לנו 'צ'ופסטיקים' בגלל השרביטים. ככה נכנסתי אליהם, וככה עברתי את מה שהיה אמור להיות חצי שנה לפחות של חניכה לפני שהייתי יכול לפגוש מישהו חשוב רק חצי מבילי אולסטר. הם התלהבו מאוד שצ'ופסטיק נמצא בצד שלהם."
"אז כולם בצד השני, אם ככה." רון שילב רגל ארוכה אחת על השנייה, ורכן קדימה עם מרפקו על ברכו וידו על סנטרו כשהסתכל על נוויל בדחיפות. "אתה מבין שזה סוג של דבר שאנחנו נצטרך לדבר עם שאקלבולט כי אולי הוא צריך להודיע לרשויות המוגלגיות? כלומר, אם השין פיין (3) משתמשים בקוסמים אפלים -"
"זה לא שין פיין, רון, ומי שאני הייתי איתם אתמול הם לא UDA." נוויל הסתכל בחומרה על עיניו של חברו. "אלו קבוצות פוליטיות. ואלו סתם תאים קטנים של בריונים אלימים - בעצם כנופיות, כמעט כתות - שמנצלות את הצרות כתירוץ להמון אלימות והמון שנאה אישית. ואני לא יודע אם RIRA או PIRA או איזו קבוצה לאומנית אחרת משתמשת בקוסמי אופל או לא. זה נראה כמו צד שלישי, ואולי אפילו רביעי. אולי שיימוס צודק, אולי זה לא, אולי הוא יצר את מה שהוא אמור להילחם נגדו וזה אמיתי עכשיו, או שאולי הוא רק אמר שזה קיים כי זה במוח שלו ומי שלא הולך אחריו מדבר על זה. הלוואי שידעתי."
דממה ארוכה נשמעה לאחר האנחה הכנועה שלו בסוף, אולם לבסוף, הרמיוני הושיטה את ידה, עיניה הכהות רכות ומבינות. "אתה רוצה סנדוויץ', נוויל? קפה?" השאלה העדינה הפתיעה אותו לחלוטין, והוא בהה בה בריקנות לכמה שניות לפני שהניד לבסוף את ראשו.
"לא. לא ממש רעב אחרי אתמול. אבל תודה." הוא הציץ מסביב לשולחן, כמעט מובך מהביקורת שלו. "ומה איתכם? הייתי כזה פוץ, לא התכוונתי ל -"
"אל תדאג לגבי זה, חבר, באמת." רון נופף בידו בביטול, "נשמע כאילו עברת חתיכת לילה. אני הייתי גם מתנהג נורא. אבל אולי נוכל בכל זאת להציע לך משהו."
נוויל הרים גבה אחת, מסוקרן. "מה?"
"זה בגלל הרמיוני, באמת. היא זאת שהוציאה את זה מהתיקים של המשטרה המוגלגית… היא באמת מבינה בחיפוש במספרים וכל הזבל הזה בטפסים שגורמים לי לכאב ראש."
"יש חפרפרת במשטרה האירית הצפונית," היא אמרה לו כמעט בשמחה. "אחד משל שיימוס, אנחנו בטוחים בזה. כל אחד מהמוגלגים שנהרגו פגש את אותו הפקיד באיזו שהיא צורה עד שישה שבועות לפני המוות שלהם. הוא אוסף מידע על מטרות פוטנציאליות לאלימות, ואני חושבת שאם נשתמש בזה כנקודת התחלה וננסה למצוא -"
עיניו של רון הצטמצמו כשדיברה, ואז פתאום הכה בשולחן בכף ידו, וגרם לה לקפוץ ולצווח כשצעק צעקת השראה מנצחת. "הבנתי! לעזאזל, נוויל, הבנתי!"
"מה?" דרש נוויל.
"אנחנו לא נסגיר את החבר הנוכל שלנו. נשתמש בו, כי עם נוויל, יש לנו מישהו מבפנים עכשיו באחד מהמקומות שבהם הסלואה אוהב לצוד. אז נשתממש בנוויל כדי להשיג מידע על בילי אולסטר הזה או על מישהו אחר שנראה כאילו ירגיז אותו, ונוודא שכל פרט מלוכלך, מגעיל, אלים ומפתה יעבור אצל הפקיד המלוכלך. ואז נוויל יעזור לנו לסדר דברים כדי להביא אותו למקום מסוים בזמן מסוים, נוודא שזה יעבור ויראה כמו הזדמנות טובה ממש, ונחליף ברגע האחרון."
"אני לא יודעת, רון…" היססה הרמיוני, נושכת את שפתיה בדאגה. "יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש מאוד עם הרעיון הזה."
"פשוט מבריק, וויזלי!" נוויל חייך, ולחץ על כתפו של חברו שהיה הילאי גם. "שתי פיות בקללה אחת, אני אוהב את זה. מביאים את אולסטר למשטרה ולנו את פיניגן, ובינתיים, נפתור קצת מהקורים המסובכים שלהם."
"אתה תצטרך להישאר איתם, נוויל," הזהירה הרמיוני בקדרות, "להרוויח ולשמור על האמון שלהם. זה יהיה עם עוד דברים כמו אתמול, אולי גרוע יותר. אתה חושב שתוכל לעשות את זה?"
"אחרי אתמול, מישהו חייב לעצור אותם," הוא אמר בהחלטיות. "אולי זאת רק קבוצה אחת או אפילו רק איש רע אחד בקבוצה אחת, אבל זה עדיין הרבה סבל שנוכל לגמור אם לא נשתפן פה, שלא לדבר על זה שנתפוס את שיימוס לפני שיהפוך את כל הדבר הזה למלחמת קוסמים במוגלגים. ואני אפילו לא רוצה לחשוב על מה שיקרה אם יש קצת אמת בזה שאתה יכול להשתמש בקסם הדרואידי כדי לתת קסם למוגלגים, לא אחרי שראיתי מה המוגלגים האלה יכולים לעשות עם לבנים ומילים וזיקוקים. הם לא צריכים גם כישופים וקללות בנוסף לכל."
"אז זהו זה." הרמיוני נעמדה, מנערת את חצאיתה קצת בלחץ כשהרימה את כוס הקפה וזרקה אותה בפח קרוב. "רון ואני נחזור למחלקת ההילאים ונתחיל לנסות לאתר את הרשת של העכברוש הקטן עד כמה שנוכל בלי להדאיג אותו, ואני אוודא שכל מה שיצא מאיתנו בנוגע ל-RHD יגיע אליו ישירות. ואני אודיע למשטרה האירית הצפונית את מה שאנחנו עושים כדי שלא ניפגע אם החקירה שלהם תגלה שהוא מלוכלך והם יפטרו אותו."
"תיזהר, נוויל," רון עמד גם כן, ולחץ את ידו של נוויל עם חיבוק מהיר וטפיחה על הגב, בלי להסתיר את הדאגה הכנה. "אם זה יתחיל לפגוע בך…"
"תודה, רון, אני מתכוון לזה," נוויל הנהן והחזיר את החיבוק, אפילו לא צריך לשמוע את שארית המשפט כדי להבין את הצעת חברו. הוא חיבק גם את הרמיוני חיבוק קצר, ואז החל ללכת, והסתובב ברגע האחרון. "עוד דבר אחד."
הקוקו המקורזל של הרמיוני הסתובב מאחוריה כשהסתובבה אליו קצת מהר מדי. "כן, נוויל?"
"קסם יכול להיפטר מקעקוע?"
היא קימטה את מצחה לרגע, שוקלת, ואז הנהנה. "אם לא ימחק מעצמו כשהפולימיצי יגמר, ואני לא בטוחה בזה."
"טוב," אמר נוויל בפשטות. "לא הייתי רוצה להסביר לחנה למה נאלצתי לחתוך כל כך הרבה עור מהחזה שלי אחרי שזה יגמר."
(1) הצלב האדום הוא דגל אנגליה ומסמל נאמנות לכתר.
(2) קבוצה צבאית שנוסדה ב-1998 בידי מתנגדים להסכם יום שישי הטוב.
(3) מפלגה אירית שדוגלת במדינה אירית אחת עצמאית. פירוש שמה הוא "אנו עצמנו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה