אז בפרק השלישי של סלואה: כיצד יצליח נוויל להיעלם כמו שצריך ולחקור כמו שצריך את שיימוס, חברו שהפך לפושע? ומה נוויל יגלה על אירלנד? ומה בנוגע לדיאבל דוב- אמיתי? או שסתם יציר דמיון של שיימוס? ואם אמיתי- מה עם אמנת הסודיות? והיום גם נפגוש לראשונה מישהי שאנחנו מכירים בשמה… אבל לא ממש אותה...
פרק 3
להיכנס
"דוד נוויל!" הקרירות המרעננת של הרוח שתמיד נשבה באדמות היילנד בקושי הופיעה כשנוויל שמע את הצווחה השמחה של הילדה, והוא הסתובב, וכרע בדיוק בזמן כדי לפתוח את זרועותיו לפני שהדמות הקטנה קפצה עליו במהירות מלאה. הוא הרים אותה, ונעמד כדי לסובב אותה גבוה באוויר ולגרום לה לצעוק שוב בהנאה לפני ששוב הניח אותה על האדמה.
פיה העגול של ססילי היה אדום, כמה תלתלים כהים נפלו על מצחה מתחת לסרט הכחול שאיך שהוא נשאר על ראשה למרות הברכה הנלהבת, והיא לא ניסתה להסית אותם כשקרנה אל הסנדק שלה. "אתה מסריח," היא הכריזה בשמחה, ועיקמה את אפה. "הבאת לי משו?"
"לא הפעם, מותק," הוא צחק. "אבל אני חייב לדבר עם אימא שלך. איפה היא?"
"ממש כאן," קולה של סוזן היה מלא בשעשוע ובדאגה, "זה שילדה בת ארבע וחצי עוקפת אותי בריצות גורם לי להרגיש זקנה לפעמים… אבל מה קורה, נוויל? לא קיבלנו שום הודעה שאתה מגיע, ואתה שרוף."
הוא הנהן בראשו בחשיבות אל בתה כשניער את הסיבים החרוכים של גלימתו. "אה, כלום. סתם הייתה לי תאונה קטנה. אפילו מבוגרים צריכים להיזהר עם אש, אבל לא היה לי זמן לשלוח הודעה… נחמד לבקר במקום הזה כשאתה צריך להסתלק לפעמים."
למזלו, היא הבינה את כוונתו, ועיניה הכהות הפכו לרציניות, ופניה היפות קדרו כשלקחה את ססילי בזרועה והפנתה אותה אל החווה האפורה מאבן שהייתה בלבו של עמק במרחק שלושים צעדים, וליטפה את הילדה בעדינות בגבה. "קדימה, ססילי. אימא ודוד נוויל צריכים לדבר עכשיו, ואז נבוא פנימה. תגידי לסבא שהוא פה, בסדר, חמודה, ושהוא צריך גלימות חדשות? ילדה טובה."
"איי, אימא! ואני אגיד גם לאבא שהוא פה, הוא יאהב את זה!" מבט האכזבה של ססילי אחרי שסילקו אותה נעלם בגלל החשיבות של המשימה, והיא רצה במהירות, שיערה הארוך קופץ מאחוריה כשרצה.
סוזן צפתה בה הולכת, מבט מוזר על פניה כשליטפה את הטבעות שעדיין לבשה על ידה השמאלית. נוויל קימט את מצחו בהבנה, מנמיך את קולו כדי להבטיח שהאוזניים החדות של הצעירים לא ישמעו. "היא עדיין -"
"אני לא יודעת אם אני צריכה לדאוג בכלל," סוזן הנהנה בהרהור, "כלומר, זה לא בלתי אפשרי שהיא צודקת, שארני כן עדיין שומר עליה, אבל אני לא ממש בטוחה אם אני צריכה לעשות משהו בנוגע לזה עכשיו כשהיא מתבגרת. אם הוא עדיין פה, אני לא רוצה לסלק אותו, אלוהים יודע, אבל אני לא רוצה שהיא תתבלבל בנוגע לזה שאבא שלה כבר לא פה."
"זה יסתדר," הבטיח לה נוויל בעדינות. "היא עדיין תינוקת… אימא ואבא שלי היו החברים הדמיוניים שלי בגילה, ואני חושב שיצאתי בסדר. את עשית דברים נהדרים איתה, באמת."
"זה פשוט קשה לפעמים," היא משכה בכתפיה, והמחווה לא ביטלה את הדאגה כמו שידע שרצתה שתהיה. "אני לא יכולתי לעשות את זה בלי דאנקן ופיונה, אבל אוי, מרלין, היא נראית יותר כמוהו בכל יום. אני מתגעגעת אליו כל כך, ואני מרגישה שאני מקווה שזה נכון, אתה יודע?" ראשה הכהה התכופף ממבוכה, ידיה מסובבות את טבעות הזהב בדאגה. "אני מדברת איתו לפעמים. אומרת לו שאני עדיין אוהבת אותו, שאני אסירת תודה… פיונה ניסתה לגרום לי להמשיך הלאה, ואני חושבת שזה סימן רע, כשאימא של בעלך מנסה לשדך אותך עם קוסמים אחרים, אבל…"
"אם זה יקרה, זה יקרה, סו. ארני בטח יבין אם תמצאי מישהו אחר - את רק בת עשרים ושתיים - אבל לא צריך להילחץ או ללכת ולחפש אם את לא מוכנה." הוא שם יד אחת על כתפיה העדינות, ולחץ עליהן בנחמה, ואז קולו הפך לרציני. "אבל הלוואי שהייתי בא לכאן רק לביקור. איך מרחיקים בן אדם מהעמק?"
היא הרימה את מבטה במהירות, עוצרת מיד את הרטיבות שהחלה לבצבץ בעיניה. "אני מצטערת! אתה פה, נראה כאילו נצלית בחיים, ואני - אבל לא מרחיקים מישהו. אם הם לא חברים נאמנים או דם נאמן, הם פשוט לא יכולים להיכנס לכאן. אם הם כן, אי אפשר להרחיק אותם. למה? מה קרה לך? מה קורה? זה קשור להילאים?"
"הלוואי שלא," הוא אמר בקדרות. "יש כמה דברים מאוד רעים שקורים באירלנד, ושמו אותי שם, כי פיניגן מעורב בזה עמוק, והוא או מישהו ממש קרוב אליו ניסה להרוג אותי לפני פחות משעה. שם מלכודת בפונדק בו הייתי, כמעט נשרפתי לחלוטין - הייתי נצלה אם לא הייתי מרגיש את הכישוף בזמן כדי להתכופף."
עיניה התרחבו מאוד בחוסר אמונה מבוהלת, ידה מכסה את פיה. "אתה לא מתכוון לשיימוס, נכון?"
"הלוואי שלא."
"זה בלתי אפשרי!" היא הנידה בראשה במהירות, רעמת השיער שלה מתנדנדת. "אני לא מאמינה, נוויל! בטח יש איזו טעות! רק בגלל שהוא לא נשאר עם שאר צ"ד לא אומר שהוא אי פעם, אי פעם -"
"הרבה השתנה, סו." קולו היה מריר כשקטע אותה. "נפגשתי איתו, ראיתי אותו בעצמי לפני שבוע, ולא הייתי מזהה אותו אם לא הייתי יודע עם מי דיברתי. הוא יצא מדעתו, הוא רודף אחרי שדים וצללים שאפילו לא קיימים כדי לנסות ולברוח מאלו שכן, ולפי דעתי, אנחנו אויבים עכשיו כי אני מנסה לעצור אותו."
"לעצור אותה ממה?"
"מלרצוח." ענה נוויל בפשטות. "רציחות אלימות ונוראיות של אנשים שהוא חושב שאמורות לעצור את ה'דיאבל דוב' הזה שהוא החליט שהוא הרידל הבא."
הייתה שתיקה ארוכה כשעיניה חיפשו את שלו, וראו את הרצינות המוחלטת שם שלא יכלה להכחיש. לבסוף, היא נשמה נשימה עמוקה, כתפיה מרפות. "בסדר. טוב, בוא נכניס אותך פנימה, ננקה אותך, נגדל את השיער שלך לפני שחנה תתפרע… היא יודעת?"
"הרמיוני אומרת לה. אני לא רוצה שתהיי מודאגת אם תקראי בנביא שקרה לי משהו נורא אלא אם כן תשמעי את זה מחנה, מרון, הרמיוני או הארי בעצמם. אני עומד להוריד פרופיל לקצת זמן, ואני לא רוצה שהחברים שלי יפגעו בתוך הבלאגן הזה. את יכולה להבטיח לי שאת וססילי תישארו פה בעמק עד שהדבר הזה יסתיים? אני לא חושש עבור כל צ"ד, אבל הוא עומד לחשוד שהניצולים של הסגל הבכיר עוזרים לי, ולא נשארו הרבה מאיתנו."
"לונה?" שאלה סוזן כשהחלו ללכת בחזרה בחצר אל הבית.
"היא עדיין במזרח אירופה עם החבר החדש שלה מחפשת מרלין-יודע-מה (1), היא תהיה בסדר, והארי וג'יני שניהם הילאים ושניהם קיבלו אזהרות. הלוואי שיכולתי לעשות עוד, אבל…"
"אם עוד מישהו צריך לברוח, תגיד להם שהם יכולים לבוא לכאן אם לא אכפת להם לגזוז דמיגייזים ולטאטא שערות," היא אמרה במהירות, ואז הסתובבה אליו עם להט בעיניה. "ואם יתברר ששיימוס חף מפשע, גם הוא יוכל להתחבא כאן עד שתוכל להוכיח את זה. אני לא אסכן את הבת שלי ואותי אם הוא כן השתגע, אבל אם הוא לא, לא אכפת לי כמה זמן עבר מאז שראינו אחד את השנייה; הוא נלחם לצידנו, הוא נלחם לצד ארני, וזה תמיד יהיה חשוב לי."
"את אישה טובה, סו," נוויל פתח את הדלת עבורה, וחייך אליה בחום כשנכנסה אל הבית הנעים, "ידעתי שאוכל לסמוך עלייך."
תגובתה הייתה חיוך חמוץ-מתוק משלה. "תמיד, המפקד."
נוויל נאלץ להסביר את הדברים שוב פעם לדאנקן ולפיונה, ואז בפעם השלישית לרובי, האחיין בן התשע עשרה של המקמילנים שהחליף את ארני בניהול החווה. בינתיים, המכשפות עבדו במרץ, ומהר מאוד הוא מצא את עצמו מקורצף ואוכל, כשאחרונות הכוויות טופלו ושיערו גדל מחדש כשהביאו לו גלימות נקיות ולקחו את המדים שלו כדי לראות מה יוכל לעשות קסם לבד השרוף. בתוך שעה, הוא הרגיש שחזר לאיתנו כשישב עם ססילי ששיחקה עם הבובות שלה על ברכיו, ושתה לאט קצת סיידר תוצרת בית של המקמילנים כשוחח על תכניותיהם ועל אפשרויותיהם עם דאנקן.
הם נקטעו בגלל פס כסוף שחדר אל המטבח החם, והסתובב במהירות באוויר לפני שהפך לדרקון חיוור שגרם לססילי לצרוח, ולהתכופף מתחת לשולחן כשתפסה בקצה באצבעותיה השמנמנות כשעיניה הרחבות הציצו בלחץ מעבר לעץ האלון אל הפטרונוס. הוא זרק את ראשו, ואז לסתותיו נפערו - וגרמו לילדה להיעלם לחלוטין - והוא דיבר בקולו המוכר של צ'ארלי וויזלי.
"יש לנו מישהו בשבילך, נוויל, בחור מתלמד בשם יואן שהיה בצד הלא נכון של דרקון ירוק לפני שלושה ימים. אני אתעתק כדי לעדכן אותך במה שאחי הקטן עשה ולקחת קצת מהשיער שלך, אם נשאר לך קצת אחרי מה ששמעתי על ההיתקלות שלך עם פיניגן. אני לא יודע אם אתה צריך לעשות הכנות מיוחדות כדי שאני אתעתק, אז אני מתריע חמש דקות לפני כדי שתסתדר."
הדרקון קרץ, ואז נעלם כמו עשן, וקולה של ססילי נשמע בכעס קודר של ילדה בת ארבע מתחת לשולחן. "אני לא אוהבת דרקונים. הם מפחידים אותי. הוא לא יכול לבוא לכאן, דוד נוויל."
"זה בסדר, חמודה," אמרה סוזן ברוגע, וכרעה כדי לזחול מתחת לשולחן ולאסוף את בתה בזרועותיה. "זה לא דרקון אמיתי, ואף דרקון אמיתי לא בא לכאן. זה רק פטרונוס, כמו החזיר של אימא (2) או הבולדוג של דוד נוויל. את אוהבת את מר וויזלי, נכון?"
ססילי קימטה את מצחה בחשד. "איזה?"
"צ'ארלי: זה שהביא את כל החברים כדי לעזור לנו להיפטר מרידל. זה עם התמונות על הידיים."
היא שקלה את זה לרגע, ובסוף ססילי הנהנה באישור חסר רצון. "אם הוא יביא ממתקים."
"צ'ארלי לא הלך לשום מקום בלי ממתקים בכיסים מאז שויקטואר (3) נולדה," צחק נוויל. "אני חושב שאפשר לטפל בתנאים של הגברת הצעירה."
"אתם כולכם מפנקים אותה מאוד," כעס דאנקן, אבל היה ניצוץ בעיני האגוז שחלק עם בנו ושעכשיו נצצו גם בפניה המתוקות של נכדתו.
"אני הנסיכה של צבא דמבלדור," אמרה להם ססילי בפשטות.
צחוק עבר בקרב המבוגרים, ונוויל משך בכתפיו בחוסר אונים, וחייך כשהסתכל על המכשפה הקטנה שהתכרבלה בחיקה של אמה. "מה אומרים לאמת?"
כשמטפל הדרקונים הופיע בקראק כעבור כמה רגעים, הוא ראה מיד את הילדה הרצינית, ידה מושטת לפניה, ופרצופו המנומש התעקל מיד בחיוך בהבנה. "רוצה משהו, סי?"
"לא קוראים לי סי, זה ססילי," היא אמרה לו, "ואני רוצה ממתקים."
"בבקשה, ססילי," תיקנה אותה סוזן בחומרה, ואז משכה בכתפיה אל צ'ארלי. "מצטערת, אדון וויזלי, היא קצת פחדה מהפטרונוס שלך, והיא -"
"כמובן, ואני מצטער שהפחדתי אותך, ססילי," הנהן צ'ארלי, וכרע לפניה כשחיפש בכיסיו והוציא טופי קטן ועטוף בעטיפה צבעונית. "הנה לך. ממתק אחד וסליחה, אבל אני אצטרך לדבר עם המבוגרים אם לא אכפת לך עכשיו."
הייתה שתיקה של רגע כשהממתק נשלף והוכנס אל פיה, ואז היא חייכה עם שיניה שנצבעו בכחול כשלקחה את הבובה שלה והלכה אל פינה במטבח. "איי, זה בסדר."
"כל עוד יש לי רשות ממך," צחק צ'ארלי, ואז חזר אל נוויל. "אנחנו די מוכנים עם הכל. יואן בדרך לקדוש מנגו - אני לא צריך שיער אחרי הכל, חנה נתנה להרמיוני קצת מהמסרק שלך בקלחת - אבל היא גם קבעה שאם תלך איתם, אתה צריך לקחת פולימיצי, ולא רק לשנות צורה. כנראה, יש לכם ניסיון רע עם זה (4), והיא לא סומכת על זה." הוא הוציא בקבוקון מכיס אחר בגלימתו והרים אותו. "זה יספיק בהתחלה, והרמיוני תוכל להשיג עוד ממשרדי ההילאים כשתצטרך. היא רוצה שתפגוש אותה ואת רון בכיכר ויקטוריה בבלפסט (5) בשקיעה. הם בדיוק מקבלים אישורים אחרונים מהשר ומוודאים שהכול מסודר מבחינה רשמית."
"תודה שעזרת לנו בזה, צ'ארלי," נוויל לחץ את ידו של הקוסם האחר ולקח את הבקבוקון. "אני יודע שלא נתנו לך התרעה גדולה מספיק, וזה לא בדיוק הדבר הכי טוב לסחוב אותך אליו."
"אל." הראש הג'ינג'י זז במהירות, ועיניו החומות היו יציבות כשהסתכלו על אלו של נוויל. "אני עדיין חייב לכם על זה שלא הגעתי לשם מהר יותר באותו הלילה. אל תחשוב שאני עומד לשכוח את זה. אם תצטרך משהו, אני שלך."
"הצלת לנו את החיים," מחה נוויל. "לא היינו -"
"תראה, בוא לא נעבור את זה שוב," קטע אותו צ'ארלי. "פשוט קח את העזרה, ותבטיח לי שתגיד לי ברגע שאוכל לעשות משהו אחר עבורכם."
"כמובן," הבטיח נוויל, ואז פתח את הבקבוקון, ורחרח בזהירות אל התוכן. "אז מי אני?"
"עדיין לא החלטנו," צ'ארלי נופף בידו אל השיקוי המהביל. "זה תלוי בך. מי אתה חושב שמתאים לתפוס חבר ותיק?"
לקצת זמן, אף אחד לא אמר כלום, ואז סוזן נעמדה, והוציאה שרביט מהכיס הפנימי של גלימתה. זה לא היה השרביט הדקיק שלה, מעץ אגס ועם שיערות חד קרן, אלא מעץ אלון ונימי לב של דרקון, נוקשה יותר, אפילו תוקפני, עם טבעת עבה של זהב שהייתה חקוקה מעל הידית. באותו הזמן, היא הושיטה יד אל צווארה, והוציאה תליון כסוף קטן אך יפה, ופתחה אותו כדי לחשוף תלתל אחד בצבע בלונד-קש. היא הושיטה את שני החפצים לנוויל בידה הפתוחה, ועיניה וקולה היו החלטיים כשחייכה אליו ללא הומור. "עוד חבר ותיק."
OOO
"חי זקנו של מרלין, נוויל, כמעט עשית לי התקף לב! תזהיר בן אדם אם תופיע כמו מישהו שכבר מת חמש שנים, בסדר?" פרצופו של רון היה חיוור מאוד כשהעביר יד אחת בשיערו החום-עכברי החדש, והניד בראשו בתדהמה.
"זה היה רעיון של סוזן," הוא משך בכתפיו באופן מוזר, עדיין לא רגיל לרוחב החדש של כתפיו. "היא חשבה שהוא יהיה האיש האחרון שמישהו יחפש, והכוח הזה יהיה מאוד שימושי אם אהיה בצרות."
"אני חושבת שזה מבריק," אמרה הרמיוני בביטחון. "עדיין נעשה לך קצת שינוי צורה כדי שאם יתארו אותך זה לא ידאיג את שיימוס, אבל ככה גם אם יטילו עליך כישוף חשיפה כמו שחנה דאגה, הם יהיו יותר מבולבלים כשיגלו את זה. כמה שיקוי יש לך?"
נוויל הרים את הבקבוקון שצ'ארלי נתן לו. "יומיים בערך, לא קשה לי לסחוב את זה, ויש לי עוד שיער כשנצטרך עוד והשעון שלי מכוון לצפצף כל חמישים וחמש דקות (6)."
"עדיין חושב שזה מפחיד," רעד רון.
"בערך, כן," הסכים נוויל. "אני באמת ניסיתי לא להסתכל במראה. גורם לי להתגעגע אליו יותר מדי."
הרמיוני עשתה פרצוף מבין. "טוב, שינוי הצורה יעזור קצת. בוא, נוויל, אנחנו לא רוצים שהמוגלגים יראו."
כיכר ויקטוריה היה אוסף רעוע של מבנים נטושים לרוב ליד מרכז העיר שבו הייתה מחלקת ההילאים של צפון אירלנד מתחת לתא טלפון ישן שפעם היה לבן, אבל היו עוד הרבה פינות עם בניינים מלבנים אדומות, והאוכלוסיה המקומית התעסקה בעסקים שלה. הרמיוני משכה אותו אל הצללים העמוקים ליד בניין, ורון עמד על המשמר כששלפה את שרביטה והעבירה אותו על גופו שהשתנה כבר.
כשגמרה, התלתלים הבלונדיניים בערו באדום כמו שיערו הקודם של רון, עיני האגוז הפכו לחום אמיתי, האף שנשבר פעמיים התיישר וסלד, והלסת המרובעת התרככה קצת. היא שילבה את זרועותיה, והתרחקה כדי לסקור את עבודתה כשקימטה את מצחה וטפחה בשרביטה על סנטרה. "כן," היא אמרה לבסוף, "זה יספיק… ואתה יודע, אתה אפילו נראה די טוב. לא ידעתי כמה המראה של מקמילן הושפע מהאף שלו."
"את לא עומדת ללכת למי שעכשיו הוא בעל של שתי מכשפות, נכון?" לעג רון.
"לא, רון," היא אמרה בהגזמה שובבה. "אם בכלל, אתה צריך להרגיש טוב שאני אוהבת ג'ינג'ים."
"יש כאן הרבה, אולי אני צריך לדאוג," השיב רון.
"אף פעם לא." הרמיוני הסתובבה אליו, ועמדה על קצות אצבעותיה כדי לנשק אותו בעדינות. "ג'ינג'י אחד עבורי, אני מבטיחה, ואני יודעת מה קורה שם למטה."
נוויל הרים גבה כאילו נפגע. "יותר ממה שאני רוצה לדעת, הרמיוני."
"אוי, תרד מזה, חבר, חלקנו שירותים שש שנים, לאף אחד מחמשתנו אין סודות בנוגע למה שקורה שם." צחק רון, ואז חייך כשהסתכל על הזרועות העבות שנוויל שילב על החזה שלו. "אבל אולי תבין יותר איך זה היה כששיחקתי בתור שומר. היית רוצה שהדברים האלה יזרקו קוואפל על הראש שלך?"
"יש לך אומץ בלי גבולות, וויזלי," השיב נוויל ביובש. "אבל אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו עושים את זה… מה ההוראה הרשמית משאקלבולט?"
"רון ואני נישאר במשרד ההילאים," אמרה הרמיוני. "זה יהיה קצת מוזר - אנחנו נישן בתאי המעצר - אבל אחרי מה שקרה לך, הם לא יארחו אותנו בשום מקום אחר. החקירה הרשמית מתחילה מחר על הבוקר אחרי שנתעדכן בכל התיקים. נעבוד עם קוסם בשם טארינגטון ששאקלבולט יודע באופן אישי שהוא נקי. קאלאהאן נקרא ללונדונדרי בשביל לנסות לאתר את הדיאבל דוב, וזה אמיתי כמו פלישת נרגולים (7), אבל זה ירחיק אותו מאיתנו."
"ואני?" חקר נוויל.
הרמיוני הושיטה יד אל כיסה, והוציאה עלון צהוב שהיה כל כך בהיר עד שנצץ בשקיעה. "אתה תיכנס מאחור, ותנסה לעזור לנו למצוא קורבנות פוטנציאלים שנוכל למשוך אותו אליהם. תבחר שם וצד, אבל אתה תלמיד שבדיוק סיים את האוניברסיטה והחלטת להצטרף לדברים פה. תראה אם תוכל להכיר כל מיני לקוחות מגעילים שהסלואה אוהב לשחוט."
"מקסים," נוויל עשה פרצוף. "אבל אני מניח שאצטרך להיות כתום. אני אולי נראה מספיק מתאים לזה, אבל אין מצב שאני אעבור כיליד בלפסט ברגע שאפתח את הפה שלי." הוא החווה אל העלון. "אז מה זה? קריאה לגיוס?"
"לא, זה המקום בו תישאר. כבר בדקנו בו קסם, וזה מקום מוגלגי לגמרי, ואין שום דבר פוליטי במקום. זה ליד אוניברסיטת המלכה, מקום שנקרא התרמילאים של ארני, וזה לא מקום יוקרתי, אבל המחיר טוב, גם כן. בערך אוניה ללילה, אבל יש לי כסף מוגלגי בשבילך."
הוא לקח את העלון, מחייך כשראה את המפה המצוירת ביד על גב האלון שסימנה את הרחובות ליד לפי ה"מסבאות", "אתרי הקניות", "עוד מסבאות", "מסבאות ומסעדות", ו"אפילו עוד מסבאות". נוויל סובב אותו בידו, מנסה למצוא איפה היו עכשיו, ואז ויתר והסתכל על הרמיוני. "כמה זה רחוק מפה?"
"בערך קילומטר וחצי," היא אמרה. "תוכל ללכת לשם בקלות. פשוט פנה שמאלה במונטגומרי, ימינה בצ'יצ'סטר, שמאלה בקאלהארן, ימין בכיכר דונאגל הדרומית, שמאלה בליינהול, ימין בקלארנס, שמאלה בליינהול מערב, שמאלה בבדפורד, שמאלה בבראדבורי פלייס, ימין בדרך ליסבורן, ואז ימין בפיצוויליאם, ותהיה שם במספר שישים ושלוש."
נוויל בהה בה, והניד את ראשו באיטיות. "את בטח חושבת שהזיכרון שלי הוא התכונה הבולטת שלי. אני אגמור במרלין יודע איפה, תסמכי עליי."
"אוי, אלוהים אדירים." הרמיוני נאנחה עמוקות, ואז טפחה על המפה בשרביטה. מיד, נקודה שחורה קטנה, כמו כתם דיו, הופיעה, אבל היא הבהבה. "תלך אחרי זה. היא תאדים אם תלך בכיוון הלא נכון, והיא תביא אותך להוסטל."
"בסדר." הוא קיפל את המפה הקטנה ותחב אותה אל כיס מכנסיו. "נוכל להשתמש באוניות כדי לתקשר מספיק טוב, כל עוד נוודא שנשלח את ההודעות אחד לשני ולא אל כולן. וחוץ מזה, תמיד יש פטרונוסים, למרות שאלו יהיו בעייתיים אם אני אהיה עם מוגלגים. איך אני אמור להתערבב עם האנשים האלה בכל מקרה?"
הפעם רון הגיב, והוציא את אחד מפנקסי ההילאים הרשמיים מכיסו, שהרשה לקבוצת הקוסמים הבכירה לרשום הערות ורמזים במקרים בלי שאף אחד חוץ מהם יוכל לקרוא אותם. "בפעם האחרונה שהיינו כאן, הארי ואני שמענו על מסבאה לא רחוקה מהמקום בו תהיה ששם יש בעיות אמיתיות. מסבאת קימברלי בדרום אורמאו. היא נאמנה לכתר, אז זה טוב לך. בחור בשם רוי גרין נורה שם בצד המוגלגי לפני לא יותר מדי זמן, ושם מצאו שניים מהחברים הקטנים של הסלואה, קרוב לשם. זה אמור להיות מקום של מגני היד האדומה (8), וכשחג הפסחא מתקרב (9), הם אמורים להתכונן שם."
"אני אלך לשם הלילה," הסכים נוויל. "ורק כדי שתדעו, אני עומד לקרוא לעצמי ג'ק מקינון. הוא היה -"
"כן, גם חבר של ההורים שלי, ראיתי תמונות שלו מהמסדר הראשון (10)," אמר רון בידענות. "רק אל תלך בעקבותיו, בסדר? שנינו הבטחנו לחנה שננסה לשמור עליך בחיים, ואני לא רוצה שהמכשפה הזאת תפגע בי. ראיתי אותה מוציאה בחור גדול יותר מקינגסלי מהקלחת כשהתפרע."
"כדאי שתראה מה היא עושה אם אתה משאיר את הגלימות על הרצפה של חדר השינה והיא נופלת עליהן," צחק נוויל. "אז בסדר. ניפגש מחר בצהריים ונראה לאן הגענו?"
"אנחנו נשתלב טוב באוניברסיטה," אמרה הרמיוני. "יש שם בית קפה קרוב לספרייה. ניפגש שם, בשתים-עשרה וחצי. ורון צודק, נוויל; תשמור על עצמך."
"בטח," הוא הבטיח. "וגם ג'ק מקינון. חוץ מזה," חיוך קודר הופיע על פיו, "אפילו אם לא אמצא מישהו שהסלואה רוצה, יהיה די טוב להוריד כמה עושי צרות בשביל המשטרה המוגלגית. לנקות דברים כמו שצריך לעשות את זה."
OOO
למרות ההנחיות המאיימות, המפה המכושפת של הרמיוני הייתה קלה מאוד, ונוויל מצא את עצמו מהר מול בית בסגנון הויקטוריאני עם שלט בחצר שהכריז שזה היה המקום שחיפש. הוא נשם נשימה עמוקה, קצת לחוץ להישאר במקום מוגלגי לגמרי, אבל הוא מישש את התרמיל שהארי נתן לו לפני שנה כשיצאו לחופש באיי שטלנד כדי לחפש צמחים נדירים, וטיפס במדרגות אל הדלת השחוקה עם כל הביטחון שהיה לו.
ברגע שפתח את הדלת, שני כלבים קטנים קפצו מהספה הממולאת והישנה לפני האח, ורצו אליו ונבחו כשהזנבות שלהם כשכשו. הוא צחק, כרע ברך ונתן להם את גב ידו ללקק ולהריח, והם החליטו שלא היה איום, וחזרו אל הספה.
"אתה מחפש חדר, בחור?" הקול היה נחמד ושמח, והוא נעמד, וחיפש לרגע לפני שראה אישה בחלוק בית פרחוני עומדת בדלת קרובה, מייבשת את ידיה במגבת.
"כן, גברתי," הוא אמר, מחזיק את העלון. "יש לך פנויים?"
"אם לא אכפת לך לחלוק," היא חייכה. "אבל זה מהמקומות הטובים, שתדע לך. התה והקפה בחינם, ואנחנו לו נועלים אותך בפנים או בחוץ, רק רוצים שלא תעשה צרות. אם אתה חוזר מעוצבן, תוציא את זה במדרכה ובחוץ, ולא במסדרונות, ואם אתה מחבב מישהו אחר כאן, כולכם צעירים ואני לא אימא שלכם, אבל קצת צפוף פה, אז עדיף שתמצא גם מקום אחר לזה."
"זה נראה לי בסדר," הנהן נוויל בהסכמה. "מה אני צריך לעשות?"
"חמישה פאונד וטופס קטן זה כל מה שצריך, ואז תוכל להיכנס, למרות שתצטרך לשמור על התרמיל שלך, אין לנו כאן כספות או ארונות," החיוך שלה התרחב כשעיניה סרקו את התלתלים האדומים והנעליים שלו. "אני לא חושבת שמישהו ינסה להתעסק בדברים של בחור כמוך. אתה משחק רוגבי, חמוד?"
הוא הניד את ראשו, לא בטוח לגמרי מה זה רוגבי. "מצטער, אני לא."
"כדאי לך," היא אמרה לו ונופפה באצבעה, "אתה תהיה טבעי שם. אבל בוא, מה אוכל להציע לך כשתמלא את הטופס?"
הוא קיבל את המשקה החזק והשחור שהיא הביאה לו בתור קפה כשמילא את מה שבאמת היה טופס קטן, והסתכל כשהסבירה את שאר החוקים ששמרו על המקום שלה. היא לא ביקשה ממנו תעודת זהות, כי כנראה היו כאן הרבה אנשים אנרכיסטים ומוזרים, והוא היה אסיר תודה שהרמיוני מצאה את המקום. כשצפה בעוד דיירים נכנסים והולכים, רבים מתוכם עם שיער מוזר כמו שהיה לגברת לופין, או עם חולצות שנשאו ססמאות מסיתות בכוונה, הוא הרגיש שיכול היה להיכנס לפה עם שרביטו וגלימותיו בלי שאפילו ירימו גבה.
החדר היה קטן, בערך בגודל של החדר שחלק עם אשתו בדירה מעל הקלחת, אבל היו ארבע מיטות קומותיים שנדחסו אליו, ורק מיטה תחתונה אחת לא הייתה תפוסה. נוויל הגיע אליה במוזרות, והרגיש את שותפיו החדשים לחדר מסתכלים עליו כששם את התרמיל שלו מתחת למיטה, ואז הסתכל עליהם, משפשף את ידיו על ירכי מכנסיו בחיוך מבויש. הוא איבד הרבה מאוד מהביישנות שלו במהלך השנים, אבל שבעה זרים מוגלגים מוחלטים שהפכו לשותפים פתאומיים עדיין היו יותר מדי. "אה, היי."
הייתה שתיקה של רגע, ואז איש צעיר קם מאחת מהמיטות התחתונות, וחשף גוף גבוה ורזה שהיה מתנשא מעל נוויל גם אם לא היה מאבד שבעה סנטימטרים מגובהו בגלל הפולימיצי. פרצופו היה שזוף מאוד, וזה בלט לעומת שערו שהיה לבן ובלונדיני כמו של מאלפוי, ועיניו היו חיוורות, כחולות כמו קרח. "דיטר ביורנסון," הוא הציג את עצמו. "כאן שבוע, נשאר עוד שבועיים. מקום נחמד, יה?"
"ג'ק מקינון," נוויל לחץ את היד המושטת בחוזקה. "לא יודע, אבל זה נראה ככה." הוא הציץ בחדר, גבותיו מתרוממות בסקרנות. "כנראה שאני לא צריך לדאוג שאני לא אירי, אם כך."
"נייט," נער על המיטה העליונה עם ראש מגולח ואף מעוקל שהזכיר לו את ויקטור קרום רכן, משלב את זרועותיו מעל המעקה ומכוון את פניו אליהם. "אני פיוטר, אוקראינה." הוא החווה ברחבי החדר. "איטלקי, עוד אנגלי, דיטר נורווגי, ברזילאי, בסדר כל עוד לא אמריקאי."
דיטר צחק, צליל מצלצל ושמח שגרם לראשו להיזרק לאחור. "היה ויכוח גדול אתמול עם שני הקאובויים הגדולים שלנו מטקסס. יש להם כאן עוד דבר שהם קוראים לו פוטבול. זה לא, אבל רובנו פשוט נותנים להם להשתגע, כן, כי אין להם ברירה. עדיף שלא תיכנס לזה."
"אני מעדיף קווידיץ'," אמר נוויל בחיוך מסתורי בכוונה, והאדם על המיטה הרים גבה כהה אחת.
"אם תעשה את זה כשהאורות כבויים, לנו לא אכפת, ג'ק. טו פאי קוזה טו פאי (11)."
"הוגן מספיק!" כשהוא מרגיש את לחייו מתחממות, אבל יודע טוב מאוד איך לספוג ירידה נחמדה, הוא התיישב על המיטה ורכן קדימה, שם את מרפקיו על ברכיו. "עדיין, אני מניח שכולנו פה בשביל אירלנד. אתם יודעים איפה אוכל לפגוש מקומיים אמיתיים?"
"רוצה לגעת או להסתכל?" שאל איש רזה, נמוך וצעיר עם חולצה אדומה שהיה כתוב עליה "מנצ'סטר יונייטד" ומבטא דומה לזה של נוויל.
"להסתכל," הוא אמר, "ואולי עוד, אבל לא ככה. חשבתי לעבור לכאן; מכאן המשפחה שלי, אבל הם עברו ללידס (12) אחרי המלחמה הגדולה."
"לא מפתיע שאתה בעצם מיקי (13) שם," הנהן האנגלי האחר, "אתה נראה כמו או'משהו או מק'מישהו. עדיין, הייתי שם אותך באוניברסיטה, יש שם תמיד חבר'ה שמחפשים שותפים לחדרים ומקומות שמחפשים עובדים אם אתה רוצה להיכנס לפה."
"תיזהר עם חברים." קולו של פיוטר היה קודר באופן מפתיע, ונוויל הרים את מבטו אליו, מקמט את מצחו.
"אה?"
"זה כמו מדינה שלי, אני חושב. ממשלה להגיד שהכול בסדר, כן, אבל עדיין אנשים לפעמים להיפגע כי אומרים דבר רע לאנשים רעים, עדיין…" הוא השתתק, מחפש את המילה, וביצע תנועת שרבוט על הקיר באצבעו. "מילה כועסת, אנשים כותבים על דברים -"
"גרפיטי?"
"דה. אני לראות הרבה בשירותים כשאני ללכת לפאב. חלק טרי. גורם לי לחשוב להיזהר אם רוצה להישאר שלא תמצא חבר שעדיין כועס."
נוויל הנהן ברוגע, מודה לאיש האחר ומסכים שכן, עליו להיזהר מאוד, אבל בתוכו, עצר חיוך כשהרגיש את השעון בכיסו מזמזם ולגם בקלילות קצת מהבקבוקון. הוא היה באזור הנכון אם המתח עדיין יכול היה למשוך תשומת לב מזרים גמורים, והוא התכוון להתחבר עם אנשים שעדיין היו כועסים מאוד.
OOO
מסבאת קימברלי הייתה קלה למציאה אפילו במפה בלתי קסומה שאותה ציירה הפקידה בהוסטל, ונוויל עצר כשעמד בחוץ בזוהר הצהוב של פנסי הרחוב, נושך את שפתיו בחשש כשבהה במעטה האפל. בהתחלה, זה לא נראה שונה מעשרות מסבאות אחרות ששלטו ברחובות העיר הישנה, אבל במבט נוסף, היו סימנים שהיה יותר מסתם עוד מקום. פרג אדום (14) היה תלוי על הזכוכית המוכתמת של הדלת, ומתחת לדגל בריטי שהתנופף במקום הירוק, הלבן והזהב הנפוץ של הדגל האירי מעל לדלת, היה דגל שני, קטן יותר, אותו נוויל לא זיהה; לבן עם שני פסים כחולים וכוכב כחול בעל שישה קודקודים שנראה זהה לסמל הכסוף שגולדשטיין לבש על שרשרת מסביב לצווארו (15).
לא היה סימן לדם על המדרכות הסדוקות, אבל הוא ידע שלפחות שלושה אנשים מתו שם בשנתיים האחרונות, והוא נשם נשימה עמוקה לפני שנכנס, כשידע שעכשיו לא יוכל לעצור. בפנים, היה עוד יותר ברור לאיפה המסבאה הייתה שייכת. גזרי עיתונים מוגלגיים שדיווחו על התקפות של לאומנים אירים מוסגרו על הקיר בין כרזות כדורגל ופרסומות לאלכוהול, וכשהתיישב על הבר, שיר שהיה חקוק על המשטח המצוחצח מחק כל טיפת ספק.
לא תוכלו לבקש חופש, כשאת החופש מאיתנו אתם לוקחים,
לא תוכלו לבקש צדק, כי כל יום אתם רוצחים,
סיפרתם לעולם את סיפורכם, וכל פעם אתם משקרים,
על כל מה שעשיתם, לא אמרתם "אנחנו מצטערים".
המוזג היה בוגר מנוויל בכמה שנים בלבד, אבל הוא נראה קשיח, וצד פיו עוטר בצלקת דקה שנראתה כאילו מישהו ניסה לחתוך את פניו בקרב סכינים ממזמן. על גב ידו, קעקוע הראה דמות אדם עטוי מגבעת מעל המספרים 1690 (16), והוא סקר את נוויל בעיניו הקטנות כשניגב כוס גבוהה. "מה תשתה?"
"שוט ממה שיש לך," הוא אמר, וצפה בהפתעה הקלה על פניו של המוזג מהמבטא האנגלי שלו, אבל שמח לגלות שלא היה שום סימן לכעס.
"בימיש, הארפ או גינס?"
הוא היסס, כי אף אחד מהשמות לא היה לו מוכר. "תבחר אתה… אבל אני מעדיף בירה על פני משקה חריף, אם זה בסדר."
"אז בימיש." הייתה שתיקה כשהמוזג הנחית את הכוס במומחיות מתחת לברז, ואז שם אותה לפני, הנוזל הזהוב מקושט בקצת קצף. הוא צפה כשנוויל לגם, ואז רכן קצת יותר מדי בקלילות על הבר, והטה את ראשו בסקרנות. "אז מה מביא 'תך לבאלינאפה (17)?"
"לא חשבתי שזאת תהיה בעיה שנולדתי בלידס אם קוראים לי מקינון ואני רוצה לחזור לבלפסט, אבל לא כולם מרגישים ככה, ושמעתי שזה מקום בו אף אחד לא יחשוב שלהיות אנגלי ואירי אומר שיש לך נאמנות מפולגת." הוא דיבר בזהירות, אבל לא חשש להראות לאיש הבוגר שאצבעותיו אחזו חזק בכוס, מוכנות למה שיגיד.
להקלתו, המוזג חייך, והושיט את ידו מעל לעץ החרוך. "דיוויד או'קאפה. לא כ'פת לי איפה נולדת, ואני לא צריך שום טייג (18) שיגיד לי שאמור להיות אכפת לי. אני חושב שתמצא כאן חברים, מקינון."
"קרא לי ג'ק," נוויל לחץ בחוזקה את ידו של או'קאפה, אבל שרוול חולצתו הופשל קצת כשהושיט את זרועו, ועיניו של האיש האחר התרחבו כשראו את קצות הצלקות שעיטרו את השרירים שלו, ואז ראו עוד על צוואר חולצתו.
"בטוח שזו הסיבה היחידה שבאת לפה, ג'ק?" הוא שאל בזהירות. "יש לך כמה מזכרות מעניינות שלא משנות לי, אבל 'תה נראה לי כמו ילד, למרות שברור שאתה עובד קשה."
הוא הסתכל על עיניו של או'קאפה בלי למצמץ, בלי להסתיר את הכעס שהיה ברור כמו הצלקות שנותרו על גופו והיו זהות לאלו של ארני. "יש כמה אנשים שחושבים שתגובה נכונה לגרפיטי קטן זה להצליף בבחור."
הייתה שריקה של כעס, ואז ראשו של או'קאפה התרומם, והוא קרא ברחבי המסבאה. "שון, תוציא את הראש שלך מהכוס ותבוא לפה!" מלמול וגרירת כיסא נשמעו כתשובה, והוא הסתובב אל נוויל, והנהן אל הכוס לפניהם. "על חשבוני הלילה. כך את זה כהתנצלות של אירלנד הנאמנה על הממזרים אוהבי האפיפיור האלה."
עוד איש החליק אל השרפרף ליד נוויל, נראה כאילו גם הוא היה בתחילת שנות העשרים שלו, עם עור מנומש ובהיר כל כך ושיער כל כך אדום עד שיכול היה להסתוות בין רגע בתוך משפחת וויזלי. "מה העניין, דייבי?"
"שון מוליגן, תכיר את ג'ק מקינון: ילד אירי טוב שנולד באימא אנגליה ויש לו מלא צלקות על כך שהצהיר את נאמנותו לכתר."
גבותיו הנחושתיות של מוליגן התרוממו כמעט בתדהמה אל מצחו, ונוויל הנהן, מפשיל את שרוולו ומסובב את זרועו כדי להראות את הצלקות בבירור. "לא ממש אוהב את האנשים שעשו לי את זה, כפי שאתה מבין."
"אני מניח שלא," אמר מוליגן בציניות, והחליף מבט יודע עם או'קאפה. "אז אתה רוצה לצעוד איתנו בתהלוכה בשבוע הבא?"
"זאת התחלה," הנהן נוויל לאט, ולגם עמוקות מהבירה. "עדיין, אני לא באמת חושב שהם יתרשמו מזה שנלך מסביב לשכונה במגבעות וחליפות כתומות. כלומר, הם לא בדיוק מכבדים את רוח הסכמי יום שישי הטוב (19), נכון?"
"נכון מאוד!" או'קאפה הרים את כוסו החצי מלאה מהבר, קולו מריר. "אתה יודע שהם גם ניסו להמציא אגדות כדי לכסות את התחת הפחדן שלהם?"
התלהבות עברה בנוויל, אבל הוא שמר על פרצופו מבולבל קצת. "אה?"
"שני חבר'ה בשנה שעברה, נרצחו ממש פה בחוץ. נתינים נאמנים של הוד מעלתה ומהחבר'ה האמיצים ביותר של ה-LVF, אבל הם נחתכו כמו בשר ביום ראשון והרשויות רק אומרים שזה 'לא עקבי עם הבעיות של הפלגים' ואומרים שאלו היו סתם פסיכופצים והחבר'ה של מק'קביט (20) מאשימים רוחול רפאים."
"רוחות רפאים…" הוא עצר, מלקק את שפתיו לפני שאמר את השם המפורש. "אתה מתכוון לסלואה?"
"אז שמעת על הצ'ופסטיקס?"
נוויל קימט את מצחו. "איך הסינים קשורים לכל זה?"
"לא הסינים, ג'ק, בכלל לא!" צחק מוליגן בקדרות. "איזה צד שלישי בצרות, אלו, והם חדשים והרסניים. חלק אומרים שהם משלנו, אבל אני נשבע לך שהם לא, והטייגים נשבעים שהם לא משלהם, למרות שאני לא ממש מאמין לחרא שלהם. הסלואה הוא רק חלק מזה. השמועה אומרת שהם קוראים לאחדות בדרכים הישנות, ושהם נקראים צ'ופסטיקס כי הם מתעסקים באקדחים ובסכינים וקצת רציחות פה ושם, אבל גם אומרים שיש להם מקלות מוזרים שהם די הרסניים, למרות שאף אחד לא יודע מה הם עושים בדיוק."
ליבו הלם, ונוויל הרגיש את הצבע אוזל מפניו, קולו קשה יותר ממה שרצה שיהיה כששוב דיבר. "אם ידעתי משהו על הסלואה הזה, אתם חושבים שהייתם יכולים לעזור לי למצוא אותו?"
עוד מבט הוחלף בין השניים, ואז מוליגן הרים את חולצתו, וחשף קעקוע על החזה שלו, ממש מעל ליבו; אגרוף קמוץ שהיה אדום לגמרי כמו דם מעל המילים לא נכנע. "יהיה שווה להכניס אותך אם יש לך משהו אמיתי, בעצם. אגדה או ממזר אמיתי, הוא לא חבר של המלך בילי (21)."
החושים שלו לא הטעו אותו, אבל ידו של נוויל עדיין רעדה כשהושיט יד אל כיסו והוציא את השרביט של ארני, והניח אותו על הבר ביניהם. "לזה אתם מתכוונים בצ'ופסטיק?"
הייתה שתיקה ארוכה וכבדה, ואז או'קאפה שרק שריקה נמוכה, עיניו לא מסוגלות להתנתק מהאלון החלק כשהנהן. "איי, ג'ק, זה מספיק אמיתי."
(1) לאחר שהספרים נגמרו, לונה הפכה לחוקרת חיות מפורסמת והתחתנה עם רולף סלמנדרה, נכדו של ניוט סלמנדרה (כוכב הסרטים "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" וגם מחבר של ספר לימוד באותו השם, וחוקר מפורסם בפני עצמו). לצערה- היא נאלצה להודות שהשנורקק פחוס הקרן לא קיים. המון קיוו שהיא תגלה אותו בסוף.
(2) בסיפור הקודם לסוזן היה פטרונוס כבש, ולארני חזיר בר. לאחר המוות של ארני, כנראה הפטרונוס השתנה. פטרונוסים משתנים אחרי טראומה.
(3) ויקטואר וויזלי- הבת של פלר ושל ביל.
(4) בפרק "מאחורי המסכה", כשנוויל התחזה לאוכל מוות.
(5) קניון.
(6) צריך לשתות את השיקוי כל שעה.
(7) יצור שלונה מאמינה שקיים ונמצא בדבקון.
(8) מגני היד האדומה- Red Hand Defenders או RHD, ארגון נאמן לכתר.
(9) בחג הפסחא המון קבוצות צבאיות מפגינות כוח.
(10) משפחת מקינון הייתה משפחה שוולדמורט חיסל את כולה.
(11) באיטלקית- אתה עושה מה שאתה עושה.
(12) עיר בצפון אנגליה.
(13) כינוי לאנשים אירים.
(14) אות כבוד במדינות דוברות אנגלית לחיילים נופלים, כמו דם המכבים.
(15) כן כן, דגל ישראל. הסיבה לכך היא כזאת: הקתולים באירלנד ראו את עצמם כלוחמי חופש שלחמו בשלטון מדכא, כמו הפלסטינים. הם אפילו אימנו אותם, וכמה מחבלים למדו להכין פצצות בעזרת האירים. הפרוטסטנטים ראו את עצמם כלוחמים בטרוריסטים, ולכן הזדהו עם ישראל במאבק שלה מול הפלסטינים.
(16) תאריך של קרב הבויין, בו ניצח ויליאם השלישי, מלך אנגליה הפרוטסטנטי, את ג'יימס השני, המלך המודח והקתולי.
(17) מחוז בבלפסט.
(18) כינוי גנאי לקתולי.
(19) ההסכם מ-1998 שסיים את הצרות באירלנד.
(20) מייקל מק'קביט- מנהיג ה-RIRA, הצבא האירי הרפובליקני ה"אמיתי".
(21) המלך ויליאם שהפיץ את הפרוטסטנטיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה