סלואה- פרק 2: שירות החובה

ממשיכים לפרק השני של סלואה. הפעם אנחנו מגלים את הסלואה, נוויל פוגש אותו וצריך להתמודד עם סביבה עוינת. האם הוא יצליח? האם הוא יוכל להציל את שיימוס מעצמו? וגם- שני אנשים מעניינים מגיעים!

פרק 2

שירות החובה

נוויל עדיין היה על ברכיו ליד האח כשהמכתב הגיע. הצליל של הטפיחה חסרת הסבלנות של הינשוף על החלון נשמע פעמיים, שלוש פעמים לפני שחדר דרכו, והוא הניד את ראשו במהירות לפני שקם על רגליו, מנקה את האפר ממכנסיו ומנסה לנקות את פניו מכל דילמה. "אני בא!"

הוא הודה לינשוף, והציע לו טיפ על השעה המאוחרת, אבל הוא דחה אותו בהמיה קטנה, והוא עזב עם המכתב בידיו, מסובב אותו באיטיות לאור הנרות. הכתובת נכתבה בכתב יד שנראה לו קצת מוכר, אבל הוא לא ממש זכר אותו, והחותם היה מין סמל אבירים. השעווה קצת היטשטשה, והוא חשב  שזה היה מכוון, כי החותמת נראתה רשמית, אבל הוא לא ידע מה בדיוק היה חותם. עדיין, לבהות בו לא עמד לתת לו הרבה תשובות.

הוא נשם נשימה עמוקה, הטיל כישוף מגן בינו ובין המכתב, ואז הושיט את ידו אל מעבר לקצה המגן הכסוף כדי לפתוח במעטפה עם השרביט, והחזיר את ידו מיד. כלום לא קרה. שום דבר. רק קצה חתיכת גליל קלף הסתכל עליו מהחריץ הקטן.

הוא הקטין קצת את המגן, אבל עדיין עבד בזהירות, ופתח כיס בחגורתו, כשהוציא זוג מלקחיים ארוכים ודקים שכושפו כדי להגן מפני כישופים רגישים למגע או רעלים שהיו אמורים להגיע למי שיחזיק אותם. בזהירות, הוא הוציא את גליל הקלף מקצה המעטפה, ופרש אותו על השולחן הקטן.

ההודעה הייתה קצרה, אבל בקושי היה לו זמן לקרוא אותה ושום זמן בכלל לזהות את כתב היד או משהו אחר לפני שגם המכתב וגם המעטפה התפוצצו. הוא התרחק לאחור, זרועו מורמת באינסטינקט להגן על פניו כשהגדיל את כישוף המגן אל כוחו המרבי, אולם זה לא היה נחוץ. זה היה פיצוץ קטן, לא יותר מזיקוק, שבקושי חרך את עץ השולחן, אבל הצליח להפוך את המכתב לפתיתי אפר קטנים ומעופפים ולכמה גיצים.

כשהבין רק עכשיו שעצר את נשימתו, הוא נשף את כל האוויר בהקלה, ובהה במקום בו היה המכתב. השורה היחידה שם ניקרה בראשו ללא רחמים, והוא עצם את עיניו, מנסה להתמקד בכתב היד בזיכרונו כפי שזכר.

נ.ל פגוש אותי באוניה העירומה בחצות. בוא לבד. ב.ק

ב.ק בטח היה בריאן קאלאהאן, וההילאי הצביע על האוניה העירומה כשהראה לנוויל את הפונדק, וסיפר לו שזה היה פונדק ישן של קוסמים שהיה קיים עוד בימיה של בלפסט כמספנה הגדולה של אירופה. הסוד להצלחתם, לכוחו הגדול של הצי הבריטי ששלחו לשלוט על הגלים ולייסד אימפריה עולמית במשך מאות שנים, היה בכמה מ"הספינות המעולות" של בלפסט. סודותיהם היו רק בחלקם אומנות של בנאי ספינות, וחוץ מזה הן כללו כישופי כליאה והגדלה שיצרו חיבורים קשים מאוד, שינויי צורה שהרשו ללב עץ האלון להתכופף כמו חמאה, ואז להתקשות שוב.

השמדת המכתב הייתה הגיונית: ההילאי היה פרנואיד כמעט כמו שמודי היה, ועכשיו כשחשב על כך, גם עין-הזעם היה אירי. זה לא היה מפתיע עכשיו, כשבילה יום אחד בארצם היפה אך מוכת המלחמה, אבל הוא עדיין קימט את מצחו ונשך את שפתו. משהו הטריד אותו, משהו שלא יכול היה לשים עליו את אצבעו, וזה הטריד אותו עוד יותר. הפתק פשוט נראה לו מוכר מדי, אבל שום דבר לא נראה מוזר בניסוח, לא היה שום דבר שנראה שהיה צריך לבלוט.

זה היה סתם זימון, רק בקשה להיות במקום מסוים בזמן מסוים, והוא ידע שלא הייתה לו ברירה אלא לציית. אם קאלאהאן רצה לספר לו משהו שאי אפשר היה להגיד במשרדי ההילאים, זה בטח היה חשוב. אולי הוא מצא איש קשר שהיה מוכן לדבר, אבל רק בפרטיות? היו אלפי אפשרויות, ואסור היה לו להחמיץ אף אחת מהן.

השעות שנותרו עד חצות עברו כמו שנים, וכשנותרו עוד עשר דקות, הוא יצא מהדלת, גלימת מסעות עטופה על תלבושת ההילאים שלבש אחרי מחשבה רבה. למרות שלא הייתה מקובלת באזורים רבים כאן, היא תוסתר מתחת לגלימה, אבל אם יצטרך לחשוף אותה, הגלימות הירוקות והעמוקות עם חותם משרד הקסמים והשרביטים הצלובים והיורים על החזה אולי יגרמו למישהו להסס לרגע בנוגע להשלכות שינבעו מפגיעה בקוסם שלבש אותם.

הוא הגיע אל האוניה העירומה כמעט בדיוק בחצות, וליבו הלם באוזניו, למרות שידיו נותרו רגועות ולא רועדות כשפתח את הדלת החרוכה והמצולקת. פנים הפונדק היה עמום, בקושי מואר, אבל למרות השעה המאוחרת, כמעט שלושים דמויות עטויות בגלימות ובברדסים כמוהו ישבו בשולחנות ועל הבר. המסבאה הייתה קטנה, אבל הקירות התפתלו בצורה מוזרה, ונפגשו בקורה ארוכה שנמשכה לאורך התקרה, ולקח לו רגע להבין שבולי העץ הרחבים עוצבו כמו שלד פנימי של ספינת מלחים ישנה, שדגמים שלה נצבעו והוצבו בעוד עשרים מקומות על הקמין, הבר והקירות.

הבר עצמו היה מעוצב עם סורגים, הבקבוקים מזדקרים ממאות פתחים שהיו שקועים בקיר, והוא התיישב על כיסא ריק, כשהוא מושך את תשומת ליבו של הברמן. כשהקוסם הזקן שם לב והגיע אליו במבט שואל, נוויל שמר על גלימתו קרוב אליו ואמר את מילותיו בלחש, ביודעין שמבטא היורקשייר שצבע את מילותיו יהיה כמו סינית במקום הזה. "אני מחפש את בריאן קאלאהאן."

צחקוק קטן ויבש נשמע מגרונו של הברמן. "לא תמצא כאן אף אחד שלא קוראים לו פטריק או מרי מרפי (1), חבר, לפחות לא כשהם בצד הזה של הבר." הייתה שתיקה, ואז הלחיים המקומטות התעקלו בחיוך סודי. "אבל פט נמצא שם," הוא החווה בראשו האפרפר אל אחד מהקוסמים בגלימה שישב לבדו בשולחן פינתי קטן, "הוא אמר שאולי יהיה בריטי שיחפש אותו בשעה הזאת הלילה, ואין לנו הרבה כאלה, אז אני מניח שהתכוון אליך."

"אני מניח שאתה צודק," נוויל הנהן, ואז הושיט את ידו אל כיסו והוציא חופן קטן של חרמשי כסף, ושם אותם על הדלפק. הוא לא רצה להשוויץ מדי, אלא שהכרת תודה על המידע שקיבל נראתה לו ראויה. הבחירה הייתה נכונה כשהברמן הנהן במבט מופתע ומכבד ושם את הכסף בכיסו, אבל לא שם עוד לב למבקר שחצה את החדר, ידו מהודקת על שרביטו מתחת לגלימה.

"מר מרפי?" הוא שאל בשקט.

הפרצוף המכוסה לא התרומם, ולא היה שום סימן לתנועה, אבל קול נשמע מבעד לקפלים החשוכים, קול כל כך שקט עד שלא היה אפשר לזהות שום דבר פרט למבטא הנפוץ. "אז קיבלת ת'פתק שלי?"

"כן." הוא התיישב בשקט, השרביט עדיין בהיכון, הגלימה מכסה את המדים ועדיין מאפשרת לו לשלוף נשק בהתרעה של רגע. "אני מניח שיש לך משהו שאתה רוצה שאדע?"

"אה, אז אם ככה, זה נכון. המנהיג הנועז הפך לחייל."

התדהמה נאספה מאוויר החדר ועצרה את ליבו של נוויל כשהראש בברדס התרומם עכשיו, ואור האח נפל על העור המנומש ונצץ בעיניים הכחולות העזות שהיו מוכרות מדי.

"שיימוס!"

"שם שקראו לי בו פעם," הוא אמר בשוויון נפש, אבל עיניו היו קפואות. "למרות ששמעתי שיש פרס על השם הזה, וכל עוד אתה כפוף למחלקת ההילאים, הייתי חושב שלוש פעמים לפני שהייתי נוגע בשרביט שלי כאן. תמצא כאן הרבה אנשים שלא ממש יאהבו את זה, ולא ישאלו ממש איך בחור כמוך חטף קללות נוראיות בחצות בדרך דונאגל."

סריקה מהירה של החדר גילתה את מצבו. השינוי היה חשאי, בקושי מורגש, אבל השיחות הפכו לרכות יותר, הייתה תחושה שונה באוויר, וכל יד הייתה קרובה לשרוול או לחגורה, כשכמה חתיכות עץ דקות נחו ביציבות על השולחן ליד אצבעותיהם של בעליהם. ידו של נוויל שחררה את שרביטו, והוא שם את שתי ידיו הריקות על השולחן, שומר על תנועתו קלה, אך מורגשת. "אז אתה יודע למה שלחו אותי."

"יש לי מקורות," הנהן שיימוס. "ואני מניח שהם חשבו שיש לך יותר סיכוי לצוד את השועל המעצבן שגורם להם לרוץ במעגלים. אבל לא חשבתי שאתה בחור שיבגוד בחבר שלו."

"לא חשבתי שאתה בחור שיגרום לאיש לאכול את העור שלו לפני שתרצח אותו," הגיב נוויל.

הגבות התרוממו קצת במבט של תמימות מכוונת. "ומי אמר לך את זה?"

"אתה הסלואה."

"באמת?" הוא הרים את מבטו, וקרא ברחבי החדר לקוסם אחר בברדס. "פט, יקירי, אתה זוכר ששמעת אותי אומר מילה אחת על זה שאני הבחור הנפלא הזה שקורא לעצמו הסלואה?"

הברדס התרומם, והוא היה צריך להיות יותר מופתע לראות את התלתלים השחורים ולחייו הסמוקות של בריאן קאלאהאן כשההילאי הניד בראשו בתמימות זהה. "אף מילה, פט."

"אתה -" נוויל לחש, וקאלאהאן פשוט הנהן בלי שום בושה.

"איי, וגם יש לי אליבי חזק כמו תוצרת גובלינים אם הזיכרון שלך ימחק או גרוע מזה כשאנחנו חוקרים, אז למה שלא פשוט תסתום ותקשיב למה שיש לפט להגיד לך לפני שתתיישב על ההיפוגריף שלך."

הייתה שתיקה ארוכה, ונוויל הסתכל על פרצופו של חברו מפעם. עכשיו כשההלם נעלם, הוא ראה את השינויים שחמש שנים יכולות לעשות, וסקרנות מוזרה תהתה אם גם הוא היה כזה שונה עכשיו.

כל העגלגלות הילדותית נעלמה מפניו של שיימוס, העדינות שפעם הייתה יפה עכשיו הייתה חדה, אפילו קשה. עיניו היו עדיין כחול בהיר, אבל היו עמוקות יותר, קמטים כבר בקצותיהן אפילו בגיל עשרים ושלוש, והצלקת על פיו הצטרפה לעוד אחת שחצתה אל לחיו הימנית בקו ורוד ודק על הנמשים שבלטו עוד יותר בחיוורון נטול אור. השיער החולי התארך, נאסף בקוקו עד לצווארו ברצועת עור, ולמרות שכמה שיערות נפלו על פניו, הן לא הסתירו את רשת הקווים הכחולים שעלתה מצווארו אל צד פניו עד לשיערו.

הוא עדיין היה אותו אדם, אבל לא היה דומה בכלל לילד שאיתו נוויל חלק חדר שינה חמים במגדל ודאגות תמימות של תלמידים. לאיש הזה הייתה תחושה יצרית, פראית, והוא הריח כמו כבול ועשן ודם ואוויר ים פראי, ורעד עבר בגבו כשחשב על הלילה בו הציץ לראשונה בחלקו של השינוי בסופת שלגים וכתף מדממת.

נוויל בלע את רוקו, אבל קולו היה יציב, עיניו לא משות מאלו של שיימוס. "בסדר. תגיד לי מה לעזאזל קורה."

"מה היית עושה," שיימוס שאל בשקט, אבל עיניו שרפו באור העמום, "אם יכולת לעצור את אבירי ולפורגה (2)?"

נוויל קימט את מצחו, "אוכלי המוות?"

"לא. לפני כן. לפני המלחמה הראשונה, לפני שזה היה יותר מכמה אנשים חולניים שהתאספו ביחד לחלוק רעיונות שחורים כמו זפת ומרעידים דברים."

הוא שתק לרגע ארוך, מלקק את שפתיו לפני שענה בחוסר רצון, למרות שזה היה צריך להיות קל. איך שהוא, זה נראה יותר מדי קל לענות על שאלה כזאת מנחה. "הכל, כמובן."

"היית רוצח?"

כשהוא נשען לאחור בכיסא, נוויל שילב את זרועותיו בחשדנות על החזה. "לאן אתה חותר, שיימוס - או פט, או סלואה, או איך שאתה לא רוצה שאני אקרא לך עכשיו."

"פט יהיה נחמד," הוא חייך, וזה כמעט היה, אוי, ממש כמעט כמו החיוך שזכר. "אבל מנהיג נועז, לא ענית לשאלה שלי."

"בסדר," נוויל נחר קצת בכעס, "כן, כמובן שהייתי הורג. אולי הלכת רחוק מכדי לזכור, אבל כן הרגתי אנשים בקרב. אני לא שכחתי."

"אה, אף אחד לא שכח את הלילה ההוא אם היה שם, אני מבטיח לך. אני יודע מה עשית, אני יודע מה אני עשיתי, ואוי, לעזאזל, אני אזכור מה הם עשו כל חיי, ואני מבטיח לך שאזכור את זה גם אחרי נשימתי האחרונה." הייתה אפלה, קשיחות שמעולם לא חשב שימצא בחברו, אפילו ברגעים בשנה האחרונה שלהם בבית הספר לקוסמים כשבעיניים הכחולות היו צללים שחורים כמו סופות. "ואני לא הלכתי רחוק כמו שתתפלל שהייתי צריך לעשות, אפילו אם אני הראשון שיודה שלא הייתי כזה טוב מאז שהשמש זרחה על כמעט כל מי שאהבתי והלך ללא תועלת."

"זה לא היה חסר תועלת!" נוויל מחה בכעס. "הם מתו כדי לעצור את רידל! והוא מת… אם אתה חושב שלא, אז אתה צריך עזרה, ממש, ואתה צריך אותה לפני שעוד מישהו ימות."

"אה, איי, רידל מאכיל את התולעים איפה שהוא בקבר לא מסומן, ותודה לאל על זה," הסכים שיימוס בקלילות מוזרה, ואז רכן קדימה, מוריד את הברדס כשנשען מעל ידיו השלובות על השולחן ביניהם. "אבל אני מדבר על הבא, ואני תמיד ידעתי שיהיה הבא."

"אתה חושב," הוא לא יכול היה להסתיר את הספקנות, למרות שידע שזה בטח לא חכם, "שה'דיאבל דוב' הזה הוא לורד וולדמורט הבא?"

"בהחלט כן."

"ואיך לרצוח אנשים בסמטאות האחוריות של אירלנד אמור לעשות משהו בנוגע לכך? אם יש לך ראיות שיש עוד קוסם אופל שאוסף כוח ומנסה ללכת בעקבות וולדמורט, אז בשם מרלין, בן אדם, תפנה למשרד ההילאים, למשרד הקסמים!" הוא שחרר את זרועותיו, ותפס ביד המנומשת בכעס. "כל מה שאתה עושה זה לסמן את עצמך ולקנות לעצמך כרטיס בכיוון אחד לאזקבאן לצד אותם אנשים שאתה אומר שאתה כל כך שונא!"

"אני לא יודע," שיימוס ניער את ידו בקשיחות. "שמעתי שאזקבאן כבר לא חצי ממה שהוא היה פעם, אתה יודע. מאז שהמשרד הבין שהם לא יכולים לסמוך על הסוהרסנים וגירש אותם מהממלכה המאוחדת, זה כמעט אתר נופש. שלוש ארוחות ביום וגג מעל הראש, בלי צורך לעבוד בעבור הגלימות על הגב שלך… בלי חופש, צודק, אבל עדיין חיים יותר טובים מאשר מה שהם גרמו לשאר העולם כשהיה תורם לנהל את הכל."

"אז אתה עושה את זה כי אתה חושב שאזקבאן זה לא עונש טוב מספיק לאוכלי המוות שנמלטו? שאני והארי ורון ועוד עשרה עדיין עובדים בכל יום ומנסים לתפוס?"

"נו, מנהיג נועז, אני לא מנסה לזלזל בעבודה שעשית." היה במבטו משהו מרחם שגרם לסומק כועס להופיע על לחייו של נוויל, והוא ידע שהצלקות שלו יבערו באדום כאילו שוב דיממו. "אבל זה כן מדגיש את הנקודה שלי, אפילו אם זאת לא הנקודה עצמה. אתה מוגבל, מבין, בידי החוקים וההנחיות של אנשים שמנסים להיות יותר הגונים ממה שמגיע לזבלים האלו. אתה רודף אחרי אנשים שלא שמים כבלים על עצמם, ואתה לא תצליח לעשות את זה, גם לא בעוד עשרת אלפים שנים. ואתה עומד לסמוך על חמת הספק עד שהדיאבל דוב יעלה גבוה מדי כדי שתוכל לעצור אותו בלי לשפוך אוקיינוס של דם כדי להטביע אותו, אלא אם מישהו יעשה משהו עכשיו."

הוא רצה שוב למחות, רצה להתעקש שאין סיכוי שלעולם, לעולם ירשו לעוד וולדמורט לעלות, אבל הססמאות מתו בגרונו. גופו היה מלא בכל כך הרבה תזכורות שזה קרה פעם אחת - פעמיים אם מחשיבים את זה שהוא חזר שוב - והיו הרבה הזדמנויות למנוע מזה לקרות בכלל. עיניו של נוויל הצטמצמו, שפתיו נלחצו ביחד לפני שהגיב. "תסביר… מי זה הדיאבל דוב הזה, ומה הוא עושה - או עשה?"

"אנחנו לא יודעים מי הוא, לא בדיוק," הודה שיימוס, ואז המשיך מהר. "אבל אנחנו יודעים מה הוא מתכנן מספיק טוב. הוא היה אחד מאלו של רידל, אבל לא היה במעגל הפנימי, ואנחנו חושבים שזה השאיר אותו צמא, אפילו אם זה הפך אותו לדבר שיותר קשה לתפוס. הוא לא שם הבטחה של לפרקון על עליונות טהורי הדם כמו שוולדמורט התכוון אליה, אבל יש לו רעיונות משלו שהם הרבה יותר אפלים בצד הזה של הגבול, למרות שהאמונה שלנו שמשרד הקסמים יעשה משהו בנוגע לזה היא לא גבוהה, והקומקומים שלכם לא ירתחו עד הרבה אחרי שדברים יקרו כאן, וממתי אנגלי שם חצי זין על צרות של אירי?"

"אני זוכר," אמר נוויל ברכות, "אנגלי ששם הרבה יותר מחצי זין לאירי שיושב כאן בשולחן ואומר דברים שאני חושב שצריכים להעליב אותי אחרי שהפכתי אותו לסגן שלי וקראתי לו חבר שלי במהלך השנה הכי גרועה בחיי."

בפעם הראשונה, העיניים הכחולות התרככו, נפלו, וסומק הופיע על הלחיים החיוורות והמנומשות. כשהרים שוב את מבטו, הייתה שם פתיחות, והוא הרגיש כאילו יכול היה לגעת ברוחו של הילד שפעם הכיר מאחורי ריסים כמעט בלתי נראים שנצצו בזהב באור החם. "אתה כן, ואני מצטער שזרקתי עליך חרא… אתה איש טוב, נוויל לונגבוטום, ותדע שאני אוהב אותך ולא הפסקתי לאהוב אותך כמו אח וחבר במשך כל השנה הזאת."

שיימוס נשם נשימה עמוקה, עצם את עיניו, ואז פקח אותן שוב כאילו היו פצועות. "יכולתי לזרוק אותך כמו שאר הפילרים, אבל אני מדבר איתך, ואני מדבר איתך כי אני יודע שיש בלב שלך יותר מאיך שאתה מדבר והתג שלך, ואתה חייב לסלוח לי שאיבדתי את האמונה בהם. זה הבית שלי, מנהיג נועז, הבית שלי והדם שלי והאנשים שלי, והם חטפו הכי הרבה בגלל מה שהוא עשה, אפילו אם הנביא לא טרח להגיד, כי אוכלי המוות יכלו לעשות מה שאכפת להם אצל המוגלגים ולהסתיר את זה במה שהכתר עצמו דחק לפינה שלא הייתה שלהם מלכתחילה, ולעזאזל עם מה שקרה פה."

"חשבתי שזה קשור לאוכלי מוות ולדיאבל דוב, ולא לפוליטיקה שלכם." נוויל התרחק בזהירות. "הייתה הפסקת אש כבר שנים מהצרות (3), אני לא עומד להתערב אם אתה עומד לנסות לסבך דברים בנוגע לשלטון הבית (4) או לרפובליקה הארורה!"

"לא אני, מנהיג נועז, הדיאבל דוב!" שיימוס ירק אל האש כאילו השם הותיר טעם רע בפיו. "תסתכל מסביבך. אולי אתה לא יודע, כנראה שלא, אבל יש כאן כתומים (5) וחופשיים בחדר הזה, קוסמים ומוגלגים. בגלל שאנחנו על סף האחדות שכולנו התפללנו אליה, אבל שניתנה לנו בסיוט אמיתי."

"הדיאבל דוב מקדם רעיון שהיה נפוץ במאות הקודמות, שכולנו קסומים, שהדם הקלטי עצמו הופך אותך לקסום, שזה בירוק של האדמה ובכחול של הנהרות, ושרק הכנסייה והכתר מנעו את זה מאיתנו. הוא מגייס את הקסם הישן, הקסם האבוד מלפני שהסקסונים והרומאים באו, והוא הציע אותו לאוכלי מוות ולחברים שלהם כדרך לנקום על מה שרידל הפסיד, ולנפגעי הצרות שעדיין דחוקים בפינות ומלקקים את הפצעים שלהם כאירלנד שמאוחדת ללא כל פוליטיקה עם כוח שאנשים כמונו לוקחים כמובנת מאליה,  אבל שמוגלגים היו מוכרים את הסבתא שלהם בשבילה."

עיניו של נוויל התרחבו. "הוא מפר בכוונה את אמנת הסודיות?"

"בעדינות כמו חלב, כן. הוא רוצה לגייס מספיק מהם כדי לקבל כוח, ואז לפעול בשם הגאווה הקלטית ולהשאיר את הצרות מאחור ולהציע למוגלגים משהו שיהיה להם קשה לסרב לו… ולא יוכלו להילחם בו אם ינסו, ולו במקרה יהיה יותר ממה שרידל אי פעם חלם עליו. וכמובן, למשרד הקסמים יהיה קשה להילחם מול אוכלוסיה שלמה, בין אם הוא צודק שבכולנו יש ליבה קסומה ובין אם לא. וזה עוד בלי לדבר על השאלות המוזרות שיבואו ממוגלגים בשאר העולם."

הוא נתן לאפשרות להיתלות באוויר, ואז חייך באיטיות. "אז אתה מבין, מנהיג נועז, למה אני רוצה לדרוך על הסקרוט כשהוא עוד קטן."

כשהוא מרגיש מסוחרר ומבולבל, נוויל הניד בראשו, וניסה לאסוף את מחשבותיו. "אבל… זה מטורף! אם אתה אפילו לא יודע - איך אתה יכול - הכל כל כך - כל הרציחות האלה - ומה אתה רוצה ממני?"

שיימוס הנהן בהגיון כזה עד שנראה שפוי לפתע. "שאלות הוגנות, אפילו אם לא יכולת להוציא את כולם. בנוגע לראשונה, אנחנו לא יודעים מי, אבל יש לנו רשימה הולכת וקטנה של אפשרויות, וכשבחורים שלא מסוגלים להסכים על הצבע של השמיים אומרים כולם שהציעו להם את אותו הדבר בתנאים דומים, זה מספיק לדעת שיש יותר ממשהו שקורה. בנוגע לשני, אני יכול כי אין עוד ברירה, וזאת הייתה סיבה מספיקה בשבילך ובשביל הארי. בנוגע לשלישי, איי, אני יודע שאתה מרגיש די מטורף, אבל אין ברירה. הרביעי: לדבר ולדגדג אותם לא ימנע מהם להצטרף אחרי הדברים שהכרנו בתור אנשי צפון אירלנד. ובנוגע לאחרון, מנהיג נועז, יקירי, זה הכי חשוב."

"אם אתה חושב שאני יכול פשוט להחליק את מה שעשית -"

"לא אכפת לי מה אתה מחליק." קצה מסוכן חזר אל הנימה המתנגנת. "אתה כן עומד להפסיק לרדוף אחרי הסלואה, אתה כן עומד לעבוד שם עם פט כדי לוודא שמשרד הקסמים מסתובב סביב הזנב שלו ולא בעסקים שלו. ואם אתה באמת מתכוון לזה שאתה חבר שלי ולא רוצה שכל זה שוב יקרה, אז אני מבקש שתצטרף אלינו."

הברמן הופיע, ושם שתי כוסות קטנות לפני שניהם, שתיהן מלאות בוויסקי זהוב כל כך ישן עד שנצמד לצדדים כמו סירופ. שיימוס הרים את הראשונה בידו, וסימן לנוויל לעשות את אותו הדבר. "אז הנה לך. נתתי לך את הראשון כי אתה צריך אותו. השני, טוב, אתה זה שתגיד לי אם זאת הרמת כוסית לחברות שנשארה או אחת שהסתיימה קרה וקשה והפכה אותנו ליריבים… ואם זאת האפשרות השנייה, אני נשבע שאתה לא בטוח מעבר לזריחה."

שיימוס לגם את הכוס שלו בלי לזוז, אבל נוויל התעכב, וסובב את כוסו בין אצבעותיו, כשהוא מסתכל על הנוזל כשמוחו דוהר. לבסוף, אחרי מה שנראה כמו שעות, הוא דיבר, קולו יבש ורועד יותר ממה שרצה, אבל עדיין חמור. "החברות לא העניין כאן. אתה צודק, שיימוס, זאת לא המדינה שלי, ואתה מבקש… אתה מבקש ממני להפר יותר הבטחות מ… לא. אני מצטער."

הוא הרים את מבטו, ונשם נשימה עמוקה כשהמילים נתלו באוויר כמו קללה ביניהם. "אבל לא אוכל לחיות אם עצמי אם אני יושב בצד כשעוד אדון אופל עולה. אז אני מציע לך עסקה, פיניגן."

"עסקה?" לא היה רגש בקולו של האיש האחר, שום רמז בכלל, ונוויל המשיך בלי לזוז.

"החברות שלנו שווה שאני אעכב את החקירה הזאת בשבוע. שבוע, לא יותר מזה, ורק אם לא יהיו עוד רציחות. אם תהיה עוד גופה, הזמן יגמר ברגע שהיא תפגע באדמה. זה הזמן שיש לך להראות לי הוכחה אמיתית, לא רק המילה שלך, שהדיאבל דוב הזה הוא אמיתי, שהתכניות שלו אמיתיות, ושהאיום הזה אמיתי."

הוא הרים את הכוס אל שפתיו, ולמרות שלא היה מנוסה בכך, הוא הצליח רק להשתנק קצת כשהנוזל שרף בגרונו. "זאת ההחלטה שלי, אבל אתה יכול לשמור את המשקה השני לעוד שבוע מעכשיו. כי אם לא תהיה לי הוכחה עד אז, אני אדע שהשתגעת לחלוטין, ואני אתאבל על החבר שלי, אבל לא אהסס לשנייה לשלוח מטורף קר-דם ישירות לגיהינום שהוא שייך אליו. אלו התנאים שלי. קח או שתעזוב."

כל המסבאה עצרה את נשימתה, ואז שיימוס הושיט את ידו. "שבוע, מנהיג נועז."

נוויל לחץ אותה, לא נסוג מכוח הלפיתה אלא מחזיר באותה עוצמה. "שבוע, סגן."

OOO

"אני מניח שאתה מבין עכשיו למה הייתי צריך לדבר איתך באופן אישי, כבוד השר." נוויל פרש את ידיו, כתפיו מתוחות אבל עיניו נופלות על השטיח הדק כשחיכה לתגובתו של שאקלבולט. היא יכלה לנוע בין קבלה לבין אבדן העבודה שלו, הוא ידע, והוא ידע שכל דבר בין לבין יהיה הוגן ממש.

שאקלבולט נשען לאחור בכיסא שלו, עוצם את עיניו ושם את אצבעותיו מתחת לסנטרו כשחשב במשך מה שנראה כמו נצח. לבסוף הוא דיבר, ופקח את עיניו כדי להסתכל על הקוסם הצעיר במבט תקיף ומשתק בלי להזיז אצבע. "האם הסתרת או שינית ראיות?"

"לא אדוני!" נוויל הניד בראשו במהירות. "בכנות, חשבתי בהתחלה שאצטרך, אבל היה קל מאוד לא ללכת לשום מקום עם זה. עדיין אין לי וידוי מפיניגן, וכבר היינו די אבודים, וחוץ מזה, היה לי קל יותר לגרום לסבתא להיפרד מסט התה תוצרת גובלינים של סבתא רבא שלה מאשר למצוא עד שהיה מוכן לשתף פעולה. והגופות נתנו לנו את כל מה שאפשר לקבל ממתים. אפילו השגת זכרונות שלאחר המוות מגלה רק את מה שכבר ידענו… נעילת גוף מאחור, ואז הוא חתך בהתחלה את העיניים. הוא יודע טוב מדי איך אנחנו פועלים, וזה לא מפתיע, אם קאלאהאן מעורב בזה כל כך.

"אתה נותן לי את מילתך, לונגבוטום? לא הסתרת כלום?" קולו של שאקלבולט לא היה ניתן לקריאה, אבל נוויל הנהן ללא שום הסתרה.

"כלום חוץ ממה שסיפרתי לך: שנפגשתי עם פיניגן, הסיפור המטורף שלו, השבוע שנתתי לו, וזה שקאלאהאן הוא אחד משלו."

"בסדר." הייתה אנחה עמוקה, והידיים סופסוף נרגעו כששאקלבולט נשען קדימה כדי לפרוש את ידיו על על המשטח המצוחצח של השולחן הרחב. "בדרך כלל אני לא תומך בזה שההילאים שלי יחתמו עסקאות עם החשודים המרכזיים שלנו, אבל במקרה הזה, אני חושב שעשית את הדבר הנכון. אם היה יכול לספק לך הוכחה אמיתית, אז זה היה שווה את הדחייה בשבוע, וכפי שזה נראה כרגע, לא נראה שהיית צריך בכלל להאט את החקירה. אבל אשאל אותך את האמת: אתה חושב שפיניגן באמת מטורף, או שפשוט לא הצליח לעמוד בלוח הזמנים שלך?"

הוא נשם נשימה עמוקה, וליקק את שפתיו לפני שענה ללא רצון, אולם ביותר ביטחון ממה שרצה שיהיה שם. "אלא אם הוא הסריח מנוזל מברבר ולא מוויסקי, אז בטח חסרים לו כמה ברגים."

"אתה אומר זאת כחבר שלו?"

"למרות שאני חבר שלו," אמר נוויל בחומרה. "אני האדם האחרון שרוצה להגיד שהבן אדם יצא מדעתו: היינו הקוסמים היחידים שנשארו בגריפינדור באותה השנה, והוא היה הדבר הכי קרוב שהיה לי לאח ששרד באותו הלילה. אולי היה קל לי יותר אם הוא היה מצליח לתת לי איזו שהיא, איזו הוכחה שבאמת יש קוסם אפל שם שגורם לבעיות. אבל הוא לא יכל, אדוני, וזה לא רק חוסר בזמן."

הראש החלק נטה, ושיקף את השמש בחלונות הקסומים והרחבים כמו כרמל זוהר בעורו הכהה. "המשרד יהיה במצב רע מאוד אם יתברר שצדק."

"אדוני, ידעתי שהסלואה ינצח אותי השבוע," הוא מחה, "אז השקעתי את רובו בניסיון לעשות את העבודה של פיניגן עבורו. דיברתי עם המשפחות של כל הקורבנות, השתמשתי בכישופי חיקוי כדי להגיע למסבאות שקאלאהאן לא הלך אליהן, הפכתי את העיר הזאת וחפרתי בה, ואי אפשר לטעות בזה. הדיאבל דוב הוא מיתוס."

"יש כאלו," אמר שאקלבולט ברוגע, "שאמרו את אותו הדבר על הסלואה… שהוא מיתוס, או למען האמת, שהיה רוצח אחד שהוביל למבול חיקויים בין הקהילה הגדולה של אנשים עם יריבויות באזור הזה."

"זה שונה. אנשים לא דיברו על הסלואה, אבל הם לא דיברו על בן אדם. הם אומרים שראו אותו, אבל יש להם איבוד זכרון פתאומי בנוגע לכל מאפיין מזהה. הם אומרים לי שלא אמצא אותו. שהוא רצוי בכל בית ושאני יכול לעשות הרבה דברים שאפילו קסם לא מאפשר. אבל הם מדברים על בן אדם: בן אדם שאוכל, שותה, ישן, מתחבא, חושב, והורג. זה שונה לגמרי עם הדיאבל דוב."

"איך?"

"ככל שאני מנסה לאתר אותו יותר, יש לו יותר מאפיינים של אגדה," הסביר נוויל, משך את הכיסא מצידו השני של שולחן השר וישב כדי להימנע מללכת כשדיבר. זה לא היה מקצועי. "אף אחד לא ראה אותו, אבל כולם מכירים מישהו שכן, והם מוכנים לתת פרטים, אבל הם לא אותו הדבר, והם תמיד תיאורים של מישהו שהעד שונא או חושש ממנו מסיבה אישית במיוחד."

הוא הרשה לכעס להופיע בקולו, המילים הופכות למהירות עכשיו, למרות שהצליח לשמור על ציניות בנוגע לחוסר התוחלת של החקירה בת השבוע והחוסר בשינה. "הוא בשישה מקומות באותו הלילה, במקור הוא היה אוכל מוות, UDA, IRA, LVF, UFF (6) ואל"ף בי"ת שלם. שלא לדבר על זה שכמה דברים שעשה לכאורה או שהוא מנסה לעשות הם דברים שאני זוכר שנאמרו קצת יותר מדי באופן ספציפי על רידל. לא, אדוני, הדיאבל דוב אמיתי כמו החבר של בן הדודה שלי שפוצץ את הישבן השמאלי שלו כשתקע שרביט בכיסו האחורי או האח של חבר של המזכירה שלך שאבא של חברה שלו הפך את התחתונים של הבת שלו למפתח מעבר."

שאקלבולט הנהן, ונוויל עצר לרגע לפני שהמשיך, ואמר את מה שהיה קשה לו להגיד יותר ממה שציפה אחרי שכבר גינה את חברו לשעבר לבית הספר. "אבל אני כן חושב שפיניגן מאמין בזה, אדוני, וזה הופך אותו למסוכן. האגדה של דיאבל דוב היא בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע. הוא לא יכול לקבל את זה שזה כבר נגמר, שאנחנו צריכים להתאבל על האבדן שלנו ופשוט להמשיך כמיטב יכולתנו, אז הוא רעב שמישהו יגיד לו שיש עוד קרב להילחם, עוד סיכוי לנקום בצורה אכזרית וכואבת כמו מה שרידל לקח ממנו. הוא חושב שהוא נלחם מול משהו מאוד, מאוד קרוב למלחמה קדושה, והוא לא עומד לעצור לבד."

"אתה נשמע, אדון לונגבוטום," אמר השר בשוויון נפש, "כאילו אתה מאיים להרוג אותו."

"אני נשמע, אדוני," הודה נוויל בקדרות, "כאילו אני אומר שלא תהיה עוד ברירה אם תרצה שזה יגמר."

"כבר יש לך הרשות להשתמש בכוח קטלני אם זה יהיה נחוץ," הוא לקח את עט הנוצה הארוך מנוצת הבז שהיה בפינת שולחנו, והציץ בגליל הקלף לפניו לפני שחתם בבסיס בחתימה הרחבה והמסולסלת שהייתה מאיימת כמו כל דבר בנוגע אליו. "אבל אני מרחיב את זה למעבר לפיניגן עצמו, לשיקולך."

עיניו של שאקלבולט התרוממו מגליל הקלף, והייתה בהן כבדות שנוויל לא ראה לפני כן. "אולי אין קוסם אפל שמנסה להתחיל מלחמה באירלנד, אבל אם לא נפעל במהירות ובחומרה, אני חושב שיש סיכוי מצוין שחברך לשעבר יעשה את העבודה בעצמו בגלל הפרנויה והצתה של המון דברים שבקושי נרגעו. אני אמצא סיבה בעצמי להציב מחדש את קאלאהאן, ותוכל לבחור בשותף שלך מעתה ואילך. אני גם מעמיד לרשותך את כל משאבי משרדי ההילאים בממלכה המאוחדת. לעצור את אדון פיניגן ולהכריע את טבעו והיקפו של מה שעשה בתור הסלואה נמצא בחשיבות עליונה."

נוויל הושיט את ידו כדי לקבל את גליל הקלף, כתפיו זקופות וסנטרו מורם כשניסה להיראות כאילו לחלוטין היה מוכן למשימה. למען האמת, הוא פחד. למרות כל מה שאמר, למרות כל מה שידע, היה משהו יותר גרוע כששמע את הקוסם המבוגר והמנוסה יותר לא רק מסכים איתו, אלא מוכן לפעול בצורה כזאת. הוא כמעט רצה שיגידו לו שהוא מוציא דברים מהקשרם, או שמוציאים את הנושא מידיו. חיוך קטן בקושי הופיע על פיו. "תודה לך, כבוד השר."

"אתה לא חייב להעמיד פנים ככה, לונגבוטום," עיניו של שאקלבולט הסתכלו עליו לרגע, ואז הקול הנמוך נשמע בהבנה ללא רשמיות. "אבל אני לא יכול לתת את זה לאף אחד אחר, לא עם כאלו סיכונים. אני מקווה שאתה מעריך את האמון שלי בך. רוב ההילאים בגילך לא יכולים להיכנס לשדה הקרב לבד, שלא לדבר על להחזיק בסמכות שבגליל הקלף הזה, אבל אני ראיתי איזה מנהיג היית כשבקושי היית מבוגר בשביל שיהיה לך שעון משלך (7). אל תוכיח לי שעשיתי את אחת מהטעויות הנדירות שלי בשיפוט אדם."

הוא רצה לענות, אבל לא יכל. גליל הקלף התקפל בידו וכמעט שרף את אצבעותיו, אבל הוא רק הנהן כשנעמד, התרחק מהשולחן והושיט את ידו כדי ללחוץ את ידו של השר ברשמיות ריקנית. "אז אני מתעתק בחזרה לבלפסט."

שאקלבולט לא פקפק בנימה הרשמית פתאום כשהחזיר את לחיצת היד. "בהצלחה, לונגבוטום."

"תודה, אדוני." נוויל קד קידה אחרונה שהייתה קצת יותר מהנהון, ואז הסתובב במקומו, מתרכז בכל ליבו בחדר הקטן שהיה המקום השלו היחיד בחלק מהעולם שכנראה שנא אותו יותר בכל יום. חשכה מוכרת ריסקה אותו, תחושה מוחצת וסגורה, ואז היא נעלמה, והוא היה שם.

היה לו בקושי רגע, בקושי שנייה להבין שפרצו לחדרו. המזרן והמצעים היו חתוכים, נוצות עדיין עפות באוויר כמו פתיתי שלג מעוותים, הרהיטים הפוכים עם מגירות מפורקות ותוכנן מפוזר בכל מקום. הרשימות והפתקים שלו היו מפוזרים על הרצפה בערימות חרוכות ושחורות, הכלים המלאים בסיבים הכסופים של זיכרונות שאסף בזהירות נופצו לגמרי, ועל הקיר מעל הקרש המנופץ של המיטה, משהו אדום מדי ורטוב מדי קרא בריטי לך הביתה!

ההוכחה שהם ידעו, שדברים שדיבר עליהם אפילו בלשכתו של השר כבר היו ידועים הייתה צריכה להדהים אותו, לשתק אותו, לגרום לו לבהות, אבל היו שיעורים שלא שכחת, והדגדוג הקטן בעמוד השדרה היה אחד מהם. תחושה של קסם מושהה, הוא היה מודע לכך כשלימד את שאר התלמידים להילחם בקסמים אילמים, לדעת מה עמד לבוא כדי לחסום אותו. זה היה משהו שהכריח את עצמו להתאמן עליו דווקא עם שיימוס מבין כולם כדי לזהות אותו גם בשנתו מתוך חשש מסנייפ והקארואים, והערנות הזאת הצילה אותו עכשיו.

נוויל צלל אל הרצפה, זרועותיו מגנות על ראשו, בלי זמן לתפוס בשרביטו כשההודעה התפוצצה.

האש פרצה בחדר כמו שאגת דרקון, ופגעה באוויר לידו עמד לפני כמה שניות בלהבה לבנה. אם היה על רגליו, היה נשרף, הופך לעפר לפני שהיה יודע מה פגע בו, אבל אפילו שניצל ממלוא עוצמת הפיצוץ, החום עדיין היה נוראי. הוא הרגיש את שיערו נחרך קצת, עורפו וגב ידיו מעקצצים מרוב כוויות, וכמה שניות של העלאת עשן לפני שגלימתו נשרפה.

הוא התגלגל כדי לכבות את הלהבות על גבו לפני שיוכלו לשרוף את הצמר הכבד ולהגיע אל עורו, והוציא את שרביטו מהחגורה. הוא לא יכול היה להציל את החדר, היה חסר תועלת לנסות בכלל. הכל נשרף, האוויר השחיר ונאטם מרוב עשן אפילו שהאש נצצה. הוא השתעל, ונחנק כשהטיל את כישופי ההקפאה ובועית הקסדה, אבל הם הרשו לו מספיק זמן כדי לחשוב ולא להשאיר חצי מעצמו מאחור בפונדק הנשרף כשהסתובב על מקומו בפעם השנייה תוך פחות מדקה.

כשנוויל הופיע מחדש בכיכר גרימולד מספר 12 (8), הוא הבין כמעט מיד כשנעלמה תחושת ההתעתקות שהבועה המכושפת על אשו עדיין הכילה כמות מבהילה של עשן, והוא פוצץ אותה במהירות, נופל על ברכיו כשירק והשתעל, ושאב את האוויר המלוכלך באופן תמידי של הבית הישן בשמחה כאילו היה אוויר הבוקר הטהור ביותר.

הקראק שסימן את הגעתו לא הוחמץ, והוא הרים את מבטו כשרון והרמיוני רצו אל הכניסה, שרביטיהם מורמים, מבטים מודאגים ומבולבלים תואמים על פרצופם כשבהו בחברם החרוך והשרוף. "בחיי," רון פער את פיו, "חשבתי שהרחתי עשן… מה לעזאזל קרה לך?"

כשהוא עדיין משתעל, ריאותיו בוערות במה שהתחיל להבין שאולי היה יותר מסתם עשן, הצליח נוויל לחייך בקדרות. "לי ולשיימוס היה ריב קטן."

OOO

"טוב, הנה הפתרון." הרמיוני הרימה את הדיסק המתכתי הקטן שהוציאה מהברדס שלו, וסובבה אותו באור הנרות. "סתם מטבע מוגלגי, אבל יש בו כישוף וטרילוקושס והאזנה… די שרוף עכשיו, אני לא חושבת שאנחנו צריכים לדאוג, אבל עדיין…" היא טפחה עליו בשרביטה. "אוונסקו !"

שפתיו של נוויל נלחצו יחד בכעס. "הבן זונה הזה. אני בטוח שקאלאהאן צותת לי, ואפילו לא ידעתי."

גבותיה הכהות של הרמיוני התרוממו בהפתעה. "לא חשבתי שהכרת את -"

"ככה קולין קרא לזה," הוא אמר במרירות. "השתמשנו בדיוק בקסמים האלה על זוג מדליונים בצ"ד פעם אחת כדי שיוכלו להאזין כשאני (9)... טוב, זה לא משנה עכשיו, כנראה. זה פשוט ממש מכעיס אותי שהוא משתמש בדברים מצ"ד נגדי. מלח על הפצעים, אתם מבינים?"

"אני הייתי דואג יותר לגבי הפצעים ולא על המלח, חבר," אמר רון, והחווה לעור האדום והמכוסה שלפוחיות על גב ידו של נוויל. "היית במרחק קטן מלהפוך לשחור יותר מניסיונות ארוחת הבוקר של הרמיוני."

המכשפה הצעירה הסתכלה באיום על ארוסה לרגע, ואז הסתובבה בזהירות לנוויל בביטול. "אבל הוא די צודק, נוויל. זה נועד להרוג אותך בלי שום ספק. אתה ממש בר מזל שאין כאן משהו ששעה בקדוש מנגו לא תוכל לסדר."

"אני לא הולך לקדוש מנגו."

"הכוויות האלה -" הרמיוני החלה למחות, אבל הוא רק הניד בראשו.

"הן שום דבר שמכשפה מבריקה כמוך לא תוכל לטפל בהן." הוא חייך אליה בתקווה, והושיט לה את הפצעים במחווה כמעט ילדותית שריככה את הנחישות בקולו. "אבל אני לא הולך לבית החולים. כמו שאמרת, הוא חיסל את הציתות כשהגלימה שלי נשרפה, וזאת הייתה אש מקוללת רצינית - לא שלהבת שדים, אבל משהו קרוב אליה, אולי גחלת דרקונים - אז אני לא חושב שנשאר יותר מדי מהפונדק ההוא. אני רוצה שיחשוב שעשה את זה, לראות אם יוריד קצת את המגננה שלו."

עיניו של רון הצטמצמו. "אתה ממש מתכוון להעמיד פני מת? מה לגבי חנה?"

השאלה פגעה בו, אבל הוא היסס רק לרגע לפני שהידק את הלסת והכריז את עצמו למשוך בכתפיו לא בקלילות, אלא בכניעה עניינית. "עדיף שתחשוב שאיבדה אותי בשירות החובה מאשר אם תדע את האמת. היא לא בדיוק מדאם רוזמרטה (10), גם היא לחמה, ויש לה נאמנות עקשנית כזאת שלא תאהב את מה ששיימוס עשה כאן. אולי היא שווה עשרה הילאים שרודפים אחריו, אבל היא גם תטריף אותי מרוב דאגה כלפיה."

"זה נחמד כמחשבה," אמרה הרמיוני, "אבל היא גם לא עומדת לשבת בשקט אם היא תחשוב שאתה מת. תהיה לך אותה הבעיה, אולי יותר גרועה, ולא ייקח לה יותר מדי זמן לדעת למי היא צריכה לכוון. תצטרך לספר לה, נוויל. מכשפות מקשיבות יותר אם אתה לא מסתיר דברים." המשפט האחרון כוון במבט קשה לרון, שזז קצת, לחייו המנומשות מאדימות, והייתה לו תחושה מוזרה שהחמיץ משהו שבטח לא רצה לדעת את הפרטים שלו.

"בסדר" נאנח נוויל, "אבל תוכלי לספר לה את, הרמיוני? אני לא יכול פשוט ללכת לקלחת אם אני אמור להיות בערימת אפר בבלפסט, ואני לא סומך על רשת הפלו בכלל עכשיו. בגלל זה באתי לכאן במקום ללכת הביתה או למחלקת ההילאים או לכל מקום אחר. שיימוס לא ידע על המקום כאן. הוא לא נשאר מספיק זמן בשביל כל השלמת הפערים."

"ועדיין," התנגד רון, "אני רוצה שהתחת המסומן שלך יצא מפה במהירות האפשרית, אם לא אכפת לך, בין אם הוא חי או לא. אני יודע שהארי נתן לנו את המקום כי הוא לא יכול היה לסבול את הזיכרונות, אבל הרמיוני ואני עבדנו מאוד קשה כדי להפוך את זה למקום כמעט ראוי למחייה, ואני לא ממש אוהב את הרעיון שזה יהיה המקום הבא ברשימה של חבר לשעבר לחדר שהפך לפירומן."

"בעצם, רון, די קיוויתי שתבוא איתי." נוויל חייך בעוקם לחברו, ורון גלגל את עיניו.

"אוי, מרלין, אני לא מעמיד פני מת איתך. זה גורם לי לחשוב על עוד הסתתרויות ומחנאות, וגם אימא תהרוג אותי ברגע שתגלה שאני עדיין חי אם שוב אגרום לה לעבור את זה. היא מספיק כועסת על זה שהרמיוני ואני במחלקת ההילאים. כמובן שהיא אהבה את הרעיון כשניסתה לדרבן אותי במבחני הבגרות, אבל…" הוא השתתק ומשך בכתפיו כדי לסמן את טבען הלא מובן של האמהות.

"שניכם, אתם סתם מטומטמים!" הרמיוני זרקה את שיערה, יד אחת על מותנה כשהסתכלה עליהם בעצבים. "נוויל, אתה צודק לגמרי שאתה צריך להיעלם לקצת זמן, אבל יש פשוט יותר מדי בעיות אם תעמיד פנים שאתה מת, בעיקר כשלא ימצאו שום שאריות של בן אדם בבניין הזה. ורונלד, אני לא יוצאת לעוד מסע מטורף כמו שעשינו עם הארי, בין אם אנחנו אמורים להיות מתים או שלא."

"לאן את חותרת?" שאל רון במבט מסוקרן במקצת.

"אני עומדת לדבר עם אחיך, רון. תמיד יש אנשים שנכווים בשמורה. אנחנו רק צריכים מישהו בגובה מטר שמונים או מספיק קרוב לזה, לעטוף אותו כמו מומיה, לשים אותו בחדר פרטי בקדוש מנגו, ולהדביק את חנה למיטה שלו כמו כישוף הדבקה קבועה. ככה היא נמצאת במקום שאתה יכול להיות רגוע, נוויל, מוסיף הרבה אותנטיות לסיפור שלך, ומאפשר לנו לדעת מיד אם הורסים לך את הכיסוי." היא חייכה, נחושה כמו תמיד שהיה לה רעיון והנהנה לרון. "אתה ואני נלך לחקור את מה שקרה לו, מה שיביא אותנו לאירלנד, והוא יוכל ללכת איתנו מוסווה - לא פולימיצי, אבל אנחנו יכולים לעשות הרבה עם שינוי צורה."

"לא יודע," אמר נוויל לאט, "אם את ורון מצטרפים…"

"נוויל, אתה אחד מהחברים הכי טובים שלי," אמר רון כמעט ברחמים. "בחייך, אם היו תוקפים אותך, זה היה נראה ממש חשוד אם לא היינו דורשים לחקור את זה. אבל זה לא כאילו יחשוב שאנחנו איום גדול בכל מקרה. אנחנו לא מכירים אותו טוב כמוך, אנחנו לא מכירים את כל התכסיסים הקטנים שהשתמשתם בהם כדי להרוס לסנייפ את החיים, והארי ואני לא ממש הצלחנו להבין את זה."

"מה באמת עם הארי?" הוא קימט את מצחו, מעביר את אצבעותיו בשיערו כשחשב, ואז עיווה את פניו מהכוויות. הרמיוני הושיטה את ידה, וללא מילים לקחה את ידו בידה כשהחלה להעביר את שרביטה על העור בצורות מסובכות, שפתיה זזות בשקט כשמלמלה כישופי ריפוי.

"החלק הרע בלהיות הילד שהציל את העולם המזורגג,, חייך רון. "הוא לא יכול להשתין בלי שמישהו ירצה חתימה. עכשיו הרמיוני ואני, מצד שני, הפכנו לצערי למשניים למרות הגבורה שלנו, ואני נשבע שאני יכול להיכנס ולצאת מהמערכת של הנביא היומי בלי שאף אחד ימצמץ אם צבעתי את השיער."

עיניו הצטמצמו כשניסה ולא הצליח לדמיין את השיער של רון בצבע אחר פרט לאדום. "אתה נשמע כאילו כבר ניסית את זה."

"כמה פעמים," הוא הודה, "בעיקר מיד אחרי שהכל נגמר ורציתי לאכול משהו עם הרמיוני בלי שחצי מעולם הקוסמים יבוא אלינו ויבקש את כתובת הינשופים של הארי. עבד ממש טוב. מצחיק איך אנשים מחפשים רק דבר אחד, אתה יודע?"

"ונוכל להשתמש בהארי כאיש הקשר לשאקלבולט," הסכים נוויל, והתחמם לגבי הרעיון, "אף אחד לא יחשוב שום דבר אם תשוחחו איתו בפרטיות, כי אתם החברים הכי טובים."

"בעיקר מאז שהוא וג'יני -" החלה הרמיוני, אבל רון קטע אותה ועשה פרצוף.

"היי! לא רוצה לדבר על זה!"

"חשבתי שאתה בסדר עם זה שהארי התחתן עם ג'יני, רון?" שאל נוויל בהפתעה.

הרמיוני צחקה. "רון חטף טראומה לאחרונה, וזה בסדר. הוא יתגבר עליה במוקדם או במאוחר."

"הם צריכים לעשות את זה בחדר השינה שלהם אם הם עומדים לתת לי מפתח לדירה," מלמל רון, ונוויל צחק.

"בסדר, לא נזכיר את זאת-שאין-לנקוב-בתוכה." הוא התחמק מהמכה המשועשעת רק במקצת של רון, ואז נשם נשימה עמוקה, כשחזר אל מציאות מצבם והזיז את ידיו, בוחן ומגלה להקלתו שכישופיה של הרמיוני השאירו רק גוון ורוד קל בעור. "אז יש לנו תכנית, אם ככה?"

"אני אלך לקלחת," הנהנה הרמיוני, ונופפה בשרביטה כדי לזמן את גלימת המסעות שלה מהמתלה על הקיר. "אני אוודא שחנה יודעת מה קורה לפני שיגיע אליה משהו רשמי. רון, אתה תשלח פטרונוס לצ'ארלי בויילס, ואז תדבר עם הארי שיעדכן את שאקלבולט. נוויל, בטח עדיף שתעלם עד שנסדר את הדברים. נשלח פטרונוס שיודיע לך לאן להתעתק כשתהיה מוכן, אבל בינתיים, אני מציעה שתתחבא מחוץ למונגוליה."

"צפון האיילנד, בעצם," הוא תיקן אותה. "המקום של המקמילנים בטוח מאוד, ושיימוס לא יהיה רצוי שם כשסוזן תשמע מה קרה."

"אז נהדר." רון חיכך את ידיו ביחד, עיניו הכחולות נוצצות בצורה שנוויל לא ראה מאז שהשיגו רמז וצדו את מאלסיבר. "זה נראה כמו עוד הרפתקה, לא?"

"תמיד נראה שאנחנו עושים את זה בשלשות," הסכימה הרמיוני בשעשוע.

"רק שהפעם," רון כרך זרוע ארוכה אחת על כתפו של נוויל, "כנראה שאנחנו קצת עמוק יותר, לא? כלומר, להארי רק הייתה תזכורת קטנה לרידל על הראש שלו."

נוויל הסתכל על הבחור במבט מאוד מפקפק. "אל תגיד לי שאתה מפחד משיימוס פיניגן יותר מלורד וולדמורט."

"מובן שכן," הנהן רון בקלילות. "פיניגן משוגע. רידל סתם מפורק. תגיד לי מה מטריד אותך יותר."

"פיניגן," צחק נוויל, מופתע לשמוע את הצליל בזמן כזה, אבל נרגע למרות הכל, "ברור שפיניגן."

(1) כינוי לאירים.

(2) שמם הקודם של אוכלי המוות.

(3) ב-2003, נחתם הסכם בין צפון אירלנד וממשלת בריטניה, שקבע שעתיד צפון אירלנד ייקבע רק בידי האזרחים, ושמיליציות יתפרקו מנשקן.

(4) חוק לממשל עצמי לאירלנד.

(5) הצבע הרשמי של האירים שתמכו בהישארות עם בריטניה.

(6) UDA- איגוד ההגנה על אלסטר (Ulster Defence Association)- ארגון שמגן על פרוטסטנטים. IRA- הצבא הרפובליקני האירי (Irish Republican Army), הארגון המרכזי שתמך בעצמאות לצפון אירלנד. LVF- כוח המתנדבים הנאמנים (Loyalist Volunteer Force)- קבוצה קטנה שתקפה קתולים. UFF- לוחמי החופש של אלסטר (Ulster Defence Association)- איגוד פרוטסטנטי בתוך איגוד ההגנה שתקף קתולים.

(7) כשקוסם מגיע לבגרות הוא מקבל שעון.

(8) הבית של סיריוס, שהוריש להארי. מפקדת מסדר עוף החול.

(9) פרק 11, "חדר החפצים הנסתרים".

(10) הברמנית בשלושת המטאטאים.