אז בפרק השישי של סלואה, המצב מסתבך. איך נוויל יוכל לצאת מהעסקה הנוראית שחתם עליה עם אולסטר? מה התכנית שלו למציאת הסלואה? ממי ניפטר היום? ואיזו הפתעה תפיל את נוויל מהרגליים?
פרק 6
מסוף ויקטוריה
נוויל עמד בחצר הבית מלבנים, ראשו מוטה לאחור, זרועותיו לצידי גופו, כפות ידיו פתוחות ומופנות למעלה כשהגשם השפריץ על ריסיו העצומים, זלג על פניו בזרמים, נצמד דרך סיבי חולצתו אל החזה כמו תחבושת על פצעים שלא דיממו. זה היה גשם קר, קר כל כך עד ששרף, אבל הוא לא רעד. הוא רק עמד שם, נותן לו להכתים אותו, מריח את הניחוח המלוכלך של עיר בה אפילו הגשם לא היה נקי, טועם אותו כשהוא נזל בין השפתיים הפתוחות שלו.
"הייתי שואל אותך אם הכל בסדר, חבר, אבל משהו אומר לי שהתשובה היא 'בכלל לא'."
קולו של רון נשמע כמה מטרים מאחוריו, אבל נוויל לא זז, עיניו עדיין עצומות מול הגשם שנפל על גופו של חברו שמת מזמן. "אני בסדר."
"כן, בטח. תקשיב, אני לא כאן רק עם המנה הבאה של הפולימיצי… הרמיוני התחילה לרחם עליך, ואני גם. בעשרת הימים האחרונים, אני נשבע שירדת אותו מספר קילוגרמים, ולא נראה לי שישנת לילה שלם." הוא הרגיש את ידו של הקוסם האחר על כתפו עכשיו, והגשם הפסיק ליפול על צידו השמאלי, והקצב נקטע כשנשמע צליל של גשם מכה על מטרייה. "שלא לדבר על זה שאתה מנסה להטביע את עצמך כאן כשיש הרבה מקומות שיכולת לחכות בהם."
נוויל ליקק את שפתיו, התנתק מרון ונתן לגשם שוב ליפול עליו. "זה מרגיש טוב."
"זה קפוא ומריח כמו זבל," הייתה התגובה. "ואני חושב שהרמיוני צדקה לגמרי, למרות שניסיתי להסביר לה שהיא מגזימה. צריך לשחרר אותך."
עכשיו עיניו נפקחו, והוא הסתובב להסתכל על רון, וניקה את הגשם מפניו בגב ידו. "אתה לא יכול לעשות את זה!"
"אתה כולך צלוי ושוכב במיטה בקדוש מנגו, זוכר? זה התיק שלנו, ואנחנו יכולים." הסנטר המנומש התרומם בנחישות, אבל עיניו היו רכות מרוב הבנה ודאגה. "אנחנו לא מטומטמים, ואפילו שלא אמרת כלום, אנחנו גם קצת מודאגים מהמשטרה המוגלגית כרגע. לא צריך כשיפומטרי כדי לדעת שיש קשר בין זה של-RHD יש פתאום קוסם ולעלייה ב'בעיות מגזריות' בשבוע האחרון. הם פשוט חושבים שזאת אחת מהתקופות האלה, תודה למרלין, אבל אני ממש לא חושב ככה. הם מנצלים אותך, לא? ואני לא מתכוון לשבור חלונות עם דיפינדו קטן פה ושם. ראיתי תמונות. הבחור ההוא בדרי חטף קרושיאטוס."
הוא הסתכל הצידה, לא מסוגל להסתכל על המבט הכחול החודר, ובפעם הראשונה, פתאום הרגיש את רעד הגשם עד לעצמותיו. "זה לא אומר שזה אני."
"אז למה אתה לא נראה נדהם או שואל אותי מתי שיימוס החליט לשנות דרכי פעולה?" ירה רון. "אני לא מנסה לרדוף אחריך, נוויל. אני יודע למה אתה עושה את זה, אני יודע מה על הכף כאן -"
"לא אתה לא!" פניו של נוויל האדימו בחום למרות הרעד בשאר גופו, והוא התעצבן, נלחם בזעם, ברצון להרביץ לחברו בפנים בגלל שידע שטעה ולא היה הוגן.
למרות כוחו הרב, ארני היה קצת נמוך יותר מרון, ולא הייתה סיבה לכעוס כל כך שנאלץ להרים את מבטו קצת כדי להסתכל בעיניו של האיש שפעם עמד מולו פנים אל פנים. אבל הכל די הכעיס אותו בימים האלה. הכל חוץ ממה שהיה צריך להכעיס. זה רק גרם לו להרגיש חולה, לכוד, חסר אונים. "אתה לא מבין כלום, וויזלי! אתה והרמיוני עושים חקירה מושלמת לפי הספר, עוקבים אחרי רמזים, מוצאים מקורות, עושים דו"חות כשאני קבור בחיים המזדיינים שלי בתוך הרחובות המכוערים, המסריחים והרקובים של העיר הזאת! אתה לא מבין כלום!"
"אני מבין שאנחנו צריכים להוציא אותך מפה לפני שזה יפגע בך בדרכים שאי אפשר לתקן אותן," לחץ רון. "אנחנו נעשה את מה שנוכל לעשות במחלקת ההילאים, אבל חוץ מזה, ניתן לזה להיות הבעיה של בלפסט אלא אם שיימוס ייקח את זה רחוק מדי ויצטרך לצאת מהצללים מספיק כדי שנעשה משהו אמיתי. אני לא רוצה לצאת בן זונה, אבל אכפת לי יותר מהחבר שלי מאשר ממדינה מלאה בזרים שלא ממש מתלהבים שנחטט להם בעסקים בכל מקרה. הם יכולים ללכת לקלל את עצמם לפי דעתי לפני שהם ייקחו אותך."
האמת במילותיו שברה את הכעס, אבל נוויל רק הניד בראשו, יושב על הלבנים הרטובות, כתפיו שמוטות קדימה כששם את מרפקיו על ברכיו והעביר את אצבעותיו בתלתלים הזהובים. "זה מאוד חשוב לי, באמת, רון. אבל אני לא יכול ללכת, וזה גם לא עניין טיפשי של גאווה. אני הייתי שמח בדיוק כמוך להגיד להם לאן הם יכולים לדחוף את השרביט שלהם וללכת הביתה."
"אז למה לא?" רון קיפל את המטרייה ודחף אותה אל מתחת לזרועו, ואז ישב לידו, לא שם לב לטיפות הגדולות שהכתימו את שיערו עד הקרקפת והכתימו את בגדיו. "נוכל לסדר את זה מיד, להוציא אותך מכאן בפחות מעשרים וארבע שעות, והם אפילו לא ידעו שעזבת. ארגנתי דברים עם משרדי ההילאים והמשטרה של צפון אירלנד, אנחנו מוכנים לגרום לזה להיראות כאילו עצרו אותך והסגירו אותך לאנגליה כפושע."
"לא יעבוד."
"בחייך, נוויל" רון חייך בעידוד, "תאמין בי קצת יותר, הכל בסדר -"
"רון, הם יודעים שאני הילאי. לעצור אותי לא יעבוד. חוץ מזה, כמו שאמרתי, אני לא יכול."
הווידוי הדהים מאוד, אבל חברו התאושש מהר, ונשם נשימה עמוקה. "לא אשאל אותך למה הם יודעים את זה. לא רוצה לחשוב שאני רוצה לדעת. אבל למה אתה לא יכול לצאת, אפילו אם נצטרך למצוא עוד דרך לעשות את זה? הרמיוני מצאה חשוד עכשיו, בגלל זה באתי לבד, אבל אתה מכיר את המכשפה הזאת, מה שהבעיה שלך לא תהיה, אני בטוח שיש פתרון באיזה ספר שאתה ואני לא שמענו עליו בכלל."
"אני שייך לאולסטר עד שאתפוס את שיימוס. זה היה… טוב, זה לא משנה יותר, אבל הוא גרם לי להישבע בחייה של חנה שאני אהיה שלו. אם אנסה לעזוב עכשיו…"
רון שרק שריקה קטנה, עיניו רחבות מהבנה נוראית. "היא תאבד כל הגנה שקסם יכול לתת לה, מה שאומר שהיא תהיה חשופה כמו אישה מוגלגית, אולי יותר, כי היא לא רגילה לשמור על עצמה בלעדיו."
נוויל הנהן, לא יכול ולא צריך להגיד עוד.
הייתה שתיקה כשרון שקל את הסיבוכים שנחשפו במצבם, ואז קם על רגליו, צועד הלוך ושוב כשהזיז את ידיו כמו בכל פעם שחשב בתוכו. ההרגל היה מוכר כל כך עד שנוויל נאלץ להסית את מבטו, הוא היה נוסטלגי עד כאב אל השנים שהכירו אחד את השני כילדים, אל כל הלילות הרבים מספור שצפה ברון עושה את אותו הדבר במגדל גריפינדור כשהרמיוני הכריחה אותו לעשות את שיעורי הבית שלו.
שום דבר לא היה לא בסדר עם הזיכרונות עצמם, הם היו אפילו די נעימים, אבל הם באו גם עם הארי שוכב על המיטה שלו, מגרז בהיסח הדעת את צלקתו ומרים את משקפיו על האף שלו כל כמה שורות כשעבד על שיעורי הבית שלו, דין עם המחברת שלו, מנסה בפעם האלף לתפוס את תחושת התנועה של הערבה המפליקה בצבע עיפרון מוגלגי, ושיימוס. שיימוס, אדום לחיים ובהיר עיניים, רוכן על כתף אחת ונושף בקלילות על אוזנו של חברו הטוב עד שהילד השני כעס וזרק אליו את העיפרון, וגרם לו ליפול על הרצפה בצחוק גדול עם כתם שחור על אפו המנומש.
ראשו נפל אל ידיו, כשהוא מישש את שיערו כל כך עד שכאב, שהרגיש כאילו ייתלש בכל רגע. איפה הכל השתבש? האם היה רגע, משהו בצ"ד שהיה צריך להרתיע אותו, משהו שהיה אמור לראות, משהו שיכול היה לעשות אחרת?
זה לא שינה. שום דבר לא שינה. אי אפשר לשנות את העבר, או שלא היה טורח לחזור ולנסות לגלות איפה הכל השתבש אצל חברו. הוא פשוט היה חוזר קודם לכן ומוצא בית יתומים מוגלגי שם היה תינוק חסר אונים בשם טום רידל שהיה צריך שישימו לו כרית על הפנים בחוזקה הרבה מאוד זמן. חיוך מריר חצה את פניו כשחשב על הלילה בו הלך אחרי הארי אל מחלקת המסתורין. חבל שצריך מחולל זמן כדי למחוק את ריסוק כל מחוללי הזמן (1). כמעט מצחיק ואירוניה חולנית.
הרהוריו נקטעו כשרון עצר פתאום, והסתובב להסתכל על נוויל עם מבט על פניו שהיה מלא בנחישות. "אוקיי, אתה תצטרך להישאר כאן עכשיו."
צחוק יבש הופיע על פיו של נוויל. "כבר ידעתי את זה, אבל אני שמח שאתה מאשר."
"לא, תקשיב!" רון תפס את זרועו, ומשך אותו לעמידה כדי להצטרף לצעדה. "רק עוד יום אחד, אולי שניים. אני -"
"לא!" נוויל ניער את האחיזה, ושילב את זרועותיו על החזה. "אני לא -"
"אמרתי, אולי תקשיב לעזאזל?! הרמיוני אומרת שעדיין נצטרך לטפל בזה עוד קצת, אבל אני עומד להתחתן עם הבחורה, אני הייתי מאוהב בה מאז השנה השלישית או הרביעית, אני יודע יותר טוב מכולם מתי היא באמת צריכה לעבוד על משהו ומתי היא סתם עוברת על אותם הדברים שוב ושוב כי היא אובססיבית וחוששת כשמשהו חשוב. אנחנו מגיעים לשלב האובססיבי והמפוחד. אם תתן לנו שם, מקום ושעה - או לעזאזל, רק מקום ושעה - נוכל להיות מוכנים לעבור לשם בתוך ארבעים ושמונה שעות לכל היותר. נכין מלכודת, נצמיד לשיימוס את השרביט לקיר, ותחזור לזרועות של חנה לפני סוף השבוע."
"ואם זה לא יעבוד?" שאל נוויל בזהירות.
"אז או שכולנו ניחתך כמו אווז לחג המולד ולא תצטרך לדאוג, או שנחזור לכאן וננסה למצוא רעיון אחר כדי להוציא אותך מפה." הזרועות הארוכות הושטו לצדדים במשיכת כתף. "הכי טוב שלי, בהתחשב במצב."
"כן, בהתחשב במצב." הוא השמיע רעש של כעס לטיפשותו. "לא חשבתי שאוכל לרצות כל כך לכוון את השרביט שלי על מישהו מאז שאימא שלך הרגה את בלטריקס, ובחיים, בחיים לא חשבתי שזה יהיה שיימוס."
"מלחמה עושה דברים מצחיקים לאנשים," אמר רון, אבל החיוך החלש מאחורי המילים הוכיח לו עד כמה היו רדודות. "עדיין, זה לא אשמתך. יש אנשים שיכולים להסתגל, יש כאלה שלא, ויש כאלה שהם שני הסוגים. כולנו הרוסים, בעצם. כולנו ניצולים. הרמיוני לא הולכת לשום מקום בלי ארנק קטן בכיס שלה שמלא במספיק דברים כדי לארח צבא לשישה חודשים (2)... אפילו מתקלחת איתו ליד האמבטיה כדי שתוכל לתפוס אותו, לא שאי פעם שמעת את זה ממני. אני לא חושב שהיה לי לילה אחד שבו לא היה לי סיוט אחד שעצר לי את הנשימה, ואני יכולתי לחזור שוב להוגוורטס רק בפעם ההיא שחשפו את האנדרטה."
"חנה היא כמו הרמיוני והארנק, אבל עם האוניה," הודה נוויל.
"ואתה?" השאלה הייתה קצת קלילה מדי, אבל הוא נאנח, וידע שזה לא הוגן להסתיר את הסוד המגוחך שלו, אבל היה מובך למרות זאת.
"זה טיפשי."
"טיפשי יותר מלשמוע 'זה בסדר, רון, מותק, זה נגמר' לפחות פעם אחת בלילה? מלהתקלח עם אוהל מקופל ואוכל בשימורים במרחק קטן ממך?"
"אני לא אגזור את השיער שלי יותר קצר ממה שהוא או אעשה משהו להיפטר מהאפור. ואני לא יודע למה, חנה לחצה עליי ממש הרבה על זה. זה פשוט… פשוט…" הוא נעצר, מפסיק, אבל רון לא צחק.
"זה כאילו זה שלא הצלחת להסתפר או שצצו לך שיערות אפורות בגיל שבע עשרה זה כמו הצלקות והסמלים על הפרצוף או על הגב שלך, אפילו אם היא לא מבינה את זה, ואתה לא תמחק את אלו כי את השאר אי אפשר למחוק?"
"בדיוק! איך אתה -?"
"כמו שאמרתי, כולנו ניצולים." לא היה שום דבר שמח בחיוכו כשהוא לחץ לנוויל חזק על הכתף. "אבל יש הבדל עצום בין הטקסים הקטנים והמוזרים וסיוטים וקמעות ובין זה שלא מבינים שזה באמת נגמר."
"זה מצחיק," אמר נוויל בשקט, "לפעמים אני שונא אותו כל כך… ולפעמים, אני עדיין רוצה להרוג אותו, אבל אני מרגיש שצריך לעשות את זה כחבר. מרחמים. אם הוא לא יצא מהלילה הזה, הוא עדיין בגיהינום, ואין שום דבר שהמשרד או מישהו אחר יוכל לעשות לו שיהיה יותר עונש מזה."
"רחמים, עונש, מה שזה לא יהיה, אני פשוט לא רוצה שתישאב לשם איתו." העיניים הכחולות נראו בדיוק כמו ענני הסערה מעליו כשקדחו בו. "אתה חושב שתוכל להביא מישהו טוב למקום מסוים בזמן מסוים בשבילנו? באמת. לא מה שאתה חושב שאני ארצה לשמוע."
הוא הנהן, הזדקף, וחיוך אמיתי וגם מורעל התפשט באיטיות כדי לחרוש גומות עמוקות בלחייו של ארני. "תגיד להרמיוני שהאיש שקורא לעצמו בילי אולסטר יהיה במסוף ויקטוריה שלוש, ברציף שמונה עשרה של קליידפורט (3) בנמל בחצות מחר בלילה."
עיניו של רון התרחבו. "אתה באמת חושב שאתה יכול -?"
"תאמין לי, רון, זה יהיה לי לעונג."
OOO
הרציף תמיד גרם לו להרגיש קטן. מכולות ענקיות הורדו מהספינות בזרם קבוע של בלוקים ענקיים, מאורגנים בשורות ובמבנים לפי היעד והתוכן לפי מערכת מסובכת מגי עד שאף מוח אנושי לא הבין, אלא נאספו ונשלטו בידי מספרים וברקודים שהוקלדו ונסרקו אל המכונות שמפקחי הנמל החזיקו בידם וארגנו את כל הדבר כמו פזל מסובך. רבות מהן בכלל לא יפתחו, אלא פשוט יועברו אל ספינות אחרות שהפליגו למקומות אחרים, או שיכנסו אל תוך צי הולך וגדל של משאיות, אבל נוויל עבד כבר במשך שבוע בטיפול באלו שכן נפתחו, ולשים קופסאות וארגזים על משטחים שמלגזות הרימו ולקחו אלוהים יודע לאיפה.
זה היה מצעד שלא נגמר של דברים שבאו ודברים שהלכו, כל פרי אפשרי של החברה המודרנית ממרענני אוויר עד רוכסנים, מפעלים סינים ששלחו את ציוד המטבח העדכני ביותר לעקרות הבית של דונאגל, המחצבים של קונמרה (4) שולחים ערימות שיש ירוקות וחצובות כדי להגן על שולחנות הקפה בבוסטון. הספינות באו והמשאיות נסעו בכל השעות, ואפילו בחצות, כשהשמש הוחלפה בפנסי רחוב, ונוויל הלך בחוסר נוחות בין ההמולה, כעוד אדם חסון כתפיים בסרבל כחול וקסדה צהובה, תג זיהוי מפלסטיק מודבק על החזה שלו.
אולסטר הלך אחריו בקלילות, כל הליכתו נראית שחצנית כמו איש שהרגיש ששלט במצב בקלות, הסרבל שלו רכוס מעל לנרתיקים הנעלמים לאקדחים מתחת לזרועו ולקרסולו. זה גרם לכעס בחזה של נוויל בגלל שהאירי לא טרח להשאיר לעצמו גישה קלה לנשקים. הוא לא היה צריך… הנשק שלו היה עץ אלון ונים לב של דרקון בכיסו של קוסם המחמד שלו, והשריקה הקלה שיצאה משפתיו ידעה זאת.
כשהגיעו אל רציף מספר שמונה עשרה, עצר אולסטר, והסתכל מסביבו כאילו ציפה שמישהו יבוא ויברך אותו. במקום, הזרם המתודי של פועלים המשיך בלי שום סימן לאנשים חדשים, והעיניים הכחולות והחדות הסתכלו על נוויל במבט כועס במקצת. "אמרת שהיה לך משהו בשבילי, ג'קי?"
"רציתי לבוא לכאן קצת מוקדם," הוא הסביר בקלילות. "אחד מהחברים שלי בהילאים אמר לי שיש שמועה שחברי RIRA יבואו כמה 'חלקי חילוף למכוניות' מעניינים מאוזבקיסטן הלילה… הסוג שמרכיבים ממנו 'מכוניות' שאפשר לירות בהן, או חצי אוטומטי, או ממש אוטומטי. לא זול, אז חשבתי שאולי תפגוש כמה אנשים מאוד מעניינים שירצו לראות את זה." מבחינה טכנית, זאת הייתה האמת. הייתה שמועה על משלוח כזה, אפילו אם לא באמת היה קיים, אפילו אם השמועה נפוצה בגלל הרמיוני כדרך להציע לפקיד שעזר להם בלי לדעת סיבה שמישהו חשוב כמו אולסטר בטוח יהיה במקום בזמן המלכודת שלהם.
ובתקווה, הם יפגשו כמה אנשים מעניינים מאוד.
הוא ניסה לא להראות שום סימן של מתח או דאגה בגלל הניצוץ החמדן בעיניו של הלוכד שלו. אם כלום לא יקרה, אם הסלואה או, כמובן, הנשקים הדמיוניים והאנשים מה-RIRA לא יופיעו, הוא יצטרך להסביר הרבה דברים, והוא רק יכול היה לקוות שיוכל להחליק את זה כשמועה רעה. הוא קיווה שאולסטר יקבל את זה שאפילו קוסמים יכולים לפשל. אחרי הכל, הוא בהחלט פישל.
ניצוץ קטן של חום נדלק בכיסו, והוא ידע שזה היה הסימן שרון והרמיוני היו קרובים. הידע על נוכחותם היה הקלה גדולה, והוא לא יכול היה שלא להסתכל מסביבו, למרות שהיה מודע שלא יזהה אותם דרך ההסוואה ששמו. טוב, לפחות לא את רון. חיוך הופיע על פניו פתאום כשראה אישה שבכלל לא הייתה מוכרת, אבל שיכלה להיות רק חברתו, ואולסטר שם לב, מקמט את מצחו.
"מה העניין, ג'קי?"
כשהוא מרגיש בפעם הראשונה במשך יותר משבוע שהמצב הוא לא חסר תקווה, הרשה נוויל לחיוך להתרחב כשהצביע מעבר לרציף. "שם: הגברת בסרבל הצהוב. חשבתי שזה קצת מצחיק איך שהיא מתעצבנת על מנהל העבודה… הוא אפילו לא שם לב שהיא נוגעת לו בכפתור, אבל אני לא יכול להגיד שאני רוצה להיות כמוהו כרגע. מה נראה לך שהוא עשה? לא קרא נכון את הקוד?"
"אה, בטח היה תולעת וזיין את אחותה או משהו," נחר אולסטר בביטול. "הדבילים האלה כולם דומים… כדאי שיסתמו כדי שלא ישתמשו בפה שלהם עם המוח שאין להם."
הוא התחיל להגיב, אבל אז האוניה בכיסו שוב בערה, כמעט כאבה, ותשומת ליבו נלקחה בידי הבזק מהיר של ניצוצות כחולים. הם יכלו להיות סתם גפרור קטן, לא משהו ששווה להסתכל עליו בנמל עסוק, אבל נוויל ידע מיד שאלו היו ניצוצות משרביט, והיה שם איש גבוה ורזה בצללים של המכולה שיצאו ממנה, מצביע בפראות כדי להזהיר אותו - אבל זה לא יכול להיות, לא כאן, לא ממש מתחת למנורות, לא כשמאה אנשים יכולים -
"ישו, מריה ויוסף המזדיין, ילדים, אני חושב שבילי אולסטר היה מספיק מטורף כדי לנסות לתקוף אותנו."
לאט לאט, בתחושה כאילו ליבו צנח אל מגפיו, הסתובב נוויל, ולא הופתע לראות את תשעת האנשים שעמדו מאחוריהם. אם הייתה שאלה בנוגע לברכותיהם, התנוחות התוקפניות, ידיהם שהיו קרובות מדי לחגורות ולכיס, הרשת הקלטית המסובכת שהייתה על זרועו העבה של אחד והמספר 1916 (5) על גרונו של המפקד שלהם הסבירו טוב מאוד שאלו לא היו אנשים עם אמונות דומות לאלו של ה-RHD.
לתדהמתו, אולסטר בכלל לא נראה מפוחד, ואכן הפנה את ראשו אליהם כאילו פודל של מישהו נבח עליו. "דני או'ניל. עבר הרבה זמן. התחלתי לחשוב שאתה נהנה שמזיינים אותך בתחת כמו מקינט ושאר החברים המתרוממים שלך."
"תפסיק!" לחש נוויל מתחת לנשימתו, "אני לא יכול להילחם מול תשעה אנשים חמושים, אפילו לא עם קסם, יא מפגר!"
אבל אולסטר לא נכנע. במקום, החיוך שלו התרחב, והוא קרא אל מעבר כתפו בלי להסתובב. "טומי! גרי! מארק! דיק!"
כמו רוחות, ארבעת האנשים הופיעו מבין מגדלי המכולות. סכינים עקומות וחדות נצצו בידיהם של גרי וטומי, ודיק עטף וכרך שרשרת משוננת ארוכה מסביב לאגרופיו העטויים בכפפות כשהנהג האובדני שלהם, מארק, טפח על קנה של רובה נוצץ בקלילות עם כף יד אחת. נוויל הרגיש את עצמו מחוויר. לא ככה הדברים היו אמורים לקרות.
מזווית עינו, הוא יכול היה לראות את רון ואת הרמיוני בוהים באספה, מרגיש את מבטם יחד עם עוד אחרים כשהרציף השתתק באופן מוזר. תחושת האלימות הייתה תלויה באוויר כמו ערפל, וידו התהדקה על השרביט, כשידע שאולי יאלץ להשתמש בו כאן מול כל כך הרבה מוגלגים רק כדי להציל את חייו. לא היה לו נשק אחר, רק כוח פיזי, וזה לא אמר כלום כשעמד להילחם מול אקדחים, אלות שוטרים, אגרופנים והסכינים הקופצות שהופיעו אצל יריביהם כתשובה.
הם בכלל לא היו אמורים להיות שם, מעורבותם של ה-RIRA הייתה אמורה להיות מזימה ריקה, אבל בהבזק פתאומי של תובנה לא קשורה, הבין נוויל שהפקיד בטח שיתף פעולה עם כמה צדדים, שבטח העביר את העצה על הנשקים לאנשים הלא נכונים, והוא רק יכול היה לקוות, אוי, בבקשה, שלפחות יוכל להציל משהו, שהיה מספיק חמדן או מפוחד כדי להעביר את זה ליותר מבן אדם אחד. כי יהיה שם דם הלילה, עמד להיות שם כאב ובטח מוות, והכל יהיה לשווא אם לא יקבלו את הקוסם שניסו למשוך מלכתחילה.
כשניסה באופן נואש לעשות משהו, הכל כדי לעצור את זה, צעד נוויל קדימה בין שתי שורות החיילים, והרים את ידיו בתנועה מרגיעה. "תראו, למה שלא ניקח את זה למקום אחר? המאבטחים בנמל -"
הוא נקטע כשהאיש בעל השיער הכהה שאולסטר קרא לו דני או'ניל צחק עליו. "בן זונה, אולסטר, התחלת לגייס תינוקות? איזה חרא אתה אומר לבריטי המזוהם לחרבן על עצמו?"
"לג'קי שם יש הרבה מאוד כישרון שאתה לא רוצה להכיר או להעליב, דני," אמר אולסטר בקרירות, אבל עדיין הייתה נימה נוזפת בקולו ואפילו קצת אכזבה כשהפנה את מילותיו הבאות לנוויל. "המאבטחים בנמל? יא חרא מזדיין! חבורת פילרים מפלסטיק ששילמו להם כדי ללכת עם הכלבלבים לסמים שלהם ולמנוע מילדים לגנוב סחורה. הדרך היחידה שהתחת הלבן שלהם יבוא הלילה זה אם נחטוף סחורה כשנתפוס מחסה."
"כישרון, יש לו?" שאל או'ניל. "אתה מעדיף את הכישרון שלו כשהוא מחלל לך בחליל או כשהוא פותח אותך?"
"אה, לא הטעם שלי," אמר אולסטר במהירות, "אבל שמעתי שאתה יכול לגמור די מהר אם אתה מתגעגע לימים הנפלאים האלה אחרי תפילה עם האב הטוב. קתולים מזדיינים. מלמדים אותך להתכופף כשצריך, אלה."
זה היה כאילו הדליק זיקוק וזרק אותו ביניהם. לרגע ארוך ועוצר נשימה, כלום לא קרה, אף אחד לא זז, אף אחד לא אמר כלום, ואז נשמע הפיצוץ. כאילו הגיבו לאיזה סימן שקט, שני הצדדים פנו קדימה, עלבונות וכינויי גנאי נשמעים ללא תועלת, ונוויל מצא את עצמו מיד באמצע קטטה.
הוא לא יכול היה להשתמש בשרביט, לא היה שום מצב שבו יוכל להשתמש בכלל בקסם כשכל כך הרבה מוגלגים רואים אותו, אבל הוא מעולם לא היה אסיר תודה יותר שצ"ד ציפו שיפרקו אותם מנשקם, שלמד להילחם באגרופיו וברגליו כמו בקסמים ובקללות. האימונים היו חלודים בחמש שנים, לא ממש השתמש בהם, ואלו היו לוחמי רחוב קשוחים, אבל כוחו הגדול של ארני מילא את הפער שהכישרון היה חסר בו, והוא התכופף מתחת לנצנוץ האגרופן שהונף אל ראשו, והרביץ חזק לבטנו של האיש במכה ששברה צלעות מתחתיה. משהו שרף על כתפו והוא צעק, והסתובב כדי לראות להב אדום של סכין קופצת מגיעה אל גרונו, אבל הייתה שאגה מחרישת אוזניים, והיד שהחזיקה בסכין התפוצצה כשמאה כדורים רוססו מהרובה.
זה היה כאוס, ערימה מדממת של גופות וגפיים ונשקים שלא היו דומים לקרב או עימות מתורבת, אבל לפחות הפחד נעלם. זה היה הדבר הטוב היחיד בזמנים כאלה, שהוא למד לפני הרבה מאוד זמן. אנשים אולי אומרים לך אחר כך שהיית אמיץ, אבל זה רק בגלל שהם לא ידעו מה זה כשכל כך הרבה אדרנלין הופך את האימה למתח צלול שבו דברים פשוט קורים. להתכופף, להרביץ, לפעול, להגיב, היכולת לראות חברים יקרים נקרעים לגזרים בלי שאכפת להם או לבצע פעולות בעצמך שירדפו אותך בכל יום שבו תוכל לחשוב עליהם אחרי שזה יגמר. לא אומץ, רק הישרדות.
אז, דרך השיגעון, צעקתו של רון נשמעה בבירור, "נוויל!" ראשו הסתובב אל הצליל המבורך של קול מוכר עם מבטא מוכר שקרא בשמו. הוא הסתובב, בקושי נמנע ממכת לום, ורון היה לצידו עכשיו, נותן מכות משלו כשהרחיק שניים מהם משם. כשהבין מה עשה חברו, הניד נוויל בראשו, מנסה להיכנס מחדש לקטטה. "אני לא יכול! אולסטר -"
"הוא הלך, חבר!"
נדהם, נוויל הסתכל מסביבו, ובאמת, המנהיג של ה-RHD כאילו נעלם לחלוטין, לא ראו אותו בין האנשים הנאבקים או אלו שנפלו לרגליהם, מסתובבים וצועקים ואוחזים בפציעות נוראיות. הוא הסתכל בחזרה על רון כשהתרחקו, ולקח רגע שבו יצאו מסכנה לפחות לרגע כדי לנשום עמוק את אוויר הלילה הקריר. "לאן לעזאזל הוא נעלם?"
"אנ'לא יודע," הודה רון, "חושב שכדאי שנחפש אותו? ואתה מדמם."
"איפה שהוא לא נמצא, זה לא חדשות טובות בשבילנו," הנהן נוויל, בודק את כתפו ומגלה שהחתך היה רק שפשוף, כשרוב הדימום נעצר. "וזה כלום, בעצם."
הרמיוני הצטרפה אליהם, קצה שרביטה בקושי מציץ מהשרוול שלה אפילו כשהחזיקה אותו בהיכון, עיניה הכהות בוערות. "רון! יא אידיוט! אתה זרקת את עצמך לשם בשביל נוויל כשניסיתי -" היא קטעה את עצמה, הנידה בראשה כדי לעצור את המילים, ואז שוב הרימה את מבטה. "אולסטר נמצא שם," היא הצביעה אל המכולות שנראו כמו מבוך, "ניסיתי להגיד לך, רון, ראיתי אותו; הוא הסתכל לשם כאילו ראה משהו וברח, והשאיר את האנשים שלו להילחם. נדמה לי שזה היה -"
שני האנשים דיברו בבת אחת, והחליפו מבט של התרגשות וכעס. "שיימוס."
כשהם משאירים את שתי הכנופיות לפתור בעצמן את הבעיות, שלושת ההילאים רצו אל צללי המכולות הענקיות, שרביטיהם בקושי מוסתרים בידיהם. בפיצול הראשון, הם עצרו, והסתובבו מדרך אחת אל האחרת לפני שהרמיוני החליטה, והצביעה אל המסדרון לשמאלם. "אני אלך לפה. אתם תלכו אל השניים האלה. אם מישהו ימצא משהו, אוניות ואז אולי נסתכן בכישוף התבייתות."
"אוקיי," הנהן נוויל במהירות. "בהצלחה."
הם התפצלו, והוא רץ בשורות הארוכות של המכולות המסומנות, כל חושיו מחודדים, עיניו סורקות בחשכה ביניהם כל סימן של תנועה או של קסם, שרביטו חשוף לגמרי עכשיו. עדיף להסביר למוגל למה סחב מקל מאשר לאבד יתרון של חלקיק שנייה לאחד מהלוחמים הכי מהירים בצ"ד.
הוא כמעט החמיץ את זה, כמעט חשב שזה זמזום של ציוד, איזה רעש של יחידת מיזוג אוויר או תא קירור, אבל אינסטינקט שקט לחש שזה קסם, ונוויל עצר, מסתובב בזהירות. שם, כשחיפש את זה, שמע את זה בבירור: הזמזום החרישי של כישוף מופליאטו.
ידו התהדקה על האונייה בכיסו, מוכן לזמן את רון ואת הרמיוני, אבל אז הוא עצר, אצבעותיו משתחררות שוב רק רגע לפני שהלחץ היה מספיק כדי להדליק את האונייה במכושפת. הוא אמר לעצמו שרצה לדעת על בטוח, אבל למען האמת, הוא ידע מה ימצא כשעקף מהצד את המכולה עם התמונות של הפרות השחורות והלבנות מעל המילים קריגולד (6).
שתי הדמויות כמעט לא נראו מתחת לצללים העמוקים, אבל כשעיניו התרגלו לחושך, הוא יכול היה לראות מספיק. אולסטר היה על גבו בכמות הולכת וגדלה של דם, גופו נוקשה בצורה מוכרת של קללת נעילת גוף, עיניו כבר חתוכות לארובות עיוורות של דם וריר שנפלט מהן, זולג קצת על לחייו כששכב שם בחוסר תנועה כפוי.
מעליו, גבו אל נוויל, קוסם בגלימה אפורה כהה גהר, יד חיוורת אחת נחשפת ונעלמת כשהסכין עבד על העור שעדיין הרגיש, עדיין דימם, עדיין צרב, עדיין יכול היה לעשות הכל חוץ מלהילחם או לצרוח. החתכים יצרבו עד שיהפכו לחמישים, הוא ידע, ואז השם ייחרט במצח, ואז המכה לחזה שתסיים את זה, אבל עד אז, אפשר להציל את הקרבן, אפילו, אולי, לקחת אותו לבית חולים לקוסמים כי החוק הרשה זאת כשקוסם ביצע פשע. הם ירפאו אותו לחלוטין, אולי אפילו יצילו את העיניים, וישכיחו ממנו גם את הכאב שאולי יבוא מזיכרון ההתקפה.
לא היה צריך יותר מכישוף שיתוק, נעילת גוף משלו, כל אחד מעשרות, מאות הקללות, הכשפים והלחשים שכל תלמיד שנה ראשונה הכיר, כי דעתו שיימוס הייתה מוסחת, מרוכזת לגמרי בעבודה הנוראית שלו, לא מודע שהאיש שפעם עקב אחריו וניסה להרוג עמד במרחק קטן ממנו עם שרביט מאומן כמוהו מכוון אל מרכז גבו. לא צריך כלום כדי להציל את חייו של אולסטר, כדי לסיים את האלימות כאן ועכשיו ולנצח.
אבל נוויל לא זז.
במקום זאת הוא פשוט צפה, לא מרגיש אפילו דגדוג של אשמה, איזה ייסורי מצפון או סימפתיה, שום דחף לעזור כשהסכין עשתה את עבודתה, כשהאותיות מילאו את אוויר הלילה בסירחון של בשר חרוך, כשהיא ירדה בפעם האחרונה. רק אז, כשהרוצח נעמד מעל לגופתו המושחתת של אולסטר, הרים נוויל את השרביט ושלח סילון אדום של אור ברחבי הסמטה הקטנה כדי לפגוע בדמות העטויה ישר בגבה.
הוא התעוות, קרס על הקורבן המדמם, וידו של נוויל לחצה על האוניה חזק כשהדליק את קצה שרביטו והחל ללכת אל שתי הגופות. מקרוב, אולסטר חווה את כל האימה של האחרים, אבל הוא עדיין לא הרגיש כלום. הוא התכופף, תפס בכתפו של שיימוס מבעד לגלימת הצמר העבה, וסובב אותו אל האור הכחול משרביטו.
הקוסם היה מכוסה בדם מטרפו, אבל נוויל שמע את עצמו משתנק כשהברדס נפל לאחור. לא. לא שיימוס. בכלל לא שיימוס.
במקום, היה זה נער בן לא יותר מעשרים, קצת כבד, עם שיער ישר וכהה שקוצץ וסורק בדיוק, עם מעט נמשים על אפו הסולד ועל לחייו האדומות. פיו היה פעור לרגע בתדהמה ללא מילים, ואז הוא הכריח את עצמו לומר את שמו של האיש הצעיר שעדיין נראה בדיוק כמו תלמיד השנה החמישית מרייבנקלו שבא מדבלין והכיר לפני כל כך הרבה שנים.
"איקרוס? איקרוס אטרסון?
(1) רולינג אימתה שנשאר מחולל זמן אחד... ככה התגלה במחזה.
(2) בספר השביעי להרמיוני היה ארנק עם כישוף הרחבה שבו ארזה את כל הדברים שלה.
(3) שירות הסעות.
(4) מחוז במערב אירלנד.
(5) השנה בה החלה מרידת חג הפסחא נגד הבריטים.
(6) חברת חמאה אירית.
