הוא פגע באישה עם נעילת גוף מלאה לפני שצרחה או רצה, והפיל אותה דוממת מחוץ לנתיב אל המיטה כשאולסטר תפס את הבעל בצוואר עם יד אחת ובמפשעה עם יד שנייה, מרים אותו מהמיטה וצועד איתו כמה צעדים לפני שזרק אותו על הקרקע. האיש לא קיבל סיכוי להחלים, עירום ועדיין נאבק בשינה כשאולסטר דחף את המגף שלו אל צווארו, וגרם לפרצופו לפגוע בשטיח. "שלום, מלאקי, יקירי. ישנים, אה? מבין. יצאת עד מאוחר, לא?"
האיש החל להיאבק, זרועותיו מנסות להתרומם ולנסות לדחוף את אולסטר, אבל הוא לחץ חזק יותר עם הרגל, קולו עדיין קליל וידידותי. "אל תגרום לי לשבור לך את הצוואר, מלאקי. אם כן, לא תוכל להסתכל על חבר שלי, ואתה רוצה להרשים אותו, אני מבטיח לך. אתה לא רוצה לפגוש חברים שלו לעתים קרובות. הבחור צ'ופסטיק, אתה מבין, ואני לא מתכוון בסגנון של סינים. ג'קי, חמוד, תהיה נחמד ותסביר את עצמך, בסדר?"
נוויל הלך באיטיות, נשאר בכוונה בצללים, וידע שאחת מטכניקות החקירה הטובות ביותר הייתה שהקורבן לא יראה אותך בבירור. הוא כן נתן ליד עם השרביט שלו להיות מוארת באור השחר החיוור שבדיוק נכנס אל חלון חדר השינה, וגרם לעץ המבריק ולרצועת הזהב לזהור. "כמו שאמר," הסכים ברוגע, "יש לי כמה כשרונות די טובים, ואני במקרה חבר של האיש הצעיר שירית בו אתמול: אדון מוליגן."
"לא יריתי באף אחד!" המילים נחנקו על השטיח אבל עדיין היו ברורות, מלאות בהתרסה מוחלטת, ואולסטר הניד את ראשו בעצב, מצקצק בלשונו.
"אה, אבל או שזה שקר או שאתה יודע מי עשה את זה, כן. ראינו את המקום בו חבר שלנו נישק לך את המכונית עם האקדח הקטן שלו. אנחנו יודעים שאתה היית מעורב בזה, אז למה שלא פשוט תקל על עצמך ותגיד לנו בדיוק איך, וגם מי עוד היה איתך?"
"אתם מטורפים מזדיינים, כולכם! תעזוב אותי! אני נשבע שאני -"
בתנועה כל כך מהירה עד שבקושי זז בכלל, רגלו של אולסטר התרוממה מהצוואר של האיש ובעטה בו חזק בפנים, וחזרה אל התנוחה הקודמת לפני שהחל לזרום דם מהפצע החדש שנפתח על הגבה שלו. האלימות הייתה מנוגדת לנימה ההגיונית שהשתמש בה, אבל כשנוויל הסתכל על המנהיג בהפתעה, הוא ראה הנחייה אילמת שם שזיהה מיד, והנהן.
"מצטער, אדוני." הוא כרע, והרשה לפניו להיחשף באור עכשיו, וחיוכו היה רך כשהושיט את ידו והשתמש בשרביטו כדי לנקות את הדם מפרצופו של האיש האחר, ואז ריפא את החתך הקטן עם ניצוץ קטן מהשרביט וכישוף שנאמר במהירות. "סלח לחברי. הוא מודאג מאוד לפעמים. אני צריך לשמור על הרבה יותר שליטה על עצמי, אתה מבין. כמו שהראיתי לך, יש לי הרבה כוח כאן…" הוא העביר את השרביט בין אצבעותיו, "אבל זה עושה יותר מלרפא לך את הפנים."
בלי לשנות את החיוך, הוא הצליף קצת עם השרביט, ופיצוץ צהוב נורה מהשרביט כדי לחרוך מכתש קטן אל הרצפה במרחק קטן מפרצופו של האסיר. "אתה מבין?"
"בשם הקדושים, זה אתה!" האיש החל לרעוד כל כך עד שגולגולתו שפשפה את המגף של אולסטר, עיניו ענקיות, וריח חומצי ומסריח הופיע באוויר כשכתם שחור הופיע על השטיח מתחת למותניו.
אולסטר שם לב לכך, והסתובב בצחוק. "ישו, ג'קי, אתה צריך לקבל מדליה! ממש גרמת לבן זונה להשתין על עצמו!"
"לא אכפת לי אם הוא משתין על עצמו." קולו של נוויל היה נמוך, שקט, קצת יותר מלחישה כשכרע עמוק יותר והעביר את קצה שרביטו על לחיו של הקורבן. "אני רוצה לדעת מה הוא עשה אתמול בלילה."
אבל האיש היה מפוחד מכדי לענות. עיניו נעצמו חזק, ושפתיו זזו במהירות רבה מדי, המילים עולות אחת על השנייה באופן נואש.
"אווהמריהגרטיהפלנאדומינוסטקובנדיקטהטואינמוליאריבוסאטבנדיקטוספרוקטוס (5)..."
נוויל לא הבין את הכל, אבל זה עדיין היה מספיק הגיוני בתוך הלטינית שלמד בבית הספר עבור הכשפים, והוא הניד בראשו, וטפח לאיש על האף עם שרביטו כדי לעצור את ההתפרצות ולהשיג שוב את תשומת ליבו. "מריה לא כאן, חבר. אני כאן, ואני רוצה -"
"אתה הוא, נכון?" הקול שלו היה כל כך גבוה ודק עד שנשמע כמו של אישה, ואולסטר נחר בגועל, ובעט עוד בעיטה מהירה אל עורפו של האיש לפני שהחזיר את רגלו אל התנוחה הקודמת.
"הוא לא השטן, אם לזה אתה מתכוון, יא חרא טייג מאמין באמונות תפלות -"
"לא השטן." נוויל הניד בראשו, עיניו מצטמצמות כשקרא את המשמעות העמוקה לפחד. "הסלואה… לא…" הוא היסס, מנתח את התגובה, ואז הנהן בביטחון. "הדיאבל דוב."
הניחוש זכה לגניחה חלשה, ונוויל נופף שוב בשרביט כשהתיישב על השטיח. הוא מעולם לא אהב לחקור, אבל הוא היה יותר רגוע ממה שהיה כבר כמה ימים, כמעט כאילו גופו עצמו הגיב טוב יותר לרצונו, כאילו הקסם זרם יותר טוב בדמו אל אצבעותיו. הוא נמתח, הקשיב לתחושה של כתפיו משתחררות, של צווארו משחרר קצת מהמתח של הלילה לפני ששוב התיישב באור, והוריד את השיער שנפל על עיניו ועל פניו. "טוב, אולי אני כן ואולי אני לא, אבל בטח ש -"
הוא נקטע מצרחת האסיר. נוויל ציפה לפחד, רצה פחד, התכוון להוציא פחד, אבל זה ממש הבהיל אותו, והוא עצר, נדהם מהאימה בכל תו. זה נראה כאילו האיש יצא מדעתו. הוא ראה רק פעם אחת פחד שהיה קרוב לכך, לפני שנים כשעמדו לענות את קורנר, אבל זאת לא הייתה סתם ציפייה לכאב, לא משנה כמה קיצוני יהיה. זה היה עולמו של אדם מושמד לפניו, והצליל היה כל כך נורא עד שנוויל נסוג.
הצרחות היו מחוררות, היסטריות, וזה היה נס שהלחישה של אולסטר נשמעה מעליהן, אבל היא כן, אולי בגלל שהקול היה כל כך רע. הוא שחרר את צווארו של האסיר, למרות שהאיש המפוחד לא ניסה לקום, אלא רק נצמד אל השטיח המוכתם בשתן עם ידיו על ראשו, מכורבל לכדור הדוק כשהמשיך לצעוק. אולסטר נשען על הקיר הרחוק, ובהה בנוויל בפה פעור, עיניו בולטות. "אתה… אתה…" הוא בלע את רוקו, מזמן את כל אומץ ליבו כדי להוציא את המילים. "אתה ממש… ישו…"
"אולסטר, מה לעזאזל קורה לך?" נוויל נעמד, וצעד אליו, מופתע לחלוטין מהתגובה הפתאומית של מישהו שידע טוב מאוד שהיה קוסם, וידע טוב מאוד שהיה לו קסם, אבל שהגיב כאילו -
נוויל נעצר, והרגיש את פרצופו מחוויר, את האוויר נשאב מהחדר כשהסתכל על המראה על השידה והבין בדיוק מה גרם לתדהמת שני האנשים האחרים. הפרצוף שלו.
הצלקות האנכיות על שתי הלחיים. השיער השחור עם קצת אפור ברקות, שלא קוצץ לאחר שגדל עד כתפיו בשנה האחרונה בהוגוורטס. הזיפים שהופיעו שם כל כך הרבה אם לא התגלח כל יום.
הפרצוף שלו.
אולסטר התאושש ראשון. ידו הושטה אל מאחורי בטנת מכנסיו בתנועה כמעט מהירה מכדי לראות, ולפני שנוויל הבין מה קרה הוא בהה באקדח שחור שכוון ישירות אל פניו. קולו של אולסטר היה קפוא, בלי שום פחד באיום. "אני מניח שאני אוכל ללחוץ על ההדק לפני שתרים את הצ'ופסטיק, ג'קי, יקירי, אז אתה תצטרך להקשיב לי."
כשהוא נזהר לא להזיז בכלל את השרביט בידו, לא לבצע תנועות שייחשבו להתקפה אפשרית, נוויל נעמד לאט. "בסדר."
"אתה תוריד את זה," המשיך אולסטר, "אתה תבעט בזה אל מתחת למיטה, ואז אתה תדבר מהר, ואתה עומד לספר לי מי אתה לעזאזל, ואתה עומד לספר הכל, כי תצטרך לבצע נס כדי לשכנע אותי למה לא לפזר את המוח המחליף צורות שלך פה."
הוא עשה מה שאמרו לו, נתן לשרביט ליפול מאצבעותיו ובעט בו מאחוריו אל מתחת למיטה, ואז כרע על הרצפה, ידיו על ראשו באותה תנוחה שדרשו שאסירים יבצעו. לא היה צורך להעמיד פנים שלא היה אסיר של אולסטר, כי אפילו אם היה טיפש מספיק כדי לשמור על שרביטו, האיש האחר צדק לחלוטין; הוא יכול היה ללחוץ על ההדק לפני שנוויל יוכל להטיל איזה כישוף, ולהתערב על יכולת כוונה ממרחק של חמישה מטרים היה טיפשי. חוץ מזה, עדיין היו אפשרויות, דבר אחד שהוא ידע זה שתמיד היו אפשרויות כל עוד שרדת.
"ככה אני נראה באמת," הוא הסביר ברוגע, והסתכל על העיניים הקשות בכנות מפתיעה. "השתמשתי בקסם לפני כן, והתחפשתי לחבר ותיק שלי. אבל זה משהו שאני חייב לעשות כל שעה, וכנראה איבדתי את תחושת הזמן."
"כנראה שכן," אמר אולסטר בציניות. "אבל סלח לי אם אני לא ממש סומך על מישהו שהסתיר ממני את הפרצוף האמיתי שלו. אני כמעט לוקח את זה באופן אישי."
"זה לא אישי. אמרתי לך לפני כן שאלו מאיתנו עם קסם מסתגרים, אבל זה יותר מזה… יש לנו עולם משלנו, באמת, חבוי לצד שלכם, וזה מאוד חשוב שאנחנו ניפרד לטובת כולנו. לפני הרבה מאוד זמן, זה לא היה ככה, והדברים היו ממש מכוערים. אנחנו לא רוצים שזה יקרה שוב."
"בשביל מישהו שמנסה להסתגר, אתה די בתוך העסקים שלנו."
הוא נשם נשימה עמוקה, וידע שאי אפשר להימנע מהווידוי הבא, אבל חשש שהוא יגרום להוצאה להורג. "אין לי ברירה. אני הילאי… זה סוג של שוטר בעולם שלנו, ו -"
כמובן, ידו של אולסטר התהדקה על האקדח, פרצופו מאדים בכעס, ונוויל לא יכול היה שלא לעוות את פרצופו, מוכן לפיצוץ, לכאב, יודע שתקוותו היחידה היא שזה לא משהו שיהרוג אותו מיד ושיהיה לו סיכוי להתעתק אל רון ואל הרמיוני לפני שידמם למוות. במקום, העיניים הכחולות הצטמצמו לחריצים, והמילים היו לחישה זועמת. "שוטר מזדיין, זה מה שאתה, ואנחנו -"
"זה לא קשור אליך!" הוא קטע אותו נואשות. "בבקשה! לא אכפת לי מה אתה עושה! לא אכפת לי אם תהרוג כל קתולי באירלנד, זה לא הקרב שלי! אני רק מנסה לתפוס את הסלואה!"
היד לא נרגעה בכלל, אבל גם לא התהדקה עד הסוף. "ולמה שיקרת לנו?"
"הסלואה - הוא קוסם כמוני, אבל הוא עומד להשמיד את האיזון שיש לנו, כי הורג אנשים רגילים, הוא יצא משליטה, הוא נוקם. הייתה לנו מלחמה אמיתית בעולם שלנו לפני חמש שנים… משם הצלקות, הן גם על הגב שלי, כמו שאתה רואה. הלקו אותי כי נלחמתי, כי הייתי בתנועת התנגדות; הייתי במשהו כמעט צבאי בעצמי, בעצם. וניצחנו, ואני חלק מהכוח שמנסה לחסל את הקוסמים הרעים האחרונים, אבל הכל נגמר. רק שהסלואה לא רואה את זה ככה. הוא יצא מדעתו, הוא פרנואיד, הוא מדמיין שקיים הדיאבל דוב שעומד להתחיל את המלחמה שוב, ושלחו אותי לעצור אותו…"
נוויל היסס, והרשה לאמת הכואבת להופיע על פניו. "כי קוראים לו שיימוס פיניגן, והוא היה חבר שלי, הסגן שלי במחתרת, שותף שלי בבית הספר במשך שבע שנים לפני שהשתגע. הם חושבים שאני יכול לעצור אותו כי אני מכיר אותו יותר טוב מכל אחד אחר ששרד את המלחמה שלנו."
"אני כמעט בוכה," אמר אולסטר בציניות. "אבל אני עדיין לא שמעתי למה אתה הגעת אלינו."
"כי הוא צד אנשים כמוך," הודה נוויל במהירות. "הוא צד קוסמים אפלים בצד שלנו ואנשים מהמחתרות אצלכם. יש לו יותר מדי אנשים שעוזרים לו והוא טוב מדי בעצמו כדי שנמצא אותו, אז ניסינו לבוא אליו מאחור, לזהות קורבנות פוטנציאליים -"
"אתה אומר לי שאני הייתי הפיתיון המזדיין שלכם?!"
הוא הניד בראשו במהירות. "לא! טוב - לא עמדנו לתת לו להגיע אליך, לפחות. אני הייתי אמור למצוא מישהו שמתאים לו ולהדליף מידע בכוונה כדי לפתות אותו לתקוף, ואז להחליף את הקרבן כדי לעצור אותו כשיכנס למלכודת. הפולי - הקסם שהשתמשתי בו כדי להסתיר את עצמי לא היה כדי להסתתר ממך, זה היה כדי שהוא לא יחשוד בכלום אם יתארו את המגויס החדש של ה-RHD."
אולסטר הלך קדימה לאט, צעד מעל האיש שעדיין היה מכורבל על השטיח ושם את קנה האקדח ממש מול חזהו ההולם של נוויל. "ולמה שאסמוך עליך עכשיו? מה אומר שזה לא עוד מהחרא שלך? למה שלא אזיז את האצבע שלי ואקח עוד סיכון בנוגע לזה?"
"כי הצלתי את החיים של שון, ויכולתי לתת לו למות," הוא ענה מיד. "לא היה שום דבר שהכריח אותי לעצור את הדימום, זה לא הקרב שלי, אבל הצלתי אותו, ואני רק שירתתי אתכם לא משנה באיזה פרצוף עשיתי." קצת תחינה הופיעה בקולו עכשיו, והוא הסתכל בבהלה על המבט הקפוא. "ובגלל שאני שקרן רע, ותמיד הייתי - בגלל זה מעולם לא אמרתי שה-IRA הצליפו בי, רק גרמתי לכם לחשוב ככה - והאישה שבתמונה היא אשתי שהייתי צריך להשאיר מאחור אחרי חמישה שבועות של נישואין, ואני לא עומד לאבד אותה כשאני מנסה לשחק משחקים טיפשיים מול קנה אקדח."
השתיקה, השתיקה הנוראית הייתה הארוכה בחייו של נוויל, ואז לאט, לאט מדי, הזיז אולסטר את האקדח, התרחק שוב לאחור, אבל השאיר אותו מכוון אל ראשו של הקוסם. "יש אמת בעיניים שלך, בהחלט, ואני תמיד יודע מתי בן אדם שלף את הקלף האחרון שלו. ויפה מאוד שמנעת משון לדמם כל הדרך אל השטן אתמול בלילה."
הוא הנהן בזהירות. "ופיניגן גם אויב שלך. אתה ידעת בעצמך שהוא כבר הרג שניים מכם, בגלל זה נתת לי להצטרף. הייתי כנה איתך בנוגע לזה מההתחלה, זאת לא הפעם הראשונה שגילית אחרי מי אני רודף."
"נכון," אישר אולסטר.
"אני נשבע במה שאתה רוצה שאין לי שום תפקיד במשטרה הרגילה, ולמען האמת, למרות ששקלתי להסגיר אותך אליהם אחרי שאתפוס את פיניגן, שיניתי את דעתי מאז, ואני אשבע גם על זה."
הגבות הכהות התרוממו בהפתעה. "באמת החלטת לתמוך בנו?"
"לא, אבל גיליתי שכל זה מבולגן מדי, ושאין לי שום זכות לשפוט. אני חושב שהכול לא נכון, אני אודה בזה. זיקוקים לא אומרים שאתה צריך לירות בדם קר, וילדות בבית ספר צריכות לישון בבטחה במיטות שלהן. אבל אין לי מקום להגיד מי הצד ה'טוב', וזה לא צודק להסגיר מישהו מכם אלא אם אסגיר מישהו דומה מהצד השני, ואחרי שראיתי כמה עמוק כל העניין הזה, אני חושב שזה לא ישנה אם אעצור מאה בשני הצדדים."
אולסטר שקל את זה לרגע, ואז חייך, והיה משהו עצוב בחיוך. "אה, אתה תמים כל כך, לא ככה, ג'קי? איזה רעיונות אלו. יפים כמו חרא מצופה ביהלום."
"אני מתכוון לזה!" מחה נוויל במהירות. "אני לא אסגיר אף אחד פרט לפיניגן! הוא היחיד שאני רוצה בכל האסון הזה!"
"אה, אני מאמין לך בנוגע לזה," צחק אולסטר, והחיוך התרחב לחיוך טורף. "אבל אתה טועה בזה שאתה לא לוקח צד. לקחת את הצד שלנו, ותקשיב טוב, כי אני מספר לך על הציפורים ועל הדבורים (6), ג'קי, יקירי." הוא מתח את האקדח אל מצחו של נוויל. "אני אתן לך לקחת את הצ'ופסטיק שלך, ותוכל לשים את הפרצוף של מי שלא תרצה. תוכל לצוד איזה צל מזדיין שתרצה, אבל מעתה ואילך ועד היום שהסלואה נמצא באזיקים ואני אראה את זה, אתה שלי. אתה שלי, והצ'ופסטיק שלך שלי, ואם תנסה משהו מצחיק איתו, אוי, אבל כדאי שתקווה טוב מאוד שאשתך מסתתרת טוב מאוד, ושאנחנו לא נגיע אליה כל עוד אני חי. אתה מבין, ג'קי? ובבקשה תגיד כן, או שאצטרך להרוג אותך ולבזבז את כל השיחה הנפלאה הזאת."
מה עוד היה שם? זאת הייתה עסקה שטנית, הוא לא רצה לחשוב מה אולסטר רצה שיעשה עכשיו, אבל הוא לא היה מוכן לקוות שעולם הקוסמים יהיה מקלט טוב מספיק אם יבגוד ברצח שבעיניו. הם עברו יותר מדי כדי להאמין שזה יקרה. ראשו נשמט, ועיניו נעצמו כשהנהן.
"תגיד את זה." קולו של אולסטר היה נביחה. "תישבע, וכדאי שאני אאמין לך. תישבע שאתה שלי בחיים של האישה שלך."
כמעט בכאב, הוא פקח את עיניו, ראשו שוקל יותר ממה שיכול היה לשאת כשהרים אותו והסתכל על אולסטר, קולו לחישה שבורה בגרונו. למרות שהיו קסמים כמו כישוף פידליוס ונדר כובל שיכלו לבטל אותו, שבועה של קוסם הייתה קסומה בעצמה, והוא ידע שאם יעשה את זה, חנה תהיה בסיכון רע אם יפר אותה. שנאה לאיש הצעיר שפעם קרא לו אחד מחבריו הטובים שרפה כמו חומצה בחזה שלו, אבל הוא הנהן למרות הכל. "אני נשבע בחיים של אשתי, אולסטר. אני שלך עד שפיניגן שלי."
"נהדר!" החיוך הקר הפך לחיוך כמו קיץ, והוא הפיל את האקדח לצד שלו, מסמן פתאום אל המיטה. "עכשיו קח את הצ'ופסטיק שלך, ומה אתה אומר שנשתה משהו? מוקדם מדי בשביל בירה, בעצם, אבל אני יכול לשתות קפה חזק ושחור כמו החור של אימא שלך, ממש."
בזהירות, נוויל קם על רגליו, עיניו עדיין על הנשק בידו של אולסטר כשהצביע בחוסר ביטחון על האיש שבגללו באו. "מה איתו? הוא לא אמר לנו כלום."
"אתה צודק!" הוא נראה מופתע, כאילו ראה את האיש העירום והמכורבל בפעם הראשונה, ומשך בכתפיו. "וכל כך חבל שלא, בעצם."
המחווה הייתה כל כך קלילה עד שנראה היה שסתם הצביע על האסיר שלהם כשדיבר, אבל ירייה פילחה את אוויר הבוקר. היה חור קטן במרכז ראשו של מלאקי, אבל גב ראשו נפתח בחור של מוח ורוד וגולגולת מנופצת על הרצפה, השידה והקיר עם דם ושערות ושאריות רקמות.
נוויל שמע את עצמו צועק באימה נוראית, אבל לפני שהד הפיצוץ בכלל נעלם, דחף אולסטר ברוגע את האקדח בחזרה אל חגורתו, כרע בעצמו ותפס את השרביט מתחת למיטה כדי לזרוק אותו בקלילות ברחבי החדר. "חשבתי שהוא יזמר כמו מקהלת מלאכים אבל טוב, נו, ג'קי, כנראה שלפעמים מפסידים. רוצה דונאטס, או ארוחה מלאה? אני גווע."
(5) תפילת "אווה מריה", תפילה קתולית מסורתית. המשמעות היא "שלום לך מריה, מלאת החסד, האל עמך, ברוכה את בנשים וברוך פרי בטנך".
(6) איך באים ילדים לעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה