אז בפרק החמישי של סלואה: מה יקרה לשון מוליגן, בעיקר אחרי שנחשף הקסם של נוויל? איך מתייחסים לאנשים כמוהו בצפון אירלנד? ואיזו טעות נוראית תקרה בפרק?
פרק 5
הטבע של המשחק שלי (1)
נוויל תמיד שנא בתי חולים. זה היה משהו שחנה התווכחה איתו לגביו כל פעם שנפצע אצל ההילאים, נזפה בו כי רצה שהיא תטפל בפצעיו, טיפל בהם בעצמו, או אפילו חזר להוגוורטס כדי לבקר את המרפאה הזקנה של בית הספר, מדאם פומפרי, במקום ללכת לקדוש מנגו כמו שהיה צריך.
זה לא היה שלא סמך עליהם שם, או שפחד, אבל למקום פשוט היו יותר מדי זיכרונות; לא רק שזה הזכיר לו תמיד את מצבם של הוריו, אלא גם כמה הרבה, הרבה חברים ביקר שם אחרי הקרב. הוא לא יכול היה להסביר איך זה היה נורא יותר לראות את הזרועות של פריץ מסתיימות בתחבושות נקיות, יפות, לבנות ונוצצות על הגדמים שהיו עליהן מאשר לראות עצמות חרוכות יוצאות משאריות של בשר הרוס וחרוך, אבל זה היה. הייתה נימה סופית לבית חולים. הם היו המקום אליו הלכת כשלא היה עוד מה לעשות, כשהכול נגמר ושהדבר הכי טוב לעשות היה לאסוף את החלקים.
בתי חולים היו איפה שהתקווה מתה.
ובתי חולים מוגלגים, הוא גילה, היו גרועים יותר. זה היה כאילו כל הייאוש והאימה של עולם ללא קסם נדחסו לחמש עשרה קומות של לבנים צהובות בדרך ליסבורן (2), ונוויל לא רצה מעולם באופן נואש כל כך לזרוק את אמנת הסודיות לכל הרוחות.אם רק יכול היה לאסוף את שון בזרועותיו, להתעתק לקדוש מנגו, הם היו מרפאים אותו לחלוטין, והוא היה הולך הביתה ומניד בראשו ואומר שזה היה ממש קרוב, ואיפה אתם רוצים לאכול ארוחת בוקר?
במקום, הוא הורם מהמדרכה בידי רופאים מוגלגים שנראו הרבה יותר ברבריים בדרכם מאשר האנשים שירו על האיש הצעיר מלכתחילה. הוא לא היה שון מוליגן, הוא היה "גבר בן עשרים וארבע, כמה פציעות טראומטיות מאקדח בבטן, הפרעות דימום לא מזוהות", והם התעלמו מהצרחה שלו כשהרימו אותו ומשכו את ידיו, ונגעו בפצע עם גומי שחסם כל אנושיות במגע שלהם וחתכו את בגדיו וקשרו אותו לאלונקה ודקרו עם דברים את זרועו ודחפו דברים אל גרונו ואל אפו והכול היה כזה אכזרי עד שזה בטח לא ריפא או עזר.
נוויל והשאר אפילו לא יכלו להיכנס איתו אל כלי התחבורה המאיר והצווח, ונאלצו לנסוע מאחוריו, וכשהגיעו אל בית החולים העירוני של בלפסט, נאמר להם שעליהם לחכות במחלקת תאונות ומקרי חירום, כי הוא נלקח לניתוח, והוא ידע שזה אמר שמכאיבים לו עוד יותר, חותכים אותו וחופרים בתוכו עם קרסים וסכינים. זה גרם לו להקיא רק לחשוב על זה, אבל הוא היה חייב לחכות לחדשות, כי כל השאר היו בחוץ, צעדו בענן סמיך מהסיגריות שנדלקו אחת אחרי השנייה, נזרקות אל האדמה כשהן רק חצי גמורות כדי להתחיל אחרת.
גברת מוליגן הגיע שעה לאחר שהלילה התחיל, והיא הסתכלה עליו כמו שכל השאר בבית החולים הסתכלו עליו, כמו שהסתכלו עליו כשנתנו תשובות מתחמקות וחסרות תועלת לשאלותיו על שון. יא חוליגנים מגעילים, הבאתם את זה על עצמכם, אתם ברי מזל שאנחנו יותר טובים מכם או שפשוט היינו נותנים לו למות כמו שמגיע לו. הסימפתיה היחידה הייתה כלפי אימא שלו, למרות שבאופן מוזר לא נראה שהיה אכפת לה מבנה כמו חבריו בחוץ, והתנהגה כאילו זה מטרד ולא טרגדיה.
נוויל בהה בה כשהוציאה חתיכות חטיף שוקולד מארנקה, שפתיה מרסקות בחוסר תשומת לב כל ריבוע כשעברה על המגזינים המוגלגיים הישנים ששכבו על השולחן של אזור ההמתנה הנטוש כמעט. אולי היא הייתה מעל גיל ארבעים אם שמת לב, אבל במבט ראשון היא נראתה בת יותר מחמישים, הקמטים על מצחה עמוקים וחרושים מתחת ליותר מדי מייק אפ ושיער צבוע בשחור שהיה קצת ג'ינג'י כמו של בנה בשורשים. הביגוד שלה אולי היה פרובוקטיבי על אישה צעירה בעשרים שנה ממנה וקצת יותר רזה, אבל חצאית המיני הצהובה והחולצה ההדוקה היו פשוט לא בסדר וקצת פתטיות, ופתאום היה יותר הגיוני למה אחיו הגדול היה חשוב לשון, למה ה-RHD היו כאלה חשובים.
הם, אחרי הכל, היו כל כך מודאגים ונשבעו לנקום, בכו ואחזו אחד בשני חזק, צעדו ועישנו וקיללו ובכו. אמו הוציאה חתיכות שקדים משיניה בציפורן ארוכה וורודה והסתכלה על תמונות של שחקנים מוגלגיים בלי חולצה על חופים טרופיים. אביו בכלל לא הגיע.
השעות עברו רק כשלגם פולימיצי, וחוץ מזה הזמן לא אמר כלום. עוד כמה אנשים עברו באזור - איש צעיר שאגרופו היה עטוף במגבת ורסיסי זכוכית בצבצו מידו, זוג עם זאטוטית שרופה וצורחת ששפכה קומקום חם על עצמה, אישה רזה כמו שלד שהקיאה דם וצעקה על כדורים, אדם כבד שאחז בחזה שלו והתנשם בכבדות - אבל אף אחד מהם לא נראה אמיתי. אחרי קצת זמן, גברת מוליגן הוציאה סיגריה ארוכה ודקה מארנקה והחלה להדליק אותה, אבל האחות האחראית הצביעה בחומרה על שלט האזור ללא עישון, וכשיצאה החוצה, לא חזרה. נוויל החליט לא לספר לשון שבכלל הייתה שם. זה היה עדיף.
לבסוף, איש בגיל העמידה עם שיער מידלדל שלבש את הפיג'מות הירוקות והמוזרות שכנראה היו המדים של בית החולים הופיע בדלת, הסתכל מסביבו והביט בנוויל במבט שרוב האנשים שמרו לדברים שהיה צריך לגרד מהנעל שלהם. "אתה עם אדון -" הוא בדק בלוח שעל ידו, "מוליגן?"
"אני חבר של שון, כן," הוא ענה קצת בהכנעה, וקם על רגליו. "הוא יהיה בסדר, אדוני?"
"מרווין טארלי, אני הרופא שהוצמד לאדון מוליגן. הוא עבר את הניתוח בסדר." נימת קולו של האיש הייתה רפואית, והוא הרגיש כאילו הרצו לו ולא עדכנו אותו. זה הזכיר לו קצת את סנייפ, והוא הרגיש ששיערו סומר גם כשניסה לשמור על הבעת פניו מנומסת ופתוחה. "הכדור הראשון הוריד לו קצת מהכבד לפני שיצא בצורה נקייה מגבו, אבל השני דרש הסרת כמה חלקים מהמעי הקטן וגם גרם נזק רציני שדרש ניתוח רקטלי והחלפת חלקים שבורים בלוחיות ברזל. הנזק לורידים היה מינימלי באופן מפתיע, אולם כנראה שיש לו איזו הפרעה בקרישת הדם שאנחנו עדיין בודקים. אובדן הדם היה צריך להיות יותר חמור, ועדיין אין לנו תשובה על כך. מה ההיסטוריה שלו עם צריכת סמים בלתי חוקיים?"
"אלא אם אתה מחשיב את זה ששתה איזה עשרה שוטים הלילה ושתי כוסות גדולות, שום דבר שאני יודע לגביו," הוא הגיב בצורה בוחנת, "ואני לא מקומי, אבל חשבתי שג'ין, וודקה, וויסקי ושכר כולם חוקיים ושלא לדמם למוות זה דבר טוב." נוויל שילב את זרועותיו, והסתכל על עיניו של האיש בשוויון נפש. "אפשר לראות אותו?"
"רק בני משפחה, אני מצטער." טארלי לא נשמע בכלל מצטער. "נאמר לי שאמו נוכחת?"
"היא הייתה. אני חושב ששעמם לה."
"אז שעות הביקורים הן בשלוש בצהריים. אם תחזור אז, הוא יהיה במחלקת טראומה, אבל תצטרך את שמו המלא; שמות חיבה ושמות בדויים לא יעלו שום דבר בפרוטוקולים שלנו, אני חושש. עכשיו, אם תסלח לי, יש לי די הרבה -"
"קונפונדוס !" שרביטו של נוויל יצא ממאחורי גבו ושוב נעלם לפני שמישהו ראה את התנועה, וטארלי עצר באמצע הצעד כשהסתובב ללכת, והסתובב שוב כדי להסתכל על הקוסם הצעיר במבט מופתע.
"כן… אה… יש…?" הוא נעצר, ונוויל חייך.
"רק מוודא, אדוני, עמדת לתת לחבריו של אדון מוליגן ולי רשות לראות אותו לא בשעות הביקורים?" הוא הצביע על הלוח בידו של טארלי, והוא הסתכל עליו כאילו מעולם לא ראה חפץ כזה.
"באמת?"
"עמדת לכתוב לנו פתק?" הוא עטה את המבט התמים ביותר שלו, והושיט את ידו בציפייה, וטארלי נאנח והעביר את אצבעותיו בשיערו המידלדל לפני שהוציא עט מכיס החזה שלו ושרבט כמה שורות בלתי מובנות, לפני שקרע את העמוד הראשי מהלוח.
"כן. הנה לך. לא יותר משלושה בכל פעם כמובן, אבל… מי אתה שוב?" הוא קימט את מצחו, ונוויל נופף בידו בביטול, וכבר התרחק אל הדלתות שהובילו אל המסדרון הראשי של מחלקת תאונות ומקרי חירום.
"אף אחד חשוב, אבל תודה שוב, אדוני!" טארלי קימט את מצחו עמוקות, ופתח את פיו כדי להגיד משהו, אבל נוויל כבר הלך, האישור היקר תפוס חזק בידיו כשיצא אל אור השחר. "קווין! מארק! טומי!"
מיד, הוקף בחומה של צעקות ודרישות, מה שנראה כמו שניים או חמישה או עשרים אנשים שתפסו בזרועותיו, בידיו, בכתפיו, וסובבו אותו מפרצוף לא מגולח ושחור עיניים אחד אל השני בתחינות ובשבועות והתחננו למידע שהיה יותר מדי כולל. הוא הניד בראשו, הרים את ידיו כדי לנסות להרחיק אותם מספיק לתת להם את החדשות שרצו כל כך, אבל קול נשמע מעל ההתפרעות. "תתרחקו!"
נוויל הסתובב וראה את אולסטר נשען על הקיר, זרועותיו משולבות על החזה שלו, סיגריה ארוכה מאוד עם אפר נמצאת בפיו כשהנהן בראשו. "יש לך חדשות, ג'קי, אני מקווה?"
"הוא עדיין חי, הוא -"
אולסטר נאלץ להשתיק עוד התפרעות לפני שנוויל יכול היה להמשיך, ולמרות שלא הזכיר את השימוש בקסם, הייתה לו תחושה שחשדו בכך לפי ההצטמצמות המוזרה של עיני המנהיג כשהראה את הפתק והסביר שטארלי 'פשוט שינה את דעתו'.
לרגע, הוא דאג שאולסטר יתחיל לצפות שהוא יכול לשלוט במוחות, אבל הוא החליט להתעלם מזה ולשים את זה בערימת הדברים הרבים שהיה חסר תועלת לדאוג לגביהם ושיצטרך להתמודד מולם אם יעלו. היה יותר חשוב באותו הרגע שנבחר בתור אחד מהשלושה הראשונים שיבקרו את הפצוע, והוא קיבל זאת בהוקרת תודה ככבוד על שנבחר במקום אלו שהכירו את שון כבר שנים, ולקח איתו עשרות תפילות ודרישות שלום, מטבע מזל, רגל ארנב ארוכה ללא שיער, ובאופן מוזר, התרמילים הנוצצים של הכדורים שקווין הרים מהרחוב מחוץ למועדון.
השילוב של הפתק וסמכותו המאיימת של אולסטר הכניסה אותם בקלות, אבל ברגע שהגיעו אל מיטתו של שון, נוויל רצה להישאר בחוץ. הוא לא יכול היה להתקרב בכלל, ידיו קמווצות לאגרופים לצידו וכל גופו רועד כשנלחם בדחף שלו להקיא. הוא ידע מה זה ניתוח מוגלגי, הוא ידע שזה אמר לחתוך בן אדם, אבל לעולם, לעולם לא עיכל כמה הליך אלים, פולשני ומיושן זה היה, איזה חילול.
שון היה ערום לחלוטין מאחורי תחבושת דקה כמו נייר, הקעקוע האדום ושיערו נוצצים על עור כל כך חיוור שאפילו הנמשים נעלמו בו. רצועות קשרו את קרסוליו, פרקי ידו, ירכיו, זרועותיו, כאילו לעגו לרעיון שאולי ינסה להיאבק, אבל הוא היה חסר אונים והם נראו כמו עלבון ולא אמצעי זהירות.
צינורות יצאו מכל מקום כמו זרועות של יצור חונק ואוכל, דקרו את זרועותיו ואת גב ידיו, יוצאים מהתחבושות המוכתמות שעטפו את בטנו, בגרונו, אפילו בין עיניו. במקום בו חדרו אליו, היו כתמי דם קטנים שאף אחד לא טרח לנגב, ומכונה לחשה כמו נחש כששאבה את האוויר מריאותיו והחזירה אותו, ואפילו לא נתנה לו את הפעולה הפשוטה של לנשום בעצמו.
מילותיו של טארלי שחו בראשו כמו קללות, ואמרו לו מה היה מתחת לסיוט הנראה. חלקים מהאיברים הפנימיים נקרעו, חלק מהכבד שלו, לוחיות ברזל הוברגו אל עצמותיו, ואולי יצטרכו לחתוך כליה אחר כך, כאילו זה לא הספיק. והוא חשב שלשון היו רק שני פצעים, ולא שנשפט לעינוי של עוד עשרה בשם הריפוי, שלא לדבר על כל כך הרבה חתכים קטנים יותר, שהיו נוראיים יותר בדרכם כלפי האש והכבוד העצמי של הנער הגאה.
הוא לא ידע כמה זמן ידו של אולסטר הייתה על כתפו לפני שהרגיש אותה באמת, והוא סובב את ראשו ברעד מאוים ללא מילים כשהחווה אל מה שעשו. "הם…" נוויל נחנק, פיו יוצר מילים שלא יכול היה להגיד ולא רצה, אבל אולסטר הנהן עם הבנה עמוקה בעיניו.
"יש בחור," הוא אמר ברכות, אפילו בעדינות, ושמר על קולו נמוך מספיק כך שהמילים היו רק בין שניהם למרות שטומי כרע על מיטתו של שון במרחק קטן. "ממש ליד כביש קרומלין (3) ליד ארדויין (4). יש לו מכונית מאוד דומה למה שקווין זוכר שראה, והוא חבר RIRA מאז שנולד. קוראים לו מלאקי קאנייד. אני מניח שתרצה לעזור לנו לגלות אם הוא זה ששם את שון הצעיר פה במיטה המזדיינת?"
נוויל נשם נשימה עמוקה, עיניו לא זזות מהדמות ההרוסה. "אם אתם לא יודעים על בטוח…"
אולסטר הנהן אל המגף שבו השרביט של נוויל בקושי הוסתר בידי הסיב של המגפיים ההדוקים שעוד לבש. "אולי אתה לא יודע, ג'קי, אבל איש שלא אכפת לו ששתי הברכיים שלו יתפוצצו עד העצם רק כדי להסתיר את הדבר הזה שמדגדג לך את הבהונות לא צריך להוציא כמה ניצוצות ממנו. אם אתה יכול או לא להוציא ארנב מהכובע, אבל אתה בטח יכול לגרום לאיש לזמר עבורנו. אם אתה מוכן, כמובן. אני אבין טוב מאוד אם אתה מפקפק."
המילים מתחת לאגרוף האדום על החזה של שון נראו פחות כמו הכרזה רברבנית מאשר כמו בקשה אחרונה, ונוויל הניד בראשו. "שום פקפוק. כמה רחוקה ארדויין?"
"במרחק של עשר דקות, חבר," חיוך קודר הופיע על שפתיו הקטנות של אולסטר. "אבל אם מארק ייסע, נגיע לשם בארבע."
OOO
“אוי, תבורך, אתה טוב כמו שאומרים עליך." השמש בקושי זרחה באופק, הרחובות השקטים של השכונה הקטנה היו עדיין ריקים, עיתונים עדיין שוכבים מקופלים ולא אסופים על הכניסות כשאולסטר כרע לצד המכונית הכחולה הכהה ליד מספר שתיים עשרה, מעביר את אצבעותיו על הבגאז'. הצבע התקלף שם, ופס כסוף ועקום לא נראה כאילו המכונית סתם התנגשה במשהו. אולם זה התאים להתעקשות של קווין שהתעקש כל הלילה שירה על תוקפיהם.
"הלכתי על הצמיגים, בעצם" הנהן קווין במהירות. "פגעתי באחד לפני שזה נתקע לי. חתיכת חרא. היה אמור להיות אקדח אמיתי, שילמתי -"
"לא אכפת לי מה שילמת," אמר אולסטר בשוויון נפש, ועלה ברוגע על המלמול של האיש האחר, "כבר אמרתי לך שוב ושוב שאפשר גם לזרוק מטעני חבלה אם לא נעשה את זה נקי, בעיקר אם אתה משתמש באקדח כדי להבליט את מה שיש לך במכנסיים." הוא נעמד, וניגב את ידיו על בטנת הג'ינס שלו כשהחווה בראשו אל הבית. "אבל איפה הנימוס, חברים? או שנחכה עד שהבתולה תבוא ותזיין אותנו לפני שניכנס?"
"אני מוכן." נוויל הדגיש את המילים שלו כששלף את השרביט מהמגף, וסובב אותו בין אצבעותיו עם חיוך נקמני. "אתה באמת חושב שזה יגרום לו לדבר, אולסטר?"
"אחרי מה שמצאנו על התחת של המכונית שלו ואחרי שתשחק איתו בצ'ופסטיקס, אוי, ג'קי, הוא יתחיל לזמר, תזכור את זה." אולסטר חיכך את ידיו כשעלו בשביל הלבנים הקצר אל הדלת הקדמית, ואז הוא הסתובב והסתכל על קווין ועל מארק. "אתם שניכם תישארו כאן, בסדר? תראו שהשכנים לא ישכחו שחטטנות זה חטא, ושאנחנו לא מאמינים שווידוי פותר אותך."
שני האנשים הנהנו, כשהם תופסים עמדות על הכניסה הקטנה כמו זקיפים, ונוויל קימט את מצחו. "זה לא… אה, די יעשה את ההפך? כלומר, זה לא ימשוך לפה תשומת לב?"
"ג'קי," אולסטר הושיט את ידו ולחץ על כתפו במבט של אבא שמסביר משהו לילדו האהוב אך הצעיר מאוד. "בארדויין, הם למדו טוב מאוד שהדרך הכי טובה לשמור על האף שהם מאמינים שהאפיפיור שם להם על הפרצוף הטיפשי שלהם היא שלא יידחף לעסקים של אחרים שלא היו חכמים כל כך. תחשוב שזה שירות מהכתר שבו אנחנו אומרים להם לא לשמוע כלום בבוקר הזה, השוטרים בקושי מפטרלים עכשיו, והם עדיין לא יחשבו שזה קשור לצרות."
"בסדר," נוויל ליקק את שפתיו בחוסר ביטחון, אבל ידע שאין לו הרבה ברירה אלא לקבל את מה שאולסטר אמר כאיך שהדברים הלכו, וחוץ מזה, הוא לא היה צריך לדאוג שהמשטרה תעצור אותו כמוהם. זה סתם היה מוזר מאוד. הוא נשם נשימה עמוקה, הסתכל על הדלת, והצביע בשרביטו על ידית הדלת כשאולסטר התכונן לבעוט בה. "אלוהומורה ."
בנקישה קטנה וכנועה, הידית הסתובבה, והדלת נפתחה בקלות, כשהמנהיג הסתכל עליו בהפתעה. "אח, ג'קי," הוא נאנח בשמחה כמעט חושנית, "זה מקל כזה שימושי. לא יודע למה אין לך בכלל כסף, אבל לא משנה."
כשנכנסו אל פנים הבית החשוך, הופתע נוויל לגלות שכל הדאגות שלו בנוגע להגעה לשכונה הציורית לא היו מבוססות. הוא דאג אם יוכל לכעוס על מישהו שגר בכזה קיום מתוק ונורמלי, אבל כשהסתכל בתוך הבית, זה הכעיס אותו עוד יותר.
זאת לא הייתה דירת רווקים של איזה בריון צעיר ממעמד הפועלים. זה היה בית. לאיש הזה באמצע או סוף שנות השלושים שלו היו תמונות על הקיר. היו לו אישה. בן. בת. ציורים של ילדים על דלת המקרר. ציור ממוסגר וגדול של איש בעל פנים עדינים אוחז בשה שזה עתה נולד על ספה עם המילים האדון הוא הרועה שלי על המסגרת. פתק שהוצמד אל ידית של מטרייה במסדרון בכתב של אישה: אם תשכח שוב את הארוחה שלך אפסיק להכין אותה. באהבה.
ידו השמאלית התקמצה לאגרוף, והוא כמעט הרגיש את טבעת הנישואין שנאלץ להשאיר מאחור בחווה של המקמילנים, את המבט בעיניה של חנה כשהסתכלה על חברותיה מלטפות בטן עגולה ואוחזות בתינוקות. זה לא היה הוגן. היית צריך לבחור, אלו החוקים. אם רצית בית קטן וילדים ואישה שהכינה לך אוכל, היית צריך להרוויח אותם, ואם היו דברים אפלים יותר, היית צריך לגמור אותם. אם המלחמה לא נגמרה, אם עדיין הרגיש את הצורך לצאת באחת לפנות בוקר למשימות נקמה כדי לירות באנשים צעירים וצוחקים, אסור היה שתהיה לו מישהי שתכין לו גוש חימר מוזר שעליו היה כתוב אבה החי תוב.
אולסטר זז בביטחון כאילו הבית היה שלו, והוביל את נוויל במסדרון הדחוס אל הדלת בקצה, שם עצר, ובחן את הידית בזהירות. היא הסתובבה בקלות, בכלל לא נעולה, והוא חייך. "קלי קלות, פיסת עוגה."
ואז כתפיו נמתחו, ולנוויל היה בקושי רגע שבו עינו קלטה את השם הוורוד איליין על דלת אחרת, והוא הטיל כישוף מופליאטו כמעט ברגע המדיוק שאולסטר פתח את דלת חדר השינה בחוזקה ושאג שאגת זעם. רק בגלל שהפר את החוקים זה לא אמר שהילדים ייאלצו לשמוע. זה לא כאילו ששכח שיש גם חפים מפשע, בין אם היו ובין אם לא היו ילדים של ממזרים מה-RIRA.
(1) שורה מהשיר "Sympathy for the Devil" של הרולינג סטונס.
(2) הנתיב המרכזי שמקשר בין בלפסט וליסבורן, עיר בצפון אירלנד.
(3) הכביש הראשי של בלפסט.
(4) מחוז קתולי במיוחד בצפון אירלנד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה