היא הייתה בפינה עם ג'יני, תחובה בצללים העמוקים מאחורי ערימה גבוהה של קופסאות שחצי ה'פותחים מכאן' שלהן הצביעו לכיוונים הלא נכונים, אבל הוא ראה אותה מיד. התחושה המסחררת של ההתעתקות לא נעלמה בכלל לפני שרץ אליה; המפות, המשימה, הכול נשכח מרוב הקלה שראה אותה שוב.
"חנה!" נוויל תפס אותה כשהסתובבה, והרים אותה בחיבוק כמעט מרסק כשנישק את תלתלי הזהב. "אוי, חנה, התגעגע -"
הוא נקטע כשמשכה את זרועותיה, ונדהם לראות את פניה היפות מכווצות בזעם. "יא בן מרביצן!" יותר מהר ממה שראה, ידה זזה, וסטרה על פניו בסטירה אכזרית שהדהדה במחסן השקט פתאום. "איך אתה מעז!"
נוויל מצמץ, המום, יד אחת מתרוממת כדי לגעת במקום בו לחיו צרבה מכוח המכה שלה. "מה -"
"'אני חוזר עם רון והרמיוני בתוך שבוע בערך,'" היא חזרה, נימת קולה קפואה, לעגנית. "'אל תדאגי, אני אזהר. אני אשתמש בפולימיצי ובשינוי צורה כמו שרצית. אני לא אעשה שום דבר טיפשי.' אתה בכלל העמדת פנים שאתה רציני כשכתבת לי את זה, או שחשבת שאני לא אגלה?" נימת קולה הפכה לצווחה מחרישת אוזניים שגרמה לו להתכווץ. "או שממש חשבת שלהיכנס לכנופיה מוגלגית זה לא טיפשי?! אני ממש התחתנתי עם מפגר?"
"חנה," הוא אמר בתחינה, "לא התכוונתי שדברים ילכו כמו שהם הלכו, פשוט ניסיתי -"
"ניסית להרוג את עצמך!" היא נשמה נשימה עמוקה, ולרגע נדמה היה שהיא עמדה לצרוח יותר חזק, אבל אז עיניה נעצמו, והצעקה הפכה ליפחה כשראשה נפל אל ידיה, כתפיה רועדות. כשהמילים שוב יצאו, הן היו בקושי לחישה מבעד לדמעות, ונוויל הרגיש מלא באשמה וחסר אונים כשראה אותה מתחילה לבכות. בשתיים עשרה השנים שהכיר אותה, הוא ראה אותה קורסת ככה רק מספר דומה של פעמים, והוא אף פעם לא היה הסיבה לכך.
הוא שוב הושיט את ידיו, ומשך אותה קרוב והיה אסיר תודה שלא דחפה אותו הפעם. במקום היא אחזה בו, ממששת את סיבי חולצתו בידיה כשלחצה את פניה אל החזה שלו, דמעותיה רותחות על הבגדים. "זה לא הוגן," היא השתנקה, "קודם צ"ד, וזה… זה היה חייב לקרות… וידעתי… ואז ההילאים… ונשבעת שתיזהר, שזה רק… אבל לילות על גבי לילות, נוויל… ועכשיו זה! כמה זמן אני אמורה להשלים עם זה? כמה זמן לדאוג… כמה זמן לפחד… אני אשתך… מתי זה יהיה אנחנו ולא רק הדבר הארור הבא שהחלטת שצריך להציל ממנו את העולם?"
נוויל הרגיש שהשאר בוהים בו, אבל לא היה אכפת לו. עיניו נעצמו כששם את פניו ליד צד ראשה, גרונו מלא בצער רב שלא הרשה לעצמו להרגיש לפני כן. היא צדקה, צדקה מדי. עבור מישהו שלא התכוון לחיות חיים מסוכנים, אלו היו שש שנים - שש שנים ארוכות וקשות - מאז שהתעורר בבוקר וידע שיראה את הלילה, מאז שיכול היה להוריד את המגננות שלו, ללכת לישון בלי לדאוג שמשהו יקרה באמצע הלילה ויקרא לו להתעורר עבור עוד אוכל מוות, עוד קרב, עוד סיכון שהוא חייב לקחת בשם מה שכל השאר חשבו שהיה שלום ברור.
"אני מצטער," הוא מלמל, והתפלל שתוכל לשמוע עד כמה כנה הייתה השורה הפשוטה. "זה לא היה אמור להיות ככה. שאקלבולט גרם לזה להיראות כאילו זה יהיה עניין של לסדר כמה דברים אם אצטרף להילאים, וזה היה אמור לעצור פורע חוק אחד."
"רון והרמיוני נלכדו? לקורבנות אדם! ושיימוס - חי זקנו של מרלין, נוויל, האיש…" היא נעצרה, מודעת מיד ששיימוס עומד במרחק של כמה מטרים ממנה כשעיניה הירוקות התרחבו מרוב פחד, מסתכלות עליו ואז חזרה לבעלה כשקולה הפך ללחישה. "הוא השתנה. איך אתה כל כך בטוח שהוא צודק בנוגע לכל זה?"
"ראיתי את הדיאבל דוב בעצמי," הגיב נוויל בחומרה. "אני יודע שהוא לא מטורף. איך שהוא לא קורא לעצמו, הוא קוסם בשר ודם אמיתי שמטיל כישוף שיתוק אמיתי מאוד. ורון והרמיוני לא סתם יצאו לחופשה כדי לברוח ולהתחתן."
"אז תחלץ אותם!" היא אמרה. "אני לא אומרת שצריך לנטוש אותם למה שהבן זונה הזה רוצה לעשות להם, אבל למה זה צריך להיות יותר מזה? למה אי אפשר פשוט לחלץ את בני הערובה? למה אנחנו צריכים לדאוג על כל דבר אחר שהוא עושה?"
לפני שיכול היה לענות, ג'יני הופיעה פתאום לצידם, ידה הלבנה והקטנה על כתפה של חנה כשהסתכלה על הקוסם האחר בהבנה עמוקה וכואבת. "כי ככה זה קרה בפעם הקודמת, ואת יודעת את זה, ובגלל זה את ממש מודאגת. לא בגלל שנוויל עושה את זה שוב, אלא בגלל ששוב צריך לעשות את זה."
חנה התחילה להניד בראשה, ואז המחאה הפכה לכתפיים שנמשכו ולאנחה רועדת. "אין לזה סוף, ג'יני."
"בגלל זה הארי נשאר עם ההילאים," אמרה ג'יני ברכות. "ניסיתי לשכנע אותו לעבור להיות מחפש קווידיץ' מקצוען. הוא יכול. יש לו הצעות. גם לי, ואני חושבת שאני אסכים להן כשייגמר הזמן שלי עם קינגסלי, אבל להארי אין סתם צלקת על המצח. אני לא חושבת שהוא יכול לישון בלילה אם הוא חושד שמתעלמים מעוד קוסם אופל. לעזאזל, אם היה לו מושג מה באמת קורה כאן, אי אפשר היה לעצור אותו. זה לא הולך להסתיים סתם ככה. תמיד יהיה מישהו, אבל אנחנו לא יכולים לחשוב על זה, או שכולנו נשתגע. זה אחד בכל יום, את מבינה? תאהבי אותו ותעמדי לצידו ולפעמים תרביצי להם בראש המטומטם שלהם כשצריך." האחרון היה עם חיוך לנוויל, וחנה צחקה בחולשה.
"זה לא היה כל כך רע אם הוא לא היה כזה מטומטם בנוגע להכול. איך הוא זוכר קללות וקסמים וכישופים באמצע דו קרב אבל לא זוכר להרים את הגלימה שלו או לא לתת לקניזל להיכנס למסבאה…"
"זה סתם קוסמים," נחרה ג'יני. "גדלתי עם שבעה מהם בבית. אם את מחכה שזה ישתפר, אל תעצרי את הנשימה שלך. וחוץ מזה," חיוכה הפך למרושע, והיא הרימה גבה בידע, "כל האימונים הללו עוזרים בסוף. שרביט של בחורה לא יכול להחליף את הסיבה שבגללה באמת בחרנו בהם."
נוויל האדים בעוז כשכל מי ששמע את המילים של ג'יני צחק, וחנה הזדקפה, מוציאה את השיער מפניה ומנגבת את לחייה על שרוול גלימתה. "הוגן," היא חייכה בחולשה, ואז נשמה נשימה עמוקה ואספה את עצמה. "מצטערת שהתפוצצתי. זה היה דבילי."
"לא," הוא הניד בראשו, לקח את ידה בידיו ונעל את עיניו על עיניה הירוקות. "זה בכלל לא היה טיפשי. את צדקת שלא הייתי צריך להסתתר בלי לספר לך, וזה לא היה הוגן שלא תדעי כלום ותפחדי ככה. אני נשבע שלא התכוונתי לפגוע בך, רק להגן עלייך, ואני -"
"נוויל," היא אמרה בחומרה, ולא היה שום רעד בקולה עכשיו. "רק בגלל שאני אשתך עכשיו ובחרתי לרשת את הקלחת מסבא שלי במקום להפוך להילאית כמו ג'יני לא אומר שלא הייתי חיילת שם כמוך. אם אתה חושב שאני צריכה הגנה, אני רק יכולה להגיד שלא ראית כמה ציידים מגיעים לחגוג במסבאה בליל שבת."
"את צודקת," הוא אמר שוב. "וזה מה שאמרתי לשיימוס - שאת מכשפה טובה מדי בשביל לא להביא לפה. אני יןדע שאת יכולה לטפל בעצמך בקרב, ואני חושש שאני אצטרך לשאול אם את מוכנה לעשות את זה שוב."
"שני 'אני מצטער' ושני 'את צודקת' בפחות מחמש דקות," אמרה ג'יני, מנידה בראשה בתדהמה לועגת. "אולי יש עתיד בנישואין האלה אחרי הכול, חנה. אם נשרוד את הטירוף הזה, את חושבת שהוא יהיה מוכן לדבר עם הארי?"
"כמובן שאלחם איתך, נוויל," היא הזדקפה ונישקה אותו בעדינות באותו המקום שסטרה לו בו. "זאת לא השאלה, אני רק -"
"וכל זה באמת מקסים, ואנחנו מאוד שמחים לראות שהבעיות בנישואין נגמרו, אבל אולי כדאי שנזוז, או שאני אצטרך לצלצל לדיאבל דוב ולשאול אם יוכל להאריך לנו את הזמן כדי ששניכם תוכלו להתמזמז?" תגובתו הצינית של שיימוס הייתה כמו דלי מים קרים על מה שכמעט הפך לנשיקה, ונוויל התרחק, מרגיש את פניו מאדימות כשהושיט את ידו אל כיס הג'ינס שלו עבור המפות המקופלות."
"כן!" הוא הניד בראשו, מוציא את הניירות ומיישר אותם כשהסתכל במבט על אשתו, והוקל לו לגלות שעיניה התגלגלו בגלל כעס על שיימוס ולא בגלל זעם או כאב. "יש לנו כאן שלושה מקומות אפשריים - ותסלחו לי אם אני לא הוגה אותם נכון, אני מבטיח שאין לי שום כוונה רעה. דרוים סט, ליד לימווידי (6), קרואכין, מחוץ לטולסק ברפובליקה (7), ואמיין מצ'ה ליד ארמה (8). אלו היו הניחושים הטובים ביותר שלה, ואטרסון מסכים איתם."
העיניים הכחולות הצטמצמו בכעס כששיימוס חקר את המפות. "היא לא יכלה להגדיל את הטווח בלי לשלוח אותנו לסקייברן (9), נכון?" הוא לקח את הראשונה, סובב אותה לאט בידיו, ואז קרא לעוזרו בלי להרים מבט. "אטרסון! נלך למקומות האלה, ננסה לגלות אם יש סימן שאלו הנכונים, או שנצטרך לחכות עד שיהיה שם? אני לא רוצה להתפצל אם לא צריך; יש לנו מעט שרביטים כבר ככה ורק אני מבדיל בין נשק מוגלגי אחד לאחר."
ראשו הכהה של אטרסון סקר את המפות לרגע, ואז הוא קימט את מצחו וטפח על השנייה בערימה. "לא, אי אפשר יהיה להבדיל ביניהם עד לבערך חצי שעה לפני, לא כשאפשר להשתמש בקסם כדי לעשות את כל ההכנות, אבל זה לא אומר שאנחנו במצב רע. אני מהמר על דרוים סט. יש שם יער, והוא רוצה את זה. לא יכול להבטיח, אבל אני חושב שההימור הוא בערך, אה, ארבע לאחד."
"הסיכויים האלה מספיקים לי," הכריז שיימוס במהירות. "אז זה דרוים סט. עכשיו השאלה הבאה היא, האם אנחנו מחכים, או שלא נוכל להרשות לתת לו להתחיל?"
"אין לנו כאן ברירה," אמר אטרסון בעצב. "אם נגיע לשם לפני הזמן, יש יותר מדי סיכון שיגלה אותנו ויברח עם האסירים, ואז לא יהיה לנו מושג לאן ילך. אנחנו פשוט נצטרך לתזמן את זה בזהירות… אני אומר שחצי שעה אחרי השקיעה כולם יהיו שם והטקס יתחיל, אבל עדיין יהיה בשלבים הראשוניים שלו והם לא יעשו עוד כלום לרון ולהרמיוני. הסיכון האמיתי הוא אם הם יתפסו אותם ויברחו כשכן נגיע."
"פשוט נצטרך לרוץ אחריהם," ג'יני הרימה את סנטרה בהתרסה, זרועותיה משולבות. "אם אתם חושבים שאני אתן להם ללכת עם אחי…"
"לא, אני לא מצפה שתתני," הסכים נוויל, ואז קימט את מצחו, נושך את שפתיו. "אבל במיוחד אם הוא ייקח אותם לאיזו מצודה, נוכל להיות בהמון צרות אם סתם נרדוף אחריהם למי יודע איפה. אם הוא ירוץ למקום אחד ורון והרמיוני יילקחו למקום אחר, זה אומר שאולי נצטרך לפצל את עצמנו שלוש פעמים. זה ממש מסוכן."
"אז פשוט נצטרך לעשות סדר עדיפויות," שיימוס שיחק בקצה הקוקו שלו בין אצבעותיו, בצורה שהייתה הרגל, אבל נראתה מוזרה מהקוסם שכמעט היה מגולח לחלוטין בשנותיו בהוגוורטס. "עם כמה שאני רוצה להגיד שנרדוף קודם אחרי הדיאבל דוב, אם צריך לבחור, נלך אחרי רון. הוא היחיד שהם רוצים להרוג. הדיאבל דוב שני, והרמיוני, עם כמה שאני אוהב את הבחורה, תצטרך לסבול קצת, אז אם נצטרך לנטוש מישהו לקצת זמן, עדיף שזאת תהיה היא."
"אני לא יודע," אמר נוויל בהיסוס, "לנטוש מישהו מהם -"
"זה לא עומד לקרות," אמרה ג'יני. "לא אכפת לי אם אני אצטרך ללכת לבד - לא שאני חושבת שאצטרך, אני מבטיחה לכם שחנה וכל שאר המכשפות ירדפו אחריי - אבל אני מצטערת, פיניגן, אולי אתה לא חושב ככה, אבל להיאנס בידי עשרה אנשים זה יותר מ'לסבול קצת'. אם נצטרך להתפצל, נלך אחרי שניהם ונשאיר את הדיאבל דוב לאחר כך. זה קשור לחברים שלנו, לא לנקמה שלך."
"זאת לא הנקמה שלי, וויזלי -"
"אני פוטר, עכשיו," היא תיקנה אותו בגסות, "ואם היית טורח להוציא את הראש שלך מהתחת שלך לשתי שניות כל השנים האלה, לא הייתי צריכה לספר לך את זה, אז למה שפשוט לא תצא מה -"
הוויכוח נקטע לפני שבכלל התחיל כשאטרסון השמיע רעש חניקה נוראי, וכל ראש הסתכל עליו במקום על שני תלמידי גריפינדור לשעבר. נוויל השתנק מאימה כשהקוסם הצעיר נפל על ברכיו, ידיו אוחזות נואשות בגרונו עד שהשאירו פצעים אדומים בבשר החיוור כשעיניו בלטו. שיימוס היה לצידו מיד, שרביטו נשלף ונלחץ אל גרונו של חברו. "אנפנאו (10)!"
משהו זז באופן מגעיל בעור מעל הגרוגרת, אבל כלום לא קרה, ופניו החלו להפוך מאדומים לסגולים, עיניו מתגלגלות אל אחורי ראשו כשהתנדנד באופן מסוכן. שיימוס הסתכל מסביבו בייאוש, ואז מבטו ראה שק ממתקים פתוח על השולחן המכוסה באבק שהיה שייך לאיזה פועל בימים שהמחסן היה פעיל. "זין!" הוא ירק. "אציו טופי !"
שוב הדבר רטט באופן חולני, אבל שוב העצם סירב לציית, ואטרסון התמוטט, שפתיו כחולות-סגולות, ידיו שנשמטו מצווארו מלאות בדם מהשריטות העמוקות והוא התחיל לזוז בחולשה כשגופו רצה אוויר.
"תנו לי!" דמלזה דחפה את נוויל והזיזה את שיימוס מהדרך כשכרעה ליד אטרסון. "אני לומדת להיות מרפאה!" שרביטה טפח כמה פעמים כשמלמלה כישוף אחרי כישוף, אבל הוא כבר הפסיק לזוז עכשיו, ופניה האדימו מרוב זעם ברור כשהקסם שמלמלה הפך ליותר ויותר לחוץ.
לבסוף, במה שהיה הפתרון האחרון, היא נשמה נשימה עמוקה, וסילון של אור כתום נורה מקצה שרביטה, חותך את גרונו כמו להב של סכין. הוא שמע מישהו מקיא, אבל נוויל לא יכול היה להסיר את מבטו, מהופנט בצורה נוראית כשניסתה לפתוח את קנה הנשימה של הנער באצבעותיה, אבל גם כשצפה, ראה משהו שנראה כמו בליטה דביקה ופועמת שחסמה את ניסיונותיה, מסרבת להיכנע לכל ניסיון לחפור, למשוך או לדקור אותה. "זה מקולל!" היא צעקה, "חייבים לקחת אותו לבית חולים! עוד דקה בערך בלי חמצן, וזה יהיה מאוחר מדי!"
"אז לקדוש מנגו," פניו של שיימוס נקרעו מרוב מבט של דאגה שהיה קשה יותר ממה שנוויל חשב שיוכל להפגין, והוא לקח את אטרסון, בקושי מתכופף מהמשקל כשנעמד. "אני אקח אותו בעצמי."
"שיימוס, לא!" נוויל רץ קדימה, שם את זרועותיו מתחת לגוף הרפה ומשך אותו משיימוס. "אתה מבוקש! אני אקח אותו!" כשהוא לא מאפשר זמן לוויכוח, הוא עצם את עיניו, מתרכז במחלקת החירום ומסתובב במהירות במקום.
כלום לא קרה. הוא ניסה שוב, ופעם שלישית, ושיימוס נראה כמעט מטורף באמת, פניו מאדימים. "במה אתה משחק, הילאי?! הוא גוסס, לעזאזל!"
"אני לא יכול להתעתק!" נוויל צעק בחזרה. "אני מנסה!"
הייתה שתיקה של רגע, ואז שיימוס עצמו הסתובב במקום, אבל לא היה שום קראק, בכלל לא, והוא נשאר במקומו כשהחל לקלל בכעס, מנסה שוב ושוב ללא תוצאה כשדמלזה ואז ג'יני ניסו גם כן.
"זאת מלכודת!" קולה של חנה קרע אותו ממסכת המוות השלווה והנוראית שהופיעה על פניו של אטרסון, והוא הרים את מבטו וראה אותה עומדת, שרביטה שלוף אל כיוון הדלתות הרחבות שפעם נתנו למשאיות שלמות להיכנס ולצאת מהמחסן. פרצופה היה חיוור, שפתיה קמוצות ועיניה הירוקות סרקו את פינות החדר הרחב כמו חייה שחיפשה טורף שלא ראתה. "הדלתות גם חסומות. אנחנו נעולים. הם יודעים שאנחנו כאן."
"צ"ד במבנה אפסילון!" צעק נוויל את הפקודה בלי לחשוב, ומיד הופתע ושמח לראות שהשאר הגיבו כאילו האימון האחרון שלהם היה לפני כמה שעות, ולא לפני שנים, כשהמעגל הצמוד התהדק באמצע המחסן בתוך שניות. כל שרביט נשלף, מוכן למארב, להתקפה, לדמויות בגלימות השחורות מהזיכרונות הנוראיים שלהם שבטח יופיעו בתוך רגע. אבל ההתקפה לא באה.
הוא לא ידע כמה זמן חיכו, כשהם עוצרים את הנשימה שלהם, אבל לבסוף פלטון ליקק את שפתיו, עיניו מסתכלות מסביב בלחץ. "איפה הם?"
"אני לא יודע," לחש נוויל בלחץ. "זה לא הגיוני. אם הם יודעים איפה אנחנו -"
"אם הם יודעים איפה אנחנו, הם יודעים מי אנחנו," נהם שיימוס. "והם יודעים שאנחנו לא בדיוק יריב קל, גם כן. אני חושב שהוא מעדיף לשמור עלינו בכלא עד שיסיים את ענייניו ולא יצטרך לדאוג לגבי לעצור אותנו ולהסתכן בלאבד את החבר'ה שלו בקרב לפני כן."
"אבל איך הוא ידע איפה אנחנו?!" דרש זכריה בכעס. "מי הלשין?" עיניו הסתכלו ישירות על שיימוס, ושיערו של הקוסם השני סמר, כשהוא יצא ממקומו במעגל כדי להסתכל על האיש הגבוה יותר.
"אם יש לך משהו להגיד, סמית', תוציא את זה!"
"בסדר!" זכריה לא נראה מפוחד בכלל, והסתכל על העיניים הכחולות והבוהקות בלי למצמץ. "אני אומר שאם הבחור הזה אמיתי ואם לא, עדיין נראה לי שחסרים לך כמה מרכיבים בשיקוי, ואתה זה שבחר את המקום, אז אני יותר מקצת מודאג, בעיקר בגלל שהגופה על הרצפה היא במקרה, כפי שאני יודע, היחיד מאיתנו שהיית איתו באיזה קשר!"
"מודאג, אתה?" לעג שיימוס. "לי זה נשמע כאילו אתה שוב מחפש לך תירוצים! 'חסרים כמה מרכיבים בשיקוי!' זאת הסיבה שתברח הפעם?"
זכריה צעד קדימה, דוחף את שיימוס בחזה עם שתי ידיו, פניו מאדימים. "אני אחד מאיתנו עכשיו יותר ממך! ולפחות אכפת לי שאיש נהרג!"
שיימוס שאג מרוב זעם למשמע המשפט, ואגרופו זז במהירות רבה כל כך עד שאפילו כשנוויל רץ ממקומו יחד עם ג'יני וג'ימי כדי לתפוס אותו, הם לא הגיעו בזמן ולא מנעו מהאגרוף לפגוע ישירות בפרצופו של זכריה. הוא נרתע לאחור, הניד בראשו, ואז ניסה להגיב, אבל האחרים גם הגיבו עכשיו, ושני הקוסמים רוסנו בידי שש ידיים כשנאבקו להכות. "הוא היה חבר שלי!" צעק שיימוס. "הוא היה זה שלקח אותי כששוטטתי בחצי מהמדינה המזדיינת אבוד לחלוטין ושיכור על כל הראש! הוא זה שסיפר לי על הדיאבל דוב מלכתחילה! ניקה אותי, הציל לי את החיים המזדיינים! שלא תעז -!"
"תירגעו, שניכם!" נוויל הידק את אחיזתו על כתפיו של חברו, מנער אותו חזק כשהסתכל על זכריה בכעס. "הדבר האחרון שצריך זה להילחם אחד בשני! זאק, תתנצל, עכשיו! אם שיימוס רצה לבגוד בנו, היו לו מלא סיכויים… אנחנו חייבים לגלות מה קורה, ואנחנו לא נוכל לעשות את זה אם תזרוק האשמות ותתחיל ריבים מטופשים!"
הייתה שתיקה ארוכה ומתוחה, וזכריה ליקק בלשונו את השפה שהחלה להתנפח, ואז הנהן לבסוף בחוסר רצון. "סליחה. פשוט…
"כולנו מפוחדים," אמרה ג'יני. "אבל נוויל צודק, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכוח מי האויב האמיתי כאן, ואנחנו חייבים לעבוד ביחד כדי למצוא דרך לצאת מזה."
"קנדי!" צעקתו של שיימוס החזירה את תשומת הלב של כולם אליו, ופרצופו איבד כל זכר לכעס שעיוות אותו לפני כמה רגעים, והתמלא במבט של תדהמה. "בשם המלכה מאב, קנדי!"
נוויל קימט את מצחו, משחרר את אחיזתו ומסתובב כדי להסתכל עליו ישירות. "חשבתי שאמרת שנוכל לסמוך עליו?"
"חשבתי ש… אוי, איזה חתיכת טמבל אני!" שיימוס תפס את ראשו בשתי ידיו, הניד בו באיטיות ונפל על ברכיו. "זה ההסבר… הוא מי שנתן לנו את המקום הזה, והוא ידע, הוא ידע על הממתקים, בטח."
"מה בנוגע לממתקים?" שאלה דמלזה. "אתה חושב שהבחור הזה, קנדי, ידע שהם היו מקוללים?"
"הוא ידע מה לקלל," הסביר שיימוס, קולו לחישה צרודה וחלשה. "תמיד הייתה לו שקית כזאת לידו, לאיקרוס. מין הרגל, כשהיה לחוץ או חשב. הוא אהב את אלו ששרדו יותר משאר הסוכריות, והוא מצץ אותן ושיחק בעטיפה עד שרציתי לקרוע לו את האצבע בגלל הרעש הזה. הוא הכיר כל קללה וקסם שיש, היה קשה להוריד אותו בכישוף, אבל אם ידעת שצריך להשאיר אותם שם, אוי, אבל איקרוס, אחי, הם תפסו אותך שם…"
"אז קנדי, מי שזה לא יהיה, הוא זה שבגד בנו?" רוז זלר שמה את ידיה על מותניה, מקמטת את מצחה. "היה איזה -"
"אוי, הוא היה חתיכת מתוסבך," הכיר שיימוס במרירות, "אבל אני טיפש, חשבתי שהפחדתי אותו, ושהוא הביא לי את כל מה שהייתי צריך לדעת… למרות שעכשיו אני מבין למה לא התקרבנו אף פעם לדיאבל דוב לא משנה כמה -"
לפתע קטע אותם צליל חבטה חזק וצרחה חדה, וראשו של נוויל הסתובב כדי לראות את ג'יני שרועה על גבה, הלומה כשנפלה מהחלונות הגבוהים והמלוכלכים. הוא הלך אליה, אבל היא כבר קמה על ברכיה, מוציאה את שיערה האדום והארוך מעיניה בקול כועס. "אין טעם בכוח גס," היא אמרה, מסתכלת על מוט ברזל שהיה על הרצפה לידה. "לא נצליח לשבור את החלונות."
"אבל ניסיון טוב," חנה הושיטה את ידה, ועזרה למכשפה השנייה לקום על רגליה כשהסתכלה על השאר. "ג'יני במסלול הנכון. מי שעשה את זה, למה הם עשו את זה, אפילו הרצח של אטרסון… זה לא משנה. יש לנו כמה, שמונה עשרה שעות? ועכשיו אנחנו לא יודעים מול מה אנחנו נלחמים כשהמומחה הדרואידי שלנו מת. אנחנו חייבים להתרכז באיך נצא מכאן ונדאג לשאר אחר כך."
אבל ג'יני הייתה רק הראשונה מביניהם שנפלה על רצפת הבטון המלוכלכת. כל כישוף, כל לחש וקללה, כל תכסיס שהכירו היה חסר תועלת מול הקירות, החלונות והדלתות של הכלא שלהם, נספג או חזר אליהם לא משנה עד כמה הקסם שלהם היה חזק. אפילו כשעבדו ביחד, ואיחדו כל שרביט בקללת רדוקטו אחת שהייתה יכולה לפוצץ חצי מהר קטן, הם בקושי הצליחו לפגוע בעכבישים שהיו ברשתות שלהם בפינות, ואחרי ניסיון כושל במשך שעה, זרק נוויל את שרביטו בכעס, מנגב את הזיעה ממצחו בשרוולו. "זה טיפשי! מישהו עומד להיפגע!"
"מה זה 'עומד'?" ג'ימי הרים את מבטו מהמקום בו ישב אחרי שעף מניסיונו להמיס חור בדלת, ועיווה את פניו כשדמלזה הטילה כישוף ריפוי על ברכיו המדממות. "אנחנו יכולים לנופף במקלות וזה יצא אותו הדבר. תכיר בעובדות, המפקד, אנחנו פשוט לכודים."
"תראו, כבר אחרי חצות," הוא נאנח. "אנחנו חייבים לנוח קצת. יהיה ממש טיפשי אם נמשיך להתיש את עצמנו בגלל מה שכבר ניסינו, וזה גם לא יעזור לרון ולהרמיוני. נישן במשמרות. שיימוס ואני נשמור ראשונים, ואז ג'יני וחנה בתוך כמה שעות, זאק ופלטון אחר כך, ונראה אז. אולי הקסם ייחלש במהלך הזמן - בואו נבדוק בכל שעה - ואם לא, ננסה לחשוב על משהו בבוקר כשכולנו כבר נחנו."
הייתה מחאה בגלל ההצעה, אולם כולם היו די עייפים, ובתוך זמן קצר באופן מפתיע, הם התיישבו, השתמשו בכישופי ריכוך על הרצפה הקשה וזימנו שמיכות כשכל אחד מהם ניסה ליצור מיטה מאולתרת. האורות נותרו דולקים, אף אחד לא רצה להסתכן שיבוא אליהם אויב שלא יוכלו לראות, אבל לבסוף, הצלילים של הנשימה הרכה מילאו את המחסן, ונוויל ושיימוס היו לבדם, יושבים על ארגזים ריקים בצדדים השונים של הכניסה החסומה באופן עיקש.
הדממה הייתה תלויה ביניהם הרבה מאוד זמן, ואז נוויל נשם נשימה עמוקה, כשהוא בוהה בחלונות המלוכלכים אל האפלה כדי לא להסתכל לקוסם האחר בעיניים. "מצטער על איקרוס. נשמע כאילו אתם די התקרבתם."
לכמה שניות נראה היה כי יתעלם ממנו, ואז שיימוס הנהן באופן כמעט בלתי מורגש. "הוא היה איש טוב."
"איך שניכם…?" התעכב נוויל, לא בטוח לחלוטין אם הלך על קרקע בטוחה.
"את התקופה לאחר המלחמה ביליתי אצל אימא שלי," הוא אמר בשקט. "שותה לי וויסקי מהבוקר עד הערב כל יום, אפילו לא יוצא מהמרתף. אני חושב שניסיתי להרוג את עצמי, בעצם, למרות שלא היה לי את האומץ לתקוע את השרביט בצד הראש שלי ולהדליק אותו. לא רציתי שום קשר לצ"ד, לכל העולם, בעצם. אולי עבורכם זה היה דבר נהדר, אבל אפילו עכשיו, כשמסתכלים על כל הצלקות, כל ההרס שנגרם לאלו שיצאו בחיים מאותו הלילה, כל מה שאני רואה זה בזבוז, בזבוז חולני ונורא."
הוא הרים את מבטו, ועיניו כאילו נצצו מרוב כעס עצור שהשנים לא הקהו. "הם יכולים לתת לנו את כל המדליות שהם רוצים, להקים את כל האנדרטאות המזדיינות האלה, אבל זה לא משנה את זה שכל עולם הקוסמים נתן לבן זונה הזה לעלות פעמיים, ושחבורת ילדים היו צריכים להקריב את חייהם כדי שזה ייעצר. איפה היו אלו שהיינו אמורים לסמוך עליהם, לעזאזל? לא, אני לא מתכוון למסדר, אפילו לא לדמבלדור, בעצם, אבל הם היו כמה, עשרים אנשים? מתוך כל עולם הקוסמים? אם אנחנו יכולנו לאכול חרא ולשרוד את הקללות ולהסתכן במרידה, למה הם לא יכלו? רובם חשבו שהארי מת או ברח, אז זה לא היה זה, זאת הייתה סתם פחדנות. איך הם מעזים לבקש ממך להיות הילאי עבורם אחר כך? לנקות את הבלאגן שהם גרמו לנו לשפוך את הדם שלנו בגללו מלכתחילה? הם יכולים לקרוא לנו הגיבורים שלהם, אבל לעזאזל, אנחנו צריכים להיות הבושה שלהם!"
"זה לא צודק," הסכים נוויל, "אבל אני לא מבין איך חשבת שלקבור את עצמך באלכוהול עמד לשנות את זה. למה שלא תלך לנביא עם מה שאמרת? תגרום להם להקשיב לך אם זה היה חשוב כל כך."
"אוי, הילאי, תמיד היית חתיכת תמים, נכון?" היו קצת רחמים בקולו שגרמו לכתפיו של נוויל להתמתח בכעס, אבל הוא נשך את שפתיו וסירב לענות לכך. "אתה חושב שהם היו מדפיסים את מה שלא רצו לשמוע? לא, לא היה טעם בזה - ולא היה לי - גם עכשיו - אכפת בנוגע לאיך שהם מרגישים לגבי זה עכשיו, כי זה מאוחר מדי. העבר הוא עבר, וזה לא היה מעיר את המתים מהקבר שלהם. אבל לא יכולתי לעצום את העיניים שלי מפני העולם שעשה את זה לי ולחברים שלי, ולא יכולתי לסגור אותן לתמיד, אז פשוט טשטשתי הכול, בעצם. טשטשתי ושתיתי והגעתי לאיפה שהייתי כששתיתי בכל יום כמות שהייתה הורגת גבר פי שניים ממני בגודל. שיגעתי את אימא שלי בסוף, אבל אני צריך להודות לה, אחרת עדיין הייתי שם."
"אני יודע על אימא שלך," הוא זז על הארגז, שם את מרפקיו על ברכיו ורוכן קרוב עם חיוך קטן. "זה היה המקום הראשון שהלכתי אליו כשניסיתי לצוד אותך. היא ניסתה להגן עליך, אתה יודע. זרקה כל אחד אחר שהיה שם לפניי, והדרך היחידה שגרמתי לה להודות שהיא שמעה ממך היה זה שניחשתי על האוניה כי היא לא נלחצה כמו שאימא צריכה להילחץ אם היא לא יודעת כלום. יש לך מושג כמה היא אוהבת אותך? כמה היא מפחדת עליך עכשיו?"
"איי, יש לי." לתדהמתו, שיימוס ממש נראה מבויש כשהנהן. "אבל אני לא יכול לחזור אליה ככה. עדיין לא."
"ואתה חושב שלתפוס את הדיאבל דוב ישנה משהו?" לחץ נוויל. "אמרת בעצמך ששום דבר לא יחזיר את החברים שאיבדנו."
"זה משהו," ניצוץ של ייאוש הופיע במבט הצורב עד שנאלץ להפנות את מבטו כששיימוס המשיך. "שוטטתי ברחובות במשך חצי שנה, אבוד לחלוטין, ישן מול דלתות ובביוב, גונב ומשקר כדי להמשיך לשתות, ואין לי שום מושג איך איקרוס הצליח לזהות את מי שהייתי כשהוא ראה אותי. אבל הוא כן והוא לקח אותי הביתה והתייחס אליי יפה כאילו עדיין הייתי בן אדם. וכששאלתי אותו בשביל מה כל הספרים והטבלאות שהיו לו שם, מה שאמר לי היה הדבר הראשון ששמעתי במשך הרבה מאוד זמן שהביא לי סיבה לרצות לקום למחרת היום. בין אם אשרוד או לא, הפעם אני אוכל להגיד שעצרתי מפלצת לפני שילדים מתו בגללה."
"זה נפלא ואצילי והכול," מחה נוויל, "אבל היית חייב לעשות את זה ככה? כל כך הרבה אלימות, כאלה תקיפות נוראיות! ראיתי מה עשית לאנשים האלה! זה לא בסדר, שיימוס! אתה מכריז על עצמך כשופט, מושבעים ותליין נוראי, ואיך אתה אומר שזה בסדר?"
"אה, לא אמרתי את זה." החיוך שהופיע על הפרצוף המנומש והקודר היה מפחיד. "רוצה את האמת, הילאי? את האמת העירומה בכל זה? אהבתי את זה." הוא עצר, חיוכו מתרחב למשמע ההשתנקות הנדהמת של נוויל, ואז רכן לאחור אל הקיר, משלב את זרועותיו בקלילות על החזה. "המצנפת עצרה קצת בשבילך, אני יודע, ואמרת שהיא חשבה על לשים אותך בהפלפאף, ואני לא יכול להגיד שהופתעתי לשמוע את זה, אבל לקח הרבה מאוד זמן עד שהחליטה לא לשים אותי בסלית'רין, ואני לא הייתי צריך לשאול את עצמי למה. יש משהו טוב בזה שיש לך את הכוח של השרביט או הסכין בידיים שלך כדי לעצב את העולם כפי שאתה רוצה. אני אולי בן אדם קצת רע, אבל אוי, הילאי, אתה לא רוצה לפגוש אותי בלילה אפל אם פגעת בי."
"אז אתה לא יותר טוב ממנו!" אמר נוויל. "אלו היו בני אדם שחתכת שם כמו בשר, וזה שאתה יכול לשבת שם ו -" הוא עצר, לא מסוגל אפילו להביע את האימה שהרגיש במילים, ושיימוס צחק.
"יא צבוע מזדיין, הילאי! החיים לא חשובים לך יותר מאשר לי, לא אכפת לך שהם מתים, אתה יודע בדיוק כמוני שהם היו חתיכות חרא, אבל רק בגלל שאני נהנה מזה ולא בוכה בארוחת הבוקר שלי למחרת היום, אני מפלצת. איך זה יותר טוב ממתי שאיש שמגיע לו למות מקבל את מה שמגיע לו אבל מצליח לפגוע בזה שהוריד אותו? יותר טוב, לא, שזה שמביא את הצדק הוא לא הקורבן האחרון."
ההאשמה הייתה אתגר, אבל ראשו של נוויל רק נטה בשאלה. "אתה עובד עליי."
"אני לא -"
"כן אתה כן. אולי השתנית מאוד, אבל עדיין גדלתי איתך במשך שבע שנים, ובן אדם לא יכול להשתנות כל כך. אני יודע שאתה אוהב קרבות, אבל מה שאתה אומר עכשיו זה משהו שונה לגמרי, שלא לדבר על זה שבשנה השנייה אמרת לי שהמצנפת שקלה לשים אותך בסלית'רין כי לא שמת על סמכות, ואת זה אני מוכן לקנות." עיניו הצטמצמו במחשבה. "אתה לא מפלצת, אבל אתה רוצה שאני אחשוב שאתה כן, ומה שאני לא מבין זה למה."
הוא לא קיבל תשובה. במקום, שיימוס רק בהה בידיו, אצבעותיו משחקות בקצה שרביטו בשקט, ונוויל המשיך, קולו רך כשהבין את האמת. "אתה רוצה לוודא שאסגיר אותך בסוף. זה כן פגע בך, נכון? אתה חושב שמגיע לך ללכת לכלא. אתה רוצה ללכת."
"תסגיר אותי או לא," הייתה התשובה הקרה, ואז שיימוס כן הרים את מבטו, ואי אפשר היה להבין את מבטו. "זה שאני הסלואה זה לא מה ששם את הדם על הידיים שלי, ולשלוח אותי לאזקבאן לא יהיה מה ששם יד על שלך. אני יודע מה עשית עם ה-RHD, ובסופו של יום, אתה חושב שיש משהו שמבדיל בינינו חוץ מתג?"
לא הייתה שום תגובה שנוויל יכול היה לתת לאמת הנוראית בהאשמה של שיימוס, ושאר המשמרת שלהם עברה בדממה כבדה ולא נוחה. הוא לא רצה לחשוב על כך, רצה רק להתרכז בבעיות המשימה ובמאסרם, אבל זה לא היה כזה קל. למה נתן לעצמו להפוך? הוא השתנה באמת עד כדי כך? אם היה כנה עם עצמו, הוא לא ידע, וזה הדאיג עוד יותר, כי הוא ממש לא זכר.
אה, הוא זכר מה עשה מספיק טוב. עם ה-RHD, עם ההילאים, עם צ"ד. לפני כן היה מעורפל, ואם לא זכרת איפה התחלת, איך יכולת לדעת עד כמה רחוק הגעת? הילד שפעם היה נראה מרוחק כמו תמונה ישנה; תמונות מעורפלות של ילד מוזר ושמנמן שצחק והסמיק ודאג יותר מדי על דברים שכרגע לא היה הגיוני בכלל לדאוג לגביהם. המנהיגות שעכשיו באה לו כל כך בטבעיות בכלל לא הייתה שם, הוא היה כל כך לא בטוח בנוגע להכול, ועכשיו לעתים קרובות מדי הוא פעל מהר מדי, שפט מהר מדי. הוא זכר לא נכון או שהזיכרונות היו אותו אדם?
האם הילד העגול עם הפיג'מה של הדובונים הפך לגבר שעכשיו ישב במחסן הרחב והקריר הזה בסמטאות בלפסט עם צלקות על פניו וגופו, וכפי ששיימוס אמר, כל כך הרבה דם בלתי נראה על ידיו? מפקד הצבא שעדיין היה מוכן מדי להיקרא למשימה, בעל שבקושי ראה את אשתו, הילאי כמו אביו כשפעם נאבק רק לא לבייש את שמו של אביו?
הוא בייש אותו עכשיו? לא, לא בציבור, זה היה בטוח. השם של לונגבוטום היה מקושר עכשיו ליותר מדליונים והערצה וכתבות טיפשית בכל מיני מגזינים שניסו לגרום לו להוריד את החולצה שלו. לעולם הקוסמים, הוא היה גיבור, חד וחלק. אבל האם בייש את שם אביו בתוכו?
בעצם, זאת הייתה השאלה שהיה קשה לענות עליה. יום אחד בכל פעם, בחירה אחת בכל פעם, הדרך הייתה ברורה, אבל לא תמיד קלה, אבל לאן הוביל אותו צעד מסוכן אחד אחרי השני? אם פרנק היה מודע למשהו, מה היה חושב על בנו עכשיו?
אתה יודע איך הייתה המלחמה, אבא, הוא חשב בתחינה. אתה ואימא, לא הייתם צריכים אף פעם לעשות משהו שלא התגאיתם בו? סבתא רק מספרת לי על ההצלחות שלכם, על הניצחונות שלכם, על האנשים המסוכנים שהבאתם למשפט, החיים שהצלתם, אבל איפשהו, לפעמים, לא הייתם צריכים לעשות דברים שהתביישתם כדי לקבל את הניצחונות האלה? האם סבתא בכלל יודעת על הפעמים הללו? האם מישהו יודע, או שהם נעולים עמוק בפנים איפשהו יחד עם כל שאר הדברים שפעם הייתם?
הוא עצם את עיניו, וצבט את קצה אפו בגלל כאב הראש שהצטבר. היו לו כל כך הרבה בימים הללו, הוא ידע מה לעשות, בדיוק איפה וכמה ללחוץ כדי להעלים אותם בלי שיקויים שערפלו את חושיו, ועדיין לא היו תשובות, לא באמת. מי שלא נהיה, זה היה האיש שהיה צריך להסתכל עליו במראה עכשיו, וזה לא שינה איך הגיע לשם בגלל שהעבר, כמו תמיד, היה חקוק באבן שאי אפשר היה לשנות. רק את העתיד היה אפשר להכריע, ועכשיו, אפילו זה לא היה ממש בשליטתו.
הם היו חייבים למצוא דרך לצאת איכשהו, לנסות לחלץ את רון ואת הרמיוני, והם היו ברי מזל - כל כך ברי מזל - אם אטרסון הוא האחרון שיאבדו. הוא אפילו לא רצה לחשוב על החלק הזה. הכאב והאבדן של לפני חמש שנים לא קהו, והניצולים היו חברים טובים יותר מאי פעם, נצמדים אחד אל השני כאנשים היחידים שממש הבינו מה קרה באותה השנה. מה קרה באותו הלילה.
הם תמכו אחד בשני בניתוחים, בהתאוששויות, בשינויי צורה ושיקויים אינסופיים, בפיזיותרפיה כואבת ובבנייה מחדש של החיים והגוף השבורים, וגם ברגעים הטובים יותר של אירוסין וחתונות, עבודות חדשות, בתים חדשים, הריונות ולידות. הם כבר לא היו צבא עכשיו, הם היו משפחה קרובה יותר מזאת שהיו באמת קשורים אליה בדם, והוא לא יכול היה לדמיין אבדן של עוד עכשיו.
אבל הם יאבדו. הוא ידע את זה, ואי אפשר היה לעצור את זה. לצאת מזה בלי קורבנות יהיה יותר מנס, והשאלה הייתה רק מי. ומה לעשות אז. הוא נאנח אנחה עמוקה ועצובה, ראשו מתנדנד לאט, בלי שאכפת לו אם האיש שהתחיל את כל זה ראה אותו או לא, אם ניחש בכלל את מחשבותיו.
שיימוס צדק, בכל אופן. זה לא היה בסדר שעדיין ביקשו מהם לתת, וחנה צדקה שהוא כבר נתן יותר מדי, וג'יני צדקה שתמיד יבקשו עוד. היה צריך לשרטט גבול במקום מסוים, ונוויל ידע שזה יהיה בקרוב. כשזה ייגמר, אם שוב יהיה בין הניצולים, הוא יצטרך לבחור. להמשיך עם ההילאים - ואם הוא יעשה את זה, הוא יצטרך לקבל את זה כקריירה, להחליט לוותר להם לנצח, כי הוא היה במרחק קטן מלהיכנס לכל הנושא - או להתנצל בפני שאקלבולט ולנסות לגלות מה נשאר מהילד ומה רצה לעשות עם הגבר.
השעון זמזם בכיסו, ונוויל נבהל, הוציא אותו ובהה בו בתדהמה. לא היה אפשרי שהמשמרת כבר עברה, אבל המחוגים סימנו על השעה שלוש לפנות בוקר, והוא החזיר אותו אל כיסו כשקם על רגליו. שיימוס כבר הלך להעיר את ג'יני, והוא הלך בזהירות בין המיטות המאולתרות, כורע לצידה של אשתו. הוא עצר, בוהה בה, וחיוך עצוב עבר בפניו.
הוא אף פעם לא ראה אותה ישנה בלעדיו. כן, הוא ראה אותה מנמנמת על הכיסאות ועל הספה מספיק פעמים, אבל לא ככה. כשהיו ביחד, היא התכרבלה איתו, שמה את ראשה על כתפו, יד אחת על החזה שלו. אבל לבד, היא ישנה על הבטן, שתי זרועותיה מתחת לראשה כמו ילדה קטנה, והדמיון היחיד היה איך שגרמה לשמיכה לחשוף את רגליה. היא לא יכלה לישון כשהיה לה חם ברגליים. קמט קטן הראה דאגה בין הגבות שלה, שפתיה קפוצות, והוא תהה אם תמיד נראתה ככה בלילות שלא היה. היו לה סיוטים לגביו? כמה אנוכי היה לא לחשוב שהוא היחיד שנאלץ לסבול בגלל הבחירות שעשה.
"חנה…" הוא הושיט את ידו וניער את כתפה בעדינות, והיא התהפכה, ממצמצת אליו בבלבול של רגע כשחייכה בעצלות.
"מממממצטערת, מותק, נמנמתי." היא פיהקה ומתחה את ידיה מעל ראשה כשהזדקפה, ואז כל העייפות נעלמה כשהבינה מיד איפה הייתה. עיניה היו צלולות וללא קורי שינה כשהסתובבה אליו וסידרה את חולצתה. "אז המשמרת שלי?"
"כן," הוא הנהן, ואז שתק. "אכפת לך אם אשב איתך לרגע?"
"אתה אמור גם לנוח קצת," היא קימטה את מצחה.
"אני אנוח. רק… יש כמה דברים שאני רוצה לדבר עליהם. דברים לגבינו."
מבט של חוסר ביטחון וקצת חשש הבזיק בעיניה, אבל היא חייכה בחיוך קצת חלש. "כמובן, נוויל. משהו מטריד אותך?"
הוא נמנע מלענות עד שבדק את הדלתות - עדיין חתומות לגמרי - והיא וג'יני החלו את המשמרת. הם ישבו ביחד על ארגז, והוא רכן קרוב כדי לשמור על השיחה בין שניהם. שום דבר נגד ג'יני, אבל זה היה אישי, ולמזלו, היא כנראה הבינה, כשהסתכלה על חברי צ"ד הישנים בהסכם שבשתיקה להשאיר אותם לבד.
נוויל נשם נשימה עמוקה, ותפס את שתי ידיה של חנה בשלו. "אני עוזב את ההילאים."
"אבל הבטחת לקינגסלי!" היא מחתה מיד. "אני לא רוצה שתפרוש רק כי התעצבנתי קודם. אני באמת מבינה מה אתה צריך לעשות."
"זה לא מה שאמרת… טוב, לא ממש," הוא תיקן. "זה לא היה מה שהסכמתי אליו, ואני לא רק מתכוון לבלאגן שאנחנו נמצאים בו עכשיו. אמרו לי שאני רק אצטרך לעזור קצת, למצוא כמה נמלטים, אבל זה לא הפסיק במשך שנתיים שלמות, וזה עסק מכוער ומלוכלך. לא רק אוכלי המוות, אלא משת"פים וגנבים וחטפנים וסוחרים שחורים וכל מקום מלוכלך אחר שרוצה מלחמה. זה קשה ואלים ומסוכן, וזה באמת מתחיל לפגוע בי יותר ממה שרציתי לדעת. אני לא הייתי אמור להיות מסוגל לעשות את מה שעשיתי כשהייתי במסווה, לא הייתי צריך להיות מסוגל להתעלם מזה ולהשתיק את המצפון שלי, ואני רוצה לעזוב, חנה. אני רוצה לעזוב לפני שיהיה מאוחר מדי."
לרגע ארוך, היא שתקה, ואז נשמה נשימה עמוקה משלה לפני שנאנחה לאט. "אני סתמתי את הפה. לא רציתי להיות מנדנדת או פרנואידית, אבל שנאתי את כל זה. הם מנצלים אותך, הם -" היא שתקה לרגע, ואז זרקה את ראשה, סנטרה מתרומם וניצוץ מאתגר בעיניה. "הם טרפו אותך, נוויל. את מי שאתה. אתה ורון והארי וטוני וזאק וכולכם! הם ניצלו את כל הכאב שלכם, את כל החברים שאיבדתם והם ממש סחטו אתכם כדי שתחשבו שתאכזבו אותם, שאתם חייבים להם את זה, שתפגעו בזכרם אם לא תעשו את כל מה שאמרו לכם כדי להיפטר מכל זכר למלחמה בשבילם; והם לא יצטרכו להתלכלך כי אתם כבר מכוסים!"
עכשיו נוויל הופתע קצת, והוא הרגיש את פניו רותחות כשהוא בהה בה בתדהמה. "איך את יכולה להגיד את זה על קינגסלי? את זה שהוא השתמש בי יותר ממה שהוא אי פעם תכנן, בטח. אפילו שהוא לא עומד לשחרר אותי בקלות… הוא כבר התחיל לרמוז שהוא מנסה לשמור עליי שם, אבל לקרוא לו טורף -"
"אתה באמת חושב שזאת הייתה התכנית של קינגסלי?" היא אמרה בכעס. "הוא שר הקסמים באופן מפתיע לגמרי, כל העולם אחרי המלחמה נמצא באחריותו, ואם מישהו הציע לבנות מחדש את ההילאים באמצעות צ"ד, הוא היה מסתכל על זה בדיוק כמוך, כי הוא לא חשב שמישהו ירצה לשמור על האנשים שכבר ראו את הכיעור כדי שאף אחד אחר לא יראה."
"ומה לא בסדר עם זה?" אתגר נוויל. "צריך להשאיר את זה לילדים הצעירים? לאף אחד?"
"היו עוד אנשים מחוץ להוגוורטס," חייכה חנה באופן נורא. "אתה יודע, הקהל הגדול הזה שהגיע כשהם שמים עליך דברים שאומרים גלימות טקס ומבוכה ובושה. אני זוכרת שאמרנו שאנחנו מוכנים להקריב את עצמנו כדי להזיז אותם, אבל הם לא, ואיכשהו הם סובבו את זה עד שעכשיו אתה מאמין שאתה תמיד חייב לסדר את הבלאגן שלהם."
"אבל בגלל זה אני רוצה לצאת," אמר נוויל. "שיימוס אמר את אותו הדבר, ואני חושב שהוא צודק. אני לא חייב להם יותר. אני רוצה לדבר עם הארי ורון ועם השאר גם בנוגע לזה… כשזה ייגמר, זהו זה."
חנה החוותה בראשה אל ג'יני. "גם הארי לא צריך להיות בכל זה, אבל הוא לא מכיר שום דבר אחר. כל החיים שלו היו כאלה והוא תמיד עשה את מה שאמרו לו כדי לעצור אנשים כאלה, לקבל פקודות מאחרים במקום להחליט עבור עצמו, והוא מרגיש כאילו הוא חייב להרוויח כל רגע שמח. לטובתו, בשביל ג'יני, לפחות תעזוב את הארי במנוחה… זה כזה חלק גדול ממנו עכשיו, אני לא יודעת אם יהיה משהו אחר כך."
נוויל בהה בה בתדהמה גדולה. "איך את -"
"אני ברמנית," היא צחקה בילדותיות. "להקשיב זאת המומחיות שלי." אצבעותיה נגעו בקו החלק של הצלקת על מצחו. "אבל מה בנוגע אליך? אתה לא כמוהו. יש שם עוד. מה תרצה אחרי שנברח - מכאן, מהדיאבל דוב, וממשרד הקסמים?"
הוא הושיט את ידו, ולקח את ידה כדי לנשק את אצבעותיה. "אני רוצה לעזור לך בקלחת. אני אשמח לכל מה שקשור בצמחים. חשבתי שאולי אני אנסה לקבל אישור ללמד תורת הצמחים, אולי לכתוב ספר, אולי להקים חנות לצמחים מיוחדים בסמטת דיאגון. אבל יותר מהכול, אני חושב, אני רק רוצה להירגע. להיות בעלך, אולי אפילו להיות אבא. אולי לנוח על עלי הדפנה, אבל אני חושב שהרווחתי את זה."
"יותר מהרווחת את זה." חיוך מרושע הופיע בעיניה. "אתה יודע, אם אתה רוצה שאני אטפל בעניינים עם קינגסלי, אני אעשה את זה."
"אני לגמרי -"
"אה, אני יודעת, אבל הקשוחים הגדולים האלה לעולם לא יסרבו למכשפה שבוכה. הוא יודע שהתחתנו, אני יכולה ללכת לשם ולעשות סצנה, להגיד לו שאני בהריון, לדרוש שישחרר אותך."
היא חייכה עוד יותר עכשיו, והוא צחק. "אם תעשי את זה, נצטרך להביא ילד תוך זמן די קצר. נגיד, תשעה חודשים לכל היותר ונקווה שהוא לא ממש סופר."
"והאם זה -" חנה רכנה קדימה עד שהשפתיים שלה שפשפו את שלו, עיניה בורקות. "- יהיה כזה דבר נורא?"
הם התנשקו, ומשהו בזה הרגיש טוב יותר, חופשי יותר ונכון יותר מאשר מה שזה היה הרבה מאוד זמן. אפילו עם מה שנאלצו להתמודד איתו, עננת הקרב שלא הסתיימה וסכנת המוות שלהם שהייתה שם מאז שהתקרבו, וזה היה משהו חדש ונפלא לראות קצת אור שמש שמתחיל לבוא. הוא הרגיש את אותה ההקלה במגע שלה, והנשיקה הפכה ליותר מלאה בתשוקה, הלשונות שלהם טיילו בפה אחד של השנייה כשהכול היה חדש לגמרי, וזרועותיו התהדקו כדי למשוך אותה אל חיקו כשאצבעותיה שיחקו בשיערו.
"אה, המפקד, לא רוצה להפריע לך, אבל אתה קצת מסיח את דעתה של השותפה שלי למשמרת." המשפט המשועשע של ג'יני שבר את הקסם, והם נפרדו, מסמיקים כמו נערים.
"כן." נוויל כחכח בגרונו וסידר את שיערו כשנעמד. "כדאי… אה… שאני אלך לישון, כנראה."
"כנראה," הסכימה חנה ברכות. "אני אגיד לך אם נצליח לפתוח את הדלתות, או אם משהו יקרה."
"בסדר." הוא החזיר לה את החיוך, ואז רכן לרגע כדי לתת לה נשיקה אחרונה על הלחי לפני שפנה ללכת.
"נוויל…"
הוא עצר, והסתכל עליה בגבה מורמת. "כן?"
"אם הדברים ילכו… כמו שאנחנו מדברים, אפשר לבקש ממך עוד דבר אחד?" היה היסוס מוזר בקולה, והוא קימט את מצחו.
"מה זה?"
"אתה…" היא שתקה, ואז הסתכלה בעיניו ישירות, מבטה פתוח באופן עוצר נשימה. "אתה תהיה מוכן לגזור את השיער שלך?"
השאלה הייתה בלתי צפויה לגמרי, אבל הוא יותר הופתע מהקלות בה באה לו התשובה. "כן, אני חושב שכן."
(6) לימווידי היא עיר ליד דרי בצפון אירלנד, ודרוים סט הוא רכס הרים באזור שחשוב במיתולוגיה הקלטית.
(7) טולסק הוא כפר אירי, וקרואכין הוא אזור ארכיאולוגי שבו המיתולוגיה הקלטית מזהה את השער לגיהינום.
(8) ארמה היא עיר בצפון אירלנד. אמיין מצ'ה הוא אזור שהוקם בידי אלה קלטית ונחשב לבירת הלוחמים.
(9) סקייברן- עיירה קטנה ממש בדרום אירלנד.
(10) אנפנאו- לחש שמסיר חפץ זר מקנה הנשימה. ממילה יוונית שפירושה "להחזיר את הנשימה".
