הוא הרגיש את זה ברגע שהופיע. זה היה שם אפילו לפני שההתעתקות נגמרה, זוחל על הבשר אבל לא מוצק כל כך באמת, דוקר אותו וגורם לכל שיערותיו לסמור. נוויל השתנק, מרגיש את האוויר קר בין שיניו כשהזדקף, דחף את מאהר והוציא את שרביטו במהירות עוד לפני שסיים את הסיבוב שהביא אותו לשם.
ליבו פעם כל כך חזק באוזניו עד שהוא הופתע ששמע משהו אחר, אבל הקראק של ההתעתקות של הארי ושליפת האקדח של מאהר נשמעו כמו פיצוצים מתותח. כל שריר נמתח, האדרנלין הופיע בלשונו, והוא המשיך להסתובב לאט, עיניו סורקות את המקום החדש כדי למצוא את מקור האיום הפתאומי והנורא.
כלום. זה היה יער, בדיוק כמו שחשב. שונה מזה שהיה רגיל אליו באנגליה, נכון, אבל הירוק והמראה הפראי לא היו מה שגרם לתגובה שלו. הוא ניסה לקחת נשימה עמוקה, להרגיע את עצמו, להגיד לעצמו שזה שום דבר, שאין שם אף אחד, שום אויב לא חיכה למארב, אבל הדופק שלו סירב להאט, והאינסטינקטים שלו צרחו מול הטיעונים של מוחו.
הצללים חשוכים מדי!
תמיד חשוך ביער.
משהו זז!
לא נכון, זה הצל שלך.
הם פה!
לא הם לא. הם נמצאים מזרחה.
יש כאן משהו! משהו רע! קסם רע!
אני יודע.
זה לא היה רק הוא. הארי עמד על קצות אצבעותיו, שרביטו סורק כל עץ כדי למצוא מטרה, ושני האויבים המוגלגים היו גב אל גב, נשקיהם אחוזים ומורמים, נחיריהם מורחבים ועיניהם סורקות כשמצחם היה מלא בזיעה.
המשקפיים של הארי הבהיקו באור השקיעה כשהביט בנוויל, והחווה בראשו אל השאר. כשהוא מבין מיד את ההצעה האילמת, הוא נשען על גבו של הקוסם השני, ולמרות שזה היה אמור להקל על הפחד כשהילאי נוסף מחפה עליו, זה לא עבד. בכלל לא.
"נוויל?" קולו של הארי היה לחישה מתוחה, אבל הוא גם היה מבולבל מתגובתו.
"כן?"
"אתה זוכר איך הוא הרגיש? רידל? אתה הבן אדם היחיד שאני מכיר שהתקרב אליו כל כך חוץ ממני."
נוויל קימט את מצחו, וליקק את שפתיו כאילו זה ישיב את הלחות לפיו היבש. "באיזו צורה?"
"כאויב, לא כמתבונן. היית מה? במרחק מטר וחצי ממנו?"
באופן מוזר, בהתחשב במצבם, הוא חשב על העימות הרחוק הזה, ואז הניד בראשו. "שניים, אולי שלושה. התקרבתי אליו עם החרב למרחק של זרוע, אבל זה היה לשנייה. אולי."
"אבל זה הרגיש ככה?"
"כן." ועכשיו כשאמר את זה, הוא ידע שזה היה נכון, למרות שזה לא הקל על זה בכלל. זאת הייתה תחושה חלשה יותר אז, שהייתה קבורה מתחת לשנאה וכעס ותקווה ופחד ואדרנלין שבא מאלף מקומות אחרים עד שהאפלה הזאת לא שינתה יותר מהצלעות השבורות והפציעות האחרות של הלילה כשהקוסם הרשע הגיע אל שדה הקרב. אבל היא הייתה שם למרות הכול, וזה היה אותו הדבר, אותה צחנה מחלחלת של חטא טהור, חסר נשמה, בלתי ניתן לתיקון, ואוי… "שיט, הארי, אם רידל…"
"אתה חושב שהוא חזר? שאולי לא הצלחנו בכלל? ואם החמצנו הורקורקס, נוויל? ואם הוא חזק יותר מתמיד? בגלל שזה מרגיש כמוהו, באמת." הוא הרגיש את הכתפיים של הארי נמתחות על גבו, והוא היה צריך הכול כדי לא להיתפס בפניקה הזאת ולהצטרף אליו.
"לא." הוא אמר הכי חזק שיכול היה, ונדהם לשמוע יותר ביטחון ממה שהרגיש. "רידל הלך. לנצח. שנינו יודעים את זה. זה משהו אחר, אבל לא כאן. אני מרגיש אותו יותר בכיוון מזרח, ובהתחלה חשבתי שזה בגלל שחשוך שם, אבל -"
"אתה צודק," הודה הארי, עדיין בלחישה, אבל הייתה שם קצת הקלה, קצת שפיות שחזרה לאיטה. "זה בא משם. כדאי שנביא את האחרים לכאן. נגיד שזה בסדר."
"זין על בסדר!" ירק קווין, קולו גבוה ודק מאוד. "משהו מנסה לזיין אותנו פה!"
"אני יודע שזה מרגיש ככה, אבל -" החל נוויל, אבל קווין קטע אותו בגסות.
"אני לא מדבר על להרגיש, יא פילר מזדיין! ראיתי משהו, וזה לא היה משהו מערוץ דיסקברי, זה!" הוא כיוון אקדח אל השיח, ולנוויל לא היה זמן לחשוב על המידע החדש והמטריד לפני שזרועו של הארי נמתחה, ופרץ בהיר של אור לבן נורה אל הצללים.
"הומנום ריבליו (4)!" כל ארבעת האנשים עצרו את נשימתם, אבל האור לא חזר, והארי הוריד את השרביט לאט, למרות ששמר עליו בהיכון. "בטח סתם משהו בלילה."
"תקראו להם עכשיו," פרצופו של מאהר היה חיוור, אבל מילותיו היו מלאות בביטחון. "ידענו שנילחם מול שדים, כולנו, ואין זמן להשתין במכנסיים כי זה בדיוק הרשע שידענו שאנחנו מחפשים." עיניו הסתכלו על נוויל במה שכמעט היה שעשוע. "למרות שכנראה שפיניגן צדק, לא? כולנו מריחים עכשיו. וילד -" הוא החווה בראשו אל הארי, שהזעיף פנים.
"אל תקרא לי -"
"אני אקרא לך איך שבא לי, ואתה תרד על הברכיים ותודה לי, אז סתום." אמר מאהר. "ואל תגיד שום דבר על זה שזה מרגיש כמו הרידל הבן זונה הזה כשהשאר יבואו לפה. ראיתי מה השם שלו אומר לכם."
נוויל מצמץ בהפתעה אל מנהיג ה-RIRA, והצליח לחדור בזהירות אפילו את התחושה הנוראית בחזה. "איך לעזאזל אתה נשאר כל כך רגוע?"
מאהר משך בצווארון חולצו, והוריד אותו כדי לחשוף את מה שנראה כמו קעקוע של שרשרת צלב מסביב לצווארו (5). "אם זה לא גיא צלמוות, אני לא יודע מה זה. ואלוהים שלי כבר כיסח את התחת המטומטם של הדיאבל דוב המזדיין לעזאזל פעם אחת, הוא." הוא הציץ בקווין, פיו מתעקל לחיוך לעגני. "אבל למה ילד פרוטסטנטי טוב מפוחד כל כך, אם אתה כל כך בטוח שיש לך הגנה אלוהית ולא רק אירית?"
"אני לא מפחד מהרשע גם כן, אני רק קצת הופתעתי, ואל תעמיד פנים שאתה לא." הגיב קווין בכעס. "חוץ מזה, אני לא צריך ללכת ולמצוץ לכומר כדי שישמעו אותי."
"אה, לא, אתה מעדיף ללטף את הביצים לזקנה ההיא בארמון, לא ככה -"
שניהם נקטעו, וקפצו לאחור בתדהמה כשצבי כסוף נוצץ עבר ביניהם וזינק אל היער מעבר, ונוויל הסתובב באותו הזמן כדי לראות את הארי עומד שם, שרביטו עדיין מורם מהטלת הפטרונוס. "אני לא שם על מי שאתם מלקקים לו," הוא אמר בקרירות. "באופן אישי, אני מעדיף את אשתי, אבל עכשיו, שלחתי הודעה לאחרים, אז אולי עדיף שנסתדר, בעיקר אם קווין צודק והוא ראה שם משהו?"
התחושה עדיין הייתה רעה, אבל בגלל שיכול היה להתמקד במשהו אחר, גילה נוויל שקל להתעלם ממנה כשעזר להארי לאבטח את האזור הקרוב בשכבות של קסמים וקללות הגנה. מאהר המשיך לבהות בכעס בקווין במשך כמעט דקה, אבל עכשיו כרע על ברכיו, ושם את ידו על המצח, הכתפיים והחזה שלו (6) לפני שהחל למלמל מה שנשמע כמו לחש משלו, עיניו עצומות ואקדחו נמצא בחיקו. זה היה מוזר, אפילו מרתק, אבל לא היה לו הזמן להתווכח או להסתכל. חוץ מזה, מי הוא שיתנגד לכל עזרה שיוכלו לקבל עכשיו, בלי קשר למקור.
קווין, בינתיים, לקח גישה ישירה יותר. הוא הוריד את הרובה מגבו והלך לצד הארי, כשהוא משתמש בקנה כדי להסית ענפים וגפנים, לדחוף ענפים תלויים, ולפזר עלים. מה שלא חיפש, היה ברור שלא יחיה אם ימצא אותו, למרות שנוויל קיווה שאף יצור תמים לא יבחר ברגע הלא נבון הזה כדי לחשוף את עצמו. יריה תחשוף את נוכחותם בצורה שלא יכלו להרשות לעצמם.
למזלם, המוגלגים למדו לצפות לצלילי ההתעתקות, ולמרות שקווין נרתע ומאהר קפץ על רגליו - ושני הקוסמים היו מוכנים לחסום אותם - אף אחד מהם לא ירה כשחבריהם החלו להופיע. נוויל לא ידע איזו הודעה שלח הארי בפטרונוס, אבל היה ברור שהוא הזהיר אותם בנוסף לזימון, כי למרות שהפחד היה שם, בכל פרצוף, הייתה מעט תדהמה, והוא היה אסיר תודה.
פיו נפתח כדי לברך אותם, אבל אז טוהי פלט צעקת כאב ותדהמה כמו שור פצוע, והתרחק מביל כשתפס בזרועו כאילו נכווה. כשנפל, ראה נוויל ששרוולו נקרע - לא, נהרס - אצבעות היד השנייה נצצו באדום, וכשמבטו חלף בין האפסנאי של ה-RIRA וביל, אימה חדשה קפצה עליו.
ביל קפץ קדימה, זרועותיו מקופלות כמו מתאבק, אצבעותיו מעוקלות ועבות, והציפורניים שבדרך כלל היו מכורסמות הפכו לטפרים, כבדים ונוצצים. עיניו הפכו מכחולות לזהובות, הצלקות נצצו בסגול על פניו, ושפתיו נפתחו ביללה נמוכה ולא אנושית, כשחשפו ניבים ארוכים וחדים משל בני אדם. הוא לא הסתכל על טוהי, אלא על משהו מאחוריו, וכששמע עוד יללה קטנה מאחוריו, נוויל הבין מיד, באופן נורא, שברנרד היה זה שמשך את תשומת ליבו של מסיר הקללות.
הייתה תנועה פתאומית, מערבולת של שיער אדום בהיר, ולרגע, הוא חשב שביל קפץ, אבל זה היה צ'ארלי, והוא תפס את זרועותיו של אחיו מאחוריו באחיזת ברזל, עיניו נוצצות כמעט כמו שלו. "שמישהו יביא את ברני!" הוא צעק. "ובשם מרלין, שלא ינשך אתכם!"
המילים הגיעו אליהם בדיוק בזמן, ושתיים עשרה ידיים אחזו באיש הצעיר ברגע שהוא קפץ קדימה. היה מאבק קצר, ואז הוא רותק למטה, כששלושה מוגלגים גדולים מאוד ישבו לו על הגב כששישה שרביטים הצביעו על פניו. צ'ארלי עצמו בקושי הצליח לשלוט באסיר שלו, כשפיו לחש באוזן של ביל בתערובת מוזרה של חמלה וסמכותיות. "תשתלט על עצמך! הירח אפילו לא יצא! אתה בן אדם, לעזאזל! אתה אחי! אתה לא רוצה לפגוע בו, אתה לא רוצה לפגוע בי! זה אני, זה צ'ארלי… קדימה! אתה מכיר אותי! אתה מכיר את עצמך! ויליאם ארתור וויזלי, יש לך אישה, ילדה קטנה ויפה, תינוקת (7)… זוכר?"
לרגע, נראה היה שזה עבד. הבעת הפנים הזועמת התרככה קצת, וקולו קצת היסס, וכמעט היה אנושי שוב. "דום…"
"נכון!" אמר צ'ארלי במהירות. "תחשוב עליהם, ביל! פלר בטח חושבת עליך עכשיו, וויקי בטח ציירה עוד שש תמונות שכולנו נעמיד פנים שנראות כמו משהו, ובטח דום תתחיל ללכת בכל רגע, ואתה לא רוצה להחמיץ את זה, נכון, אחי?"
הרגע עבר. ביל שאג שאגה ענקית, וקפץ לאחור בזאת עוצמה עד ששבר לצ'ארלי את האחיזה וריתק אותו לאדמה. במהירות רבה מכדי לראות, הוא הסתובב ותקף, ופיו היה במרחק קטן מגרונו המנומש של האיש לפני שפיצוץ משרביטו של צ'ארלי העיף אותו לאחור, מעולף, לפני שפגע בקרקע.
להפתעתו של נוויל, צ'ארלי בכלל לא נראה מופתע כשקם על רגליו, והסית תלתל מעיניו כשהניד בראשו בעצב מעל גופו הקפוא והמקופל של ביל. "לא רציתי לעשות את זה, אני מצטער. אבל אין ברירה. ורק ליתר ביטחון…" הוא נאנח, הרים את מבטו ונופף בשרביטו גם אל ברנרד, כך שעילף אותו מתחת לשאר.
"מה היה כל זה?" דרשה ג'יני. "זה לא הירח המלא, וביל לא -"
"הוא מזוהם, ג'יני." אמר צ'ארלי בקיצור. "זה לא רע כמו שזה יכול היה להיות, אבל יש קסם אפל מאוד בגוף שלו - גם בשל ברני - והמקום הזה מלא בזה. ואם זה יהיה גרוע יותר, נוכל לראות שינוי מלא של שניהם." הוא הסתכל על הארי בדאגה גדולה. "איך הצלקת שלך, פוטר?"
"היא בסדר," אמר הארי בזהירות, נוגע בצלקת הברק על ראשו כאילו היה צריך לוודא. "אבל היא תמיד הייתה קשורה לרידל, לא לאף אחד אחר."
"שלי הורגות אותי," אמר ג'ימי, ואכן, ראשו היו נפוח כאילו הפצע היה טרי, ומילותיו התעוותו קצת בגלל הנפיחות בפיו.
גם שלי. קולה של מנדי היה חלש מהרגיל, אבל הם שמעו את הכאב בו גם כשהקרינה אותו, והיה כתם אדום חיוור אבל מדאיג על התחבושות שעדיין שמה על גרונה על הפצעים שלעולם לא יחלימו.
"זה לא טוב," נוויל נשך את שפתיו, ושילב בזרועותיו כשניסה לחשוב בצלילות, להפריד בין הדאגות לקסם האפל שהפך את הכול לחסר תקווה. "שלי נרפאו בידי מצנפת המיון, אז אני מניח שבגלל זה אני לא מרגיש אותן, אבל אם זה כל כך רע כשאנחנו רחוקים, אז ברגע שנתקרב מספיק כדי להילחם, אני חושש שחצי מאיתנו לא יוכלו לעמוד בזה, ואפילו לא דיברתי על מה שנעשה בלי ביל."
"אני אוכל לטפל בביל," אמר צ'ארלי במהירות, אבל הארי הסתכל עליו במבט ספקן שהשתקף בהרבה פרצופים אחרים, קוסמים ומוגלגים.
"בלי לפגוע, צ'ארלי, אבל -"
"כמה אנשים אתה רואה כאן עם שבי"ר (8) ביצורי פלא?"
סנטרו של צ'ארלי התרומם בעקשנות קפואה, אבל טוהי רק הסתכל עליו, עדיין מחזיק בידו המדממת כשדמלזה עבדה עליה בשקט. "עם מה?"
"שליטה בלחשים יחודיים ורבים (8)," גלגל צ'ארלי את עיניו כשחזר על זה במהירות. "תחשוב על זה כמו דוקטורט בקריפטוזואולוגיה (9), אבל הקטע כאן הוא שאני יודע מה אני עושה, ויש הבדל גדול בין לקוות שאוכל לקבל עזרה מביל למרות הכול וזה שאין לי עוד אפשרויות. אני אוכל להרים אותו, וגם את ברני, אבל אני אצטרך להישאר מאחור כשהמשקיפים האחרים ילכו."
"אתה לא תצטרך אף משקיף אחר," אמר שיימוס ברכות, אבל תשומת הלב של כולם התמקדה בו מיד, והחיוך הזומם והקטן על פיו רק התרחב. "ואל תדאג בנוגע לצלקות שלך, ג'ימי, חברי." הוא הרים את שרביטו, והעביר אותו בתנועת ליטוף על פניו של הקוסם הצעיר כשנעמד, קפוא מכדי למחוא. "קת'היד (10)."
עיניו של ג'ימי התרחבו בתדהמה, וידו התרוממה למשש בעדינות את פרצופו כשהצלקות חזרו אל הצבע הרגיל שלהן, והנפיחות נעלמה כמעט מיד. "מה אתה…"
"הגנתי עליך ממה שנמצא כאן בחוץ. אי אפשר לעצור קללה שתבוא ישירות אליך, אבל זה רק לקצה של מה שהוא עושה, לא יותר." עץ הסמבוק הקיף מעגל מסביבם. "ארתמה קת'היד (11)."
השתנקויות וצעקות קטנות נפלטו מהקבוצה כשהכישוף הוטל, ונוויל הרגיש כאילו האוויר עצמו חזר אל היער. למרות שהשמש כבר החלה לשקוע, והצבע האדום היה של שקיעה אמתית, איכשהו הכול הרגיש בהיר עכשיו, והדופק שלו החל להאט, והחרדה ירדה לרמות הצפויות.
כשסיים את המעגל, שיימוס הסתכל עליו, ועיניו היו יותר כחולות ממה שנוויל ראה אותן אי פעם, כל כך נוצצות עד שנראה היה ש… לא, הן באמת זהרו. אור אמתי יצא מהן, חיוור אבל מספיק כדי להפוך את ריסי הזהב שלו לפסי טורקיז כשחייך, ובשתי הנקודות הקטנות והשחורות של אישוניו, בקע אור כתום. לא שקיעה. אש.
שיימוס צעד אליו, שם יד אחת על כתפו של נוויל, וכשהסתכל אל תוך העיניים העל טבעיות הללו מקרוב, הוא לא רק ראה את האש, אלא את השתקפות המדורה בבירור כאילו היא התרחשה ממרחק קטן מהם. "רק תשמור עליהם פה, מנהיג נועז. הוא חזק יותר ממה שחשבתי, לגמרי, אבל אין שום צורך בעוד משקיפים. אני אחזור לפני שתרגישו, וכדאי שתהיו מוכנים עד אז, כי אני אוביל אתכם ישר אל הכניסה לגיהינום."
OOO
אני חושבת שמשהו לא בסדר איתי. קולה של מנדי החזיר את נוויל למציאות אחרי שבהה לתוך היער, והוא הניד בראשו במהירות, וקימט את מצחו בדאגה כשהסתובב להסתכל עליה.
"הגרון שלך? הוא עדיין מדמם, כי אני יכול להביא את דמי ל -"
לא. רשרוש קטן ומוזר עבר את פיה כשחייכה, צליל שבמשך חמש שנים היה כל מה שנשאר מהצחוק שלה. זה הפסיק, אני מצטערת. לא התכוונתי לזה ככה.
כרגע הוא זיהה את הצלילות שבקולה המשודר כך שהבין שהן מיועדות רק לא, והוא הוריד את קולו כדי להגיב ל'לחישה'. "אז מה קורה?"
שיימוס. היא החוותה בראשה אל הצללים הכהים אליהם נעלם, הבעת פניה אשמה באופן מוזר. חלק ממני די מקווה שהוא לא יחזור. או שהוא יחזור ויגיד שזה יותר מדי, שאין לנו שום סיכוי, ושאנחנו צריכים לסגת. וזה נורא, אני יודעת, בגלל שמה שהם עומדים לעשות לרון ולהרמיוני זה חולני, אבל…
"אבל את לא מכירה אותם כיותר מפרצופים במסדרון וכידוענים, וזה לא נורא שתרגישי ככה." הוא הושיט את ידו אליה בחיוך מבין, ולחץ את כתפה בעדינות. "אם שינית את דעתך, זה לא אומר שאת -"
אני נשארת, היא התערבה מיד. ברני לא היה נוטש אף אחד שהיה בצ"ד מתישהו, אפילו במצב הכי קשה, ואני לא עוזבת ואתו. הוא אומר שאני יכולה לדבר ללב שלו כשהמצב רע. הלחיים שלה האדימו מהווידוי, והיא הסתכלה על רגליה, רוקעת במגפיה הכבדים באופן מוזר, ואז הרימה את מבטה בחיוך מבויש. נחמד לדעת שזה שנהרסתי עזר לו אפילו קצת.
נוויל פשוט הנהן, ולא ניסה להתעמת בבחירת המילים שלה. אחרים היו חושבים שזה אולי לא בריא, אבל בינם לבין עצמם, הם התגאו מאוד בכך שלא השתמשו בכל המילים היפות שכל אחד אחר נזהר להשתמש בהן כשדיבר איתם. המילים הפכו לתגי כבוד, כי כולם ידעו והבינו את המשמעות שלהן, והם לא הסתירו כלום מהיחידים שיכלו להבין את זה יותר מהגדרות מילוניות: נהרסתי. הושחתתי. הפכתי לנכה. אפילו סתם נדפקתי.
עיניו שוב חזרו אל היער, והוא הנהן אל המזרח. "אבל גם הוא אחד מאיתנו. לא מרחוק. באמת. אפילו אם הלך לקצת זמן." נוויל נאנח, לא רוצה להגיד את השאר במקום בו הארי ישמע, אבל פתח את מחשבותיו אליה. בכנות, עם כמה שזה מטורף, גם אני לא חושב שאני יכול להישבע שהייתי עושה את זה רק בשביל שניהם. בעיקר בגלל שהם הילאים, הם יודעים את הסיכונים, אבל שיימוס…
עיניה התרחבו, והיא נחרה בגועל. הוא מטורף!
"לברני נקרעה כל הבטן. לך נחתך הגרון. הרגליים של טוני רוסקו כמו ביצים. לשיימוס הלב הושמד." הרגש היה קשה מכדי לא לדבר עליו, והוא בקושי זכר להוריד את הקול שלו. "ראיתי מספיק כדי לדעת שלא משנה מה קורה עם הדיאבל דוב, מה שקורה לו קשור באמת ללילה ההוא. איזה מן מנהיג מזדיין אני אהיה אם נמצא שם בשביל השאר ולא בשביל הסגן שלי?"
הוא מפחיד אותי, נוויל, היא מחתה. הכול כל כך בוער, אני שומעת את זה לפעמים כשאני לא חושבת שהוא רוצה שנשמע, ו -
"אם תוכלו לארגן לי רק עשר דקות, שניהם יהיו ממש בסדר." שניהם הרימו את מבטם כשצ'ארלי הלך אליהם, הבעת פניו מתוחה אבל לא מראה שום סימן לתבוסה כשהצביע על שני אנשי הזאב חסרי ההכרה. "אני חושב שצו משרד הקסמים לבקרה ופיקוח על יצורים מסוכנים מספר 503 הוא האהוב עליי: כל אדם שנדבק בזאביות חייב להישאר עם קרוב לו כל הזמן שהוא לא במקום מגוריו עם מנה של שיקוי אל-זאב (12) במידה שמתאימה לגודל ולחומרת הזיהום."
"אבל איך זה יעזור אם זאת לא זאביות רגילה?" שאל נוויל. "איך אפשר לדעת שהשיקוי יעשה משהו?"
"אה, עדיין יהיו לנו קצת שינויים חיצוניים," הודה צ'ארלי. "הם אולי אפילו ממש יהפכו לזאבים אם זה חזק מספיק, אבל האל-זאב ממש חוסם את הפגיעה באונות הקדמיות, וזה מה שממש משנה לנו."
מנדי שילבה את ידיה, מנידה בראשה בהפתעה. איבדת אותי פה. אני לא מבינה איך זה שברני יהפוך לזאב זה לא משנה.
"בגלל שאיפה שהגוף שלו לא נמצא," הרוגז בנימת קולו היה ברור, ונוויל היה חייב לעצור את עצמו מלחייך. לא משנה עד כמה היה מוכשר בחיות או בספורט, להתמודד עם אנשים לא היה אחד מהיתרונות של צ'ארלי. "זה לא קשור אם עדיין יש מוח אנושי שנוהג. יהיו דחפים הורמונליים, ברור, אבל הדבר הראשון שקורה בשינוי של אדם זאב הוא שהאונה הקדמית של המוח - ההיגיון, ההיגיון האנושי - נסגרת לגמרי. הם מפעילים את המוח רק כדי לתפקד."
פשוט יכולת להגיד שהאל-זאב ישמור עליו שפוי, היא לעגה לו, ולזכותו, צ'ארלי ממש צחק קצת.
"מה אפשר להגיד? אני חי בשמורה. האונות הקדמיות שלנו נלחמות מול בלוטות האש שלהם, אז זה בדרך כלל או לחקור או ל - אוי, שיט, תתכופפו!"
לפני שנוויל יכול היה לזהות את האזהרה, קפץ צ'ארלי קדימה, העיף את מנדי מהדרך ופגע בכתפו בחזה שלו. התיקול הוציא ממנו את כל האוויר, והוא פגע בקרקע, ראשו פוגע בבליטה בשורש של עץ וגורם לכוכבים להתפוצץ מול עיניו. הוא התנשף, מנסה לא להקיא מרוב הכאב והפגיעה כשהתגלגל על צידו, מוחו נאטם כשהכול השתגע מסביבו.
משהו בא מהעצים, והייתה לו תחושה מעורפלת שהיה פוגע בו אם צ'ארלי לא היה פוגע, אבל הוא לא יכול היה לחשוב טוב מספיק כדי לדעת. זה, מה שזה לא היה, היה ביניהם עכשיו, מכופף ומסתכל לכיוון אחד, ואז לשני כשסרק את הלוחמים המשתוללים והמבוהלים. ניצוצות עפו מכמה שרביטים, אבל הדבר רק נהם, נפנף אותם כאילו היו זבובים, ואז ראשו הענק ירד, והוא החל לרוץ אל התוקף הקרוב ביותר.
ג'יני צרחה, נסוגה לאחור אבל לא מצליחה לברוח כשהמכנסיים שלה הסתבכו בשיח כבד, והיא הפילה את שרביטה, שמה את שתי ידיה מול פניה כשהסתובבה בניסיון אחרון ונואש להגן על עצמה.
היצור היה במרחק קטן כשנעצר, גבו מתכופף כשהוא ילל בקול גבוה ודק, הצליל כמו סופת רוח או צווחת ייסורים, ואז הוא התכופף, התעוות ונפל על הקרקע, ורק עכשיו הוא ראה את הלהב של סכין ארוכה ומרושעת שבלטה ממרכז פניו.
כשהוא עדיין נלחם בבחילה מהכאב הפועם בעורפו, נוויל קם על ברכיו, ואז התנדנד אל רגליו, אסיר תודה כשהרגיש יד של איש מרימה אותו בידו, זרוע חזקה אוחזת בכתפיו. הוא לא טרח להסתכל ולראות מי זה היה: כל תשומת הלב התמקדה ביצור, וכשצעד כמה צעדים מהוססים קרוב יותר, פיו נפער, והכאב בצלעות שעכשיו היה בטוח שצ'ארלי שבר והכאב בראשו נשכחו.
זה לא היה כמו שום דבר שהוא אי פעם ראה, או אפילו דמיין קודם לכן. אולי בגובה של מטר וחצי, הוא היה שרירי, אבל למרות שהיה בצורת אדם, לדבר הזה היה כוח שהיה יותר כמו של שור או כלב גדול. שיער כהה וחלק כיסה כל מטר בגופו, אבל סינר קטן מסיבים חומים היה קשור מסביב למותניים, ומתחת, רק רגל אחת התקפלה מתחתיו על קרקע היער, מה שהסביר את התנועות המוזרות שבעזרתן הוא קפץ אל הקורבן שלו.
גם הייתה רק זרוע אחת, שבקעה ישירות מאמצע החזה שלו בלי שום סימן למה שיוכל להיות כתפיים, אבל צורת הגוף הייתה אנושית, והיד והרגל הסתיימו באצבעות ובבהונות לא שונות משלו. אבל הפרצוף היה המוזר מכולם. הוא נראה כמו הכלאת סיוטים בין גורילה וחזיר בר, החותם מעל שני ניבים שיצאו משפתיו, ועין אחת הפכה למקום המנוחה של הסכין שעף משום מקום.
"מה זה -" הלחישה הלחוצה והגבוהה של ג'יני דיברה בשם כולם, אבל אחד מחיילי ה-RIRA היה זה שענה, איש צעיר בערך בגילו של נוויל שידו רעדה כשצעד ומשך את הסכין מהגולגולת של היצור.
"מת, זה מה שזה," הוא אמר במה שהיה ניסיון להפגין אומץ שאפילו לא התקרב להיות אמתי. "ומשהו ממש מטריד."
בסחרור, ג'יני הנהנה, ואחזה ברגליה, כאילו התעלמה או אולי הייתה המומה מכדי להרגיש את הקוצים שהותירו שריטות אדומות כשל חתול על ידיה כשעשתה זאת. "תודה, אני חושבת."
"לגמרי." הארי טפח לאיש על הגב במהירות, פרצופו חיוור מאחורי המבט האסיר תודה. "אני חייב לך, חבר. זאת הייתה זריקה נהדרת."
"קורי הוא הבחור שיכול לעשות טונה כסף במשך שעה אחת במסבאה, זה," אמר מאהר בריקנות. "הוא יכול לזרוק חץ אל הבול פגיעה עד שאף אחד לא ירגיש."
"מה קורה אחרי שעה?" זאת הייתה שאלה טיפשית, נוויל ידע, אבל הכול היה כל כך מוזר עד שזה היה הדבר היחיד שהוא יכול היה לחשוב עליו כשכרע לצד היצור, ונגע בו בזהירות בשרביטו כאילו רצה להבטיח לעצמו שלא רק שהוא מת אלא אמתי בכלל.
"אה, אני לא יכול לסרב למשקה בחינם, בעצם," הודה קורי בצער. "תנו לי שעה, ואני לא יכול לפגוע בצד הרחב של התחת של סבא שלכם."
"אז כנראה כולנו שמחים שמצאנו אותך פיכח," אמרה חנה בשקט, ונוויל הסתכל עליה בהפתעה, כשאפילו לא הבין שהצטרפה אליו. היא בהתה - באופן מוזר, הוא חשב - בו, ולא ביצור, ופרצופו התקמט מרוב דאגה כשראה את השחור שהכתים את עורה החיוור שנצץ באור הדמדומים. "אתה מדמם, המפקד."
בזהירות, נוויל הושיט את ידו, והופתע לגלות ששיערו רטוב, ואצבעותיו האדימו כשמשך אותן. "פגעתי בראש שלי כשצ'ארלי תיקל אותי. זה רע?"
"ראיתי רע יותר," היא אמרה מיד. "רואה כפול? בחילה? סחרחורת?"
"קצת מהשניים האחרונים," הוא הודה, "אבל אחר כך. אנחנו עדיין לא יודעים מה לעזאזל הדבר הזה -" הוא הצביע שוב אל היצור, " -מאיפה הוא בא, למה הוא תקף אותנו, והכי חשוב, אם יש עוד כמוהו."
"אני אגיד לכם מה זה, אבל אני לא מאמין לעצמי." פרצופו של צ'ארלי היה חיוור כסיד, והוא עדיין היה במקום בו עמד כשהכול החל, בוהה במפלצת במבט כזה נדהם עד שנראה היה שלא יכול היה להתקרב. "זה בלתי אפשרי."
"זהו זה!" להפתעת כולם, טומי זרק את הנשק שלו, ומישש את החגורה שלו בידו שנשארה כשהחל להתרחק מהשאר. "גמרתי. אני יוצא מהבלגן הזה. אני מוצא כביש, מוציא אגודל, וחוזר לבלפסט, אני. אני רוצה משקה, אני רוצה את אימא, אני רוצה ג'וינט בגודל של הזין שלי כדי להוריד את הלחץ."
"טומי, לא!" קווין תפס את האיש שלו בכתפו, אבל האחיזה נשברה מיד.
"אמרתי, אני גמרתי פה!" פניו האדימו, אבל הוא לא ניסה לעבוד, ובמקום זאת הסתובב כדי להסתכל על המפקד שלו. "'ג'קי התקשר,' אמרת. 'תקוע במחסן', אמרת. 'צריך לקחת את הרכב', אמרת. ורק שש שעות אחר כך, חטפתי מכות, קיללו אותי, פוצצו אותי, ירו עליי והיד הימנית שלי נקרעה ממני לפני שהיא חוברה בגלל רופאה מכשפה עם עין אחת! ועכשיו הבחור הזה -" הוא הצביע על צ'ארלי, והוא התחיל להיות ממש היסטרי. "מר מטפל בדרקונים - זה עם האח שאנחנו לא צריכים לדאוג לגביו כי הוא רק קצת איש זאב - אומר שמשהו הוא בלתי אפשרי!"
הוא עצר סופסוף, התנשם, פרצופו אדום כשליקק את פיו, מסתכל מאדם אחד אל השני בפאניקה ובעיניים גדולות. "אני כמעט משתין במכנסיים, אני, ואני לא רוצה את זה יותר."
"אתה לא יכול סתם -" התחיל קווין, אבל נוויל הרים את ידו, וקם שוב על רגליו כשהניד בראשו בזהירות.
"לא, זה בסדר." הוא נשם נשימה עמוקה, וייצב את עצמו כשהסתכל על עיניו המבוהלות והגדולות של האיש הצעיר. "תן לו ללכת, קווין. הוא צודק - הוא רק התנדב להוציא חבר ממחסן, והוא כבר שילם על זה היום. רייצ'ל…" הוא סימן למכשפה, מנסה לא להזיז את ראשו יותר ממה שצריך. "קחי אותו בחזרה לבלפסט ותחזרי. ו…"
נוויל היסס, ואז הסתכל על טומי במבט פתוח וכנה ככל שיכל. "אם תרצה, היא די טובה בכישופי זכרון. היא תוכל למחוק את כל מה שקרה בשש שעות האחרונות ולגרום לך להאמין שאיבדת את הזרוע שלך בתאונת דרכים פשוטה לפני כמה חודשים."
"אפשר?" הייתה תקווה ילדותית בשאלה, ורייצ'ל הנהנה באדיבות.
"בטח."
"אז בסדר, תמחקי, תשני ותחזרי לכאן במהירות האפשרית." הוא שתק רק כדי לראות שקווין מחליף כמה מילים אחרונות עם חבריו לפני שחזר אל צ'ארלי, שהתקרב אל הגופה וכרע ברך כדי לבדוק את העין היחידה והמנוקבת. "זה אפשרי לגמרי. מה זה?"
צ'ארלי שתק לרגע ארוך, ואז סופסוף הרים את מבטו, ופרצופו היה עוד יותר חיוור, והנמשים שהיו על פניו היו הצבע היחידי שם. "זה פומוריאן (13)."
"פומוריאן," חזר נוויל ביובש.
"יצור קסום שנולד באירלנד. הם בכמה צורות - לא משנים, רק המון צורות - אבל זה הנפוץ. רגל אחת, זרוע אחת, עין אחת, מאוד חזק, מאוד קשוח, וממש צמא דם." הוא בלע את רוקו, ואז פלט נשימה ארוכה לפני שהסתכל על עיניו של נוויל בחוסר אמונה. "והם גם נכחדו לפני אלפי שנים."
"אז מה הוא עושה כאן?" שאל הארי.
"זה," צ'ארלי הניד בראשו. "משהו שכדאי שנקווה ששיימוס יוכל לענות עליו, כי כרגע, אני רק מנחש כמוכם."
"טוב, אני יודע מה הוא עושה כאן," לתגובה של מאהר לא הייתה החוצפה של המילים הללו, אלא רק חשש, אפילו קצת פחד, ועיניו לא היו על הגופה, או על צ'ארלי, או על מישהו אחר. הן הסתכלו למעלה, אל חופת הענפים דרכן השקיעה נצצה כשהושיט את ידו באיטיות, ובזהירות אל גבו כדי לקחת את הרובה.
"הוא מביא חברים."
(4) הומנום ריבליו- כישוף לגילוי בני אדם בסביבה.
(5) "גם אם אלך בגיא צלמוות, לא אירא, כי אתה עמדי" - תהילים, כ"ג, ד'. דוגמה לקעקוע ניתן לראות כאן.
(6) מאהר מצטלב, מנהג קתולי לזמנים קשים.
(7) פרט לויקטואר, בתו של ביל (שבמקרה חוגגת יום הולדת ב-2 במאי, לכן השם) יש לו עוד בת בשם דומיניק. יהיה לביל ולפלר בן נוסף בשם לואי.
(8) שבי"ר- שליטה בלחשים ייחודיים ורבים. תרגמתי מאנגלית: Mastery of Advanced and Grueling Incantation (שליטה בלחשים מתקדמים ומייסרים), או MAGI (קוסם). מין דוקטורט ביקום הזה.
(9) קריפטוזואולוגיה- חקר יצורים שלא בטוח שקיימים.
(10) באירית- הגנה.
(11) באירית- הגנה חמושה.
(12) שיקוי האל-זאב מאפשר לאדם זאב לשמור על אנושיותו למרות השינוי.
(13) פומוריאן- יצור על טבעי אירי, יצור מפלצתי מהעולם התחתון. אויבי המתיישבים של אירלנד.
