רק עוד קצת...
האפילוג של סלואה, סופסוף מסיימים עם הסיפור. אנחנו מתכוננים לקראת הסיפור השלישי, ומבקרים חמש שנים אחרי מאורעות הקרב מול הדיאבל דוב.
מאי תמיד היה חודש קשה עבור חברי צ"ד… כל חמש שנים.
פרק 28
אפילוג והערות הכותב
אפילוג והערות הכותב
כעבור חמש שנים: 2 במאי 2008
הם התחילו כעניינים רציניים, מה שרוב האנשים חשבו עליהם כעל מחוות זיכרון 'רגילות' כשהניחו זרים, נאמו נאומים, והתפללו בנוגע לחיים שנקטפו בנעוריהם, אבל ככל שהשנים עברו ואלו ששרדו היו כבר מספיק מבוגרים כדי להשפיע על זיכרון חבריהם, הם השתנו מאוד. זכותם, הם הרגישו, שטקסי הזיכרון השנתיים יהיו מסיבות ניצחון שחבריהם לא זכו להן, הזדמנות להודות על החיים שהיו מוכנים למסור אחד עבור השני, ויותר מכל, הם החליטו ביחד לפחות להפוך את האספות שלהם לאירועים סגורים, גם אם חלקם נאלצו להופיע באירועים אחרים, יותר ציבוריים.
לא יהיו, כפי שהם החליטו, עוד עיתונאים שידחפו את אפם עבור הזיכרונות או ה'רגעים הנוראיים' שהפכו כל דמעה לסיכון, לא עוד משקיפים שיבואו לראות את האנשים שקראו עליהם בעיתון ההוא או במגזין הזה, לא עוד זרים קצת מסקרנים או יפי נפש פוזאיסטים. רק הם. רק צבא דמבלדור בעמוד הגרניט הפשוט שנשא את שמות הנופלים על קצה המדשאות של הוגוורטס, עומדים בשקט קרוב לשער במדשאות ליד הקיר שעדיין היה שבור, בו הראשון מהמתים של אותו הלילה נפל.
בהתחלה, האספות שלהם היו מלאות בהתנגדות אילמת, אבל ככל שהתחילו להשתקע יותר ויותר בחייהם, הם נרגעו יותר ויותר. כן, הייתה נסיגה אל הצער הטרי בשנה שבה סאמברבי, אטרסון, וויצ'קומב וזלר התווספו לרשימה הארוכה (1) שבתמימותם חשבו שנגמרה, אבל למזלם לא התווספו עוד מאז, וטקסי הזיכרון השתנו עד לצורתם הנוכחית.
לאדם מבחוץ, זה לא היה נראה כמו טקס זיכרון בכלל, אלא מסיבה או פיקניק כלשהו, אסופת משפחות צעירות שהשתרעו על המדשאה בשמיכות בהירות, ערימות אוכל מפוזרות כשילדים רצו ושיחקו יחד עם המבוגרים. רק אם הסתכלת מקרוב ראית שכל המבוגרים היו באותו גיל בטווח של ארבע שנים, הבנת עד כמה הם היו מצולקים, אפילו חלקים שלמים שהיו חסרים מגופם. רק אם הקשבת שמעת כמה משמותיהם של הילדים היו חקוקים על האבן הדוממת.
את המתים לא שכחו, אבל זה היה אירוע לחיים, והזריחה האביבית הייתה חמה ובהירה כשנוויל הסתובב והחליף חיוך עם האיש האחר היחיד במעגל הצפוף מאוד שלהם שהבין באמת עד כמה זה היה מדהים שראה כה רבים מהם שם. "אז איך זה מרגיש, לצאת?"
"נפלא, זה, חופשה של יום אחד או לא, אבל אוי, מנהיג נועז, מה שאני ממש מתגעגע אליו זה השרביט שלי. שום דבר לא עושה התקרצף נפלא כמו אלה." שיימוס עשה פרצוף כשניסה לנגב את הנוזלים מפניו וחולצתו של בנו, ונוויל צחק, והוציא את שרביטו כדי לטפוח על הלחיים השמנמנות של הילד עם הכישוף שחברו הציע.
"רק חכה עד שיהיה קצת בוגר," הוא לגלג. "זה כלום, אבל אתה עדיין היית צריך לדעת."
"עוגה זה רך!" מחה שיימוס, והזיז את התינוק ביד אחת כשנופף אליו באצבעו. "לא הייתה לך סיבה לירוק את כולה, לא." הנזיפה לא השפיעה בכלל, ותומאס רק הגיב בבועת רוק מרשימה לפני שתפס את אצבעותיו של אביו בשתי ידיו ודחף אותם אל פיו, מה שגרם לגלגול עיניים כחולות. "רואה עד כמה הוא מקשיב, נכון? בן חצי שנה והוא כבר טרור!"
"טוב, הוא אולי נראה כמו סו (2), אבל הוא בטוח שלך," הסכים נוויל. "ברצינות, רך או לא, חוק ברור הוא שעד שיצאו לו השיניים, כל מה שהוא אוכל צריך לבוא מאימא שלו, בדרך אחת או אחרת."
גבה אחת התרוממה, ושיימוס הציץ מחברו אל איפה שחנה ניסתה לאלץ את ארני ללכת קצת עבור ג'יני, כשפגי וטרבור היו עסוקים בזריקת ארוחותיהם במקום לאכול אותן. "אז זה בא מהידע הממש רחב שלך על ילדים, אני מניח?"
"שלושה מול אחד, חבר," חייך נוויל, ואז רכן קרוב יותר והוריד את קולו כדי שהמילים הבאות יהיו בין שניהם בלבד. טוב, בעצם שלושה, אבל תומאס עדיין לא יכול היה לרכל. "אל תתחיל להפיץ את זה, אבל אנחנו חושבים שיהיה עוד אחד בינואר."
"בשם מרלין, אתה לא יכול לתת למסכנה הפסקה?!" שיימוס הניד בראשו בתדהמה מזויפת, ואז עיווה את פניו, והסתכל שוב על בנו כשמשך את האצבע. "יש לך פה כמו מלכודת דרקונים, יש לך! אני רוצה לשמור על כל העשר, אם לא אכפת לך!"
נוויל שוב צחק, והושיט את ידו כדי לקחת את התינוק בעל השיער השחור שחיפש קצת בכיס גלימתו לפני שהוציא מוצץ והביא אותו, יחד עם שרביטו, לשיימוס. "הנה. לא אספר אם פשוט תנקה את זה עבורי, וניתן לו משהו אחר למצוץ עכשיו." הייתה שתיקה כשהמהלך הקטן הושלם, ומהר מאוד תומאס מצץ בשמחה, עיניו כבר מתחילות להיעצם בעדינות בסימנים הראשונים של תנומה.
"בכל מקרה…" נוויל התרגל מאוד ששיחות התחילו ונעצרו בגלל דרישות הילדים, והוא לא היה צריך להתאמץ כדי לזכור איפה הפסיקו. "אנחנו מפסיקים אחרי זה, למען האמת. דיברנו על זה, וארבע זה המספר ששנינו ממש אוהבים. משפחה גדולה כמו שצריך, אבל לא כמו הסמית'ים (3) או הוויזלים, אתה יודע? חנה לא יודעת איך מייגן שורדת עם חמישה. מה איתך ועם סוזן? חושב שיהיו עוד?"
"לא ממש יודע," הוא הודה. "כל זה עדיין קצת מוזר, זה. ממש לא תכננו את כל זה, אבל…" שיימוס התעכב, והסתכל מסביבם על המשפחות המפוזרות, והבעת פניו הייתה אטומה, קולו רך כשהמשיך לבסוף. "אתה ממשיך, בעצם. ואין עוד מה לעשות, או שהחיים פשוט ימשיכו בלעדיך."
הוא הוריד מבט, וסובב את קצה זנב הסוס ששוב הצליח להאריך - למרות שנוויל לא שאל אותו למה - וחיוך קטן ועצוב הופיע בפינה אחת של פיו. "אם אני מסתכל פה, ורואה עד כמה כולם גדלו, זה גורם לי לחשוב שממש הצלחתי. כלומר, יש כאן בנות שעדיין ניסו להשיג ציצים כשכל זה קרה, ועכשיו הן אמהות עם ילדים בוגרים משלי וקריירות אבל… אבל אז המה אם, אולי משהו היה משתנה. אולי אם הייתי שומר על הראש שלי, מה עם הדיאבל דוב, ולא הייתי מוצא את סו אם לא הייתי משלם את חובי, והיא לא הייתה ממשיכה, ומה עם טומי…"
שיימוס הניד בראשו, אילם לחלוטין כשליטף באצבעותיו את הראש הרך והקטן, אבל לא היה צריך מילים. תינוק חדש אולי יביא את כל העולם להקיף את האימא על הנס שיצרה, אבל היה גם משהו ממש יפה באבהות, משהו שלא תוכל להבין אלא אם חווית אותה, ומשהו שהיה אסיר תודה שהצליח לחלוק עכשיו עם חברו הטוב. לדעת שהיית חצי מהנס הזה, לראות את עצמך משתקף בעוצמה או באופן מרוחק בבן אדם אחר שהאמין בך בתמימות כזאת כשידך הקיפה את כל ראשו הקטן, כל גופם באורך הזרוע שלך… זה היה מבהיל ומלהיב בבת אחת, ונוויל הנהן בהבנה.
"הכול מסתדר בסוף," הוא אמר בשקט, והושיט לו בחזרה את תומאס בעדינות. "כלומר, תמיד האמנתי בזה, אבל ברגע שיש לך ילדים, אתה חייב. צריכה להיות איזו תכנית גדולה, כי כולנו ממציאים אותה כשאנחנו ממשיכים בחיים, אבל אתה לא יכול סתם להסתכל עליהם ו -"
"- להגיד שזה משהו חוץ מבדיוק איפה שרצית להיות אם היו מספרים לך על הכול - הדמעות והכול - ישר מההת - מה לעזאזל?!"
נוויל הסתובב, ולמרות שעברו שנים, הרפלקסים שלו היו חדים כתמיד כששרביטו התרומם יחד עם עשרות אחרים ברחבי המדשאה, כולם מכוונים ישירות אל מה שתפס לא רק את תשומת ליבו של שיימוס בדרמטיות. אלו היו ציפורים - שני עורבים, הוא ראה עכשיו - גדולים וממש נוצצים, צללו מהשמיים בצלילת התאבדות כמו של מחפש ישירות אליהם, והוא התרחק כשאחד החמיץ אותו בקושי, האחר מנופף בכנפיו ובקושי שולט בנחיתה לרגליו. גליל קלף נקשר לרגל אחת, והוא הוריד את מקורו כדי למשוך בחוט שקשר אותו לשם, קרקר קרקור חזק, ואז נעלם.
הוא לא המריא שוב, לא היה שום הבזק או צליל: ההודעה נמסרה, והציפור פשוט הפסיקה להתקיים, וידיו קצת רעדו כשכרע כדי לקחת את גליל הקלף המקופל היטב.
"גם אתה?" הוא הופתע מהקול מאחוריו, והארי היה שם כשנעמד, צלקת הברק על הגבה שלו נמתחת כשקימט את מצחו, והחזיק במגילה שהייתה תאומה לזאת של נוויל. "אתה חושב שצריך לדאוג?"
"בטח סתם איזה משהו עם יום השנה," אמר נוויל בביטחון מאולץ, ושם את שרביטו מתחת לחותם השעווה כדי לפתוח אותו. "כלומר, היום מכל הימים זה לא זמן מוזר שמישהו ישלח משהו לשנינו, גם אם השיטה הייתה קצת… מוזרה."
הוא פרש אותו עכשיו, מטה את ראשו בסקרנות כשראה שזה לא היה ממש מכתב, אלא החצי העליון של מה שנראה כמו עמוד קרוע מספר שהיה דבוק לגליל קלף גדול. הדיו היה דהוי, הוא נראה בן כמה שנים אבל לא עתיק, וסקרנותו הייתה עמוקה כשראה את התאריך למעלה, כתוב כמו השאר בכתב יד דק, מסולסל ומיושן שנראה היה די מוכר בצורה שלא ממש הבין מאיפה.
ה-21 במרץ, 1980
השתנקות הפסיקה את ניסיונותיו לפענח את הכתב העדין, והוא הסתכל בזמן כדי לראות את ברכיו של הארי קורסות מתחתיו, ורון בקושי מצליח לתפוס אותו לפני שהתמוטט לגמרי. פניו החווירו לגמרי, ועיניו הירוקות היו מעגלי תדהמה מושלמים כשהרים את מבטו, והושיט את המכתב שלו כך שנוויל ראה עכשיו שהיה בו בבירור החצי התחתון מאותו העמוד. "דמבלדור!"
"מה?!" רון עבר אותו, ופיו נפער כשהסתכל עליו. "בחיי! זה שלו, באמת! מה הוא שולח לך ולנוויל מכתבים מהעולם הבא?"
"זה לא מכתב," נוויל הגיב, ועכשיו ידיו רעדו, והוא הרגיש את פרצופו מחוויר, וכשעיניו סרקו את השורות יותר ויותר בקלילות כשהתרגלו אל כתב היד, והתחיל להסכים שהארי, בטרם עת או לא, הפגין את התגובה הנכונה ביותר. "זה מהיומן שלו… זה היום שהוא שמע את הנבואה, זה…"
הוא ליקק את שפתיו, והוא לא יכול היה להמשיך, אבל הרמיוני הייתה שם עכשיו, הסתכלה מעבר לכתפו, וידה נצמדה אל פיה בהשתנקות קטנה שאמרה שכנראה קראה את אותו החלק שהוא קרא. "הארי, נבחרת בכוונה!"
"זה הכול?!" שאל שיימוס, והביט בשני האנשים בתדהמה, כשתומאס איכשהו נרדם על כתפו באמצע המהומה הפתאומית. "גרמתם לנו לחשוב שזה סוף העולם, לעזאזל! כולנו ידענו שהוא נבחר… רגע, אולי בגלל זה כולם קוראים לו 'הנבחר'?"
"אולי," הרמיוני הסכימה, "אבל לפי זה, אלא אם החצי של הארי מכיל שינוי די גדול, לא רידל היה זה שבחר."
הסוף
(1) לצערנו, רק כל מי שמת בקרב עצמו על דרוים סט חזר לחיים. איקרוס אטרסון נהרג מהטופי המורעל במחסן. רוז זלר ופלטון סאמרבי מתו במהלך המאבק עם חסידי הדיאבל דוב בפרק 10. ורייצ'ל נהרגה בידי הפומוריאנים ביער לפני הקרב. הם היחידים שמתו בקרב הזה.
(2) כן כן... בחמש השנים של מעצר הבית, שיימוס וסוזן הפכו לזוג נשוי. איך זה קרה? יהיה סיפור.
(3) זכריה ומייגן סמית' הולידו מלא ילדים.
הסיפור הזה מוקדש לסבא שלי, שתמיד לימד אותי שאפשר לחיות את החיים רק יום אחד בכל פעם, ואם אתה לא תתבייש במי שאתה או במה שאתה מאמין ותמיד תאמין, לעולם לא תצטרך להתבייש בשום דבר אחר.
הוא גם מוקדש לך, הקורא הנאמן שהיה מוכן ללכת הרחק כל כך מאזור הנוחות של מה שנקרא פאנפיק 'נורמלי' של הארי פוטר במשך 220,000 מילים. העברתי אותך בבטן של בלפסט, בסיוט של דרוים סט, באויינאגט ובאוולון וחזרה שוב, העברתי אותך בחלל ובזמן, ושרדת את זה. אני מוריד בפניך את הכובע, שלא לדבר על כך שאני חייב לך את תודתי, כי סיפור שלא קוראים אותו הוא חסר תועלת.
אבל יש עוד כמה שחייבים להודות להם:
וגהבלק, שהייתה איתי בכל שלב במסע הזה עם דעותיה הכנות והבנותיה המדהימות על נוויל מאז שכל היקום הזה היה סדרה של סיפורים קצרים. תודה לך, את קוראת עקבית באמת.
סירדוונפק, שהשלים עם שעות חסרות סוף של היללות היצירתיות שלי, והיה קול ההיגיון לא משנה עד כמה ניסיתי לגרור את האנשים הצעירים הללו בשביל המוות. אני מתנצל מראש על כל הודעה שהסיפור הזה שלח לך, ולא התכוונתי לגרום לך להישאב לאהוב זוג אחר, אני נשבע.
שרה, שעזרה לי להחליט איך להפוך את כל היקום הארתוריאני למשהו אמיתי. אני עדיין אומר שאת עושה רעשים של הרמיוני כשאת עוברת למצב חנוני, ואני שמח שיכולנו לדבר בקלילות על טניסון ועל המיתוס הבריתוני.
סופרגריק, שדיבר איתי בארבע בבוקר בפרק בו רשמתי את הקרב הראשון בדרוים סט. אתה באמת אדם טוב, והיית קצין שאשמח לשרת תחתיו.
מינטקלאוד, שהזכיר לי שמעל כל הכוח שבו היא צריכה לספר את סיפורו של הכותב, הכוח הגדול של המילה הכתובה הוא לגרום לאנשים להרגיש שהם הולכים לצד הדמויות, חווים את ההנאה והכאב שלהם. הדרקון היה עבורך.
ג'יי.קיי. רולינג, על יצירת יקום שממנו באופן תיאורטי יצאו דמויותיהם של נוויל ושיימוס, וגם רבים אחרים, ועל הבאת כל כך הרבה השראה טובה.
הגאונים האמיתיים שעל כתפיהם עמדתי, לעומת זאת, הם חסרי שם: המשוררים והנוודים המשוטטים, מספרי הסיפורים לאור האש שדיברו על הדולהאן בצללי הלילה ועל הבנשי ביללות הרוח. העתקתי את אגדותיכם ללא שם בלי שום בושה, אבל אני מקווה שאתם יודעים שזה נעשה בכבוד ובאהבה, והאם זה לא התמצית של מה שעשיתם, לקחת ולבנות ולהעביר? אני מקווה שאנשים יחפשו יותר את המיתולוגיה האירית לאחר שקראו את זה, כי אני מבטיח לכם, המקור עשיר הרבה יותר מההתייחסות החיוורת שסיפרתי כאן.
בנוגע לצרות ולכל דבר בעולם המוגלגי בבלפסט, הלוואי שזה היה רק סיפור. אבל האמת נוראית לפעמים באותה מידה, וה-RHD, בר קימברלי, ה-PIRA, האבות שנורו בהוצאה להורג בחדרי השינה של ארדוין והאנשים הצעירים מחוץ למועדונים בבליפיי, נערות בית הספר שהתעוררו לגיהינום וילדים בני שמונה שנקברו… הדברים האלה היו ועדיין, לעתים קרובות, אמיתיים. כמו עימותים רבים כל כך, בלתי אפשרי להגיד כרגע איזה צד צודק או טועה, כי שניהם הלכו רחוק יותר מדי בשביל להגיד שהם צודקים, אבל אני ניסיתי כמיטב יכולתי להראות את הלבבות האנושיים ואת המפלצות הלא אנושיות שנמצאים בעולם הזה.
ושלפעמים, האמת יכולה להיות שאדם הוא לא זה ולא זה, רק צל של האפור, תלוי בין החיים והמוות על לולאה שעשויה מבחירות אחרים, אלא אם הוא יבחר בעצמו, אותה בחירה שהיא קסם חזק ואמיתי בידינו: הבחירה לא להיות קיים, אלא לחיות.
אני מקווה שנהניתם מ"סלואה", ואני מקווה שתקראו שוב כשסיפורם של נוויל וצ"ד ימשיך באביב 2009 ברומן השלישי של הטרילוגיה של DAYD, "א פקאטיס".
שלכם בכבוד,
אנדרו בלייק, תאנפיקשן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה