חלק שלישי ולפני אחרון באוסף הסיפורים הקצרים מתחיל עכשיו!
אוסף סיפורים קצרים- חלק 3
בקהילת ה-DAYDverse, יש לנו לעיתים אירועים קטנים שנקראים "של מי הפיק הזה בכלל". יש אנשים שנותנים גחמות, אחרים לוקחים אותם וכותבים, והמטרה היא למלא כמה שיותר גחמות בשעתיים-שלוש של התחרות, וניתנות נקודות למספר הגחמות ומספר המילים. אז כל מה שכתוב כאן נכתב במהירות האפשרית, בלי עריכות או שכתובים, ושמתי את הגחמות המקוריות בתחילת כל סיפור.
אחרי הקרב של הוגוורטס, "לכולנו מגיע למות"
"זה לא הוגן!" כל העולם עדיין היה בית משוגעים, כל האוויר כמעט נגמר מרוב זיעה ואבק וגופות שעיניים מותשות לא ראו, אבל היה צריך לאתר אותן בדיוק. ארתור הסתובב, המתיחות בגופו מסובבת אותו על צירו כמו איזה נשק עתיק.
זאת (1) הייתה אימא של מישהו, הוא היה אבא של מישהו, הוא היה צריך להפגין אהדה, אבל היא רק קמה משינה, פניה עדיין בצבע עור ושמלתה מאובקת עם פסי אבק ורפש אבל כשעדיין רואים אותה מבעד להכול. עיניה התמלאו בדמעות בחוסר תפיסה, והן זלגו מסנטרה כששוב שאגה אל היקום ששם את הילד בעל השיער העכברי ופיג'מת הפאוור ריינג'רס על רגליה בנעלי הבית. "הוא תינוק! לא הגיע לו…"
הסטירה שברה את הרוגע שלו כמו זכוכית שבורה על ידו, וקולו נשבר והיה של זר עם בן שאבד ושישה שנעלמו. "לכולנו מגיע למות. הם עשו את זה בשבילנו."
הוא לא יכול היה להסתכל יותר בעיניה, והן הסתכלו במקום על אלו שהיו מכוסות באבק, ריקות, חסרות נשמה ומאשימות. "עכשיו בואי, תפסיקי לעמוד כאן ונראה כמה נשארו."
גחמות: קראק, דיונון, סנאי
"את על קראק!" קולין שילב את ידיו בחוזקה על החזה, עיניו מצטמצמות כשהסתכל על החייזרים ביד המושטת של לי בחוסר אמון.
אגרופה נסגר, סנטרה הזדקף באופן פגיע. "ואתה חתיכת חרא גזעני. ניסיתי להיות נחמדה ולחלוק את האוכל שלי."
הפה של קולין רק נלחץ יותר, החשד שלו מלא בכעס כשנקרא בשם שהוא בכלל לא אהב. "רק בגלל שאני לא אוכל משהו שיש לו יותר מארבע -"
"דיונון, מיובש ובכלל, הוא חטיף ממש מקובל ברוב העולם, ואין סיבה להאמין שגברת סו תטעה אותך." לא היה צריך להסתכל כדי לראות מי דיבר, וגבו של קולין התקשה מהנימה הכעסנית, כאילו הוא היה זה שהיה לא בסדר כאן ולא זאת שניסתה להעביר יצור ימי חנוט לאחרים.
"היא הגדולה." הוא ידע שהוא נשמע ילדותי, וזה לא היה מה שהתכוון להגיד, אבל הוא הרגיש כאילו ירדו עליו, והידיעה שהיה ילדותי רק החמירה את זה.
בוט הקיף אותו והצטרף אל לי מלפניו, גבה אחת מורמת כמו איזה ספוק. "מה המשמעות של זה?"
לרגע, הוא כמעט התקשה למצוא מה להגיד, ואז הפה התעקם בחיוך חצוף, והוא משך בכתפו, וזרק את ראשו אל שיימוס בצד השני של החדר. "שאני תמיד אסמוך על תלמיד שנה שביעית, כמובן, סגן. ודרך אגב, לסגן פיניגן יש סנאי צפון אירי למכור לך."
גחמות: מוזיקה, אהבה, מישהו שהוא לא סטיוארט
הוא (2) הבטיח לה שירקוד בחתונתה. היא צחקה עליו, הנידה בראשה, הרימה את מבטה מהדמעות בריסים שלה כמו תמיד כששיקר לה בנוגע לתקווה. הם לא דיברו על זה שוב, והוא היה בטוח ששכחה.
הוא לא. לא כשחרק בשיניו ועבר עוד שעה בתרפיה, והתיש את הרגליים המוחות שלא רצו להחזיק במשקלו, שלא לדבר על משהו אחר. לא כשהתאמן על כל פנייה, כל שינוי בשיווי המשקל עד שגבו ומרפקיו הדגימו את כל הנפילות. לא כשעצם את עיניו ודמיין אותה יפה כזאת, עם שיער מלא בפנינים על קטיפה שחורה, משי אדום שנצץ על שפתיה ולחייה.
והיא זכרה כשקד כמעט בחן והרים אותה מהכיסא. והיא צרחה קצת כשהסתובב איתה אל רחבת הריקודים. והיא צחקה כשהמוזיקה התחילה וקולו של דיוויד טאו (3) נשמע בקלות בחדר בהתאמה מושלמת לתנועה. והיא עצמה את עיניה, והיא עפה, היא הייתה בטוחה, הייתה מוזיקה והיא הייתה נשואה ואהובה ושוב, אפילו אם לא שוב, היא רקדה.
גחמות: שיימוס, תינוקות, כבשים
"היא נהדרת, באמת, אבל לא ציפיתי שתתרכך, לא." קאלאהאן הרים את גבותיו בתדהמה מוזרה כשנכנס בזהירות אל האסם, כמעט בקושי מתחמק מערימות גללי הכבשים. "אבל הנה, במו עיניי." הוא שרק בקול נמוך. "הסלואה עצמו, משחק עם כבשים קטנים ורכים כשהתינוק שלו קשור אליו כמו איזה קנגורו מזדיין."
להפתעתו, שיימוס לא הגיב בכלל לירידות, הגב החשוף והמקועקע שנראה מוזר עם רצועות הערסל של התינוק פשוט המשיך לעבוד בקצה המחיצה. "כלומר, אני יודע שהיית טוב בזמן תקופת המבחן שלך וכל זה, אבל באמת, כשהאישה - ולעזאזל אם אני לא מתרשם שנתת לעצמך להיקשר לאחת כזאת - אמרה שאתה משחק עם הכבשים הקטנות…"
קאלאהאן קימט את מצחו, ועמד שוב לדבר, אבל פתאום, צווחה אנושית ונוראית נשמעה באוויר, ופיניגן הסתובב במהירות החתולית שכמעט שכח. משהו אדום ומדמם עף באוור, והוא שמע את עצמו צווח בקול גבוה כשזיהה את החפץ המדמם שפגע לו בנעל.
החיוך של שיימוס אמר הכול, והוא קרן מקצה המחיצה, וניגב את הסכין על קצה השמיכה של התינוק הישן לפני ששם אותה בנדן בחגורתו. "מצטער, בריאן, חברי הטוב, סירוס דורש הרבה ריכוז. מה אמרת?"
גחמות: בעיה גדולה, טרי, בנות.
"זאת לא סתם אי נוחות, טרי, זאת בעיה. זאת… בעיה גדולה!" מייקל הציץ מחלון חנות הספרים שוב, כמו אסיר, וטרי גלגל את עיניו.
"אלו שלוש בנות במורד הרחוב."
"בדיוק!" חברו הצביע במהירות על הווילונות, וקולו כמעט נשבר ונכנע לבהלה. "הן מחכות לי!"
"מייקל יוליוס קורנר," טרי שם יד על מותניו, וניסה לחקות את הצורה בה אימא של מייקל השתמשה כדי לדבר איתו. "אתה בן שלוש עשרה. הן ממש לא שוכבות במארב כדי לחטוף אותך לחתונה."
"טוב… לא," היה היסוס של רגע, ואז העיניים הגדולות והכהות הסתכלו עליו שוב בכנות ממיסה. "אבל הן גורמות לי להרגיש… רע. כאילו הן ילכו הביתה ויבכו אם לא אבלה זמן איתן. ואני רק רוצה לבלות איתך השבוע."
כשהוא כמעט מבין באופן כללי, אבל די בטוח בחלק החשוב - שמייקל שלו נלחץ - טרי הינן במהירות, ושם את שתי ידיו על כתפיו של הילד האחר כשהסתכל בעיניו במהירות. "אני אטפל בזה."
"באמת?"
"נשבע."
מייקל נשם נשימה עמוקה, חיוך מלא הקלה בשפתיו עם קמטי דאגה בין עיניו. "בסדר."
עם עצירה קטנה כדי להתאפס לקראת העימות, טרי לחץ את כתפו של מייקל בפעם האחרונה, ואז הסתובב וצעד במהירות מחוץ לחנות. בצעדים רחבים ומדודים כדי לרמוז על ביטחון וסמכות, הוא חצה את הרחוב, ועצר ישירות לפני הבנות הנ"ל. "אתן כאן כדי לחכות להגעתו של חברי, מייקל קורנר?"
הבטוחה מביניהן, נערת הפלפאף גבוהה עם רעמת שיער בצבע ערמוני, זרקה את שיערה בחוצפה. "ואם כן?"
"אז אאלץ לפגוע בכן," אמר טרי בענייניות, "כי הוא שייך לי, ואתן תלכו עכשיו."
טרי היה מודע ל-4,000 תגובות אפשריות למה שאמר כרגע. הצליל של המצח של מייקל מכה שוב ושוב בחלון מאחוריו לא היה אחד מהן.
גחמות: צ"ד, הפלפאף, "אכפת לנו משלנו".
הוא לא סיפר. לפחות היה זה. ואדם צריך להאמין במשהו. אולי הוא בכה, אולי הוא הקיא, אולי הוא רצה את אימא, אולי הוא אפילו לא יכול היה לקוות לעמוד בקרוב, אבל הוא לא אמר מילה, ובין אם קריווי הבין או לא במהלך הזעם הצדקני שלו, זה היה חשוב.
זאק השתעל, והחזיר את הליחה המלוחה והחמוצה אל גרונו, ומשהו הופיע מול עיניו והאיר את כל ראשו באלפי צבעים לבנים בוהקים. הוא ירק נגד רצונו, והרגיש את השיניים מתפוררות, גלגל אותן על הלשון, ותהה אם עליו לבלוע או לשמור עבור… משהו. מזכרת, אולי. משהו לדחוף בתחת של קריווי בפעם הבאה שתינוק יקרא לו פחדן. עוד ניסיון להתגלגל נפסק בגלל רעד בכתפיו, שהפיל את ראשו שוב אל השטיח.
העולם הפך לאפור-אדום לרגע, נטה הצידה, ואז שוב התיישר, שיכור מכאב, רק שהפעם היה שינוי שהובן לאחר שהכוכב חזר להסתובב על צירו. ידיים קטנות, רכות וקרירות, מלטפות בזהירות את צד פניו.
מישהו גנח, קולו של גבר בבית שהפך לשל ילדים, אז הוא היה בטוח שזה בטח שלו. ואז קול אחר, מבוהל אבל החלטי. "יהיה בסדר. אני מביאה את רוואן."
הוא מצמץ, בזהירות, מנסה להבין את בטנת פיג'מת הפנדות הוורודה שראה. "בקי?"
"ששש…" היא שוב ליטפה את פניו. "אל תנסה לקום."
"טפו -" זאק שוב ירק, והכריח את פיו הנפוח לשתף פעולה. מי לעזאזל צריך מגפי פלדה כדי ללמוד בפנימייה בכל מקרה? כל הברה שאמר הייתה ניצחון. "היא. לא. תעזור. לי. צ"ד."
"שטויות." הפנדות הוורודות נעלמו, אבל הוא כבר ראה עוד באים, אוסף החלטי של נעלי בית ורגליים יחפות, חלקן עם ציפורניים צבועות בלק ורוד. "אתה עדיין מהפלפאף. אכפת לנו משלנו."
(1) כנראה אימא של קולין ודניס?
(2) מסופר על אנתוני גולדשטיין (שהרגליים שלו די שותקו) ולי סו.
(3) זמר מטאיוואן.
