חלק שני באוסף הסיפורים הקצרים מתחיל עכשיו!
אוסף סיפורים קצרים 2
אוסף הסיפורים הקצרים הזה נכתב כחלק מאתגר שיפור כתיבה בשם "של מי הפיק הזה?". למשתתפים היו שלוש שעות לענות על כמה שיותר גחמות אקראיות שהיה אפשר בזמן אמת, אז כל מה שכתוב כאן ממש לא מתוכנן, לא מרוסן, וקצת לא שפוי. אבל היה לי כיף לכתוב אותם, וכולם הצליחו להישאר נאמנים ליקום, אז אני מקווה שלפחות תיהנו מהקריאה שלהם.
גחמות: רני ומלקולם במועדון של סלית'רין
"לאן אתה הולך?" רני הושיט את ידו כדי למנוע מחברו לכיתה לעבור אותו אל החדר, והסתכל על הילד הקטן יותר במבט מאיים ככל שיכול היה להראות. זה די עבד, כי מלקולם התכווץ לאחור, בולע את רוקו, עיניו מתרחבות כששם את תיקו במגננה על החזה שלו.
"חשבתי -"
"אני חשבתי שהסכמנו ללכת לספרייה כדי לעשות את החיבור לסלאגהורן למחר, או ששכחת?" כמה ראשים הסתובבו בגלל נימת קולו החדה, ומלקולם החוויר יותר, אבל לא היה אכפת לו. זאת הייתה הפעם השנייה ברציפות, ולעזאזל אם היה נותן לפחדן הקטן הזה לגרום לסלית'רין להיראות כמו פחדנים כשאפילו תלמידי הפלפאף מזורגגים מוכנים להסתכן בזעמם של הקארואים.
"אני עייף." זאת הייתה תחינה, ומלקולם הסתכל מעבר לכתפיו למקום בו קראב וגויל ישבו בצד השני של המועדון, בודקים בתיק של טראברס אם יש שם 'סחורה מוברחת' או כל מה שרצו לקחת לעצמם. בבקשה, הוא מלמל בשקט, הם במצב רוח רע הלילה.
רני נחר בגועל, ותפס את מלקולם ללא גינוני טקס במרפק כשדחף אותו אל הדלת הגבוהה והמקושתת שהובילה אל המרתפים מעל. "עייף אחר כך. ספרייה עכשיו," הוא הכריז, ואז הוריד את קולו ללחישה חלשה שאותה ירק ישירות אל אוזנו של חברו. "תישאר או שתעזוב, בראדוק, אבל אם אתה לא חושב שאני אוהב חצי עבודה, אתה לא רוצה לדעת מה אדון האופל חושב על זה!"
גחמות: טרי ומישהו פרט למייקל, "יש לך עיניים יפות".
"אתה לא צריך עזרי ראייה, נכון?" טרי קפץ כמעט מטר בכיסא המועדון כשהקול נשמע משום מקום ליד אוזנו, והספר נפל על הרצפה.
"אל תעשי את זה!" הוא הסתובב, וניסה להחזיר לעצמו את כבודו העצמי כשלונה הטתה את ראשה אליו בסקרנות. "קראתי, לאבגוד. הפחדת אותי עד ה -"
"אני מצטערת," היא אמרה בשלווה, והוא שמע מישהו מחניק צחקוק, אבל הוא לא ממש רצה להסתכל ולראות מי. הוא כבר הובך מספיק. "הצצתי דרכם כשעברתי מאחוריך ושמתי לב ש -"
הוא קטע אותה לפני שעמדה לסיים, בטוח מדי במה שעמדה לגלות לחצי מהבית. "לא הייתי חושב שתרדי על מישהו כי הוא לובש משקפיים, את הרי החברה הכי טובה של פוטר וכל זה." טרי הרגיש את הסומק מעמיק כשהוריד אותם, וכחכח בגרונו כשעשה הצגה מניקוי העדשות על חולצתו.
"כן," לונה הסכימה ברוגע, "אבל הוא ממש -"
"גם אני." נימת קולו הייתה ברורה מספיק כדי להגיע לכוכב בו היא גרה, והיא משכה בכתפה, כבר מרחפת אל חדרי הבנות של השנה השישית.
"אני חושבת שטיפשי שאתה לובש אותם. זה מסיח דעת, ויש לך עיניים יפות."
הדלת נפתחה, נסגרה, ולונה הלכה, כשהיא משאירה רק דממה כבדה ומאוד לא נוחה בהיעדרה. טרי התכופף, הרים את הספר וניסה למצוא איפה עצר כאילו כלום לא קרה, אבל אז סטפן השתעל ברכות. "אתה יודע, אני חושב שלאבגוד סתם התחילה איתך, טרי. בדרכה המפלרטטת בעזרת התקף לב."
"לא." הוא התיישב שוב, מניד בראשו בחוזקה כשמצא לבסוף את העמוד. "ממש לא."
"זה לא כל כך בלתי אפשרי," לחץ סטפן. "כלומר, היא צודקת, אפילו אם אתה לא רוצה לשקול את זה שמישהו רואה מעבר לפרצוף היפה הזה שאתה מבלה איתו."
"זה לא קשור לצודק או טועה," מלמל טרי בהסחת הדעת, כבר שקוע שוב בקסמי החכמים מימי הביניים. "זה קשור לזה שזאת לאבגוד, ולהגיד למישהו שמצאת בו משהו מושך יהיה ממש נורמלי מדי."
גחמות: סוזן, כוח פיזיי
היא צפתה בהם כמה דקות, זרועותיה משולבות, מנסה לא לצחוק כשארני ושני נערי החווה החזקים האחרים נאבקו בסלע הכבד שנפל מההר וריסק חלק מהגדר. היא שמה לב שבעלה החדש וידא בקלילות שתוכל לראות אותו, וגם שהוריד את חולצתו גם במזג האוויר הקריר. כאילו אני לא כל כך בטוחה איך נראה הגוף שלו.
לרגע, נראה היה שהם כמעט הזיזו אותו, אבל אז הטחב החלק והצדדים הבוציים החליקו בידיהם, והוא חזר למקומו לא כשהתרסק אלא במכה יבשה, רטובה ומעצבנת. שלושת הגברים התרחקו, מתנשפים, ידיהם המלוכלכות על מצחם המזיעה, והיא החליטה שהספיק לה.
היא הפשילה את שרוולי הגלימה שלה כדי להימנע מהבוץ, הלכה ביניהם, ואז הרימה חלק שבור מהגדר. לקח לה רק כמה שניות לדחוף אותו אל האדמה הרכה בצד של הסלע שפנה אל הגבעה, ואז היא רכנה עליו. רגליה עזבו את האדמה לרגע… אבל גם הסלע, שהשתחרר והתגלגל את שאר הדרך במורד העמק.
סוזן חייכה למבטים ההמומים שהקיפו אותה, וניגבה את ידיה כשזרקה את הגדר לצד. "זה לא תמיד קשור לכוח פיזי, ילדים."
גחמות: "האם זה דוב?
"האם זה דוב?" קולין קפא בחצי הדרך למיטה, אבל גם כשדחף את הרגל הפרוותית והבוגדנית מתחת לשמיכה, כבר היה מאוחר מדי. ג'ק כבר משך את השמיכה בחזרה, וחייך יותר מדי. "בהחלט, אני מאמין שכן." הוא הניד בראשו, והניע את שפתיו כשניסה להעתיק באופן מוזר את מה שלא ידע שהיה אמור להיות צקצוק. "בגיל שש עשרה…"
"לא ראית כלום."
"אוי, בטח שכן!" ג'ק התעקש, והושיט את ידו אל הדוב, אבל קולין חטף אותו לפני שאצבעותיו יכלו לעשות יותר מלגעת בפרווה הרכה.
"טוב," החיוך של ג'ק נפגש בזה של קולין, שהיה מתקתק ורעיל כמוהו. "אם אתה רוצה לדבר על מי שאני ישן איתו, אני חושב שנוכל להרגיש חופשי לדבר על מי שאתה ישן איתו."
הפה של ג'ק נפער, ואז שוב נסגר, והפעם הוא ממש איבד את המילים. לבסוף, הוא צעד לאחור, והסתכל הרחק משם בתמימות הכי רבה שקולין ראה אצלו. "אתה יודע, במחשבה שנייה, אני חושב שאולי לא ראיתי שום דבר אחרי הכול. אולי גם העיניים שלי הולכות."
"בדיוק," קולין הנהן בסיפוק, ודחף את פדינגטון לצידו כשאף אחד לא ראה ונכנס למיטה. "תענוג לא לראות איתך דברים הלילה, מר סלופר."
גחמות: הסלית'רינים כמלאכי רחמים אחרי הקרב של הוגוורטס.
"זה פשוט לא אנושי! הקרב נגמר! יש להם זכות לחזור למעמדם כלא-לוחמים, בעיקר הקטינים!" פרופסור סלאגהורן היה סגול בפניו, מנופח כל כך עד שנראה כמעט כדורי, אבל שאקלבולט לא זז כשהצביע בחומרה אל ההרס מעבר לדלתות.
"אני לא אומר להם להילחם, אבל יש לנקות את שדה הקרב לפני שחום היום יגיע, ואולי זה יעזור להם לשקול האם אנחנו רוצים שעוד דור של סלית'רינים צעירים יגדלו וירצו להיות כמו רידל אחרי הכול."
"אדוני?" שאקלבולט הסתובב, ולא הופתע לראות את לונגבוטום מתקרב אליו שוב, רשימת השמות החרוכה והמקומטת בידו, נראה, אם זה היה אפשרי, קצת יותר עייף ויותר מלוכלך מהפעם שעברה.
הוא הרים את ידו כדי להשתיק את סלאגהורן, והטה את ראשו אל תלמיד גריפינדור הצעיר שהוביל את חייליו הצעירים אף יותר עם יותר כישורים ממה שהיה חושב. "יש משהו שאתה צריך, המפקד?"
"פרופסור סלאגהורן צודק, אדוני." התגובה, שהייתה שקטה ועייפה, עדיין הייתה מלאה בסמכות. "זה לא אנושי."
"לחלוטין! הם -"
שאקלבולט מעולם לא ראה פרופסור מושתק בידי מבט אחד מתלמיד, אבל גם לפני כן הוא לא ראה תלמיד נותן בו כזה מבט. "ההילאי שאקלבולט צודק גם הוא. הם צריכים לראות מה קרה," לונגבוטום הצביע על החלונות השבורים, "אבל חצי מהם קרובי משפחה, ואני לא הייתי מבקש מאף אחד לקחת את הגופות של הוריו. לא אחרי מה שעשינו לחלקם."
הייתה קצת גאווה דוקרת בסוף, אבל שאקלבולט עזב את זה, כשליטף את סנטרו במחשבה. "אתה נשמע כאילו יש לך הצעה, המפקד?"
"כן, אדוני," הוא הושיט את הרשימה. "בשביל זה בעצם באתי לכאן. מדאם פומפרי צריכה עזרה. המקרים מסכני החיים כבר פונו, אבל הקדוש מנגו לא נועד לטיפול בקורבנות בסדר גודל כזה. יש לנו המון אנשים שכואב להם, ורק להביא להם מים כדי שיהיה להם נוח בכל האבק זה -"
"כמובן!" סלאגהורן התערב בהתלהבות לפני שאפילו יכול היה להגיב, וקד קידה שהייתה עמוקה יותר ממה ששאקלבולט חשב שבטנו הנפוחה יכלה. "כל תלמידי השנה החמישית שלי ומעלה, אני חושב - התחילו לפחות כישופי ריפוי - והקטנים יביאו מים. לא הבית שברח, תנו לסלית'רין להיזכר כמלאכי הרחמים!"
עם עוד קידה, הוא הסתובב ומיהר לרוץ, ולמרות שידע שלא היה אמור לשמוע את זה - ובטח שלא להסכים - שאקלבולט לא יכול היה שלא לשמוע את התוספת שלונגבוטום הוסיף מבין שיניו. "מלאכי הרחמים… שברחו."
גחמות: דובי מרגל של צ"ד. מנקודת המבט שלו. רק מונולוג פנימי.
נורא, נורא פרופסור קארו! משתמש בקללות בלתי-נסלחות על תלמידימים שנה ראשונה! אוווו, דובי כועס כל כך, דובי רועד! האבק, הוא יישאר על המנורה שלך, אתה איש רע, אדוני! והוא מספיק כדי שיראו! או, דובי לא ינקה את החדר שלך טוב, הוא לא, אבל הוא הבטיח לספר לנוויל לונגבוטום מה הוא רואה, והוא יעשה זאת! דובי יספר שפרופסור קארו לא מוריד את החגורה מהמכנסיים שלו כשהוא משאיר אותם על הרצפה! תלמידימים שנה ראשונה מסכנים! דובי יספר שפרופסור קארו לובש את אותם התחתונים כמו - אוי, לא! דובי יספר גרוע יותר! דובי יספר שפרופסור קארו לובש את אותם הגרביימים על שתי הרגליימים יומיים!
גחמות: רומילדה וויין… טועמת מהשיקוי שלה.
"אוי, אל תהיי טיפשה, מילי! את רקחת את זה, ואת גרמת לכולנו לשתות ממנו הרבה!"
"אני לא יכולה!" רומילדה ייללה בעצב, ועיוותה את פניה בגועל כשהתרחקה מהבקבוקון של ויקי עד כמה שגופה החבול והכואב הרשה. "אני אקיא, באמת."
"מה זה שוב, ג'יני?" ויקי חייכה בביטחון אל הילדה הגדולה, ואז חיקתה בבירור את המבטא הצועני של רומילדה. "תרופה לא אמורה להיות טעימה, היא טובה לך?"
"אני די בטוחה שכן," ג'יני הסכימה בתמימות. "למעשה, אני חושבת שהיא קראה לי תינוקת כשאמרתי שאני מקיאה."
"בסדר!" רומילדה הסכימה בכעס, עוצמת את עיניה כשפערה את פיה כמו גוזל מוזר. "אבל אם אני מקיאה, אני לא במצב לנקות את זה!"
"אל תדאגי, מילי," ג'יני צחקה, "את נהדרת בשיקויים. את תהיי בסדר ותשתמשי במגב מהר מאוד."
גחמות: "אני לא יכול לחשוב על תכנית גרועה יותר משלך."
"אנחנו נצא מכאן ונקלל אותו כמה שיותר חזק, ואז נברח כמו שודדים!" הלחישה הלחוצה של שיימוס הייתה ממש חלשה, ולא הייתה צריכה להיות יותר. אף אחד מהם לא היה גדול, אבל הארון היה קטן יותר, וכמות החלל שהמטאטאים והדליים כבר לקחו בקושי הרשו לשני תלמידי גריפינדור להידחס פנימה אלא אם היו מוכנים להידקר בכמה מקומות ולהיות ממש ידידותיים אחד לשנייה.
לא שללבנדר היה אכפת ממש להיות ידידותית לשיימוס פיניגן בארון מטאטאים, אבל היו גדולים יותר למטרה הזאת, ובדרך כלל סוורוס סנייפ לא עמד מחוץ להם. הם עדיין שמעו אותו צועד, והיא ליקקה את שפתיה, מרגישה זיעה קרה נוזלת על גבה כשהיא תהתה עד כמה כישופי ההסתרה שלה היו ממש טובים בגרימה לדלתות להיראות כמו קירות.
היא זזה קצת, מנסה לזוז מהמגב הלא נוח שהגיב למגע וניסה לנקות את החזה הימני שלה. "אתה מטורף! זאת לא תכנית, זאת התאבדות! זה סנייפ!"
"אז תמציאי אחת יותר טובה!"
"בסדר!" לבנדר גלגלה את עיניה, ונתנה לאביזרי הניקוי לחלל אותה. "אני לא יכולה לחשוב על תכנית גרועה יותר משלך."
"להישאר כאן עד שנחמיץ את שעת העוצר."
"הוגן מספיק."
היתה שתיקה ארוכה, והם שמעו טפיחה שנשמעה כמו מישהו שבדק אבנים מהצד השני של דלת-הקיר. המגב זז לצד גופה, אל מותנה עכשיו, וכשהרחיקה את החוטים מגופה, ללבנדר היה פתאום רעיון. "שיימוס," היא לחשה בהירות, "אתה רוצה עוד פעם?"
"עוד מה?" הוא שאל בחשד.
"קרושיו, כנראה." חלק ממנה ידע שזה לא בסדר שהם קלילים כל כך לגבי הקללה שהפחידה אותה כל כך בתחילת השנה, אבל גם שלא יכלה לראות את זה באפלה, היא ידעה שהוא משך בכתפיו בחוסר אכפתיות.
"לא מת על זה, אבל איי."
"טוב. שים את הידיים שלך על התחת שלי ותנשק אותי."
"עכשיו זה…"
היה מדהים עד כמה מהר הוא הצליח לזוז בחלל הצפוף, ולכמה שניות, היא נתנה לעצמה לשכוח ממצבם, ליהנות מפיו המוכשר לפני שנאלצה להתרחק. "אוקיי," היא לחשה קצת בקוצר נשימה, "עכשיו בוא נעשה קצת רעש, ואז יתפסו אותנו, יקללו אותנו, והוא אפילו לא יטרח לחפש לנו בכיסים."
לרגע קצר, היא הרגישה את זרועותיו מתקשות בהיסוס, אבל אז נשמע צוחק רך וחמים מול שפתיה. "טיפשי כמוני, אבל בסדר, נקודות על הסגנון!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה