סופסוף, עשרים עובדות אקראיות על חברי צ"ד! החלק האחרון, על אלו שנשארו...
ואם מתחילים, חשבתי לעצמי שאולי כדאי שנעסוק ישר בזוג מאוד אהוב עליי? מרייבנקלו?
20 עובדות אקראיות על אנתוני י' גולדשטיין
לפעמים החיים הם נס.
- קראו לו על שם חייל סובייטי.
כשסבתא שלו הייתה בת חמש עשרה ושמונה ימים, האלגמיינהול (1) פרצו את הדלת. כשהיא הייתה בת חמש עשרה ותשעה ימים, המשפחה שלה ניתנה לס"ס. כשהיא הייתה בת חמש עשרה ועשרים ושלושה ימים, היא עברה את השערים לצד אחד ואביה ואחיה הלכו לצד השני. כשהייתה בת חמש עשרה, שישה חודשים ושבעה עשר ימים, השערים שוב נפתחו עבורה, והיא הייתה צריכה שיסחבו אותה דרכם. היא שקלה שלושים ואחד קילוגרמים וחטפה טיפוס במשך שלושה שבועות ויום אחד. החייל שעטף אותה במעילו וסחב אותה מרחק של עשרים ושישה קילומטרים לבית החולים כי המשאית הכאיבה לה וגרמה לה לצרוח לא דיבר בפולנית או ביידיש. היא לא דיברה רוסית, אבל גילתה ששמו היה אנתונין ולדימירוביץ'. היו לה שלוש בנות. כשהייתה בת חמישים ושמונה ימים, היא קראה לנכדה הראשון אנתוני.
- הוא למד לשרוק עם אצבעותיו בפה בגיל ארבע.
הוא היה כל כך שקט, הסבים שלו קראו לו גוניף קטן (2) וההורים שלו ממש שקלו לקשור אליו פעמון כמו לחתול. את המילה הראשונה שלו הוא אמר רק כשהיה כמעט בן שנה וחצי, והמשפט הראשון שלו נאמר כמעט שנה אחר כך. לא שהוא לא היה חכם, זה היה ברור. אם תתן לילד כל צעצוע, תקבל אותו בחזרה מפורק בקפידה לכל החלקים שלו, והעיניים הכהות שלו יעקבו אחריך בחדר בסקרנות, אבל גם כילד, הוא בקושי בכה. אז כשאביו שרק למונית והבן הצעיר כמעט מיד חזר על כך באופן מושלם, הם ממש חשבו לבדוק אם הילד הקטן הוא מתחזה עם פולימיצי.
- הוא הוצא מבית הספר שלו אחרי פחות מחודש.
שני הסבים שלו הסכימו (זה היה נדיר) שהוא צריך ללכת לישיבה אמיתית. ההורים שלו התווכחו אם לבית בין בית באזט ובית סוסקס (3). בית הספר היהודי היסודי בצפון מערב לונדון היה הפשרה, אבל לרוע המזל, אף זוג מבוגרים לא חשב על הילד עצמו. במשך שלושה שבועות, המורים ניסו לעשות הכול כדי שידבר, שיתקשר, שיעשה משהו חוץ מלשבת ליד השולחן ולרעוד מפחד או לבכות בשקט, אבל כשהילדים האחרים ראו את הפגיעות והתחילו לפגוע בו, הם התחילו להציע שיילמד בבית. כשקרה משהו והפאות של הילד שהציק לו נשרפו, זאת כבר לא הייתה הצעה.
- היה לו אוגר בשם עוץ הגדול והחזק
זה לא היה שלו בעצם, והוא לא ידע של מי זה היה. במשך כמה ימים, היה צליל שריטה וכרסום בקירות. הם שמו מלכודות עכברים, קראו לבעלי הבית וממש כעסו, ואפילו שקלו ברצינות אם יש להם רוח רפאים בהתחשב בקולניות ובכך שלא היו שום סימנים לעכברים או לחולדות. לקח לטוני כמעט יום שלם של הנחת הידיים שלו בזהירות ובסבלנות על הקירות ושימוש ביצר הקוסם הטהור שלו ולמצוא משהו חי, לפני שמצא את האוגר הננסי הסיבירי הזהוב הקטן. בגלל שהיה כל כך נמרץ והוא אהב את סדרת הספרים, היה ברור מה יהיה שמו, ורשת הצינורות הירוקים בחדרו התרחבה.
- הוא תמיד היה ממש טוב בתשבצים.
הוא גם היה די טוב עם תשבצי ההיגיון והטבלאות הקטנות, צפנים, קודים מכל מיני סוגים, סודוקו (כשהתבגר ואלו הפכו לאהודים) וכל דבר אחר שדרש מילוי של החלקים החסרים ומציאת דפוסים. תשבצים היו הרבה יותר טובים כי היה בהם הבונוס שפנו לאהבתו לטריוויה ולדברים איזוטריים. השיא שלו בנביא היומי של יום ראשון הוא שמונה דקות. בסאנדיי טיימס זה עשרים וארבע, אבל הוא מתעקש שזה בגלל התרבות המוגלגית הקשה. לדג'ר (4) זה כלי חישוב, לא קלף.
- מעל שני שליש מחבריו לכיתה לא שמעו אותו בכלל מדבר עד לצ"ד.
בעזרת הוריו ותרפיסט ממש טוב, הוא הצליח הרבה יותר עם החרדה החברתית שלו עד שהלך להוגוורטס. הוא דיבר עם המורים, עם תלמידים אחרים כשהיה צריך, והוא נפתח מהר לחבריו לחדר, בעיקר כשהבין שבוט היה עוד יותר מוזר ממנו ושאף אחד לא שם לב אליו ליד קורנר וקורנפוט בכל מקרה. הוא עוד יותר נדהם אחר כך כשגילה שכמות כוח הרצון שנאלץ לגייס גרמה לכך שיחשבו שהוא כעסן וסנוב. בשני המקרים של צ"ד הוא לראשונה דיבר בקלילות ובסוף, הכיר חברים ברמה שמעולם לא חשב שישיג, בטח שלא יאהב. וכמובן, שום דבר לא משנה את השקפת עולמך כמו להיות קרוב למוות.
- הוא אהב את לי מאז השנה השלישית.
הייתה לו, הוא ידע טוב, החן ויכולת התנועה של שק לפת שנפל בגרם מדרגות עקומות. אבל היא? היא הייתה יפה, אלה, משוררת, סירנת תנועה שהוא התרסק על הסלעים שלה ברצון רב מדי. כמובן, זה דרש ממנו שיהיו לו ביצים לפחות, כאילו, להציג את עצמו כיותר מאשר "השותף של קורנר", והרעיון שהיא בכלל תהיה מעוניינת בו אם הנער היפה והמבריק עשה כבר יותר מלרקוד איתה היה מגוחך. העובדה שהיא בטח חשבה שמייק היה רקדן מעולה אבל ממש שחצן ומאוהב בבירור בטרי לא עבר בראשו.
- הוא תמיד תכנן להיות שושואיסט (5)
הוא שמע עליהם לראשונה מאחיו הגדול של סטיב כשהיה בשנה הראשונה, וכמעט התעלף. הייתה מחלקה שלמה של מלומדים ומדענים קסומים שתפקידם היה להיסגר במעמקי משרד הקסמים וללמוד קסם עתיק ומתקדם עד שהיה מסוכן מדי לשוחח על קיומו מחוץ לעבודה? הוא היה ממש אסיר תודה שכשהתלמיד המגמגם והרועד בן האחת עשרה שאל איך להשיג את אחת מהמשרות הכי חשובות בלימודי הקסם, פרופסור פליטיק לא צחק עליו. כמו דברים רבים אחרים בחייו, הוא לא הבין שזה היה אמור להיות בלתי אפשרי עד אחרי שעשה זאת.
- הוא חושב שהוא אחראי למוות של ג'וף הופר.
התרפיסט שלו אומר שמהפציעות שתיאר, הילד בטח היה מת בכל מקרה. התרפיסט שלו אמר שהוא לעולם לא היה שורד את ההתמוטטות אם היה צריך לסחוב עוד אחד וששניהם היו מתים. התרפיסט שלו השתמש במילים כמו "מובן" ו"אינסטינקט" ו"לא אשמתך". אבל טוני יודע שזה לא היה חישוב. הוא זוכר ששמע צליל ניפוץ נורא וראה את המוות יוצא מבין האבנים. הוא זוכר שהסתכל על הפרצוף המדמם, העיניים הרחבות. הוא זוכר שחשב לעזאזל. הוא זוכר שהפיל אותו. לא הוריד אותו. הפיל אותו. הוא זוכר שרץ במהירות האפשרית אבל לא מהר מספיק. הוא זוכר את האבן הראשונה שפגעה בכתפו וסובבה אותו. הוא זוכר את הדבר האחרון לפני האפלה… ילד מושיט את ידו, מנסה לזחול, צורח אבוד בהתרסקות. צורח את שמו. בן ארבע עשרה שנים, שמונה חודשים, ויומיים.
- הוא מאמין ששמע את קולו של אלוהים כשהיה לכוד
הוא מדען, אפילו מעל ומעבר כל המחקר האישי שהשקיע בתופעה הזאת. הוא יודע שהיה מיובש, בשוק, כאב לו, היו בתוכו מספיק אדרנלין ואנדורפינים שיחנקו מנטיקורוס, שאיבד כמות מסוכנת של דם, וכל סיבה אחרת שזאת תהיה הזיה. אבל זה לא היה. זאת הייתה הזיה כשחשב שראה אורות, או כשחשב שהאבנים נושמות. זה היה להתחנן ולבכות לאפלה ולפחד שהיא תיפול עוד ותרסק אותו ולפחד שלא והוא ייקבר בחיים, זה היה בבקשה בבקשה בבקשהבבקשה ומין צרחה של הנשמה שלא יכולת להסביר, ואז הייתה שלווה. אבל לא כניעה. עסקה. ואז האורות היו אמיתיים, הקולות היו בחוץ, הם מצאו אותו, והוא לא היה צריך להיות מדען כדי לדעת את המשמעות או לדעת שהמילה המדויקת לסיכויים הללו הייתה נס.
- הוא היה מכור למשככי כאבים כמעט שנתיים.
הוא אפילו לא הבין את זה במשך שנה וחצי שלמה. ליבת השרביט (6) הייתה שהוא היה ממש צריך אותם בגלל הסיבות האמיתיות על התווית. ילדים בני שמונה עשרה לא היו אמורים ששבע קומות של מגדל אבן עתיק יקרוס עליהם, ואם כן, הם לא היו צריכים להתחיל להתאמן להילאים כעבור חצי שנה או לעשות את המשימות הראשונות שלהם ברחוב אחרי שלושה עשר חודשים. תוסיפו לזה את זה שאולי במקרה ניסה להרשים איזו מישהי שלא האמין שיצא איתה, ולא היה יום שהגדמים שלו לא דיממו. אבל אז הוא לקח את זה גם בימים הטובים. וכדי להתחמק מהמתח. וכי אם הוא לא… כן. הוא הודה בכך בכתיבה כי הוא היה יותר מדי נבוך כדי להגיד לה. היא אמרה שהם יעברו את זה וביקשה ממנו להינשא לה כשהחזיקה דלי קיא עבורו. היא הייתה הנס השני שלו.
- הוא כיסח לגמרי את גיסו לעתיד כשנפגשו לראשונה.
הוא לא דיבר סינית בכלל באותה תקופה, אבל הוא הבין את הנימה מספיק טוב - מאשימה, מרצה, נוזפת - וכשלי התחילה לבכות ושאו אמר משהו שכלל לתת לה מכה (גם אם על האבן, היא עדיין רעדה) זה היה הדבר האחרון שטוני זוכר ממש טוב לפני שהכול הפך למין סוג מוזר של לאאתהלאעשיתאתזה. הדבר הכי קרוב שהיה לו ביד לזרוק היה הקביים שלו, ואולי זה לא היה המהלך הכי טוב, אבל הוא הפתיע את עצמו כמו שהפתיע בבירור את שאו, את שאר המשפחה של לי, ואת שני הסדרנים (עם כמה כישופי שיתוק) שהיה צריך כדי להפריד ביניהם. באופן מוזר, לי הייתה היחידה שהבינה אותו, ועברה לאנגלית עבורו כשלעגה לאחיה שירד על צ"ד כי הם היו פצועים.
- הוא ברח והתחתן...בערך.
בכל ההגינות, לתכנן חתונה בין משפחה בודהיסטית אנגלו-סינית ומשפחת יהודים איסיים (7) לא עמד להיות קל. החזיר הצלוי עבור המזל היה רק קצה הקרחון. אבל אחרי שנתיים, זה הפך לממש מגוחך והם פשוט נלחמו אחד בשני ומשכו זמן בתקווה שהם יוותרו. אז הם החליטו לברוח לארצות הברית לסופ"ש (הרבה יותר קשה לעקוב אחריהם באטלנטיק סיטי מאשר כל מקום בממלכה המאוחדת), להתחתן, ואז לחזור עם אולטימטום: זה כבר נעשה, ועוד חצי שנה, נתחיל גם לחיות ככה, בין אם אתם תכניסו את התחת שלכם לתלבושת בטקס או לא. זאת הייתה חתונה מקסימה.
- הוא ביקר את ישראל לראשונה באותו הטיול בו הביא הביתה את ילדיו.
הוא לבש את הטלית שסבא שלו שלח איתו, את הכיפה מהתלבושת של יום חתונתו. הוא לא תכנן, אבל כשהיה שם ידע שעליו להוריד את רגליו עם הנעליים, ושוב מצחו, פיו ודמעותיו נלחצו אל אבן שבורה, נשימתו התמלאה באבק, אצבעותיו לחצו בחוזקה על פתק נייר שנדחף אל הסדקים שבטח נופצו באותה צורה לפני הרבה זמן. ופשוט היה כתוב שם תודה. כעבור שלושה ימים, בזכות אותו העט, הוא הפך לאבא. הוא היה בן עשרים ושלוש שנים, חודש, ושלושה ימים. זה היה הנס השלישי שלו.
- הוא גרם לחצי מהמשרד להאמין שיש לו צרצר מדבר.
זה צרצר ממש רגיל שהוא שומר במשרדו במחלקת המסתורין, מתנת בהצלחה מחמותו… אחד מכמה הקמעות שלא הודה לה עליהם ממש ושמר בארון איפשהו (למרות שהיא עדיין לא מחבבת אותו, היא כן דואגת לגביו די הרבה). מבקרים, כמה אקדמאים מנופחים, עדים קשים, ומתמחים פתיים כולם קיבלו את השמועה על האגדה של צרצר המזל, ואיך שלפעמים, אם עומד להיות לך מזל ממש ממש (טוב/רע, תלוי באיך אתה מרגיש), תוכל לשמוע אותו מדבר. או שלפחות, תוכל לשמוע את התוצאות של כמה שאלות מונחות וכישוף ונטרילוקושוס (7) מושהה, בין עוד קסמים. המבט על פניהם של האנשים שווה כל רגע מהקסם המסובך הזה.
- הוא יודע לנגן בפסנתר.
היו שיעורים כשהיה צעיר, והוא היה ממש טוב, למרות שלא ברמת עילוי או אפילו ברמה מקצועית רגילה. בשבע השנים הבאות, זה היה משהו שהשתעשע בו בחגים, אבל הוא שוב השתמש בו בפיזיותרפיה כדי לעזור לנזק העצבי בידו הימנית, והוא לא ממש הפסיק עם זה. הוא לימד את לי ואת הבנות - בסדר, הוא לימד את אסה, לפי אין ממש סבלנות - לנגן על פסנתר מיוחד שאין בו פדלים, ולפעמים, הם מנגנים ביחד. הוא הכי אוהב את הקדמת הגשם של שופן.
- הוא אף פעם לא הצליח להשתמש כמו שצריך בצ'ופסטיקס.
זה לא כי לא ניסה, או כי לא רצה. הוא יודע שהמחותנים שלו לעולם לא יאמינו שהוא לא פאסיב-אגרסיב, והבנות שלו טובות כמו אימא שלהן, מסובבות אטריות ארוכות מאוד ותופסות גרגירי אורז כשהוא מנסה להביא מספיק אוכל לפה בלי להפיל או לדקור עד שמישהו מרחם עליו ונותן לו מזלג. זה מביך. אלא אם הם לבד והיא עושה לו את זה בכוונה והם מתחילים להשתמש באצבעות שלהם ו… טוב, זה סיפור אחר לגמרי.
- יש לו טקס סודי עם אסאבי
כל יום חמישי שני, הם קמים לפני הזריחה ולא מעירים אף אחד. הם לובשים פיג'מה והולכים למכולת שפתוחה כל הלילה וקונים שוקולד ומשקאות וחוזרים לגג הבניין כשהם עושים פיקניק בזריחה. הוא מביא את המזרן שלה לתפילות הבוקר, ואז הם שרים שיר על השמש השמחה שמברכת את היום. זה ביידיש, משהו שבאבה לימדה אותו, והיא תמיד הוגה את זה טוב יותר ממנו.
- יש לו גם אחד עם פיריאלי
היו לו תכניות לעשות איתה את אותו הדבר בימי חמישי אחרים, אבל בניגוד לאחותה, היא פשוט הגיעה לזה קודם ושאלה אם תוכל לישון אצלו. היא הייתה רק בת שנתיים כשהאספסוף בא לביתה הראשון, והם כבר קראו לה דינדינבה, אימא קטנה. היא אהבה להסתכל על דברים, לטפל, והוא ביקש ממנה יום אחד כשראה שהיא שמרה עליו אם היא רוצה ללמוד איך הוא מצחצח את הנעליים שלו. אז היא מצחצחת אחת, והוא את השנייה, והוא תמיד מוצא ממתק בנעל אחר כך.
- הוא אף פעם לא הפסיק לחפש דרך לתת ללי את הרגליים שלה בחזרה.
כולם במחלקת המסתורין יכולים לקבל את מה שנקרא פרויקט התשוקה, מעבר למשימות הרגילות. במאות הארוכות הללו, הם גילו שכמות המחקר המרדים שאתה יכול לעשות עולה מאוד כשאתה עושה גם משהו שאתה אוהב. הוא חיפש דרך להצמיח לה שוב את הרגליים, משהו שלא יהיה סתם ביטוח, פרוטזה טובה יותר, אשלייה קסומה או מכשיר הליכה. זה לא קשור להליכה. היא למדה להשתמש בכיסא שלה וגם העוזרים שלה טובים אז היא עושה ביום אחד יותר מרוב הנשים שהוא מכיר. זה גם לא קשור לתשוקה או לאהבה או למחוייבות. זה קשור לזה שהוא יחזיר לה את הריקוד. הוא יעשה הכול כדי לראות אותה לא עומדת שוב, אלא כדי לראות אותה רוקדת.
(1) אלגמיינהול- החיילים של גרינדלוולד. "טובת הכלל" בגרמנית.
(2) ביידיש- גנב.
(3) שני בתי ספר בבריטניה.
(4) לדג'ר- ספר חשבונות, והשחקן הית' לדג'ר שיחק את הג'וקר בבאטמן.
(5) שושואיסט- עובד במחלקת המסתורין.
(6) לב העניין.
(7) כת יהודית מים המלח.
(8) כישוף הפיתומות.
20 עובדות אקראיות על לי גולדשטיין
העולם במה, וכולנו רקדנים.
- המשפחה שלה בקושי ברחה ממהפכת התרבות (1)
הם היו ממוצא האן אתני (2), וזה היה רע מספיק, אבל סבא שלה היה נאנוו, שאמאן במסורת השניסטית העתיקה, וזה הפך אותו לאחת מהדוגמאות הכי נוראיות של ארבעת הישנים. המקדש בן 4,000 השנה שלהם נשרף, סבה והכוהנים האחרים הוצאו להורג בפומבי, אבל כמה כפריים טובים הצליחו להבריח את סבתה ואת הוריה המתבגרים והנשואים הטריים במשאית שטיפה ריקה. לקח להם עוד ארבע שנים לעבור את שאר סין אל הונג קונג, ומשם עוד שנתיים לקבל אשרת מעבר לממלכה המאוחדת - רק כדי לגלות שגם בלונדון הם לא היו רצויים - אבל הם שתקו, ועד שלי הייתה צעירה, הם היו בחלקם בעלים של מה שאמה ניהלה כמאפייה סינית מקדימה… ואביה ונאי נאי שמרו בסוד כאימוני נאנוו מסורתיים מאחורי הקלעים.
- היא התחילה לרקוד לפני שיכלה ללכת
כשהייתה תינוקת, שום דבר לא הרגיע אותה כמו מוזיקה עם קצב, והיא הזיזה את גופה לקצב כשבקושי יכלה לשבת בעצמה. אפילו לא בגיל שנתיים, היא ניסתה לחקות את הרקדנים שראו בתחנות רכבת ובפינות רחוב, ובגיל שנתיים וחצי הם ויתרו ושמו אותה בשיעורים. בגיל שש היא התחרתה, ובנוסף לשיעור בלט היא למדה צעדים, התעמלות, ריקודי נשף וריקוד משולב. הוריה תהו איך יצאה מארבע שעות של שיעורים רק כדי שתתחיל לרקוד ולהתנועע ברגע שתשמע רדיו, אבל הם הכירו כישרון אמיתי כשראו אותו, והם הבטיחו לוודא שתהיה לה כל הזדמנות אפשרית ולוודא טוב מאוד שאף אחד לא ידחוף אותה חזק מדי. הם כבר לא היו בסין יותר, וזה לא רק אמר שלי דיברה קודם סינית.
- לא היה לה שום מושג איך היא גמרה ברייבנקלו.
זאת הייתה רק חצי בדיחה שהיא לא ידעה לספור מעל שמונה ושחשבה שאינטגרלים הם המספרים בין "ו". היא יכלה לספור על יד אחת את מספר הספרים שקראה חוץ ממה שלא יכלה רק לרפרף עליו לפני השיעור, והיא הייתה די בטוחה שאליזבת' הייתה המלכה שכבשה את אמריקה ושאחד מהג'ורג'ים הפסיד אותה, או שאולי איזה ג'יימס. כשהמצנפת הכריזה על הבית שלה, היא ממש אמרה "את צוחקת עליי!" בקול, וזה לא היה הגיוני עבורה עד שסטיוארט אקרלי - מקום שני ברשימת הציונים הגרועים בבית - אמר בשנה החמישית שכן, אף אחד מהם לא יכול לרקוח שיקוי, אבל לעזאזל אם תקרא למישהו שיכול לבצע סולו של סלאש עם האצבעות או את המיטב של בוב פוסי (3) עם הרגליים בגילם משהו שהוא לא גאון. וברגע שהיא הבינה את זה, הציונים שלה עלו, והיא גילתה שהיא די טובה בלחשים.
- היה לה מזג חם.
פעמיים, היא ממש הדליקה את הנעליים שלה באש. לילד הראשון שהפיל אותה, התפוצץ תיק הריקוד באופן מוזר. המרחק בין צחוק וזעם נורא לא היה ממש רחוק, והיא איבדה הרבה חברויות מאשר הצליחה לשמור, כי הדבר היחיד שהיה גרוע יותר מהמזג שלה היה הגאווה. זה היה מה שדאגה לגביו יותר מכל דבר אחר כשסופסוף הפכה לאימא, אבל הזעם הכי נורא שלה נשמר לפרפקציוניזם שלה. וכשהוא לא הפך לכעס, הוא היה אותה תשוקה חזקה ויצרית ורגשות שמעבירים אותך יפה כל כך על הבמה ומדליקים את הקסם שלה בצורה כזאת עד שהיא כמעט מפצה על החוסר בדיוק.
- היא ומייקל קורנר היו שותפים כל הזמן בהוגוורטס… אבל לא יצאו.
היא השוויצה ברכבת לשלוש תלמידות שנה שלישית מהפלפאף שאמרו שגם הן היו רקדניות, והיא הייתה בתנוחה מלאה כשהרכבת קפצה. היא איבדה את שיווי המשקל וכמעט נפלה… אבל הילד מהמושב הקרוב קפץ במהירות וסחב אותה אל הרמה מושלמת. לחלקיק שנייה, היא הייתה מאוהבת. ואז היא ראתה את החיוך השחצן על פניו וכמעט נתנה לו סטירה. זה היה, פחות או יותר, ככה בשבע השנים הבאות. כשותפים לריקוד, הם היו נהדרים, עם כימיה אדירה, הגופים שלהם מתואמים לגמרי אחד עם השני, והוא אפילו בא איתה לכמה אודישנים… אבל יותר מכך, לא משנה עד כמה הכירה ביופי שלו, האגו שלו היה גדול פי שמונה ממה שיכלה לסבול מכל בן אדם.
- היא פרשה מבלט קלאסי בגיל 13.
זאת הייתה אשמתה, היא ידעה. כאב לה כבר כמה שבועות, ואולי אם היא הייתה הולכת לטיפול קודם, היא יכלה להחלים טוב. אבל היא הייתה מאוד עקשנית, ואף אחד לא אמר שפוינט צריך להיות כיף. זה היה מייק שהכריח אותה ללכת למרפאה, שם הם גילו שעצם התריז ברגל הימנית שלה כמעט שבורה לחצי. אפילו אחרי כל הקסם הכי טוב, זה לא יהיה אותו הדבר. לי תוכל להמשיך לרקוד בצורת פוינט מקסימום חמש שנים לפני שהכול יישבר, או שהיא תוותר על זה ותוכל להמשיך עשר, או חמש עשרה, או קריירה שלמה בסגנון אחר. באותו הזמן, היא חשבה שזאת הבחירה הכי נוראית, הכי קשה שתצטרך לבצע, ובכתה שבועות.
- היא לא אכלה כמו רקדנית
כמכשפה, חילוף החומרים שלה גבוה יותר בכל מקרה, וברגע שהיא אימנה את הקסם שלה בבית הספר, מספר הקלוריות ששרפה הפך למגוחך. היא בדרך כלל ישבה עם שחקני הקווידיץ', רק בגלל שגמדוני הבית נטו להביא לחלק הזה של השולחן מנות גדולות יותר, והיא יכלה לאכול כמוהם. בסטודיו, היא ידעה טוב מאוד על המבטים השונאים והמלמולים הגזעניים, אבל היא פשוט חייכה אליהן בחזרה, לקחה ביס גדול מהפיצה עם הגבינה הכפולה או הנודלס המטוגנים של אימא ורשמה לעצמה בראש לשאול את פרופסור מקגונגל איך להפוך בצורה אילמת את הדיאט סודה של הכלבות הבלונדיניות הללו לרגילה.
- היא ניתחה את הברך של מייק בחדר הנחיצות.
זה קרה לאט לאט במהלך השנים, דברים שהיא הבינה אחרי נפילות ופגיעות במפרקים, אבל איכשהו היא הפכה לשנייה רק לג'יני וויזלי ומייק עצמו בקסמי ריפוי, וכשג'יני הלכה, לא היה מה לעשות כשארני התאגרף בצורה מוגזמת וכולם גילו שהתלמיד היפה והעדין מרייבנקלו יכול היה להגיד דברים שיזעזעו זונה שיכורה ואיך נראה נקע אמיתי. היא רעדה ובכתה כשדיבר איתה בכל הניתוח, אבל הרגע הכי נורא באותה השנה היה אחרי שהתעלף וטרי שם יד על כתפה, הסתכל עליה עם החיוך של מייק ואמר "הוא יסלח לך אם לא יוכל שוב לרקוד, כל עוד יוכל להילחם. זה כל מה שמשנה עכשיו."
- לא היו לה אחיינים ואחייניות
לא ממש היו לה חיי חברה, משהו שקיבלה אותו כי לא היה לה כלום במשותף עם שאר הבנות, או עניין לחיות בעולמן פרט לחינוך, אבל כשכולן גרו בחדר הנחיצות, היא הרגישה מין סוג חדש ורע של בדידות. מלכת החברה הבלתי מעורערת כמובן הייתה סוזן - יפה, טהורה, נשואה לסגן מקמילן, חברה טובה של החברה של המפקד, סוזן ההריונית - והיא מצאה את עצמה מנסה, באופן מוזר, למצוא מקום במעגל הלילי של עוזרותיה. זה לא היה שתכננה לשקר, זה פשוט נראה יותר רגיל להגיד שיש לה משפחה גדולה מאשר להגיד שחצי מהילדות שלה היא בילתה במעגלים ובתורים של אמהות שחיכו שהכיתות יצאו.
- היא לא חשבה אף פעם על טוני עד שהיו בבית החולים.
היא הכירה את טרי, כמובן. לא יכולת שלא להכיר את טרי אם הכרת את מייק: הם היו ממש נשואים. ואז היה סטיב, עם עצמות הלחיים והסונטות והעיניים הכהות, והיא ממש כעסה כשגילתה שהשמועות נכונות וראתה אותו בודק שקדים לדרק אדמס, כי היא הייתה דלוקה עליו בארבע השנים הראשונות. קווין אנטוויסטל היה אחד מהילדים המעצבנים האלה שחשב שהיה מגניב אבל גרם לך לרצות לעמוד לאט על הגרוגרת שלו ולקפוץ קצת, והיא הייתה בטוחה בתשעים אחוזים שזה עם התלתלים השחורים שלא הרים מבט מספרו או יצר קשר עין היה אנטואן או אנדרה או משהו כזה. ואז הגיהינום בא והלך, ושמו של הילד היה בבירור אנתוני, ונשארו רק שמונים וחמישה אחוזים ממנו, והיא תהתה איך החמיצה אותו.
- היא הייתה בת שבע עשרה כשפגשה לראשונה את אחיה הגדול.
היא אפילו לא ידעה שהיה קיים עד שהייתה בת חמש עשרה ומצאה את הוריה בוכים על מכתב. היא ידעה שהיה לה אח אחד, אן, צעירה ממנה בעשר שנים, אבל היא לא ידעה על שאו. הוא היה בן כמה שבועות כשהוריה עזבו את הונג קונג, אבל הם היו צריכים להחביא את ההיריון מהאיש ששיחדו לתת להם מסמכים, אז הוא ניתן לנזיר שניי ניי בחרה שיגדל אותו. ברגע שמצאו אותו שוב, הם התחילו לעבור ים של ניירת, והם התכוונו שיבקר לראשונה ויבוא מהמנזר בקיץ 98. דברים זורזו כשהם חשבו שלי אולי תמות, והוא הגיע יום אחרי שקטעו את רגליה. זה לא הלך טוב… אם יכולת להשתמש במונח כזה אופטימי ל"הפך לקרב צעקות על חובת המשפחה שהסתיים בזה שחטפה סטירה וטוני יצא מדעתו ותקף אותו".
- היא הייתה צריכה ללמוד שוב הכול
היה כל כך הרבה שלא הבנת שהיה מובן מאליו. לא רק את הרגליים היא איבדה, אלא את האגן, הדגדגן, מערכת הרבייה וחלקים מאיבריה הפנימיים. מרכז הכבידה שלה נדפק ממש, החיים שלה התמקדו בקטטרים ובתחליפי הורמונים ובשקיות לשתן ובלהימנע מללחוץ וכל דבר שהיא אכלה היה חשוב עכשיו כי העיכול היה שונה, והכול היה כל כך מתיש אפילו לפני שהייתה צריכה להבין איך לנווט בעולם בכיסא גלגלים… וזה גם אמר שהיא הייתה צריכה ללמוד איך להשתמש בשרביט שלה עם הפה כי רוב הזמן היא הייתה צריכה את שתי הידיים שלה. הדבר הטוב היחיד היה שהגמישות שלה וכוח פלג הגוף העליון כבר היו מספיק טובים, אבל זאת הייתה נחמה קטנה כשהבינה שתצטרך להיסחב אל המסעדות והחנויות האהובות עליה כמו איזו פרודיה נוראה על תינוק כי עולם הקוסמים פשוט לא חשב על כיסאות גלגלים… וגם רוב לונדון לא. היא שנאה עד כמה מהר היא התחילה לחשוב על לאיפה היא יכולה ללכת.
- ביום הראשון שלה בבית, היא ניסתה להתאבד.
הוריה לא נגעו בחדרה, כשהם פוחדים שזה אולי יהפוך את הנורא מכל לאמיתי. חוץ מזה, מאוחר יותר באותו היום היה אמור לבוא מישהו מהקדוש מנגו שיעזור להם לסדר את הכול לטווח הארוך, והם אמרו שהיא תהיה בסדר ליום אחד. הם לא אמרו שיהיו חמישה עשר זוגות של נעלי ריקוד על רצפת הארון. פוסטרים בכל מקום. גביעים. דיוקן הריקוד עם מייק. שתלבושת הממבו שלה עדיין תהיה תלויה על השמלה ותחכה לעוד נוצות. שזה יכאב יותר מדי לצרוח, לבכות, לנשום, לעשות משהו חוץ מלקחת את כל משככי הכאבים שהיו לה ולהיבהל שזה לא יספיק ולקרוא לטוני באונייה ולהתחנן שיביא את האספקה שלו, יעזור לה, ישחרר אותה. הוא בא - התעתק, למען האמת - אבל לא שחרר אותה.
- לונה הכירה אותה ליוניצ"ף ולילד מלחמה.
היה לה קשה להתמודד עם השעות הריקות של האובדן אחרי שאיבדה את הקריירה שרצתה, אבל לונה התעקשה להציג אותה לכמה אנשים שפגשה כשטיילה בקמבודיה. הם היו מוגלגים, אבל הם עבדו עם חיילים ילדים, יתומי מלחמה, וקורבנות צעירים של מוקשים. היא הפכה מהר מאוד לאחת מהמתנדבות והמורות הכי טובות שלהם. לי הגיעה לתכניות שיקום ולמחנות פליטים ולבתי חולים בכל רחבי העולם, ופגשה ילדים צעירים אפילו יותר מח"ד, החזיקה בידיהם והקשיבה לסיוטיהם, נתנה להם לגעת בצלקות שלה ולראות את טבעת הנישואין שלה ותמונות של בעלה הנאה, המהמם, אוכף החוק (וקטוע הרגליים) והבטיחה שכן, הם יכולים להיות חזקים, יכול להיות להם עתיד, יכולים לאהוב אותם, הם חשובים.
- היא שקלה להתגייר… קצת.
היא לא בדיוק הייתה שן (4) אמיתית, ובדוהיזם היה פילוסופיה ולא ממש דת: ממה שקראה, היה אפשר להיות שניהם. ואם לא יכלה להיות שניהם, היא הייתה מוכנה להציע להמיר את דתה אם זה יקל על הדברים, היא אפילו הכינה כמה שורות זהירות בעברית כדי לנסות ולשבור את הקרח עם המשפחה של טוני. ואז היא פגשה את סבתא שלו לראשונה. הן הסתכלו אחת על השנייה, ומלחמה הוכרזה עוד לפני שבאבה ירקה, נחרה, ולעגה שאם טוני מוותר על ילדה יהודייה נחמדה עבור השארית המגוחכת של וונטון (5) הזאת, אז גם המוח שלו רוסק יחד עם הרגליים. היא חייכה כמו סכין ואמרה שהיא לא הייתה וונטון, תודה… בתור הכלבה שתתחתן עם טוני בין אם תרצי ואם לא, היא העדיפה שיקראו לה "סינית ממוצא הית".
- טוני רקד איתה בחתונתם
בכמה דרכים, זה היה טוב יותר ממה שקיוו - בעיקר אחרי שלוש שנים של טינה מקפיאת מוח בין שתי המשפחות - אבל אלו עדיין היו כמה ימים ממש מתוחים עבור לי. התמיכה מתחת לשמלה שלה נשכה את הזרועות שלה, היא לא זכרה מי לעזאזל מהמשפחה של טוני ישב לידה, החברה הכי טובה של אימא שלה שכחה שלי דיברה ממש בסדר מנדרינית תודהרבהלךיאזונהדופרצופית… ואז טוני היה על הכיסא שלה ושאל אם יוכל לקבל לרגע את תשומת ליבה של ההכלה. היא הופתעה לרגע, אבל המוזיקה השתנתה ל 天天 של דייוויד טאו (6), הוא הרים אותה, והיא צחקה ובכתה כי אוי, מתי לעזאזל הוא למד ולס והכול היה שווה את זה, שווה פי אלף לשתות את עיניו ואת זרועותיו ואת המוזיקה והמילים כשהסתובבה והתכופפה ותהתה איך לעזאזל אפשר להתאהב יותר.
- חיי המין שלה בסדר, תודה רבה
היה מדהים כמה כיסא גלגלים וטבעת נישואין ביחד נתנו לזרים רבים עניין רב באיברי המין שלה. זה הדהים אותה בהתחלה - כשהיו לה רגליים אף אחד לא שאל אותה אם או איך היא עשתה סקס - אבל אחרי קצת זמן, היא התחילה ליהנות להפנות את זה חזרה אליהם. אם? אה, בטח שכן, כנראה יותר ממך. איך? טוב, תמיד יש מציצות ולהביא ביד ופרפר וליקוק תחת וצעצועים ומציצת כדור ומשחק פטמות והמקום הזה בצוואר ויש הרבה דרכים שונות עם או בלי קסם ושיקויים להפוך כמעט כל מקום לממש רגיש, כמעט כמו שהכוס שלה פעם היה, אפילו, וזה משחק המחבואים הכי מגניב שאי פעם שיחקת ואם תשתמש בדבר הזה כדי לצייר או כדי לשטוף את הפה זה כמו לנשק בשר מגן עדן ויש לה מחוך אדום ושחור עם ורדים שעושה לה חזה כמה ימים ויגרום לו לזיין אותה ממש בדלת אם היא… וואו, למה אתה מתכוון, לא רצית לדעת, זה לא יפה?
- לא הייתה שאלה כשפגשה את בנותיה
היו מאות, אלפי ילדים. גם במחנה באותו היום, לאהייתה סיבה שזוג יתומות מאובק ומנוזל אחד יבלוט על פני השאר. אולי זה היה הכוח הגדול בעיניה של אסאבי. אולי הצורה בה פיריאלי שמה את הלשון בין שיניה כשחייכה. אבל מהרגע הראשון שלי ראתה אותן, משהו בלבה דפק כל כך חזק עד שהשתנקה. אלו הבנות שלי. צבע עורן לא שינה בכלל, והיא התחרטה מאוד שלא יכלה לגרום לאימה להבין. היא לא הרגישה צער עליהן. היא לא פיצתה על כלום. הן היו שלה והיא אהבה אותן וגם טוני הרגיש זאת וכשהן טיפסו על הכיסא שלה ונרדמו בזרועותיה במהלך השיחה, היא הרגישה שלמה.
- השבוע הראשון שלה כאימא היה אסון
הם ידעו טוב מאוד שהסיבה היחידה שהצליחו לקבל אימוץ בתוך פחות משנה למרות שהיו הורים צעירים ונכים, הייתה כי במקרה היו שני גיבורים עם מספיק קשרים במשרד כדי לחסל מדינה קטנה וכמה חברים ממש עשירים. אבל, שימון גלגלי הביורוקרטיה לא הצליח לעזור למציאות שבה עברו מלהיות חשוכי ילדים להורים של ילדה בת ארבע וילדה בת שנתיים ממוצא גמבי שכמעט לא דיברו אנגלית ונדבקו בשפעת אש בדרך. ואז אחרי הכול, אנתוני נקרא לאירלנד, והשאיר אותה בבית לבד, בדיוק כשהופיעו הסממנים גם אצלה. הלילה השלישי שלה כאימא התחיל כשכולן הקיאו ואסה הקיאה בשיערה ונגמר עם שלושה מסרקים שבורים ודמעות לפני שקראה לקרוליין ג'ונסון. לי תודה לה לנצח על הסבלנות, על האדיבות, הקורס המהיר והמצחיק בטיפול בשיער שחור טבעי, והכי טוב, על שש עוגות השוקולד ובקבוק היין.
- היא רוקדת.
זה היה משהו שאפילו לא העזה לחשוב עליו כבר שנים. אבל ביום הנישואין החמישי שלה, טוני לקח אותה לראות תערוכה של אלופי העולם המכהנים בריקוד על כיסא גלגלים, והיא רעדה ונראה היה שמישהו אחר דיבר כששאלה את המנהל אם תוכל לפגוש אותם, כשדיברה על השנים והחלומות ושברון הלב לאנשים שלראשונה אי פעם הבינו כשהתלהבה ממבנה גופם והיציבה שלהם, מהסיבוב היפה שלו וההזדקפות החדה שלה. כשהזמינו אותה לשיעור הראשון, זה נראה היה כמו שיעור של מישהו אחר. בפעם הראשונה שראתה את עצמה בלבוש בצבע העור, סופרת צעדים עם חמישים סיכות בשיערה וריסים מזויפים מודבקים, זה היה חלום שהתגשם אפילו לפני ששמעה את שמה נקרא לקבלת הפרס.
(1) מהפכת התרבות הייתה ניסיון חיסול יסודות תרבותיים מסורתיים ואנטי-מהפכניים, פאודליים או קפיטליסטיים, בחברה הסינית. היא כוונה להרס "ארבעת הישנים": מנהגים, תרבות, הרגלים ורעיונות.
(2) 91% מהאוכלוסייה של סין משויכת לגזע הזה.
(3) רוברט לואיס "בוב" פוסי היה שחקן, רקדן, כוריאוגרף, במאי תיאטרון וקולנוע, מחזאי ותסריטאי אמריקאי.
(4) מין דת סינית.
(5) כופתה סינית.
(6) https://www.youtube.com/watch?v=jFKXaWFw8FU
