עשינו את זה! סיימנו את אוסף הסיפורים הקצרים! עכשיו רק נשאר לנו אסופת עובדות אחרונה לפני א פקאטיס והסוף!
אוסף סיפורים קצרים- חלק 4
אלו סיפורים קצרים מה-DAYDverse שנכתבו כחלק מתחרות/אימון האילתור של כותבי הפאנפיק, "של מי הפיק הזה בכלל" שם יש לך כמות מסוימת של זמן - במקרה שלי, קצת פחות משעתיים - לענות לכמה גחמות שאפשר שמוגשות בזמן אמת. התוצאות הן לא ערוכות, וישירות, לפי החוקים, אז תסלחו לשגיאות כתיב או לרמה. אני הראתי לאיזה גחמות עניתי בכל סיפור (גחמה אחת ותשובה אחת היו כתמונות, ואת האחרונה ציירתי). יש ספוילרים לכל ה-DAYDverse שפורסם ויש להכיר לפחות את שלושת הרומנים המרכזיים שפורסמו.
גחמה: תמונה (אי אפשר להעלות)
זה היה המקום שלהם, ולפעמים, כשנטי הייתה במעון יום, הוא עדיין הלך. היה משהו מנחם בצורה שבה זה לא השתנה, הביצות והערבות והגבעות היו כמעט חסינות לעונות במה שרבים ראו כקדרות. היא חשבה שזה יפה. היא אהבה להביא לפה את דף הרישום שלה או המצלמה שלה, ולא לאצור את היום הבהיר אלא את הסופה המרוחקת או את הרוחות שעמדו להגיע.
היא ראתה יופי בכל מקום. תמונות בעננים, חן בעדשות, שירה בקווי התיק שלה, תגי גאווה בצלקות שלה, יופי במקום שכל השאר ראו דברים שבורים. אפילו בו. היה לו היופי שהשאירה לו, כמובן, המקום היחיד שיכול היה עדיין למצוא - לו מעולם לא היה הכישרון שלה לזה - בכל המאבק הזה, אבל הוא עדיין בא לכאן לפעמים.
אולי זה היה מטומטם. אולי זה היה מסוכן מדי לפגוע ברגלו הפצועה במקום בו ישבו. אבל אדם צריך יופי בחייו לפעמים, ואוי, הוא יזדקק לה לנצח. אז הוא לקח את הסיכון (היא תחייך בגלל זה, הוא ידע, וזה הפך את זה לשווה) וצפה בסערות ובשמיים, והניף את החצי השבור בליבו אל תמונותיה שנעלמו, ועצם את עיניו רק לרגע כדי להרגיש אותה שם, להפוך את זה לשלם שוב.
גחמות: הפלפאפים, טיפשות, " איך זה קרה?"
התגובה הייתה שרבוט וקצת דיאלוג. (אין תמונה)
גחמות: גירית (החיה, לא הסמל), יער, טירה
זאת הייתה צריכה להיות חופשה משפחתית נחמדה. פיקניק ביער, אולי נסיעה לאגם, לקחת את הילדים לטירה ולתת להם לרוץ במדרגות עד שיתישו את עצמם כדי שיהיה קל בארוחת ערב ובלילה. זאת לא הייתה עונת התיירים, קרנארבון (1) הייתה כמעט ריקה, הקור החורפי עדיין צמצם את מספר האנשים הזקנים עם מצלמות שיהיו בסיכון בגלל הילדים הצווחניים שלהם. זאת הייתה תכנית פשוטה, יום פשוט, מין דבר כזה שרק רוואן (2) יכלה לסבך.
סיון ראתה אותה קודם, ורק אז כולם הבינו שהיא בכלל ברחה. זאת בטח הייתה אשמתה, רצון של אימא שאולי הפעם הבובות יעסיקו אותה לכמה דקות כשתוציא את האוכל, אבל שם הן היו, נזרקים אל הדשא הגבוה בקצה השמיכה, אחת בוהה בה בחזרה והשנייה בלי ראש. רוואן לא רצתה אותן. מה שרוואן רצתה הייתה לשחק ביער, כמובן, אפילו שאמרו לה -
אלוהים אדירים! סיון ושאר הילדים עודדו, קפצו למעלה ולמטה, אבל היא השתיקה אותם במהירות, כל מעיה מכווצים באימה כשלקחה אותן מפנייה הקורנות של בתה אל הלסת האכזרית של הגירית. הגירית שהיא החזיקה מזנבה, ונאלצה להחזיק אותה לאורך כדי שאפה ישפשף את האדמה. ואיך ילדה בת ארבע יכולה בכלל להרים חיה כזאת שבטח הייתה חצי ממשקלה? ויותר נורא, ואם היא תפיל אותה?
כשהיא לא מורידה את עיניה מהילדה ומחברתה המסוכנת, היא התחילה לחטט בסלסלת הפיקניק עבור שרביטה, מנסה לשמור על קולה יציב ולא להפחיד את הילדה. "רוואן, מתוקה," היא אמרה בזהירות, "איפה את -"
העיניים התרחבו בגועל, והיא הנידה בראשה. "אימא, אני יודעת שהיא רוצה לנשוך. בגלל זה אני מחזיקה אותה מהזנב."
ידה עצרה על השרביט בשעשוע לחוץ. "את מה, מתוקה?"
הגירית התחילה להתרומם, שיניה במרחק קטן מהזרוע הקטנה, אבל פרצופה של רוואן הראה רק שיעמום כשניערה אותה כמו כלב עם עכברוש, והעיפה אותה הלוך ושוב עד שהיא נשמטה, תלויה בסחרור. לרגע, היא בחנה אותה, ואז חיוכה היה ניצחון של ילדה כשהיא המשיכה להקפיץ אותה מעלה ומטה עוד כמה פעמים, והעיפה את ראשה אל האדמה עד שכל סימני ההתנגדות שוב הפסיקו והיא שוב הסתכלה על אמה. "מאמנת אותה כדי לשמור אותה, נכון? אם היא לא תשתין על הרצפה?"
"רוואן," היא לקחה את השרביט עכשיו, הרחיפה את החייה מאחיזת בתה, אבל אלוהים ישמור, היא לא ידעה מה לעשות איתה, "אנחנו לא מאמנים דברים ככה."
קמט ספקני ועמוק. "לא?"
"לא."
"איך את מאמנת?"
"אחר כך, מותק." היא נאנחה, וצפתה בה מתחילה להתאושש ולנהום שוב ותוהה אם הייתה דרך להעלים אותה ולהעמיד פנים שזאת לא הריגה. "אל תדאגי בנוגע לאימון דברים עד אחר כך."
גחמות: לונה, ילד מהדור הבא, זעם
"זה לא!" ססילי רקעה ברגלה בכעס, משלבת את זרועותיה ומזעיפה פנים בכל הכוח של ילדה בת חמש שהאמינה ששיקרו לה. "זה אף פעם לא!"
"לא אם תרקעי ותכעסי," הסכימה לונה ברוגע, ושוב שפשפה את ידה כדי לקבל את הניחוח המתוק והניצוץ העצור של אבקת הצוף וניחוחות הפרחים שפיזרה על המדשאה לפני שהושיטה אותה לילדה הכועסת. ססילי סירבה.
במשיכה בכתפיים, לונה לא התווכחה כפי שחשבה, אלא התרחקה כמה צעדים כשגבה מופנה וישבה על חצאיתה כאילו ססילי כבר לא הייתה קיימת. כשעיניה נעצמות, היא הושיטה את ידה לפניה והחזיקה אותה בדממה, בקושי נושמת, שומעת רק את המשיכות באף של הילדה, את הצלילים היפים בגן, עד ש… הנה.
המגע, כמו ריס של פיה, פתח שוב את מבטה, ואולי, אולי הייתה קצת שחצנות, שתסלח לה האלה, בחיוכה, כשהסתובבה בחן מושלם, זורם, ואיטי אל נסיכת צ"ד שפערה עיניים. "רואה? אולי אף אחד שדורך וצועק על העולם לא יחזיק פרפר, אבל אפשר לעשות את זה."
גחמות: רינגטונים, שיימוס, דין
זה היה הרינגטון בו השתמש כשרוס (3) התקשר, אבל זה לא היה עבורו, לא באמת, כמו כל השאר אם חשבת על זה. הוא לבש את כל שמותיהם, נכון, וכולם היו חשובים, ברור שכן, אבל זה התחיל בצלב אחד לפני שהאשמה שגרמה לזה להיראות כאילו שהוא היחיד ששינה גרמה לו להוסיף את לבנדר. ואז את קולין, כי לעזאזל אם לממזר הקטן והאמיץ הזה לא הציל את כולם, וכמובן שקולין הוא כלום בלי דניס וכך זה המשיך עד שכולם היו חרוטים שם. אבל זה התחיל עם דין. הכול חזר לדין. הרוח הכי חסרת מנוחה מכולם, וזה היה כדי להרגיע ולהשיג סליחה בלתי אפשרית שכל אחד קרא לקורבן חדש כל פעם.
כל שנבקש, לו יהי…
גחמות: נוויל, חלום, אישה
בחלומותיו, היא עדיין חיה. הנה הקולות של המשרתים הולכים במסדרונות מתחת בשעות המוקדמות של הבוקר כשהיא שרה לרדיו במטבח, ערה לפני כולם כדי להתחיל את הזמנות הבוקר בקלחת. שם.
החתולים שהאמינו שכיסוי הפרווה היה השטח שלהם היו החום הרך של שיערה הזהוב על עורפו. הייתה אנחת הרוח שהייתה שוב נשימתה, שלפעמים אפילו לחשה את שמו. שם הוא החזיק בה, נישק אותה, צחק איתה, הזדקן איתה במקום לצפות כשהשנים נפלו כמו קללה. בחלומותיו, הוא עדיין חי.
גחמות: לבנדר, תיאטרון, זהב
זה לא היה קשור לזהב. טוב, כן, אבל לא, לא כמו שאנשים חשבו. היא הייתה חונקת את עצמה עם סרט המדידה שלה במקום להגיד כן אם היה מבקש ממנה, אפילו אם היו מבוגרים מספיק. היא לא רצתה את הכסף שלו ככה, ובטח שלא להיות הפילגש שלו או המאהבת או איך שלא קראו לזה בימים האלה. זה לא קשור לכסף שלו, או לזה שבזבז עליה, זה היה קשור לדלתות שזה יפתח.
טוב, למען האמת, זה היה בנוגע למה שלבשת בדלתות הללו. כאדם, היא ממש לא סבלה אותו - הוא היה חתיכת חרא ואפילו סנוב - אבל אוי, הדברים שהיא שמעה אותו מדבר עליהם! דברים בהם לבשת פרוות ויהלומים ושמלות ערב ממש טובות. דברים כמו האופרה, המירוצים, התיאטרון.
זה היה שווה כמעט הכול רק להרגיש כאילו החלום הזה היה בטווח ידה. היא השקיעה שבועות בתכנון דוגמאות, במדידת בד, בחיתוך ובגזירות, השלימה את זה ובקושי העזה לדמיין כמו מה זה יהיה…
כשירדה מהמדרגות, כל קול פתאום השתתק. הקו האלגנטי של רגלה עם הסדק שהגיע בדיוק למקום הנכון, העקבים המושלמים, האקזוטיים והשמימיים, המשי הלבן והקליל של הכפפות באורך המרפק, הצווארון המושלם שנראה כמו שרשרת אבל היה רקמה מדהימה, השובל וכל מבט מקנא והשתנקות נעצרת כשחשפה שזה היה שלה.
זה היה שווה את כל מספר השעות, כל כמות של שיחות משעממות, הכול. טוב, כמעט הכול. כשהיא שמעה שמאלפוי גרם לחנה לבכות כי שכנעה אותה שחברה הטוב היה בטלפיה של הארפי מרושעת, אולי זה הספיק כדי שתעצור. אבל כשהרוזן הצעיר - עם התיאטרון והשמלות וכל מה שזה לא יהיה - ניסה לגעת בצורה שחשב שהייתה תמימה בציצי השמאלי שלה בדייט השני, שני דברים נפתרו מיד.
קודם כל, כמובן, שלפחות בנוגע לעולם הקסום, או לפחות בנוגע לילדות גריפינדור בעולם הקסום, רוזן הייתה מילה שממש לא הייתה חשובה כמו "מכה". שנית - אבל בעצם, כשהיא חשבה על זה, זה נבע מהראשון - היה שהיא כבר לא הייתה צריכה את השמלה.
גחמות: מורג, ארני, שמלות
"אני צריכה ל -"
"את לא צריכה שום דבר," חנה ירתה מיד בחזרה, ונעלה את מרפקיה בכניסה לחדרי הבנים. המבטא הלועג שלה גרם לעיניים של מורג להצטמצם בכעס, אבל חנה הייתה מהבנות המעטות שיכלו להסתכל על העיניים הללו באותו הגובה, ועם יותר אומץ ממה שהיה צריך מבחינה פיזית ונפשית כדי שהג'ינג'ית הצעירה תעצור.
זה נראה היה כאילו זה כמעט כאב מבחינה פיזית, אבל חנה כמעט נשבעה שהבעת הפנים שהופיעה על פניה של מורג הייתה כזאת שהייתה אמורה להיות חיוך. "חנה, מתוקה," היא צעדה קצת לאחור, ופרשה את ידיה כאילו כדי להוכיח שלהרביץ לא נמצא גבוה ברשימת הבחירות שלה כרגע. "את אמרת בעצמך שהם גמרו ואני רק -"
"לא." חנה שמרה על ידיה לחוצות ודוממות על דלתות האבן כשהנידה בראשה. "כי הם כן נראים יפה, שניהם, אבל הכרטיסים האלה ממש יקרים, ארני ציפה לזה כבר חודשים, ואני יודעת ממש טוב שהוא פטריוט סקוטי כמו שאת יודעת בלי קשר לאיך שהוא מנסה להישמע כמו ג'סטין, אז אין שום סיכוי, באש או במים או בביצות, שאני נותנת לך להתקרב אליו כשהוא בשמלה."
גחמות: "מה הטעם בתפילה אם אין מי שישמע?", שיימוס, איקרוס
עבר כבר הרבה זמן מאז שמשהו העיר אותו, אבל עבר הרבה זמן, בעצם, מאז שישן ולא התעלף. בהתחלה הוא חשב שזה היה חתול מעצבן, אבל כששיימוס הזדקף על הספה הצרה מיד-שנייה, הוא ראה את החייה נמצאת על הרצפה של התנור כאילו היא מעולפת, והוא קימט את מצחו.
הוא לא דמיין. כשהוא מתעלם מכאב הראש שידע שהיה רק הקדמה למה שיקרה אם לא ישתה שוב למרות שנשבע שלא, הוא דחף את השמיכה ונעמד. האינסטינקט גרם לו, גם במקום הבטוח, להיות שקט בצעדיו, להסתתר בצללים ולחבק את הקירות כמו פורץ במקום אורח שעדיין לא קלט שהיה. ככה לא ראו, לא שמעו, לא שמו לב אליו כשהוא צעד בדרכו במסדרון הקצר ועצר בדלת הסגורה היחידה.
הוא ציפה שזה לא יהיה שונה מהכלום שיש בחדר האמבטיה, אבל גבותיו התרוממו כשראה את החבר החדש והנוצץ שהיה שם. בריח, אחד יקר, ואחד קסום. כשהוא לא מופתע עכשיו, למען האמת, הוא הטה את ראשו וקימט את מצחו כשהבין שמדובר בבכי.
חלק ממנו רצה להעמיד פנים שלא שמע את זה, לחזור לספה כי לא היה מה שיוכל לעשות, אפילו אם לא ידע למה. במקום, הוא ראה את עצמו פותח את הדלת, צועד בזהירות פנימה, וצליל קולו הפתיע אותו בנימה שכמעט הזכירה אדיבות. "עכשיו, למה בחור אמיץ מספיק כדי לקחת אדם כמוני מהרחוב נמצא עם מנעול כזה על הדלת שלו ובוכה בלילה?"
רוס הזדקף, פעור פה וממש נדהם, ושיימוס בקושי תפס אותו בזמן לפני שנפל. במצב אחר, היה קל לרדת על זה שהתעלף, אבל זה לא היה קל עכשיו, ושיימוס ראה מספיק אימה אמיתית כדי לדעת. הוא היה כה פגוע עד שמכה אחת קטנה יכלה לשבור אותו, והוא הוריד את הילד השני אל הרצפה, וליטף את שיערו המזיע. "זהירות, חמוד, זהירות כאן. לא התכוונתי ל -"
"לא עשיתי כלום!" רוס לחש, ועכשיו התאושש מספיק כדי להסתובב גם כשרעד מאוד. "פשוט…" הוא הניד בראשו בכעס, והצביע על הנרות שהיו לפניו כששיימוס נכנס. "התפללתי." עיניו היו אפורות, אבל הן נצצו בצהוב של האש ונראו כמו החייה המפוחדת שהיה. "ומה הטעם בלהתפלל אם אין מי ששומע?"
זה היה טוב לניסיון של ילד, אבל לא טוב כניסיון לדחוף מישהו קשוח כמוהו, ושיימוס רק צחק קצת כשחייך. "אה, אבל שמעתי, כן… שמעתי וראיתי ועכשיו שוב אשאל: למי המנעול?"
הראש הכהה נפל, הכתפיים שוב רעדו, והיה רמז קל לעוד בכי לפני שהמילים נלחשו בקור בחדר הקטן. "לא תאמין לי. אף אחד לא."
"וכאן אתה שוב טועה." שיימוס סגר את המרחק ביניהם שוב, והתכופף כדי שפניו יהיו מול אלו של רוס למרות הזווית המוזרה, כשהוא מכריח את עיניהם להיפגש שוב. "אני אאמין לך," הוא נשבע, והוא נתן לכנות השבועה להישמע במגע ידו בברך של רוס וגם בניצוץ במבטו. "אני אאמין לכל מילה שלך, אני חייב לך את החיים שלי, אז בטח שאני חייב להקשיב לך."
גחמות: רוואן, ויקי, דת
"אי פעם תהית," ויקי חייכה בערמומיות כשהעבירה את קצות אצבעותיה בשיער על צווארה של חברתה, ודגדגה את השיערות הצפופות, "מה אלוהים חושב על זה? כלומר, אם הם צודקים?"
"הממפ," הנהמה של רוואן בכלל לא נשמעה משועשעת מהניסיון הפילוסופי, אבל ויקי ידעה לקרוא את הנצנוץ הקטן בעיניה, את הרמז הקל בפיה שאמר שהיה שם יותר מהקשיחות שלה.
ועדיין, היא לא רצתה לענות, היא הייתה עסוקה עם הפה שלה בצווארון של ויקי, וזה היה טוב מכדי להתווכח איתו, אז כשהיא כן הגיבה, זה היה מפתיע, גם אם הנשימה והלשון גרמו לעמוד השדרה שלה להתקמר וכמעט לגנוח למרות הצחוק. "אם הם צודקים בנוגע לאלוהים, הוא גבר, ואם הוא כזה, הוא אוהב לצפות בנו עושות את זה, אז בסדר, ואת יכולה לסתום."
(1) קרנַארבוֹן היא עיירה מלכותית וקהילה, בירת מחוז גוויניד' בצפון-מערב ויילס. שם העיירה מקורו בשם הוולשי הקדום למקום; "y gaer yn Arfon", 'המבצר מעבר לארץ המון' כאשר מון היה השם הוולשי העתיק לאנגלסי.
(2) כנראה הבת של פריץ בגמן.
(3) איקרוס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה