היטמן- תרגום ספר

זה עומד להיות ארוך וכנראה אצטער על זה כל חיי.

אני עומד לתרגם את הספר של ברט הארט... "היטמן". הספר ארוווווווווך מאוד וכולל 47 פרקים. אבל מי יודע, חבר'ה. מדובר בספר של מתאבק חשוב יחסית עם סיפורים חשובים, וגם אם מדובר בבכיין ממדרגה ראשונה... למה לא?

ברט... cry... מי שלא תהיה... בתקופה הקרובה אתה עומד לבכות לי. אני מקווה שאהיה חזק.

מבוא:

זה נראה כאילו עבר נצח עד שהכומר קרא לי לדוכן. קמתי באיטיות ממושבי, הרחק ממקומם של האהובים שלי- ג'ולי, ארבעת ילדינו, חברתי מרסי ואלוף ההיאבקות האולימפי דניאל איגאלי. הרגשתי שכולם לקחו נשימה עמוקה כשצעדתי לשם.

טקס הקבורה של אבי התרחש ב-20 באוקטובר, 2003, בכנסיה הגדולה ביותר בקלגרי, ובכל זאת המקום היה עמוס עד אפס מקום בקהל של אלפי אנשים מבינים שבאו לכבד את סטו הארט האגדי, מקדם היאבקות מהמדרגה הראשונה.

הלכתי באיטיות, תפילה שקטה בראשי: "אנא, אלוהים, עזור לי לעבור את זה". אני דובר פומבי מעולה, אבל ביטחוני התערער בגלל השבץ שחטפתי.

לא עבר הרבה זמן מאז שהייתי בכיסא גלגלים, משותק בצד שמאל, לא בטוח אם אוכל ללכת שוב. מאז היו לי התפרצויות רגשיות בגלל כמה דברים שטותיים. זה נפוץ בקרב מחלימים משבץ. לא ידעתי כיצד אספיד את אבי בלי להתפרק. זה גם היה קשה עבורי ללכת זקוף כשהרגשתי כל כך הרבה עיניים בוחנות אותי ומשוות בין מי שאני עכשיו- גופי נוקשה, עם קצוות מסותתים שהתרככו- ובין מה שהייתי.

אבל כשעברתי את המושבים שאחי ואחיותי ישבו בהם- צולע באופן יותר בולט ממה שרציתי- חשתי, אולי בפעם הראשונה בחיינו, שהם היו כולם מאחורי, אפילו אלה שהיו לי איתם בעיות. עשה זאת עבור אבא, ברט. עשה זאת עבור כולנו. תגרום לנו להיות גאים. היו שנים עשר ילדים במשפחת הארט, ועכשיו היו עשרה (הערת המתרגם: חוץ מאואן, לברט היה אח בשם דין שמת מזיהום כליות יום לפני סרבייבור סירייס 1990. פייפר מזכיר זאת בקרב של ברט). אמנו האהובה, הלן, מתה רק לפני שנתיים. כולנו עברנו כל כך הרבה. טיילנו בדרך ארוכה כל כך.

אלו לא היו רק חייו של אבי, אלא משהו עמוק יותר, ואני חושב שכולנו הרגשנו זאת. כל כך הרבה פעמים במשך כל כך הרבה שנים חשבתי שהעסקים הנוראיים הללו מתים עבורי, אבל זה היה היום בו ההיאבקות המקצועית מתה עבורי- לתמיד (הערת המתרגם: ולכן חזרת? ).

במושב הקדמי ישב וינס מקמהן, הבעלים המיליארדר של ה-WWE (פעם WWF), שניסה ניסיון כושל לגנוב את הכבוד העצמי שלי, הקריירה שלי והמוניטין שלי. לצידו ישב קרלו ד'מרקו, חברי הותיק שהפך לסגן נאמן למקמהן. הם ניסו להיראות מכובדים ככל האפשר, אבל ידעתי- והם ידעו שידעתי- שנוכחותו של מקמהן בהלוויה של סטו הארט הייתה יותר קשורה לתדמית מאשר לכל דבר אחר. זה רק גרם לי לרצות עוד יותר לעלות במדרגות עם ראשי מורם. אתה לא משנה לי יותר, וינס. שרדתי אותך, ושרדתי כל דבר אחר. חשבתי שזאת הייתה השעה החשוכה ביותר ברסלינג כשליבי נחתך באמצע הזירה בגלל הבן זונה הזה. ואז מלאך המוות של ההיאבקות לקח את אחי הצעיר, אואן, וזה היה היום השחור ביותר.

תמשיך ללכת, אמרתי לעצמי. עבור דייבי (הבולדוג), פילמן (בריאן), קורט (הניג), ריק (רוד), ליז (מיס אליזבת')... כה רבים מאיתנו הלכו, כל כך צעירים, וישירות על חשבון חיי ההיאבקות שלנו. לעזאזל, אפילו הוק. אנשים סיפרו לי שהוא בכה כמו תינוק כששמע שסטו מת מדלקת ריאות בגיל 83... ואז הוק מת באותו הלילה. עוד אחד לרשימה. ובוודאי שלא האחרון.

הוצאתי מכיס חולצתי את הדפים, כשאני שם אותם בזהירות על המיקום המצוחצח והחלק המיועד לכך בדוכן העשוי מעץ האלון. סקרתי את הקהל, כשמבטי נח על החניכים הצעירים, כריס בנואה, אדג' ולאנס סטורם, שהסתכלו עלי בציפיה וביראת כבוד. לאחר מכן הסתכלתי על כמה ותיקי זירה ממולחים- המתנקש הקובני, ליאו בורק, מר היטו, אפילו באד ניוז בראון- שנראו יותר מהורהרים ועצובים ממה שזכרתי אותם. ראיתי זאת על פניהם, את האמת שאף אחד לא דיבר עליה- קבירת איש כמו סטו הארט הייתה סופו של מה שחיו עבורו- ומה שרבים מדי מתו עבורו.

ואז המראה של קילר קוואלסקי הזקן, בחליפתו המחוייטת, שלח אותי ארבעה עשורים אחורה בזמן, אל תקופה שבה אפילו אואן לא נולד עוד.

אני שורד עם סיפור. מעולם לא היה דיווח מהימן על מה שקורה בתעשיית הרסלינג. כל הציבור יודע רק את מה שנארז ונמכר להם מהתעשייה. מכיוון שאינני בביזנס יותר, אני בעמדה מצויינת לספר את האמת, בלי פחד ומשוא פנים. בעזרת ספר זה, שמבוסס על יומן הקלטות ששמרתי בכל שנותי ברסלינג, מאז שנות ה-20 שלי, אני רוצה שתיכנסו לנעלי ותראו איך הייתה ההיאבקות בזמני, דרך עיני. זה לא ניסיון לפגוע באלו שחוו יחד איתי את המסע, אך לא אחסוך במכות. לא כאן.

היאבקות מעולם לא הייתה חלומי, ולעיתים קרובות הייתה הסיוט שלי. אך מהלידה בער בי הרצון להגן עליה כמו על דת. מאז שאני זוכר את עצמי, עולמי היה מלא בשקרנים ומסלפים, מפסידנים ורמאים. אבל גם ראיתי את הצד הטוב של הרסלינג. יש משהו יפה באחווה של אנשים קשוחים וגדולים שרק מעמידים פנים שהם מרביצים אחד לשני למחייתם במקום לעשות זאת. הבנתי שיש אומנות בכך. בניגוד לאבי, שאהב לספר בגאווה מי היו הקשוחים, או ה-Shooters, האמיתיים של דורו, אני יכול להגיד לכם בגאווה מי היו הוורקרים, או מעמידי הפנים, הגדולים בדורי. לא כמו מתאבקים רבים עם שם מומצא ואישיות שאימצו, אני הייתי אותנטי, נולדתי ברט הארט אל תוך עולם ההיאבקות ולא יכולתי לברוח. אני לא יכול להגיד שחיי היו קלים, אך הם היו מעניינים.

תמיד חשבתי על עצמי כעל בחור קליל ושקט, ואני מאמין שרוב עמיתי כיבדו אותי. כמה מהם תייגו אותי כשחצן, אחרים אמרו שחסרה לי כריזמה. אני אודה, לא הייתי הדברן או איש המיקרופון הטוב ביותר בביזנס, אך יותר מפיציתי על כך בכישרוני הטכני בזירה. אני לא חושב שמישהו יכול לערער על כך שהייתי מתאבק ששם את האומנות לפני הכל ונתן כל מה שהיה לו לביזנס- ולמעריצים.

תמיד הודתי על כך שהייתי אלוף עולם שבאמת טייל בעולם. אנשים מכל מיני מקומות, מניו יורק על נירנברג, מקלגרי עד קיוטו, אמרו לי שעוררתי בהם השראה ושייצגתי את מה שהיה טוב בפרו רסלינג, כפי שהיא הייתה פעם, כשעדיין היה בה כבוד. נראה כאילו כל העולם אוהב לוחם כנה.

עבדתי קשה כדי להוציא את המיטב מיריבי. עבדתי בגאווה עם מאות עובדים באלפי קרבות במשך 23 שנים, ואני גאה להגיד שמעולם לא פצעתי מתאבק אחר עד שלא יכול היה להופיע למחרת. לצערי, אני לא יכול להגיד אותו הדבר על אלו שעבדו איתי. לקחתי כאתגר לתת קרב טוב עם כולם. כיבדתי את הג'וברים, שתפקידם היה להפסיד ולהוציא אותי אובר, ואת הותיקים, הקשוחים של עולם הרסלינג שהרשו לי לעמוד מעליהם עם יד מורמת. סירבתי להפסיד למתאבק אחר רק פעם אחת בקריירה שלי, וזה היה בגלל שהוא סירב לעשות אותו הדבר עבורי ועבור אחרים.

הזיכרון הציבורי מלא ברשמים שגויים לגבי מצד אלו שחשבו שהכירו אותי. לצערי, זה כולל גם אנשים ממשפחתי. נעורי לא היו טובים ומתוקים כפי שנרמז בתוך ההיאבקות. אחי ואחיותי פגעו בי ובגדו בי, אך לעולם לא איכזבתי אותם. חלקם לפעמים מתנהג כאילו הוא מקנא בהצלחתי, אפילו ששילמתי את חובי בדרכים בלתי ניתנות לתיאור. האמת היא, שמשפחתי יודעת מעט מאוד עלי.

לא היה קל לגדול בתור השמיני מבין שנים עשר ילדים, מביניהם שבעה אחים וארבע אחיות. כילד נמשכתי לאמי המתוקה ופחדתי מאבי הקשוח. לסטו היה מזג חם עד שרבים יחשיבו את עונשיו הגופניים כפגיעה בילדים. יותר מדי פעמים צלעתי כשאני חבול, עיני אדומות בגלל המשמעת שלו. ביותר מכמה מקרים חשבתי שאמות לפני שיגמור איתי. לעיתים קרובות, כשהייתי על סף התעלפות מאחת מאותן חניקות של סטו, הוא נשף לעברי "נשמת את נשימתך האחרונה".

אבי היה שני אנשים שונים. בגיל צעיר קראתי לאחד מהם סטו, ופחדתי ממנו. אבא היה האבא שאהבתי. כשהייתי קטן חשבתי שסטו העלים עין מההתנהגות הרעה של כמה מילדיו האהובים והתעלם מהטוב של הילדים שהיו פחות חשובים לו.

אך עכשיו אני מבין שהוא הקשה על אלו שחשב שיש להם הכי הרבה פוטנציאל. הוא טמע בי רצון עז להצליח ואת הפחד שלו מכישלון. במשך רוב חיי, הוא זיגזג על סף פשיטת רגל כשפחדתי להיות ההארט הראשון שישאר כיתה בבית הספר. ההזדהות שלי עם הפחד שלו חיברה בינינו.

כמו אבי, גם לי יש צדדים אחרים באישיותי. בבית נזהרתי לעצמי ועשיתי מה שאחיי אמרו לי לעשות: היה קל יותר כך. במופעי ההיאבקות של אבי כל ליל שישי התנהגתי מגניב, פופולארי עם הבנות ובפסגת העולם- כחלק מהמופע. בבית הספר הייתי ביישן, אך הקרבות היו אמיתיים. כל ילדי משפחת הארט היו קורבן להצקות בגלל לבושם הזול, ותמיד נאבקתי כדי להגן על הכבוד המשפחתי. למעריצי ההיאבקות של ליל שישי לא היה מושג שלעיתים קרובות הייתי בבית הספר בחורף לובש שורטס- כי זה כל מה שהיה לי, או שאת זוג נעלי הריצה החדשות הראשונות שלי קיבלתי בגיל 14.

מאוחר יותר בחיי הייתי בחור אחד בדרכים, אחר בבית ואחר בזירה. מי מהם הוא אני באמת? כולם.