טקס היה קאובוי נאה עם שיער שחור. אהבתי קאובויז, ולבשתי את נרתיק האקדחים רוי רוג'רס שלי באותו הרגע. קילר קוואלסקי היה איש אלים, זריז וקירח, עם מבט זועף על פניו. בדיוק כשתהיתי איזה מין איש קורא לעצמו קילר, קוואלסקי טיפס אל החבל הראשי בפינה וקפץ כשהוא מנחית ברכו על צווארו של טקס. עכשיו טקס שכב שם, מתייפח, כשמגפי הבוקרים שלו רועדים ובועטים.
צפינו ברופאים מעמיסים את טקס בזהירות אל האלונקה כשהעבירו אותו מתחת לחבל התחתון. מאנאקר אמר שטקס אולי משותק. שאלתי את אחי בן ה-10 ברוס, שהיה מקור המידע המהימן ביותר, מה זה אמר. ברוס בהה בטלוויזיה בכבדות. "זה אומר שהוא לעולם לא ילך יותר".
פתאום קילר חזר אל החבל הראשי, וקפץ כשנחת על טקס, כשהוא מעיף אותו מהאלונקה אל הרצפה. הקהל צרח, ואלו שסחבו את האלונקה נסו על נפשם. פחדתי. קוואלסקי באמת היה רוצח!
לא הבנתי למה לסמית', אחי הבוגר ביותר, שהיה אז בן 12, חייך חיוך גדול כל כך. הוא אמר כמה טוב טקס מכר את זה. ממה שהבנתי, טקס המסכן לא מכר כלום. ולא הבנתי למה אמי החמימה שמה יותר לב לאיך שהקרב עבר בטלוויזיה ולא בנוגע לכך שטקס אולי לא ילך שוב.
רק אחר כך הבנתי שהיא שמחה שתוכנית הטלוויזיה של אבי חזרה להיות משודרת, והם יכלו לשלם את החשבונות שוב.
באותו הלילה האחים הארט נשארו ערים עד לשעות הבוקר כשהם מדברים על הקרב.
אפילו שזה היה כל כך מפחיד, זה היה גם די מלהיב! הוקל לי לשמוע את אחי הגדול דין מספר שאבא שלנו הוא לא רק המתאבק הקשוח והגדול ביותר שחי כיום, אלא שהוא גם יכול היה לקפל את קוואלסקי אם רק רצה. אבינו היה ממש בלתי מנוצח.
חלקתי מיטה עם ברוס, שטיפל בי רוב הזמן. כשהוא קם מוקדם בבוקר כדי לחלוב את דפני הפרה, ישבתי על הרדיאטור החם וצפיתי בו מהחלון הגדול של חדר הילדים כשהלך אל חזית הבית בז'קט הפלאנל הכחול והמשובץ שלו, כשהוא מנדנד את דלי החלב. במרחק ראיתי את העיר קלגרי מנצנצת לה באור הבוקר המוקדם ואת נהר הקשתות זורם לו בעמק. ידעתי אפילו בגילי הצעיר שהרחק מעבר לאורות הנוצצים הייתה ניו יורק סיטי, משם באה אמנו. ניו יורק סיטי הייתה איפה שאמנו פגשה את סטו.
אבי נולד בססקטון ב-1915 וגדל באדמונטון בעוני קיצוני. הוא הצליח לצאת מהעוני באמצעות רצונו להצליח ויכולתו האתלטית. הוא בילה הרבה זמן אצל איגוד צעירי הנוצרים באדמונטון ונכנס להיאבקות חובבנית ולפוטבול. הוא היה קיקר וטאקל הגנתי באסקימואים של אדמונטון בסוף שנות ה-30. אבל הוא באמת הצטיין ברסלינג.
כשמלחמת העולם השנייה פרצה, סטו הארט היה אלוף ההיאבקות החובבני הקנדי הבלתי מנוצח, ואילולא המלחמה, הוא היה זוכה במדלית זהב עבור קנדה. במקום, הוא הצטרף לחיל הנחתים. כשנגמרה המלחמה, הוא עבר לניו יורק, ושם מקדם זקן וקשוח עם אוזניים גדולות בשם טוטס מונדט (הערת המתרגם: שותף עסקי ומורה של וינס מקמהן האבא) החתים אותו להתאבק בטריטוריה של ניו יורק. להיות באולימפיאדה היה חלום שאמר לו להתראות לנצח. אבל סטו מעולם לא ויתר על חלומותיו בקלות.
הוא היה בן 31 כשפגש את הלן בחוף של לונג איילנד בקיץ 1946.
היא הייתה אחת מחמש בנותיו של הארי J. סמית', רץ מרתון מפורסם מהאולימפיאדה של 1908, ואשתו היווניה שהייתה ידועה לנו רק כ"גאגא". הלן נישאה לאבי בראש השנה של 1947, אפילו שלאמה לא היה אכפת ממנו. לא עזר לה שחמשת בנותיה נתנו תשומת לב מוגברת לסטו, ממנה נהנה. הלן הייתה יפה ואינטילגנטית והוא יכול היה להתחתן עם מישהי ממעמד חברתי גבוה, אבל היא התאהבה באבי, למרות שהיה נוקשה והיא חשבה שהיאבקות זה עסק מלוכלך. היא אמרה "התחתנו בסופת שלגים, ומאז ירד עלי רק שלג!".
אבי חסך את כספו, והוא והלן עזבו את ניו יורק ב-1948 לטובת מונטנה, שם פתח ארגון היאבקות. בשנים הבאות, הוא קנה והשתלט על כל עסקי ההיאבקות מסביבו. ב-1951 הם מכרו את הקרוון שלהם בגרייט פולס, מונטנה, ועברו לקלגרי עם כל מה שהיה להם, כולל שני כלבי הבוקסר שלהם, בינג ודמיתז', ושלושת ילדיהם הצעירים: סמית', ברוס וקית'.
טלוויזיה, המצאה חדשה, התחילה להיות נפוצה יותר. מכיוון שהיאבקות (וגם איגרוף) הייתה משהו שהיה קל יותר לצלם ולהפיק מאשר ספורט קבוצתי כפוטבול או בייסבול, זה היה מאוד פופולארי. בצפון אמריקה, מתאבקים כמו גורג'ס ג'ורג' ואגנר, לו ת'אז, וויפר בילי ווטסון, פאט או'קונור, ארגנטינה רוקה וגם ורן גאנייה נהיו שמות נפוצים בכל בית. לפי המתיחות העולמית דאז, הרעים נקראו הקלמיקופים, פריץ ואן אריק ושינג'י שיבויה. היו מתאבקים גמדים כמו סקיי לו לו וליטל ביבר, קנדי-צרפתי עם מוהוק שאפילו לא היה אינדיאני. והיו הענקים: הייסטקס קלהון שהיה ילד חווה גדול ושמן, ואלוף העולם באיגרוף לשעבר פרימו קרנרה. גם היו נשים. אני זוכר אחת בשם ליידי אנג'ל, שהייתה קירחת ושינייה בלתי נראות. בימים הללו המתאבקות היו הכל חוץ מיפות. לא מצאתי הנאה בלראות אותן מושכות אחד לשניה בשיער.
עם הטלוויזיה, ותחילתה של תוכנית ההיאבקות הגדולה שלו, אבי מצא מכרה זהב.
בשנות ה-50 משפחת הארט שיגשגה והוא קנה שטחי אדמה. גדלנו באחוזה גדולה, מלבנים אדומות, בעלת 21 חדרים מהתקופה הויקטוריאנית על ראש גבעה בפרוורים הדרום-מערביים של קלגרי, כשצי קאדילקים חנה בחצר.
בקלגרי, הלן ילדה עוד בן, וויין, ואז עוד אחד, דין, לפני שקיבלה את מה שרצתה- תינוקת. לאחר אלי הגיעה ג'ורג'יה, ואז אני ב-2 ביולי 1957.
אבי אמר שכשראה אותי בפעם הראשונה, הוא הסתכל על כפות ידי, שהיו להן אצבעות ארוכות כמו אמי אבל עבות כמו שלו, וידע שאהיה הגדול בבניו. די מהר כבר לא נחשבתי לתינוק החדש לאחר שאליסון נולדה ואחריה רוס. רוס פעם טיפס על שולחנה של אמי כשעבדה ושפך בקבוק דיו, מה שגרם לנו לקרוא לו "אינקי".
רוס לא נדד רחוק מאמי או מהשולחן. אחריו באה עוד אחות, דיאנה, ובסוף אחי התינוק, אואן.
כשנולדתי, ההתעניינות בהיאבקות ירדה, והדברים לא היו ירוקים כל כך בבית משפחת הארט. אבי עשה כמה השקעות שגויות ובקושי גמר את החודש. ואז המתאבק "איירון" מייק דיביאסי אמר משהו רע על קנדיים בתוכנית הטלוויזיה של אבי: "אם ניקלים היו מוחות ועשרה סנטים היו נותנים לך לטייל ברחבי העולם, הקנדי הממוצע לא יכל לטייל ברחוב". זה כל מה שאנשי הטלוויזיה הזדקקו לו כדי להוריד את ביג טיים רסלינג מהאוויר. ב-1962, הימים בהם הילדים למשפחת הארט לבשו נעליים חדשות עם סוודרים תואמים שעליהם היו שמותינו נגמרו. הורי סבלו זאת, והריצו מופעי היאבקות חיים באלברטה ובססקצ'ואן ועד למונטנה כשנסעו הרבה מחוץ לקלגרי, אך בלי טלוויזיה, זה כל מה שיכלו לעשות כדי להחזיק מעמד.
הייתי בן 4 כשלמדתי על מוות לראשונה. הייתי במטבח עם אמי כשמישהו דפק בדלת כדי להגיד לה שמתאבק בשם ריוטקול ג'ים רייט מת. ריוטקול נראה כמו גרסה ענקית של וולט דיסני, ואהבתי לדבר איתו כשהגיע לביתנו.
היא אמרה לי שריוטקול עלה לגן עדן ולעולם לא יחזור, ושבמוקדם או במאוחר כולם מתים, כולל היא ואפילו אני. אלוהים מחליט מתי זמנך נגמר. אנשים טובים הולכים למקום טוב שנקרא גן עדן ואנשים רעים הולכים למקום רע שנקרא גיהינום. היא אמרה שאף אחד לא בטוח בכך שגן עדן או גיהינום קיימים. אולי כשמתת, זה פשוט נגמר. היא אמרה שהיא מאמינה בגן עדן, אבל שאני יכול להאמין במה שארצה.
הורי חשבו על חופש. הם מעולם לא ניסו לכפות דת עלינו. פעם, כשניתנו לנו בגדים מהרחוב, הורי הלבישו אותנו והלכנו לכנסיה ביום ראשון עם ז'קטים ועניבות. זה היה סיוט להורים: ילדים מקללים, נלחמים ובוכים במהלך הדרשה. הם לעולם לא ניסו זאת שוב. היה לי מעט קשר אם בכלל לדת מאורגנת, אך תמיד חשתי בנוכחות אלוהים.
בית הארט היה הכלאה בין מלון גדול בו שבתו המנקים, מקלט לחתולים ולכלבים ובית יתומים לנערים בעייתיים. חמשת אחי הבוגרים בילו הרבה זמן בלהקשיח אותי לקראת החיים. ברוס הדריך אותי, אבל ההשפעה הגדולה בחיי הייתה הקטן מביניהם, דין, שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים. קרנו לו "ביז" כי תמיד היו לו עסקים. הוא היה זומם ולא היה כנה אך אהבתי אותו: הוא היה הגיבור שלי. הוא לימד אותי לעמוד על שלי ושמעל הכל, אני מהילדים של משפחת הארט. כל אחיי היו נאים, אבל דין נראה הכי טוב, עם חיוך לבן וגדול ועיניים חומות וכהות. הייתי גאה להיות עוזרו, במיוחד במלחמות הנצחיות עם שתי האחיות שהציקו לנו.
אלי, הילדה הראשונה, הייתה האהובה של אבי. היא הייתה קטנה, כמו דין, עם אותם שיער ועיניים שחורות, והיה לה מזג חם. ג'ורג'יה הזכירה מאוד את אבי, עם שיער בלונדיני, עיניים כחולות וסנטר חזק. ג'ורג'יה העריצה את אלי כמו שהערצתי את דין.
אתם בטח חושבים שעם כל כך הרבה אחים, לבנות יהיה קשה, אבל אבי רץ לעזרתן כמו דוב כועס לשמע כל רחש. רוב חיי תמכתי בדין, עמדתי על שלי מול אלי וג'ורג'יה וחטפתי מאבי על כך.
אבי היה SHOOTER, או מתאבק הכנעות, ואהב לקפל כל אחד שרק עבר את הדלת. אני זוכר אותו מכניע עד כאב את האב רוברטס, הכומר הכתולי שהטביל אותנו. האב רוברטס התקרב לאלוהים יותר ממה שרצה כשנכנס לצינוק במרתף של אבי. אבל סטו לא היה גזען: הוא פעם הכניע גם רבי.
הצינוק היה חדר מכווץ עם מזרנים ספוגים בזיעה ובדם שכיסו רצפה מרופדת בדקיקות. היו חורים גדולים בתקרה הנמוכה בגלל כפות רגליים וראשים של מתאבקים. סטו אימן ושבר את המתאבקים שלו שם, מחזיק אותם כמו תמנון, מכאיב להם מספיק חזק כדי שצרחותיהם יהדהדו בכל הבית. פעם שוטטתי בחוץ בבוקר שבת עם דין והצצתי אל החלון כדי לראות בערך תריסר ענקים עם צוואר גדול כשהם צועקים וגונחים, מרימים משקולות או משתטים על המזרן, בוחנים אחד את השני, עד שאבי הגיע ושם את מכנסיו השחורות. הם קראו בתדהמה כשמתח אותם חזק, אחד אחרי השני. כשגמרו, הם התקלחו וחלקו בירה שסטו הכין בעצמו ואיחסן במקרר ליד המקלחת במרתף. הוא בקושי שתה בעצמו אבל הכין בירה למתאבקים.
אמי הייתה קטנה, רק 1.57 מטר, אבל הייתה היחידה שגרמה לסטו לברוח.
היא הוציאה את זעמה עליו לעיתים קרובות. לפעמים כשהתווכחו היא התחילה לבכות ואיימה שתעזוב אותו ותחזור לניו יורק. זה אמר שהיא תעזוב את כולנו. היא ארזה מזוודה בזמן שאבי חזר שוב ושוב "בבקשה, יקירה, בבקשה!". הלכתי למיטה בבכי, חושש שהיא תלך לנצח. אחי הבוגרים, שהיו רגילים למריבות, אמרו לי לא לדאוג, הכל היה הצגה גדולה. בבוקר המחרת הורי ישבו במטבח, שותים קפה וצוחקים כאילו כלום לא קרה. זה קרה כל כך הרבה פעמים עד שלפעמים היה לי קשה לסלוח לאמי על שאיימה לעשות זאת. לפחות אבי בחיים לא דיבר על לעזוב אותנו.
כשאני הגעתי, אמי ויתרה על עבודות הבית. תמיד היו ערימות בגדים, צעצועים שבורים וציוד ספורט ישן בכל מקום. במטבח תמיד היו ספלים וכלים מלוכלכים. היא הייתה די מתבודדת, אני מבין כיום. בדרך כלל מצאת אותה באחד משלושה מקומות: חדר השינה, המטבח או המשרד, בו עבדה כל השבוע על הכנת מודעות, תשלום חשבונות ומענה לצלצול הבלתי פוסק של אחד משני הטלפונים השבורים על השולחן.
סטו כמעט תמיד היה מחוץ לעיר מתאבק, כשהלך בכל לילה בשבוע לערים כמו ססקטון, רגינה, אדמונטון, לת'ברידג', רד דיר ועד למונטנה. בליל שישי הם עצרו בקלגרי, ויום שבת היה יום המנוחה היחיד להורי. כשאבי עבד בבית, הוא בדרך כלל נשען על הכיסא המשרדי שלו, ידו הגדולה על מצחו כשהוא מדבר עם מתאבק או מקדם בטלפון כשאמי הקלידה במכונת הכתיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה