סטו עשה את כל הקניות, מעט ניקיון, רוב הבישולים וכל הנסיעות. כשאמי הייתה בהריון עם ברוס, הוריי היו מעורבים בתאונת דרכים במונטנה שגרמה לה לפחד ללמוד לנהוג. איזה מטורף נסע בכיוון הלא נכון והתנגש במכונית שלהם. שיניה של אמי התנגשו בלוח המחוונים וראשה התנגש בשמשה, וכך היא נפרדה ממראה הדוגמנית שלה. לקח קצת זמן לפני שהחלימה, והיא פחדה שתאבד את תינוקה עד כדי כך שכשברוס נולד, תמיד היה לה מקום חם עבורו. סטו שרד בגלל חזהו הגדול והעבה.
החצר האחורית הייתה מסלול מכשולים שהיה מלא במכוניות ישנות, ציוד חווה ישן, זירות היאבקות וזבל. באמצע שוטטו דפני הפרה, שתי עיזים, מאות תרנגולות ומייטי התרנגול, שנקרא על שם המתאבק המקסיקני מייטי אורסוס.
שיער קצוץ, מכנסיים חומים וחולצות T היו בנוהל עבור כולנו. לבשתי כובע בוקרים מקש שבקושי הורדתי. רובנו הלכנו יחפים, לפחות עד שהתחיל בית הספר. תמיד נחתכנו ברגליים מזכוכיות שבורות והיה לנו מזל אם מצאנו משהו להפוך לפלסטרים. דברים כאלו היו נדירים בבית הארט. ובקושי היו לנו חפצי מותרות כמו מברשות שיניים, אלא אם ספרתם את שתי השבורות בתא המקלחת של הבנים, יחד עם פח למשחת שיניים שהיה שם לפני שנולדתי. ציחצחתי את שיניי עם האצבע. בימים של בית הספר אבי הכין קערה ענקית של דייסת שיבולת שועל לכולנו. בסופי השבוע היה עלינו להאכיל את עצמנו. למדתי בגיל מוקדם לעמוד על כיסא, להדליק את התנור בגפרורים, לבשל ביצים, להכין טוסט ולחתוך גבינה ופירות עם סכין קצבים גדולה באופן מגוחך. הבחירה הייתה בין זה ובין לגווע.
מאז שאני זוכר את עצמי אמרו לי להגן על הכבוד המשפחתי. בגיל 3 או 4, אחיי אימנו אותי במה שהיה הקרב הראשון שלי. נלחמתי מול אחד מהילדים של אלופי הזוגות, האחים סקוט, שהיה בגילי. באותו מקום בו היה שטח המרעה של דפני, התגלגלנו על קוצים וצואת פרות. הפסדתי בקרב צמוד.
דין ואני אספנו תמונות נוצצות של כל המתאבקים הגדולים של אז. השתאתי למראה אנטוניו הגדול, הבהמה חסרת השיניים עם השיער הארוך והזקן המדובלל. אבל ממש אהבתי את המתאבקים במסכה: ד"ר מוות, מר X, המשמיד והאהוב עלי: ילד הזברה, עם המסכה המפוספסת בצבעי שחור-לבן שלו. חגורות האליפות של אבי היו מזהב ומכסף עם אבנים טובות אמיתיות עליהן. האחים שלי ואני הכנו חגורות משלנו מעטיפות מתנות חג מולד בצבעי זהב וכסף, כשחתיכות בקבוק זכוכית שבור היו האבנים. יום אחד דין ואני שיחקנו באסם מאחורי הבית. הוא משך אותי לגג על חבילת חציר שהייתה מחוברת לגלגלת. כשהתקרבתי אל הגג, החבל נקרע ונפלתי למטה, ראשי מתרסק על רצפת הלבנים. שכבתי שם גונח ומסוחרר, חבורה מתחילה לצוץ על ראשי. דין הדומע הבטיח לתת לי תמונה של אנטוניו הגדול אם אבטיח לא לספר, אז המצאנו סיפור על איך שמעדתי וראשי נפל על סלע. דין היה טוב בלהמציא סיפורים. הוריי היו מודאגים כשראו את החבורה הכחולה-סגולה, וכעסו עלי למשך כמה ימים, אך לא לקחו אותי לרופא. הפרס על שתיקתי היה תמונה של אנטוניו הגדול מושך אוטובוס בשרשרת.
רוב הזמן ביתי נראה כמו קטע מתוך הספר "בעל זבוב", ודאגנו לעצמנו. היינו כל כך פרועים עד שהשכנים- ובאותה תקופה היו רק שתי משפחות שגרו קרוב אלינו- בקושי הרשו לילדיהם לשחק איתנו. אחד מהיתרונות במשפחה גדולה הוא שתמיד היו מספיק שחקנים לבייסבול ולפוטבול. פה ושם אבי הגיע ובעט בפוטבול הרחק מעבר לעצים, אל החצר של השכנים.
סמית' וברוס היו כמו מאפיונרים קטנים: תמיד מתכננים משהו רע. נראה כאילו אהבו להציק לוויין ולקית'. לקית' לא הייתה בעיה לעמוד על שלו, אבל וויין הקטן בדרך כלל חטף. התאבקנו אחד מול השני לעיתים קרובות, ואני זוכר פעמים בהם סמית' וברוס עילפו אותי בלי כוונה. סטו הגיע ודרש לדעת "מי עשה זאת?". מעולם לא רציתי שסטו יכעס על מישהו, אבל יללתי למרות שלא רציתי. אז היססתי לענות מתוך פחד, והוא כעס יותר. סמית' עמד ישירות מאחורי סטו, בוהה בי עם אגרוף קמוץ, מצביע לכיוון וויין ואומר "תגיד שוויין עשה זאת!". וויין שיחק בצעצועים, עסוק בשלו. בין אבא לסמית', לא הייתה לי ברירה אלא להצביע על וויין, שהסתכל בדיוק בזמן לראות את אבא חונק אותו. סמית' וגם ברוס לעיתים קרובות הבטיחו לי הגנה מוחלטת מוויין הכועס. במוקדם או במאוחר וויין הרביץ לי, וכעונש הם הרביצו לו. זאת הייתה הרוטינה אצל משפחת הארט. אם זילזלו בוויין, הוא לא היה היחיד. אליסון, שהייתה הקלה ביותר מבין ילדי הארט, לעולם לא קיבלה את האהבה ששתי אחיותיה הבוגרות קיבלו. כמוני, נראה שתיפקדה יותר טוב בכוחות עצמה.
אני זוכר פעם שסטו הרביץ לי ואז הוא ואמי צעקו עלי על משהו שלא עשיתי. החלטתי להעניש אותם ולברוח. תיכננתי הכל. חתכתי חתיכת גבינת צ'דר, שמתי קצת תפוחים בתיק ועזבתי את הבית בצהריים, הולך מערבה אל ביתו של מר פרגוסון. הוא היה נהג האוטובוס של בית הספר, והאוטובוס הגדול והצהוב שלו הזכיר לי את גבינת הצ'דר שלי, אז עצרתי שם, התמתחתי על הדשא היבש, ובהיתי בשמיים הכחולים ובעננים. דימיינתי את אמי בוכה ושואלת את אבי "מה עשיתי?" ואת אבי, עם הבעה חתומה, מדבר עם שני שוטרים, כשאחד מהם כותב על דף והשני מציע להשתמש בכלבים כדי לאתר אותי. רציתי שיסבלו כי היו קשים איתי, אבל שיניתי את דעתי. חשבתי על כמה שסטו כעס בחלום, וידעתי שאני בצרות. מעל הכל, הגבינה והתפוחים לא הספיקו לי. זאת הייתה דרך ארוכה בחזרה, אבל עשיתי זאת בחצי מהזמן, והאטתי רק כשהייתי קרוב מספיק לראות שלא היו שום ניידות או שוטרים שחיכו לי. נכנסתי אל המטבח. אמא ואבא קראו את העיתון והטלוויזיה הייתה דולקת בקול נמוך. על השולחן הייתה הערימה הקבועה של כלים מלוכלכים, מלבד קערה ענקית של ספגטי. אמי אמרה "שלום, מותק" במבטא הניו יורקרי שלה, אבל סטו לא הסתכל. אף אחד לא שם לב שברחתי. ישבתי ואכלתי את הספגטי הקר שלי ולעולם לא חשבתי שוב על לברוח.
תמיד ציפיתי לימי ראשון. אלו היו הימים שבהם הורי בישלו את הארוחה הגדולה ביותר של השבוע. אחרי ארוחת הערב, אבי היה לוקח אותנו למרתף ונתן לנו להתאבק אחד עם השני, כשהוא מלמד אותנו את הבסיס. אז הוא גרם לנו לרוץ במעגל על המזרן ובגרסה מוזרה של מחניים, ניסה להפיל אותנו באמצעות אחד מכדורי העור שלו. אהבתי את המשחק ורוב הזמן הייתי האחרון שעמד. אז הייתה המקלחת. דין ואני בדרך כלל בכינו כי סמית' וברוס השתינו לנו בתוך הפה או הרביצו לנו בעין וזה כאב. כל מה שיכולנו לעשות היה להשתין להם על הרגליים. אי אפשר היה להלשין עליהם כי בבית הארט, היית אשם במשהו רק אם נתפסת. אחר כך, כולנו שמנו פיג'מה וצפינו בבוננזה, ששודרה ב-9 בערב. אהבתי לדמיין את המשפחה כמו משפחת קרטרייט.
הייתי בן 4 כשאחי הצליחו לשכנע את אמי לתת לי ללכת איתם לצפות בקרבות בקלגרי, כשהבטיחו לה שישמרו עלי. רק הבנים יכלו ללכת. בלילות שישי נסענו למה שנקרא אז ביתן ויקטוריה, עם אבי בלימוזינה הארוכה שלו, שהיו בה ארבע שורות מושבים, ארבע דלתות בכל צד ומתלה מטען גדול עליה. הוא נתן לנו את התוכניות עטופות בנייר חום, ובלימוזינה כולנו קרענו את הנייר. אני עדיין זוכר את ריח הדיו הטרי ואת תחושת הנייר החלק. הבוגרים מכרו את התוכניות, אבל העבודה הראשונה שלי הייתה להוציא את מספרי המזל מקופסת מתכת גדולה במהלך ההפסקה. העבודה הייתה קצרת חיים, ובמהרה הוחלפתי באינקי (רוס) החמוד בעל השיער המתולתל. אחר כך הרווחתי כמה דולרים בשבוע ממכירת התוכניות. כך למדתי איך לספור, אבל גם למדתי שאם אתאמץ ממש, אוכל להרוויח מספיק כסף כדי לקנות חיילים, אינדיאנים ובוקרי צעצוע. בחורף היה קשה למכור ולעמוד בקור המקפיא. וברגע שרוס גדל מספיק כדי למכור תוכניות, הוא לקח לי נתח שוק כיוון שהמעריצים אהבו לקנות מההארט הצעיר. פגשתי כל מיני דמויות מטורפות: בוקרים אמיתיים ואינדיאנים אמיתיים. נשים זקנות, ידידותיות, גדולות ושמנות. וכמה צעירות יותר שלבשו תוספות שיער, עישנו סיגריות, ושמו בושם זול וליפסטיק אדום, כשהן נדחסו אל שמלות רשת קצרות כאילו היו גירסה זולה של מרילין מונרו. היו גם צעירות יותר שאבי קרא להן "עכברות זירה", אבל זכרתי מה שברוס אמר לי פעם "כל העולם אוהב מאהבים ולכן העולם אוהב אותי!". חשבתי שזה יהיה אני יום אחד.
במהלך הקרבות, דין, רוס ואני ישבו בשולחן הטיימקיפר בצד הזירה. לפעמים לאבי היו אטרקציות מאוד מעניינות. אני זוכר את קאובוי קארלסון מטפס במורד ובמעלה סולם כשסוס תלוי על כתפו. לפחות פעם בשנה, טד הנורא, הדוב המתאבק, הגיע לעיר לכמה חודשים. טד הנורא חי בכלוב מתחת למרפסת שלנו. דין, אלי, ג'ורג'יה ואני הושטנו את רגלינו דרך הסורגים כדי לתת לטד ללקק גלידה. פעם הוזמנתי למסיבת יום הולדת של ילד שכן. הוריו לקחו אותנו מעבר לגבעה לאולפן של רשת CFCN לתוכנית ילדים שנקראה התוכנית של צייד הראשים. טד יצא, כשהוא משחק עם ג'ין דובויס, המטפל שלו, כדי לעזור לפרסם את מופע ההיאבקות. אחרי שטד עזב, צייד הראשים הגיע ושאל את הילדים שאלות. באופן מוזר, הוא שאל אותי אם הייתי רוצה דוב כזה בחצר שלי. הוא צחק מאוד כשהתעקשתי שהדוב הזה באמת חי בחצר שלי. הוא המשיך לקרוץ למצלמה עד שהתעצבנתי עליו. אמי חיבקה אותי כשהגעתי הביתה, היא ראתה הכל. "כל כך צדקת, מותק. לפחות ניסית, ולא נכנעת".
כשדין ואני השתעממנו מהקרבות, הלכנו לקדמת הביתן, שם תמיד היו הרבה ילדים מפארק ויקטוריה הסמוך. הילדים היו עניים כמונו, אז התאמנו להם. התאבקנו מולם על הדשא, ודין תמיד התרברב שאנחנו ילדיו של סטו הארט, רק שאף אחד לא האמין לו. הורדנו את חולצותינו וכעבור שעה היינו מכוסים בזיעה כשסיימנו להילחם מול כולם. מעולם לא הפסדתי בקרבות הללו, וכך גם דין. זה היה הזיכרון הכי יפה שההיאבקות נתנה לי. כשהמופע נגמר, אבי הסיע את המכונית לשם וצפר לנו, ונדחסנו פנימה. הילדים מפארק ויקטוריה הסתכלו עלינו בתדהמה. "וואו, הם באמת הילדים של סטו הארט!". בנסיעה הביתה ציפיתי לפודינג השוקולד שאמא, אלי וג'ורג'יה הכינו לנו. לפעמים בדרך הביתה, אבי האט והצביע על שנדליר גדול שהיה תלוי בחלון של חנות מנורות בשדרה ה-11, ואמר כמה רצה לקנות אותו. אני חושב שכולם במכונית חלמו על מה שרצו בחייהם. הייתי שמח בנסיעות הללו פשוט בגלל שאבא היה שמח.
להיות ילד סנדוויץ' היה כמו להיות תקוע באמצע שום מקום. סמית' היה ביריון שלא רצה לגדול, לא משנה כמה שהורי ניסו להפוך אותו למנהיגנו. בחיים לא הבנתי את סמית', ורק בשנים האחרונות אחת מאחיותיה של אמי עידכנה אותי בנוגע למה שקרה לסמית' לפני שהורי עברו לקלגרי. כשסטו ואימי היו מעורבים בתאונת הדרכים, סבתא לקחה את סמית' כדי שאמי תוכל להחלים. אבל אז היא לא החזירה אותו. היא וארבעת אחיותיה של אמי פינקו אותו עד שהיה בן 4. כשעברו לקלגרי, סטו החליט שמספיק זה מספיק (הערת המתרגם: וזה זמן לשינוי!) ודרש שסבתא תחזיר אותו, אך היא עדיין סירבה. סטו נסע עד לניו יורק כדי לקחת אותו. זה היה שינוי גדול בחייו של סמית', מפינוק של חמש נשים לעולם המשמעת של סטו, עם שני אחים קטנים ועוד בדרך. כשהיינו ילדים, כולנו ידענו שמסיבה כלשהי, לא נראה את סבתא או את הדודות. הקשר היחיד איתן היה גלויית חג מולד, כולל תמונה, שאמא שלחה חזרה מזרחה כל שנה. מצד שני, ברוס היה לפעמים חכם מדי. הוא השפיע עלי מאוד, ולימד אותי על ספורט, מיקי מנטל, בייב רות', ג'וני יוניטאס וגורדי האו. הוא גם לימד אותי להתפלל והוסיף לתפיסתי לגבי אלוהים- ואז איזן זאת כשלימד אותי על בנות. בלילה עברתי איתו על ספר המחזור שלו ובחרנו את היפות ביותר. לא הייתי בררן, אהבתי בלונדיניות, ברונטיות וג'ינג'יות.
לדין היה דימיון מפותח והוא היה מרותק ממכוניות ומדמויות של המערב הישן, במיוחד דייבי קרוקט, דניאל בון, גנרל קלוסטר וביל היקוק הפראי. הוא עודד אותי להתנהג יפה מול בנות ולימד אותי לנשק, כשהשתמש בכרית כחברה דימיונית. יום אחד שיחקנו בקומה האחרונה והנטושה של הבית עם מחנה צעצוע שקיבל ליום ההולדת. היו שם מחבתות מזויפות, בולי עץ מזוייפים ואש מזוייפת. בשלוש בבוקר, אמא העירה אותנו אחד אחד ואמרה לנו לא להיבהל ולצאת איתה החוצה כי הבית נשרף. הלכנו מאחוריה בטור, שמיכותינו עלינו. ראיתי ריבוע אדום על הבניין. דין הדליק אש אמיתית וכשלא יכל לכבות אותה, דחף עליה מזרן גדול בחושבו שזה יבלום אותה. בליל ינואר קר, עמדנו בחוץ עם אמא, מסתכלים על מכבי האש משפריצים מים על הגג. סטו לא היה בעיר אלא חזר למחרת, וכולנו ידענו שצריך לשלם. ברגע שנכנס הביתה, סטו ציווה על כולם לעלות לעליית הגג והסביר לנו בכעס על הסכנות של מה שיכול היה לקרות. אז הוא תפס את דין בשיער וזרק אותו במדרגות. פחדתי. כיוון שתפס את ברוס ואת וויין משחקים בגפרורים כמה ימים לפני, הוא זרק את שניהם במדרגות כשהתפללתי שלא יזרוק גם אותי. בסוף, סמית', ברוס, וויין וקית' הוצאו מחדר הבנים אל עליית הגג המחודשת כדי למנוע מהם להרעיל את מוחם של אחיהם הקטנים, אך זה היה מאוחר מדי.
כל שנה אבי הפסיק את סבב ההופעות בקיץ באמצע יולי. באותה תקופה, מופע השוורים של קלגרי נקרא המופע הטוב ביותר בכוכב, וכל יולי אנשים מכל העולם באו ליריד. היו כובעי בוקרים בכל מקום, גלגל ענק ורכבת הרים, ריח צמר גפן מתוק מעורבב בסירחון גללים. כשהרודיאו התחיל, אבי הריץ את מופע ההיאבקות הגדול ביותר שלו בכל השנה, סופרקארד מלא באטרקציות הגדולות ביותר. ב-1964, הוא הביא את אלוף פדרציית ההיאבקות הכלל עולמית, ברונו סאמארטינו, שבדיוק ניצח את נער הטבע הגדול, באדי רוג'רס, שהיה המתאבק הטוב בעולם בזמנו. סטו גם הביא את רוקי מרציאנו, אלוף האיגרוף הבלתי מנוצח, לשפוט במיין איבנט. אחרי צעדת השוורים, כל הילדים במשפחה הצטלמו לצד הלימוזינה עם מרציאנו כשפרץ ריב בין דין ואלי. סטו הכה את דין באוזן כמה שניות לפני הצילום, ועדיין כולם נראו שמחים, אפילו דין. למדתי כעבור כמה שנים שמרציאנו היה גנב נוראי, וכשעזב את העיר הצליח לגרום לסטו לרשום לו שני צ'קים. אפילו שידע כמה אבי היה זקוק לכסף, הוא פדה את שניהם. למרות ניסיונותיו של אבי להשיג מחדש את הכסף ממנו, הוא לא הצליח. כעבור שנה מרציאנו נהרג בהתרסקות מטוס. אמי לא הזילה דמעה. באותה שנה אבי הימר על כל החסכונות שלו כדי לרכוש בר על חוף בשם חוף קלירווטר, במרחק קטן מחוץ לעיר. הרעיון היה שכך יוכל לגמור את חודשי הקיץ, שבהם הטריטוריה לא פעלה. החוף הכיל שני אגמים מעשה ידי אדם, שולחנות פיקניק, אתרי ברביקיו וריקודים ובניין תחת זכיינות. הרעיון היה שהילדים יעבדו שם בקיץ ואז מתאבקים טובים יותר יבואו לעזור לאבא שהתחיל להופיע שוב בספטמבר. החוף נהיה נוראי עבורי. לעיתים קרובות הייתי צריך לגבות את דמי הכניסה מהאנשים בבוטקה קטן בגודל תא טלפון. היו זבובים ואספתי 5 דולר למכונית. לעיתים דחפתי 400 או 500 דולר לכיסיי, וזה נס שלא שדדו אותי.
לפעמים זה היה יותר מדי עבורי, לשבת שם בחום בלי שירותים, מים או אוכל. זה היה במרחק 5 דקות מהאגמים, שם רוב הזמן אחיי שחו, העמידו פנים שהם מצילים, פלירטטו עם בנות, ולא חשבו עלי. בוקר אחד סטו העמיס את כולנו על הרכישה האחרונה שלו: יודסון סגולה מודל 1959 יפהפייה, והסיע אותנו לחוף. כל הדרך אמרתי שלא רציתי לחזור לבוטקה, וכשהגענו לשם, כמובן שוויין ציווה עלי ללכת לבוטקה. כשסירבתי בכעס, סטו תפס אותי בשיערי וגרר אותי בחזרה למכונית, כשהוא פותח את ראשי מעל לגבה הימנית. בנסיעה חזור, לחצתי את חולצתי אל העין כדי למנוע מהדם לנטוף על המכונית החדשה. הוא ביקש ממני לא לספר כלום לאמא, וכשהרגשתי צער, הבטחתי שלא. הוא שאל אותי מה יוכל לתת לי כדי לפצות אותי על פתיחת הראש, וביקשתי אופניים: הייתי האח היחיד בלי. כשהגענו הביתה, הוא אמר לאמי בדיוק מה שקרה בכל מקרה. כמו תמיד, לא היה פלסטר, אז הוא שם נייר דבק על החתך והלכנו לרופא. בדרך, סטו עצר בבית של מפיק תוכנית הטלוויזיה שלו ואמר שהיה חייב לדבר איתו. אז ישבתי במכונית החמה, תולה את ראשי מחוץ לחלון. כעבור שלוש שעות סטו חזר ולקח אותי לקבל תפרים. בנוגע לאופניים, סטו קנה לי אותם- כעבור 7 שנים. זמנים קשים היו לפנינו, ואחרי הפגישה באותו היום, הייתי הקטן בבעיות שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה