החיים בבית הספר היו סוג אחר, קודר יותר, של גיהינום. בית הארט היה סביבה נוראית ללימודים. בגלל שסמית' היה כבר בוגר, אמי נידבה אותו לעזור לי עם שיעורי הבית. הוא לא היה מורה, אז השיטה שלו הייתה להרביץ לי בראש כשלא ידעתי את התשובה הנכונה, דבר שקרה לעיתים קרובות מאוד. באותה תקופה, הבנתי שחכם יותר להתנהג כמו דין ולשקר לאמא שלי שיש לי בכלל שיעורי בית. למעשה, למדתי לשקר מתי שזה הקל על הדברים. בבית הארט, לשקר זה לשקר רק כשנתפסת. אבי בדרך כלל איחר לכל מקום והוא הוריש את ההרגל הזה לילדים. כשהחמצנו את האוטובוס לבית הספר, רוב הזמן, הוא היה מעמיס אותנו ללימוזינה ומסיע אותנו לבית הספר, מחליק לו על הכביש עד שעצר בחניון של ביה"ס היסודי וויילדווד. כל הדלתות היו נפתחות וקומץ ילדי הארט היו יוצאים החוצה בדיוק כשהפעמון נשמע. אז הלימוזינה החליקה לה אל בית הספר הבא, ואל זה שאחריו. מורתי בכיתה ב', מיס מיקלוק, הזכירה לי את המתאבקות היפות של אז. היא לבשה גרביונים ושמלה, והיה לי דחף בלתי נשלט להרים לה את החצאית. יום אחד היא הכריזה בכיתה שתהיה הצגה ואנחנו נתלבש כשדונים. היא אמרה לנו להביא בגדי גוף ירוקים לביה"ס. הייתה לי פוביה לא רק מבגדי גוף, אלא גם מחזיות, מכנסונים וגרביונים. כשמכנסי היו מעורבבים עם בגדי הגוף של אלי או ג'ורג'יה במייבש הכביסה, פחדתי להרים אותם. המחשבה על ללבוש אותם גרמה לי להקיא.
כל יום מיס מיקלוק הזכירה לי להביא את בגדי הגוף הירוקים, וכל יום שכחתי בכוונה. לבסוף, היא אמרה לי לא להעז לבוא בלעדיהם. למחרת כשאבי העמיס אותנו בלימוזינה, התעכבתי מאחור והתחליתי. סטו דרש לדעת מה לעזאזל הייתה הבעיה שלי. בכיתי. "אני לא רוצה ללבוש בגדי גוף!". אמרתי זאת בדרכי לביה"ס עם קצת תקווה, אבל כשהגענו, אבי בא איתי לראות את מיס מיקלוק. כשהוא אמר לה מה חשבתי על לבישת בגדי גוף, היא אמרה "אתה תתחרט על כך, ברט. תצטרך לשבת כל ההצגה". שמחתי שאבי עזר לי. לא ידעתי שיבוא היום ואתפרנס מלבישת בגדי גוף- ועוד ורודים! באותה תקופה התחלתי לצייר ציורים, כנראה הדבר המועיל היחיד שסמית' לימד אותי. אם לא היו לי הצעצועים שרציתי, פשוט ציירתי אותם. כשלשוני מתעוותת מעל שפתי העליונה, ציירתי את פרנקנשטיין נגד איש הזאב, ואת וולף ומונטקלם על פסגות אברהם, אבל מה שציירתי הכי טוב היו פרצופים מכוערים של המתאבקים האהובים עלי. הייתי קרוע בין סנופי והברון האדום (הערה: טייס שסנופי מגלם), בין גיבורים מסוג הוגאן לבין וואלדו ואן אריק, מתאבק קירח ששלט בטריטוריה של אבי כביריון נאצי. וואלדו אמר שהוא אח של עוד נאצי, פריץ ואן אריק. כעבור שלושים שנה, וואלדו צחק כאילו זה היה הדבר המצחיק ביותר בעולם כשסיפר לי על מתיחה שמתח את אבי. הוא גנב את דפני הפרה ומכר אותה לקצב. אז הוא העניק לסטו בשר אדום ואמר שחבר חוואי נתן לו אותו, ושהוא רוצה לתת זאת לאבי בגלל שיש לו הרבה ילדים. דפני המסכנה. ממש בדיחה. ב-1963 נולדה אחותי דיאנה, בלידת עכוז שממש הקשתה על אמי. הרופא התעקש שדיאנה תהיה הילדה האחרונה של אמי, אך אמי העקשנית החליטה שהיא רוצה עוד אחד כדי שיהיו 12. במאי 1965, אמי חזרה מבית החולים עם התינוק האחרון למשפחה, אחי הצעיר אואן. אלי וג'ורג'יה התחרו בדרך הביתה כדי לראות מי תראה אותו קודם, אבל השגתי אותם במטר האחרון וטיפסתי במדרגות והייתי הילד הראשון שקיבל את אואן. מהרגע שראיתי אותו, רציתי להיות עבורו האח הטוב ביותר.
ברגע שיצא מהעריסה, הבנות טיפלו בו, והוא חי בחדרם עד שהיה בן 3. הוא נראה כמו וודסטוק מהקומיקס של פינאטס (סנופי), עם אף נשרי, שיער בלונדיני ועיניים כחולות. בגלל שחי עם הבנות, אואן נהיה רכלן, והלשין על הבנים כל הזמן. אז, לילה אחד אמי סתם אמרה שאואן יעבור לחדר הבנים. פאניקה הופיעה על פניו ועיניו התרחבו. דין ואני בהינו בו, והוא ידע בדיוק מה זה אמר. כמה שעות לאחר שהזיזו את מיטתו של אואן, ויכוח פרץ בין דין ואלי. מכיוון שסטו לא היה בעיר, אמי התערבה ודרשה לדעת מי התחיל. אואן הקטן עמד, מחזיק בשמיכתו הקטנה, ואמר "אלי התחילה, אמא". זה היה נכון, אבל גם חכם: אואן זכה בלב הבנים בשנייה. ברוך הבא למועדון, אחי. כמו שברוס טיפל בי, זאת נהייתה האחריות שלי להלביש את אואן, לסרק אותו, לקשור את נעליו וללמד אותו איך להיות הארט. בקיץ 1965, במופע סטמפיד של אבי, צפיתי באלוף לשעבר, פאט או'קונור, נלחם מול ג'ין קיניסקי, שהכיר את סטו כבר שנים והיה אלוף ה-NWA. מאז 1948, ה-NWA היו אסופה של ארגוני היאבקות צפון אמריקניים שהתאספו כל שנה כדי לבחור באלוף ה-NWA- מישהו שידע למשוך קהל- ונתנו לו להגן על התואר בכל הטריטוריות. הייתי מרותק מכמה שהקרב נראה אמיתי, אבל באותו זמן גם תהיתי איך זה אפשרי שמישהו יעשה זאת או את המהלך הזה או ישבור את האחיזה הזאת. בלי לדעת, למדתי פרו רסלינג. אבל נכשלתי בכל דבר אחר. ברגע שאבי סגר את הארגון לקיץ, הייתי צריך לשרוד עוד קיץ בחוף קלירווטר. לדין היו עוד אופניים, שהשיג בדרך מפוקפקת, ונתן לי לרכוב עליהם בעצמי עד לאן שיכולתי להגיע. אחרי שחזרנו הביתה מהחוף, או בסופ"שים נדירים בבית, לקחתי את האופניים הללו ורכבתי. זאת הייתה טעימת החופש הראשונה שלי, בריחה מהבית. גיליתי שאני נהנה להיות לבד עם חלומותי על בוקרים, חיילים, בנות והיאבקות, הרחק מהרעש והקרבות.
בדרך כלל עשיתי כל מה שיכולתי כדי להימנע מאלי ומג'ורג'יה. הבעיה הגדולה בחיי הייתה שנפלתי קורבן לניסיונות של אלי לראות את סטו מעניש אותי על כך שנולדתי. עם מזגה החם, אלי התווכחה איתי בויכוחים שבהם סטו התערב לטובתה וכיסח אותי. וג'ורג'יה, התומכת שלה, לא יכלה שלא להלשין עלי, וגם זה הכניס אותי לצרות. ניסיתי גם להימנע מרוס, שהיה מוזר. היו לו בעיות אוזניים וצינורות הוכנסו אליהן, מה שמנע ממנו לקבל מכות. הוא היה מאוד חכם וכבר בחיתולים ידע לקרוא עמוד שלם בתוכניה. הוא היה עקשן ושנא להפסיד בהכל, וזה היה קשה לי, כי כשגדלתי לימדו אותי שאחים קטנים צריכים לעשות מה שאחים גדולים אמרו להם. רוס לא הקשיב לי או לאף אחד, ואם התעמתת איתו, הוא לעולם לא היה נכנע. דין הרגיש כמוני כלפי אלי וג'ורג'יה- להילחם מולן יעלה לנו ביוקר. העסקנו את עצמנו כששיחקנו הרבה פוטבול ובייסבול עם ילדי משפחת מק'דונלד- ג'וני, קרן וקמרון, שחיו קרוב. היה קל לפתור הכל כשהיינו צריכים שהבנות יצרו קבוצה. המשחקים היו זכרון נפלא- מקום בו מצאתי רוח צוות, סדר וחוקים הגיוניים. בסוף השבוע האחרון של הקיץ לפני בית הספר, אבי הגיע הביתה עם קופסת תפוחים, תפוזים, בננות, וכל מיני ירקות קשורים לגג המכונית. בדרך כלל נתנו לו את כל הסחורות הפגומות שיכל לקחת. עזרתי לו בשמחה להוריד את הארגזים הכבדים ושמתי אותם מתחת למרפסת איפה שהיה הדוב. לא יכולתי שלא לשמוח להרים את קופסאות הבננה. אהבתי בננות.
כשהתלוננו על התרומות, אמי אמרה כמה היה קשה לאבי כילד, לחיות בעוני עם שתי אחיותיו והוריו בערבות של אלברטה, לפעמים רק עם אוהל ומדורה שיחממו אותם, אוכל ארנבים וציפורים שסטו צד עם מקלעת. סבתי מצד אבא מתה לפני שנולדתי, וסטו מעולם לא דיבר על אחיותיו. לא פגשנו דודות. הקשר היחיד לאותו הזמן היה אביו של סטו, אדוארד, שלא היה לו לאן ללכת ולאחרונה עבר לחדר ליד המכון במרתף שלנו, יחד עם זירו הכלב הדלמטי. סבי היה נחמד כלפי, אך היה קנאי דתי וגם קצת מטורף: הוא הוציא את כלבו לטיולים ארוכים של 48 קילומטר או יותר. גישתו והרגליו שיגעו את אמי. סטו החל את עונת ההיאבקות החדשה עם צוות יותר טוב ממה שהיה לו לאחרונה ועם תוכנית חדשה: וויילד קאט רסלינג, ששודרה בימי שבת. הוא התחיל לשפץ את הבית, אך זה נגדע כשהכסף מחוף קלירווטר לא הספיק. הלבנים מסביב לחלונות היו חסרות והבית הגדול התקרר יותר כשהימים התקצרו. בלילות חיפשתי אחד מהחתולים שלנו כדי לשים מתחת לשמיכה שיהיה לי חם.
והיה רשע חדש בטריטוריה שהשפיע עלי. סוויט דדי סיקי החליק אל הזירה עם שיער לבן כשלג ומשקפי שמש לבנים, אליל שחור בתחתונים לבנים עם פסים דקיקים וגלימה אדומה, מהודרת ומנצנצת. הוא סחב שתי מראות יד כדי שיוכל להעריץ את עצמו. הוא היה נאה מדי, חכם מדי, שחצן מדי ומגניב מדי. הוא גם היה מחדש ואיש מופע נהדר. רג'י סיקי מיוסטון טקסס בטח השפיע יותר על מוחמד עלי מאשר גורג'ס ג'ורג', שעלי אמר שהשפיע עליו. אבל סיקי גם הושפע מגורג'ס ג'ורג', אז אני חושב שהכל מגיע לאותו מקום. אז סוויט דדי אמר לי שהוא היה השחור הראשון שנלחם על תואר ה-NWA, מול נער הטבע באדי רוג'רס בגרינסבורו, דרום קרולינה בשנות ה-50 (הערה: רוג'רס נהיה אלוף ב-61...). הקו קלוקס קלאן ישבו קרוב לזירה במהלך הקרב. הם עמדו באחדות, ידיהם שלובות, וידעו את סיקי שלעולם לא יעזוב את הבניין כאלוף. סוויט דדי חשש לחייו באותו הלילה. הוא התאבק כבייביפייס, בחור טוב, והשופט אמר לו לא לחשוב אפילו לקמץ את ידו לאגרוף. סיקי נתן לרוג'רס לבצע כל מהלך ולקחת את כל הקרב. זה לא היה רק רסלינג, זה היה עניין של חיים או מוות. אני זוכר אותנו מתקהלים קרוב לטלוויזיה השחורה-לבנה שלנו, שמתלה מעילים היה האנטנה שלה, וראינו את הכרוז החדש של סטו, אד וויילן, מציג את סיקי. וויילן היה גבוה ורזה, מקריח בראשו, לובש משקפיים שחורות וחליפה ועניבה. "גבירותי ורבותי, אל תכוונו את המקלטים," הוא אמר ביובש. בריאיון לאחר מכן, הם שיחקו את התפקידים שלהם. סיקי דיבר על איך ששיגע את כל הבנות, ואז ירד על דייב רוהל, איש בעל זקן שחור ובטן גדולה שהיה הגירסה של הטריטוריה לאלוף קנדי. רוהל הוכרז כחוואי מהאנה, אלברטה. הוא היה מכובד כמו כל מתאבק שעבד אצל אבי, לא עבור כישרונו על המזרן, אלא עבור כך שנתפס כבחור מלח הארץ שהמעריצים באלברטה ובססקצ'ואן רצו להאמין לו.
בימים הללו המעריצים היו חקלאים, חוואים ופועלים שהיו צריכים להוציא אגרסיות בצפייה באלימות מבויימת. מהימים הראשונים של ההיאבקות, הם חונכו להאמין בטכניקות מסויימות ובמהלכים מסיימים. הסיום של רוהל היה פול נלסון בסיסי, הכנעה שמעולם לא ראיתי נעשית אובר בשום מקום אחר. אבל בקלגרי לא היה ספק במעריצים- אם רוהל נעל את זה עליך, אתה גמור. האדם שקובע את הקרבות ואת התוכן שלהם- כמה זמן הקרב יהיה, מי ינצח ומה יהיה הסטוריליין- נקרא הבוקר. לסטו הייתה המילה האחרונה בנוגע לבוקינג בטריטוריה והיה אחראי על המתאבקים. כשמתאבק כעס או התמרמר, לאמי הייתה דרך לשכנע אותו. באותה תקופה, רוהל היה ה"עיפרון" של סטו. הוא יכול היה לכתוב אנשים אל הסטוריליין וגם למחוק אותם. בחיי כמתאבק, מעולם לא ראיתי תסריט לקרב. המתאבקים היו צריכים לספר את הסיפור שהבוקר רצה. הבוקר רק שלט בשלוש השניות האחרונות- בסיום. בוקינג טוב חיוני להצלחת הארגון, לא משנה כמה הרוסטר מוכשר. התלהבות המעריצים משולבת מכישרון אתלטי וסיפור דרמטי שהוא מלהיב ומקובל. כדי שהמעריצים ישהו את חוסר האמונה, הם היו צריכים להאמין שמה שהם ראו יכול היה להיות אמיתי. כל שבוע, כשסוויט דדי ירד על רוהל וקרא לו חוואי חזירים ומורט תרנגולות, השפיל אותו אחרי שתקף אותו אחרי כל קרב, ובסוף השאיר תרנגולת מתה על צווארו, העסקים של סטו השתפרו. סופסוף, כשוויילן ריאיין את סיקי, רוהל הזועם הגיע לזירה כמו טורנדו והתחיל להרביץ, וכולם ראו את חוואי החזירים תוקף את השחור היפיוף. כשהקרב הגיע לרצפה, רוהל רדף אחרי סיקי, קרע את החלוק מהגב שלו והרביץ לו. סטו היה באמצע, ממלא את תפקידו וניסה לשמור על השליטה. אך אף אחד לא הבחין בשני ילדי הארט, דין ואני, משתרכים שם. דין לקח את החלוק מהרצפה כשנחילי ידיים ניסו לקחת אותו ממנו. התלבושת של סוויט דדי הייתה שווה יותר מזהב. וויילן הכריז בקולו הקרוב לפאניקה ש"יש מהומה מוחלטת כאן!". ביום שני לאחר מכן, דין הביא את החלוק הקרוע של סיקי לבית הספר, כשכל הילדים עמדו בטור כדי לגעת בו. היאבקות שוב הייתה מגניבה- וכך גם אנחנו.
כעבור חודש נעלתי ילד מנומש בשם בראט מקפאלריין בהאדלוק במגרש הכדורגל בביה"ס. הוא היה כיתה מעלי וגדול יותר ממני. אני לא יודע מה הייתה הבעיה שלו, אבל הוא צחק על כמה שהייתי עני ולבשתי מכנסיים שאי אפשר היה לתפור יותר. הוא לא הפסיק לצחוק עלי, אז כשתפסתי אותו, לא עזבתי גם כשפניו נהיו אדומות. במרחק שמעתי את הצליל של צופר המכונית של אבי. הגנבתי לדין מבט מודאג, והוא סרק את הרחוב. "תמשיך, זה לא הוא." אבל שנינו הכרנו את הצופר ומי שלחץ עליו. אחזתי בראשו של מקפאלריין ואמרתי לו לוותר. "אין מצב!" הוא פלט. דין החליט. "חייבים ללכת!". שיחררתי את האחיזה והלכנו אל קדמת בית הספר, כשמקפאלריין קרא לי פחדן. בכיתי ודין ניחם אותי "שנינו יודעים שניצחת אותו. אל תדאג, ברט". כשאבי שאל מה קרה, דין אמר "ברט נכנס לקטטה". אבי הסתכל עלי במראה. "ואיך היה?" שאל. לא ידעתי מה להגיד לו. הוא היה יותר מאיים מהילד. בסוף דין סיפר לו שניצחתי אותו, אבל ששיחררתי כשהגיע. בבית, אבא לקח אותי הצידה ונתן לי טיפים: "קודם, תוריד אותו, ואל תשכח: לאן שהולך הראש, הגוף אחריו. הוא לא יטריד אותך אחר כך". אז הוא אמר "רק תזכור מי אתה, ברט". הוא ליטף את ראשי וידעתי כמה אהבתי אותו.
מאחורי הבית היה קרוואן שאבי שכר לאומנית, קייטי אוהי. היה לה סטודיו אך היא טיילה הרבה ולרוב לא הייתה בבית. הייתה לה חיפושית פולקסווגן לבנה שנראתה פוחדת מכל הקאדילקים ההרוסים בחצר. בוקר אחד היה קר כל כך עד שאבי העמיס אותנו במכונית אחת אחרי השנייה וכל אחת מהמכוניות הפסיקה לפעול כשהתניע אותן. עם צעקת "אלוהים אדירים!" סטו ריסק כל שמשה, כשעיניו יוקדות והשאיר סדקים. הוא דחס אותנו אל החיפושית של קייטי וכולנו נלחמנו לא לצחוק כשהתניע אותה אל בית הספר. בדצמבר, אבי הבין שאי אפשר לתקן את החורים בג'ינסים שלנו וציווה על דין ועלי ללבוש חולצות צופים חומות ופתטיות לבית הספר. היה שלושים מעלות מתחת לאפס כשיצאנו מהלימוזינה, מובכים כשעמדנו בקור ברגלינו הלבנות והחיוורות. בסוף השבוע, סטו תפר מכנסיים ירוקות נוראיות עם גומי במותניים. היינו יכולים פשוט ללבוש שלט: עניים מדי עבור מכנסיים. המקום הכי טוב להתחמם בו היה הביתן בליל שישי. הרגשתי שם בבית כי כל הילדים היו עניים כמונו. סוויט דדי סיקי המשיך להביא קהל גדול עבור אבי לתקופה, ואפילו התאבק מול טד הנורא, דוב ההיאבקות. אבל אף פעם לא היה מספיק כסף. יום אחד אמי כל כך כעסה עד שירדה למרתף וזרקה נעל דרך חלון החדר שבו גר סבי אדוארד. מסיבה שרק הוא ידע, סבי תבע את אבי על איזה רכוש באדמונטון שמעולם לא היה שלו, אפילו שסטו נתן לו לחיות אצלנו וידע שבקושי היה לו כסף להאכיל או להלביש את ילדיו (כשמת, אדוארד הארט השאיר הון קטן לעמותה). הבנק תמיד סגר על בית הארט, וכל פעם ששלט "למכירה" של הבנק הופיע לפני ביתנו, אבי הוריד אותו והחביא אותו.
בפעם הבאה: אוהבת אותי כמו סלע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה