בקיץ 1967, הוריי היו יותר שבורים ממה שהיו אי פעם. אבי היה חייב לבלוע את גאוותו וללוות כסף מרואה החשבון שלו על מנת לפרסם בעיתון בקלגרי שהארגון בשמו החדש, סטמפיד רסלינג, יחזור להופיע בחודשי הסתיו. ביום שישי, ה-15 בספטמבר, סטו הסיע את הלימוזינה אל הביתן עבור מה שיכול היה להיות השבוע הראשון והאחרון. ברוס קרע את הנייר מחבילת התוכניות, ועל הכריכה ראיתי ראש כדורי על מבנה גוף שרירי. הוא היה התשובה לתפילותינו: ארצ'י "הרומס" גולדי. הרומס היה המתאבק הכי טוב שאי פעם ראיתי ומי שלמדתי הכי הרבה. הוא שינה את המזל של אבי באותה שנה, ומילא מופע אחרי מופע כשהוא מתאבק מול כל מיני מתאבקים אחרים, כולל סטו בעצמו. אבל לקח זמן לצאת מהבור. באותו חג מולד לא קיבלתי אף מתנה מלבד גורילה אדומה מפלסטיק לאמבטיה וחייל מהפכה אמריקנית כחול מפלסטיק. נפגעתי עד שראיתי את אמי מחייכת ומציעה לנו קפה עם קרם וסוכר לטבול בו את עוגיות השוקולד צ'יפס שלנו. קראתי לצעצועים קינג קונג ומונטקלם ושיחקתי איתם כל שאר היום, מחכה לתרנגול ההודו שנצלה בתנור. לפחות היה לנו את זה.
בשלוש השנים הבאות, בעזרת הרומס, סטמפיד רסלינג חידשה בקנדה ובקלגרי, והפופולאריות שלה הרקיעה שחקים במקומות שונים ברחבי העולם. רוב מופעי ההיאבקות צולמו בתאורה גרועה באולפני טלוויזיה, עם כמה מעריצים בשלושה ספסלים ליד כל צד של הזירה. מופע ההיאבקות החי של אבי, שצולם לפני קהל מלא בביתן, ביחד עם הפרשנות של אד וויילן, גרם להיאבקות להיראות אמיתית, חדה, מלהיבה. הורי הוציאו את עצמם מהחוב, לנו סופסוף היו בגדים, וסטו קנה לימוזינת קאדילק חדשה ושחורה כדי להסיע אותנו- ובסוד, את השנדליר ששם עליו עין. הוא החביא את זה מאמי למשך קצת זמן מתחת לשמיכות בארון. לילה אחד הרומס תקף את סטו, ודרך על הזרוע שלו עד ששבר אותה. הרומס צעק שהוא יבוא ויקרע את הבית שלנו לבנה לבנה ויתן פיילדרייבר לאמא שלי! באמת פחדתי, לא הייתי חכם (הערת המתרגם: בספר על המוות של בנואה "זירת הגיהינום" מסופר ש:"בפועל ארצ'י הגיע לביתם כבר למחרת! ברט התחבא מתחת לשולחן והתפלל שהעניין יעבור בשלום, בזמן שארצ'י סתם שוחח עם הלן. הסיפור הזה מסביר מדוע בהמשך לברט הייתה בעיה להבדיל בין היאבקות למציאות."). סטו היה צריך ללבוש גבס, אך באופן משונה הוא הוריד אותה כשאף אחד לא היה או כשבישל ארוחת ערב. המופע של הרומס ושל סטו מכר במשך שישה שבועות רצופים. ואז, אחר צהריים אחד ביום שבת, ראיתי את הרומס יוצא מהקורבט שלו ומטפס במעלה המדרגות שלנו. לא ידעתי מה לעשות. אמא בירכה אותו בחיבוק: "או, היי, ארצ'!". היא הושיטה לו צ'ק. לא ידעתי מה הולך, אבל לא ראיתי רסלינג באותה צורה אחר כך. הרומס עזב אותנו ביוני 1969 לאחר שמתאבק בריטי חדש בשם בילי רובינסון, שהיה SHOOTER ידוע, ניסה להתחכם איתו בזירה. בסופרקארד של סטמפיד באותו הקיץ, ראיתי את רובינסון עובד עם אלוף ה-NWA החדש, דורי פאנק ג'וניור. צפיתי בכל מהלך שלהם, שניים מהגדולים ביותר, מערבבים בין הסגנונות האמריקאי והבריטי בקרב שהקדים את זמנו. אבל מה שהדהים אותי הכי הרבה היה לראות את אבי מתאבק מול טיגריס בנגלי. בחיים לא אשכח איך כעבור כמה ימים בלבד צפינו בתוכנית על אילוף חיות ונאמר לנו שבמכת זרוע, הטיגריס יכול לשבור צוואר של יאק. אמי סטרה לסטו חזק ביד עם זרועה, ומאז הוא קרא לה "עלמת הנמר". כשאבי פתח את העסקים מחדש בסתיו בלי הרומס, ההיל הגדול שלו, העסקים היו בשפל עד לחג המולד. אז לסטו היה מזל, והוא הביא שרת בית ספר שחור במשקל 136 קילו מווינדסדור, אונטריו, שקרא לעצמו עבדאללה הקצב ונאמר שבא מחרטום. צפיתי במפלצת הזאת, שלא הייתה דומה לשום דבר שראיתי בהיאבקות לפני כן, ממלא את האולם שבוע אחרי שבוע עם סיפורים אלימים. בבית, קראנו לו אייבי.
אייבי תקף את סטו בביתן לילה אחד, ואחי סמית' בא באומץ להציל אותו. אייבי הרביץ לסמית' במהירות, והשאיר אותו שוכב עם דם בכל מקום. אד וויילן קיבל מכתב מאידי אמין שהזמין אותו, את עבדאללה ואת כל הצוות להופיע באוגנדה. לא היה קשה לי לדמיין את אידי אמין מתלהב מלראות את עבדאללה הקצב נושך את המצח של דייב רוהל! במרץ 1971, סטו שיכנע את הרומס לחזור לטריטוריה ולהילחם מול עבדאללה במה שנקרא קרב המאה. זה היה פיוד שנתן לסטו את הקהל הכי גדול שלו עד עכשיו בהיסטוריה של הארגון, אך לצערנו, לאייבי ולרומס הייתה התנגשות אגו והם נלחמו רק פעם אחת. באותה שנה, הייתי בכיתה ח', וביריונים מכיתה ט' הציקו לג'ורג'יה בנוגע לאיך שהתלבשה ובנוגע לכמה שההיאבקות של אבא הייתה מזוייפת. הם הציקו לה עד שבכתה. יום אחד, במהלך אחת מארוחות הצהריים, הקאדילק של אבי חנתה לפני התיכון על שם וינס מייסי וברוס ודין יצאו משם. דין היה ממזר קטן וקשוח, ההארט הראשון שזכה באליפות ההיאבקות לחובבים בבית הספר העירוני. הביריון הגדול ניסה לברוח, אבל ג'ורג'יה הצביעה עליו. דין תפס אותו, הוריד אותו ולימס אותו לקח. מתוך ההמון שהתאסף יצא בראט מקפארליין, הביריון ששיחררתי מהאדלוק בכיתה ג'. הוא ניסה להילחם איתי, אבל ברוס דחף אותו. ואז, כמו חבורת גאנגסטרים מנצחים, טיפסנו אל הקאדילק ונסענו לאכול ארוחת צהריים בבית.
חברי הטוב בבית הספר היה דין וילקינסון, ילד בלונדיני רזה עם משקפיים שקראו לו "ווילק", ולעיתים קרובות הוא בא לאכול ארוחת צהריים אצלי. באותו יום כשחזרנו לארוחת צהריים, בראט מקפארליין, יחד עם ארבעה או חמישה ילדים מכיתה ט', איתגר אותי לקרב בסמטה אחרי בית הספר. קיבלתי את ההזמנה. כל אותו אחר הצהריים, חברי לכיתה הסתכלו עלי בצער כשחשבתי על איך אוכל לנצח את הילד הזה. מילותיו של חברי מייק ברקו הדהדו בראשי: "אתה תיהרג!". אם היו כרטיסים, הם היו נמכרים כולם. כולם רצו לעודד את האנדרדוג. כשהפעמון נשמע ב-3 וחצי, יצאתי מבית הספר, מדמיין מה עומד לקרות, כמו שאעשה אחר כך לפני קרבות. כמה בנות התחננו בפני לא להילחם. המורה למדעים שלי, מר דניאלס, איחלה לי בהצלחה. הורדתי את חולצתי בחניון של המורים וצעדנו לסמטה. הקרב החל. ידעתי שלא אוכל להתאגרף, אבל יכולתי להתאבק. התחלתי לזרוק מכות גבוהות ופראיות, ומקפארליין הרים את האגרוף שלו, כמו שציפיתי. ברגע הנכון צללתי אל רגליו והורדתי אותו אל האדמה, עמדתי מאחוריו ונעלתי סליפר כמה חזק שיכולתי. הייתי חונק אותו, אבל ילד מהתיכון גרם לי לשבור את האחיזה. כשקמנו על הרגליים, המשכתי בתוכנית, וזרקתי חבטות גבוהות והתאבקתי מולו בקרקע, מצמיד אותו עם ברכי על כתפיו. נזכרתי איך ירד על כמה שהייתי עני, ונתתי לו אגרופים לפנים עד שויתר לא פעם, אלא פעמיים. כל הילדים שרק כמה רגעים לפני חשבו שאפסיד, הרימו אותי על כתפיהם. בחיים לא אשכח את המראה של בראט מקפארליין רץ ברחוב בוכה עם ראשו למטה.
באותה תקופה הייתה לי חברה ראשונה, מרלה, בלונדינית חמודה שפגשתי בקרבות. ישבנו ביחד, אבל קריאותיה היו כל כך מלוכלכות וגסות עד שהמעריצים הסתכלו עלינו בגועל. לא הייתה לי ברירה אלא להפסיק להתראות איתה. בגיל 14, יכולתי להעריך יותר את חוף קלירווטר בגלל כל הבנות היפות מהעיר שבאו לשם בביקיני. הייתי שזוף ושרירי עם שיער חום וארוך. פחדתי להיכנס למים- כשהייתי צעיר, קיבלתי "שיעורי שחייה" מוויין ומסמית', במהלכם כמעט טבעתי יותר מפעם אחת, וזה הוריד לי מזה- אבל לא היססתי לטפס על העץ הגדול לצד הבניין עם מכרה חדשה כדי להתמזמז איתה על הגג. בסוף יולי 1971, ברוס ודין הזמינו אותי לאמרילו, טקסס, כדי לבקר את דורי פאנק ג'וניור. בגלל שדורי פאנק סניור היה קשוח מכובד, הטריטוריה כללה את אחד מסגנונות הלחימה המציאותיים ביותר, וכיוון שדורי פאנק ג'וניור ואחיו הקטן טרי היו אלופי עולם ולמדו משם, מתאבקים עבדו קשה כדי לשמור על הכל אמיתי. הפסיכולוגיה והתחושה בטריטוריה באמרילו היו במובנים רבים דומים לקלגרי, אפילו בטיולים המתישים. ניצלתי את ההזדמנות ללמוד את הסגנון הריאליסטי של אמרילו ולהבין יותר לעומק את מה שיהפוך להיות חיי. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אמריקה בעיני. התלהבתי מהתמונה שצילמתי יחד עם דין וברוס באתר הקרב האחרון של קסטר. כשהגעתי לתיכון באותו הסתיו, הייתי נחוש ללמוד קשה, לקבל ציונים טובים ולעשות מעצמי משהו, אבל לא נכנסתי לתלם. דין, אואן ורוס לא נתנו לי לישון כל לילה עם הדיבורים שלהם. פרשתי מקבוצת הפוטבול אחרי שבוע כי האימונים מוקדם בבוקר וההליכות הארוכות הביתה אחר הצהריים היו פשוט קשות עם מעט שעות שינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה