מעל כל זאת, יועץ ההכוונה שלי אמר לי שלעולם לא אלך לאוניברסיטה ועדיף לי לנצל את שאר זמן התיכון שלי בקורסים מקצועיים. מעט המוטיבציה שנשארה לי ירדה באסלה. התמיכה הכי גדולה שקיבלתי כמעט כל הזמן הגיעה מאמי. היא תמיד דיברה איתי, והבנתי שהייתה לי יכולת ייחודית להצחיק אותה. מצאתי אותה במשרד אחרי בית הספר וסיפרתי לה על היום שלי. והיא תמיד אמרה דברים קטנים שגרמו לי לחשוב שיום אחד אעשה משהו שיגרום להוריי להתגאות. בשאר השנה דישדשתי אקדמית אך הצטרפתי לדין בצוות ההיאבקות. היו לי רק שלושה קרבות. בלילה לפני התחרות המחוזית אמא הציעה שסטו יכוון אותי קצת. הייתי צריך להבין יותר טוב: הוא מתח אותי שעות ולמחרת הבוקר כאב לי כל כך עד שלא יכולתי אפילו להרים את ידי מעל ראשי. הפסדתי באופן כל כך עלוב עד ששקלתי לפרוש מהיאבקות. סמית' וברוס התאבקו שניהם באופן מקצועי עבור אבי, אך באביב ברוס פרק את כתפו ונאלץ לעבור ניתוח. הייתי נחוש להתקבל לנבחרת הפוטבול של בית הספר בספטמבר, אז רצתי בגבעה ועשיתי כפיפות רגליים במרתף עם ברוס. זה הטריד אותו שהייתי יותר חזק ברגליים ממנו. ברוס ודין גם התעצבנו שגבהתי יותר מהם. כשחברתו של דין פעם עשתה את הטעות וירדה עליו בנוגע לכך, הוא זרק אותה. בינתיים, סמית' היה עם חברתי הישנה, מרלה, שהייתה צעירה ממני בשנה. ביוני, היא הרתה ממנו. התינוקת, טובי, הייתה הנכדה הראשונה במשפחת הארט. אבל היה אסור לאף אחד לדעת: אם אנשים היו שומעים על התינוק הממזר, זה היה מנפץ את התדמית השלווה שהורי עמלו לטפח (עד היום הזה, אנחנו לא יודעים כמה ילדים יש סמית'). המזג של סטו והפה של מרלה היו כמו אש ודלק. היא נודתה ואחרי שעזבה עם התינוקת, סמית' לא לקח אחריות על הילד.
באותו הקיץ, סבי מת. ידעתי שיהיה קשה לעבוד ולהגיע לנבחרת הפוטבול, אז שאלתי את אמי אם אוכל לעבור לחדרו במרתף. המקום היה קר, לא גמור ולא מחומם, אז אף אחד לא רצה אותו. הוא נעשה למקום המפלט שלי. אני זוכר את אבי מעיר אותי לדייסת שיבולת שועל ומסיע אותי לאימוני בוקר בזוהר הכתום של השחר כש"אוהבת אותי כמו סלע" של פול סימון התנגן ברדיו. במהלך הנסיעות הללו סופסוף התחברתי עם אבי. דיברנו על כל מיני דברים, חייו ואכזבותיו, ובמיוחד סמית', שהיה נקודה רגישה בגלל התינוק ובגלל שדפק כל הזדמנות שאבי ניסה לתת לו כדי להנהיג אותנו. במהלך השיחות האלה חשתי שראה בי משהו. כמובן שעדיין היו זמנים בהם מערכת היחסים שלנו הייתה מורכבת, ואפילו רעועה. לילה אחד בעונת הפוטבול צפיתי במופע של מרב גריפין עם אמי, ואלי לא הפסיקה לשרוק ג'ינגל מפרסומת. כשביקשתי ממנה להפסיק, היא שרקה חזק ככל שיכלה עד שאפילו אמי התעצבנה ואמרה לה להפסיק. אלי זעמה, ריסקה צלחת על רצפת המטבח וצעקה על אמא שלקחה את הצד שלי. כעבור כמה שניות, סטו ירד במדרגות ותיקל אותי לרצפה, כשהוא מרביץ לי כמו שעשה כמה פעמים לפני כן. אחרי כמה דקות בהן אמי צעקה לו שלא עשיתי שום דבר, הוא שיחרר וירד מעלי. ירדתי לחדרי במרתף והרבצתי לקירות, כשאני מבטיח שלעולם לא אתן לו לעשות זאת שוב. סטו, אלי ואמי המשיכו להתווכח ברעש ואז שמעתי דפיקה על הדלת. אבי בא להתנצל בפני. זאת הייתה הפעם האחרונה שהניח אצבע עלי. באותו הסתיו, סטמפיד רסלינג שוב נהייתה מעניינת, עם הגעתו של מתאבק בריטי במסכה בשם קנדו נגאסאקי, שהזכיר את הקול קול קילר, אחת מדמויות ההיאבקות הדימיוניות שאהבתי לצייר. כבר לא מכרתי תוכניות: הייתי בוגר מספיק כדי להיות סדרן יחד עם וויין בדלת הראשית. הייתי מטורף לבנות, מלא בטסטוסטרון. גדלתי, אולי מהר מדי.
אחי לימדו אותי כל מה שהיה עלי לדעת בנוגע לסקס עוד לפני שידעתי את האמת על סנטה קלאוס. לסמית' היה מקרן שקופיות והראה תמונות פורנו על קיר חדר השינה בעליית הגג. זנזונות צעירות בקרבות ההיאבקות, שאת רבות מתוכן הכרתי עוד מאז שהייתי קטן, פתחו את עיני למה שראיתי בעליית הגג. בגיל 16 הגנבתי אותן ליד הצינוק אל החדר שלי, שם איבדתי את בתולי לעכברת זירה חמודה בעלת שיער שחור ועיניים כחולות בשם שילה. בסופי שבוע נסעתי לפארק ויקטוריה בואן של אבי יחד עם כמה חברים, וסטיב מילר ניגן ברדיו. ראשים קפצו בכל מושב. כשהמקרה של סמית' לנגד עיני, נזהרתי מאוד לא לעבר אף אחת. כשעונת הפוטבול הסתיימה, היאבקות החלה. דין סיים את התיכון ועדיין היה ההארט היחיד מאיתנו שזכה במדליית היאבקות באליפות עירונית לפני שנתיים. החלטתי שזאת אחריות שלי להמשיך מאיפה שדין הפסיק. למרות שתמיד עבד ולא ראה קרבות שלי, ידעתי שהעיסוק שימח את אבי. באותה שנה רק חשבתי על לזכות במדליית זהב. בעזרת חבר צוות פצוע בשם בריאן האט, שאמר לי להתאמן קשה, הורדתי 5 קילו עד שירדתי ל-65 קילו- ולמחלקת משקל נמוכה יותר, שבה היה לי סיכוי טוב יותר לנצח.
בליל שישי של האליפות העירונית זאת הייתה הפעם הראשונה שבה לא הלכתי לביתן. אבי נתן לי טפיחה מעודדת על הגב כשהלך, אבל חשתי שלא חשב שיכולתי לנצח. ניצחתי כל אחד במשקל שלי, כולל את בוב אקלנד, שהפך להיות אלוף ההיאבקות החובבנים לקנדים. המשכתי לנצח ביום הטורניר השני. כשאחי קית' הגיע אחרי הצהריים לתת לי טרמפ הביתה, הוא לא הסתיר את הפתעתו שניצחתי. בדרך, ראינו את סטו ממלא דלק בתחנה הקבועה לקראת הנסיעה למופע באדמונטון. עצרנו, וכשיצאתי מהמכונית, הוא שאל, מוכן להתאכזב, "איך היית?". פתחתי את ידי, הראתי לו את מדליית הזהב ואמרתי "ניצחתי". פניו אורו כמו שמעולם לא ראיתי אותו. אפילו היו לו קצת דמעות בעיניים, ואולי גם לי. כעבור שבוע הלכתי לאליפות המחוזית. כשקרסתי על יריבי בדאבל לג טייקדאון, הצלחתי לשבור את עצם הבריח על הלסת שלו. העונה הסתיימה ללא מדלייה מחוזית, ולא ידעתי מי היה יותר מאוכזב: אני או אבי. אלי, ג'ורג'יה ואני קיבלנו את רישיונות הנהיגה שלנו. לחבר של ג'ורג'יה הייתה מכונית, אז אני ואלי נלחמנו על השימוש בברוגהאם המוזהבת הישנה של סטו. כפרס על זכייתי באליפות העירונית, אבי נתן לי זכויות מלאות עליה, מה שהכעיס את אלי. אני זוכר את היום הראשון בו ראיתי את המכונית הזאת, חונה בחצר, זוהרת וחדשה. שמונה שנים וכעבור מאות אלפי מיילים, סטו הושיט לי את המפתחות ואמר "קדימה, אבל אל תנהג כמו סמית'!". סמית' היה אחראי למותן של יותר מדי קאדילקים שנאספו כמו מצבות בחצר. אם המכוניות יכלו לדבר, הן היו מספרות סיפורים נוראיים על ענקים וגמדים מסטמפיד, על חזקים ועל פריקים, דחוסים במכונית כמו סרדינים ונוסעים בנסיעה פראית. לא שינה לי שברוגהאם הייתה צל של עצמה. הייתי בן 17 והמכונית הביאה אותי לקולנוע עם חברתי הרצינית הראשונה, סו מק'ללנד, שהיו לה שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות, הייתה תלמידה מצטיינת ואחת מהאתלטיות הכי טובות בעיר. רק זה שהייתה על זרועי גרמה לי לקבל את כל הביטחון שבעולם.
בסתיו 1974, שיחקתי בפוטבול עד שהמאמן החדש, דייל פרסונס, גילה שאני בנו של סטו הארט. פרסונס תיעב היאבקות מקצוענית ומאותה נקודה הוא לא הסכים שאשחק שוב. אפילו במשחק האחרון של העונה, שלא נראה כאילו נגיע בעזרתו לפלייאוף, הוא נתן לכולם חוץ ממני לשחק. למרות שהייתי בלתי מנוצח כל העונה בהיאבקות חובבנית, היו לי הופעות פחות נוצצות באליפויות העירוניות והמחוזיות ובוב אקלונד זכה ביותר נקודות ממני. שנת לימודים גרועה נחתמה כשמורתי לאנגלית הכשילה אותי כי אמרה שלא עשיתי את העבודות שלי. עשיתי, אבל בכיתה אחרת היה לה את דין, והיא ידעה שהוא נתן לאח בוגר יותר לעשות את העבודות, אז היא הניחה שגם אני עשיתי זאת. להיכשל באנגלית אמר שאצטרך לחזור לבית הספר לעוד סמסטר בסתיו. באותו קיץ, סטו ואני נפרדנו, בגלל שאמה חשבה שלא הייתי ראוי לה. כל מה שיכולתי לעשות היה לקבל זאת ולזוז הלאה. בקיץ כופפתי מוטות מברזל בפלדות רוסל. זאת הייתה עבודה קשה אך חסכתי לקנות מכונית משלי: דין הציעה למכור לי את האלדורדו שלו. דין החליט שהיה מקדם של מוזיקת רוק והביא כמה להקות רוק להופיע בחוף קלירווטר, אבל כמעט כל סוף שבוע ירד גשם. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לשלם למוזיקאים, אז כתב צ'קים בלי כיסוי. אחת מהלהקות הזועמות שלא קיבלה תשלום שרפה את המקום עד היסוד. סטו לא יכול היה להרשות לעצמו לבנות זאת מחדש, אז הוא נאלץ למכור את החוף תמורת שבריר ממה שהיה שווה: הוא היה צריך לשלם למתאבקים שלו (היום זה אתר נדל"ן ששווה יותר מ-125 מיליון דולר). שילמתי לדין 1,500 דולר עבור האלדורדו, אבל הוא לא נתן לי את המכונית ואבי לא עשה כלום בנדון. כשהתעמתתי מול דין, הוא צחק ואמר לי לא לדאוג, הוא יחזיר לי. אבל הוא לא עשה זאת. זה שבר את ליבי. מה שהחמיר זאת היה שהזמנים היו קשים עבור אבי והוא היה צריך את הברוגהאם הישנה והחבולה לעצמו. הלכתי הביתה מבית הספר כל החורף כשדין נסע לידי עם בחורה אחרת כל פעם. בחיים לא התקרבתי לדין אחר כך.
חשבתי שאוציא את המיטב מלהיות תקוע בבית ספר עוד חצי שנה באמצעות משחקי פוטבול, אבל המאמן פרסונס הוציא אותי מהנבחרת באימון הראשון. אבי הלך ליישב את העניינים איתו, אך לצערי המאמן שנא את סטו יותר ממני. אבל פרסונס לא יכול היה למנוע בעדי מלהתאבק. לצוות שלנו לא היה מאמן כי המורה האחראי לא ידע את הבסיס. אז גיליתי שבאליפות העירונית אצטרך להילחם מול חבר עיוור לצוות בשם לארי רינק, שהתקשורת אהבה אפילו שהודח כבר. כמה מאמנים החליטו שלארי צריך להילחם מולי כיוון שאם היה מנצח, אז אחד מהמתאבקים שלהם ילך לאליפות המחוזית ולא אני. זה הוחלט אפילו שהמזרנים כבר גולגלו וההורים, התלמידים, המאמנים והמתאבקים כבר חיכו למדליות. עבור הקרב שלנו, המזרן נפרש וזרקור האיר עליו, מה שהזכיר לי את הזירה בביתן. בפעם הראשונה, צעדתי לשם כמו היל, למטח קריאות בוז. כמובן שלארי קיבל תגובת בייביפייס ענקית. התעוררתי לחיים וניצחתי אותו תוך 40 שניות. כעבור שבוע, בנסיעה באוטובוס לקמרוס, אלברטה, עבור התחרות המחוזית, כל המשלחת של קלגרי אמרה כמה היאבקות מקצועית מזוייפת. פיציתי על כך בכך שניצחתי שני מתאבקים טובים מאדמונטון בקרבות החובבים הטובים ביותר שהיו לי, אבל מדליית הזהב המשיכה לאכזב אותי, מטבע זול ממחלקת תיירים שלא סימל כלום בנוגע להיאבקות. אז המאמן פרסונס סגר את נבחרת ההיאבקות כי זה היה רק מועדון ולא ספורט. היאבקות חובבנית, סיכמתי לעצמי, הייתה רדיפה אחרי מעט הערכה עם מעט בתמורה.
בפרק הבא: ללמוד את האומנות! למזלנו, גם זה פרק קצר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה