פרק 12: נישואין ואבהות!
מאז שטום ומישל מיסדו את מערכת היחסים ביניהם,
הרגשתי לחץ מתון אך קבוע מצד ג'ולי לעשות אותו הדבר. אבל התנגדתי: בתור מתאבק
הייתי מחוץ לבית הרבה זמן, והפיתויים בדרכים היו פשוט מפתים מדי. אולי הייתי מרגיש
אחרת אילולא ג'ולי הייתה כועסת עליי רוב הזמן שהיינו ביחד, ורוב הזמן גם לא ידעתי
למה. אבל כשחזרתי מהמזרח התיכון באביב, היה ברור שהיא לא האמינה שמערכת היחסים
בינינו תגדל והיא ויתרה. היא אמרה שהיא זקוקה לקצת זמן כדי למצוא עבודה ולארגן לה
מגורים עם חברתה אבל שתלך ב-1 ביולי. חזרתי מנסיעת לילה לססקטון בשעת הזריחה ב-30
ביוני 1982. השמיים כבר היו כחולים עם עננים לבנים. ישבתי על קצה המיטה וראיתי את
ג'ולי ישנה. החלון היה פתוח לכדי חריץ, כשרוח קלה מנשבת. מה היה לי להפסיד
מנישואין איתה? בית מחורבן ברמזי וקאדילק ישן? אם אני אבטיח לעשות ככל יכולתי כדי
לדאוג לה, האם איכשהו יסלחו לי בגלל שאני כבר יודע שבדרכים לא אהיה נאמן לה? לא
ידעתי את התשובות, אבל באותו הרגע הרגשתי שאלוהים נתן לי אישור לעשות מה שצריך כדי
להיות עצמי. אבל אם שאלתי אותה, הייתי צריך להתעסק גם עם סטו, שהטיח את אגרופו על
שולחנה של אמי ואמר לי שאני צעיר מדי ברגע שדיברתי איתו על הנושא. אבל פרה פרה.
הערתי את ג'ולי בעדינות וביקשתי ממנה להתחתן איתי. היא חיבקה אותי ומשכה אותי אל
המיטה. והיא לא עזבה למחרת. ב-8 ביולי 1982, התחתנו באולם העירוני. בדיוק לפני
הטקס, גיליתי שאנחנו זקוקים לשני עדים, וגייסתי במהירות את ווילק ואת חברי ג'ורג',
שניהל מסעדה יוונית בדיוק במורד הרחוב. לעת עתה, ביקשתי מג'ולי, מווילק ומג'ורג'
שישמרו על כך בסוד.
זה היה השבוע של סטמפיד, ובאותו לילה הביתן היה מלא
למה שקודם בתור מיין איבנט כפול: הקרב שלי היה, שוב, מול אלוף ה-AWA המכהן, ניק בוקווינקל. בסוף
הקרב הקלאסי והקשה, נפלתי אל הרצפה, ומהצללים הגיח ההיל הראשי שלנו, באד ניוז אלן,
שתקף אותי וזרק את ראשי על דלת חדר ההלבשה. ירקתי את הבלייד שהחבאתי מתחת ללשוני
וחתכתי. הבנתי שלא ויתרתי על כל כך הרבה דם כדי להתחתן עם ג'ולי. כבר התחתנתי עם
הביזנס. אבל מי הייתה אשתי? אחרי המופע אני וג'ולי חגגנו בביתי. לאורחים שלא ידעו
מכך, אמרנו שזאת הייתה מסיבת יום הולדת מאוחרת בשבוע. זה היה מעין ירח דבש.
בשבועות הבאים נסעתי באוטובוסים וברכבות בכל יפן. אף אחד שם לא ידע את סודי, אפילו
לא טום. החבר'ה הזרים עבור סיבוב ההופעות הזה היו ברובם מניו יורק, והם היו מסוג
חדש. וינס מקמהן ג'וניור בדיוק לקח את הארגון מאביו ועבר מהענקים האיטיים והכבדים
למתאבקים עם סגנון מהיר וחזק יותר. גרג וולנטיין הזכיר מאוד את אביו האגדי, ג'וני
וולנטיין, כי היו לו אותו שיער בלונדיני ופני צב. אדריאן אדוניס בעל החזה הרחב עמד
על שתי רגליים רזות כמו חיפושית. פניו, שלעיתים קרובות נשאו חיוך ערמומי, נראו כמו
הסבא מהתוכנית "המונסטרים", והוא תמיד תיכנן משהו. הוא גם היה אחד
מהביגמנים הכי לוקחי באמפים בעסק. קלאסי פרדי בלאסי, זקן בגיל של סטו, ניהל את
אדריאן. פרדי היה אחד מהמתאבקים הגדולים בזמנו: הוא נהיה ידוע לשמצה ביפן בשנות
ה-50 כשחידד את שיניו ונשך את ראשי יריביו. מראה הדם בטלוויזיה גרם למספר מיתות
בקרב זקנים ברחבי המדינה. כמעט רבע מאה עברה ופרדי, האיש הזקן המחוייך הזה עם
השיער הלבן שהיה משוך אחורה מפניו השזופים והמחוספסים, עדיין היה זכור ביפן כאגדת
היאבקות מפחידה. קוויק דרו מקגרו היה רק בגובה מטר שישים, אך היה שרירי מאוד.
שניות אחרי שהכירו בפעם הראשונה, קוויק דרו וטום החליפו כדורים כאילו החליפו
ממתקים במגרש המשחקים. דאגתי שטום אולי מפתח בעיית סמים, אבל לדרו בטוח כבר הייתה
בעייה. כל לילה הוא בלע קומץ פלאדיצילים והתעלף על ארוחת הערב שלו. פיטר טאקאהאשי
שנא אותו מאוד.
ממש לפני הקרב הגדול שלי מול טייגר מאסק בסוף יולי,
התקשרתי לג'ולי. רק חשבתי על לחזור הביתה אליה. היא נשמעה לחוצה ומתלהבת, ומה שהיא
אמרה גרם לראשי להסתובב: "ברט, אני חושבת שאני בהריון". תמיד נורא רציתי
שיהיה לי ילד ממנה, אבל לא כל כך מהר. היינו נשואים רק שלושה שבועות. לא ידעתי מה
להגיד. ואז היא סיפרה לי שקאז מת על שולחן הניתוחים במהלך השתלת הכליה. ג'ימי
בנקס, הילד מאקרון עם החיוך הגדול והלב הגדול הלך. אלוהים פתח דלת אחת וסגר אחרת,
חשבתי. בחדר המלון שלי אחרי הקרב מול טייגר מאסק, חשבתי על קאז. וחשבתי על ג'ולי.
תינוק ישנה הכל. הנישואין לא יכלו להישאר הסוד הקטן שלנו למשך הרבה זמן. הייתי
צריך לחשוב על דרך לספר לסטו. סיימתי לכתוב מכתב על ג'ולי כשטום התקשר והזמין אותי
לחדר של ריק מקגרו. ריק לקח מספיק משכחי כאבים בשביל להרוג פיל, והוא עמד בחדר
האמבטיה, עיניו חצי פתוחות, כשהוא חותך את מצחו עם תער כשטום צוחק ומעודד אותו.
הרגשתי עצוב בשביל ריק. לא דאגתי בנוגע לחתכים, דאגתי שלקח מנת יתר. כשריק התעלף,
טום זרק אותו בצורת קשת מחוץ לחדרו של פיטר טאקאהאשי, ואז אמר לקבלה להגיד לפיטר
שיש בעיה עם אחד מהמתאבקים. ריק לא קיבל בוקינג יותר ביפן. הרבה מאוד פעמים טום לא
לקח בחשבון את השלכות מעשיו.
עוד לא חזרנו הביתה. סטו אמר לי שהוא צריך שטום
ואני נטוס היישר מיפן לאנטיגואה, כי סמית' ערך שם מופע. אמרתי שזה לא היה דבר חכם
לעשות, כי כנראה סמית' לא ישלם לנו. אבי אמר שישלם לנו בעצמו. לא ידעתי אם עדיין
ניסה לתת לסמית' זיכוי מחמת הספק או שפשוט רצה שסמית' לא יהיה בבית ועל הראש שלו
ושל אמא לקצת זמן. הופתעתי כשמאות מעריצים חייכניים בירכו אותי ואת טום בנמל
התעופה בסנט ג'ון, אנטיגואה. הובילו אותנו לאתר נופש נטוש מדרך ב' שהייתה בו
טלוויזיה מרצדת בשחור לבן ובר מלא בלובי. ראינו שם את JR פולי המסכן והזקן, שברוס
הכריח אותו לעצב את שפמו כמו היטלר. הוא היה באנטיגואה, לבש בוקסרים, חולצה לבנה
וכובע יאכטות, בין עצי דקל, מוקף בגלים סגלגלים וחול לבן בשמש הקאריבית הקופחת.
הוא צחק ואמר לטום "לעזאזל, טומי, מה אני עושה כאן?". באיצטדיון היו
15,000 מעריצים נלהבים: נראה כאילו סמית' באמת יצליח. טום ואני היינו במיין איבנט,
והייתי חייב לצחוק עליו ועל JR, כי היו כל כך שיכורים עד שבקושי יכלו לעמוד, ותמכו אחד בשני.
בסיום JR עמד בצד הזירה ותקפתי אותו. הוא התכופף ותפס אותי. דיינמייט רץ עם
מכת ברך וזזתי, ובזווית העין ראיתי את JR נופל. טום צחק ללא שליטה
כשגילגלתי אותו והצמדתי. אז JR וטום צעדו אל חדר ההלבשה, כלב זקן ופיטבול, ביריון שעבר את שיאו
ואחד בשיאו. בסוף, סטו אכן שילם לנו. המעריצים המקומיים פרצו את הגדרות ואף אחד לא
אסף את הכסף מהם. זה הפך למופע בחינם.
באד ניוז אלן עשה עסקים טובים עבור הטריטוריה כל
הקיץ, כשחיסל את כל הבייביפייסים, מחסל אותם שוב ושוב. כשחזרתי בסוף אוגוסט, עבדנו
ביריבות של שלושה שבועות: הפסדתי לו את התואר הצפון אמריקני ב-3 בספטמבר, וזכיתי
בו שוב כעבור שבועיים. הוא כיסח אותי כל כך עד שנראיתי כמו בחור שהיה לו מזל שהוא
חי, שלא לדבר על זה שהוא אלוף. הוא גרם לי לדמם כל הזמן. הייתי הבייביפייס הראשי
של סטו עכשיו. כשבאד ניוז עזב, לא נשארו לי הילים גדולים לעבוד איתם, אז שוב מצאתי
את עצמי מחזיק בתואר הצפון אמריקאי אך מתאבק רק בקרבות זוגות. בסוף אוקטובר, סמית'
תיכנן עוד סיבוב באנטיגואה. הפעם חברו הותיק של סמית', דיק סטיינבורן, עזר לו.
והוא הצליח לגרום לסטו לבוא. לא האמנתי שסטו זרם עם זה. טום סירב לבוא הפעם כי לא
רצה שהצ'ק שלו יבוא שוב מסטו. אבל ברוס, ג'ים, חצי מהחבר'ה של קלגרי ואפילו אד
וויילן החליטו לבוא, והשאר נשארו מאחור כדי לבצע את המופע של ליל שישי בקלגרי. גם
אני הלכתי, וחשבתי שהטיול יהיה הזדמנות טובה להגיד לאבי לא רק שאני וג'ולי נשואים,
אלא שגם נהפוך אותו לסבא. נשארנו באותו מלון כמו בפעם שעברה, עם הבר הפתוח, וג'ים
החליט להיות ברמן, ושילב בין רום וקוקטיילים כאילו היו מים. טוב, הזהירו אותנו
מפני שתיית המים, אז שתינו כל דבר אחר! שיר רגאיי שנקרא "סטמפיד
רסלינג"- שנכתב כדי לברך אותנו- התנגן ברדיו. בראשי ראיתי להקה מוזרה של
אנשים מהעסק שקישרתי להיאבקות בשלג מנגנים את המוזיקה הטרופית. אד וויילן היה כוכב
גדול יותר מהמתאבקים, ולא יכל לזוז מטר בלי שיבקשו ממנו חתימות. ג'ים התעקש בפני
סטו שלא היה אלכוהול במשקאות שהביא לו. סטו חשב שהוא שותה קוקטיילים- עד שעמד
והתנדנד בחום. כשחזר לבר, שרוף כולו ולא במצב רוח טוב, ג'ים הציע להביא לו משהו
קר, וסטו נבח "לך לעזאזל, בן זונה! אני אביא לבד!" והתנדנד לו אל החדר
שלנו. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שראיתי את אבי שיכור.
אחר הצהריים אחד ניצלתי
את ההזדמנות כדי ללכת עם סטו בחוף ולספר לו עליי ועל ג'ולי. התוכנית שלי נהרסה
כששתי נערות צעדו לידנו. עיניו של סטו התרחבו בהשתאות. הוא מעולם לא שמע על חוף
טופלס ובחלומותיו הפרועים ביותר הוא לא הבין את הנשים הללו. אבל התברר שזה היה
אכפת לי יותר ממנו. זה לא נראה כמו הזמן הנכון להגיד לו שהתחתנתי. סטו לא הרוויח
אפילו אגורה מההרפתקאה של סמית'. הוא היה צריך לשלם על הכל, כולל המשקאות. סמית'
וסטיינבורן הלכו שניהם לפורטו ריקו, ולקחו את ההכנסות איתם, כי תיכננו לבצע דיל מפוקפק
ביחד. לפי ההיגיון של סמית', הוא ירוויח טוב ויהיה חכם. הבעיה הייתה שכל הכסף הלך
לסטיינבורן. סמית' התקשר למשטרה כדי לקבל אותו. לא היה לו מזל והוא חזר הביתה
בידיים ריקות. בנובמבר, ג'ולי הייתה בחודש רביעי וזה כבר נהיה בולט. כתבתי מכתב
לאמי ולאבי וכללתי בו בזהירות את השורות האלה: "אני מקווה שתסלחו לי על כך
שלא סיפרתי לכם כל כך הרבה זמן. לא התכוונתי לפגוע או לא לכבד אתכם. ב-8 ביולי
ג'ולי ואני התחתנו. לצערי, לא הרגשתי שאף אחד במשפחה יתלהב מכך אז הם לא ידעו. אלי
וג'ים במקום השלישי, ג'ורג'יה ו-BJ במקום השני. אני במקום הראשון. ג'ולי כבר
בחודש רביעי". החלקתי את זה לכרית של אמי. ללא ידיעתי, אמי הלכה לישון כשהיה
חשוך, הפכה את הכרית, ולא מצאה את המכתב שישה ימים! כשהיא מצאה אותו וסיפרה לכולם
על החדשות, ג'ורג'יה הייתה הראשונה שהתקשרה ואמרה מזל טוב. אמי אמרה שהיא הבינה. סטו
לא העלה את הנושא בנוכחותי. בערב השנה החדשה, קית' ולזלי התחתנו בבית משפחת הארט,
החתונה הראשונה מני רבות שניסו להתעלות אחת על השנייה. חמש מאות אורחים שבקושי
הכרנו עישנו וטפחו לסטו על הגב כשהזמינו אותו לשתות, והוא סירב. בחתונה של קית',
אליסון ובן הכריזו שהם מתחתנים במאי. ברוס הביא כאורחת את חברתו החדשה והצעירה,
אנדריאה. כעבור כמה ימים אמי הכריזה שגם ברוס ואנדריאה יתחתנו ביוני.
להיות האלוף הצפון אמריקאי אבל לא להגן על התואר לא
היה טוב מספיק בשבילי, במיוחד כשב-4 בינואר 1983 בישרו לי שאני אמור להפסיד את
התואר לליאו תוך כמה שבועות. חשבתי שזאת הזדמנות מצויינת להילחם מול דייבי. הוא
ואני ביזבזנו יותר מדי זמן בסלון שלי בשנה החולפת כשאנחנו צופים בקלטות של הקרבות
שלנו: מורה ותלמיד. דייבי העתיק כל מהלך שראה והיה גדול בלעשות מה שאמרו לו, אבל
לא כמו טום וכמוני, לא היה לו מושג איך להוביל קרב בעצמו. הוא רצה מאוד לעבוד
ביפן, ורציתי לעשות עבורו מה שליאו עשה עבורי. דייבי ואני היינו מאוד פופולאריים
ברג'יינה, וחשבתי שזה יהיה המקום המושלם עבור הקרב שלנו. נתתי לדייבי את הסיום
ותיכננו שישה ספוטים מסובכים שמיספרתי והשתלתי בראשו. בזירה, כשלבש גופייה אדומה,
דייבי עמד בלחץ ובהה בי כשהסתכלתי על הקהל המעודד. בלי בעיות ביני ובין דייבי בוי,
המעריצים הבינו שלא ברור מי ינצח. שקלתי 6 קילו יותר מדייבי, אז הוא היה האנדרדוג.
הקרב נבנה באיטיות. בנקודה אחת, אחרי שהיינו על החבלים, התחלנו להתקוטט ואז סטרתי
לדייבי. כמה מהמעריצים חשבו שזאת הייתה מכה כועסת ואחרים חשבו שזה הגיע לדייבי. אחרי
דקה דייבי סטר גם לי והתחלנו להיות רציניים. כעבור חמש עשרה דקות, דייבי היה חייב
להחביא את ראשו מתחת לזירה כדי שיוכל להקיא, בזמן שחיפיתי עליו כשהפסקתי את
הספירה. בסוף כולם עמדו. דייבי רץ אל החבלים וקפץ עליי, אל הרצפה. המעריצים
התפוצצו למראה ההתנגשות. סדריק האת'וואי, השופט, התחיל לספור, והמעריצים הניחו
שהכל נגמר, והקיפו אותנו. הרמתי את דייבי ועברנו דרכם, ואז גילגלתי אותו בחזרה אל
הזירה. המעריצים נשארו שם, מרביצים למזרן, מעודדים אותנו. נעלתי את דייבי בנעילת
סנטר אחורית, והסתכלתי על גיל, שניסה לשמור על הסדר. הוא הסתכל עלינו בצער כי זה
כבר היה בלתי אפשרי להחזיר את המעריצים למקום. אבל לא דאגתי, זה היה קרב של
בייביפייסים.
אבל שמחתי על כך שמיספרתי את כל הספוטים- במקום
להגיד שמות של מהלכים כשהמעריצים היו כל כך קרובים, פשוט לחשתי מספר. זה עבד כמו
קסם. התלהבתי מהמציאותיות. לרגע זה הרגיש כאילו התאבקתי מול דייבי בצינוק בבית של
סטו, ואז חשבתי שזה בטח היה ככה לפני חמישים או מאה שנה, היאבקות במכרות,
רודיאויים וקרנבלים. יכולתי לראות את פניהם של מעריצים שהכרתי שנים לידנו, כשהם לא
יודעים את מי לעודד. כשנשארה פחות מדקה, דייבי זרק אותי לפינה כשהתקרב אליי, אבל
כשהגעתי לפינה קפצתי, עמדתי מאחוריו והשתמשתי בסופלקס גרמני מושלם עבור האחד...
שתיים... שלוש. כשהדרמה הפסיקה, יכולתי להרגיש את ליבו של דייבי נשבר. אבל הבנתי
את אומנות ההפסד: מה שהוא לא ידע היה שהקרב הזה עשה אותו. מחיאות הכפיים הפכו
לעידוד כשהתחבקנו ולחצנו ידיים. אלו היו חלק מהרגעים הכי טובים שלי בזירה. כעבור
שעה, בבר המלון, דייבי ואני הרמנו בקבוקי בירה לחיי קרב יפה: עבודה גדולה ומושלמת.
בחיוך מלא השיניים שלו, הוא אמר "ארר, זה היה אחד טוב, ברט. תודה".
"העונג כולו שלי, דייב".
לכעסה של אליסון, היטו ואני התחלנו לשבור את ארוסה
בצינוק. אואן ירד למטה כדי לצפות. כשהוא הולך בעקבותיי, הוא זכה באליפות היאבקות
החובבנים המחוזית, והתחיל לבוא אליי הרבה בגלל שחברתו החדשה, מרת'ה פאטרסון, חיה
במרחק קצר ממני ברמזי. שמחתי לשמוע אותו מדבר על אוניברסיטה ועל עולם רחוק ככל
האפשר מהיאבקות מקצועית. אולי אואן יהיה ההארט היחיד שיברח. הפסדתי את החגורה
הצפון אמריקנית לליאו שהיה עכשיו ההיל הראשי שלנו. מוחי היה במרחק מיליון מיילים.
כל מה שחשבתי עליו היה התינוק. בנוגע לג'ולי ולי, הרצון שהאהבה תישאר היה בחלקו
תפילה ובחלקו הבטחה. היא גדלה מאוד ולחייה האדימו. שכבתי עם ראשי על בטנה כדי
לשמוע את פעימות ליבו של התינוק. ב-7 בבוקר, ב-31 במרץ 1983, מישל העירה אותי בחדר
ההמתנה בבית החולים כשהחזיקה שמיכה עבה בזרועותיה. הסתכלתי וראיתי זוג עיניים
שחורות ויפות בוהות בי. ליבי התמלא בשמחה, וקראנו לילדה ג'ייד. הבחורים שרו את
השיר של באגס באני כשנסענו לארינה בססקטון. ללא ספק היא תהיה קרה וריקה כמו כל
שבוע. מעולם לא הרווחנו שם יותר מכמה מאות דולרים, ותהיתי למה אנחנו חוזרים לשם.
אבל ההצגה חייבת להימשך. הקהל הרגיל של ססקטון הכיל ברובו מעריצים מאותגרים שכלית
שהובאו אל המופעים כל שבוע באוטובוס ואז נשארו ללא פיקוח. היו גם כמה אנשים שקיימו
יחסי מין במושבים הזולים, וכך נולדו הרבה תינוקות בשם ברוס או ברט כמחמאה. בן בא
לטיול הראשון שלו. כבר עשינו עליו את הקטע של הפסל של סטו בארץ הדינוזאורים, אבל
רק התחלנו. כיוון שזאת הייתה עיר מתה, חשבנו יותר על המתיחות מאשר על הקרבות.
כולנו חייכנו וקרצנו כשבן שרך את מגפיו בעצבנות עבור הקרב הראשון שלו, מול אנימל
מנסון, העתק מושלם של המתופף מהחבובות. מנסון היה אסיר לשעבר שרשימת ההאשמות שלו
הייתה באורך זרוע ממוצעת, ואני משאר שאפשר היה לשכנע אותו לשדוד בנק תוך 10 דקות.
כמתוכנן, בן קפץ ו"בטעות" חטף כתף למפשעה. שלושה או ארבעה סדרנים ואיש
מאמבולנס, שגם נראו מאותגרים שכלית, עזרו לו לחזור לחדר ההלבשה. הם נכנסו בצעקות
של "תפנו מקום!" ו"קייפייב!" כשבן שכב על הרצפה, עדיין מתפתל
מכאבים. הרופא, שהוציא את השיניים התותבות שלו והכניס אותם בחזרה כשהתלהב, שוחח עם
בן. "בוא נסתכל, ילד..." הוא אמר כשלחץ בעדינות על הביצים של בן. בן היה
צריך לסבול בשקט כשכולנו צחקנו. הוא לא היה הראשון שנמתח כך ולא האחרון. בן התחתן
עם אליסון בבית משפחת הארט ב-21 במאי, כשדייבי היה השושבין שלו. הוא ודיאנה נדבקו
באווירה הרומנטית והכריזו על האירוסין שלהם. אמי המסכנה, עוד בת התאהבה במתאבק!
אחרי מסיבה שנמשכה כל הלילה, כולם נסעו לונקובר
למחרת היום לצילומים שסטו אירגן עם המפיק המוזיקלי ברוס אלן. במעבורת לויקטוריה,
סטו וג'ין קיניסקי העלו זיכרונות כשאני הוקסמתי מהלווייתנים הכחולים שהיו לצידנו.
סגנון סטמפיד היה יותר אמיתי ממה שהמעריצים בקולומביה הבריטית היו רגילים אליו.
מילאנו את ויקטוריה, ובונקובר שמתי אותי ואת דייבי במיין איבנט, וידעתי שנגנוב את
ההצגה. בונקובר, ברוס אלן בא לחדר ההלבשה וקיניסקי זרק אותו מגרם מדרגות. ג'ין היה
אולד סקול: אסור אאוטסיידרים. באותו לילה סטרתי לדייבי בלחי והוא סטר לי גם. הוא קרע
לי את עור התוף. זה כאב מאוד. הייתה לי בעיה בשיווי המשקל, אבל המשכנו. כשדייבי
צלל עליי, על הרצפה, הוא סדק את הצלעות שלו ונקע את הקרסול שלי במה שהיה קרב כואב.
מאוחר יותר, שוב סחבתי את דייבי לחדר המיון. כשהאחות שאלה אותנו מה קרה, הוא נאנח
"הצלעות שלי!". היא הסתכלה עליי. "ואתה?" "אני חושב שעור
התוף שלי נקרע, ונקעתי את הקרסול שלי". "מי עשה את זה?" היא שאלה
במבט מודאג. הצבענו אחד על השני ובתיאום מושלם אמרנו "הוא אשם!".
אז טסנו בחזרה לקלגרי, וזה לא היה כיף בגלל עור
התוף. סטו נתן לדייבי קצת זמן חופשי בגלל הצלעות ושאל אותי "אתה יכול לעבוד? המופע
יהיה נוראי אם שניכם תהיו בחופש". צלעתי אל הואן. הכל עבור הביזנס, ועבור
סטו. האוטובוס הישן שופץ, וביוני וויין ניווט אותו מזרחה אל ססקצ'ואן. איתנו היו
שני גמדים חדשים: מתאבק חמוד מהוואי בשם קוקונט ווילי, שהיה זריז כמו קוף, וקווין,
ילד מוזנח ומלוכלך כמו טרול, שהיו לו שיניים ארוכות ומשוננות שנראו כמו קוצים
שהושחלו דרך ראשו. קווין אהב לשבת על המדרגות של האוטובוס ולשיר שירים משנות ה-60.
בכל מצב אחר, גמד שמתופף על בונגוס ושר "דו ווה דידי דידי" היה מוזר,
אבל לי זה היה רגיל. מצאתי את עצמי בוהה מהחלון בדרך שנהייתה מוכרת מדי. גם ידעתי
ששינויים גדולים מגיעים: טום נתן התרעה שיעזוב ביולי, הפעם לתמיד. ניו ג'פאן רצו
שיעבוד במדיסון סקוור גארדן עם טייגר מאסק פעם אחת, כשוינס מקמהן ג'וניור הנדהם
פירשן. עולם ההיאבקות בצפון אמריקה הבין את מה שכבר ידעתי: הדיינמייט קיד הקדים את
זמנו. הפכנו את טום לבייביפייס כדי שיוכל לעבוד עם באד ניוז, כדי לבנות את באד
ניוז לפיוד מולי שיסתיים בשבוע סטמפיד. ניסיתי למצוא את הזמן הנכון כדי לדבר עם
באד ניוז כדי שיתן לי קצת יותר בקרבות שלנו. ניוז היה וורקר סביר וסטיפי, אבל לא
הייתה לו פסיכולוגיה: הוא פשוט אכל את כל מי שעמד בדרכו. הוא סירב לחתוך את עצמו,
כשאני בטיפשותי חתכתי את עצמי בחופשיות מולו. ברוב הלילות, באמצע הקאמבק שלי, הוא
המעיד אותי, תפס אותי בגרון ואמר לי "אם עוד פעם אחת תיגע לי בראש אני אהרוג
אותך, מאדרפאקר". הוא כיסח אותי בכל קרב.
בינתיים, קווין הגמד ניגב דמעות מעיניו כשהסברתי לו
שאי אפשר לעשות קרב גמדים בייביפייסי: "אחד מכם חייב להיות ההיל".
לקווין היה פה מפחיד עם שיניים שנראו כמו קוצים, וקוקונט ווילי היה כל כך חמוד ומקסים
עד שרצית לקחת אותו הביתה: היה ברור מי יהיה ההיל. כששמעתי את קווין שר
"מונסטר מאש" חשבתי לקרוא לו "ליטל וולפי". "קדימה, זה
לא יהיה רע כל כך". קווין יבב עד לקרב שלו, אפילו כש-JR סחב אותו
לזירה בשרשרת. בשנייה שהיה לפני הקהל הוא היה בסדר, ושיחק את התפקיד באופן מושלם.
אחר כך, באוטובוס, הוא התנהג כאילו זה לא קרה מעולם, ושר כל הדרך לרג'יינה. למחרת,
כשוויין ואני חתכנו דרך האורוות מאחורי האולם, שמתי לב לספריי שהיה כתוב עליו
"דבק משיער סוסים" והסתובבתי אל וויין בחיוך מרושע: "אתה חושב על
מה שאני חושב? כתוב שמים שוטפים את זה". בחדר ההלבשה וויין ואני עמדנו מעל
קווין ואמרתי "גימיק איש הזאב הקטן הזה מעולה, אבל משהו חסר, אתה לא
חושב?". קווין נעמד וחשב שאולי נשנה לו את הגימיק. וויין אמר "השיניים
נהדרות, אבל אתה לא שעיר מספיק. אם רק הייתה דרך להדביק לך שיער..." וולפי
פלט "אעשה הכל כדי לגרום לזה לעבוד". וויין הרים את הפחית. בתוך שניות
ריססנו את הדבק על הגב והחזה של קווין והדבקנו פלומות שיער סוסים שמצאנו באורוות
עליו, אפילו על הפנים שלו, והדבקנו אותן לגבות שלו. כששאל בתמימות איך הוא נראה,
לא יכולתי להפסיק לצחוק מספיק זמן כדי לענות לו. קווין טיפס על הכיסא כדי להסתכל
במראה והתחיל לבכות שוב, כמו אתמול, עד לקרב. "מעניין אם הוא ישיר על
האוטובוס הלילה." אמר וויין. "טוב, לפחות מים יורידו את זה,"
אמרתי. אבל הם לא! מי שזה לא היה שכתב את זה על הפחית בטח היה מתחן יותר טוב
מאיתנו. אחרי הקרב שלו, ליטל וולפי שיפשף את עצמו במשך יותר משעתיים, אבל הגושים
השחורים האלה פשוט לא ירדו. ב-50 הקילומטר הראשונים בנסיעה מרגינה, הוא ישב עם
ידיו שלובות, נראה כמו דמות מצויירת ששרים עליה במדורה. כולנו התחלנו לקרוא בשמו,
לשרוק ולמחוא כפיים: "וולפי! וולפי!". אפילו הרמתי אותו על כתפיי,
ובמהרה איש הזאב הקטן חזר, תופף על הבונגוז ונתן לנו את מופע חייו.
בפרק הבא (עוד פרק קצר, תודה לאל!): הכיסים הכי
עמוקים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה