בגלל שכמעט תמיד התאבקתי בקרב הלפני אחרון בכל לילה, למצוא ארוחת ערב טובה היה עניין של תזמון. אם הייתי בר מזל, אכלתי בדני'ס. אחרי שאכלו (ובדרך כלל שתו), כשהמתאבקים עלו לחדריהם, הם עדיין היו מתודלקים באדרנלין וכמעט באופוריה. אי אפשר היה להירדם בזמן כדי להספיק לטיסות מוקדם בבוקר אלא אם כן לקחת משהו שעזר. אז בבקרים, מתאבקים רבים לקחו משהו שיעזור להם להתעורר, כמו אפדרין. אחרי כמה כאלה, הם יכלו לרוץ למכון ברגע שירדו מהמטוס בעיר הבאה. הימים בהם המתאבקים הסניפו שורות קוקאין הלכו ברובם, והוחלפו בכדורי חומצות אמינו ובשייק חלבונים, אך עדיין היו מזרקים עם סטרואידים: ה-WWF הייתה מפעל לבשר שרירי. ואז היו משככי הכאבים שקפצו כמו סוכריות קופצות. אני זוכר שלעיתים קרובות מדי הורדתי אותם עם קפה. מבט בדיינמייט באותו יום במכונית גרם לי להבין שאם אני מתפרק, אז עדיף שאדע זאת. אז הפסקתי לקחת משככי כאבים. ב-9 באוקטובר, בהקלטות בספרינגפילד, אילנוי, ג'ים ואני סיימנו צילומים כשהתברר שוינס רצה לראות אותנו. הלכנו אל משרדו מאחורי הקלעים, שמתאבקים יצאו ונכנסו לתוכו כל הבוקר. וינס פתח את דלתו ואמר "אני צריך לדבר עם שניכם. ברט, אפגוש אותך קודם. ג'ים, חכה בחוץ". הדבר הראשון שאמר היה "ברט, אנחנו הולכים עליך כמתאבק יחידים". כשחגורת הזוגות הייתה איתי חשבתי שיש לי עמדה בטוחה, אבל עכשיו שוב הכל נהיה לא בטוח. "זה יהיה פוש גדול," הוא אמר. "הפוש האמיתי- זה שתמיד הבטחתי לך. זה שחיכית לו. זה שמגיע לך. תהיה מעורב בכל האנגלים הגדולים עם כל האנשים החשובים, וזה לא יהיה כמו הפעמים הקודמות שלא הצלחנו. התוכניות שיש לי עבורך גדולות יותר מכל מה שאי פעם דמיינת". בחנו אחד את השני. שאלתי "ומה בנוגע לג'ים?". הפנים של וינס הפכו לרציניות. "אני משחרר 17 אנשים היום וג'ים לא אחד מהם. אני חושב שאשים אותו בשולחן השדרים לקצת זמן, ואתן לו משכורת עם הפרשות לפנסיה וכל התנאים. אני לא יכול לשחרר אותו- הוא חייב לי המון כסף מכל הבעיות שלו עם החוק". התוכנית של וינס הייתה שהפאונדיישן יפסידו את התארים לרוקרס בהקלטות הטלוויזיה הבאות, בהן גם יקליטו את SNME.
כשעזבתי את המשרד ג'ים נראה כמו אסיר שמחכה לסוהר. אחר כך, הוא ניסה להיראות שמח, אבל היה קל לראות שהוא הרוס. לפחות הייתה לו תביעה נגד חברת הטיסה ותקוות להסכם מחוץ לבית המשפט. וואן מן גנג, האקו, טיטו סנטנה, גרג וולנטיין וביל אדי שוחררו (הערת המתרגם: באיזה עולם טיטו, וולנטיין וביל אדי שוחררו? אקס שוחרר רק חודשיים אחר כך אבל וולנטיין וטיטו נשארו עוד הרבה זמן! לעזאזל, ברט אפילו עבד עם וולנטיין בסרבייבור סירייס!). ואז היה באד ניוז, שאחרי שנתנו לו התראה, חנק את וינס בצווארון באופן לא מפתיע ואמר לו שיש לו מזל שהוא לא הורג אותו אחרי כל השקרים שסיפר לו. ריק רוד פרש אחרי שגילה כמה ווריור קיבל על סאמרסלאם בהשוואה על כמה שהוא קיבל על סחיבת הקרב. הרוסטר עמד להתחדש, אבל נראה כאילו הייתה לי נקודת פתיחה טובה. ב-29 באוקטובר, נסעתי לפורט וויין, אינדיאנה, יחד עם קרי ואן אריק, עוד אחד מבניו של פריץ ואן אריק. קרי היה ילד גדול, נאה ובנוי היטב עם חיוך אדיב ונחישות לעזור. אהבתי את איך שהיה כנה ומתחשב, במיוחד כלפי המעריצים. באותה נקודה שיא הקריירה שלו היה זכייה באליפות ה-NWA מריק פלייר במאי 1984 בפני יותר מ-40,000 טקסנים בקארד לזכרו של אחיו הגדול, דייוויד. לרוע מזלו, כמו לאחיו, לקרי הייתה היסטוריה של בעיות סמים ומתאבקים שלא הכירו אותו טוב חשבו שהוא טיפש. באותו לילה אמרתי לקרי שהחלטתי להביא את אחי ברוס לסרבייבור סירייס. ריחמתי על ברוס בגלל המאבק שלו לתמיכה במשפחתו ורצונו להיות חלק מהביזנס. מאז שוינס דיבר על המכתב שלו, ניסיתי לסדר פגישה בין וינס וברוס כדי שאולי וינס יתן לו עבודה. בהרבה מאוד אופנים, לברוס היה ראש נהדר לביזנס, אם רק יכול היה להימנע מלעשות דברים ממש מטופשים. קרי ואני דיברנו הרבה על האחים שלנו ועל הכיף שהיה לנו בתוך משפחות מפורסמות בעסק מוזר.
קלגרי הייתה מרופדת בשלג בתחילת החורף. תחת השמיכה הלבנה ארבה לה האפלה שעלתה במדרגות המושלגות אל בית הארט. אמי ישבה דבוקה לטלוויזיה במטבח, ודאגה בנוגע למתיחות במפרץ הפרסי. חיים של ארבעה עשורים בקנדה לא חיסלו את הפטריוטיות האמריקנית שלה יותר ממה שחיסלו את המבטא הניו יורקרי שלה. כשאמריקה התכוננה לכסח את המדינה שהייתה אם כל הרשע, הילדה בת הארבע של אליסון, ברוק, רצה אל המטבח ועצרה במהירות מול אמי. "סבתא, דין מת!". "זה לא מצחיק, ברוק!". אבל למעלה בשירותי הבנים, סטו, סמית' וג'ורג'יה כרעו מעל גופתו העירומה של דין. סמית' בכה כשהעביר את אצבעותיו בשיערו של דין, נישק אותו במצח והתחנן ביאוש "לא, בבקשה, אל תמות!". מבט אחד מסטו היה כל מה שאמי הייתה זקוקה לו כדי לדעת. דין התעלם מרופאיו פעם אחת יותר מדי. רק לילה לפני כן, בית החולים התקשר שוב, וסטו אמר לדין שיקח אותו לדיאליזה דבר ראשון בבוקר. סטו העיר אותו, אבל כשדין הלך להתקלח הוא מת. דין הארי הארט, בן 34 היה במותו. באותו רגע, הייתי עם ברוס ועם ג'ים בפרובידנס, רוד איילנד. זה היה היום לפני סרבייבור סירייס, וסידרתי לברוס פגישה עם וינס. כולנו נקראנו למשרד קטן מאחורי המרכז האזרחי, וצ'יף הביא לי טלפון. "זה אבא שלך,". דיברתי עם סטו. "אני מצטער לבשר לך את זה, אבל דין הארי שלנו מת, הוא כבר לא איתנו. הוא מת הבוקר". איזה נבך זקן וחמוץ פנים צרח עליי להסתלק מהמשרד שלו ומהטלפון. שמתי את ידי על השפופרת כדי להגיד לו שזה מקרה חירום משפחתי, שאחי מת, אבל הוא לא הקשיב. אז הרמתי את קולי ואמרתי זאת שוב, רק שהפעם הוספתי שכדאי שיצא לפני שאגרום לו לצאת. אחרי המופע בפרובידנס, ברוס, ג'ים ואני נסענו להרטפורד, קונטיקט. בתור פרומוטר רסלינג אולד סקולי, סטו אמר לי לגמור את הקרבות- שום דבר לא יכול היה להיעשות עבור דין. הייתי הולך הביתה בכל מקרה, אבל לפי המבט בעיניו של ברוס הבנתי שהוא לא רצה לראות זאת עדיין, אז הוא ניסה להיצמד אליי.
למחרת היום היה חג ההודיה האמריקני, ובמרכז האזרחי של הרטפורד המתאבקים סעדו ארוחת תרנגול הודו. סרבייבור סירייס הייתה במרחק של כמה שעות. ברוס ואני היינו עם עצמנו, וסיפרנו אחד לשני סיפורים על דין. השמועה על מותו של אחי עברה בין המתאבקים, ורבים מהם באו להשתתף בצערי. בדרכנו לחדר האוכל ברוס ואני נפגשנו עם וינס ופאט ליד המעליות. הם היו במצב רוח רע, ופאט טפח לי על השכם. "תתעודד, אתה נראה כאילו מישהו מת, לעזאזל". הצלחתי להגיד ברוגע "כן, פאט, אחינו דין מת". לא הוא ולא וינס קלטו והלכו בשמחה משם, כשהם מספרים בדיחות מעצבנות אחד לשני. וינס ציפה לקבלת פנים חמה מצד וינס. עכשיו ספק ודחייה התווספו לעצב על פניו. "אל תדאג, ברוס," ניסיתי להגיד לו. "הם פשוט עסוקים, והם בטח לא יודעים". לעומת זאת, לא נשכח את האדיבות של קרי ואן אריק, שחייך ואמר "אל תדאג, הוא שם למעלה עם שלושת האחים שלי. הם יטפלו בו". לא ידעתי אם אוכל בכלל לעבוד, אבל זכרתי שדין אהב את הקרבות שלי והזמן שלנו ביחד עורר בי השראה. רציתי להקדיש את הקרב (הזה) לזכרו. זה היה מוזר לפגוש את הגימיק החדש של וינס: ילד ג'ינג'י וגבוה מיוסטון בשם מארק קאלאוויי, שפניו הנחמדות הוסתרו בעיגולים שצוירו מתחת לעיניו כדי שיראה כמו גווייה. הוא היה האנדרטייקר, לבוש שחור וחובש מגבעת. פאט הסביר לכולנו שוינס רצה שיצא אובר מאוד, ולא רצה שיפול מהרגליים. כמה מוזר זה היה שדווקא היום, העבודה שלי הייתה להילחם במוות בצורה מוזרה.
כשחזרתי אל חדר ההלבשה, טד חיבק אותי, מזיע ודומע. כצפוי, שאר האירוע סבב סביב ווריור והוגאן. הייתי מאחורי הקלעים וצפיתי בתחרות שלהם על השליטה בספורט, אבל אני חושב שמעריצי ההיאבקות כבר התחילו להבין מה הם היו באמת: שני פריקים ענקיים על סטרואידים שהתאבקו קצת או בכלל לא. אם צפית במישהו מהם מתאבק פעם אחת, ראית את כל מה שהיה להם. קיוויתי שוינס יפגוש את ברוס, אבל ככל שנשארתי שם, הבנתי שלא וינס ולא פאט אפילו הביעו ניחומים. אחרי שהמופע הסתיים, ברוס, ג'ים ואני פשוט חזרנו למלון. ה-27 בנובמבר, 1990, יום קר מאוד ואומלל בקלגרי. ההארטים התאספו מסביב לשולחן האוכל. היה טבעי שנספר אחד לשני סיפורים על דין עם כל האנשים שרימה במשך השנים, ולא עבר זמן רב עד שחייכנו. תמי הייתה אמיצה והחזיקה את הבת שלה ושל דין, וקיוותה שבעזרת סטו והלן היא תשרוד את כל זה. בסוף, ההארטים, לא כולל הנכדים, נלחמו כשהיה 6 מעלות מתחת לאפס ונכנסו למכונית כדי לנסוע לחלקת אדמה במורד הגבעה. ברוח ושלג קרים, רעדנו ואמרנו את המילים האחרונות שלנו לדין, לפני שפיזרנו את האפר. הדמעות קפאו על לחיינו.
בבית משפחת הארט הקשבנו לקלטת שאואן שלח מגרמניה, בה הוא דיבר על דין ועל כמה שרצה להיות איתנו שם. היו כאלה במשפחה שהרגישו שהוריי היו צריכים לעשות לדין קבורה טובה יותר. באופן אישי אהבתי את הפשטות בקבורה, ואני בטוח שדין היה אוהב אותה. ב-16 בינואר 1991, התחילו הקרבות במפרץ הפרסי. כעבור שלושה ימים, ברויאל ראמבל, סלוטר לקח מווריור את תואר ה-WWF העולמי. האנגל הפחיד את רובנו בחדר ההלבשה. חלקנו שאלנו האם היאבקות הייתה מצויירת מדי כשהציגה כך משהו רציני כמו מלחמה, במיוחד אחת שבה ארה"ב התכוננה לספור הרבה גופות. אך רוב המתאבקים האמינו בוינס, כיוון שתמיד היה לו חוש למה שהמעריצים רוצים, ונראה כאילו ההימורים שלו לא נכשלו. ולוינס היה חזון של יותר מ-100,000 מעריצים שיבואו לרסלמניה 7 בקולוסיאום הזיכרון של לוס אנג'לס, כדי לראות את הגיבור האמריקני של ה-WWF, האלק הוגאן, נותן לסלוטר הבוגד מה שהגיע לו. ה-WWF אפילו ביקשו מסלוטר לשרוף את הדגל האמריקני, אבל הוא סירב: היה לו כבר מספיק היט. איימו עליו במוות, ובמקומות שעבד בהם היה חשש לפצצות. הרויאל ראמבל לא היה חשוב עבורי, עבור ג'ים או עבור דייבי בוי, שחיכה לפוש הגדול שלו לכאורה. הוא עכשיו קרא לעצמו הבריטיש בולדוג ובאמת נראה כזה, גדול יותר מאי פעם. הוא לבש תוספות שיער ארוכות, קלועות בחרוזים בצבעי היוניון ג'ק, שגם עיטר את הגלימה הנוצצת והמהודרת שלו.
סיימנו קרב מדהים (הקרב הזה) בצורה קלאסית. כשהשופט דחף אותי בחזרה אל הפינה, דעתנו הוסחה מספיק בשביל שג'ימי יזרוק לסאגס החצי-מת את הקסדה שלו, שאותה סאגס ריסק על ראשו של הסדן. ואז הוא משך את נובס ההרוס גם כן על ג'ים כשהתגלגל מתחת לחבל התחתי. כשיצאתי אל צד הזירה השופט כבר ספר אחת... שתיים... להתראות, ג'ים! כשאני מותש, עמדתי מאחורי הקלעים כשראיתי את ווריור מזמן איזה כוח מיסטי כדי לנצח את מאצ'ו מן, שנעזר במלווה ההילית החדשה שלו, "סקארי" שרי מרטל. אבל בקהל מיס אליזבת' הקטנטנה עזבה את הכיסא שלה, טיפסה אל הזירה ובכוח על אנושי זרקה את שרי מעל החבל. אז היא השלימה עם רנדי באמצע הזירה בפופ גדול. מיס אליזבת' באמת הייתה שושנה בין החוחים. בנוגע להוגאן ולסלוטר, מאיפה שעמדתי הם נראו כמו שני פילים שנלחמים על מקור מים. סלוטר הרביץ להוגאן בקושי על הראש עם כיסא מתכת מתקפל, והוגאן חתך את עצמו, אבל אפילו עם הדם הקרב היה שחוק, כשהוגאן נופף באצבעו בפניו של סלוטר לפני הביג בוט והלג דרופ. אותו סיפור ישן. וינס ידע שהוא זקוק למישהו חדש והוא לא עמד למצוא אותו בווריור או בהוגאן. היום אחרי רסלמניה 7 היה יום הולדתה של ג'ולי. ישבנו במכונית שכורה והסתכלנו על הרד רוק קניון, ממש מחוץ ללאס וגאס, ושתינו יין ברוח החמה. אלפי הסלעים האדומים הזכירו לי את סרטוני רוד ראנר. הוקל לנו להיות שלווים לאחר שרצנו ברחבי לוס אנג'לס במשך שישה ימים עם כל כך הרבה הארטים ובלייד, שהתחילו לצמוח לו השיניים. בלילה לפני כן הוא ישן בין שנינו אז לחשנו כדי לא להעיר אותו. אז בלייד התיישב, כשהוא נראה גמור, הרביץ לי ביד והוריד את ידו הקטנה על מצחה של ג'ולי, כאילו אמר "שניכם, תחלישו, אני מנסה לישון!". אז הוא התגלגל ונרדם שוב. צחקתי כל כך עד שהייתי חייב לקום ולעזוב את החדר. אמרתי לג'ולי שחשבתי שאם אצליח במהלך שלוש השנים הבאות, אוכל להרוויח מספיק כסף כדי לשלם על הבית ולחזור הביתה לתמיד. אהבתי את ג'ולי, אבל איכשהו הפכתי ל...מתאבק. בימים טובים, היא עדיין ראתה אותי כגיבור שלה, אבל כבר נמאס לה לחלוק אותי עם עסקי הרסלינג.
למחרת היום, בהקלטות בלאס וגאס, פאט שאל אותי אם ידעתי לעשות סקורפיון דת' לוק. אמרתי לו שלא, אבל שאוכל ללמוד. אז חיפשתי מתאבק שיוכל לעזור לי. היחיד שידע היה מקסיקני בשם קונאן. כששכבתי על גבי הוא החזיק בעקבים שלי בידיו, סובב את רגלו ברגלי, נעמד מעליי כשהצליב בין רגליי ושם את אחד מרגליי מתחת לבית השחי שלו, כשמתח אותי כמו בבוסטון קראב. המהלך נראה גדול אבל היה לחלוטין וורק- היה כמעט בלתי אפשרי לנעול אותו על מישהו אלא אם הוא נתן לך או אם היה מעולף. אחרי הקרב שלי, כשהסתכלתי אל הקהל, היו שלטים ורודים-שחורים בכל מקום. המוזיקה של ההארט פאונדיישן, שעכשיו הייתה שייכת רק לי, התנגנה חזק כשצעדתי אל עמדת הגורילה, השולחן הארוך בו גורילה מונסון ישב באוזניות ופירשן את הקרבות. עברתי את וינס, שנראה מאוד מתרשם מתגובת הקהל שלי. לקחתי סיכון ושאלתי "אז אני אקבל את זה או שלא?". הוא חייך ואמר "כן, תקבל את זה". למחרת היום, ברינו, פאט הושיט לי תסריט לריאיון כדי להתראיין לקראת סדרת קרבות עם קורט. אמרתי לו שאני מסרב אלא אם כן ישימו את החגורה הביניבשתית עליי. כעבור כמה דקות, במשרד של וינס, ספרתי באצבעותיי כמה פעמים לא קיים את הבטחותיו. כשספרתי שמונה, וינס קטע אותי וצחק. "תשכח מכל זה. זאת היסטוריה עתיקה. תחשוב על העתיד, ברט!". הסתכלתי עליו בעין ואמרתי לו שההיסטוריה חוזרת על עצמה. שנינו צחקנו כאילו התבדחתי, אבל לא התבדחתי. אז פאט קטע אותי ואמר לי שעליי להמציא שם למהלך החדש שלי. בין שלושתנו זרקנו רעיונות שונים עד שבסוף זרקתי "אקסוקושונר (תליין), אלימינייטור (מחסל), סנייפר (קלע),שארפשוטר (צלף)..." "זהו זה!" וינס קטע אותי בחיוך. "אני אוהב את זה! שארפשוטר!". ראיתי ניצנוץ בעיניו שאמר לי שאם ראשו היה עשוי מזכוכית, הייתי רואה כל מיני גלגלים מסתובבים שם.
למחרת היום ג'ולי באה איתי לסיבוב הופעות ביפן. הייתי שמח לראות פרצוף מוכר שחייך לעברנו במלון בטוקיו. היטו, כפוף רגליים כמו תמיד, חזר ליפן לפני כמה שנים, אחרי שגמר את הקריירה שלו בקלגרי. הוא הסתפק באופן מוזר בהרצת חנות אטריות רווחית שאחותו המנוחה השאירה לו. הוא לקח את ג'ולי ואותי לארוחת ערב עם שתייה, ודיברנו על פעם. היטו דיבר בשבחו של אואן והתייחס לסטו כמו שהתייחס לאבא. למחרת היום ה-WWF קבעו שאצתוות עם ג'ים לקרב זוגות נוסף בטוקיו אג דום. לא הייתי לחוץ כי ידעתי שיהיה קל לעבוד עם הרוקרס. לרוע מזלנו, כשיצאנו לשם, המעריצים היפניים הרציניים לא קנו את הספוטים המזוייפים שחזרנו עליהם. רק בגלל שהיו שישים ומשהו אלף מהם לא אמר שהם היו אותם מעריצים יפנים חסרי הבעה. הרמנו את הרמה, והרגיש טוב לשמוע את סנוקה ואת וולנטיין אומרים אחר כך שזה קרב הזוגות הטוב ביותר שראו אי פעם. בקרב המרכזי נלחמו הוגאן וכוכב יפני בשם טנריו מול לגיון האבדון באורגיית מכות מלאות דם שלא הייתה הגיונית, אבל לפחות הוציאה תגובה מהקהל חסר החיים.
רוב המתאבקים טסו הביתה למחרת היום מלבדי ומלבד ארת'קוויק והוגאן. אנחנו נסענו ברכבת לאוסקה לעוד מופע בקוב (KOBE). אז אחרי המופע באותו הלילה, ג'ולי ואני היינו באמצע מחוז רפונג'י, וגמרנו בהארדרוק קפה, אותו מקום בו מתאבקים התחברו עם הצוות של מדונה או בחורות צעירות שהופיעו רק ביפן לאחרונה. ג'ולי חשבה כל כך הרבה על יפן ממה שסיפרתי לה מטיוליי האחרונים, והתלהבה לראות אותה. לוס אנג'לס, וגאס ויפן בבת אחת היו שינוי מלהיות במטבח בבית עם הילדים. אחרי הקרב שלי בקוב, ארת'קוויק החרד ביקש ממני עצות לקרב מול קוז'י קיטאו, מתאבק סומו שניסה להצליח בתור מתאבק. קווייק היה ג'ון טנטה הגדול, הר אדם ששקל 180 קילו מסוריי, קולומביה הבריטית, והרעיד את האדמה כשהלך. הוא היה אלוף החובבים הקנדי למשקל סופר כבד, ונהנה ממוניטין קצר ביפן כמתאבק סומו לבן בלתי מנוצח. לא ידעתי מה להגיד לו. קוויק ישב שם מודאג בנוגע למה שיעשה אם קיטאו יעצבן אותו מדי. הוא דאג שמישהו יתערב בקרב שלהם. הוגאן ואני הבטחנו לו שנשמור עליו, והוא נרגע. שני החבר'ה הגדולים הקיפו אחד את השני בזעם, כמו רודן וגודזילה, לפעמים מתקרבים מספיק כדי להרביץ אחד לשני. פניי הצופים היו קפואות באימה כאילו זה היה סרט יפני- מה שהיה חסר היה האפקט הקולי! בסוף קיטאו ויתר וברח לעיני הקהל, וחזר לחדר ההלבשה כשריסק דברים. רציתי להכריז "רודן מת, תחזרו הביתה!". קוויק חזר מחייך מאוזן לאוזן. הוגאן ואני טפחנו לו על הגב. "הראת להם!" אמרתי. תמיד חשבתי שזה היה מצחיק, במיוחד בגלל שלא נגעו אחד בשני!
כשהוגאן התכונן לקרב שלו, הוא שאל אותי מה וינס עושה איתי. החשבתי את טרי לחבר אז סיפרתי לו איפה עמדתי. הופתעתי לשמוע אותו אומר במבט פגוע שוינס מנסה להוריד אותו: העסקה שלו עם ה-WWF עמדה להיגמר בקרוב ו-WCW של טד טרנר הייתה מעוניינת בו. היה לי קל לראות שטרי אהב את התגובה שקיבל באותו הלילה כי זה הראה לוינס שהוגאן תמיד יוכל לחזור ליפן, שאולי ה-WWF עדיין היו זקוקים להוגאן יותר ממה שהוא היה זקוק להם. אבל הוא אימת בפניי שלא רצה ללכת לשום מקום. לוינס היו עוד ספקות לגביי. במאי הוא אמר ששינה את דעתו ושם אותי בחזרה עם ג'ים. כעבור שלושה שבועות, אחרי דאגה רבה, זומנתי לראות את וינס בהקלטות של סקרמנטו, והוא השתנה שוב: אקח את התואר הביניבשתי מקורט הניג בסאמרסלאם במדיסון סקוור גארדן, בדיוק כמו שאמר באפריל. זכרתי את היום ב-1979 בו היטו אמר לי שוינס מקמהן אמר שאני לא שם גדול מספיק כדי להתאבק במדיסון סקוור גארדן. כשעזבתי את המשרד של וינס, הרגשתי גאווה. החגורה הביניבשתית הייתה עוד שלב אחד בדרכי להיות אלוףWWF עולמי. הסטרואידים עמדו לדקור את ה-WWF בתחת באופן שונה. ב-27 ביוני, ד"ר ג'ורג' טי. זהוריאן השלישי הואשם בידי חבר מושבעים בהאריסבורג, פנסילבניה, בארבעה סעיפים של אספקת סטרואידים אנאבוליים למפתח גוף שעבד תחת כיסוי עבור ה-FBI, אספקת סטרואידים לארבעה מתאבקים בין נובמבר 1988 ומרץ 1990, והפצת סטרואידים במשרד שלו. המשרד הוחרם בידי ממשלת ארה"ב.
זהוריאן אמר במשפט שלו שכרופא של כמה מתאבקים, הוא לא עשה שום דבר לא בסדר כשסיפק להם סטרואידים, כי הם היו הכרחיים למען העבודה כמתאבק. עורך הדין שלו אמר שכרופא זהוריאן היה זכאי לרשום סטרואידים, וזהוריאן אמר שלא היה מודע לחוק מנובמבר 1988 שאסר את מכירת הסטרואידים למעט לטיפול במחלות. זהוריאן עמד להישפט בעוד חודשיים: הוא יכול היה להיות עד 44 שנים בכלא ולהיקנס ב-3 מיליון דולר. במהלך המשפט, החוקרים גילו קבלות על משלוחי סטרואידים מזהוריאן ישירות לבתים של כמה מתאבקים, כולל האלק הוגאן, וגם לוינס במשרד החדש שלו בסטמפורד, קונטיקט. במהלך המשפט, זהוריאן אמר שלהוגאן הייתה בעיית סטרואידים עוד כשנפגשו ב-1984, והודה שסיפק סטרואידים ל-15 עד 20 מתאבקים בהקלטת טלוויזיה ממוצעת. מה שגרם לחוקרים לחפש את זהוריאן מלכתחילה ואם הם רצו לשפוט אותו בעצמו או להשתמש בו כדרך להגיע אל מקמהן, אף אחד לא ידע. העובדה היא שלפני מקרה זהוריאן, סופרסטאר בילי גראהם וברונו סמארטינו אמרו דברים רעים על ה-WWF לתקשורת ולשופטים, ואמרו ש-95% מהמתאבקים צורכים סטרואידים. העדות של זהוריאן אימתה זאת. גראהם נהיה ממש נכה בשנים הללו, והאשים את הסטרואידים בכך, כשאמר שהוא שה תמים מתקופה שבה סכנות הסטרואידים לא היו ידועות. הוא אמר שדיבר כדי להציל דור חדש של מתאבקים כדי שלא יגמרו בכיסא גלגלים כמוהו. התקשורת הקיפה את השערוריה כמו כרישים שהריחו דם. ברגע שזהוריאן נמצא אשם, וינס קרא למתאבקים ואמר שבתוך כמה שבועות הוא יתחיל בדיקות סמים מחמירות יותר מכאלו באולימפיאדה: על כולם להתרחק מהסטרואידים. הוא הבהיר שהפעם יהיה בלתי אפשרי לרמות כי שני אנשים יסתכלו עליך משתין בכוס.
ביוני 1991, התחלתי לכתוב טור שבועי עבור הקלגרי סאן על חיי ההיאבקות, והראשון קידם את הקארד של ה-WWF לשבוע סטמפיד. הקלטות הטלוויזיה היו בקלגרי ובאדמונטון במהלך צעדת השוורים. ציפיתי שוינס יבין שקלגרי היא המקום המושלם להפוך אותי לכוכב. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה יקרה אם וינס יתן לי את הפוש ולא אצליח. מה אם טעיתי ולא אהיה אובר כמו שתמיד חשבתי שאהיה? למרות שחשבתי שהייתי אובר, לא ממש ידעתי, והיה נשבר לי הלב אם הייתי מגלה זאת בקלגרי. בדרך לסאדלדום ראיתי את הביתן והוצפתי בזיכרונות: אבל סטמפיד רסלינג כבר לא הייתה קיימת. פולי מת. שולץ ודיינמייט גמרו לתמיד. באד ניוז, תודה לאל, הוצא החוצה. ברוס וג'ים עדיין קיוו קצת. שני החבר'ה היחידים מסטמפיד שבאמת הצליחו היו דייבי ואני. באותו לילה כשיצאתי לצלילי המוזיקה שלי הופתעתי מהתגובה הרועמת. זה נגע לליבי כאילו הם אמרו "תחזיק מעמד, ברט הארט. תראה להם שאתה הכי טוב שיש!". אחרי ההקלטות, סטו והלן הזמינו את וינס ואת כולם הביתה לסנדוויצ'ים עם בשר ובירה תוצרת בית. דייבי בוי ביקש מהנאסטי בויז להישאר בבית של סטו, ומתח את סאגס, שהיה ממש אלרגי לחתולים, ואמר שסטו נפתר מכולם. סאגס התחיל להתעטש וחטף פריחה והיה מוכרח ללכת. וינס הגיע עם פאט, הווארד פינקל, טרי גארווין וכרוז שחור בשם מל פיליפס. מל היה ילד כאפות עבורם, ומהר מאוד וינס ופאט רצו שסטו יקרע אותו בצינוק. סטו חשב שהם רק רוצים לצחוק על מל ולא היה מוכן לכך. כעבור כמה חודשים, בנסיעה באירופה, מייק טומיי, השופט הטירון שלנו, עשה טעות כשהתוודה בפני ז'אק רוז'ו שלילה אחד בחדר עם מל פיליפס, הוא התעורר וראה את מל ערום בקצה המיטה ומוצץ לו את הבוהן! "ומה קרה אז?" שאל ז'אק. מייק אמר "אמרתי לו שאני לא אוהב את זה ושיעצור, אז הוא עשה זאת".
בין התקפי צחוק ז'אק סיפר לכולם באוטובוס. כמובן שלא הפסקנו לצחוק. כשחזרתי לסטייטס הייתי חייב לצייר זאת על הלוח, וצירפתי את מל לאורגיה הנצחית עם הנסיכה טומה וצ'יף. עם מיקרופון ביד וכשהוא עוד לובש את הטוקסידו שלו, מל פיליפס נתלה מהבוהן של צ'יף. כולם צחקו מכך, אז ציירתי את זה בכל מקום. אחרי שעה של שיכנוע מוינס ומפאט, סטו הסכים לאחוז במל. מהמטבח, שמענו צרחות מובלעות בקולות צחוק מלמטה. מיהרתי למטה וראיתי את מל, בתחתונים, גרביים וגופיה, ותהיתי האם הוא רצה שסטו ילמד אותו אחיזת בוהן. לא וינס ולא פאט התקרבו יותר מדי: אם סטו היה תופס אותם זה היה יפה למראה, והם ידעו זאת. סטו שיחרר את מל בקלות וטיפס מעליו כמו עכביש עם חמלה. זה היה ערב נהדר לכולם, מלבד מל פיליפס. באמצע יולי המשבר האחרון היה ריאיון שהוגאן עשה אצל ארסניו הול שבו שיקר ונראה רע. הובכתי לשמוע אותו אומר שמעולם לא לקח סטרואידים, מלבד פעם אחת עבור פציעה. אם היה כנה, כנראה לא היינו שומעים על כך יותר. אבל עכשיו התקשורת חגגה על הוגאן, וקראה לו צבוע כי תמיד אמר שילדים יוכלו להיות כמוהו אם יתפללו ויקחו ויטמינים. כמו טריקי דיק ניקסון, הוגאן גילה שהשקר מוריד אותך.
כמה ימים לאחר הריאיון, הוגאן אמר לי שוינס הורה לו ישירות לא להודות בלקיחת סטרואידים, אז הוא היה חייב לשקר. לא קניתי זאת: אף אחד לא יכול היה לגרום לך לשקר על משהו כה ברור. אם באמת וינס אמר לו לשקר, זה מראה כמה וינס השפיע. כשחשבתי על עצמי ועל סטרואידים, חשבתי שכל ההמולה אולי עוזרת לי. בהשוואה לשאר הייתי די נקי. ב-10 באוגוסט בדס מוינס, הצטלמתי עם החגורה הביניבשתית, אפילו שעדיין לא זכיתי בה, עבור השער של המגזין של ה-WWF לנובמבר. וינס עוד לא ביטל שער של מגזין, אז זה היה סימן גדול שהכל הולך טוב הפעם. באותו יום, וינס קרא לכל המתאבקים לפגישה והציג את ד"ר מאורו פסקוואלה, מומחה עולמי לבדיקות סמים. וינס הובך כשגילה שרוב המתאבקים התנגדו לבדיקות הסמים: הוא לא הבין שרבים מהם היו מכורים לסטרואידים. כשהמתאבקים הכועסים שאלו אותו האם מפתחי הגוף מפדרציית פיתוח הגוף העולמית שלו יבחנו- ואלו היו אנשים אם חוזים מובטחים והטבות רפואיות שלמתאבקים לא היו- וינס נשבע שאף אחד לא יהיה על סטרואידים בפדרצייה שלו. זה נראה לי מגוחך שוינס חשב שמפתחי גוף נקיים יוכלו להתחרות מול פריקים על סטרואידים. בפגישה, נאמר לכל המתאבקים שיהיו להם שישה שבועות להתנקות, ושד"ר פסקוואלה יבטיח שלכל מתאבקי ה-WWF תהיה רמת טסטוסטרון סבירה. אם נכשלת במבחן, אז שלוש פסילות ויצאת. זה היה קשה לרבים מהפריקים להחליט מה יותר חשוב להם- העבודה או הסטרואידים.
הקרבות שלי עם קורט הניג הזכירו לי את הקומיקס של מרגל מול מרגל במאד מגזין. היינו דומים בגיל, בגודל וברקע, ונראינו דומים, רק שלקורט הייתה רעמת שיער ארוכה, בלונדינית ומתולתלת. שנינו היינו מתאבקים מדור שני לאבות שהיו מכובדים בעסק קשוח. הבנו איך להיכנס לנעליים שלהם. אבל עד שראיתי את קורט לפני המופע ב-26 באוגוסט 1991 במדיסון סקוור גארדן, פחדתי: השמועה אמרה שלא יגיע בגלל שהגב שלו היה פצוע. למעשה, הפציעה שלו הייתה חמורה עד שלא עשה כלום כל הקיץ חוץ מלדוג. כשאני יודע שהקרב הזה יכול להיות האחרון של קורט, רציתי לתת לו את הפרידה הכי טובה שיכולתי. הוא אמר לי שלא יכל לעשות הרבה כדי להתכונן ושסמך עליי שם. זה היה לילה גדול עבורי, כשסטו, הלן, ברוס, ג'ולי והילדים שלי היו בקהל. קורט העלה קצת במשקל מחוסר העבודה שלו בחודשיים לפני כן וגבו היה נוקשה. לעיתים קרובות במהלך הקרב (הזה) כאב לו. ניסיתי להיות קליל ככל האפשר כדי לעזור לקורט, שנתן את כל מה שהיה לו. ראיתי את אמי ואבי מסתכלים מהשורה הראשונה. אם הייתה אי פעם כימיה בין שני מתאבקים, אז לא הייתה יותר טובה משלי ושל קורט, שהתעקש שבאותו לילה אצא מהפינישר שלו, הפרפקט פלקס, משהו שלא עשה עבור אף אחד אחר. בסיום, כשהייתי על המזרן ומכרתי, פרפקט משך אותי אל אמצע הזירה, הפריד בין רגליי והפיל את רגלו על המפשעה שלי. אז הוא התגלגל לאחור על רגליו, וניסה לעשות זאת שוב, אך תפסתי את רגליו בשלי, והכנסתי אותו לשארפשוטר מהגב. הסתובבתי על הבטן ונעמדתי כשהקהל היה מאחורי וצעק "קדימה ברט!". לפני שבכלל הצלחתי להכניס את פרפקט למצב בו יוכל להיכנע כמו שצריך, האבנר צילצל בפעמון. אחרי הקרב, זה היה הרעיון של קורט שאקרע את הגופיה הכחולה שלו ואלבש אותה על כתפי כמו גביע. נישקתי את החגורה הביניבשתית לפני שהרמתי אותה מעל ראשי וחגגתי בכל ארבע הפינות, כשאני עומד על החבל השני וצועק לקהל בין זרועותיי, משהו שאעשה במשך שאר הקריירה שלי.
כשעזבתי את הזירה לחצתי את ידו של סטו וחיבקתי את אמי, כשהמצלמות צילמו. מעולם לא ראיתי את אמי שמחה כך. זה היה כאילו סופסוף השלימה עם עסקי ההיאבקות הארורים, אחרי כל השנים הללו. סטו נראה גאה: הנה הוא היה, אחרי 45 שנה, שוב ב-MSG, ילד בעל מראה טוב מאדמונטון עם אוזניים בתוליות וחברה חמודה מלונג ביץ'. הוא חייך ומחא כפיים, וסימן לאמי להצטרף, אבל היא לא יכלה למחוא כפיים חזק יותר. הדבר הבעייתי היחידי היה שג'ולי החמיצה את הקרב כי הלכה לקניות. כשהגעתי למלון, היא הייתה במצב רוח רע. כמו אחרי כל אירוע שהבאתי אותה אליו, התחלנו לריב מסיבות שלא ממש הבנתי. חגגתי את הרגע הכי גדול שלי בהארדרוק קפה עם ג'ייד, דאלאס וברוס, שאכל את ההמבורגר כאילו הרביצו לו בפטיש. הוא היה מודאג כי אנדריאה הובהלה לבית חולים ללידה מוקדמת. כל פעם שהבאתי את ברוס, משהו השתבש והרגשתי נורא עבורו. טסתי הביתה מסאמרסלאם עם ג'ולי והילדים וכשנחתנו גילינו שאנדריאה ילדה ילד בשם רהט. הוא היה כל כך חולני עד שלא נראה כאילו ישרוד. כל משפחת הארט תמכה ברהט הקטן שנלחם על חייו.
בפרק הבא: "אתה אובר, אחי!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה