הנדיבות של וינס הביאה לי 200 דולר לשבוע בזמן
ההחלמה שלי. למזלי, צ'ק של 10,000 דולר על סאמרסלאם הגיע כדי לעזור לי. ועדיין
מצאתי את עצמי חוזר לעבודה אחרי 18 ימים. הצלעות שלי ימשיכו להטריד אותי שנים,
והייתי חייב להיזהר בלקיחת נפילות מטורנבאקלים. יש אומנות מסויית בלעבוד כשאתה
פצוע ולא לאכזב את המעריצים. אני גאה להגיד שאף אחד לא שם לב. אבל בעיות הבריאות
שלי לא היו שום דבר לעומת מה שקרה עם אחי דין. גילינו אחר כך שהיה לו דם בשתן במשך
שנים, אבל שהוא חשש מדי לבדוק את זה. במקום, הוא התעלם מזה, ושיכנע את עצמו שזה יפסיק
מעצמו. אבל אז הוא התחיל להתעלף פתאום ועד שזה אובחן באותו סתיו כמחלת כליות,
הכליות שלו הפסיקו לתפקד ב-95%. בדצמבר 1989, היה לו צינור דיאליזה שחובר לזרועו
והוא היה חייב לעבור טיפולים כמעט בכל יום. המשפחה שוחחה בנוגע לתרומת כליה, אבל
הרופא אמר לנו שכל מי שרוצה להיות פעיל פיזי ולהתפרנס לא אמור לשקול את זה. אלו
שנשארו חשבו על כך, אבל כל אחד מהם חיכה לראות אם מישהו אחר יסכים. האמת הייתה
שבמשך שנים כל המשפחה התרחקה מדין. הוא שדד הרבה מאוד אנשים במזימות, ורוב הפעמים
אלו היו האחים שלו, החברים שלו ואפילו סטו והלן. זה אולי נשמע קצת בוטה, אבל כל
פעם שביקרתי בבית משפחת הארט, שדין עדיין גר בו, וידאתי שנעלתי את המכונית, אחרת
מי ידע מה דין יעשה. התנגדתי לדחף להעביר אותו לביתי, וכך עשו כולם: נראה כאילו
הוא לא יכול היה להפסיק לרמות אנשים. כולנו הצטערנו עבורו, אבל הוא כבר לא היה
הבחור הנאה, המקסים והמצחיק שכולנו הכרנו כילדים. כמו סמית', דין שרף את כל הגשרים
שלו. באחד מנסיעותיו להוואי, הוא חטף מכות- הוא אף פעם לא סיפר לנו מה הייתה
הסיבה- ואחר כך נהיה חולמני, כחוש ונראה שלא נוח לו. בשנותיו האחרונות הוא גם נהיה
יריב של ברוס ורוס, וקינא בתפקידים שקיבלו בסטמפיד רסלינג. כשראיתי אותו, דין תמיד
אמר לי שאהב את העבודה שלי, שהוא מעריץ גדול שלי ושהוא גאה להגיד לאנשים שהוא אחי.
הוא גם הציג אותי בפני החברה החדשה שלו, תמי, אישה משמורת מורלי. ואז דין הכניס את
תמי להיריון. למרות שזה היה עוד חץ מדאיג בליבה של אמי, דאגתה הגדולה יותר הייתה
הבריאות שלו.
רודי פייפר חזר ל-WWF לאחרונה. הוא היה אחד
מהאנשים המעטים שסמכתי עליו מספיק כדי לספר לו את חששותיי העמוקים. אמרתי לרודי
בנוגע לאיך שדין נובל לו לאט ואיך שהרגשתי כמו פחדן בגלל שאני לא מוכן לתרום כליה
לאחי, וקיוויתי שאולי סמית', או אחד מהאחים שלי שלא התאבק, יסכים במקומי. הוקל לי
למצוא מישהו שהקשיב לי כל כך טוב. רודי אמר לי שחזר מפרישה כי היה לו קשה להסתגל
לבית: הוא ממש שמח לחזור לאחים שלו בדרכים. זה לא היה שלרודי היו בעיות בבית, אלא
שהוא פחד שאולי הוא הבעיה בבית. כשניסה להתאים את עצמו לשם הוא הפר את האיזון.
התחברתי אליו מאוד. ב-15 בדצמבר, 1989, סטו ויתר סופסוף וחיסל את סטמפיד רסלינג
בפעם האחרונה. הוא חיסל את רוב הונו בארבע השנים האחרונות. הוא ואמי סופסוף גילו
לי שוינס לא מילא את תנאי העסקה ביניהם, ושסטו לא רצה להתעמת איתו על כך. הוא ואמי
דאגו שאם יתווכחו עם וינס זה יפגע בעבודתי. כמו מלך זקן, סטו יצא מהביזנס בלי
מעריצים, עם לב מלא בזכרונות ומיכל ריק. באותו חג מולד, בית הארט היה מכוסה בשלג
כבד כשאמי ניסתה ככל יכולתה לשמור על המסורת. צלעתי במעלה המדרגות האחוריות של
הבית, צלעותיי עדיין כואבות וברכי פצועה מקרב מול הרוקרס. שמתי עליה קרח וכיסיתי
אותה כשהמשכתי להילחם, וגמרתי את כל הקרבות שלי כי לא יכולתי להרשות לעצמי חופש. פניה
של אמי אורו כשיצאתי מדלת המטבח עם ג'ולי והילדים. והיא ישבה איתי במטבח כשברטי,
חתול לבן וענק כמו קינג קונג באנדי, נכנס אל המטבח עם רגלו בגבס. הוא אומץ לאחרונה
ממעריצת היאבקות מבוגרת ממניטובה שמתה. הוא נשאר עם רגל שבורה וצורך בבית. הוא דפק
על דלת חדרה של אמי והיא קראה "מי שם?". היא חייכה כשפתחה את הדלת ומצאה
אותו מחכה שם בסבלנות.
כשהיא מסתכלת מסביבה כדי לוודא שאף אחד אחר לא היה
שם, אמי גילתה לי שדין ורוס היו מעורבים בקטטה במרפסת האחורית לאחרונה. דין הביא
כמה חברים של תמי מהשמורה לבית של סטו, והם ישנו על ספות ובכל מקום. בסוף, רוס
ואליסון התעמתו עם דין לגבי כך, בשם אמי ואבי, ורוס ודין התחילו להילחם. כשזה נגמר
אף אחד לא ניזוק, אבל זה לא עצר את דין מלהתקשר למשטרה ולהאשים את רוס בתקיפה.
התקשורת המקומית עשתה סיפור מכך, ויחד עם בעיות הכליות של דין וסוף הביזנס, זה לא
שימח את סטו והלן במיוחד. ברכי פעמה בכאב כשאמי לקחה אותי לסלון לראות את עץ
האשוח. איזנתי חוט כסוף במחשבה שעם כל הכאוס כאן, לפחות אמי תוכל לקבל עץ חג מולד
מסודר. אז אואן נכנס עם מרת'ה, שהחזיקה באפה בגלל ריח שתן החתולים בבית. היא ואואן
לאחרונה שילמו במזומן עבור בית חדש, שהיה משהו שהשאר רק יכלו לחלום עליו. שניהם
עבדו קשה מאוד וחסכו כל אגורה. אואן לחץ את ידי בחיוך גדול שהביא עוד יותר חיוך על
פניהם של אמי ואבי. הוא הרים את בינס בזרועותיו וצחק "היא ממש גדלה!".
כולנו שתינו תה עם קצת דבש כשסטו הגביר את הווליום בטלוויזיה כדי שנוכל לצפות
בתמונות מרצדות של הגרמנים פורצים את חומת ברלין. אואן הכריז שילך לעבוד בגרמניה
ממש בתחילת השנה החדשה. לא יכולנו שלא להשוות בין המצב הפוליטי באירופה לטריטוריות
ההיאבקות המתפוררות כאן. הארגונים האירופאים עדיין היו בביזנס, ודחפו זקנים כמו
אקסל דיטר וחבריו, אבל עם הזוהר של מתאבקי ה-WWF בטלוויזיות בכל מקום, וינס עמד להשתלט גם
שם. ביום חג המולד עדיין לא יכולתי ללכת, אז התקשרתי לטרי גארווין, רכז המתאבקים של
וינס, כדי להגיד לו שלא אוכל להגיע למופע בגלל הכאב. בפעם הראשונה יכולתי לבלות את
חג המולד עם ילדיי.
אבל תמיד פחדתי על העבודה שלי, חיכיתי לגרזן
וניסיתי להתחמק ממנו, ומנימת קולו של גארווין הבנתי שלא האמין לי. ביום הקופסאות
עליתי על המטוס. עברתי מקליפורניה לנברסקה לאוהיו, וכל כך כאב לי עד שבערב השנה
החדשה סופסוף ויתרתי וחזרתי הביתה. צלעתי בשקט דרך דלת הכניסה והתגנבתי למעלה קצת
לפני חצות. ג'ולי הייתה מכורבלת במיטה וחיכתה שאתקשר. נשיקה הייתה כל מה שהיה צריך
כדי לעשות לה את השנה: חגגנו את ערב השנה החדשה הראשון שלנו מאז 1985. בינס
התעוררה 34 שניות לפני חצות וגרמה לי ולג'ולי להחמיץ את הספירה לאחור. אבל כשבינס
רקדה ברחבי החדר בפיג'מה שלה, לא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר להתחיל את 1990.
זאת הייתה השנה שלי לקפוץ בחזרה קדימה ולשנות את גורלי. לקחתי זמן חופשי כדי להחלים.
רופא הברכיים שלי אמר לי ששחקתי את הסחוס עד העצם, שהיו לי ברכיים של איש בן 65,
ושעליי להשתיל שם מפרקים מפלסטיק בתוך 10 שנים. המחשבה על חתך עמוק כל כך הפחידה
אותי, אבל ב-8 בינואר חזרתי לזירה, קפצתי מהחבל השני ונחתתי על ברכי כמו תמיד.
ביום האהבה באותה שנה, התחילו להופיע סימני מתיחות בין השותפים לשעבר, השליט וינס
וההאלקסטר. נראה כאילו כוח הכוכבות היחיד במינו של האלק התחיל לשגע את וינס כי זה
נתן להאלק כוח נגדו. וינס, בתור וינס, החליט לתקוף קודם, למרות שהמלחמה עדיין
הייתה בשלבים המוקדמים ושוינס פעל בצורה מתוחכמת. הוא נתן להאלק שליטה על הבוקינג
שלו אבל הקדיש את כל זמנו לווריור: הוא תמיד היה מארק של באדי בילדרים, והווריור
היה כמו אל יווני. וינס שלח קצת משפטי מחץ לעבר האלק, התבדח שהיה זקן מדי, איטי
מדי, תמיד עם מחט מתחת לצחוק. כיוון שנתן להאלק שליטה על הלו"ז שלו, היה קשה
להאלק להתלונן.
אז וינס אמר להאלק להוציא את ווריור אובר בקרב
האליפות שלהם ברסלמניה 6. הוא רצה שהוגאן יוכיח שהוא מסוגל לעשות ג'וב נקי. הוגאן
הסכים לכך אך הופיע בחדר ההלבשה עם פנים כעוסות ומבט פגוע, חושש שזה סימן שהוא
בדרכו למטה. זאת הייתה הפעם היחידה בה ראיתי את האלק מפקפק בעצמו. הוא עדיין היה
ה-DRAW הגדול ביותר ב-WWF ועבד מתי שרצה. הוא עדיין טס במטוס סילון והייתה לו לימוזינה
פרטית, ומשרת בשם ברוטוס ביפקייק שסחב את התיקים שלו. באופן בסיסי הוא נראה כאילו
הוא בדרך החוצה. למרות שעדיין כיבדנו אותו, לרובנו הוגאן הפך להיות מישהו שכבר לא
הכרנו. מצד שני, רובנו לא סבלנו את ווריור, שהפך לפרימדונה. הוא טס במחלקה ראשונה
עם מלווה בתשלום, הגיע למופעים בלימוזינה והיה לו חדר הלבשה פרטי. הוא לא ישב
איתנו בשיחות או במשחקי הקלפים. במלחמה שוינס התחיל, עדיין עודדנו את האלק. שרדתי
עוד חורף עמוס ב-WWF, וכעסתי על כך שעשיתי ג'ובים בקרבות יחידים וקרבות זוגות. ניסיתי
לשכנע את עצמי שעליתי למעלה בין אם השליט אהב זאת ובין אם לאו. הקרבות שלי היו
מאוד דרמטיים, במיוחד כשעבדתי מול מפלצות שריריות כמו כוחות הכאב, שהיו הוורלורד
והברברי. למרות המראה הענקי שלהם, הם היו שניים מהאנשים הכי ידידותיים בביזנס.
סיוני ויילהאלי, שהיה הברברי, היה סמואי מהאי טונגה שהזכיר לי גירסה שרירית של
כרובי מרחוב סומסום, עם מבטא נחמד. טרי שופינסקי היה הוורלורד. הוא היה הר שרירים
בגובה מטר תשעים וחמש ששקל 145 קילו, אבל היו לו פנים של תינוק קירח וחמוד. הוא
מחץ אותי כמו שקית מכולת כשניסיתי לצאת מהאחיזה, כשהרבצתי לו בגב ובכתפיים עם
זרועותיי. הזעתי ולכן נראה כאילו בכיתי. ילדים בקהל צעקו "צא, ברט,
צא!". כל ההילים אהבו לעבוד איתי, וכל מה שהייתי צריך הייתה פריצה.
ההארט פאונדיישן היו עסוקים בלהוציא אובר את אלופי
הזוגות החדשים, אנדרה והאקו. האקו היה מטונגה, עבה וזריז, ורוב הזמן בעל מזג קל.
כשהטרידו אותו הוא יכול היה לנשוך לך את האף, כמו איזה אידיוט שיכור שמצאת
בבולטימור. אנדרה אהב את האקו. הקרבות שלו איתנו היו חלק מהרגעים הגדולים האחרונים
של אנדרה בזירה. נראה כאילו אנדרה היה כאוב, עצוב ומתגעגע לימים הישנים. הוא היה
חיוור וחולני, ורבים מאיתנו תהו האם הוא מנסה להשתכר למוות. האקו סחב את הקרבות
עבורו, אבל הוא עדיין אהב לצאת ולעבוד. הוא תמיד גרם לי ולג'ים להיראות חזקים: הוא
מכר, קשר את עצמו בחבלים, אפילו נתן לי לעשות עליו סאנסט פליפ. אחר כך, ציירתי על
לוח את הקרבות שלנו עבור אנדרה. התחת שלו, גדול כמו פסנתר, מעליי. זה היה מראה
מצחיק אך מפחיד שמעט מאוד אנשים זכו לראות! היו שמועות שיגמור אחרי סיבוב ההופעות
ביפן אחרי רסלמניה 6, בו גם הייתי אמור להשתתף. כל תקוותינו שההארט פאונדיישן יקחו
את התארים מאנדרה והאקו נופצו כשגילינו שדמולישן יקבלו שוב את התארים ברסלמניה 6,
שתתרחש בסקיידום בטורונטו ב-1 באפריל. במרץ, אחרי קרב באובורן הילס, מישיגן,
הוטסתי במטוס סילון לסאות' בנד, אינדיאנה, כדי להתאבק שוב באותו הלילה, ולהחליף את
ה"חלום האמריקני" דאסטי רודס מול מאצ'ו מן במיין איבנט בקרב מול קהל
מלא. מאז הפעם האחרונה שעבדנו ביחד, רנדי ואני רצינו עוד קרב ביחד, אבל בלי זמן
להתכונן, זה לא נחשב. נשארתי בתלבושת ואחרי שיצאתי מהלימוזינה רצתי ישירות אל
הזירה, דרך קהל שחיכה כמעט שעה כדי לראות את המיין איבנט. רנדי ואני התחברנו כאילו
עבדנו מיליון פעם ביחד, והצלנו את המופע. זאת הייתה הוכחה שהייתי אובר מספיק כדי
לעבוד בקרב יחידים במיין איבנט ולא לאכזב את הקהל. ההנהלה בטח הבינה שיכולתי לתת
קרבות גדולים, לשחק בייביפייס-היל לילה אחד, בייביפייס טהור למחרת, בזוגות או
ביחידים. ניסיתי להאמין שיומי יגיע.
ג'ולי הייתה הריונית מדי כדי לבוא לרסלמניה, אז
הזמנתי את סטו ואת הלן. באחר הצהריים לפני המופע, ההארט פאונדיישן חתמו חתימות
בקניון. אני אומר זאת כי זה נכון: היה לנו את התור הארוך ביותר מכולם. הלן וסטו
נהנו עם המעריצים ואחד עם השניה. השנינות של אמי והתמימות של אבי הפכו אותם
לקומיים, והם היו כך שנים. רבים מהמעריצים המקומיים הכירו את סטו בגלל שסטמפיד
רסלינג שודרה ברחבי קנדה. אחרים הכירו אותו בזכות ג'סי ונטורה, שלא החמיץ הזדמנות
להגיד שיצאתי מהצינוק הקטלני של סטו, זירת ההיאבקות הקטלנית מכולם. יכולתי לראות
שהוריי נהנו ממש מזה שהתייחסו אליהם באדיבות רבה כל כך. באותו ערב בלובי, סטו וברי
דארסו התגלגלו על השטיח ואפילו הפילו כיסאות. המתאבקים עודדו, ולברי היה פרצוף של
אדם שלא ידע לתוך מה הכניס את עצמו. הוא היה אסיר תודה כשאמי הפרידה ביניהם. בבר
באותו לילה הדיבור הגדול בין המתאבקים היה על ד"ר זהוריאן, שלפני שלושה ימים
נתפס בידי ה-FBI. כמה הרגישו רע עבורו, אבל הרגשתי שקיבל את מה שהגיע לו. פאט אמר
לי שהקרב שלנו ברסלמניה 6 מול הבולשביקים יהיה רק באורך של 15 שניות: זה נראה לי
מביש לא להיות משמעותי במופע גדול בקנדה. אבל ללא לחץ, יכולתי להירגע באותו הלילה,
כששכבתי במיטה בשמש של טורונטו. חייכתי כשקראתי את מילותיו של כתב הספורט פרנק
זיקרלי: "ההיטמן הוא המתאבק הטוב ביותר בעולם היום". באדי שובה הלבבות
עבר דרך ארוכה. אבל אז מחשבה מוזרה עברה במוחי: שני הגרגוילים שהוצבו מחוץ לחלון
שלי עם לשונות בחוץ ואצבעות באוזניהם, הם צחקו עליי?
הייתה לי הפסקה של ארבעה ימים בבית לפני המופע
הגדול, וביליתי הרבה שעות בלעבוד על ציור מיוחד עבור אנדרה, מונטז' של כל מתאבק
חשוב שעבד ב-WWF מאז שהגעתי. בחדר ההלבשה לפני הקרב שלי ברסלמניה 6, העברתי את
הציור לכל המתאבקים כדי שיחתמו עליו. בסוף העברתי אותו לאנדרה, שתפס אותו בידיו
הגדולות כדי לחתום עליו. עצרתי אותו ואמרתי לו "זה עבורך, בוס. זה אתה שם
באמצע, סוחב את כולם על הגב שלך". פתאום הבנתי שאנדרה עוצר דמעות ומחפש נתיב
בריחה: הייתה לו יותר מדי גאווה בשביל לבכות מול כולם. במהירות הראתי לו, ולכולם,
ציור של אדריאן אדוניס עם כנפי מלאך על ענן מנגן בנבל. אנדרה נתן לי חיוך גדול
ואמר "תודה, בוס". כעבור כמה דקות ההארט פאונדיישן קיבלו פופ ענק כשניצחנו
את הבולשביקים (כך) עם הסיום שלנו תוך פחות מ-19 שניות לפני קהל שיא של 67,678 איש.
מאוחר יותר באותו הלילה הוגאן יצא והוציא את הווריור אובר באמצע הזירה, כמו שוינס
אמר לו לעשות, וסחב אותו כל הקרב. הלפיד הועבר ורק הזמן יכול היה לספר האם ווריור
יוכל לסחוב את ה-WWF כאלוף החדש. אחרי הקרב, הוגאן אמר לי "תסתכל טוב. ווריור
יכשל. ואז וינס יתקשר אליי, ויתחנן בפניי לחזור". חיבבתי את הוגאן, וקיוויתי
שהוא צודק. כמה מוזר, זה מה שחשבתי לעצמי כשהתאבקתי בפני 53,742 מעריצים יפניים
יותר קולניים מבדרך כלל בתוך האג דום ב-11 באפריל 1990. נחתי על ברך אחת, מנסה
להסדיר נשימה, כשנעלתי האדלוק חזק על הראש החתולי והפרוותי של טייגר מאסק החדש.
הצעיר הזה, מיסאווה, לא היה קרוב למקורי, אבל היו לו נעליים גדולות למלא. עבורי זה
היה כמו להיות במכונת זמן.
בטיסה ליפן מתאבקים גדולים נסעו במחלקה ראשונה. אחרי
שעברנו את המכס ואת משרד ההגירה, נדחסנו לתוך אוטובוס קטן לנסיעה של שעה וחצי
לטוקיו. כשקורט הניג ואני עלינו לאוטובוס, נשארו רק שני מושבים, אחד בחזית ואחד
מאחור. בדיוק אז, דלתות נמל התעופה נפתחו ואנדרה הענק השיכור יצא משם! קורט ואני
הבנו שאנדרה תמיד ישב במושב הקדמי, אז התחרנו אל המושב האחרון, נאבקנו, צחקנו
ונלחמנו, כשהשאר מעודדים אותנו. אני חושב שלכן קראו לו מיסטר פרפקט, כי הוא הגיע
לשם קודם! אני רק יכולתי לשבת במרווח הקטן שאנדרה השאיר במושב שלו. קורט חייך
כשסופסוף נדחסתי ליד הענק. כשירדתי מהאוטובוס הייתי מכוסה בזיעה. בלובי, מעריצים
יפניים נופפו לעברי בתמונות ישנות. "בבקשה תחתום, ברטו הארטו". הצטמררתי
ונזכרתי בימים הראשונים שלי שם. באותו לילה, אחרי המופע, גבוה בסוויטת המלון שלי,
הסתכלתי על קו הרקיע המוכר של טוקיו. לגמתי בירת קירין שהבאתי מחדר ההלבשה והערכתי
את הצעתו של הגנרל הזקן של אינוקי, סאקאגוצ'י, שהציע לי עבודה בניו ג'פאן אחרי
שאגמור בניו יורק. אחד מהמתאבקים היפניים הושיט לי תמונה של דיינמייט, דייבי ושלי:
טום נראה מרושע, דייבי נראה תמים ואני נראתי לחוץ ומדוכא. סופסוף עברתי את טום ואת
דייבי, הסוס השחור מבינינו. שמעתי מרחוק קולות של סרט ילדים מצוייר ואלים
מהטלוויזיה. לחצתי על השלט הרחוק בדיוק בזמן כדי לראות את מתאבק הסומו האהוב עליי,
צ'ינו פוג'י, זורק איזה יריב על התחת שלו. כשהגעתי לראשונה ליפן, פוג'י היה אף
אחד, אבל עכשיו הוא היה אלוף גדול. דברים טובים מגיעים למי שמחכה. כשהייתי ביפן,
החברה של דין, תמי, ילדה בת קטנה בשם פארה.
אחרי שחזרתי הביתה, ביקרתי, כרגיל, את הוריי,
וראיתי שאמי מאוד מודאגת לגבי דין. הרופא שלו התקשר ואמר שהוא לא ממלא אחר הדיאטה
הנוקשה שלו והחמיץ כמה טיפולי דיאליזה. אמא קיוותה שהבת שלו תעזור לו להתרכז במה
שעליו לעשות כדי להישאר בחיים. סטו מזג את כוס התה ושאל אותי אם אני יכול לעשות
משהו עבור דייבי. אמרתי לו שכבר העלתי את שמו של דייבי בפני פאט, שנראה די
מעוניין. אמי גם שאלה אם אוכל לדבר על ברוס, ואמרה שיקח כל הצעה. שלושתנו ידענו
שברוס היה מקרה קשה יותר: צ'יף והשאר לא חיבבו את ברוס בגלל איך שהתנהג כלפי ה-WWF בהתחלה ואיך שחיסל את העסק
של סטו עם בוקינג רע. אבל לברוס היו שני ילדים לפרנס, ועוד אחד בדרך, והכל ממשכורת
של מורה מחליף. אז הבטחתי שאנסה. ביומי האחרון בבית הסתכלתי מבעד החלון וראיתי את
ג'ייד ודאלאס נוסעים באופניהם החדשות מעבר לשלט המכירה. לפעמים הרגשתי כמו אבי,
שהוריד את שלט המכירה ואז תלה אותו שוב לפי מצבו הכלכלי. כשארזתי לקראת הטיול הבא,
הסתכלתי בעשרות הטייטסים הורודים-שחורים בארון שלי ותהיתי האם הארון של סופרמן
נראה כמו שלי. חייכתי למראה שלושת הלבבות שהיו רקומים על הרגל הימנית של הטייטס,
אחד עבור כל ילד, וחשבתי על כך שבקרוב יהיה עליי להוסיף רביעי. כשחתמתי למעריצים,
עשיתי נקודה אחת עבור כל אחד מהם מעל המילה "היטמן". רוב המעריצים בטח
חשבו שאלו חורים מקליע, אבל להנציח את ילדיי בחתימה שלי הזכיר לי למה עשיתי זאת.
כשקיפלתי את התלבושת שלי למזוודה, הלחץ שלי גדל בגלל שהרגע בו אצטרך להיפרד שוב
התקרב. דאלאס נעמד, גבוה ונאה. "זה הופך אותך לגבר בבית עד שאחזור".
ג'ייד, עם רגליה הארוכות, שיערה החום והארוך ועינייה הגדולות והחומות ניסתה לעצור
את דמעותיה כשחיבקה אותי חזק. בינס הקטנה, שלא יכלה להסתכל עליי, וניסתה לא
להישבר, אמרה "ביי ביי, אבא," ואז דמעות זלגו במורד לחייה השמנמנות.
חיבקתי אותה בעדינות. ואז יצאתי משם, ונישקתי את ג'ולי ההיריונית מאוד לשלום.
ב-2 ביוני, ביל אדי- אקס מדמולישן- אובחן בגלל קצב לא
סדיר של פעימות לב. אם הוא רק יקח תרופה, אז זה לא מסוכן, אבל גורלו כבר הוחלט.
וינס לא רצה את ההשלכות ממותו של ביל בפני המעריצים. הוא הביא את בריאן אדאמס,
מתאגרף מהוואי לשעבר מחיל האוויר עם שיער שחור וארוך, שהיה בגובה מטר תשעים וחמש,
כדי שיהיה קראש, החבר השלישי בדמולישן. הוא גרם לביל להאמין שיהיו צוות של שלושה
אנשים מעתה ואילך. כמו אנדרה, עמדו לגרש את ביל, אבל וינס לא טרח לספר לו. ב-5
ביוני, המים של ג'ולי ירדו, וטסתי הביתה, כשאני נחוש להיות הפעם בלידה. כשרצתי
במסדרון בית החולים, אחות הדריכה אותי איך להגיע לחדר של ג'ולי, אבל כשהגעתי הדלת
הייתה סגורה ולא הייתי בטוח שאני במקום הנכון. כשחיכיתי בחוץ, שמעתי סטירה ובכי
חזק. כשנכנסתי, אחותה של ג'ולי, סנדי, הושיטה לי את בני. הבטתי לתוך עיניו של
תינוק קטן ורציני בעל שיער שחור. התקשרתי הביתה ואמרתי לילדים. ג'ייד צחקה
בהתלהבות: "דאלאס כל כך שמח עד שהוא רוקד על שולחן המטבח!". אז התקשרתי
לאמא והכרזתי בפניה שיש לה נכד חדש, "תינוק במשקל 3 וחצי קילו, שנקרא בלייד
קולטון הארט, כמו שרציתי". באותו לילה, היום המושלם הסתיים בגדול כשעניתי
לטלפון וג'ים אמר "מזל טוב, אבאל'ה. סיימתי שיחה עם ויני מק. אנחנו מקבלים את
החגורות שוב בסאמרסלאם!". ביליתי את יום הולדתי ה-33 בקרב מול קורט הניג
באמרילו. צ'יף רצה שקורט ינצח אותי, אבל קורט הלך אליו בעצמו והתעקש שנעשה את
התיקו הרגיל שלנו. קורט אהב את הקרב שלנו כמו שהוא תמיד היה, במיוחד את איך שאחרי
הפעמון הוא תקף אותי. הוא חשב שזה מביא לו יותר היט מאשר ניצחון רגיל. מעט מתאבקים
חוץ מקורט עשו זאת עבורי.
רוד סחב את ווריור בכל קרב. באותו לילה הוא התאבק
מולו על המזרן, ולחש לו באוזן שאם ווריור יפגע בו עוד פעם אחת הוא יקרע לו את הראש
וידחוף לו אותו בתחת. ווריור, שמעולם לא הראה חמלה כלפי שאר המתאבקים, ציית. אולי
זאת הייתה הסיבה שברגע נדיר של נדיבות, ווריור הרשה לחבר'ה להשתמש בלימוזינה שלו
אחרי המופע כדי שנוכל ללכת ולחגוג את יום ההולדת שלי. בשעות הלילה ג'ים, קורט, רוד
ביפקייק, סופרפליי סנוקה, מייק מק'גווירק ואני עלינו לחדרנו עם חברינו הטוב, ג'ק
דניאלס. מייק, בלונדינית כחולת עיניים קטנה, הייתה הכרוזה שלנו בדרכים וביתו של
המתאבק והפרומוטר האגדי לירוי מק'גווירק מאוקלהומה. הוא כל כך רצה בן עד שקרא
לילדתו הקטנה מישל מייק. הדלקנו ג'וינט והעברנו, המיטות זזו וכולנו התאבקנו על
השטיח. קורט ואני היינו חובבנים טובים בימינו, אבל לא הצלחנו להזיז את רוד מעמדת
ארבע הרגליים שלו: הוא היה ממש חזק. לא יכולתי לבלות את יום ההולדת עם חברים טובים
יותר. אפילו ג'ים ירד על ארבע רגליים רק כדי שקורט יצמיד אותו תוך שניות. ביפקייק,
שהודה שאין לו כישורי היאבקות, לא רצה שום חלק בכך, אפילו כששיכנענו את מייק
מק'גווירק להילחם מולו. בתור הבת של SHOOTER ובחורה מאוקלהומה, ביפקייק
ידע שהיא מסוכנת! טסתי הביתה למחרת היום, שחוק ועייף. ב-4 ביולי, ג'ים התקשר אליי
ואמר לי שביפקייק נפצע ברצינות בטמפה. צנחנית מכוסה בביקיני ללא שליטה נפלה
מהשמיים וריסקה את פניו בברכיה. כשסחבו את ביפקייק מהמים, העיניים שלו השתלשלו
מחוץ לארובותיהן המרוסקות. אדריאן מת ב-4 ביולי לפני שנתיים. דייבי כמעט נהרג לפני
שנה, ועכשיו ביפקייק נפצע קשה. רבים מאיתנו תהו האם ה-4 ביולי הוא יום מקולל עבור
מתאבקים.
בלילה אחד הייתי בבית, ובשני הייתי במועדון ידוע
לשמצה בשיקאגו. ג'ים ואני עקבנו אחרי הבוס, שנודע רק כמר ביל, אל חדרו, כשנסיכת
סיליקון בלונדינית שלבשה רק מכנסונים הדהימה אותנו בגמישותה כשעשתה כמה עמידות
ידיים. החזה הלבן והגדול שלה הסתיר את פנייה כשנעמדה- ואיבדה את שיווי משקלה,
והפילה כמה מהתמונות של ביל מהקיר. על השטיח שכבה בין זכוכיות מרוסקות תמונה בצבע
שחור-לבן של ההארט פאונדיישן, הראשונה שלנו. נזכרתי שחגגנו שם בלילה לפני שזכינו
לראשונה בחגורות. כשהסתכלתי על פנינו הצעירים הבנתי כמה רחוק הגענו. במושב הבר
שלי, הסתכלתי על ג'ים, ונזכרתי במקרה מתחילת השנה בניו אורלינס. נטשתי את ג'ים בבר
ברחוב בורבון, והלכתי לחנות וודו מוזרה. בין רגלי תרנגולות שהיו תלויות בכל מקום
וכדים של שיקויים מוזרים, אישה שחורה וזקנה קראה לי בכף היד. הייתי בשקט ולא רציתי
לתת לה משהו כדי שתגלה, כשהעבירה את אצבעה הארוכה על הקווים בכף היד שלי. "יש
לך חבר ג'ינג'י. הוא צרה צרורה. לא עבורך, אלא עבור עצמו. השפעה רעה". אלוהים
אדירים, חשבתי, היא צדקה מאוד. היא אמרה לי שכשאגיע לגיל העמידה תהיה לי תאונה אך
אשרוד. עינייה פערו חורים בשלי כשהיא סיפרה לי על מקור כוח חזק שבא מקונטיקט, ועל
איך שבסוף הקיץ, חיי ישתנו מבחינה פיננסית. היא אמרה לי שהייתי בדרן מסוג כלשהו
ושאהפוך לכוכב גדול יותר ממה שדימיינתי. בחיים, יש הרבה סימנים מוזרים בדרך שאתה
לא שם לב אליהם. כשסיפרתי לג'ים על כך הוא צחק, וקרא לזה ביזבוז טיפשי של 10 דולר,
שהיה פחות ממה שביזבז בבר בזמן שלא הייתי.
אז קורט הניג הופיע לפניי עם עוד שני בקבוקים של
ג'ק דניאלס, והתעקש שאשתה אותם, מה שהפך אצלו לטקס. עשיתי זאת. הוצאתי תמונה
מהארנק שלי, שקרעתי ממגזין, של שימפנזה קטנה שלבשה מעיל צבאי עם רכיסה כפולה
וכותפות. הראיתי אותה לג'ים. "זה יהיה המראה החדש שלנו, ז'קטים ורודים-שחורים
עבור סאמרסלאם". כולנו צחקנו, אבל הייתי רציני. ואז קורט סיפר לנו שהרוד
ווריורס יצטרפו אלינו בסוף יוני. ג'ים ואני הסתכלנו אחד על השני בדאגה: הדמוס
והרוד ווריורס יהיו פיוד טבעי. ממש רציתי להאמין לאשת הוודו. רובנו רצינו שהוגאן
יחזור ויקח את הכתר שלו. ראיתי בדיוק איזה מין אלוף היה ווריור במופע באומהה. על
אלונקה במרחק קטן מחדר ההלבשה היה ילד מארגון "בקש משאלה" שנראה כאילו
הוא בשעות האחרונות של חייו. לא הייתה שערה אחת על ראשו, ואפילו הצבעים של הווריור
לא יכלו להסתיר את עיניו העצובות. כשהוא חיוור באופן חולני ובקושי נושם דרך צינור,
הילד לבש חולצת ווריור סגולה וסרטים ירוקים וכתומים מסביב לזרועותיו כדי לכבד את
הגיבור שלו. אמו, אביו ואחיו ואחותו הגדולים היו איתו וחיכו בסבלנות למפגש המובטח
עם האולטימייט ווריור. התכופפתי להגיד שלום, וכך גם כל שאר המתאבקים בדרך לחדר
ההלבשה.
זה היה מוזר, אבל ווריור ישב איתנו: הוא בדרך כלל
היה בחדר ההלבשה הפרטי שלו. כשהתחיל הקרב השלישי, נציג ממחלקת יחסי הציבור של ה-WWF שאל את ווריור בנימוס אם הוא
יכול לפגוש את הילד הגוסס. ווריור נהם "עוד דקה מזדיינת, אני עסוק".
חשבתי לעצמי, "עסוק במה? בלדבר עם אנשים שאתה במילא לא סובל?". כשהלילה
נמשך, המשפחה חיכתה מחוץ לדלת חדר ההלבשה, והילד רצה לפגוש את הגיבור שלו. כשחזרתי
אל חדר ההלבשה אחרי הקרב שלי, הוקל לי לראות שהם כבר לא היו שם, אז הנחתי שמשאלתו
של הילד התגשמה. מוזיקת הכניסה של ווריור התנגנה כשג'ים ואני התקלחנו מהר כדי לצאת
מהבניין לפני הקהל. היינו צריכים למהר כי ווריור מעולם לא נלחם יותר מ-10 דקות.
התלבשנו, לקחנו את התיקים והלכנו. כשעקפנו פינה במסדרון מאחורי הקלעים, ראינו את
הילד ומשפחתו העייפה, שעברו לשם כדי לא להפריע לכניסה של הווריור. חשבתי לעצמי
"חתיכת החרא הזה. הוא גרם להם לחכות כל הלילה ולא הייתה לו החמלה כדי לראות
את הלוחם האמיתי". הוגאן, רנדי, ורבים אחרים, כולל אנדרה, מעולם לא היססו
לפגוש ילד חולה וגוסס. הגועל שלי מווריור עלה פי אלף. עבורי הוא היה גיבור מזוייף,
נמושה ופחדן. פילדלפיה תמיד הייתה מעוז של WCW, אז המעריצים שמחו כשהרוד
ווריורס האגדיים, שבדיוק ערקו ל-WWF, הופיעו משום מקום במהלך הקרב שלנו מול דמולישן בסאמרסלאם (הקרב הזה) באותו
אוגוסט. הרוד ווריורס היו אחראיים לכך שההארט פאונדיישן זכו בתארי העולם לזוגות.
לא היה אכפת לנו שהם עזרו לנו וגנבו את אור הזרקורים: רק רצינו את החגורות. כשאקס
וסמאש התקוטטו אל חדר ההלבשה עם הרוד ווריורס, שיהפכו ב-WWF ללגיון האבדון, זחלתי מאחורי
קראש כשג'ים קפץ מהחבל כמו טורפדו, והפיל עליי את קראש עבור ה-1... 2... 3. הייתי
בזירה רוב הזמן, וכשהטמפרטורה בחוץ נשקה ל-38 מעלות, הספקטרום בפילי היה כמו תנור.
כשהקהל עודד הייתי סחוט מדי מכדי לקום, אז שכבתי על הגב ובהיתי באורות, כשאני סופג
את הרגע. ג'ים חייך כשהפיל את החגורה על החזה שלי. הוא הרים אותי על רגליי וחיבקנו
אחד את השני, וידענו שעבדנו קשה כדי להחזיר לעצמנו את החגורות. ההתקפה
הורודה-שחורה חזרה!
בתור מקצוענים, כל שלושת חברי דמולישן בירכו אותנו
בחיבוקים וברכות בחדר ההלבשה. כשנכנסנו, האלק קרא "אלופים חדשים! תמחאו
כפיים!". זה היה כל כך חשוב לשמוע את כולם קמים לכבודנו יחד עם ההאלקסטר
שהוביל אותם. זה הרגיש כאילו כל התבוסות של הפאונדיישן נמחקו ברגע אחד. בהקלטות
הייתה לי שיחה טובה עם וינס. הצעתי לו שכשהריצה שלנו עם תארי הזוגות תיגמר, אולי
הגיע הזמן לתת לדמותי מנוחה קצרה, ושאלתי אותו אם יעזור לי לקבל בוקינג ביפן. הוא
צחק ואמר לי שאין לי מה לדאוג: הוא עוד לא גמר איתי. הוא גם הוסיף שהוא מנסה למצוא
לדייבי מקום, ושקיבל מכתב מרענן מברוס שבו ברוס הביע את דעתו על עסקי הרסלינג.
וינס אמר שלא רק שמצא את המכתב מעניין, אלא גם שהוא רוצה שאגיד לברוס שהוא אולי
יאמץ חלק מהצעותיו בעתיד הקרוב, ושאולי ברוס ישחק תפקיד פעיל. כשהתקשרתי הביתה כדי
לספר לסטו ולהלן את החדשות, אמא אמרה לי שלא היה להם מספיק כסף כדי לשלם את חשבון
הטלפון, ושסטו חשב על למכור את בית משפחת הארט. כשהם לא יהיו פה, הם חשבו שילדיהם
ילחמו על הבית: למכור אותו עכשיו נראה להם כמו הדבר החכם לעשות. הוקל להם שאולי
המצב של דייבי וברוס ישתפר. אמי הודאגה מאיך שה-WWF ניצלו את המלחמה שעמדה לפרוץ
במפרץ הפרסי. וינס החזיר מהגלות את סמל סלוטר, שהיה זקן יותר, כבד יותר וצנוע יותר
מאיך שזכרתי אותו. הוא פעם היה הסמל של פטריוטיות אמריקנית, אבל עכשיו הסמל עמד להפוך
להיל הראשי של וינס. שנאה ומלחמות החזירו גם את איירון שיק הזקן ומתאבק עתיק אך
עיראקי אמיתי בשם ג'יימס מוסטפה שעכשיו יקרא הקולונל וילבש תלבושת צבאית (הערת
המתרגם: ברט מבולבל קצת... איירון שיק הוא קולונל מוסטפה, והמתאבק העיראקי הוא
שיח' עדנאן אל קייסי, שהפך לגנרל עדנאן). להיאבקות הייתה היסטוריה עשירה של ניצול
מלחמות- אבל רק אחרי המלחמה. זאת אפילו עוד לא קרתה.
חיכיתי הרבה זמן כדי לבקש עוד ימי חופש, ושמחתי
להיות בריא, שלם וללא דאגות בבית למשך שבוע. לרוע מזלי, ברגע שנכנסתי דרך הדלת,
גיליתי שמישל עזבה את טום יום לפני כן ושהיא וילדיה שוב התנחלו לי בבית. טום היה
הרוס. כל גופו היה שבור: כתפיו, ברכיו, צווארו, גבו, וגרוע מכל- ליבו. ניסיתי להגן
עליו, ואפילו הצעתי לדבר עם וינס עבורו. מישל הסבירה לי בדמעות שטום לא שילם את
המיסים בארה"ב ושלא יוכל לחזור לשם עד שישלם- הוא היה חייב המון כסף. ביום
לפני שבאתי הביתה היא אמרה שטום איים עליה באקדח ואמר שהוא הולך להרוג אותה, אז
היא, ג'ולי ושאר הילדים בילו את הלילה במלון עד שהגעתי הביתה. ג'ולי הייתה קרה
ומרוחקת והילדים היו מפוחדים והתחבאו כל פעם שהייתה דפיקה בדלת. טום טילפן באופן
קבוע, אבל כשמישל ניסתה לדבר איתו הוא איים לבוא עם בקבוק וודקה ביד אחת ואקדח
בשנייה. כשניסיתי לדבר איתו בהיגיון, הוא ניתק. בסוף השבוע הוא כבר איים להרוג את
ג'ולי ואת הילדים שלנו. ביום האחרון שלי בבית ג'ייד רצה מעבר לדלת הקדמית ואחזה
ביד של בת דודתה ברונוויין. "חייבים להתחבא! ראיתי את אבא שלך חונה במורד
הרחוב!". כל הילדים התרוצצו. נעלתי את נעליי הריצה שלי והלכתי לפגוש את טום. אפילו
שלא יכול היה לפספס את זה שבאתי, הוא נראה מופתע כשפתחתי את דלת המכונית שלו
ונכנסתי. "הנקבה הזאת שלחה אותך לפה?" הוא נחר, אוחז בהגה. הוא היה רועד
ונראה מוזנח. הוא לא טרח לטפל בשיניו, אפילו שוינס נתן לו את הכסף בעבור זה, ושיערו
היה מוזנח כשמשקפי שמש כיסו את עיניו האדומות. "מה לעזאזל אתה עושה,
טום?" שאלתי. עם כמה שהייתי כועס לא יכולתי שלא להצטער עבורו. "למה אמרת
שתביא את האקדח שלך לבית שלי ותהרוג את כולם? טום, הילדים שלך ושלי מפוחדים בנוגע
למה שתעשה, ואני חייב להגיד לך, רק מלהסתכל עליך, אתה מתחיל גם להפחיד אותי. איך
לך אקדח, נכון?". "לא, פאק". הסלע המלוכלך והאגדי הזה כרע על ההגה
והתחיל לבכות. "אני פוקינג שבור. זרקתי הכל. אני גמרתי. אני חוזר
הביתה". דמעות נזלו על סנטרו, בחוסר אונים, וידעתי שהוא שונה את זה שהוא חלש.
"אני אפילו לא יכול להתאבק יותר". הוא נשך את שפתו העליונה והדמעות זלגו
אל פיו. מעולם לא ראיתי אותו בוכה. שנינו בורכנו ביכולות ובתשוקה, אבל החיים
והבחירות שלו הרסו את דיינמייט. בדיוק כשהקריירה שלי התחילה להמריא, שלו נגמרה.
ליבי נשבר עבורו למרות שהוא היה דוגמא לאמרה הזאת: "מה שבא בקלות הולך
בקלות". אחרי כמה ימים חזרתי לדרכים, ומישל הביאה לו כרטיס חד כיווני לאנגליה
ואמרה לו לא לחזור. הדיינמייט קיד, אחד מהוורקרים הכי גדולים בכל הזמנים, שבור
ושביר, טרגדיית היאבקות. הוא היה סוס לא מאולף, אבל עכשיו הפוני הנכה הזה רכב בפעם
האחרונה, אל מפעל הדבק.
בפרק הבא:
"הפוש האמיתי!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה