במשך שעות רבות ב-1989 נסעתי ברחבי אמריקה עם אואן.
תמיד היינו קרובים, אבל רק בטיולים הארוכים והבודדים האלה באמת התחברנו. אהבתי את
חוש ההומור השובב שלו, ישירותו, מזגו הטוב והתמימות שלו. היה לו כבוד עמוק עבור
שני ההורים שלנו, והוא ידע את האמת העצובה לפיה יותר ויותר מהאחים שלנו נהיו חסרי
תקווה וחסרי אונים, וסמכו על סטו שיעזור להם. כמוני, הוא לא רצה להיות אחד מהם. זה
היה מאוד חשוב לי כשאואן אמר לי שהוא מאמין בי, וששאר המתאבקים חשבו שאני כנה
ועובד קשה. תקוותיו וחלומותיו, ספקותיו ופחדיו, הם היו כמו שלי. הוא עמד להתחתן עם
מרת'ה ב-1 ביולי. הוא ידע שמעט במשפחה באמת העריכו אותה, ולא היה אכפת לו. סיפרתי
לו איך שעברתי דברים דומים עם ג'ולי, ושעליו ללכת בעקבות ליבו. אואן אהב את זה
שמרת'ה הייתה חכמה ויודעת לשלוט: לא היה לו ספק שמרת'ה תשמור עליו בכיוון הנכון.
הוא גם אהב את היחס שקיבל ממשפחתה. אואן שנא את תפקיד הג'ובר ושאל אותי מה אני
חושב שעליו לעשות בנוגע למצבו. היה ברור שלוינס לא היו תוכניות לגביו, לא משנה מה
הוא אמר, אז אמרתי שאולי הגיע הזמן לעזוב את ה-WWF ולנסות את יפן- אם ישאר פה
יותר זמן, הוא רק יהיה ג'ובר. הוא יוכל לחזור כשה-WWF יהיו רעבים שוב לפרצופים
חדשים. אמרתי לו את מה שפדרו מוראלס אמר לי: "אי אפשר לעצור כישרון".
הוא התוודה שתיכנן לתת התראה בהקלטות הבאות. ההחלטה לפרוש מה-WWF הייתה החלטה נועזת, אבל הוא
היה צעיר וכישרוני בביזנס שהיו בו מעט אנשים כאלה. הוא יחזור יום אחד.
ממש לפני שפרש, אני זוכר שאואן ואני נסענו ביוג'ין,
אוראגון. לא יכולתי שלא לקרוא את המילים משלט החוצות הענק: "מחיר החטא הוא
מוות!". חשבתי על ג'ולי בבית. לאחרונה היא נהייתה פראנואידית בנוגע לכך שהיא
"לבד" בבית, אפילו שהמקום היה מלא באנשים כמו מטפלות ושיפוצניקים. מצבי
הרוח של ג'ולי התנדנדו, ולאחרונה היא נכנסה לבית חולים עם כאבים בחזה. הרופאים
אמרו לה שהכל בראש ושיחררו אותה. דאגתי לגביה, אבל היו לי כאבים משלי בחזה- מעצבת
השיער הג'ינג'ית הקטנה מבוסטון, הרב"טית הבלונדינית מהמשמר הלאומי של
וויסקונסין, המלצרית המהממת מבולטימור. הייתי כל כך רע ותהיתי אם אגמור בגן עדן או
בגיהינום. חייכתי כשדימיינתי מקום בו אואן לבוש בלבן, משחק בדמקה, כשבחור אחר מנגן
בנבל בעדינות. זה היה בניגוד למקום אחר שדימיינתי, בו שטן עם פנים דומות מאוד לשל
ג'ים, שלבש טייטס אדומים, החזיק קילשון ומשך בזקנו, תקע לי מחטים בראש כמו בסרט
"מעורר השאול". החתונה של אואן הייתה עוד מחזה פלסטיקי מלא באנשים בבית
של סטו. באופן מפתיע, משפחת הארט הראתה יותר נימוסים ממשפחת פאטרסון, שאחד מהם
כיבה את הסיגריה שלו על השטיח של סטו והשאיר שם חור. היה מתח גדול כל כך והוא היה
בר מזל שלא הרביצו לו. ברוס היה השושבין של אואן. רק כמה ימים לפני החתונה, טום
שבר לברוס את הלסת בתגובה לקטנוניות של ברוס, וזה היה יותר ממוזר ששניהם היו שם. סטו
ישב בפסיביות במטבח, מאופק ושתקן. הוא היה רגוע כמו גורילה אצילית בגן החיות.
כשהסתכלתי על אבי, חשבתי כיצד הקשיחות באנשים קשוחים באמת לא נעלמת. לילה לפני כן,
דיינמייט ודייבי בגדו אחד בשני באנגל הכי גדול שהיה בסטמפיד מאז ההתחלה המחודשת.
אבל אבי ידע מה זה היה: הרגע האחרון של עסק גוסס.
יומיים אחרי החתונה, הדברים נהיו עגומים. וויין פרש
בגועל בגלל חוסר הארגון, ורוס נהג בואן במקומו בטיול ארוך, גשום ונוראי לאלברטה
הצפונית. החבר'ה איחרו כמו תמיד, ורוס לחץ על הגז למרות שהם התחננו בפניו שיאט.
הואן איבד שליטה והתנגש במכונית, ודייבי התרסק על השמשה. דייבי נזקק לשמונים תפרים
בראשו. אני חושב שהסיבה היחידה שהוא לא מת הייתה הצוואר העבה והחזק שלו. התאונה
פגעה לו בראייה וגרמה לו לכאב בצוואר. קארל מופאט נפצע בברכו, וזה קיצר את הקריירה
הצעירה שלו. אני חושב שאם מופאט לא היה נפצע, הוא היה עובר דרך ארוכה בביזנס. גם
כריס בנואה נפצע, אבל הוא החלים. רוס היה הרוס. כיוון שאואן פרש מה-WWF, הוא
נקרא לחזור לארגון אחרי ירח דבש קצרצר כדי להחליף את דייבי. אואן ודיינמייט מילאו
את הביתן בשלושת השבועות הבאים במה שהיו הקרבות הגדולים האחרונים של דיינמייט
וסטמפיד רסלינג. עבורי, השיא של קיץ 1989 קרה כשקורט ואני התאבקנו באנקורג' והעפנו
את הגג. לפי דעתי זה היה אחד מחמשת הקרבות הטובים ביותר שלי בכל הקריירה, וזה
אפילו לא צולם. אנשים שהיו שם לא שכחו זאת, ועדיין מדברים איתי על כך עוד היום.
בנקודה אחת טיפסתי ממחוץ לזירה וקורט רץ אל החבלים, כשהוא מעיף אותי באוויר מצד
הזירה, בגובה 4 וחצי מטר. שיפשפתי את ראשו של הטיים קיפר בשיער והתרסקתי עם החזה
על מחסום הברזל מאחוריו. נפגעתי, אבל אף אחד לא ידע זאת, אפילו לא קורט. כששכבתי
על הרצפה בכאב, חייכתי לעצמי בסיפוק על הקרב מול מתאבק אמיתי. טיפסתי בחזרה אל
הזירה, הפכתי את המצב ונתנו למעריצים מאלסקה קרב מעולה. ממש אהבתי לעבוד מול קורט!
אנדרה היה ממורמר מזה שלא היה בקארד של סאמרסלאם
בעוד ששחקן ובאדיבילדר שחור בשם טייני ליסטר, ששיחק את האויב של הוגאן בסרט שוינס
עזר להפיק בשם "נו הולדס בארד", כן היה. רוב הקיץ אנדרה היה במיין
איבנטים של האוס שואוס מול ווריור, ונמאס לו להפסיד בכל לילה לנובאדי שחצן ולא
כישרוני שלא שילם את חובותיו. אנדרה התעקש לעשות ג'ובים בפחות מ-15 שניות לאחר
סדרה של, ניחשתם, קלוזליינים. אנדרה התגלגל אל מחוץ לזירה בפנים קודרות כשהקהל צעק
"בולשיט!" וחלק ממנו גם דרש החזר. אבל ווריור היה הסופרסטאר החדש של
וינס. מהיכרות עם וינס, הוא בטח חשב שזה מעיק לשלם לאנדרה אחוזים מכל קארד שהופיע
בו, וגם לשלם על שני כרטיסים במחלקה ראשונה שהענק הזדקק להם. העסקה של אנדרה הייתה
הבטחה חקוקה באבן שנעשתה בידי אבא של וינס, ואנדרה התחיל להבין שבנו אולי לא מוכן
לכבד את זה. באנקורג', אנדרה אמר לי בפרצוף חמוץ: "וינס אינו כמו אביו.
כשאביו נתן לי את המילה שלו זה כל מה שהייתי צריך". אנדרה היה כמו פיל זקן
בקרקס, וחשתי שאם זה היה תלוי בוינס, הקרקס היה ממשיך בלעדיו. ההארט פאונדיישן
התאחדו שוב והגיעה לנו פריצה. אבל כמה שעות לפני הקרב שלנו בסאמרסלאם ב-28
באוגוסט, וינס אמר לנו שאנחנו מפסידים בקרב מוזר לא על התואר לאלופי הזוגות
החדשים, הבריין באסטרס (הקרב הזה), ארן אנדרסון וטולי בלאנצ'רד. הייתה כאן היסטוריה. בשיא כהונת
תארי הזוגות שלנו, טולי וארן היו הצוות הלוהט ביותר ב-NWA היריבה. לאחרונה, טד טרנר
קנה את ה-NWA, וקרא לה וורלד צ'מפיונשיפ רסלינג (WCW). טרנר, הטייקון מאחורי CNN, התחרה פתאום בוינס. עם
היריבות בין שני הארגונים, מעריצים חיכו לקרב הזה. אבל עכשיו וינס טיפח את אלו
מהארגון היריב- ורצה שנפסיד להם. זאת הייתה מכה גדולה לגאווה שלנו. אם לא יכולנו
לנצח אותם בקרב לא על התואר, מתי כן? עמדנו על שלנו בשיחה מתוחה מול וינס, אבל
בסוף נכנענו כי ידענו שלא היה לנו כלום. דאגתי שנעבור את הגבול מול וינס. עזבנו
לפני שהמופע נגמר, עצבניים ומאוכזבים. ציפיתי לחסל את האכזבה עם חברנו החדש: ג'ק
דניאלס. כשהגענו לבר במלון, סאמרסלאם עדיין שודר, ושתיתי כמה כוסות. ישבתי שם
וראיתי איך בחור אחד הטריד בלונדינית בקצה הבר. התערבתי ואמרתי לו ללכת. היא
נשארה. היא הייתה מושלמת. התעוררתי למחרת בבוקר עם האנגאובר ומצאתי פתק במיטה שלי:
"תודה שהצלת אותי. אוהבת, קוני". חשבתי לעצמי אם היא הצילה אותי. כמו
ג'ולי, בדרכי האומללה, פחדתי להיות לבד. וינס הבטיח לבריין באסטרס שירוויחו ב-WWF יותר כסף ממה שעשו לפני כן,
אבל זה לא קרה, אז הם נתנו התראה וחזרו לעבוד אצל טרנר. אז ההקרבה שלנו כשהוצאנו
את הבריין באסטרס אובר בסאמרסלאם לא עזרה בכלום.
הרוקרס חזרו ל-WWF כשה-AWA סופסוף נסגרו. ביום אחרי
סאמרסלאם 1989, וינס נתן לנו להילחם בקרב בייביפייסים שהוקלט עבור קלטות
בספרינגפילד, מסצ'וסטס. כמו שחזיתי, ארבעתנו העפנו את הבניין בתיקו של 20 דקות (פה).
שון ומרטי היו אנרגטיים, ושון במיוחד הראה זריזות וקואורדינציה שלא ראיתי מעולם
בהיאבקות מקצועית. לרוע מזלם, באותה תקופה המעריצים לא קנו ששניים בגודל שלהם
ינצחו את המפלצות המנופחות ששלטו בדיוויזית הזוגות. כשההארט פאונדיישן והרוקרס
חזרו לחדר ההלבשה, כולם בירכו אותנו, אפילו וינס, שחייך מאוזן לאוזן וקרא לזה
"קרב ענק, יחיד במינו!". כשחזרתי למקלחות, חשבתי לעצמי "הוא עדיין
צריך אותנו. אנחנו בסדר". כעבור שלושה שבועות, דיברתי עם וינס בהקלטות
בסינסינטי. כל הקלטה, התור לפני הדלת שלו נהיה ארוך יותר. כשהגיע תורי התחלתי לדבר
על הבעיות הפיננסיות שלי, והסברתי לו שאני לא מרוויח מספיק כדי לכסות את ההוצאות
שלי ולחזור הביתה. וינס אמר בפשטות שאם אני לא שמח, עליי לעבור למקום אחר.
"אחרי כמה שעבדתי עבורך, כל מה שיש לך להגיד לי זה שאם אני לא אוהב את זה,
עליי לעבור למקום אחר?". הבעת פניו הייתה קרירה, וכל מה שאמר היה
"כן". במקרה, באותו לילה "פליינג" בריאן פילמן היה בסינסינטי
בביקור בית. דיינמייט ממש לא חיבב אותו, ובפרפורי הגסיסה של סטמפיד, פילמן החליט
שהגיע הזמן לחפש מקום אחר. הוא בדיוק הוחתם בידי WCW. הוא הגיע למופע של ה-WWF איתי באותו הלילה, וכששמע מה
הולך, נתן לי את המספר של ריק פלייר ועודד אותי להתקשר.
ריק פלייר היה אלוף ה-NWA וגם הבוקר שלהם. ידעתי
שפלייר חיבב אותי, כיוון שבובי הינן הביא אותו לחדר ההלבשה של ה-WWF מוקדם יותר באותה השנה רק
כדי לפגוש אותי, וזה היה מאוד מיוחד כי אסור היה להכניס מתחרים למאחורי הקלעים.
פלייר לבש חליפת מעצבים נוצצת והיה לו שיער בלונדיני ארוך. הוא הסתכל עליי בחיוך
מהמם. "אדוני," הוא אמר כשלחץ לי את היד. "איזה עונג זה לפגוש אותך
סופסוף. חיכיתי הרבה מאוד זמן להגיד לך שאתה אחד מהגיבורים שלי וגם וורקר נהדר. זה
ממש כבוד, וחיכיתי הרבה מאוד זמן להגיד לך את זה!". האובזרבר אמר הרבה שפלייר
הוא הטוב ביותר בביזנס. לא ראיתי אותו עובד כי היה בלתי אפשרי לצפות במתחרים
בלו"ז שלי. סטימבוט, פייפר והארלי אמרו שפלייר הוא וורקר מעולה. שוחחנו קצת
זמן, והוא אמר שאם אי פעם אצטרך לעבוד במקום אחר, עליי להתקשר אליו. זה נראה כמו
זמן מתאים. למחרת היום התקשרתי ל-WCW. דיברתי עם מתאבק בשם קווין סאליבן, שהיה עוזר הבוקר שלהם,
ובהתחלה הוא לא האמין שזה באמת אני. הוא אמר לי לחזור אליו תוך שעה, וכשעשיתי זאת,
הוא אמר לי שריק פלייר נפל מהכיסא שלו כששמע שהתקשרתי. סאליבן הכריז "הוא
מארק גדול שלך!". אז הוא העביר אותי אל פלייר, שמיד הציע לי חוזה של 200,000
דולר לשנה, הכל כלול, ועם הרבה זמן חופשי. ההצעה של WCW משכה אותי, במיוחד בהתחשב
בכך שעם וינס היינו מקבלים אחוז בלתי מוגדר מהרווחים, והוא שילם כמה שרצה. זה הכל
היה המשחק שלו. ככה הוא שמר על ההיט בחדר ההלבשה, וליבה את האש התחרותית שנקראה
קנאה.
אמרתי לפלייר שאחשוב על זה. באותה תקופה קרוליינה
הוכתה בהוריקן הוגו, אז פלייר ואני הסכמנו לדבר בעוד כמה ימים, אחרי שהסופה עברה,
כדי לראות מה נוכל לעשות. כעבור ארבעה ימים בספוקיין, שמועות על עזיבתי שהודלפו
כנראה בידי הנהלת WCW, התפשטו בתקשורת ובחדר ההלבשה. לא אישרתי או הכחשתי, לא דיברתי על
כך, אבל ג'ימי הארט עדיין לחץ לי את היד עם דמעות בעיניו. "אני לא מאמין שהם
הולכים לאבד כישרון כמוך. אתה הכי גדול שיש, ואני לא אומר את זה סתם. אני לא מבין
למה הם מתייחסים אליך ככה. שאלוהים יברך אותך!". הוגו קרע את אזור קרוליינה,
והרג עשרה אנשים כשהוא השאיר נזקים של מיליוני דולרים. כשסופסוף חזרתי ל-WCW כדי לקבל את ההצעה שלהם, ריק
פלייר הנבוך הסביר שאין לו סמכות להציע כסף ושעליי לשוחח עם הבוס, ג'ים הארד.
הועברתי אל הארד, שסיפר לי סיפור על מגבלות תקציב ואז העביר אותי לג'ים בארנט,
שפעם עבד אצל וינס. בארנט הציע לי חוזה של 156,000 דולר, שהיה בקושי יותר ממה שכבר
הרווחתי. הרושם שקיבלתי היה שבארנט חש שזאת הזדמנות להראות מה הוא יכול לעשות
ולחסוך 50 אלפיות. סירבתי לכך. זה היה כאילו נלחמתי עד לתיקו במשך שמונה ימים. אבל
עמוק בפנים הוקל לי. WCW עדיין לא הוכיחו שיתחרו באמת ב-WWF והם עדיין נחשבו לסוג ב'. לא
אמרתי אף מילה בנוגע לכך לחבר'ה. כולם חשבו שזאת שמועה ושכחו.
כשחזרתי הביתה ב-4 באוקטובר, ג'ולי נראתה מהורהרת
כמוני. היא הציעה שנלך אל מעבר לגבעה ונפגוש את הילדים כשבית הספר יגמר. ג'ייד
הייתה עכשיו בכיתה א' ודאלאס בגן. השארנו את המטפלת לשמור על בינס, וכשהלכנו ג'ולי
אמרה לי שהיא שוב בהיריון ותלד ביוני. כשהתחלנו להיות ביחד, תמיד חלמנו על ארבעה
ילדים אז שמחתי. כרכתי סביבה את זרועותיי ואמרתי לה כמה שאני שמח. ג'ולי הייתה
חסרת רצון ללדת עוד ילד, אבל אני ממש רציתי ילד רביעי, וקיוויתי שאולי זה יהיה
הדבק שישמור עלינו ביחד. כשהלכנו הביתה, זרועותיה של ג'ולי היו לפני החזה שלה והיה
לה מבט מפוחד. החזקתי את ידיהם הקטנות של ג'ייד ושל דאלאס, והיה קשה לי להגיד מי
משלושתנו שמח יותר היה הכי שמח בנוגע לחדשות. בחמש השנים שהייתי ב-WWF התרגלתי לטוס יותר מרוב
הטייסים במשך שנה. ידעתי איזו חברה ואיזה נמל היו טובים או רעים והיו לי בראש מפות
של כל עיר, קטנה או גדולה, בצפון אמריקה. עם ירידה בנוכחות האוס שואוס
בארה"ב, וינס החליט שה-WWF צריכים לפלוש לאירופה באופן רציני, אז המצפן שלי בראש עמד להתרחב
יותר. ב-20 באוקטובר, 1989, בעיר המגורים של אנדרה, גרנובל, צרפת, שתיתי אספרסו
בפארק הוטל, מוחי מלא בכמה תמונות. הקרקס של וינס עבר מניו יורק ללונדון לבריסל
ועכשיו בכל צרפת, ואחרי שבוע לכולנו נמאס אחד מהשני. בגלל המבנים הלא מוכרים
ומחסום השפה, המתאבקים התקבצו יותר ויותר אחד ליד השני כמו כנופיה. היה רע באיטליה,
אבל מצב הרוח של המתאבקים בסיבוב ההופעות האירופאי הזה היה נפיץ. המשכורות היו
גרועות והיינו רחוקים מהבית. באוטובוסים בין הערים לא יכולתי שלא להתבדח: "מי
מכם ממזרים משוגעים ישבר ראשון?". קראתי למלצרית ושילמתי את החשבון והחלטתי
שמה שאני צריך זה טיול קצר הרחק מהם.
כשעברתי את פסלי השיש והארד של המזרקות, זכרתי את
הלילה הראשון בלונדון. הספיישל הטלוויזיוני הלך טוב. אחרי הכל, לאנגליה היו את
מעריצי ההיאבקות שלה, וזה היה נדיר עבורם לראות את האלק או אנדרה: בדיוק התחלנו
לצאת אובר בגדול בממלכה המאוחדת. לא יכולתי שלא לראות הצצה אל העתיד ואל העבר
כשרולרבול רוקו וכמה בריטים הורידו את התיקים שלהם בחדר ההלבשה. פאט החתים אותם
לעבוד בקרב החושך. גימיק הבלאק טייגר של רולרבול כבר היה גמור ביפן, ועכשיו הוא
ושאר הבחורים עבדו קשה עבור הכסף, וחצו את בריטניה כשהם נדחסים למכוניות. בחדר
ההלבשה של ה-WWF הם הסתכלו על כולם בקנאה כמו סוסים על מכוניות. הבריטים נדהמו
כשאנדרה צעד לשם. עבורם הוא היה מעין ברונטוזארוס. הפנים של רולר נדלקו כשהאלק
הגיע לחדר ההלבשה. הם היו חברים טובים ביפן ורולר התרברב בפני כולם שהוא והאלק
חברים. אבל זה היה לפני מיליוני דולרים: לצערו, האלק בקושי זכר אותו. הדיכאון על
פניו של רולר עורר רחמים, ובו זמנית, הרגשתי הזדהות עם הוגאן. כל כך הרבה השתנה
עבור כולנו. אני אשקר אם אגיד שזה לא הטריד אותי שאחרי שנכנסתי ללונדון ארינה
לתגובה ענקית, שנייה רק לשל הוגאן, הייתי צריך להוציא אובר את הסלע הזה, דינו
בראבו (בקרב הזה). אחרי כמה שעות, הלכתי קצת מהמלון והחלטתי לעצור ולהירגע על הספסל. נשענתי
ונזכרתי איך הכל התפרק ביום השלישי בבריסל. אחרי המופע, רוב החבר'ה הלכו לבר
רוק'נרול ליד המלון. הבעלים, מולאטית מהממת עם מבטא צרפתי סקסי, טעתה ונתנה לכל
המתאבקים שתייה על חשבון הבית. ג'ק דניאלס הופיע לפניי: המחיר והתזמון היו
מושלמים.
קצת אחר כך, ג'ים דאגן ואני מצאנו את עצמנו מעשנים
חשיש עם כמה נערי קולג', ואחד מהם אמר שהוא הבן של השגריר האוסטרלי. דאגן ואני
התחברנו. קצת אחר כך, הייתי מסטול ובזרועותיה של נערה צרפתית, כשאיכשהו נכנסתי
לשיחה עם ג'ים טרוי השיכור, שעכשיו היה סגן הנשיא התפעולי של וינס, האדם הכי חשוב
בארגון אחרי אשתו של וינס, לינדה. אוזניי התחילו להתקפל כשדיבר על סטו, וינס
ונאמנות. אני זוכר שהוא נגע לשון מייקלס בחזה ונחר "אתה לא יודע כלום, ילד!
הבחור הזה," הוא המשיך, והצביע עליי. "המשפחה שלו היא הביזנס!".
בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר, אנדרה חייך אליי חיוך מלא בשיניים אפורות. הוא נגס
באגס גדול שהיה טבול באלכוהול ונתן לי. לקחתי ביס, וכך גם שון, קוקו, דאגן, ואפילו
ג'ים טרוי. אם חשבתם שנכנסים לצרות אחרי שנושכים תפוח בגן עדן, לא תאמינו מה קרה
אחרי האגס בבריסל! היו מעט מאוד פעמים בחיי בהן הייתי שיכור מאוד. זאת הייתה אחת
מהן. בסוף הנערה הצרפתית סחבה אותי בחזרה אל המלון, כשהתרסקתי אל המיטה שלי כשכל
החדר מסתובב. היא התכרבלה לצידי והבטיחה להאיר אותי כדי שאספיק לאוטובוס של 9
וחצי. בסביבות חמש בבוקר התעוררתי לצליל זכוכית נשברת ומה שבטח היה מתאבק מנבל את
הפה. לא רציתי שום חלק מכך. בבוקר היה לי האנגאובר רציני. בדרך למעלית לא יכולתי
שלא להבחין בשנדלירים המנופצים על השטיח. כשדלת המעלית נפתחה בלובי נדהמתי לראות
שוטרים, עם אלות ומגנים, בוהים בי בעיניים שאמרו "תנסה אותנו, מתאבק".
כל הלובי היה הרוס. באוטובוס גיליתי שפרצה קטטה ענקית בין קוקו בי. וור וטרוי, שניות
אחרי שעזבתי אותם בבר. טרוי, שחקן הוקי לשעבר שכמעט הגיע לניו יורק ריינג'רס,
החזיק מעמד לפני שברח במונית כשקוקו רדף אחריו. קוקו הגיע איכשהו למלון קודם
והחליט לחכות לטרוי בלובי. כשטרוי נכנס, קוקו תיקל אותו דרך שמשת חנות המזכרות.
באותו רגע, הרוקרס היו במסדרון הקומה שלי, שיכורים
וכועסים, משמידים שנדלירים בגלל שהמרכזייה לא יכלה להתקשר לאבא של מרטי שהחלים
מניתוח לב. באותו בוקר קוקו עלה על האוטובוס בפחד שיפוטר. נימי העיניים שלו היו
אדומים וידיו היו מכוסות בחתכים. והוא פוטר באותו לילה. הרוקרס ניצלו, ואני חושב
שזה בגלל שפאט היה דלוק קצת על שניהם. הם נאלצו לשלם על הנזק שעשו. טסנו לפריז.
אני זוכר שחלפנו על פני מגדל אייפל בלי זמן לעצור. ככה ראיתי את פלאי העולם,
כשמצחי דבוק לשמשת אוטובוס. אני זוכר שראיתי תמונה של צבאו של היטלר חולף על פני
המגדל, והתמונה חזרה אליי. המופע בפריז שודר בשידור חי בטלוויזיה בכל צרפת. היה
היט בין הוגאן ומאצ'ו על איך שהוגאן סחב את ליז הפצועה-לכאורה בחזרה אל חדר ההלבשה
בסוף הקרב שלהם בבריסל. הוגאן אמר שלא קרה כלום ביניהם, ולא היה לו מושג איך יכול
היה לעשות זאת באופן שונה. רנדי נהיה ממש קנאי לליז, אפילו אם מישהו רק הסתכל
עליה, וזה קרה הרבה כי היא הייתה בולטת. הוא לא נתן לליז להתרחק ממנו והיא חיה כמו
ציפור בכלוב. בחדר ההלבשה בפריז גילינו שגם טרוי פוטר. אף אחד מהחבר'ה לא האמין שוינס
פיטר את טרוי, כי להנהלה בדרך כלל היה סטנדרט שונה מאיתנו.
אחרי המופע פגשתי את קוקו בלובי, כשהוא מוקף
במתאבקים. קוקו, על סף דמעות, הפציר בי להבין שטרוי גרם לו להילחם כשפלט לעברו
הערות גזעניות. "מה הייתי אמור לעשות? הוא המשיך להגיד לי לאכול עוף צלוי,
אבטיח, ולא יכולתי לתת לו לדבר אליי ככה!". "קוקו," אמרתי לו,
"אתה לא יכול להרביץ לאדם השני הכי חשוב בארגון ולא לדעת שיפטרו אותך!".
קוקו התחיל לבכות בלי שליטה. כולם הסתכלו עליי כאילו אמרו "יא רשע אחד! למה
אמרת את זה?". טוב, כי זאת האמת! הלכתי 16 קילומטר מהמלון כדי להתרחק
מהמתאבקים, אבל הופתעתי לגלות את ג'ים דאגן הולך שם, כשבמקום הקרש עיתון היה תחוב
מתחת לזרועו. הוא גם הופתע לראות אותי. כעבור הרבה שנים עדיין צחקנו על כך.
כשהתקשרתי הביתה ג'ולי הייתה במצב רוח רע במיוחד. היא התנהגה כך כל ההיריון שלה עם
דאלאס, והחלטתי שאם עליי לעבור את זה במשך תשעה חודשים, עדיף שלא אתלונן כי זה
אולי אומר שהילד האחרון יהיה שוב זכר: יהיה לנו סט תואם, שתי בנות ושני בנים.
במייפל ליף גארדנס בטורונטו ב-29 באוקטובר, אחרי שחזרנו מסיבוב ההופעות האירופאי
המטורף ההוא, צ'יף משך אותי הצידה כדי להגיד לי שוינס רצה להודות לי באופן אישי על
כל מה שעשיתי לאחרונה. הלילה, בפעם הראשונה, אצא אובר על דינו בראבו. צ'יף הוסיף
"אמרתי לוינס להגיד לך בעצמו. אתה עובד כל כך קשה, מוכר טוב, אובר עם המעריצים,
והם לא עושים כלום איתך!". מבט מוטרד ומופתע עלה על פניו של בראבו כשנאמר לו
שהוא מפסיד לי, וניסיתי לא להיראות שמח, למרות שהייתי. שנאתי להפסיד למתאבקים
גרועים, במיוחד בקנדה, בטורונטו, שהייתה שוק לוהט כל כך. זה לא היה שדינו בראבו
היה כזה גרוע, אבל הוא לא היה נהדר. יש לי תיאוריה משלי בנוגע לשלושת המאפיינים
שצריך כדי להיות מתאבק מקצועי גדול. הראשון מביניהם הוא המראה או הנוכחות הפיזית.
בסולם של 1 עד 10, הוגאן, עם השרירים שלו, לדוגמא, יכול להיות 10.
למרות שזה תמיד עזר, להיות קשוח לא היה חשוב כמו להיראות
קשוח, במיוחד אם היית היל. המאפיין השני הוא היכולת לדבר, למכור את עצמך: הוגאן
בטח היה מקבל עוד 10, ובחור כמו דיינמייט יצטרך לעבוד כדי להשיג 2. המאפיין השלישי
הוא כישרון, היכולת לעבוד. כאן זה הפוך: הוגאן יקבל 2 ודיינמייט 10. אם אתה היית
בחלק העליון של ה-20 היית מתאבק נהדר. עבורי, לדינו בראבו היו מספרים נמוכים. הוא נראה
עצלן, לא הייתה לו אישיות והיה עובד ככה-ככה במיטבו. אם הייתי צריך לדרג את עצמי
של אז, הייתי אומר שהיה לי מבנה שרירי סביר של 7. בכישרון המיקרופון הייתי בר מזל
אם הייתי 4. אבל ביכולת היאבקות, הייתי נותן לעצמי 10. בזמן הקרבות הראשונים, דינו
בא אליי ושאל אם אעשה איתו את הספוט שעשיתי מול קורט הניג, בו הניג שיגר אותי
מהפינה אל מחסום המתכת. היססתי, ונזכרתי איך כמה שנים לפני כן, כשעבדתי מול
ההיליביליז בטורונטו, פתחתי את השפה באותו ספוט. "לא ממש בא לי, דינו,"
אמרתי. אז, כשראיתי את האכזבה על פניו, הרשתי לו לשכנע אותי. אני מתחרט שלא הקשבתי
לתחושות הבטן שלי. דינו ואני עשינו קרב רגיל שבסופו הייתי על המזרן מחוץ לזירה.
כששכבתי על המזרן ליד דוכן מיקרופונים, כשצלם של ה-WWF צילם אותי, הייתי ישר בקו
האש של המעריצה ההיא מטורונטו שתמיד שנאה אותי, ועכשיו קיללה אותי: היא לא ידעה
שאני טוב עכשיו? עליתי על צד הזירה, רק כדי שדינו ירביץ לי בגב עם הזרועות שלו.
השופט, ג'ון בונאלו, הפריד בינינו ודחף אותו, ורק
כשעמדתי על צד הזירה עם גבי אל הקהל, וידעתי שהספוט עמד להגיע, הבנתי שיש לי מרחק
עד לקיר הברזל, שהוא מחובר אל הרצפה ולא יזוז כשאכה בו. אבל זה היה מאוחר מדי!
דינו, בסימן שלו, רץ אל החבלים ושיגר אותי אל האוויר. כאילו בהילוך איטי הסתובבתי
והרגל שלי הסתבכה בכבל של מיקרופון, ופחדתי שאנחת עם הראש על הגדר. איכשהו הצלחתי
לשחרר את הרגל שלי ואז- וואם! החזה שלי פגע בקיר, והשתטחתי על רצפת הבניין.
בייסורים אמיתיים, בקושי הצלחתי לנשום. מחשבתי הראשונה הייתה "אל
תמות!". הרגשתי כאילו סדקתי את הצלעות או שניקבתי ריאה. כשהתפתלתי על הרצפה,
אף אחד לא הבין שזה לא חלק מההצגה! חשבתי "תחזיק מעמד... מישהו יבחין שאני
נפצעתי. אוי לא, הם לא... המכירה שלי מציאותית, אז אף אחד לא ישים לב שאני לא יכול
לנשום... אולי אמות כאן על רצפת המייפל ליף גארדנס. אלוהים, איזו דרך נוראית
ללכת!".
מעל דקה עברה לפני שדינו רכן מעליי ושאל אם אני
בסדר. לא יכולתי לדבר. מאיזושהי סיבה הוא חשב שאני בסדר ודרך לי על הגב! בלי שום
חלופה קמתי, ודינו דחף אותי בשמחה מתחת לחבלים והצמיד אותי. כדי שתבינו כמה שמחתי שאני
לא מפסיד יותר לדינו, במקום לשכב שם עד שתבוא עזרה, יצאתי מההצמדה. התגלגלתי אל
הרצפה ושכבתי על הגב. עכשיו היה ברור לכולם פרט לדינו ולשופט שהייתי ממש פצוע.
הרגשתי את עצם החזה שלי יוצאת מהמקום, ובקושי נשמתי. אבל בונאלו לא שם לב, והוא
עיקב עבורי את הספירה עוד פעם. זה נראה כמו נצח, אבל בסוף שמעתי שמונה... תשע...
עשר, והפעמון נשמע לקריאות בוז. כשבקושי נשמתי, ידו של דינו הורמה בזירה. סופסוף
סדרנים כרעו כלפיי ובונאלו קרא לעזרה. עיניו של בונאלו הראו שלא אמות על המזרן
הכחול. הובהלתי באמבולנס לבית החולים ושם, אחרי שעות, אמרו לי שסדקתי את עצם החזה,
חמש צלעות ונפגעתי בלב. למחרת היום טסתי הביתה, ותהיתי איך אגמור את החודש: בלי
עבודה אין תשלום. פאט התקשר אליי ואמר לי לא לדאוג, ושוינס יעזור לי פיננסית
בהחלמה כי היו לו תוכניות גדולות לגביי. באותו לילה נשמתי יותר טוב, תרתי משמע,
כשג'ולי הייתה מכורבלת לידי. התכווצתי מכאב כשהתגלגלתי אל הצד שלי, ולא יכולתי שלא
לחשוב שהאיש שמעולם לא נפגע, בדיוק נפגע.
בפרק הבא:
"שבור ושביר!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה