כחלק מהמלחמה המתמשכת מול טד טרנר, בנובמבר וינס
החתים שחקן חיזוק, ופיתה את ריק פלייר לצוות שלו, ביחד עם חגורת האליפות האמיתית
של WCW, שריק הביא איתו כמו דגל לכוד. נלחמתי מול פלייר בפעם הראשונה
בהקלטות ב-13 בנובמבר בניו הייבן (בקרב הזה), וציפיתי לגלות האם היה הוורקר הכי טוב בביזנס,
כפי שכל המארקים ופרשני ההיאבקות הכריזו. פלייר היה מה שאבא שלי כינה "איש
רוטינה", בגלל שעשה את אותו הקרב כל לילה לא משנה מול מי עבד. הוא גם אהב
לתכנן כל צעד בקרב עם מעט שינויים ממני. עבור בחור שהתקרב לגיל 50, הוא היה בכושר
מעולה. ריק לקח את הבאמפים הרגילים והתווה את הקצב. כשדיברנו לפני הקרב, הוא הציע
סיום בו אתן לו ת'אקל מעופף רק כדי שיתפוס אותי וילך אחורה כששנינו ניפול מעל החבל
וניספר בחוץ. זה היה מהלך פשוט שעשיתי מלא פעמים עם מתאבקים פחות מוכשרים, אבל
בסוף הקרב, כשצללתי אל פלייר, הוא עמד רחוק מדי מהחבלים, לא תיזמן טוב ולא היה לו
כוח לתפוס אותי אז נפלנו בערימה! מיד ריק המציא סיום מאולתר שבאופן לא מפתיע, עזר
לו ולא לי. לא עמדתי לעשות מזה עניין גדול, אבל בחדר ההלבשה, התעצבנתי לשמוע את
פלייר בוכה לי על מה שקרה בסיום ורומז שדפקתי את זה. הוא הראה לי באותו רגע שהוא
לא גדול כמו שאמרו שהוא. שמעתי שהיו המון מתאבקים שלא סמכו עליו ולא חיבבו את
פלייר, והתחלתי לראות למה. ב-3 בדצמבר, הייתי בסן אנטוניו, שאהבתי כי תמיד ביקרתי
באלאמו ותמיד נשארתי במלון קרוקט ההיסטורי לידו. אחרי שהיה לי קרב נחמד (זה) מול מתאבק
יחסית חדש בשם סקינר באירוע חד פעמי שנקרא טיוזדיי אין טקסס, נסעתי לנמל התעופה
במוסטאנג שכורה כדי לאסוף את אואן, שטס לשם מגרמניה. הצעתי לוינס לצוות בין אואן
לג'ים ולקרוא להם הניו פאונדיישן, ווינס הלך על זה. הייתי במצב רוח טוב כשחניתי
בטרמינל וראיתי אותו מחכה לי עם חיוך גדול. לא ראיתי אותו יותר משנה.
רוב המתאבקים נפגשו במועדון חשפנות אחרי המופע, אחד
מהמקומות הקבועים בסן אנטוניו, וכשנסענו לשם אואן אמר לי שדברים הלכו טוב עבורו
בגרמניה ושמרת'ה עמדה ללדת בפעם הראשונה במרץ. הוא שמח לחזור ל-WWF ואמר שחשב שיוכל לעבוד טוב
עם ג'ים. אמרתי לו שגם ג'ים התלהב מזה. ג'ים היה נלהב באופן כללי: הוא סופסוף חתם
על הסכם עם חברת התעופה, 380,000 דולר. אואן ביקש ממני עצות להתחברות עם ג'ים,
ואמרתי לו שניסיתי הכל אבל בסוף פסיכולוגיה הפוכה עבדה הכי טוב. הוא הניד בראשו
כשאמר לי כמה אני הייתי אובר בגדול בגרמניה. ידעתי שזה אמר משהו עבורו שהייתה לי
החגורה הביניבשתית. דיברנו על הבית, על איך שאיבדנו והתגעגענו לדין, ועל המאבק של
רהט בבית החולים. יום לפני כן הייתי באל פאסו, ושני חברים שלי שקראתי להם צ'יצ'
וצ'ונג נתנו לי שק גדול מלא במריחואנה. אז כמובן שלפני ההקלטה בסן אנטוניו, וינס
קבע פגישה בה יידע את כל המתאבקים שבעוד כמה שבועות תתרחש בדיקת סמים לגבי כל
הסמים ללא מרשם, כולל מריחואנה. וינס אמר שכשה-FBI והתקשורת מחכים לקטול אותו,
ה-WWF לא יכלו להרשות לעצמם עוד שערוריה. האמנתי, ואני עדיין מאמין,
שההחלטה של וינס לא צפתה רחוק. כשהגראס הורד מהתפריט, אפילו יותר מתאבקים גמרו
כאלכוהוליסטים: במקום לעשן קצת עשב בחדר המלון שלהם כשהם מדברים על ביזנס, הם
התקבצו בברים של המלונות ושתו משככי כאבים. הושטתי ג'וינט גדול ושמן לאואן והסברתי
לו שזאת כנראה הפעם האחרונה במשך הרבה זמן שנוכל לעשן. אואן, המוסרי בדרך כלל, משך
את שיערו למטה ושנינו לקחנו כמה שאכטות. הלכנו למועדון החשפנות בתחושה טובה.
בתוכו, כמה מתאבקים התקהלו מסביב להוגאן בקצה החדר.
ביפקייק היה שם, לאחר שהחלים מתאונת הצניחה מספיק כדי לחזור חלקית. לרוע מזלו,
כשצלחות ברזל עדיין החזיקו לו את הפנים, הוא לא יכול היה להתאבק. בצד עמדו הוק,
אנימל, קורט, בוסמן וריי הרננדז, שרירן חזק מטמפה שעבד כהרקולס. הצגתי את אואן
בפניהם, ראיתי את ג'ים ואת דייבי בשולחן, והזמנתי בירה לכולנו. וינס הגיע בסביבות
חצות. זה היה מוזר כי וינס בדרך כלל לא בילה עם החבר'ה. אבל מה שבאמת סובב ראשים
היה שוינס הגיע בפרצוף חמוץ, והעניבה שלו התנדנדה מצווארו. פאט פאטרסון החזיק אותו
מאחורה וניסה לשכנע אותו שזה רעיון רע להיות שם במצבו, אבל וינס הכריז שיערוך
מסיבה אחת אחרונה עם החבר'ה לפני שמדיניות הסמים החדשה תתממש. הסמל סלוטר הציע
לשים עליו עין ולהיות הנהג התורן, אז פאט עזב, למרות שכנראה נבהל מכל הנשים
העירומות. אז שמעתי את הוגאן אומר להוק לבצע את הפינישר של LOD ממש שם
בבר. פתאום אנימל תפס את וינס מאחור, שם את ראשו בין רגליו והרים אותו מהרצפה.
וינס צחק כשאנימל הוליך אותו אל כולנו. הוק כבר טיפס על הבר כשתפס מוט חשפנות,
והבטיח להאלק שיוריד לוינס את הראש. חשבתי לעצמי "וואו, הוא ממש יעשה
זאת!". אבל ברגע האחרון הוק התחרט וקפץ מהשולחן, כשהרביץ לוינס בעדינות עם
זרועו. האלק וביפקייק תפסו את וינס והנחיתו אותו על רגליו למחיאות כפיים של כמה
חנפנים שהגיעו בדיוק בזמן. גילגלתי את עיניי לעבר ג'ים, שהכריז באומץ "להארט
פאונדיישן היו הביצים לעשות את זה!". "צודק!". הייתה לי כוס בירה
ביד אחת וכוס JD
בשנייה, אבל הייתי פיכח מספיק כדי לחשוב "אלוהים אדירים, מה אמרתי
כרגע?". עיניו של אואן התרחבו. שקלתי לברוח משם כשצפיתי בג'ים הנחוש מרים
בקלות את וינס המחייך כאילו חיבק אותו. החבר'ה פינו לי מקום, והאלק בהה בי כאילו
לא היו לי הביצים לעשות זאת. הנחתי את המשקאות שלי ולפני שבכלל חשבתי על זה קפצתי
גבוה באוויר ונתתי לוינס קלוזליין! ראשו קפץ מהשטיח על הרצפה והצוואר שלו נמתח כמו
צב. שנינו שכבנו על הגב ושאלתי את עצמי "מה עשיתי?".
"אתה חייב לי משקה, היטמן!" וינס אמר בשכרות. "אל
תדאג, אני קונה". "דאבל דוואר עם קרח". שתינו אותם. הלאסט קול
הגיעה אבל אף אחד לא עזב. דייבי שם את וינס על כתפיו והוא רץ בחיפוש אחרי מקום לתת
לו פאוורסלאם! המשטרה נקראה כדי לסלק אותנו. עם אואן וכמה חשפניות במכונית,
הצטרפנו לרכבת של 30 מכוניות שעמדו לחגוג בסוויטה בפנטהאוז של פלייר. ניידת
משטרתית חסמה אותנו אז סלוטר נסע מהר כדי לדחוף אותה לצד. ב-3 בבוקר, המון שיכור
הגיע לשולחן של פקיד צעיר כדי להתקשר לחדר של פלייר. לא הייתה תשובה, אז וינס דרש
מפתח. הפקיד אמר שזה נגד הנהלים, אבל וינס קטע אותו. "אני וינס מקמהן, תן לי
עכשיו!". הוא קיבל את המפתח. כולנו נדחסנו למעליות ועלינו לקומה ה-40. נכנסנו
לחדר של פלייר, והערנו את ארל האבנר השופט שישן במיטה מתקפלת. פלייר עוד לא חזר
מליל ההרפתקאות שלו, אז הרגשנו בבית. זאת הייתה סוויטה יפהפייה עם בר מלא, אבל בבר
היה רק בקבוק אחד של וודקה. המסיבה עמדה למות כששק מריחואנה הופיע באופן מיסתורי
וגילגלנו והדלקנו ג'וינטים. ראיתי במו עיניי מה החבר'ה חשבו על פלייר כשכולם
השתמשו באמבטיה הענקית שלו כמשתנה, כולל וינס, בבוקסר שלו, הגרביים והנעליים
השחורות והעניבה. אני זוכר את הרקולס וקורט צוחקים כשהם השתינו שם, ומאיזושהי
סיבה, חשבתי שאף אחד לא יעשה זאת להארלי רייס!
אז וינס החליט שיהיה כיף להתאבק איתנו. כשבא אליי
נזהרתי איתו, כמו קורט. אז וינס הוריד את קורט והצמיד אותו לרצפה. כשתפס את הרק,
הרק הפך את וינס באוויר, אבל וינס איכשהו קפץ מהמיטה המתקפלת של האבנר ונחת על
רגליו. וינס נתן להרק מבט פיכח שאמר "בבוקר, אם אזכור את זה, אפטר
אותך!" (למעשה, כעבור כמה ימים הרק שוחרר). אז וינס הסתכל על ג'ים. "יא
קרנף גדול, אתה היחיד שעוד לא ניסיתי!". ג'ים משך בזקנו ושאל את וינס האם ראה
את הסצנה במת לחיות בה ברוס וויליס תיקל רשע ושניהם נפלו ארבעים קומות אל הלובי.
וינס הסתכל בלחץ אל החלון וידע שג'ים היה מספיק מטורף ושיכור כדי לעשות משהו כזה.
הוא החליט לעזוב את ג'ים. בבוקר פלייר עדיין לא הגיע למסיבה שלו, והייתי שיכור
ונשענתי על חשפנית כשעזרה לי להכניס את המפתח שלי לדלת החדר. בבוקר כולם היו
צריכים לנסוע לאוסטין ליום השני של ההקלטות. וינס היה עם עיניים ופנים אדומות,
ועדיין הרגיש את הלילה הפראי. במשרד שלו אמרתי לו שהוא יכול להרים את הראש שלו
בגלל שהיו לו הביצים לבלות עם החבר'ה במסיבה אחת אחרונה. ואז ציירתי על הלוח את
וינס בתחתוניו משתין במיטה של פלייר. כולם צחקו, במיוחד וינס! כעבור כמה ימים,
אואן ואני עלינו על מטוס הביתה. התיישבתי כרגיל מאחורי תא הנהג, ומצאתי את עצמי
מוקף בנבחרת כדורסל לנשים מצ'ינו, קליפורניה. ניסיתי לקרוא אבל לשמחתי הוסחתי בגלל
שהן צרחו "מי מרעיד את הבניין? ההיטמן מרעיד את הבניין!". הורדתי את
הספר והן התקבצו סביבי, כשהן פלירטטו איתי ואמרו לי שחשבו שאני הבחור הכי לוהט
במטוס. הסתכלתי על אואן והוא רק חייך והניד בראשו.
ביום ראשון אכלנו בבית הארט שלושה ימים לפני חג
המולד. אמי עדיין דאגה לרהט, שעדיין לא היה בריא. הנכדים התרוצצו בבית הישן,
ותהיתי האם רהט יוכל לרוץ כמוהם. זה חימם לי את הלב כשאבי ואמי חייכו כשהעבירו לי
את המהדורה האחרונה של מגזין אלברטה, שקרא לי האדם הכי מפורסם מאלברטה. למחרת היום
נרדמתי ליד דאלאס במיטתו, רק כדי להתעורר בידי קול כועס שצעק "אבא! אבא!
אבא!". זה היה בלייד. ג'ולי ואני הגענו אליו באותו רגע, במעלה המדרגות. הוא
שם לב שלא הייתי במיטה שלי וחשב שעזבתי כמו תמיד. הרגשתי כאב בלב כששמעתי אותו
בוכה. דמעותיו הפסיקו ברגע שהרמתי אותו, והחזקתי אותו קרוב עד ששמעתי את ליבו פועם
מהר. אבל ביום של חג המולד שוב הלכתי. ב-30 בדצמבר רודי משך אותי הצידה בבניין
בבנגור כדי לספר לו שיש לי חדשות גדולות: וינס אמר לו שאפסיד את החגורה הביניבשתית
לז'אק רוז'ו, שעכשיו התאבק כמאונטי (המאונטיז האמיתיים איימו להאשים אותו בהתחזות
לשוטר, וזה גרף כמה כותרות בקנדה). ליבי צנח כשרודי הסביר לי את האנגל: אגיע לשם
עם שפעת לכאורה, ולמרות שאנסה להגן על התואר הביניבשתי מול המאונטי, הוא ינצח
אותי. ואז רודי יחליף אותי כעבור יומיים ברויאל ראמבל, ויאתגר את המאונטי לקרב
תואר ביניבשתי, שבו רודי ינצח. אחר כך, הוא יפסיד את החגורה הביניבשתית בחזרה אליי
ברסלמניה 8. רודי אמר שהוא מספר לי את זה מראש כדי שאהיה מוכן כשוינס יספר לי
בהקלטות הבאות. הרמתי את הקיבה שלי מהרגליים: כן, אפסיד את החגורה, אבל אם רודי
יוציא אותי אובר ברסלמניה 8, זה יהיה הדבר הכי גדול שאי פעם קרה לי.
היריבות הגדולה לקראת הרויאל ראמבל הייתה פלייר מול
המאצ'ו מן. פלייר עבד בארה"ב נגד הוגאן, כשעדיין לבש את חגורת העולם של WCW וקרא לעצמו אלוף העולם
האמיתי. עד היום הזה אין לי מושג למה פלייר לא התחשב קצת יותר בחבריו הישנים
שעדיין התקשו ב-WCW. עבור וינס זה היה סיכוי לעצבן את טד טרנר, אבל פלייר היה צריך
לדעת כמה שימוש בחגורה שלהם יפגע בחבריו לשעבר ב-WCW (הערת המתרגם: ניסיתי
להבליג, אבל ברט היה ממש טמבל פה. WCW כבר לקחו את החגורה בחזרה מפלייר ובאותה תקופה הוא השתמש בכלל
בחגורת זוגות ש"צינזרו". באותה תקופה החגורה הזהובה כבר חזרה ל-NWA. חוץ מזה- החגורה הייתה של
פלייר באופן חוקי- הוא שילם עליה! ברגע ש-WCW החזירו לו את הכסף הוא החזיר
להם. אפילו בית המשפט הסכים איתו פה). וינס הכריז שהזוכה ברויאל ראמבל 1992 יהפוך
לאלוף ה-WWF העולמי, והחבר'ה הניחו שוינס רצה שפלייר יסחוב את הטריטוריה,
לפחות עד שהבעיות המשפטיות של ה-WWF יתקררו. חשבתי שאם פלייר יזכה בחגורה שלנו, זה יתן יותר מדי
אמינות ל-WCW (הערת המתרגם: לא, זה מעולם לא יקרה...). המתאבקים היו ניתנים
להשוואה, אבל הצלמים וההפקה של וינס היו במרחק שנות אור מ-WCW- וזה אמר משהו, כיוון
ששידורי טרנר היו מאחורי WCW. כעבור שבוע, וינס סופסוף סיפר לי על התוכנית שלו שאפסיד את התואר
הביניבשתי ואזכה בו שוב. הוא גם אמר שמתישהו בסתיו אפסיד את החגורה לשון מייקלס.
הוא שאל אותי אם הייתה לי בעיה עם זה ואמרתי לו שלא, שהיה לי הרבה מאוד כבוד לשון.
הודות להתראה של רודי, יכולתי להגיד לוינס שהתוכנית שלו נהדרת. הוקל לו. אז ב-17
בינואר, בספרינגפילד, מסצ'וסטס, הלכתי לזירה ונראיתי חולה כמה שיכולתי והפסדתי
למאונטי את החגורה הביניבשתית. למרות שידעתי לאן הכל מוביל, טסתי הביתה בתחושה
נוראית על ההחמצה של הרויאל ראמבל והתשלום שיבוא איתו. הדבר היחיד שניחם אותי היה
סופ"ש חופשי נדיר. אם כל הכתבות על הסטרואידים ב-WWF לא הספיקו, עכשיו עלו האשמות
על הנהלה הומוסקסואלית שהטרידה מינית מתבגרים בצוותי הזירה. פעם או פעמיים כולנו
ראינו את טרי גארווין מבלה ליד הצעירים האלה, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע מה, אם
בכלל, הולך מאחורי הדלת של גארווין. ואז חבר לשעבר בצוותי הזירה, טום קול, הגיע
לעיתון של סן דיאגו עם סיפור על כך. וינס עשה ככל שיכל כדי למנוע את השערורייה.
ב-16 בפברואר, עבדנו בלונג איילנד נסאו קולוסיאום.
ג'ים לא ציפה שיהיה מבדק סמים אבל היה. כל הערב הוא עיכב את צ'יף ואת הבודקים ואמר
שהוא לא מסוגל להשתין. הוא גם סירב להוציא אובר את אחד מהאחים בברלי, צוות חדש,
ועזב את הבניין באותו לילה ללא המבדק. וינס כבר התעצבן על ג'ים בגלל שלא החזיר לו
על התשלום המשפטי בתביעה נגד חברת התעופה, למרות שזכה בה. למחרת היום בהקלטות
בטמפה, ג'ים זומן לפגישה עם וינס הזועם, שפיטר אותו. ג'ים טרק את הדלת מאחוריו
והלך לחפש את צ'יף. כשמצא אותו, הוא לקח מוניטור טלוויזיה והניף אותו על ראשו של
צ'יף. כשצ'יף התכופף, זה פגע לבמאי של התוכניות ברגל. ג'ים ברח במכונית שלו.
כשג'ים הלך, הם שמו ביחד את אואן ואת קוקו בי. וור (שחזר אחרי ההרפתקה באירופה),
וקראו לצוות "אנרגיה גבוהה". למרות שזה היה רעיון עלוב, אואן נשאר
אופטימי ומלא באנרגיה הגבוהה כשהוא וקוקו ניסו לצאת אובר כמה שיכלו. בצד החיובי,
מרת'ה ילדה בן. הם קראו לו אוג'ה, שהיה שם החיבה של אואן כשהיה תינוק. ב-4 במרץ,
כתוצאה מההאשמות על תקיפה מינית, פאט פאטרסון, טרי גארווין ומל פיליפס התפטרו
כולם, למרות שאף אחד מהם לא הודה שעשה משהו רע. וינס וברונו סאמארטינו התווכחו על
כל זה בלארי קינג לייב. היה מאוחר מדי לסגור את הדלת הזאת, וכל מיני אנשים שהיו
להם בעיות עם וינס סיפרו על הטרדות מיניות.
אם חיפשתי זריקת עידוד, קיבלתי אותה בהוג'ו בבוסטון-
מהארלי רייס. WCW היו בעיר ומתאבקים משני החברות בילו בבר באותו הלילה, כשהחבר'ה מ-WCW בילו לצד המעריצות
מה-WWF כאילו היו בגן עדן. הארלי מצא את עצמו שוב כמנג'ר הילי למפלצת ענקית בעלת שיער ג'ינג'י
בשם ויידר, שלבש מסכת עור אדומה שנראתה כמו מגן ביצים. ויידר היה עכשיו אלוף ה-WCWהעולמי (הערת המתרגם:
לא הוא לא היה, ברט... הוא זכה בתואר ביולי) וגם היה אחד מהשמות הגדולים ביותר
ביפן. הערצתי את הארלי, שחזר מגירושין, ניתוח קילה, תאונת שיט ופשיטת רגל אל חוזה
טוב ב-WCW.
הייתי אסיר תודה כשמשך אותי הצידה, הזמין לי בירה- הוא כבר לא שתה- ושאל אותי האם
תיכננתי לעזוב את וינס בקרוב. אמרתי לו שזה יהיה מטורף לעזוב עכשיו, במיוחד בגלל
ש-WCW לא
היו מקצועיים ממש בשיחות איתי עד עכשיו. עדיין ישבתי בשקט כשהארלי סיפר לי על
התוכניות של WCW להתחרות בוינס באמצעות הכסף של טרנר. התזמון היה מושלם, הוא אמר, כדי
שאקבל חוזה שמן: "ברט, אתה הוורקר הכי טוב בביזנס עכשיו". זה היה מדהים
שאיש מכובד כמו הארלי אמר זאת. אמרתי לו שאחשוב על כך, אבל הדבר המוזר היה שבאמת
התחלתי לרחם קצת על וינס. וינס היה קר וחסר רחמים כמה שאפשר, ונראה כאילו היחס שלו
כלפי המתאבקים סופסוף פגע בו. הייתי ב-WWF במשך שבע וחצי שנים, ובכל אותה תקופה לא
ראיתי שום קשר בין וינס לבין החשדות כלפי טרי גארווין ומל פיליפס. וההאשמות שהוא
"נתן פוש" לאנשים על סטרואידים נראו אופורטוניסטיים. וינס הבהיר שאהב את
המתאבקים שלו עם מבנה טוב, אבל שאיך שהשגת את זה היה אחריות שלך. נראה לי שוינס רק
היה אשם בהעלמת עין, אבל הוא לא היה שונה מהבעלים של כל זכיין ספורט אחר, או
מהועדה האולימפית, למען האמת.
ווינס היה האיש שהוציא את ההיאבקות המקצועית
מהאולמות הרותחים והבניינים הקטנים וסופסוף הפך אותה לבידור משפחתי שחצה גילאים,
מעמדות, מינים ולאומים. עכשיו היינו גיבורים עם בובות משלנו. לא רק שזה היה טוב
עבור המעריצים, אלא שאפילו עם לוח הזמנים הנוראי והיחס הרע, החיים שהיו לי עכשיו
היו יותר טובים ממשכורות גרועות וטיולים בואן דחוס, עם צלקות על המצח. אם וינס
יחוסל, לאן כולנו נלך? נכון, היו תלונות לגיטימיות, אבל רציתי שהאנרגיה שהושקעה
בבעיות מומצאות תתנתב לבעיות האמיתיות. את ארבעת ימי החופש שלי ביליתי בציור
מונטז' בגודל פוסטר של כל מתאבק WWF שחשבתי עליו כמתנת פרידה מיוחדת להאלק. לפי כל הנתונים הוא עמד
לרכב אל השקיעה אחרי רסלמניה 8, וללכת להוליווד. כשהמוניטין שלו כגיבור ילדים נפגע
מאוד והרבה כסף בבנק, לא חשבתי שיחזור. הוגאן ללא סטרואידים יראה יותר מדי רגיל.
עבורי האלק, כמו וינס, לקח את העסקים לשיאים הגבוהים ביותר שלהם, ולראות את האלק
עוזב בלי תהילה נראה לא נכון. סטו, הלן, ג'ורג'יה, ג'ולי והילדים באו
לאינדיאנפוליס עבור רסלמניה 8. ג'ולי התבכיינה ברגע שהגיעה, וניסתה להרוס את כל
החוויה עבורי. ככל שהקריירה שלי עלתה יותר הנישואין שלי נפגעו: ג'ולי התנהגה כאילו
התנגדה לפופולאריות שלי.
בלילה לפני רסלמניה 8 היינו בבר במלון עם המעריץ
האיטלקי הג'ינג'י שהפך לחבר שלי, קרלו, שבא מטורונטו. הבן של וינס, שיין, הגיע- הוא
היה בדרכים ועשה כמה עבודות, סידר את הזירה ושפט, ולמד את הביזנס כדי שיום אחד
יוכל לרשת אותו מאביו. תמיד ניסיתי לשמור עליו, והוא חיבב אותי על כך. כשהגיע,
ג'ולי המבוהלת נצמדה אליי. כשלחץ את ידי, בירכתי אותו ואמרתי "תן לי להציג
אותך בפני אשתי". שיין האדים. הייתה דממה משונה. ג'ולי נראיתה זועמת- ולא היה
לי מושג למה. קרלו לחש לי "הוא טפח לג'ולי על התחת כרגע!". היה ברור
שלשיין לא היה מושג מי היא. שיין מיהר להתיישב בקצה השני של הבר. הייתי מוכן לשכוח
מזה, אבל כשהסתכלתי עליו, ראיתי שהוא מסתכל עליי במבוכה. חשבתי "אוקיי, הוא
יודע שאני יודע מה הוא עשה, וחושב שבגלל שאני שייך לאבא שלו, לא אעשה כלום".
הוא טעה. בגלל שזה היה לילה לפני קרב גדול, לא שתיתי. ומצב רוחה של ג'ולי הפך אותי
לעוד יותר עצבני. זרקתי את הילד של הבוס על הקיר, ואמרתי לו בשיניים סגורות שאם
עוד פעם יגע באשתי, אערוף לו את הראש. לעולם לא הייתי פוגע בו, אבל הייתי חייב
להראות לו שלא פחדתי ממי שהיה. אז קרלו משך אותי משם כששיין עדיין אמר שהוא חף
מפשע. למחרת היום כל משפחת הארט נדחסה ללימוזינה שחורה כדי ללכת לקרב הגדול שלי
מול רודי. סטו היה בחזית עם אמי, וכל השאר נדחסו מאחורה כשמעריצים צרחו והקיפו את
המכונית. בלייד, שלבש גירסה מיניאטורית של הז'קט שלי, נראה כמו העתק קטן שלי וצחק
כששם את ידיו על החלונות. בינס אמרה לי שלא רצתה ש"רולי פפר" יפגע בי.
היא לא אהבה לראות אותי חוטף מכות. ג'ייד הייתה בת 9 והקשיבה לדאלאס, שבגילו התחיל
לחשוד שהיאבקות כנראה לא אמיתית. קיוויתי שיוכלו לסלוח לי, יום אחד, על כך שהלכתי
יותר מדי. כשהלימוזינה נסעה כולם התלהבו כמוני בנוגע לקרב עם רודי- מלבד ג'ולי.
מאחורי הקלעים בהוזייר דום, העברתי את הציור שציירתי להאלק כדי לוודא שכל המתאבקים
יחתמו עליו לפני שנתתי לו אותו. האלק אהב אותו. תהיתי אם אי פעם הוא יחזור.
כשהתלבשתי, הבנתי שאני כבר לא עצבני יותר לפני
קרבות. אפילו לפני זה, בו רודי ואני תיכננו להפר את המדיניות של וינס פעם אחת.
עמדתי לדמם קצת: קרב הבייביפייסים שלנו (הזה) הזדקק לכך אם רצינו לגנוב את ההצגה.
בשירותים גזרתי והדבקתי את הבלייד בזהירות. כש-68,000 מעריצים ועוד מאות אלפים
צופים בבית באירוע, ארבע מצלמות וכל המתאבקים, אצטרך להיות מקצוען אמיתי ולגרום
לדם להיראות כתאונה. כשרודי ואני הסתכלנו אחד על השני בזירה, הייתי חייב לא להביט
בו אחרת הייתי נקרע. המעריצים האמינו שהקרב הזה יהיה מיוחד, כיוון שההיטמן ורודי
פייפר לא עבדו אחד עם השני לפני כן. הסיפור נבנה באיטיות, הותיק הערמומי מול הילד
הרעב. כשהזמן הגיע השופט עצר אותי ואמר לי לשרוך את השרוכים. כשכרעתי לעבר המגף
שלי, רודי הרביץ לי בפנים, ונפלתי על המזרון, כשאני מכסה את פניי כדי לירוק את
הבלייד החוצה. רודי בעט בי כמה פעמים בפנים ואפילו לא נגע בי. חתכתי קצת מעל הגבה
הימנית שלי, מספיק כדי לשכנע את כל החבר'ה אחר כך שזה היה אמיתי ולא להסתכן
בחשיפה. בהתחלה לא שמו לב לדם, אבל מהר מאוד הפנים שלי כוסו בו. קצת אחר כך, פייפר
המטורף עילף את השופט ועמד מעליי כשהחזיק בפעמון הזירה מעל ראשי כשעמד להרביץ לי
איתו. הוא היסס כשקמתי על ברכיי. כשראשי היה מכוסה בדם, הסתכלתי על רודי. רודי
שינה את דעתו וזרק את הפעמון. הוא הרים אותי על רגליי ואז הרביץ לי. הרבצתי לו
בחזרה במכה נואשת ופראית שהוא התכופף ממנה בקלות לפני שנעל אותי בסליפר שלו. הקהל
נתלה בכל מהלך. ניסיתי להגיע אל החבלים, אבל האוויר התחיל להיגמר לי והתחלתי
ליפול. בתמיכתו של רודי קפצתי ובעטתי בפינה העליונה, כששנינו נופלים עם כל כובד
משקלי, כשאני נופל על רודי, שלא יכול היה לעצור את עצמו בזרועותיו. זה כאב מאוד.
התגלגלתי לאחור והחזקתי במרפקים שלו. פייפר הוצמד
באופן יפהפה. השופט חזר לחיים עבור האחת... שתיים... שלוש! כשהקהל עודד בטירוף,
רודי חיבק אותי, ואמרתי לו "תודה, אחי, לא אשכח את מה שעשית בשבילי
היום!". רודי אמר "אני אוהב אותך, אחי" וכרך את החגורה הביניבשתית
סביב מותניי. עכשיו לוורק האמיתי. חזרתי אל מאחורי הקלעים וזייפתי דאגה שאזדקק
לתפרים. צ'יף, לנזה וכמה חבר'ה התאספו מסביבי כדי לראות מה מצבי. צ'יף הסיט את
השיער שלי. "אולי תפר אחד, ברט, אבל אתה תהיה בסדר". רודי היה שם,
מודאג, מתנצל, ושנינו ידענו ששיטינו בכולם. לא ידענו שפלייר ורנדי, שעלו מיד
אחרינו, גם תיכננו בסוד לדמם. פלייר היה כל כך ברור כשחתך את עצמו וחזר למאחורי
הקלעים עם שריטות ארוכות על מצחו, ואז וינס הכועס קנס כל אחד מהם ב-500 דולר עבור
בליידינג. הוא לא אמר שום דבר לי כי חשב שהחתך שלי אמיתי. אחרי רסלמניה 8 הגיעו
שלושה ימים ארוכים של הקלטות. הקרב שלי עם פייפר לא רק גנב את ההצגה, אלא שרבים
הרגישו שהציל את האירוע. וכך התחלתי את הכהונה השנייה שלי כאלוף ביניבשתי. כעבור
ארבעה ימים הייתי במינכן. אהבתי לחזור לגרמניה! כשנסעתי באוטובוס הקשבתי לווקמן
שלי וחשבתי איך שב-1936 היטלר צפה בגועל כשהאצן האמריקני השחור ג'סי אוונס זכה
במדליית זהב באולימפיאדת ברלין. חשבתי על הימים בהנובר ב-1981 עם ג'ים, כשהייתי
הלוזר הכי גדול בטורניר. טוב, אקסל דיטר, יא סרסור זקן, תסתכל עליי עכשיו!
המעריצים נגעו בצידי האוטובוס כמה רחובות לפני שסופסוף הגענו לאחורי הבניין, ושם
קהל גדול יותר חיכה לנו. אואן אמר לי שהייתי ממש גדול בגרמניה, ולפי כל השלטים שם,
זה כנראה היה נכון. כשירדתי מהאוטובוס בנות צרחו ובכו בלי שליטה, וחלק מהן אף
התעלפו.
בחדר ההלבשה, צ'יף אמר לי שאני בקרב הפתיחה. אמרתי
שאני האלוף הביניבשתי ושהבנתי שאני מאוד פופולארי בגרמניה אז לפיכך זה מטורף לשים
אותי בקרב הפתיחה. אבל אלו היו ההוראות שצ'יף קיבל, אז יצאתי לשם ראשון. אני חושב
שהבהרתי את עצמי. ברגע שיצאתי והמוזיקה שלי התנגנה, הקהל המלא התפוצץ. נערות
מתבגרות רצו מעבר למחסומים ועברו מאבטחים, שלא יכלו לעצור אותן. הן הורידו אותי,
חיבקו ונישקו אותי. לא ראיתי או שמעתי משהו כזה, אפילו לא הוגאן בשיא תהילתו.
האלקמאניה הייתה תופעה, אבל התגובה שקיבלתי הייתה כמו ביטלמניה! לא רק נערות
מתבגרות, גם נשים מבוגרות, ואפילו גברים וילדים. פרחים עפו אליי מכל מקום,
וקופסאות שוקולד, מתנות, והרבה דובונים! התרוממתי למעלה, מוכתם בליפסטיק, ועברתי
דרך הקהל לזירה. עשיתי את ההליכה שלי לכל ארבע הצדדים, והקהל התפוצץ כל פעם.
כשנתתי את משקפי השמש שלי לילדה קטנה, אלפי אנשים נאנחו. כשהתכוננתי להילחם מול
דינו בראבו (בקרב פה), הוא אמר "אתה אובר, אחי". הם עודדו כל מהלך. כשמכרתי, הם
צרחו את שמי כל כך חזק עד שבקושי יכולתי לשמוע את עצמי חושב. כשניצחתי את בראבו,
המקום התרומם. לעזוב את הבניין גם היה קשה. צ'יף ההמום הסתכל עליי ברמפה,
"נכון, סטו! הם אוהבים אותך! לא ראיתי משהו כזה מעולם!". באותו לילה
המלון היה מלא במעריצי היטמן, ורבים מהם התנחלו בלובי. בדורטמונט זה היה עוד יותר
גרוע, אם זה אפילו אפשרי. אהבתי את זה! המתאבק היחיד שקיבל תגובה כזאת ענקית היה
האנדרטייקר, שבכל מקום אליו הלך פגש ילדים לבושים בשחור עם עיגולים מתחת לעיניהם.
אז חצינו בסערה את הממלכה המאוחדת. בלונדון, ברמינגהאם, שפילד וגלאסגו התגובה
הייתה ענקית כמו בגרמניה. כפי שחזיתי, וינס דרך על מכרה זהב. היאבקות אמריקנית
הייתה ענקית באירופה, וכל מתאבקי ה-WWF נהיו שמות חובה בכל בית.
בפרק הבא,
סופסוף מגיעים לחלק החשוב ביותר בקריירה של ברט: "תקשיב לי ואני אסחב אותך!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה