אולי זה היה בגלל כל החנופה שהרמתי את הראש קצת
יותר גבוה מבדרך כלל כשוינס קבע פגישת מתאבקים במהלך הקלטות בסוף אפריל. וינס אמר
שעלינו להרגיש חופשיים לדבר אם יש לנו מה להגיד. אחרי מספר שאלות משניות, הרמתי את
היד. אמרתי שהסטרואידים עזרו להרבה אנשים להחלים מפציעות, ועכשיו כשכולנו נקיים,
אולי וינס יכול לשקול לתת לנו לו"ז קל יותר. רבים מאיתנו היו בדרכים 300 ימים
בשנה ובחדר ההלבשה, התלונות על הקצב התגברו. וינס התעצבן ואמר "אם אתה לא
יכול לשאת זאת, אז אולי כדאי שתשקול לעשות משהו אחר". "אמרת לנו להגיד
את דעתנו, אז זה מה שאני עושה". וינס הזעיף את פניו והסתכל על כולם.
"אתה היחיד שמתלונן," הוא אמר. המציאות השקטה בחדר הייתה שכולנו עבדנו
קשה עבור הרבה פחות: פדרציית הבאדיבילדינג העולמית האהובה של וינס נהייתה אסון
פיננסי מהר מאוד, ונשארה בחיים רק בזכות ההכנסות של ה-WWF. הסתכלתי מסביבי ושאלתי:
"אוקי, כולם, למי יש תלונה על הלו"ז?" והרמתי את היד. רק הוק ונובס
הרימו את ידם בתמיכה. שאר החבר'ה הסתכלו על הרצפה. כל מה שעשינו היה להתלונן, אבל
רק אחד בפני השני. כמובן שאחרי הפגישה, כמה מתאבקים הודו בפניי על זה שדיברתי,
והסבירו שהם לא הצטרפו בגלל שחששו לעבודה שלהם, ובצדק. הרבה פריקים על סטרואידים
נעלמו מהרוסטר, והקורבן האחרון היה דייבי בוי, שבאותו יום קיבל השעיה של שישה
שבועות על מבדק סטרואידים חיובי.
באותו לילה, כשהתראיינתי אצל מין ג'ין אוקרלנד, עשיתי
את אחד מריאיונות השוט הראשונים שלי, שבו ברט הארט האמיתי דיבר דרך דמותו של
ההיטמן. "עבור כל הפעמים שאבי תמך בי וכל הפעמים שעודד אותי," אמר.
"אני רוצה להקדיש את הזכייה שלי בתואר הביניבשתי לאבי. יום הולדת 77 שמח! זה
עבורך!". לערבב מציאות אל הסטוריליין נהיה סימן היכר שלי. מסיבת יום ההולדת
התרחשה כעבור כמה ימים, ב-5 במאי, כדי שאואן ואני נוכל לבוא. אלי באה מפלורידה כדי
להפתיע את סטו, כי הם לא התראו הרבה זמן. הייתה שמחה גדולה בעיניו של סטו כשאלי
נכנסה. אם הסיפורים היו נכונים, אז בטמפה, לג'ים הייתה בעיית קוקאין רצינית והוא
שרף את כל הכסף שזכה בתביעה שלו, כשהוא נסע באופנוע החדש שלו כשמה שנשאר נמצא
בפאוץ' שלו. אלי הכעוסה סופסוף השאירה אותו לעשות את שלו. השמועה אמרה שלוינס היו
תוכניות גדולות לסאמרסלאם 1992. JJ דילון, אחראי הכישרונות של וינס, שעבודתו הייתה באופן בסיסי לעשות
עבור וינס את העבודה השחורה של קנסות, פיטורין ומתן חדשות רעות, פלט שהאירוע יתרחש
או בוושינגטון הבירה או בלונדון, אנגליה. הלכתי לראות את וינס. אם עדיין רצה
שאפסיד את החגורה לשון מייקלס, היה לי רעיון עבור הקרב שלא הסכמתי לספר לו עד
שיבטיח לי שלא ישתמש בו עבור אף אחד אחר. וינס הסכים, אז סיפרתי לו על קרב הסולם.
ככל שסיפרתי לו יותר הוא יותר אהב את זה. וגם, אם סאמרסלאם יהיה באנגליה, אמרתי,
למה שלא אפסיד שם את החגורה הביניבשתית לדייבי, ודייבי יוכל, בתורו, להפסיד לשון
קצת אחר כך. הפופ בממלכה המאוחדת יהיה ענקי כי דייבי היה משם. וינס אמר לי שחיבב
את שני הרעיונות. בהקלטה הבאה, הוא ביקש ממני להראות לו קרב סולם. אמרתי לו שאוכל
לעשות זאת עם שון.
צילצלתי לדייבי ברגע שיצאתי ממשרדו של וינס כדי לספר
לו, אבל הוא היה כל כך מדוכא מההשעיה שלו עד שלא התלהב כל כך. אפילו שזה היה במרחק
של שלושה חודשים, הקרב מול דייבי נהיה מהר מאוד כל מה שיכולתי לחשוב עליו,
ודימיינתי כל מהלך בראשי. שמרתי בראשי סיום ישן אך מבריק של ליאו בורק עבור הרגע
הנכון, והרגע הגיע. החדשות היותר גדולות בחדר ההלבשה הייתה שליז עמדה להתגרש
מרנדי. כנראה נמאס לה מהטבע השתלטן של רנדי והיא התחבאה. רנדי התהלך כמו טווס שבור
לב. הוא באמת אהב אותה, אולי יותר מדי, וכולנו הצטערנו עבורו. למיטב ידיעתי, הוא
היה נאמן לה כל השנים הללו. אני זוכר כמה קינאתי ברנדי על שיכול היה להביא את אשתו
היפה לדרכים, אבל בדיעבד נראה לי שלהיות צמודים כל כך קצת תרם לקריסת הרומן
מהאגדות שלהם. כשהגעתי להקלטות בהמילטון, ב-1 ביוני, זה כבר היה רשמי: סאמרסלאם
יהיה באיצטדיון וומבלי בלונדון. דייבי חזר לדרכים, ווינס הלך עם הרעיון שלי להפסיד
לו את התואר הביניבשתי. מתאבק שחור וגדול בשם צ'ארלס רייט בדיוק הצטרף ל-WWF. הוא
היה קירח ומכוסה בקעקועים: ההנהלה נתנה לו גימיק של מכשף וודו וקראה לו פאפה
שאנגו. באותו לילה בהמילטון, וינס התחיל אנגל בין שאנגו והווריור (זה אמנם לא קרב, אבל חובה צפייה). זה היה כל כך
מצוייר עד שזה יכול היה להיות מצחיק, אלמלא זאת הייתה ראייה לכמה שוינס לא ידע
יותר. הדם המזוייף והאש מנייר ההצתה היו כל כך מזוייפים עד שהמעריצים צחקו למרות
שזה לא היה אמור להיות מצחיק. בינתיים ווריור מכר את זה עד המוות. היה ברור שלוינס
היה חסר האיזון שהגיע מתרומת תובנות ההיאבקות של פאט פאטרסון. עוד דוגמא מושלמת
לאיבוד השליטה של וינס היה הרעיון לאחד את לגיון האבדון עם בובת פיתום בשם רוקו,
שהיה אמור להיות צעצוע הילדות האבוד שהיה לו הכוח להוביל אותם. הגימיק הזה שיגע
במיוחד את הוק.
ואז היה אואן, שהוציא את המיטב מהצוות שלו עם קוקו,
שמחא כפיים ושר כאילו היה באוהל של כנסיית הבשורה. אואן רקד ומחא כפיים יחד איתו,
מחייך בשיניים חשוקות, כשהוא לבש מכנסי שק ירוקים-זוהרים ומגוחכים עם כתפיות, בגלל
שעדיף היה להיות ילד לבן וקול מאשר לחטוף היפטוסים מגרמנים זקנים. מאצ'ו מן היה
אלוף ה-WWF העולמי, והוא עדיין עבד עם פלייר. רנדי קיבל את החגורה הגדולה
בתקווה שיוכל לסחוב ארגון שטבע מהר. לפחות הוא ופלייר נתנו קרבות אמינים
והגיוניים, בניגוד לווריור ולשאנגו. אבל אף אחד לא היה אובר כמו האלק, שעכשיו עשה
פרסומות לדאודורנט. זה הכעיס את וינס שהאלק לא נתן לו חלק בעסקה. הוגאן עדיין נשאר
השם הכי גדול אי פעם ברסלינג, אפילו כשהלך! הצלחתי לחזור הביתה ליום הולדתי
השלושים וחמישה. כשהייתי בבית, וינס שלח צלמים לצלם קטעים בנוגע למתח פיקטיבי
במשפחת הארט, שהיה חלק מהסטוריליין כדי לבנות היט לקראת הקרב שלי מול דייבי
בסאמרסלאם (אצטדיון וומבלי התמלא לחלוטין- יותר מ-80,000 כרטיסים נמכרו בתוך פחות
מעשר שעות!). בכמה מהקטעים אמי הוצגה כמוטרדת כל כך בגלל המתח שלא יכלה לגמור את
הריאיון. באחרים, נאמר לברוס לרדת עליי בגלל שהיה לי אגו גדול, והוא עשה זאת באופן
משכנע למדי! ב-20 ביולי, צילמתי אנגל עם פאפה שאנגו (האנגל הזה), וזה לא היה מזוייף כמו אנגל
הוודו שעשה עם ווריור. צ'ארלס רייט היה ירוק, אבל היה גדול, חזק, ונחוש להשתפר,
ושמחתי לעזור לו בכל דרך אפשרית. למחרת היום הגעתי מוקדם לבניין בפורטלנד, מיין,
כדי לוודא שיהיה אפשר לטפס על הסולם בגובה 4 וחצי מטר בקרב שלי מול שון מייקלס
משני הצדדים, וגם שהסולם בטוח ושאפשר לעבוד איתו.
הייתי שחוק. עבדתי קשה כדי לחזק את הכושר שלי,
ושלושת הקרבות שהתאבקתי בהם יום לפני כן רק עזרו, כל עוד לא כוסחתי יותר מדי.
מוקדם יותר באותו הבוקר, התאמנתי במכון כושר מקומי ונדהמתי לראות את ריק פלייר רץ
על ההליכון לידי, למרות האנגאובר מלילה רגיל של שתייה. פלייר היה אחד מהמתאבקים
הכי בכושר שאי פעם ראיתי. למרות שהזיע, בכלל לא נראה שעמד להאט. אחר כך שון הגיע
ומצא אותי בחדר ההלבשה, כשגירד בראשו וניסה להבין את הרעיון המטורף של קרב סולם.
ידעתי כמה הקרב הזה היה מוצלח בטריטוריה של אבי, ורק יכולתי לדמיין את הפוטנציאל
שלו ב-WWF. באותו לילה, שון ואני עשינו ריצת מבחן טובה (הקרב פה). לרוע מזלנו, וינס
החמיץ את זה. אחרי ההקלטות, הייתה אווירת המסיבות הרגילה במלון, אבל נזהרתי לא
להתפנק מדי. כחלק ממשטר האימונים שלי, חתכתי את השתייה ואת הבילויים הליליים. אבל
לדייבי לא הייתה בעיה לשתות. אז כולנו הופתענו למחרת היום כשהוא סבל נורא. הוא פצע
את הברך שלו בקרב לילה קודם לכן אבל כמה כדורי דמרול שלקח אחר כך עזרו לשכנע אותו
שהוא בסדר. ואז, בשעות הראשונות של הבוקר, הסם נחלש. דייבי הובהל לאיפה שהוא ודיאנה
התגוררו בפלורידה והיה בחופש שאר הקיץ, מה שגרם לי לדאוג בנוגע לקרב שלנו- ולגביו.
כעבור כמה ימים, גם אואן נפצע בברכו. הוא יצא מפעולה בחודשים לאחר מכן. כשהקיץ הלך
ונגמר, התאמנתי ועבדתי על עוד ציור גדול של כל המתאבקים, הפעם עבור וינס. לא
יכולתי שלא להרגיש חייב עבורו. טילפנתי לדייבי בפלורידה, אבל כל מה שדיאנה אמרה לי
היה שהוא עם ג'ים איפשהו. בסוף איתרתי את ג'ים כמה שעות לפני שעזבתי לאנגליה
ונדהמתי כשסיפר לי שהסיע את דייבי ודיאנה לנמל התעופה. ג'ים אמר שכשהטיסה יצאה,
דייבי היה מסטול, כי עישן איתו קראק כל הלילה! ג'ים אמר לי שהוא מודאג לגבי דייבי.
רציתי שג'ים ידאג גם לעצמו.
לא יכולתי להתאכזב יותר מדייבי, וחששתי שבסוף יגרום
לכולנו לצאת רע. זכרתי כשוינס שאל אותי בבינגהמטון אם אני בטוח שאוכל לעלות אחרון
במיין איבנט. "אני יכול להבטיח לך שאף אחד לא יוכל לעלות אחרינו!"
אמרתי. וכששאלתי את וינס אם הוא רוצה שאספר לו על סיום הקרב, הוא אמר לי "אני
לא רוצה לדעת. תפתיע אותי". לא שמעתי אותו אומר זאת לאף אחד אחר לפני כן- או
אחר כך- אבל עכשיו באמת לא היה לי מושג איזה הפתעות יכיל הקרב. כשהגעתי ללונדון,
מאות מעריצים הגיעו ללובי של המלון כדי לצעוק את שמי. רציתי למצוא את דייבי, אבל
הוא הלך לאנשהו עם דיאנה ומשפחתו. לא ראיתי אותו עד החזרות לכניסה לילה לפני
המופע. כששאלתי אותו למה לא החזיר לי שיחות כל הקיץ, הוא לא יכול היה להסתכל לי
בעיניים. הוא התוודה שעישן עם ג'ים קראק במשך שבועות ופחד עכשיו. הוא חזר להיות
אותו ילד חסר אונים שחילצתי מדיינמייט לפני עשר שנים. "תסמוך עליי, דייבי,
ואני אעשה כל מה שאוכל כדי שתעבור את מחר, בסדר?". הוא הינהן, והתחלתי לעבור
שוב ושוב על הקרב שלנו ולחזור על המהלכים איתי. הייתי צריך להציל את הקרב שלנו.
למחרת היום הגענו לוומבלי מוקדם. השמש הייתה גבוה בשמיים, אבל הייתה אנחת רווחה כי
לא נראה כאילו ירד גשם. קצת לפני תחילת האירוע, נפגשתי עם קבוצת מעריצים שלרובם
הייתה חולצת בריטיש בולדוג כחלק מתחרות לקידום מכירות. היה ילד קטן אחד שלבש חולצת
היטמן ואמר בביטחון לתומכיו המבוגרים של דייבי שאני אנצח. כשהחזיק את ידו של אביו,
הוא שאל אותי בנימוס אם אוכל לתת לו את המשקפיים כשאצא. זרקתי את שיערי לאחור
ואמרתי "אם אמצא אותך, הן שלך".
בחדר ההלבשה הוק נתן לי חיוך חמוץ כשהכניס שלוש
פלצידילים ושתה אותם עם קפה שחור- כנראה רוקו הבובה פגעה בו יותר משחשבתי. למה
שמישהו יעשה את זה, לא הבנתי. חיבבתי את הוק וחשתי שהוא היה בנקודת שבירה אישית
ובדרך להרס עצמי. כשהאירוע התחיל הייתי לחוץ וחיכיתי, כשחששתי שמתאבקים אחרים
ילחמו יותר מדי, ולי ולדייבי לא ישאר מספיק זמן לספר סיפור. אם יגמר לנו הזמן, זה
יפגע בי, כיוון שאם דייבי ינצח אותי בקרב קצר, זה יכול היה להרוס אותי באנגליה.
משהו מאוד חיובי היה שהשופט היה בנו של גורילה, ג'ואי מאראלה, שלדעתי היה השופט
הטוב ביותר ב-WWF. ידעתי שיעשה כמיטב יכולתו כדי לעזור לי לשתף פעולה עם דייבי
כשנצא לשם. נדהמתי לראות את הוק, שכמעט לא הרגיש את רגליו, עולה על הארלי
דייווידסון שכור ורוכב לו אל הזירה, מאחורי אנימל והמנג'ר שלהם, פול אלרינג, שגם
היו על אופנועים. לכשעצמו זה לא היה הישג, אבל למען האמת זה היה גדול. בהתחשב בזה
שבקושי היה בהכרה בקרב, העובדה שלהוק- בעזרת יריביו, מייק רוטונדו וטד דיביאסי,
וגם אנימל- היה קרב, זאת מחמאה עבורם. אבל זה שינה קצת, כי הוק היה על הקרשים ופרש
למחרת היום, והשאיר את אנימל לבד. לווריור ולרנדי היה קרב תואר עולמי סביר, אבל
האנגל שלהם לא היה הגיוני ורק התפתל יותר כשריק פלייר, בליווי מר פרפקט, היה מי
שעלה לווריור בחגורה (הערת המתרגם: במקור, ווריור היה אמור להפוך להיל ולזכות
בתואר, וזה היה צריך להיות הפייאוף. הוא סירב).
השמיים היו בצבע כחול-סגול יפהפה כשהגיע תורנו (הקרב המלא פה).
דייבי יצא לפניי לתגובה ענקית. סמכתי על כך שהמעריצים הבריטים ממש אוהבים אותי,
אבל ירגישו שעליהם לתמוך בבן עמם. לכל המעריצים שצפו בלוויין הייתי אנדרדוג ענק.
היום אשבור להם את הלב ואזכה בנאמנותם לנצח: הקריירה שלי הייתה תלויה בכך. שביל
הכניסה היה ארוך כל כך עד שהמוזיקה שלי התנגנה פעמיים כשיצאתי אל הזירה, בטוח
בעצמי בז'קט שלי. צופרי כדורגל אנגלי נשמעו בקרב קהל מכל הגילאים כשהיוניון ג'ק
התנופף לו ברוח הקלה. נדהמתי מכמות השלטים הורודים-שחורים, והייתה לי תחושה
שאלוהים היה איתי כשנשבעתי להראות לוינס, לדייבי ולכל שאר העולם כמה הייתי טוב. כשעמדתי
אף אל אף מול דייבי, הוא נראה גם נחוש. שנינו היינו לוחמים ענקיים שלא היו מוכנים
לוותר. כשצרחות "בולדוג" רועמות נשמעו ברחבי האיצטדיון, שיחררתי את
החגורה, הרמתי אותה אל שפתיי ונישקתי אותה. הושטתי אותה לג'ואי, שהרים אותה לפני
הקהל, כשהלכתי החוצה כדי לתת את משקפי השמש שלי. להפתעתי הצלחתי לשים אותם על הילד
הקטן שביקש אותם קודם. אביו חייך והתרשם מכך ששמרתי על המילה שלי. בזירה, ג'ואי
הסביר לי ולדייבי את החוקים, ושלושתנו נדהמנו לרגע מגודל הקהל. דחפנו אחד את השני
כשדייבי נראה חזק ורציני. הקהל היה שלנו והפעמון צילצל. בהתחלה דייבי התגבר עליי
בעזרת היאבקות פשוטה וריאליסטית, אבל אחרי רק כמה דקות, הוא נשם בכבדות.
"ברט, אני אבוד," דייבי סינן כשנעלתי אותו בהאדלוק צידי. "אני לא
זוכר כלום!". "דייבי, רק תקשיב לי, אני אסחב אותך". ג'ואי הסתכל
עליי בדאגה. זה יהיה המבחן של הקריירה שלי.
אז ככה זה היה, אני מכתיב כל ספוט עבור דייבי, ולפעמים
אפילו את הבעות הפנים, ועזרתי לו לשמור את הסיבולת המעטה שלו עבור הקאמבק שעדיין
היה במרחק יותר מ-30 דקות. כל פעם שדייבי הרים אותי, עפתי כמו נוצה. הוא עמד איתן
כמו מקרר. נזהרתי לא להגזים כהיל, כי ידעתי שהמעריצים יסלחו לי כשאפסיד בסוף. לאחר
25 דקות נעלתי את דייבי בסליפר, והקהל מיד נעמד מאחוריו, ועודד אותו עבור קאמבק
כשתפס בחבלים והשתנק. נתתי בעיטה יפה אל פניו, והערתי אותו עם מכה לאף. הדרמה
נבנתה, רובד אחרי רובד, כשכל מהלך היה הגיוני ולא סטה מהסיפור. הרבצתי לדייבי עם
כל הארסנל שלי, ובסוף שוב נעלתי סליפר. כשירד על ברכיו, לחשתי את הספוטים באוזנו,
והוא קם על רגליי עבורי ועבור הקאמבק. כשהוא רץ אחורינית, הוא דחף אותי לפינה בכל
כוחו, וכמעט שבר לי את הצוואר על החבל באמת! אבל לא היה לי זמן למכור כשנעלתי עליו
עוד סליפר. שוב, דייבי קם על רגליו, כשג'ואי מילמל "אתם שומעים את הקהל? זה
לא יאומן!". עשינו סדרת מהלכים נהדרת, וסיימנו עם ספוט ישן של ההארט
פאונדיישן והבולדוגס שבו דייבי המסוחרר ינסה הטחה אך יאבד את שיווי משקלו ובטעות
יפיל אותי עם המפשעה על החבלים, לשאגות הקהל. סחבתי אותו רחוק ככל האפשר, ועכשיו
דייבי הגיע לקאמבק שלו. סיפרתי לו את כל המהלכים הגדולים, ואחרי שלקחתי את כולם,
דייבי הרים אותי על רגליי בכתפייה שלי, כשהוא מספיק עירני כדי לסמן לכולם שהוא
יגמור אותי עם הפאוורסלאם בריצה! כשהוא תמיד חזק, דייבי הרים אותי בקלות מעל כתפו
ורץ בזירה, כשהוא משטח אותי על הגב עבור האחת... שתיים... אבל הפעם אני היממתי את
הקהל ויצאתי בקושי! כשהוא החזיק בפניו, דייבי הדומע זייף התלהבות רק בחלק מהעניין,
כשהבין שתיכננתי יצירת מופת.
סחבתי את עצמי אל החבלים ונפלתי על צד הזירה. דייבי
נתן לי סופלקס פנימה, אך נפלתי מאחוריו, תפסתי אותו במותניו ונתתי לו סופלקס גרמני
מושלם. הפעם דייבי היה זה שיצא! כשקמנו על רגלינו ניסיתי סופלקס קדמי, אבל דייבי
לא התרומם. במקום זאת, הוא חסם אותי, הרים אותי למעלה, והפיל אותי על הפינה של
הזירה, כשהוא כמעט מסרס אותי. עוד קצת והקרב היה נגמר ממש שם! דייבי טיפס למעלה
ולפני שיכולנו לחשוב על כך, עשינו סופלקס אנכי מהחבל, כשהתרסקנו על המזרן. זה נחשב
למהלך הכי מסוכן והכי עוצר נשימה בביזנס באותה תקופה. כשדייבי שם עלי יד עבור
האחת... שתיים... יצאתי שוב פעם בשנייה האחרונה. הקהל היה המום, אבל רק ראו את
ההתחלה. הטוב ביותר עוד לא הגיע! אחרי קלוזליין כפול, דייבי ואני שכבנו ביחד
כשג'ואי התחיל ספירת 10. אם המעריצים רק ידעו שחשבתי על המהלך הזה לילה אחד ב-3
לפנות בוקר. הערתי את ג'ולי ואיכשהו שיכנעתי אותה לשכב איתי על הרצפה כדי לראות
האם זה יעבוד. עכשיו העברתי את הרגל שלי דרך זאת של דייבי, ולפני שאנשים הבינו מה
קרה הפכתי אותו אל שארפשוטר בלי בריחה... ממש באמצע הזירה! הקהל השתגע כשנלחמתי
בכל כוחי כדי למנוע מדייבי להגיע אל החבלים, כשהוא סוחב אותי מאחוריו. כשהגענו
אליהם, היה פיצוץ של הקלה. אף אחד לא ברח מהשארפשוטר בחיים! כשקמתי על רגליי,
מותש, יכולתי לראות את קליפת הבננה הדימיונית שלי באמצע הזירה. ג'ואי המשיך למלמל
"לא יאומן!". הגיע הזמן לשבור את לבבות המעריצים שלי ולשנות את גורלי
לנצח. "בוא נלך הביתה!" אמרתי כשנתתי מכה אחת אחרונה לחזה של דייבי,
והוא התעופף באוויר. אחזתי לו במותן כסימן להפוך זריקה לחבלים, וקפצתי מעליו עם
סאנסט פליפ, המהלך הכי פשוט ברסלינג. אבל במקום ליפול אחורנית, עשינו את הסיום
הישן של ליאו בורק: דייבי נפל קדימה, החזיק את רגליי בשתי ידיו, נפל עליי והצמיד
אותי. אחת... שתיים... שלוש! עשינו זאת! אני עשיתי זאת!
היה שאגה מחרישת אוזניים כש- "Rule Britannia" התנגנה וג'ואי נתן לדייבי
את החגורה הביניבשתית. אחרי 37 דקות מתישות, שכבתי על המזרן וזייפתי שברון לב, אבל
למעשה הייתי בשמיים. הייתי גם מותש וכאב לי, אבל ידעתי שלחיצת היד בסוף תתעלה על
הכל, הפרט האחרון בדרמה. עשיתי כאילו אני מעוצבן מדי ללחוץ את ידו של דייבי.
תיכננתי את כל זה עם דייבי, אבל זה נהיה ברור לי שהוא שכח מהכל. ניסיתי באופן נואש
ליצור איתו קשר עין, אבל הוא התעלם ממני כשדיאנה נכנסה אל הזירה בבכי, כנראה
אמיתי. חשבתי "באמת, דייבי, תסתכל עליי ונגרום להם לבכות", אבל דייבי לא
הבין. במקום זאת הוא ניסה לחלוב את הקהל. חשבתי "הדרמה נמצאת איתי, לא איתם,
אלוהים אדירים, בבקשה תסתכל עליי, דייבי!". אחרי יותר מדי ניסיונות, ויתרתי,
ופשוט הלכתי לשם ולחצתי את ידו. הוא החמיץ לחלוטין את אחד מהרגעים הקטנים שיכלו
להפוך את הכל ליותר אמיתי. אבל מה יכולתי לעשות? הלפיד הועבר. הכל כאב לי, אפילו
האצבעות. כשחזרתי לחדר ההלבשה רוב החבר'ה כבר עזבו באוטובוס, אבל אלו שראו את הקרב
נראו נדהמים. הבנתי את אומנות ההפסד וכוח הסימפתיה. ידעתי שבשבועות הבאים, אני אהיה
אובר: יותר מווריור, מסאבאג', מפלייר, אפילו מדייבי. כולם חוסלו בידי המצטיין
בביצוע!
תמיד האמנתי שזה הקרב הטוב ביותר שלי, במיוחד בגלל
שסחבתי את דייבי במהלך כל הקרב בלי שאף אחד שם לב. אבי אמר לי שזה דבר אחד שיהיה
לך קרב גדול, אבל זה דבר אחר שיהיה לך קרב גדול בפני 80,000 אנשים. למרות שידעתי
שהכל היה וורק, ואחד שלי, תחושת עצבות עמוקה באה אליי כמה שעות לאחר הקרב. להפסיד
את החגורה הביניבשתית נראה אמיתי מדי. מאוחר יותר באותו לילה, צלעתי אל בר במלון,
שבו רוב המתאבקים, המעריצים והסגל חגגו אחרי המופע. וינס בא אליי ואמר לי שאני
האתלט הכי גדול שהוא אי פעם ראה, ושרצה רק חלקיק מהיכולת האתלטית שלי. ג'ק לנזה
ושיין מקמהן אמרו לי שזה היה הקרב הטוב ביותר בכל הזמנים, וששניהם קיבלו עור ברווז
בצפייה. הופתעתי לראות שוב את פאט פאטרסון, אבל הוא אמר איזו יצירת מופת זאת
הייתה, במיוחד שזה היה ללא עזרתו. אמרתי לו ששמחתי שחזר, ושהרגשתי שפגעו בו באופן
לא הוגן במהלך שערוריות המין. כשצלעתי אל חדרי והתקשרתי הביתה, כאב הקרב שקע.
ג'ולי בקושי דיברה איתי, והושיטה את הטלפון לבלייד, שקולו שימח אותי, אבל רק עד
שאמר שהתגעגע אליי, מה שגרם לי להרגיש עצוב יותר. דאלאס וג'ייד התרגשו מאוד ובינס,
שכנראה הייתה הכי ברת מזל מבין ילדיי כי לא היה אכפת לה מרסלינג, ניחמה אותי על
ההפסד. ג'ולי חזרה לטלפון ואמרה שהיא מצטערת. תהיתי אם היא ידעה על מה. מצטערת על
איבוד ההכנסה או על איך שהיא התייחסה אליי בשנה-שנתיים... או שלוש... או ארבע,
האחרונות. אהבתי אותה, אבל כשדיברנו לא יכולתי להכחיש שליבי היה שבור וריק.
למחרת היום טסתי לאמריקה והייתי בהולידיי אין
בבולטימור כשצפיתי בקרב שוב בחדרי. הייתה דפיקה בדלת והופתעתי לראות את רנדי
סאבאג' וריק פלייר נכנסים. רנדי תפס את ידי ואמר לי "אחי, זה היה האמא של כל
הקרבות!". פלייר אמר "היטמן, הרשה לי ללחוץ את ידך!". כעבור כמה
שעות, הגיע שון מייקלס. הוא אמר ששמע שיש לי קלטת של הקרב ושרצה לצפות בו, אז
צפינו. הוא בהה במסך במבט נדהם, וכשזה נגמר הוא נעמד, לחץ את ידי, הסתכל לי
בעיניים ואמר "אתה הכי טוב שיש, בן אדם. פאקינג מדהים!". בעזרת מסגריה
מקומית, הצלחתי לתת לוינס את הציור שלו בהקלטות למחרת היום, יחד עם מכתב. בהתחשב
בכל מה שעמד לקרות בינינו, אני אוהב לזכור שבאמת התכוונתי לכך באותה תקופה.
"וינס היקר, הרבה מאוד פעמים קשה לי להביע את תודתי על כל מה שעשית עבורי...
רציתי להודות לך על כך שנתת לי סיכוי ושלנצח אעריך את כל האמונה שהייתה לך
ביכולותיי. ב-8 השנים האחרונות, ובמיוחד בשנה הזאת, זה היה כבוד וזכות למלא תפקיד
חשוב כל כך, להגשים את חלומותיי הפרועים ביותר, ליצור יצירות אומנות על המזרן.
יצרתי את יצירת המופת הזאת עבורך. אני מקווה שהיא תגרום לך לצחוק ותביא לך זכרונות
ממה שהיו שמונה שנים מדהימות. אני מודה לך, המשפחה שלי מודה לך, ואני מצפה לעוד
שמונה שנים. היה פיצוץ. ברט". דאגתי שזה נראה כמו חנופה, אבל עדיין הבאתי לו
אותה, וזה די נגע לו בלב. כשיצאתי ממשרדו של וינס, איכשהו הצלחתי לגרום לכך שבערך
יחתים שוב את ברוס. לרוע מזלי כשברוס התקשר לוינס הוא לא היה זמין וברוס הועבר ל-JJ דילון. כשדיברתי עם וינס אחר
כך, הוא כבר לא נראה מעוניין בברוס, שלפי מה שאמר לי, סיפר ל-JJ שיציל את ה-WWF ושכל הסטוריליינים הנוכחיים
של וינס נוראיים. לפי JJ, ברוס אמר שיהפוך במו ידיו את הדברים ב-WWF. כמובן שברוס האשים את JJ שלא הבין אותו נכון, אבל
פיקפקתי ביכולתי להביא לברוס עוד סיכוי. אם לברוס לא היה מזל רע, לא היה לו מזל
בכלל.
ביום האחרון של ספטמבר, ישבתי על המרפסת של סוויטת
המלון הגדולה שלי והסתכלתי על ברלין. מוקדם יותר, הצטלמתי עבור ה-WWF בשער ברדנבורג. עמדתי איפה
שהיה פעם הרייכסטאג, וקניתי חתיכות קטנות של חומת ברלין כמזכרות. באותו לילה
השארתי את המעריצים עומדים ומעודדים בדאוטצ'לאנדהל אחרי קרב מעולה מול פאפה שאנגו.
כל מה שקיוויתי שיקרה אחרי סאמרסלאם קרה, והרגשתי כמעט ללא שליטה כשדהרתי קדימה.
לא נשאר אף כרטיס בשפילד, ברמינגהאם, המבורג, מינכן, דורטמונד, קייל או בברלין. למעשה,
כרטיסים לכל מסע ההופעות נגמרו חודשים מראש. המעריצים האירופאיים צפו ברסלינג
אמריקאי בפעם הראשונה, וזה היה כאילו עוד חומה קרסה. גרמניה אהבה אותי כמו שאהבתי
אותה, ונהניתי מנסיעות האוטובוס הארוכות מעיר לעיר, כשבדרך כלל התפכחתי מלילות פראיים.
הקשבתי באוזניות לאדי וודר מפרל ג'ם צורח על בריחה ולראות את העולם. בכל יום המוני
מעריצים צורחים, בעיקר נערות מתבגרות, חיכו לי במלונות. הייתי יותר אובר בגרמניה
מכל מתאבק אחר שראיתי בכל מקום בכל שנותיי בביזנס. תהיתי בנוגע לשיחה שהייתה לי עם
צ'יף בהקלטות בוויניפג. צ'יף אמר לי שוינס חיפש אלוף עולם חדש, ושהייתה לו רשימה
עם 6 שמות פוטנציאלים, שמתוכם הוא הקיף שלושה, ושלי היה אחד מהם. "אתה בדרך
לשם, סטו, אז אל תדפוק את זה! הם חושבים לשים את החגורה הגדולה עליך!". זה
החמיא לי, אבל למדתי לא להעלות ציפיות כי ידעתי ששום דבר לא בטוח ברסלינג. אם לא
התאבקתי מול פאפה שאנגו עבדתי עם ריק פלייר, שלקח את התואר מסאבאג' ב-1 בספטמבר.
כל לילה הקהל נעמד ועודד כשפלייר הלך וסחב את תואר העולם מאחוריו. בעיני המעריצים
שלי הוא היה בר מזל שעדיין היה לו אותו. לפלייר ולי היו הקרבות הטובים ביותר שלנו
שם, כשכוסחתי בידי פאפה עד שכשנלחמתי בחזרה ונעלתי אותו בשארפשוטר, המעריצים הגרמניים
בכו מאושר וצרחו "היטמן!" שוב ושוב. בכל לילה פרצו את המחסומים, ויותר
מפעם אחת הייתי על הרצפה כשמאבטחים לידי וחייכו למראה המוני המעריצים שהדביקו אותנו
לרצפה. לא יכולתי שלא לחשוב "רציתם את זה, תקבלו את זה!".
הייתי התקווה הכי גדולה של וינס באותו רגע, וסופסוף
הבנתי שהוא היה זקוק לי כמו שאני הייתי זקוק לו. החיים היו נהדרים. כשחזרתי הביתה
מגרמניה, מצאתי את עצמי בחדר ההלבשה ברד דיר, אלברטה, כדי לעבוד במופע מלא מול ריק
פלייר. צ'יף משך אותי הצידה כדי להגיד לי שלפי פקודותיו של וינס, עליי לתפוס את
הטיסה הראשונה בבוקר להקלטות בססקטון וללכת ישר אל הבניין כדי לפגוש אותו. כשהגעתי
לססקטון וראיתי את משאיות הזירה הנקיות של וינס, וראיתי את כל עוזרי הבמה בתלבושות
תואמות פורקים ציוד טלוויזיה עדכני, נדהמתי מהמראה הזה לעומת פעם, כשאחד מהואנים
הישנים של סטו והזירה החלודה חנו מאחור. ישבתי בסבלנות בכיסא מאחורי תור גדול
שחיכה לראות את וינס, שערך פגישה בדלתיים סגורות. אחרי כמה דקות הדלת נפתחה ופלייר
יצא ממנה, כשהוא לוחץ את ידו של וינס בפתח הדלת. אף אחד מהם לא ראה אותי מחכה בסוף
התור כשפלייר הלך לכיוון השני. וינס ראה אותי ונופף אליי. הוא סגר את הדלת
מאחורינו. לא יכולתי לאתר טוב או רע כשניסיתי לקרוא את פניו. הוא התיישב, ושילב את
אצבעותיו כשהסתכל עליי. "אתה איתי כבר כמה שנים?". "שמונה
שנים," השבתי, והבנתי שהייתי איתו יותר מכל מתאבק אחר שנשאר בארגון, מלבד מר
פוג'י, שהיה מנג'ר עכשיו. כל אחד מהימים הישנים הלך (הערת המתרגם: מה עם טיטו סנטנה?).
"וכמה מופעים החמצת במהלך התקופה הזאת?" "אחד".
וינס שיבח אותי על ההתמדה שלי. ואז הוא אמר
"עשיתי עבורך כל מה שיכולתי לחשוב עליו. שמתי עליך את חגורות הזוגות, ואת
החגורה הביניבשתית, ועכשיו הגעתי לנקודה שבה אני כבר לא יודע מה לעשות איתך".
תהיתי אם הבן כלבה הזה מפטר אותי באותו יום שאבי היה אמור לטוס לראות אותי!
דימיינתי איך אסביר זאת בפני סטו. הדם שזרם אל ליבי התחיל להתעבות, כשפתאום וינס
הראה חיוך מטופש ואמר "ולכן החלטתי לשים עליך את חגורת העולם הלילה!".
דממה. פשוט לא קלטתי מה אמר. "מה, אתה לא מחייך או משהו?" הוא צחק את
הצחוק המפורסם שלו. הבטחתי לו שלא אאכזב אותו. הוא אמר שלא דאג בנוגע לכך. כל מה
שהיה עליי לעשות היה להמשיך להיות הוורקר הטוב ביותר בביזנס, והוא יטפל בשאר.
"כלום לא חקוק באבן, אבל התוכניות שלי הן לשמור עליך את התואר לפחות שנה. מזל
טוב, ברט!". דיברנו עוד קצת על המשמעות. "מעתה ואילך תטוס רק במחלקה
ראשונה," וינס אמר. כששאלתי אותו אם אקבל לימוזינה בכל עיר בכל לילה, כמו כל
שאר האלופים לפניי, הוא אמר שלא, ושגם קיצץ את חדר ההלבשה הפרטי עם סלסלאות
הפירות. אמרתי לא שלא היה אכפת לי כי העדפתי להיות אחד מהחבר'ה בכל מקרה. הייתי
בתדהמה מוחלטת כשלחצתי את ידו של וינס, והבטחתי לו שאעשה כמיטב יכולתי כל לילה
עבור הארגון ועבורו. עזבתי את המשרד כאילו אני הולך על אוויר, והתקשרתי אל ג'ולי
כדי להסביר לה מה קורה ולבקש ממנה להוציא את ג'ייד ודאלאס מבית הספר כדי שיוכלו
לטוס ולראות את הרגע הגדול. זה יהיה קל יותר בלי שני הקטנים. ואז התקשרתי לסטו
ולהלן.
כשהיום המשיך, כל השאר שמעו על כך, ובירכו אותי,
כולל הווריור. וינס גם אמר לי שזה בסדר עם פלייר, שהוא כיבד אותי ושזה היה לכבוד
עבורו להוציא אותי אובר. אז ב-12 באוקטובר 1992, יצאתי בפני קהל מלא בססקטון, איפה
שנלחמתי בקרב הראשון שלי לפני 14 שנה. ססקטון, מי ידע! כשפלייר נכנס אל הזירה עם
המנג'ר שלו, מר פרפקט, קיוויתי שזאת תהיה אחת מהפעמים האחרונות שפלייר קבע עבורי
את הקרב. עמדתי להיות המלך עכשיו. היה לנו את הקרב החזרתי הרגיל (הזה). בהתחלה, כשנעלתי
את פלייר בארמבר, הוא אמר לי לעלות על החבל השני כדי שיראה כאילו לחצתי יותר על
הזרוע שלו. איכשהו, כשהוא משך אותי למטה, התגלגלתי על הקרסול שלי ופצעתי אותו. לא
הייתה לי ברירה אלא להמשיך. כעבור כמה דקות הוא קרא לנעילת הארבע. אחזתי ברגליו
וצלעתי כדי לנעול אותו כשבעט בי הצידה. נפלתי והאמה באצבע הימנית שלי פגעה בחבל,
והתכופפה. הסתכלתי עליה ולא יכולתי להזיז אותה. תפסתי אותה בידי הימנית ויישרתי
אותה, כשקורט נאנח מרצפת הזירה כשצפה בי עושה זאת. שום דבר לא יהרוס את הרגע הזה!
פלייר קבע כל ספוט, אפילו את הישנים, כולל כמה מהצ'ופים הסטיפיים שלו שהשאירו
סימנים אדומים על החזה שלי. כמה אנשים אהבו את זה סטיפי, וכמה אנשים אהבו את זה
מזוייף. עבורי, הצ'ופים היו טיפשיים כיוון שהיו נגד כל ההיגיון בביזנס. רק העמדנו
פנים כאילו פגענו אחד בשני: כשאתה באמת פוגע או נפגע, אתה המארק. הבחור היחיד
שיותר טיפש ממי שנותן צ'ופים הוא מי שחוטף אותם. סבלתי יותר צ'ופים ממה שהיה צריך
מתוך כבוד, לפני שביצעתי קאמבק ענק. נתתי לו סופלקס מהפינה הראשית, ונעלתי שארפשוטר.
מוחי הבזיק מכל המגזינים שקראתי בתור ילד. הפעמים שהכנתי חגורות אליפות משלי. ריק
פלייר טפח על המזרן ונכנע, וחלום הילדות שלי נהיה מציאות. הייתי אלוף העולם!
הקהל היה המום, וכך גם אני! אף אחד לא חשב שאני
אוציא את החרב מהסלע. הייתי צריך לכבד את זה שפלייר לפחות העביר לי את הלפיד. חזרתי
דרך הוילון, צולע ומחזיק באצבע שלי, לתגובת לחיצות ידיים וטפיחות, כשאואן מחא
כפיים הכי חזק. לפני שלקחו אותי לבית החולים, עשיתי ריאיון חי עם ג'ין אוקרלנד
ואמרתי "מאז שהייתי קטן הייתי בתוך רסלינג, כל משפחתי הייתה מעורבת ברסלינג
והקדשתי את כל חיי- לרסלינג. אבי לימד אותי, לקח אותי למזרן והקשבתי ולמדתי את כאב
ההיאבקות הטכנית. ניצחתי והפסדתי וחיכיתי כל חיי לסיכוי וקיבלתי אותו. אני רוצה
להודות לכל מתאבק שעבדתי מולו. התאבקתי מול המתאבקים הגדולים ביותר בעולם ולמדתי
כל כך הרבה. אני רוצה להודות לכל אחד מהם, ובמיוחד לריק פלייר. אני רוצה להודות לך
על כך שנכנסת איתי הלילה לזירה ונתת לי את הסיכוי. אני גם רוצה להודות לכל
המעריצים שלי ברחבי העולם שתמכו בי כל השנים האלה. ולכל חבריי שתמכו בי. ויותר
מהכל אני רוצה להודות לאלוהים למעלה. אלוהים, תודה לך על הרגע הכי טוב בחיי! אני
גאה להיות אלוף ה-WWF העולמי!". באופן מוזר, קרב התואר מעולם לא שודר בטלוויזיה
ואחר כך, פלייר נתן התראה שיגמור בעוד כמה חודשים ויחזור ל-WCW. צלעתי לחדרי באותו הלילה
אחרי ביקור בבית החולים, שגילה שהאצבע שלי יצא מהמקום. ג'ולי והילדים היו מותשים
מדי מכדי לחגוג. נרדמתי בחדר המלון הקטן שלי, כאוב ורעב. למחרת היום בהקלטות
ברג'יינה, הוכרז שאני אלוף העולם החדש, וקיבלתי תשואות ארוכות. אחרי המופע חגגתי
עם כל המתאבקים בבר. טייקר, קורט ושון מייקלס חייכו אליי בכבוד. אואן, ברוס ודייבי
הורידו כוסות ריקות ואפילו סטו כיבד אותי כששתה ג'ק דניאלס. זה ממש הדליק אותו,
כמו דרקולה ומים קדושים.
בפרק הבא:
"קדימה ולמעלה"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה