היטמן- פרק 28: קדימה ולמעלה!

היטמן- פרק 28: קדימה ולמעלה!

הפעם אצל ברט, מדברים על תקופת האליפות הראשונה שלו, מיומה הראשון עד לסיומה המר. הוא מדבר על העזיבה של חבר קרוב, על ההילים החדשים, על פלייר, על לו"ז חדש ותוכנית חדשה, גילוי ממש מוזר שלא תאמינו (רמז: לקס לוגר), פגישה עם חבר ותיק, מיתות, וסיום התקופה שלו.

הסתגלתי מהר למעמד בתור הכוכב הגדול בארגון, הבחור עם המזוודה הכי כבדה והצ'ק הכי גדול. קיבלתי צ'ק של 55,000 דולר עבור סאמרסלאם 1992, והצ'קים שלי עלו פי שלושה ל-6,000-7,000 דולר בשבוע. סופסוף האמנתי שיום אחד אצליח לשלם על הבית שלי, והורדתי את שלט המכירה לתמיד. אחד מהמתאבקים הראשונים שהתקשרתי אליהם לאחר הזכייה היה רודי. כבר אמרתי לאואן שאני רוצה שיעזור לי לשמור על עצמי, כי עם כמה שכל שאר המתאבקים אמרו ששמחו עבורי, כולם רצו את מקומי. רודי חיזק את זה ואמר שזה חשוב עבורי להתקרב לוינס ולנסות להיות חברו הטוב. פאט כבר אמר לי שוינס אהב לשמוע מהאלוף שלו בכל יום, אז התקשרתי לוינס באופן יומי אפילו כשזה הרגיש לי מאולץ. ב-27 באוקטובר, בהקלטות בטרה האוטה, אינדיאנה, וינס ופאט אמרו לדייבי שהגיע הזמן שיפסיד את החגורה הביניבשתית לשון. במקום להזכיר לדייבי שלהפסיד את החגורה לשון היה התוכנית, פאט הסביר לו שיכלו לתת פוש רק לאלוף בייביפייס אחד בכל פעם, וזה היה אני. זה גרם לאי נוחות אצל דייבי. בינתיים, ניסיתי כמיטב יכולתי להיות חבר שלו, ואמרתי לו לא לקחת את זה באופן אישי. אבל דייבי אמר בקול רם שאולי יעזוב ליפן או ל-WCW.

גימיקים מוגזמים היו הטרנד במשך כמה זמן ב-WWF. היצירה החדשה של וינס הייתה ליצן מרושע שנקרא דוינק, ששיחק אותו מאט בורן. לזכותו, אודה שלמאט הייתה יכולת מוזרה להיות ליצן מפחיד. לדוינק היה פוטנציאל. אבל כשוינס רצה אנגל שבו דייבי יפסיד לדוינק, דייבי לא פירש זאת נכון. במקום להבין שלעבוד בפיוד מול היט חדש ולוהט יכול להיות טוב עבורו, הוא בחר להקשיב לדיאנה, שהתחילה לשלוט בו יותר ויותר ושיכנע את דייבי שאסור לו לעשות ג'וב לליצן מטומטם. כאלוף החדש של וינס, סמכו עליי שאכנס לנעליו של האלק. להיות אלוף עולם מוצלח דורש יותר מלהיות הוורקר הטוב ביותר, ולמעשה, לפעמים אלופי העולם הטובים ביותר אינם הוורקרים הטובים ביותר- הוגאן והווריור הם דוגמא לכך. למרות שהייתה לי הרבה תמיכה עממית, לא הייתה לי רמת כישורי הפרומו או הכריזמה של הוגאן. לא הייתי בגובה 2 מטר עם זרועות באורך 61 סנטימטר. באופן מוזר, זה עמד לזכותי. המבנה הפיזי שלי היה מציאותי כמו ההיאבקות שלי, ווינס, באמצע שערוריית הסטרואידים, ניסה כמיטב יכולתו לסובב את הביזנס בהתבסס על האמינות שלי. אם בכלל, הייתי הניגוד המושלם להוגאן, במיוחד עבור המעריצים שנמאס להם מפעולותיו החוזרניות. קיבלתי קרדיט על כך שהייתי אומן ומספר סיפורים. אם הוגאן היה האלביס של ההיאבקות, אני הייתי רוברט דה נירו. וינס היה צריך שאתרחק מכל הצרות, וסמך על העובדה שיכולתי להוציא קרב של ארבעה כוכבים מכמעט כל אחד. הימים בהם ה-WWF העמידו את שורת ההילים הטובים ביותר כדי להוציא את הוגאן והווריור אובר חלפו. עכשיו כמעט כל ההילים הגדולים שוינס השקיע בהם כל כך הרבה זמן טלוויזיה נעלמו מה-WWF תחת אור השערוריה, וחלקם היו עכשיו ב-WCW.

מאוד מוקדם שמו אותי בקרבות חוזרים מול פלייר, שנראה עיקש לחבל בקרבות שלנו. לא הייתי בטוח אם עשה זאת בטעות או בכוונה, אבל הוא מעולם לא היה שם עבור הקאמבק שלי ונראה כאילו דפק את הסיום בכל לילה. התחלתי להתייחס לסגנות של ריק כחוסר פסיכולוגיה במיטבה. הוא המציא דברים על המקום ועשה אותם בין אם היו הגיוניים ובין אם לאו. כמתאבק טכני פלייר היה אחד מהטובים ביותר, אבל הופתעתי מכמה מעט ידע על בניית קרב גדול. ועוד יותר הופתעתי מאיך שהמעריצים והצהובונים לא שמו לב לכך, והמשיכו לסגוד לו. ב-18 בנובמבר, וינס טילפן אליי ואמר לי שפיטר את ווריור, ושלרוע מזלי, דייבי יהיה הבא בתור. הוא רצה לספר לי על כך לפני כן כדי שאהיה מוכן לבעיות שזה יגרום. הוא אמר שווריור ודייבי קיבלו משלוחים של הורמון גדילה מסוחר סמים בממלכה המאוחדת שבדיוק נתפס. וינס היה כל כך לחוץ עד שפיטר את שניהם מיד. המראה המלבב שחשבתי עליו בו ווריור יכנע לשארפשוטר ברסלמניה 9 נעלם לנצח. אחרי שכל כך הרבה מתאבקים הפסידו כדי להפוך אותו לכוכב, ווריור לא החזיר את הטובה. בנוגע לדייבי, לא הייתה לו עבודה והוא ניסה להתקבל ל-WCW. טייקר ואני ידענו שסומכים בעיקר עלינו שנהיה המנהיגים החדשים. וינס גם השקיע הרבה בשון, שהתחיל להתפתח להיל פריטי בוי מעורר בחילה שלקח באמפים נהדרים, שאפשר היה להשוות רק לפרפקט או לדיינמייט. הוא היה מתאבק זוגות שסופסוף הצליח כמתאבק יחידים. נזכרתי איך שון הילל אותי בלילה בו זכיתי בחגורה ואמר לי כמה הוא אסיר תודה על כך שפתחתי את הדלת לוורקרים הקטנים אך הטובים יותר שמעולם לא פרצו. "בחורים כמונו!" הוא חייך וטפח לי על השכם. וינס בנה מתאבק בגובה מטר תשעים בשם סקוט הול כחיקוי לדמות של אל פאצ'ינו מ"פני צלקת". הוא חתך פרומואים במבטא קובני מזוייף בבירור וקיסם שיניים התנדנד מפיו עד שזרק אותו. צווארו קושט בשרשראות זהב מזוייפות ותליון תער מוזנח, על פניו הלא מגולחות היה שיער ארוך ושמנוני, ותלתל אחד היה על מצחו. הול היה בנוי טוב אך עדיין ירוק. בעצתו של קורט הוא נקרא "רייזור ראמון". מכיוון שלוינס היו חסרים הילים באופן חמור, רייזור קיבל פוש גדול לטופ ונקבע שיעבוד איתי ברויאל ראמבל 1993 בינואר. עוד טופ היל פוטנציאלי היה יוקוזונה, סמואי ענק בשם רודני אנואיי, שוינס אמר שהיה מתאבק סומו אמיתי שבא מיפן. מר פוג'י היה המנג'ר שלו. אחרון אבל לא חביב היה ה"חיה מהמזרח", באם באם ביגלו, עם ראשו המקועקע. הוא נעלם לפני הרבה זמן רק כדי לחזור עם גישה טובה יותר. הוא לא יכול היה לבוא בזמן טוב יותר.

קיוויתי באופן נואש שוינס יוכל לבנות כמה מההילים האלה עבורי בהקדם האפשרי. ב-25 בנובמבר, לאחר קרב ארוך בסרבייבור סירייס (הקרב הזה) בריצ'פילד, אוהיו, תפסתי את שון מייקלס בקרסוליו כשקפץ עליי עם דרופקיק מהחבל הראשי ונעלתי אותו בשארפשוטר כדי להגן על תואר העולם שלי בפעם הראשונה באירוע. שון התוודה בפניי שלא היה בכושר כדי לתת קרב ארוך, אז כטובה עבורו תיכננתי את הקרב יותר באיטיות ממה שרציתי. וינס אמר לי שהיה קרב מעולה, וזה כל מה שהייתי צריך לדעת. במונטריאול, בתחילת דצמבר, פאט הפגיש ביני ובין ריק ואמר לריק בדיפלומטיות לנסות יותר. ריק התחייב לעשות כך לפני שנכנסנו לזירה, אבל הקרב היה בדיוק אותו הדבר- אולי זה היה פשוט איך שעבד. לאחר מכן ריק התנצל בפניי על כך שהקרבות שלנו לא היו טובים יותר, והסביר לי שפשוט היה שחוק ועסוק בעניינים משפחתיים. רציתי להאמין לו. הוא יעזוב בקרוב בכל מקרה. ב-14 בדצמבר, בהקלטות בגרין ביי, וינס טפח על גבי כשסגר את דלת משרדו. אז הוא אמר "חשבתי שעדיף שתדע, הוגאן חוזר, אבל לא יהיה לו קשר לתוכניות שלי לגביך ולגבי החגורה. הוא רק יעבוד בקרבות זוגות עם ביפקייק לזמן קצר כטובה, כדי לעזור לקדם סרט שהוא מוציא". דימיינתי את האלק מניד בראשו, עם חיוך גדול על פניו, אולי מרגיש הקלה בגלל שהחגורה עליי ולא על ווריור, או אפילו גרוע מכך. חשבתי שישמח לראות את החגורה על מישהו שלפחות עבד קשה בעבורה, מישהו שכיבד והגן על הביזנס. עדיין כיבדתי את הוגאן אז אם וינס היה רוצה שאפסיד לו את החגורה, זה היה בסדר מצידי.

לוינס היו בעיות משלו להתעסק בהן בגרין ביי. בחצי השנה האחרונה, הוא בנה את קווין ושולץ כאסיר פסיכופת ורוצח לשעבר בשם ניילז. קווין כיתר את וינס במשרד שלו וצרח עליו במשך רבע שעה על כל השקרים שסיפר לו. הצרחות שלו היו כל כך חזקות עד שרעדתי כשהקשבתי בהמשך המסדרון. פתאום היה צליל ריסוק גדול- ניילז זרק את וינס מהכיסא שלו והתחיל לחנוק אותו באלימות, עד שלנזה, סלוטר וחבורת אייג'נטס משכו אותו משם. ניילז עזב ומיד התקשר למשטרה והאשים את וינס בהצעות מיניות כלפיו. וינס האשים אותו בתקיפה מינית (האישומים בוטלו קצת אחר כך). כמה מהחבר'ה ממש העריצו את ניילז על כך שפגע בוינס ואז הצליח לכסות את עקבותיו מספיק טוב כדי שלא יאשימו אותו. הדבר האחרון שוינס רצה עכשיו היה עוד שערורייה. ה-FBI עמדו להאשים אותו בקבלת סטרואידים דרך הדואר מהרופא המורשע, ה-WBF שקעה מהר ואימפריית ההיאבקות שלו גם התחילה לרעוד. רציתי לעזור לו: רק כמה ימים לפני כן הוא אמר לי שלא תמיד עשה את מה שנכון עבור המתאבקים שלו אבל שאני אהיה הראשון שיעזור לו לשנות את זה. בחופשת חג המולד שלי, חגגתי את מה שנראתה כמו השנה הטובה ביותר בחיי. נראה כאילו אולי נצליח אחרי הכל: הבית, הילדים, החלום. הכל נראה כל כך נחמד במשקפיים הורודים שלי. אבל שוב עזבתי ביום חג המולד. כשהתיקים שלי היו עמוסים והיו ליד הדלת באותו לילה, בלייד בא אליי בפיג'מה ושאל "אפשר לבוא איתך לנמל, אבא?". ממש התגעגעתי אליו. הוא כבר היה בן שנתיים וחצי. הרמתי אותו ואמרתי "אתה יכול לבוא אם תבטיח לי שלא תבכה כשאלך". הוא הינהן ונעל מגפיים. בחצות ג'ולי ובלייד הורידו אותי מהמכונית. היה לנו חיבוק ארוך ואז כמה קצרים וכמה נשיקות. בלייד אמר שלא יבכה- והוא לא.

התיישבתי במושבי המחלקה הראשונה שלי יחד עם אואן, ששודרג עבור הנסיעה, ונראה שבור לב כמוני. לאחר כמה שעות כבר ישנו על רצפת נמל התעופה בטורונטו, מחכים לעבור לטיסה אחרת כדי לעבוד בהקלטות כפולות. ההקלטות היו עכשיו בכל יום שני ושלישי שלישיים. בכל שאר ימי שני של החודש, וינס הוסיף תוכנית שנקראה מאנדיי נייט רו, ששידרה קרבות חיים ומוקלטים. הקונספט עבור רו היה שתהיה מאותו מקום בכל שבוע, מתיאטרון היסטורי עם 3,500 מושבים במרחק הליכה ממדיסון סקוור גארדן שנקרא המנהטן סנטר. בינואר 1993 בלבד, ה-WWF הפיקו משהו כמו ארבע עשרה שעות של טלוויזיה ואירוע מרכזי בתשלום. עבור המופעים שלא שודרו בשידור חי, הפרשנות דובבה במספר שפות באולפן ההפקה של ה-WWF בקונטיקט, ושודרו בלוויין לכמה רשתות עולמיות. שלא לדבר על 42 הערים שהרצנו באותו חודש עם שתי קבוצות של מתאבקים עבור האוס שואוס. לוח הזמנים הזה נהיה הנורמה. הם פירסמו אותו עבור המעריצים במגזין ה-WWF החודשי בתור "לוח השנה הרצחני"- וזה באמת היה ככה. ב-9 בינואר, 1993, הייתי צריך להילחם שוב מול פלייר בבוסטון גארדן, בקרב מרתון של שעה. זה היה המופע הראשון בסוף שבוע של הקלטות כפולות. המצאתי סיום טוב שעבר אצל וינס, אבל כשסיפרתי לריק הוא התחיל להגיד לי מה נעשה במקום. חתכתי אותו ובחרטה רבה, נזפתי בו לפני מתאבקים רבים. "ריק, אני האלוף וככה זה ילך". הלסת שלו נשמטה, הוא האדים והתיישב על הספסל ואמר "אתה האלוף". ריק עדיין הצליח להרוס את התזמון של כל הכרעה. זעמתי כשדייב מלצר כתב באובזרבר שפלייר סחב אותי במשך כל הקרב, כשלמעשה זה היה הפוך.

היו כמה רגעים מעניינים ברויאל ראמבל מאוחר יותר באותו החודש בסקרמנטו. לקס לוגר היה מתאבק WCW לשעבר שוינס הביא ל-WBF, ואז העביר ל-WWF והבטיח לתת לו פוש לירח. זה לא עבד כל כך טוב. לוגר נקרא כעת הנרקיסיסט, ולפני כל קרב, דיגמן לפני מראה בגודל מלא באמצע הזירה, כשסרטים מידלדלים ממכנסיו הלבנים. למרות שהיה בכושר מעולה ונקי מסטרואידים (הערת המתרגם: מה?!!!!!!!!!), הוא נראה קטן בזירה. עבור המעריצים, דמותו החדשה והשחצנית הייתה מעניינת כמו ה-WBF. במהלך הפגנות השרירים של לקס נחילים של אנשים הלכו לדוכנים. באותו לילה שון הגן על התואר הביניבשתי מול מרטי ג'נטי, שהגיע שיכור ומוזנח כתוצאה מבילוי לילי. מרטי פישל במהלך כל הקרב, אבל לזכותו, המעריצים לא שמו לב לכך. וינס פיטר אותו ברגע שיצא מהזירה. מתאבק חדש ב-WWF היה הפרומוטר של ממפיס, ג'רי "המלך" לולר. הוא היה בן דוד מדרגה שנייה של הונקי טונק ונראה דומה לו: רך ושמנמן, בלי שרירים. ללולר היה הרבה היט מכמה מתאבקים שעבדו אצלו במהלך השנים. אז כדי להשתוות איתו, כמה מהם ניצלו זאת וחירבנו בכתר שלו כשהם השאירו אותו במלתחות. שמחתי לראות את אלוף ה-WWF לשעבר בוב באקלנד חוזר עבור הבאטל רויאל. לא שכחתי איך שכשהייתי ביפן בתחילת שנות ה-80, הוא קנה בירה לכל החבר'ה באוטובוס. המארק שבי התרומם כשצפיתי בפלייר ובבאקלנד, שתי אגדות שונות מאוד מפעם, עובדים אחד מול השני בראמבל. בוב היה נקי ככל שאפשר, ואילו פלייר אהב להתפרע- הם היו שניים מהאלופים הבולטים ביותר בזמני, משתי טריטוריות שונות. היה קשה לכולם להתלונן על מי שהם עבדו איתו אחרי שראו את אנדרטייקר המסכן סוחב את ג'ייאנט גונזלס, ארגנטינאי חביב בגובה שני מטר שלא ידע בכלל לעבוד. הוא היה כל כך רזה עד שלא יכלו לשים לו שום לבוש רגיל. במקום זאת, הוא היה צריך ללבוש את בגד הגוף המגוחך ההוא בצבע עור עם ציורי שרירים עליו.

בנוגע לקרב שלי עם רייזור ראמון (הקרב ההוא), הוא עדיין היה ירוק אז קבעתי הכל. פחדתי שסקוט ישבור לי את הצוואר עם הפינישר שלו, הרייזור אדג', בו הוא הרים אותך בזרועותיו ונפל קדימה כשאתה נופל על צווארך. במקום זאת מצאתי דרך מעולה לצאת מזה כשנפלתי מאחוריו וגילגלתי אותו עבור ההצמדה. זה היה קרב נחמד עד שנעלתי שארפשוטר משום מקום והוא נכנע. כשהושיטו לי את החגורה ראיתי את סטו ואת הלן נעמדים בשורה הראשונה ומוחאים כפיים. ויוקו זכה בראמבל, אז עכשיו הוא היה ההיל שהיה אמור לפגוש אותי ברסלמניה 9 בלאס וגאס בתחילת אפריל. במלון, מישהו אמר לי שדייב מלצר היה בלובי. בסוף, אמי הציגה אותו בפניי. מלצר היה מאוד מנומס וקצת לחוץ כשהבטתי בו. לחשתי לה אחר כך "הוא לא חבר שלי, אמא". ב-26 בינואר, טסתי ללאס וגאס עם וינס, פאט וכל החבר'ה החשובים כדי להתחיל את הקידום לרסלמניה 9 עם מסיבת עיתונאים ענקית. אחר כך, וינס ופאט אמרו לי שיצאתי צנוע ושזה בדיוק מה שחיפשו כדי לעזור לבנות תדמית בריאה יותר לארגון, עכשיו כשה-FBI עמדו להאשים את וינס על בטוח. הצלחתי לחזור הביתה ליום אחד לפני שמיהרתי למדיסון סקוור גארדן, והתעצבתי לשמוע שאנדרה מת. הוא טס לצרפת ללווייתו של אביו רק כדי להימצא מת בחדר המלון שלו בוקר לאחר מכן. דימיינתי אותו הולך על עננים עם חיוך גדול על פניו, סופסוף יכול להזדקף מלוא קומה, ואומר "שלום, בוס!". לא יהיה עוד ענק כמו אנדרה. בפעם האחרונה שהייתי באירופה לא האמנתי שאחזור כאלוף עולם. ב-1 בפברואר, הגעתי למנצ'סטר, ונובס צילצל לחדרי כדי להגיד לי שראה את דיינמייט. הוא טילפן אליו כדי להגיד שיגיע והזמין אותי ואת צ'יף כהפתעה. טום והנאסטי בויז היו ביפן ביחד לפני כמה שנים.

נובס וסאגס אהבו אותו מספיק כדי שיוכל להשתמש בראשיהם כמאפרות. מצאנו את ביתו של טום בגטו נוראי מרוסס בגרפיטי מחוץ לעיר. החלונות היו סדוקים ושאריות מפוחמות של מכונית היו בחזית. הוא ענה לדלת בחולצה ובג'ינס כשהוא נראה נורמלי לחלוטין. בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו, הוא היה ללא סטרואידים. "כושים עשו את זה," הוא אמר, כשהצביע על המכונית והזמין אותנו להיכנס. טום התיישב על ספה ישנה, הדליק סיגריה באיטיות והתייחס לחברתו, ג'ואן, כאל כוסית טיפשה לחלוטין מספיק פעמים עד שכל אחד חוץ ממנו כבר הובך, והיא נדהמה מהתנהגותו. הפנים של צ'יף הראו אכזבה וגועל. כשנובס פלט בטעות שהייתי האלוף, טום הינהן ואמר "ביניבשתי, נכון?". "לא, דיינו, הוא אלוף העולם עכשיו. יש לו את החגורה הגדולה". כשזכיתי באליפות העולם, חשבתי לעצמי שאשמח לראות את המבט על פניו של דיינמייט כשיגלה. ראיתי אותו עכשיו. תגובתו הראשונה הייתה אי אמונה ושוק. ואז, רק לרגע, הוא נראה שמח, כאילו שזה אימת את גדולתו איכשהו. כשקלטתי שהוא גאה בי, פניו החמיצו. המבט שלו אמר שזה יכול היה להיות הוא אלמלא נשבר כל כך. ואז, לזמן קצר, הוא נראה אופטימי: אולי איכשהו אוכל לעזור לו? אבל כשחשב על כך, הוא הרים את סנטרו, כשגאוותו נפגעה- הוא לא רצה כלום ממני או מכל אחד אחר. בזמן שעוד היינו שם, אנשים נסעו וזרקו דברים על ביתו, והוא הסביר שזאת הסיבה לחלונות. טום גילה שיש מחיר כבד לגזענות שלו. הוא עדיין כעס קצת על דייבי, ובזה לא יכולתי להאשים אותו לחלוטין. דייבי רשם זכויות על השם של הבריטיש בולדוג לפני טום ואפילו לפני וינס, ועכשיו סירב לתת לטום- הבריטיש בולדוג המקורי- להשתמש בשמו כדי להתפרנס.

במכונית בדרך חזרה אל המלון, צ'יף אמר שהתחרט על כך שהלכנו לראות אותו. דיינמייט היה אחד מהמתאבקים האהובים עליו, ועכשיו זיכרונותיו ממנו נהרסו לנצח. טום הגיע למלון באותו לילה. הוא חשב קצת על הדברים ונדהם ממעמדי והיה נואש לכל חבל הצלה מצידי. כבר דיברתי עם צ'יף ועם וינס בנוגע ללעשות משהו עבורו. אבל כשאמרתי זאת לטום, הוא הניד בראשו. "לא, לעולם לא אחזור". השארתי אותו בבר עם נובס וסאגס, ואז הוא התחיל לבכות על הבירה שלו. ריחמנו עליו. היה קשה לאהוב את דיינמייט, אבל אהבנו אותו, וזה שבר לי את הלב לראות את הוורקר הכי טוב שהכרתי חושף את חולשתו הפנימית בגלל הטעויות שעשה ואיך שגמר. אחרי המופע ב-6 בפברואר, שתינו בקוקיז, בר רוקנ'רול בפרנקפורט שתמיד היה עמוס בנשים צעירות. איכשהו גמרתי בחדר של באם באם עם שתי בנות גרמניות, ב-5 בבוקר נתתי סופלקס וראשן לג סוויפ לאחת מהן על המיטה הגדולה. רציתי לחשוב על כך כעל אימונים לקרב שלי במניה מול יוקוזונה. ואז באם באם בחר להרים את הגדולה מביניהן מעל כתפיו ולתת לה סמואן דרופ על המיטה. היה צליל שבירה גדול כשהמיטה נשברה. כל מה שיכולנו לעשות היה לצחוק כשהוא התיישב על המיטה השבורה. באם באם עבר הרבה עליות ומורדות, אבל עכשיו הייתה לו גישה נהדרת. עבדנו כמעט בכל לילה והיו לנו אחלה קרבות. אחרי המופע האחרון בסיבוב ההופעות, נסענו לדוסלדורף וחזרנו הביתה בבוקר.

באותו הלילה טייקר, פאפה ואני אמרנו לפלייר להתראות בבר, ביום האחרון שלו לפני שחזר ל-WCW. אחרי הקרב האחרון שלנו בדורטמונד, ריק אחז בידי ואמר "ידידי, אתה וורקר מעולה באמת". החלטתי שוינס צדק כשאמר שפלייר לא הרס את הקרבות בינינו בכוונה. הוא רק היה מתקופה שונה, כשכל הספוטים הוחלטו בזירה, והוא החליט אותם. מאוחר יותר באותו הלילה, הדלת של פלייר הייתה פתוחה, אז דפקתי שם והוא הזמין אותי פנימה, סימן לי לשבת וסיים שיחה עם מישהו ב-WCW. ריק הילל אותי ואת העבודה שלי ואמר שהפופולאריות שלי באירופה היא כמו של אלביס. הוא גם אמר מילים יפות על טייקר. איך שריק הוציא את כולנו אובר יכול היה להועיל יום אחד. ב-18 בפברואר, שמעתי שקרי ואן אריק התאבד- וירה לעצמו בלב. הוא השאיר פתק שאמר שהוא מצטרף לאחים שלו בגן עדן. אואן ואני היינו ממש עצובים, אבל מי הופתע? כבן של פרומוטר, קרי לא ממש אהב לנסות לעמוד בציפיות של כולם. תמיד חשבתי שלמרות הקרבה בין האחים ואן אריק, הם עדיין היו בתחרות, אז הם חשבו שלהתעלות אחד על השני בהתאבדות שלהם תהיה מעשה הגבריות העליון. נזכרתי באיך שאמו סיפרה לי על הואן אריק הראשון שמת. ג'קי ג'וניור הקטן שיחק עם סמית' ועם ברוס בסוף שנות ה-50 כשפריץ עבד אצל סטו בשמו האמיתי, ג'ק אדיקסון. כעבור כמה שבועות, משפחת אדיקסון הייתה בבאפאלו, שם פריץ התאבק, וג'קי חושמל בידי קו מתח. גם לא שכחתי את אותו יום קר בפברואר 1984, כשדיינמייט, דייבי ואני עבדנו ביפן ושמענו שאחיו הגדול של קרי, דיוויד, שהיה ביפן ועבד עבור הארגון של באבה, מת ממנת יתר. אותו דבר לקח את מייק ואן אריק ב-12 באפריל, 1987. הוא היה מסומם כשהכניס את עצמו לתוך שק שינה שמילא באבנים, התגלגל מסירה קטנה וטבע. והאח הצעיר ביותר, כריס, ירה בעצמו ב-12 בספטמבר, 1991. קיוויתי שהיה משהו שהייתי יכול לעשות כד לעזור לקרי. כולנו קיווינו.

ב-22 בפברואר, אואן ואני טסנו לטקסס ללוייה של קרי, בכנסייה הבאפטיסטית המקומית. פריץ ודוריס התגרשו לאחרונה, אבל הם הפגינו חזית מאוחדת, והיו מאופקים. מבין ששת בניהם נותר רק קווין. ידעתי שזה היה חשוב לפריץ ששניים מהבנים של סטו היו שם. כשהורידו את ארון הקבורה של קרי למטה, רק חשבתי לעצמי "נתראה שם למעלה, אחי". כשבישרו לי על הקרבות הבאים שלי, הבנתי שאראה את האלק בהקלטות בצפון צ'רלסטון, דרום קרוליינה, ב-8 במרץ. אפילו שהופיע מפעם לפעם בכמה תוכניות מאז דצמבר, לא פגשתי אותו מאז רסלמניה 8, כשנתתי לו את הציור. חשבתי שיתגאה בי, אז כשחניתי מאחורי הבניין, חיפשתי אותו. לא חיפשתי הרבה זמן. הוא עמד ושוחח עם ביפקייק. הוא נראה שונה מאוד: כמו סוס ים זקן ורזה. הוא היה שזוף ולבש טייטס נמתחים, מגפיים לבנים ובנדנה שכיסתה את ראשו המקריח. הגעתי אליו עם חיוך גדול והושטתי את ידי בידידות. הוגאן הסתכל עליי בזלזול ולא לחץ את ידי. ויתרתי והלכתי. חשבתי שבגלל שהייתי האלוף עכשיו, הוא חשב שאני מתחרה בו. האלקמאניה השתוללה כל כך עד שנשרפה, ושם עמדתי, אחד מהפרחים החדשים והמלבלבים, שהופיע כדי לצוד אותו. היום הזה רק נהיה גרוע יותר. אואן קיבל פוש ועבד עם באם באם. כשקפץ מהחבל עם סלטה לאחור, הוא החליק וקרע רצועה בברך, ונפצע כל כך שבמקום לקבל פוש, הוא הוצא מהזירה ונלקח לבית החולים. צפו שיהיה פצוע למשך הרבה זמן. הדבר החיובי היחיד שקרה היה שהצלחתי לשכנע את יוקו לשכב על רצפת חדר ההלבשה ולהפתעתו, הצלחתי לנעול עליו את השארפשוטר. לא חשבתי לנצח אותו עם זה, אבל אף אחד מהמעריצים לא חשב שזה אפשרי שאהפוך אותו: למהלך היה הפוטנציאל להיות ספוט נהדר ברסלמניה 9. וינס נתן לו להשמיד את כל היריבים שלו, ומוצבתי כאנדרדוג ענק.

מיתות של מתאבקים המשיכו לבוא בשלשות. אחרי אנדרה וקרי, כולם תהו מי יהיה הבא. זה היה דינו בראבו, רק בן 44. ב-10 במרץ, דינו נמצא מת בביתו ליד מונטריאול. הוא נורה 17 פעמים, וזה יצר עיגול באחורי הגולגולת שלו. השמועה אמרה שבגד במאפיה בנושא יבוא סיגריות. דינו הלחוץ התוודה לאחרונה בפניי חבריו הקרובים שימיו ספורים. ב-2 באפריל 1993, הבאתי את סטו והלן איתי לוגאס עבור רסלמניה 9, ואמי עמדה להתאחד עם ארבע אחיותיה. סטו קרן כששוב היה מוקד תשומת הלב של האחיות, כמו בהתחלה כשהתאהב בכולן בשנות ה-40 בלונג ביץ', ניו יורק. השארתי אותם להעלות זיכרונות והלכתי לחדרי בדיוק בזמן לענות לשיחה מוינס, שביקש ממני לבוא לסוויטה שלו כדי לדבר. דפקתי על דלתו והוא פתח אותה בחיוך המטופש שלו. התיישבנו, ווינס אמר "זה מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה שתפסיד את החגורה ליוקו מחר". לא ציפיתי לזה. ישבתי שם בהלם כשהוא הסביר איך פוג'י ידפוק אותי כשיזרוק לי מלח על הפנים ויעוור אותי. אחרי שיוקו יקבל את החגורה, הוגאן ירוץ לעזרתי ובאיזושהי דרך עקיפה הוגאן יזכה בחגורה מיוקו באותו הרגע! כאילו שנתתי לוינס את חרבי, אמרתי לו שהערכתי את כל מה שעשה עבורי ושאעשה מה שירצה. וינס אמר "אל תהיה עצוב. עדיין יש לי תוכניות גדולות עבורך". נזכרתי איך שוינס הבטיח לי שאהיה אלוף להרבה זמן, ולא לדאוג בנוגע להוגאן, שאפילו עדיין לא דיבר איתי.

כשקמתי כדי ללכת, שאלתי "אתה לוקח ממני את החגורה בגלל שלא עשיתי עבודה טובה מספיק?". "מובן שלא! אני פשוט הולך לכיוון אחר. אתה עדיין תתקדם קדימה ולמעלה. שום דבר לא ישתנה יותר מדי עבורך". הייתי הרוס לחלוטין כשנשכבתי במיטה באותו הלילה, וככל שחשבתי יותר על התוכניות שהיו לוינס לגבי הוגאן, הרגשתי יותר ויותר שזה יחזור להם בפנים. הסיום הזה יסריח, אולי לא מיד, אבל בשבועות לאחר מכן המעריצים שלי, שהיו הקבוצה הכי גדולה בקהל המשלם של וינס באותה תקופה, יבינו את זה. היה משהו שונה במעריצים שלי. הם ממש האמינו בי כאדם. כשהגעתי לחדר ההלבשה באחר הצהריים של למחרת, השמועה הודלפה. רובם היו שקטים וחלק כעסו. הנאסטי בויז, שון, טייקר וכמה אחרים הביעו את אכזבתם. הידיעה שאפסיד את החגורה לא מנעה ממני לתכנן קרב גדול. עברתי על הכל עם יוקו ועיצבתי את הקרב כך שכל המהלכים הטובים היו בדקה האחרונה. האלק הגיע עם הפמליה שלו: אשתו, המנהל שלו, ביפקייק וג'ימי הארט. היה ברור שהוא תמיד ידע על כך, בטח מהיום שבו חזר. עכשיו הוא פתאום התנהג כמו החבר האובד שלי וחייך חיוך גדול שהיה שייך לי. במהלך הקרב שלנו (הנה הקרב), היה חם ויבש בחום המדבר, אבל בריזה קרירה מנעה מאיתנו להתאבק כמו שצריך. יוקו המותש רץ כמו פיל במנוסה, שינה את הקאמבק שלי והוציא את כל הספוטים הטובים. זעמתי כשהחליט לסיים את הקרב על דעת עצמו. ככה מצאתי את עצמי מתכופף, אוחז בשתי רגליו הגדולות של יוקו בשארפשוטר, ונלחם בכל כוחי לא לעזוב.

פוג'י הופתע מהסיום הפתאומי, ולקח לו נצח למצוא, לפתוח, ולזרוק חבילה של מה שהיה בעצם אבקת תינוקות אל העיניים שלי, ולעוור אותי לכאורה. נפלתי לאחור כשיוקו החזיק ברגלי והאבנר ספר אחת... שתיים... שלוש. בדיוק כשסומן לו, הוגאן רץ אל הזירה ומחה על אי הצדק שנעשה לי, וארל לבש הבעת טיפשות קלאסית שכל השופטים עשו כשהיה צריך. כשזייפתי עיוורון, הוגאן עזר לי לצאת מהזירה. פוג'י נשאר בזירה, ואיתגר את הוגאן באבסורדיות לקרב תואר עם יוקו באותו הרגע (הרגע המלא). יוקו עדיין התנדנד מתשישות וחיפש רוח שתקרר אותו. הוגאן מיצמץ בהפתעה למזלו הטוב. כפי שנקבע, כשפניי היו קבורות בידיי, נופפתי לו כדי שינקום בהפסד שלי. "לך תפוס אותו, האלק!". אבל בעצם חשבתי "קדימה, הוגאן, קח ממני את מה שעבדתי כל כך קשה כדי להשיג. נראה כמה זמן תשרוד! הוגאן היה שוב האלוף בלי להילחם בכלל- ולפני שבכלל הלכתי אל מאחורי הקלעים. הוא פשוט התכופף מהאבקה שפוג'י זרק עליו, נתן קלוזליין לפוג'י ועשה לגדרופ ליוקו. שמעתי את האחת... שתיים... שלוש, שאגת הקהל ואת המוזיקה של הוגאן. לא יכולתי שלא לבהות במוניטור כשהוגאן הלהיב את הקהל באותה פוזה ישנה, זרועו מאחורי אוזנו, כשהוא מרים את חגורת העולם באוויר כאילו הייתה שייכת לו כל הזמן הזה. כעבור כמה דקות, הוגאן בא אליי, נלהב ושמח, ואמר "תודה, אחי. לא אשכח את זה. אשמח להחזיר לך את הטובה". הסתכלתי על חברי הותיק בעין ואמרתי "אני אזכור את זה, טרי". בנוגע ליוקו, תמיד הייתי קצת מעוצבן בגלל שהחליט לסיים את הקרב ולא לתת לי להראות לוינס, להוגאן, או לכל אחד אחר שיכולנו להעיף את האולם בלי הסיום המחורבן שלהם. ועדיין, זה היה הקרב הכי טוב שאי פעם היה ליוקו.

 בפרק הבא: "אחי, אתה לא יודע את כל הסיפור"!