היטמן- פרק 29: "אחי, אתה לא יודע את כל הסיפור!"

שנה חדשה, ואנחנו עומדים לסיים את החלק השני בספר של ברט. החלק הזה מדבר על מעט דברים ויחסית קצר: סיבוב הופעות באירופה, יצירת קינג אוף דה רינג, הזכייה של ברט בטורניר, והכי חשוב: הבנייה לקראת הקרב שלא היה עם הוגאן.

ברצלונה, ה-24 באפריל 1993. שקיעתו של איש אחד היא הזריחה
של איש אחר. עשרת הימים האחרונים בהם טיילנו באירופה מילאו קצת את ליבי הריק.
ישבתי על מרפסת קטנה מחוץ לחלון חדרי במלון בקומה השביעית, הקשבתי לווקמן ובהיתי
בגגות, בצריחים ובמגדלי הכנסייה כששמש אדומה עמדה לשקוע. הבחנתי בריחות המיוחדים
של כל עיר ועיר וכששאפתי עמוק, החלטתי לקרוא לריח של ברצלונה "תערובת ים
תיכונית". עבדתי קשה מול באם באם, והייתי מסופק כי ידעתי שהקרב שלנו ששודר
בשידור חי בכל ספרד באותו הלילה היה מעולה. דמדומי ברצלונה הפכו ללילה עד שהאור
היחיד בשמיים היה ירח כסוף וכמה כוכבים מנצנצים. מוחי נדד אל הלילה בבריסל, הראשון
בסיבוב ההופעות, כשהייתי שיכור בפינה עם באם באם בארבע בבוקר והקשבתי למוזיקאי
רחוב. מבריסל הלכנו ללונדון, והבנתי מכמות המעריצים שחיכתה לי בנמל התעופה שהפסד
החגורה לא פגע במעמדי בכלל בקרב מעריציי הנאמנים. הייתי יותר אובר מלפני כן. צחקתי
לעצמי כשנזכרתי בתוכנית בוקר בלונדון שבה הייתי אמור לקדם אלבום חדש של ה-WWF שכלל שיר מתקתק שהקלטתי לפני
כמה חודשים (אכן קולות צורמים). כמה שזה היה נוראי, עם קצת קסם בהפקה, הוא הגיע בנס למקום הרביעי במצעדי
הפזמונים של בריטניה. ממש זמר של להיט אחד.

גבר ואישה זקנים הנחו את התוכנית,  ולא היה להם מושג מי הייתי. הם נראו ספקניים
כשאמרתי להם שיותר מ-80,000 מעריצים מילאו את אצטדיון וומבלי כדי לראות אותנו בקיץ
שעבר. הם המשיכו למלמל לעצמם בנוגע לשאלה האם היאבקות הייתה ספורט בכלל. הודתי
שהייתי עייף ולחוץ, והייתי אפילו פחות משועשע כשטיפוס שמנמן בלבוש שטני הצטרף
אלינו לסט וכל הזמן דקר אותי בבטן בקלשון זול מפלסטיק כשניסיתי כמיטב יכולתי להשיב
לשאלות המפגרות שלהם. במהלך הפסקת פרסומות קצרה, חטפתי את קלשון הפלסטיק שלו
ואמרתי לשטן שאם ידקור אותי עוד פעם אחת אדחוף את הקלשון לתחת שלו! החלק הכי
מעניין בסיבוב ההופעות היה בלפסט, בה הרחובות המשמימים נראו עייפים וחיילים בריטים
מדוכאים עם מכונות יריה היו בהרבה מקומות. נשארנו במלון אורופה, שהתגאה בכך שהיה
המלון המופצץ ביותר בעולם. כשעשיתי צ'ק אין התקרב אליי נהג מונית שאמר ששני ילדיו
הם המעריצים הגדולים ביותר שלי: הוא הציע לתת לי טיול חינם בבלפסט האמיתית.
כשנסענו ליד ציורי אסירים פוליטיים, הוא הראה לי כמה אתרים שהופצצו ודיברנו קצת.
שמו היה שון, הוא היה בן 34, אך נראה צעיר ב-10 שנים. עברנו את בית הקברות בו רק
כמה חודשים קודם לכן, בלוויה של המחתרת האירית, אבלים תקפו כמה נאמני צפון אירלנד
שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. שון הסביר לי על ההיסטוריה הקתולית-אירית של
בלפסט, והסיע אותי אל רחובות משולשים שבהם הרגו אנשים מכל שלושת הכיוונים באופן
מקרי בחילופי אש. צחקתי כשאמר "זה לא נורא כל כך. לא כמו באמריקה!".
כשהראה לי את בית הכלא של הוד מלכותה, עצר אותנו שוטר, ושון התחיל להזיע. הוא סיפר
לי במהירות שלשוטר הזה, שהוא ראה אותו הרבה פעמים לפני כן, היה שם חיבה בפי
הקתולים: לארץ', ושהרג רבים מהם. לארץ', שהיה בגובה מטר תשעים ולבוש בשחור כמו
שוטר SS, התקרב אל המונית בחשד עם אקדח בידו. היה מתח לכמה דקות כשלארץ'
תישאל אותנו. הושטתי לו את הדרכון שלי כששון הסביר. כשלארץ' בדק אותנו, שון המבוהל
התוודה בפניי שפעם היה במשך שנתיים באותו הכלא. הוא היה שם באותה תקופה שבובי סאנדס
מת משביתת רעב. אבל אחרי 10 דקות ארוכות לארץ' שיחרר אותנו.

שון הזמין אותי לתה בבית שלו. כשלגמנו מהספלים, אשתו
אמרה לי שאחד משובתי הרעב גר במרחק שני בתים מהם, והיא הסבירה איך המוות של בובי סאנדס
סלל את הדרך לשינוי חיובי ביחס לקתולים. אסירי המחתרת האירית קיבלו יחס של שבויים
ולא של פושעים. בינתיים, שון הוציא את בניו הצעירים מבית הספר בהמשך הרחוב. הם
רעדו מהתלהבות כשפגשו אותי. הם הראו לי את חדרם, בו היו תלויות תמונות שלי
ממגזינים. הם גם אמרו לי לא לדאוג כי הייתי יותר טוב מהאלק הוגאן ושאזכה בחגורה
שוב בתוך זמן קצר! באותו לילה, במופע בבלפסט, קהל מעורב של קתולים ופרוטסטנטים היה
נחוש להוציא אגרסיות בצפייה ברסלינג. רבים חיבקו אותי והחזיקו בידי כשהלכתי מסביב
לזירה לאחר הקרב שלי. שון נתן לי מקל עץ מקושט וממורק לקחת הביתה לקנדה. חשבתי
שנחמד מצידו לעשות את זה עבורי, במיוחד בגלל שכסף לא בא לו בקלות. בנסיעה לדאבלין
מצאתי את האירלנד שרציתי, מקושטת בבתי קוטג' מוזרים ומכוסי טחב ובשדות מראה עם
רועי כבשים. במופע, נדהמתי כשראיתי קהל עוד יותר אוהד, שעטף אותי בדגל אירלנד אחרי
הקרב עם באם באם. הם החשיבו אותי כמעט כמו בן שחזר הביתה. מעט אנשים יכלו לדמיין
את החיים שחייתי. הרגשתי כמו חוקר שטייל בארצות רחוקות וכל מי שפגש אהב אותו. לעולם
לא אשכח את התקופה עוצרת הנשימה, המדהימה והמוזרה הזאת בחיי.

WCW התחילה לעשות לוינס בעיות בתחום קניות האירועים, למרות שהנוכחות
שלהם בהאוס שואוס הייתה נוראית. וינס נלחם בחזרה וקבע אירוע חדש שיגשר בין רסלמניה
וסאמרסלאם, וקרא לו קינג אוף דה רינג. האירוע הראשון יתרחש בנוטר סנטר החדש
בדייטון, אוהיו, ב-13 ביוני, 1993. נשארתי מרוכז והמשכתי ללכת בגאווה, והחבר'ה,
ויותר מכך, המעריצים, העריכו את זה. ברגע שהוגאן לקח שוב את החגורה, הנוכחות בהאוס
שואוס צללה. מתאבקים ב-WWF קיבלו אחוז מהכסף שהקהל הביא, וזה גרם לי לתחושה טובה כשרוב החבר'ה
אמרו לי שהם מקווים שאקבל שוב את החגורה. כשהצ'קים התכווצו ומכתבי פיטורין נשלחו,
חוסר שביעות הרצון בחדר ההלבשה גדל ורבים שחשו שעומדים לפטר אותם חשבו שזאת ברכה
במסווה. טיטו, דארסו (הריפו מן), האחים בברלי, ארת'קוויק ואפילו הכרוזה היפה, מייק
מק'גווירק, נעלמו פתאום. בתוך כמה שבועות, גם דאגן והנאסטי בויז נעלמו. WCW חיכתה להם עם חוזים מובטחים
גדולים. הם גם חיזרו אחרי הוגאן במהלך השנה האחרונה. תהיתי האם וינס שם את החגורה
שוב על הוגאן עם ניצחון גרוע כזה על יוקו רק כדי להוריד את המניות שלו במידה
ויחליט ללכת ל-WCW. ועדיין, מתאבקי WWF לשעבר כמו ריק רוד, ג'ייק הנחש וסייקו סיד, לדוגמא, כולם קיבלו
חוזים ב-WCW בזמן כזה או אחר עם הרבה הטבות וימים חופשיים. גם
דייבי היה שם עכשיו, והיה בפיוד מול ויידר. אואן חזר לעבוד כי לא יכול היה להתקיים
על מה שוינס שילם לו כשהיה פצוע. מרת'ה לחצה עליו לעזוב את העסק, והוא הגיש בקשה
לעבוד במכבי האש של קלגרי. בינתיים הוא חבש את הברך שלו והמשיך למרות הרצועה
הקרועה. הוא התגאה בהיאבקות שלו, אבל הייתה לו את אותה מערכת יחסי אהבה-שנאה עם
הביזנס כמוני. אי אפשר לעצור כישרון, אבל במקרה של אואן, לרוע מזלו, הוא נעצר בידי
משהו כל פעם שהיה על סף פריצה. קינג אוף דה רינג היה טורניר של לילה אחד, וזה היה
סימן טוב שהמניה שלי עולה שוב כשוינס סיפר לי שאני אזכה. הניחוש שלי היה שוינס
התחיל לבנות אותי לקראת מה שידעתי שיגיע, קרב בסאמרסלאם מול הוגאן- בדרכים רבות,
קרב בין המעריצים שלו ושלי. ב-24 במאי, קראו לנו לצילומים סודיים בהאליפקס לכבוד
סאמרסלאם 1993. הוגאן ואני הצטלמנו כשעשינו משיכת חבל מזוייפת עם חגורת תואר
העולם, סנטר מול מצח, חושקים שיניים. אם אלחם מול הוגאן בסאמרסלאם, ניצחון או
הפסד, ידעתי שהוא יקבל קריאות בוז ושאני אהיה האנדרדוג. מה שלא ידעתי היה שגם
הוגאן ידע את זה.

ב-29 במאי, וינס התקשר אליי הביתה כדי לספר לי את
החדשות הגדולות שהחגורה תחזור אליי. מה שלא ציפיתי לשמוע אותו אומר היה שהוא
התכונן להתקשר להוגאן ושנא את המחשבה שיגיד לו שהוא זקן ועייף מדי עבור ארגון
שאסטרטגיית השיווק שלו עכשיו היא ה"דור החדש". וינס רצה להפוך את הוגאן
לבייב רות' של ה-WWF, ולהשתמש בו יותר כאטרקציה מיוחדת. הוא ביקש ממני לא להגיד כלום
עד שידבר עם הוגאן. כעבור עשרה ימים, וינס שוב התקשר. הוא הזהיר אותי שהוא הולך
לספר לי משהו שיכעיס אותי מאוד: הוגאן פשוט סירב להוציא אותי אובר, ואמר שאני לא
בליגה שלו. וינס החליט שיוקו יקבל את החגורה במקום. לא האמנתי שהוגאן עשה לי את
זה. זכרתי איך לחץ את ידי ברסלמניה 9, ואמר לי שישמח להחזיר לי את הטובה. וינס אמר
שתהיה לו עוד פגישה עם הוגאן ושהוא ינסה לשכנע אותו, אבל אם לא יסכים- אעבוד עם
לולר בסאמרסלאם במקום. הוגאן לא הסכים. רציתי להאמין שוינס לא סיפר לי את כל
הסיפור, והחלטתי להתעמת עם הוגאן ברגע שיפסיד את החגורה ליוקו. אחכה עד אז, כי זה
לא נראה לי נכון לשנות את הגורל של יוקו. הגעתי לחדר ההלבשה עבור קינג אוף דה רינג
במצב רוח רע וציירתי על הלוח ציור של ביפקייק כשפניו קבורות עמוק בתוך התחת של
הוגאן, כשהיה כתוב: "תיזהר, ברוטוס, אתה לא רוצה לאבד את הברגים שתקעו בפנים
שלך... אם כבר מדברים על לתקוע...". הוצאתי את הכעס על ביפקייק, מה שהיה לא
נכון, אבל הייתי כועס מדי כדי לדעת את זה אז. מה שהוגאן עשה היה ברור לחלוטין
לחבר'ה, והם נהנו מהציור שלי.

כיוון שהוגאן בקושי טרח לבוא לחדר ההלבשה, הוא לא
ראה את הציור, אבל ביפקייק כן והוא סיפר על כך להאלק. אבל זה לא שינה לי יותר:
הוגאן כבר לא היה אחד מהחבר'ה, והוא לעולם לא יהיה שוב. הייתי נחוש לא רק לתת את
שלושת הקרבות הטובים ביותר באירוע, אלא את שלושת הקרבות הטובים ביותר בקריירה שלי.
רייזור ואני פתחנו את האירוע (בקרב הזה). מאיזושהי סיבה, פאט אמר לי לא לנצח אף אחד מהקרבות
שלי באמצעות השארפשוטר, אז עשיתי עם רייזור ספוט בו הוא דרך עליי ושבר לי את
האצבעות כתירוץ לכך שלא אוכל להשתמש בהן לשאר הלילה. העבודה שלו השתפרה מאוד מאז
הרויאל ראמבל, ועשינו כמה ספוטים טובים כשהלכנו אל הסיום, כשרייזור נפל מהחבל
העליון ואני נחתתי עליו והצמדתי. הקרב השני שלי היה מול מר פרפקט (הנה). וינס לא עשה
הרבה עם קורט מאז שחזר להיאבקות במשרה מלאה אחרי שהחלים מפציעת הגב שלו. קורט רצה
לתת קרב ענק רק כדי להראות לוינס שהוא עדיין יכול לעשות זאת, והוא עשה זאת. במה
שרבים אמרו שהיה הקרב הטוב ביותר שלנו, קורט ואני רקדנו ביחד והשארנו את כולם
אילמים מאחורי הקלעים. הריאיון המאולתר שלנו לפני הקרב היה ארעי וקורע כשהתווכחנו
על "למי היה אבא יותר קשוח". עם תזמון מעולה, עבדנו בקרב בייביפייסים עם
רוב הספוטים הגדולים שלנו. בדיוק כשניסיתי שארפשוטר, קורט כופף את אצבעותיי
החבושות והשבורות לכאורה, ומיד הוריד אותי על ברכיי. הוא ניסה את הפרפקט פלקס,
וכיבד אותי בכך שנתן לי לצאת ממנו שוב. הלכתי לסופלקס בעמידה, ונפלנו מעל החבל
כשקורט נופל על צד הזירה. כששנינו שכבנו על הרצפה המרופדת, קורט התגלגל אל הזירה
ואני זחלתי מאחוריו. האבנר עמד בינינו מספיק כדי שקורט יגלגל אותי בסמול פאקג',
אבל הצלחתי להפוך אותנו, והצמדתי את קורט נקי עם האחת... שתיים... שלוש. זה היה
קרב קלאסי. קורט קרן מגאווה כשלחצתי את ידו בזירה. הלכתי אל מאחורי הקלעים וראיתי
את הוגאן ויוקו על המוניטור. הם נעו בהילוך איטי כמו אריה ים שהתנגש בהיפופוטם.
גילגלתי את עיניי למראה הסיום העלוב. האלק העיף את פוג'י מצד הזירה רק כדי להסתובב
ולראות צלם יפני בזקן מזוייף בבירור על צד הזירה עם המצלמה שלו. האלק התקרב והצלם
פוצץ נייר נפץ, ולכאורה שרף להוגאן את העיניים. זאת הייתה צורה ביזיונית לבצע
ג'וב. כשיוקו הצמיד אותו, נראה כאילו לקהל הוקל שזה סופסוף נגמר.

כשהוגאן חזר אל חדר ההלבשה שלו, דפקתי על הדלת
ונכנסתי. ג'ימי הארט, דייב האבנר וביפקייק היו איתו. אמרתי "טרי, אני רוצה
לדבר איתך". בהינו אחד בשני. "אמרת לי ברסלמניה 9 שתשמח להחזיר לי את
הטובה, וכפי שהבנתי, אתה עכשיו אפילו לא מוכן לעבוד איתי, לא להוציא אותי אובר
וחושב שאני לא בליגה שלך". הוגאן עמד שם ללא מילים, אז המשכתי. "טוב,
אתה צודק, אתה לא בליגה שלי. בשמי, בשם משפחתי ובשם רוב החבר'ה בחדר ההלבשה, אתה
יכול ללכת להזדיין". הוא גימגם. "אחי, אתה לא יודע את כל הסיפור!".

"שמעתי את זה הישר מוינס," אמרתי. "טרי, לא אמרת לי אפילו 10 מילים
מאז שחזרת לפני כמעט ארבעה חודשים. אם אתה רוצה להילחם מולי, אז קדימה. אני ממש
כאן!".

"אני לא יכול".

"למה לא"?

"כי הרגע אמרת לי ללכת להזדיין".

"נכון, ואגיד לך שוב. לך תזדיין!".

הסתובבתי והלכתי, כשהלכתי ישר לזירה כדי להתאבק מול
באם באם בקרב המרכזי של הטורניר (הקרב הזה). לבאמר ולי היה את הקרב הכי טוב שלנו. אחרי 20 דקות
ארוכות כשבאמר הקפיץ אותי כמו כדורסל, קפצתי על כתפיו, צללתי אל קרסוליו והצמדתי
אותו עם גילגול ניצחון. לא היה ספק מי היה האלוף האמיתי. בסוף האירוע, עמדתי
בגאווה על הפודיום, לבשתי גלימה סגולה וכתר והחזקתי את המטה שלי, כשמין ג'ין
ריאיין אותי וכמו שתוכנן, ג'רי לולר יצא כדי לתקוף אותי. לולר תקף אותי ללא רחמים
עם שרפרף מעץ ואז הרים את כס העץ הכבד וריסק אותו עליי- הוא פגע בי באמת. נשבעתי לעצמי
שאשתווה איתו אחר כך. כשסופסוף חזרתי לחדר ההלבשה, וינס משך אותי הצידה והרצה לי
על כמה שזה היה לא מקצועי מצידי לקלל את הוגאן. למעשה, מבין שלושתנו, הרגשתי
המקצוען היחידי. "לזכות בקינג אוף דה רינג זה נהדר," אמרתי. "אבל
זה פשוט לא משתלם כמו להיות אלוף העולם, ואתה ואני יודעים זאת!". זאת הייתה
אחת מהפעמים הנדירות בהן לוינס לא היה קאמבק.

אולי בפעם הראשונה בקריירה שלי האמנתי באמת שהייתי
הוורקר הכי טוב בביזנס ושלא אהיה שני לאף מתאבק לעולם. למחרת היום כל כך כאב לי עד
שבקושי הצלחתי לנסוע לבניין בקולומבוס להקלטות. כשצלעתי לשם, הוגאן בא ישר אליי.
הוא סימן לי באצבעו הגדולה "בוא לפה". בהיתי בו, והוא שאל אותי ברוך
"אני יכול לדבר איתך?". הינהנתי והלכנו קצת. טרי אמר לי שכן, הייתי אמור
לזכות שוב בחגורה, אבל שכשוינס שינה את הקרב שלנו בסאמרסלאם לקרב לא על התואר, הוא
כבר לא רצה את הקרב מולי. אבל אני זכרתי בבירור את הצילומים עם החגורה ושוינס אמר
לי שאנצח את האלק עם השארפשוטר. ידעתי מה נאמר לי, ועמדתי על דעתי. "וינס אמר
לי שאתה אמרת שלא הייתי טוב מספיק כדי שאפילו תשקול להוציא אותי אובר ושאני לא
בליגה שלך!".

"זה פשוט לא נכון, אחי!" עם מבט מטורף בעיניו, טרי משך אותי בשרוול אל
המשרד של וינס ונכנס לשם. לא היה אכפת לי. רציתי לדעת מי מ"חבריי" שיקר
לי. וינס הסתכל עליי בתחינה. ואז, כשהוגאן סיפר את הסיפור שלו שוב, וינס שיקר לי
בקרירות מול הפנים: "מעולם לא אמרתי שזה יהיה קרב על התואר". הבנתי שהיה
איזה משחק שהלך בין וינס והוגאן, ושהייתי חייל ששיחקו בו וזרקו. כשהוגאן עזב את
המשרד, הוא בכה. עבר הרבה מאוד זמן עד ששוב ראיתי אותו. הוא גמר את הריצה שלו
כעבור כמה ימים, ורוב החבר'ה חשדו שיחזור בדיוק בזמן כדי לתפוס מקום במיין איבנט
מול יוקו בסאמרסלאם. בכל מקרה, זה לא יהיה אני. היה לי את לולר בין אם רציתי ובין
אם לאו. כשהסתובבתי בחדר ההלבשה, כמה מהחבר'ה טפחו לי על הגב ושיבחו אותי על
המילים להוגאן. קווין נאש צחק כשתיאר את המבט על פניו של ביפקייק כשראה את הציור
שלי. נאש בא ממישיגן, שיחק כדורסל באירופה ועכשיו נקרא דיזל: הוא היה שומר הראש של
שון. בגובה של קצת יותר משני מטר, לקווין הייתה נוכחות מאיימת שעמדה בניגוד לחוש
ההומור שלו. הייתי כל כך הרוס מבחינה פיזית משלושת הקרבות יום לפני כן עד שהארגון
נתן לי יום חופשי כדי להחלים: פעם ראשונה. עזבתי כדי לנקות את הראש. כעבור חמש
שעות, חזרתי למלון מבר עם בחורה יפה עם שיער שחור וארוך. בשעות הראשונות של הבוקר
היא ישנה עם החזה שלה מול גבי. חשבתי על ג'ולי, על איך שהיא ישנה עם החזה שלה מול
הגב שלי כמו הבחורה ההיא. סלחתי לעצמי כמו תמיד. לא הייתי כל כך נורא, רק הייתי
מאוד מתוח ובודד.

בנוגע לוינס ולהוגאן, המעשים שלהם דיברו ולא המילים
שלהם- ואפילו המילים שלהם סתרו אחד את השני. המשכתי לחשוב שאראה להם יום אחד שאני
באמת הטוב ביותר שיש, הטוב ביותר שהיה, והטוב ביותר שיהיה אי פעם.

 בפרק הבא,
מתחילים את חלק שלוש, "לגנוב את הכתר שלי": "זאב בודד"!