בבולטימור בקינג אוף דה רינג ב-20 ביוני, הנושא החם
בחדר ההלבשה היה שהוגאן חתם ב-WCW. החברה של טרנר התחילה להקליט את כל התוכניות שלה בפארק של
יוניברסל סטודיוס באורלנדו. זה יצר קהל מוזר לטלוויזיה. הנופשים שהם קיבצו ראו את
ההיאבקות כאטרקציה חינמית והיה צריך להגיד להם את מי לעודד ואת מי לשנוא כי לא היה
להם מושג מה היו הסטוריליינים. אבל הוגאן כבר השפיע לחיוב על הרייטינג של WCW, והייתה דאגה לגבי היציבות
הפיננסית של ה-WWF. התביעות הגדולות חלפו ועכשיו החברה התאוששה משתי השקעות כושלות:
ה-WBF וקו המוצרים הכושל לבאדיבילדרים, אייקופרו. המשכתי לחשוב שאם וינס
רק ימצא מתאבקים חדשים שאעבוד איתם, אוכל לעשות הרבה מאוד עבורו. נלחמתי מול דיזל (חלק 1, חלק 2),
עם שון בפינה שלו, אז ג'ים היה איתי, וזה היה ממש כמו פעם. שמרתי על חגורת תואר
העולם כשהסדן תקף את דיזל כי שון המשיך להתערב בקרב. כעבור כמה דקות, הסדן הטיח את
רייזור אל עמוד הזירה כדי לעזור לאואן לזכות בטורניר מלך הזירה- והמעריצים פתאום
הבינו שהסדן עזר לי לשמור על התואר רק כדי לתת לאואן סיכוי לקחת אותו ממני לאחר
מכן. ממש ככה, הסדן היה היל יחד עם אואן. אואן לא היה שמח יותר אי פעם מאשר איך
שהיה כשהכתר הסגול הונח על ראשו. רק קיוויתי לטובתו של ג'ים, שלא לדבר על טובתם של
אלי והילדים, שהצרות שלו עם סמים נעלמו, והוא התעקש שכן.
הייתי בדרכים במשך 23 ימים רצופים, ומעולם לא זכרתי
שהייתי כל כך שחוק. לא רק אני- כולם היו עייפים. שלושת הימים האחרונים בסיבוב
ההופעות היו הקלטות טלוויזיה בערים קטנות שהיו רחוקות מאות קילומטרים אחת מהשנייה:
בושקיל ואז בית לחם, פנסילבניה, ובסוף אושן סיטי במרילנד. הגעתי לכל יום ב-11 כדי
לעשות פרומואים, הופעות בתקשורת וצילומים, ואז ציפו ממני לעבוד לפחות פעמיים בכל
לילה. כמעט תמיד גמרתי אחרי חצות, כשלא נשארו מים חמים במקלחות. בלילה לפני שהייתי
אמור להיות בבושקיל, נסעתי 320 קילומטרים על מעט שעות שינה, ואז תפסתי טיסה בבוקר
מטורונטו לנווארק. בנמל התעופה ראיתי את הפנים המחייכות של מרסי אינגלסטיין,שהייתה
בלונדינית שנראתה כמו בת' מידלר והייתה צעירה ממני בשנתיים. נפגשנו אחרי קרב בשנות
ה-80, כשצלעתי על הקרסול שלי והיא שאלה אותי אם אני צריך עזרה. נהיינו חברים
קרובים מהר מאוד והיא עזרה לי מאז. כשנפגשנו היא לא ידעה כלום על היאבקות או עליי,
אבל נשאבה לכך במהירות. נסעתי איתה להמון ערים, ותמיד הערכתי אותה כשהייתי עייף.
למרסי הייתה יכולת לנתח את הקריירה שלי יותר טוב מכל אחד אחר. סמכתי על השיפוט שלה
וכשלא נסעתי איתה, תמיד התקשרתי אליה כדי לדעת איך עברו הקרבות שלי. היא פיתחה רשת
של תומכים שלי שהריעו חזק לפני עידן האינטרנט. מרסי הצילה אותי הרבה מאוד פעמים,
אבל בטיול ההוא אני חושב שהיא הצילה את חיי. כשהמשפט של וינס היה במרחק כמה ימים,
לא ציפינו שיהיה בהקלטות של בושקיל, והופתענו כשנכנס, צווארו במגן צוואר לאחר
ניתוח. עמדתי להילחם מול 1-2-3 קיד, שצעד בלחץ. זה היה קרב חשוב עבורו, אבל ידעתי
שזה גם היה חשוב למישהו אחר, ילד בן 10 בשם ג'ייסון, שהיה חיוור ורזה ואחז בדובון
של היטמן מתחת לזרועו. אפילו הסרטן לא הוריד את החיוך שלו כששמתי את החגורה על
כתפיו. כשאמרתי לו שאני מקדיש לו את הקרב שלי, הוא אמר לי לנצח את קיד אבל לא יותר
מדי. הצטלמנו וחתמתי על המשקפיים שלו. נאמר לי שלא ציפו שהוא ישרוד עד לשבוע הבא.
כשנפרדתי ממנו, הוא חיבק אותי. אחר כך הראתי את תמונת התשליל שלו לקיד, כדי שנשמור
על פרופורציות.
הקהל הקטן אך הנלהב בעיירה הקטנה ידע שאין סיכוי
שה-1-2-3 קיד יקח ממני את החגורה (הנה הקרב). נתתי לקיד כמה מהמכות הכי טובות שלי, והוא חטף
אותן באופן יפה. אחרי כמה דקות הקהל התחיל לעודד כמו מטורפים- ממש עד שקיד טיפס
לחבל העליון וניסה דרופקיק. תפסתי את רגליו באוויר ונעלתי את השארפשוטר. הוא נכנע
מיד וכרעתי לצידו, ועזרתי לו, כשהקהל הריע לשנינו. זאת הייתה אומנות ההיאבקות
האמיתית: לא היו צריכים כאן הכוונות לעידוד ולבוז. כשהקרב נגמר, וינס חייך אליי
והודה לי על זה שהייתי הוורקר שעבד הכי קשה בביזנס, וג'ים היה המום לשמוע אותו.
ג'ים הבין שלא הייתי אחד מהטופ גייז, הייתי הטופ גאיי. זה היה מוזר בעיני כשפאט
אמר לי שהאנגל הגדול הבא שלי יהיה עם בוב באקלנד, שזכה בתואר ה-WWWF העולמי לראשונה ב-1978.
השיטה השיווקית החדשה של ה-WWF הייתה שאנחנו הדור החדש, ואילו WCW הייתה ליגת הגמלאים. עשיתי
את העבודה שלי, והלכתי לאושן סיטי, איפה שניצחתי את באקלנד נקי בקרב אולד סקול
קלאסי (הזה). אבל כשהלכתי ללחוץ את ידו, באקלנד הנחמד בדרך כלל השתגע וסטר לי בחוזקה
בפנים. הוא התחיל להרביץ לי ונעל עליי את הקרוספייס צ'יקן ווינג, אחיזת שוט רצינית
שהייתה כואבת כמו שנראיתה. אחרי כמה דקות ארוכות האייג'נטס והשופטים נאלצו לרסן את
בוב. כששכבתי בזירה, באקלנד בהה בכפות ידיו כאילו שאפילו הוא לא האמין עד כמה היה
מטורף: הוא שיחק את התפקיד באופן מושלם. עדיין היה לי עוד קרב אחד אחרון מול אואן,
בסוף הלילה. ולא ציפיתי לנסיעת חמש השעות בחושך לנווארק כדי לתפוס טיסה הביתה.
כשג'ואי מאראלה בדק את כפות ידיי והנחה אותנו במהלך הקרב, הוא פתאום אמר "אין
לי מושג איך אתה עושה את זה. אתה הוורקר הכי טוב שאי פעם ראיתי, אחי, ואני מתכוון
לזה!". אחר כך, כשעזבתי עם הארבי וויפלמן, אמרתי לו להיזהר כשהוא נוסע הביתה.
הייתי כל כך שחוק עד שבקושי יכולתי לפקוח את עיניי, אז מרסי לקחה את ההגה והביאה
אותי לנמל התעופה בזמן. ישנתי כל הדרך הביתה במטוס. הטלפון צילצל כשנכנסתי הביתה.
זאת הייתה מרסי, שבקושי הצליחה להגיד לי שבאותה דרך שנסענו, ג'ואי נרדם וסטה מהדרך
לתעלה. הוא נהרג במקום והרבי וויפלמן נפצע קשה (הוא החלים לבסוף). אנשים האשימו את
וינס במיתות של מתאבקים רבים במשך השנים, אבל אני אומר שג'ואי היה לחלוטין קורבן
של הלו"ז. זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו.
ג'ולי באה איתי לסיבוב ההופעות במזרח הרחוק, כולל
הפיליפינים, הונג קונג וסינגפור. אחרי טיסת לילה פראית כל הלילה ב-14 ביולי-
ואחריה המתאבקים הורחקו מטיסה באותה חברה- ג'ולי נדהמה מהתגובה שהמתאבקים קיבלו
כשהגענו. זאת הייתה הפעם הראשונה שראתה את חיי המטורפים בדרכים. הנסיעה למלון
באוטובוס הייתה שרשרת ניגודים שלא היינו מוכנים לה. גננים מטפחים מדשאות ירוקות של
בתים מפוארים הבזיקו והוחלפו בידי צריפי קרטון בהם משפחות עניות בקושי הצליחו
להתקיים. במלון, קיבלנו סוויטה ענקית עם מרפסת גדולה לכיוון הים שחשפה כיכר הרוסה
ממנה עלה ערפיח.
למחרת היום, ג'ולי ואני הלכנו על החוף והופתענו
ממספר הקבצנים ומכורי הסמים, שרבים מהם הסניפו דבק מגע והתחננו בפנינו לנדבה. רפש
וזבל ירוק היה על רגלינו, ופיליפינית נואשת אחת ניסתה למכור את מה שנראה כמו בתה
בת ה-10 לסקס מהיר. כדי לברוח מהקבצנים ומכורי הסמים, שילמתי 80 דולר עבור רכיבה
בעגלה רתומה לסוס כדי שנוכל לראות את הנוף, אבל הדרך הייתה חסומה בידי אנשי רחוב
וזונות. הנהג הצליף בפוני שחור וכחוש עד שהתעקשתי שיוריד אותנו. גיליתי שהסוס
המסכן עמד להתפגר כשנפל והוציא קצף מפיו. בהליכה לקראת המלון ראינו מזרקים זרוקים
ועברנו אנשי רחוב ששתו, היו עירומים או עשו סקס, כשילדים עצובים הסניפו דבק כדי
לסלק את הכל. גשם מזוהם ירד על ההמון, אבל אפילו מבול לא יכול היה לנקות את המקום
הזה. במלון הסתכלתי מהחלון וראיתי שמתוך המקום המזוהם הזה התנשאו צריחי כנסיות
שלמרות הכל נשארו נקיים. באותו לילה נסענו לקצה השני של מנילה עבור שני המופעים
הראשונים בהרבה מאוד ימים. ירד גשם כשהאוטובוס נסע ברחובות. שותקנו ממראה ההשפלה
האנושית: זה גימד את כל מה שראינו מחוץ למלון. לא משנה איפה הסתכלתי, ראיתי אנשים
מורידים את מכנסיהם כדי להשתין ולחרבן איפה שרצו. מנילה הזכירה לי אסלה בפוקיפסי
אחרי שלושה ימים של הקלטות. נראה לי כאילו היו שוטרים בכל מקום וגם הם היו חסרי
אונים. שני המופעים היו מלאים עד אפס מקום והקהל התלהב מהם. היו לי הרבה מעריצים
בפיליפינים, והמכתבים שהם כתבו לי במהלך השנים אמרו לי שהיו אנשים טובים והגונים
שם, אבל לא היה לי מושג איך הם הצליחו לשמור על הראש מעל המים. הייתי אסיר תודה
לאנשים שהקדישו את חייהם לעבודות הומניטריות וסביבתיות בניסיון למנוע מהכוכב הזה
להפוך לגיהנום.
הונג קונג הייתה סיפור אחר. נשארנו במלון האומני
שהיה ממש ליד פלאנט הוליווד, איפה שקיבלנו משקאות בחינם כל הלילה, כל לילה, כי
סלבריטאים בקושי הגיעו לשם. הונג קונג הייתה ארץ שעוני הרולקס, חליפות העסקים
והחיקויים. ג'ולי ואני הלכנו לשופינג וביקרנו פגודות, מקדשים בודהיסטים ושווקים
שהיו מסריחים מריח הדגים הטריים, אבל זה לא היה נורא כמו מנילה. מאחורי הקלעים,
האייג'נטס הכריזו שוינס זוכה מכל האישומים. עכשיו הוא יוכל להקדיש תשומת לב לקרב
מול טד טרנר ו-WCW. לא היה לי ספק שוינס יסדר הכל, והייתי נחוש לעזור לו. כשהסתכלתי
על הרוסטר של וינס, לא מצאתי אף אחד שיכול היה להוריד אותי מכס האליפות, אלא אם כן
הוא הסתיר איפשהו כוכב חדש. וגם יקח לו כמה חודשים לבנות מישהו. עדיין הייתה לי
תחושה חזקה שוינס יגיע לחורף עם אלוף חדש. וינס היה נואש לכישרונות חדשים, אבל היו
מעט מאוד מתאבקים שהיה אפשר להביא. אמרתי שכריס בנואה וסטאנינג סטיב יכולים לבוא,
ושניהם עבדו עבור ארגון צעיר וחצוף בשם אקסטרים צ'מפיונשיפ רסלינג. ECW בוססה באולם בינגו בפילדלפיה
ונהיו במהירות הארגון השלישי בגודלו בביזנס. תוכנית הטלוויזיה שלהם שודרה רק בכמה
שווקים בודדים, אבל הם התחילו להשפיע ולפי דעתי, לא לטובה. הם התגאו במה שהם קראו
לו היאבקות הארדקור, שבה ככל שיש יותר דם זה יותר טוב, עם מתאבקים שפגעו אחד בשני
בכוונה כדי להשיג פופ. מוזיקה אלטרנטיבית הייתה גדולה באותה תקופה, אז ECW אמרה שהיא היאבקות אלטרנטיבית.
עבור מתאבקים שלא יכלו לצאת אובר ב-WWF או ב-WCW, הם היו אפשרות נוספת.
בהקלטות בסינסינטי בתחילת אוגוסט, גיליתי את מה
שכבר חששתי מפניו. וינס אכן חשב על אלוף חדש והשתעשע ברעיון לשים את החגורה על בוב
באקלנד. טענתי שזה לא משהו שוינס צריך לעשות. חיבבתי וכיבדתי את בוב, אבל הוא לא
יוכל לסחוב את ההאוס שואוס. הרעיון גם לא התיישב בקמפיין הדור החדש של וינס.
באקלנד היה מבוגר יותר מהאלק הוגאן וצעיר רק בקצת מריק פלייר. אבל באותו לילה
הלכתי לישון שמח כי חבר שלי בשם מיטץ' אקרמן שעבד באולפני דיסני, הציע לי תפקיד
משחק שממש רציתי. ב-23 באוגוסט נפגשתי עם סטיבן נורת', המפיק של מיני סדרה שצולמה
קרוב לקלגרי בשם "יונה בודדה", שבוססה על הספר שנכתב בידי לארי
מקמארטרי. הם עמדו להתחיל לכתוב תסריט עבורי מיד. ב-29 באוגוסט בשיקאגו, סאמרסלאם
94 היה האירוע הראשון עבור היונייטד סנטר, ו-23,000 כרטיסים נמכרו בכמה שעות. כל
משפחת הארט הייתה שם מלבד קית' ואליסון, וכולם עמדו להיות מעורבים בסטוריליין של
קרב הכלוב (הזה) בין אואן וביני, שה-WWF אמרו לנו שיהיה הקרב האחרון שלנו ביחד. ידענו שהקרב עצמו עומד
להיות קל, למרות העובדה שלא יכולנו להראות דם בגלל שוינס הותקף בידי קבוצות שרצו
לצנזר אלימות טלוויזיונית. וינס הוכרח להסיר כל דבר שהיה אפילו קצת אלים אחרת
הסתכן באיבוד שעות השידור שלו. חוץ מזה, לא אואן ולא אני רצינו לתת לאמי המסכנה
קרב שבו שני בניה יהיו מכוסים בדם. האפשרות היחידה שלנו הייתה לבצע כמה בריחות
דרמטיות שיכולנו.
אואן נכנס בדלת הכלוב בגופייה השחורה שלו ומיד תקף
אותי. ב-30 הדקות הבאות התקוטטנו בכל האזור, שוב ושוב, עד שבסוף אואן עשה בריחה
אחת אחרונה מגג הכלוב. טיפסתי למעלה והצלחתי לתפוס אותו בשיער ולמשוך אותו בחזרה
פנימה. נתתי לו סופלקס מהפינה העליונה. כשנפלנו לאחור, החזקתי אותו בביטחה. אז
ניסיתי לברוח, אבל אואן תפס אותי ברגל אחת, משך אותי לאחור והכניס אותי לשארפשוטר.
לא אשכח את הגאווה שהרגשתי ברגע ששמעתי את הפופ של הקהל אפילו בלי הדם. הפכתי
באיטיות את השארפשוטר כשאואן נלחם במהירות כדי להגיע אל החבלים. מתחתינו, ממש לפני
ברוס, ישב ג'ים, שעשה עבודה מעולה בלהיראות כמו בריון בית ספרי. אואן ואני טיפסנו
מהגג אל החוץ. אואן העביר את רגלו דרך הסורגים בשקט כשהטחתי אותו פעם אחרונה אל
הכלוב, וכשהוא נפל, תלוי הפוך, ירדתי אל הרצפה. הקהל התפוצץ. ממש אז ג'ים קפץ מעבר
למחסום האבטחה והוריד את דייבי מאחור עם קלוזליין, כשדייבי הפך בכוונה את דיאנה
מעל המחסום כדי לערב אותה. הם חשבו שזה היה מבריק, אבל זה הכעיס אותי ואת אואן.
ג'ים ואואן תקפו אותי בתוך הכלוב עד שדייבי הוריד את חולצתו והוביל את האחים שלי
אל הגג כדי לחלץ אותי. ג'ים ואואן ברחו במהירות, ובזמן שעזרו לי לקום הסתכלתי
למעלה וראיתי את סמית' המשועשע על ראש הכלוב, משוויץ בשריריו. כשהכל נגמר, אמרו
שזה היה קרב הכלוב הגדול ביותר בכל הזמנים, וזה לא היה, אבל זה בטוח היה הטוב
ביותר ללא דם. הגעתי הביתה ב-3 בספטמבר עבור חמשת ימי החופש שלי לפני ששוב חזרתי
לאירופה. היה לי דבר חשוב לעשות. ראיתי את אואן מספיק בדרכים עד שבקושי ביקרתי
אותו בבית, אבל הפעם נסעתי לביתו המושלם. שנינו אהבנו קפה, אז קניתי לו מכונת
קפוצ'ינו, שהשארתי על המדרגות שלו יחד עם פתק:
"היה תענוג לעבוד איתך ואני בטוח שאתגעגע לכל
הכיף והאנרגיה שהבאת לכל אחד מהקרבות שהיו לנו. תמיד ידעתי שאתה וורקר טוב ומעולה
ואני מאוד גאה בך. אני שמח שעזרתי בכל דרך אפשרית להביא את הכישרון שלך אל קדמת
הבמה, איפה שהיה צריך להיות. אואן, אתה מקצוען! תתקשר אליי כשתצטרך, וחזור הביתה
בחתיכה אחת. אוהב, ברט". חזרנו לאוטובוס באירופה. דייבי ואני עבדנו בקרבות
זוגות בכל רחבי גרמניה והממלכה המאוחדת מול אואן וג'ים. הדבר שאני הכי זוכר מסיבוב
ההופעות היה ששון, רייזור ונאש דיברו איתי בהמבורג על הרעיון ליצור קליקה של חבר'ה
מהטופ שידאגו לעצמם. זה היה מה שבאדי רוג'רס עשה בשנות ה-50, עבד רק עם קליקה
מובחרת שלו כדי לצאת אובר כדי שיוכלו לשלוט בכסף. הם רצו שאהיה המנהיג ואאחד את
הקבוצה. אפילו שהיו חברים שלי, לא הסכמתי, ומלבד נאש, הכדורים שהם לקחו היו משהו
שלא רציתי. אמרתי להם "בסוף כולם צריכים להגיע לטופ לבדם. אם מישהו יכול
להופיע יותר טוב ממני, בכל לילה ובכל חלק של העולם, אז קדימה, תנסו!". ה-27
בספטמבר, 1994, פוקיפסי. התיישבתי במשרדו של וינס, וחשתי שהוא כבר החליט שאפסיד את
החגורה. באקלנד הטיח אותי חזק ככל יכולתו עם התחת על המזרן בקרב חושך יום לפני כן
בהקלטות באוטיקה. רק כעבור שבועיים הבנתי שהוא סדק לי את האגן. בוב המטורף החדש
התחיל להיות אובר. ההיל האודי דודי עם השיער הג'ינג'י המסורק הייתה דמות של מישהו
שהתאכזב מהקהל שצעק לו בוז, מכיוון שתמיד היה כל כך טוב וכל כך צודק. הוא כעס
עליהם בגלל שהערכים שלהם ירדו. בחדר ההלבשה, בוב המשיך להיות מנומס. הוא רוב הזמן
קבר את עצמו בספרים גדולים של פוליטיקה, או שעשה הרים משקולות מהרצפה.
וינס התחיל הלסביר את הסיום לקרב שלנו בסרבייבור
סירייס. אואן יהיה בפינה של בוב ודייבי בשלי בקרב הכנעות שאותו רק הם יכלו לגמור
בזריקת מגבת. באיזושהי נקודה אואן יפגע בדייבי, ובטוויסט רגשי ישכנע את אמי
המסכנה, שתשב בשורה הראשונה עם סטו, לזרוק את המגבת בעבורי מתוך פחד לשלומי, וכך
יעלה לי בתואר. אפילו שהפסדתי את החגורה, אהבתי את הדרמה. תחושותיי בנוגע למתן
החגורה לבוב השתנו לחלוטין. הוא ניסה כל כך, וחוץ מזה, איך ארגיש אם מישהו צעיר
יתלבט בנוגע ללהוציא אותי אובר מתישהו? הרגשתי די רע עבור בוב כשוינס אמר לי שיהיה
האלוף לשלושה ימים בלבד ואז יפסיד את החגורה לדיזל. אני אהיה בבית, פצוע לכאורה,
ודיזל יחליף את מקומי מול בוב במדיסון סקוור גארדן. דיזל היה בגובה מטר תשעים:
אולי וינס הרגיש שהיה זקוק לאלוף גדול כמו הוגאן. הצעתי לו שישמור את החגורה על
בוב- יהיה עוד הרבה זמן עבור דיזל להגיע לטופ- אבל הוא החליט. וינס היה מלא
בהפתעות באותו יום. הוא הודיע לי שיהפוך אותי להיות דובר, הבייב רות' של ה-WWF, תפקיד שבמקור ייעד להוגאן.
הוא אמר לי שהוא לא קובר אותי ושיותר חשוב מכך, המשכורת שלי לא תשתנה: למעשה, הוא
התעקש שהיא תעלה. הוא עוד יותר הפתיע אותי כשהעניק לי ז'קט ורוד ושחור עם שמי תפור
עליו. אבל ככל שדיבר יותר, תהיתי יותר האם זה סוף הדרך, בדיוק כמו עם מאצ'ו מן
ואפילו עם לקס, שלאחרונה טחנו מים. אבל לעת עתה, עדיין הייתי האלוף שלו.
בסוף ספטמבר קרב בין אואן וביני, ששוב הוכרז בידי
ה-WWF כאחרון שנעשה ביחד, היה אמור להיות המוקד של הבכורה של עוד תוכנית
טלוויזיה של וינס (הערת המתרגם: אקשן זון, והקרב הזה). אבל האגן השבור שלי הכאיב לי. התוודיתי
בפני אואן שהייתי פצוע ולא רק שלא יכולתי לקחת באמפים, בכלל לא הייתי בטוח שהייתי
מסוגל לעבוד. אואן אמר לי לא לדאוג, שהוא יעשה את כל העבודה. הקרב היה מופע של שני
אחים שממש אהבו אחד את השני. אחרי שדחפנו אחד את השני, אואן סטר לי. הוא בקושי נגע
בי. צליל הסטירה בא מזה שאואן טפח על ירכו. מכרתי כמו מטורף כשאואן לחץ על הברך
שלי עם המגף שלו. לקחנו את הקרב לנקודות גבוהות יותר ויותר, זייפנו כל מהלך
לחלוטין, והקהל, וינס וכל החבר'ה מאחורי הקלעים נדהמו מכמה שהקרב היה אינטנסיבי.
בסוף נראה כאילו אואן ניצח אותי כשטיפס אל החבל הראשי. ואז דייבי הפיל אותו, וגרם
לאואן ליפול עם המפשעה על החבל הראשי. אואן העמיד פנים שכואב לו כשרכנתי מעליו
והחזקתי את רגלו. "תודה, אחי," אמרתי. זה היה הקרב הכי נטול כאב שאי פעם
היה לי. באותו אוקטובר חזרתי לקלגרי כדי לעבוד על היונה הבודדה. למרות השעות
המוקדמות והקור, היה לי ממש כיף לעשות את התוכנית. הנסיעה לסט לפני השחר הייתה
הדרך הטובה ביותר להתעורר: היו חיות פרא בכל מקום, אפילו צבי שדילג לצד הואן, והרי
הרוקי המושלגים הופיעו מערפל הבוקר. הימים היו ארוכים, אבל שמחתי מהסצנות שלי,
במיוחד מהאחת שבה התקוטטתי בבר, והטחתי את הקאובוי על שולחן, כשפתאום ירו בי, והדם
המזוייף ירד מכתפי. בהיאבקות לא צילמו כמה פעמים, חשבתי, לפני שהשתגעתי על כולם
בבר- והם אהבו את זה. למעשה, הם הכניסו אותי לצילומי סוף העונה בתחילת דצמבר.
כשהגעתי להקלטות בבושקיל, פנסילבניה, ב-8 בנובמבר,
החדשות החדשות פגעו בכולנו: רנדי עבר ל-WCW. ג'ק לנזה אמר לי שרנדי
התקשר לוינס ב-4 בבוקר, שיכור, כדי להגיד לו שחתם: "רנדי אפילו לא נתן לוינס
סיכוי לתת לו הצעה נגדית". מצאתי את וינס במשרדו, וראיתי שהוא פגוע. אמרתי לו
"עבדתי רק עבור שני אנשים בחיי, עבורך ועבור אבי. אני רוצה שתדע שלא משנה מה
יקרה, אני נאמן לך". לוינס היו דמעות בעיניים וגם ללנזה היו כשבא אליי אחר כך
כדי להודות לי על התמיכה. באותו יום גיליתי ששון ודיזל יהיו במיין איבנט של
רסלמניה 11, ולא הייתה לי בעיה עם זה. רק דאגתי שיהיה לי קשה מאוד מבחינה גופנית
לשמור על הפיוד שלי עם בוב חם לעוד ארבעה חודשים כדי לסחוב קרב הכנעות "אני
פורש" במופע הגדול. הפרימן קולוסיאום בסן אנטוניו תמיד היה בניין טוב עבורי.
בוב ואני עמדנו לעלות מוקדם בסרבייבור סירייס 1994, והשארנו לשון ולדיזל את
הספוטלייט כדי להתפרק, מה שיתחיל את הבנייה לקרב שלהם ברסלמניה 11 (הערת המתרגם:
איך בדיוק? שון עלה לפני ברט, בקרב הפתיחה. ברט היה בקרב השלישי. אם כבר, ברט
השאיר את הספוטלייט לטייקר ולצ'אק נוריס). אחרי 35 דקות (שבעה חלקים! חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4, חלק 5, חלק 6, חלק 7), סופסוף התאבקתי עם בוב עד
לשארפשוטר. אואן ניסה להתערב, אבל דייבי עצר אותו ורדף אחריו מחוץ לזירה. אואן
התגלגל מתחת לחבלים, והאבנר עצר את דייבי ונתן לאואן זמן לתת לי בולדוג שהציל את
בוב. משכתי את עצמי למעלה בעזרת החבלים, נופפתי באגרופי לאואן, ובדיוק אז בוב נעל
עליי את הקרוספייס צ'יקן ווינג שלו. דייבי שוב רדף אחרי אואן אבל ממש כשעמד לתפוס
אותו, אואן השתטח ודייבי נפל על המדרגות, והעמיד פנים שהתעלף. אואן עשה עבודה
מעולה בלהעמיד פנים שהצטער כשניסה להעיר את דייבי. בינתיים, נלחמתי בחוסר אונים
בצ'יקן ווינג של בוב. אואן התחנן בפני אמנו לזרוק את המגבת, ואחרי הרבה שיכנוע
הוריי צעדו בקלות מעל החתן המעולף שלהם, כשאואן התחנן בפניהם לסיים את הסבל שלי.
סטו סירב בכעס, אבל הלן, בהופעה נהדרת, לא יכלה לסבול את זה יותר וזרקה פנימה את
המגבת. לצערם, אואן היה כל כך שמח על שעלה לי בתואר עד שקפץ בשמחה ורץ אל חדר
ההלבשה. שמעתי את הקהל הזועם כשסטו והלן עזרו לי ללכת למאחורי הקלעים, כשבוב לבש
את חגורת תואר העולם. בסוף, זה היה כבוד עבורי להעביר לבוב את הלפיד.
אחרי הקרב, כל המתאבקים חלקו לי כבוד. מה שהכי נגע
לליבי היה שארל האבנר אמר לי, כשהוא נלחם בדמעות, "אם מישהו אי פעם יגיד שאתה
לא מקצוען אמיתי, ארביץ לו בפה". הודחתי. לפי הסטוריליין, הקרוספייס צ'יקן
ווינג של באקלנד שבר לי את הכתף והייתי בבית עד ינואר כדי "להחלים",
החופש הכי ארוך שהיה לי במשך עשור. ב-29 בנובמבר בקלגרי, הייתה מסיבת עיתונאים
שהכריזה על הקמת ההיטמנס של קלגרי. מוקדם יותר באותה השנה, שחקני ההוקי האגדיים
תיאו פלורי וג'ו סאקיק הזמינו אותי לייסד יחד איתם נבחרת בליגה הצעירה של קלגרי
שהמאמן והמנכ"ל שלה יהיה המורה שלהם, גראהם ג'יימס. תיאו חשב שזה רעיון טוב
לקרוא לנבחרת על שמי, ואני חשבתי שהחשיפה התקשורתית תהיה יותר משווה את ההשקעה שהם
רצו ממני. באותו יום, הלוגו התגלה יחד עם צבעי הנבחרת, שהיו הצבעים שלי: ורוד,
שחור ולבן. הלוגו כלל שחקן הוקי במסכה יוצא ממשולש. החגיגה שלנו באותו הלילה
הוכתמה בידי כתבים מקומיים ששנאו רסלינג, בגלל שפשוט חשבו שזה מקדם אלימות. כשהם
מזלזלים בכל ההישגים של הבחור המקומי, הם הכריזו שהייתי מודל נוראי לחיקוי עבור
נבחרת הוקי צעירה. ה-NHL היו בשביתה באותה תקופה, ולא יכולתי שלא לתהות האם הסיבה היחידה
שנדבקו אליי הייתה בגלל שהם היו זקוקים למשהו לדבר עליו. הסיפור היה בכל המדינה,
ודון צ'רי הגן עליי בליל ההוקי בקנדה. מוצרי היטמן נחטפו מהמדפים. כפי שוינס הוכיח
לעיתים קרובות, לפעמים קצת מחלוקת יכולה להיות דבר טוב. ביום חג המולד בבית משפחת
הארט, ישבתי ליד אמא שלי בקצה שולחן האוכל שלה. היא תמיד נתנה לי לשבת לימינה, ואז
החזיקה בידי. איך לא יכולתי להיות רגוע מהחיים שלי? נבחרת הוקי נקראה על שמי,
והייתי בטלוויזיה ביונה הבודדה, שילמו לי לשחק בקאובויים ובאינדיאנים, וטסתי ברחבי
העולם והייתי גיבור למיליוני ילדים. אולי הקוראת בכף היד מניו אורלינס צדקה, ואהיה
גדול יותר מכל מה שדימיינתי. כשניקו את הצלחות, אמי בהתה בי באהבה ובגאווה.
אבי גם חייך אליי מראש השולחן. האלוף החובב הקנדי
לשעבר צלע קצת כשהלך, יותר בגלל ברכיו מאשר גבו. הוא שמח שאלי באה מטמפה עבור
החגים. החיסרון היה שהיא השאירה את ג'ים מאחור, חופשי לטבוע בצרות שלו. סטו שמח אם
אלי הייתה שמחה, אבל התאכזב מג'ים. שני הוריי נראו עייפים, ללא ספק מדאגה לכולם בו
זמנית. אולי הם בחיים לא חישבו ש-12 ילדים יצרו 50 או 60 נכדים, מעגל כמעט אינסופי
של דאגה. הם פשוט היו שחוקים.
בפרק הבא: נאמר עליהם שהם פוליטיקאים, קברנים, או
במקרה שלי, הגדולים ביותר אי פעם. בפעם הבאה שומעים על... "הקליק"!
והביקורות המפגרות של ברט לגביהם. היכונו לבכי לא הגיוני! יחי טריפל אייץ'!
