בחדר ההלבשה בניאגרה פולס באמצע נובמבר, שמעתי
שסופסוף הממשל הפדרלי הגיש כתב אישום נגד וינס. ואז ה-WWF חטפה עוד מכה כשג'רי לולר
הואשם בקיום יחסי מין עם קטינה. כל הקרב שלי בסרבייבור סירייס סבב סביב לולר
והעקיצות שלו כלפי משפחתי. בלעדיו, הקרב לא יהיה שווה כלום. לולר נערך בחופזה
החוצה באותו סוף שבוע, ובלי הסבר למעריצים, שון מייקלס נזרק פנימה כדי להחליף אותו
בסרבייבור סירייס. ב-23 בנובמבר, סמית', ברוס, קית', וויין, רוס, ג'ורג'יה והוריי
טסו ללגוורדיה. וינס הזמין את האחים שלי להתקוטט בסרבייבור סירייס מול שלושה
מתאבקים במסכה ולולר- שעכשיו שון החליף אותו- כשסטו ילווה אותנו מבחוץ, והוא חשב
שעדיף שנעשה חזרה באולפני ה-WWF בסטמפורד יום לפני האירוע. הכנסתי את משפחת הארט, את שון ואת
האבירים (השם שבחרו למתאבקים במסכה) לזירה כדי להסביר איך הקרב צריך להיות. אואן
נתן לי דחיפה קטנה כדי להראות לי שברוס משך הצידה את האביר הגדול ביותר והירוק
ביותר ונתן לו תסריט באורך של "חלף עם הרוח" בו ברוס משחק את רט באטלר.
אמרתי לברוס שהקרב צריך להתרכז באואן כי סרבייבור סירייס תהיה תחילת ההיל טרן של
אואן עליי. אחרי שהסברתי לכולם מה יהיה התפקיד שלהם, ברוס חזר לתכנן את הקרב
סביבו, ונזפתי בו לפני כולם. שון מילמל לעברו "אם אחי היה אלוף העולם והטוב ביותר
בביזנס, אני חושב שהייתי מפסיק להתווכח איתו ומתחיל להקשיב לו!". לא הייתה
לברוס שום תגובה לכך. הוא סתם, אבל ידעתי שהנזיפה נדבקה לו לראש.
באותו הלילה בבוסטון גארדן הייתה לי תחושת מלנכוליה
מוזרה כשקית', ברוס ואואן התלבשו, בזמן שסטו וקילר קוואלסקי דיברו על הימים של
פעם. לבשנו גופיות אולימפיות בלי חותלות, אחיי בשחור ואני, הקפטן, בורוד. מרת'ה
ישבה בשורה הראשונה יחד עם כל שאר בני משפחת הארט, והחזיקה את אוג'ה. שון עשה
עבודה מעולה בלסחוב את הקרב (הקרב בשלושה חלקים), למרות שלמען האמת כולם עבדו קשה. הפופ הגדול ביותר
באותו לילה היה כששון צעד ליד סטו וסטו הוריד אותו במכת מרפק, שלאחר מכן שון אמר
לי ששמח לקחת. אואן שיחק תפקיד חשוב במהלך הקרב והדיח שני אבירים, אבל באמצע הקרב,
כמתוכנן, הוא "בטעות" התנגש בי בצד הזירה ונהיה האח היחיד שלי שהודח.
אחרי שהתעצבן הוא עזב את הזירה, רק כדי לצאת אחר כך כשכולנו חגגנו את הניצחון כדי
להוריד אותי מהחבל השני ולדחוף אותי. ניסיתי להסביר לו שזה לא משנה כי במילא
ניצחנו, אבל הוא עדיין כעס. לחזור לחדר ההלבשה עם האחים שלי לאחר הקרב היה רגע
קסום. כולנו ידענו שכשנכנסנו לשם לא ציפו שניתן את הקרב הכי טוב בקארד, פשוט ציפו
מאיתנו לא לתת את הקרב הכי גרוע. משפחת הארט גנבה את ההצגה, והייתי גאה באחים שלי.
העיניים של סטו נצצו. כעבור שבוע אואן ואני חתכנו פרומואים ואמרנו שאנחנו מאחים את
הקרעים ומצתוותים ברויאל ראמבל כדי לנצח את אלופי ה-WWF הנוכחיים לזוגות, הקוויבקרס,
שהיו ז'אק רוז'ו ופייר אולט. המעריצים שלי ראו זאת בתור מחווה למען שמירה על שלום
בית, אחת שתדחה את הרצון שלי לקבל קרב על תואר העולם. לרדוף אחרי תארי הזוגות נראה
כמו ירידה בדרגה שהתנדבתי אליה.
היו צילומים בהונלולו ב-8 בדצמבר. אואן ואני נחתנו
שם מוקדם בבוקר. לא היה טעם לשכור חדר במלון כי טסנו אחרי הצילומים. בעוד כמה
שבועות שוב נהיה אויבים בטלוויזיה, אז אמרתי "קדימה, תבלה עם אחיך הגדול
ותחייה קצת!". באותו יום הצגתי את אואן בפניי שני חבריי הגולשים, כריסטיאן
וטייט, שהציעו לנו סיור. צעדנו בתוך יער טרופי, פילסנו שביל כשהלכנו, עד שראינו
אגם מים מתוקים יפהפה. הישר מענף עבה התנדנד חבל ומיד כולנו התנדנדנו עליו וצללנו
למים, כולנו חוץ מאואן. מתוך המים צעקתי אליו "זה בסדר, אואן, זה
בטוח!". כשהוא מחייך, הוא הניד בראשו: "לא, אני לא רוצה להסתכן
בלהיפגע". כעבור בערך שעה הלכנו לבריכת המים המלוחים בדיאמונד האד,
כשכריסטיאן וטייט סוחבים צידנית בירה ודלי KFC. צעדתי שלושה צעדים לאחור
וקפצתי אל הבריכה. המשכתי להגיד לאואן שיבוא, אבל הוא נזהר ולא נכנס. בסוף שיכנעתי
אותו ורכבנו על קיר הבריכה כמו על סוס, כשגלים גדולים, חמים ומלוחים שטפו אותנו.
הסתכלנו על האוקיינוס האטלנטי כשסרטנים קטנים טיילו על הסלעים. אואן הירהר לעצמו
ואמר "יש כאלה בבית שלא מבינים כמה קשה עבדת כדי להגיע עד לפה. הם חושבים
שוינס פשוט נותן לך הכל על מגש של כסף. הם כל כך מקנאים בך ובי!". ידעתי טוב
מאוד שהביזנס הציל אותנו ושאם נחזור הביתה יחד עם השאר, נטבע מהר. אמרתי לאואן
שאעשה מה שאוכל כדי שיחתימו שוב את ג'ים ואת דייבי. דייבי פרש מ-WCW אחרי שהוסגר לקנדה כדי לטפל
באישומי התקיפה מהקטטה שלו בבר. וג'ים כבר שרף את 380,000 הדולרים שקיבל מחברת
התעופה. "יום אחד נחזור לכאן עם ילדנו, נסתכל על הבריכה ונזכור את הרגע
הזה," אמרתי כששכבתי על הסלעים וכדור אדום יפהפה שהיה השמש היה תלוי מעל
האוקיינוס הכחול. "לעזאזל עם דיאטה, אואן, חיים רק פעם אחת!". הבירה
מהצידנית הייתה קרה כקרח, וזללנו את החתיכות האחרונות של העוף המטוגן.
בלייד, בינס ואני הצלחנו לחסל כמה מפלצות בלתי
נראות שהיו בחדר השינה שלי. כשבעטנו בדלת, צחקנו ועשינו כאילו אנחנו יורים,
התרסקתי אל המיטה שלי אבל כמו תמיד, הובסתי. כשבינס חבשה אותי, בלייד שם לי מים
בפה ממימיה דמיונית. סצנת המוות שלי נקטעה כשג'ולי קראה לנו ואמרה שנאחר. בפעם
הראשונה מאז שנהייתי מתאבק, הצלחתי לחגוג את יום חג המולד בבית. כשהלכתי למטבח של
בית הארט עבור עוד ארוחת חג מולד, סטו והלן צפו בטלוויזיה בשקט כשכלבים וחתולים
עברו דרך מבוך הרגליים, האנשים והכיסאות. אחיינים ואחייניות רצו לברך אותנו. שלושת
הגדולים שלנו נעלמו למעלה כדי לשחק בבובות או אל הצינוק כדי לשחק בהיאבקות. החיים
בבית משפחת הארט לא השתנו כל כך. סטו הדליק את התנור והרתיח קומקום לתה. "מה
שלומך, קשוח?" הוא שאל את בלייד, שניסה להחזיק את ברטי החתול. אז שתינו תה
כשהמתאבקים החדשים שסטו לימד עשו כמה מטלות. "קארל, חמוד, תוכל להוציא את
הכלב?" אמי אמרה כשחייכה אליי. קארל היה משבט הלאדוק המפורסם מחוץ
למונטריאול, וסטו והלן נתנו לו לעבור לגור איתם. תמיד היה להם ארוחה ומקום לישון
עבור כל מתאבק אבוד וחסר מזל. לא עבר הרבה זמן עד שחזרנו לדבר על היאבקות, ואמא
שלי העמידה פנים שהיא מתעצבנת: לא שוב זה. סטו מיד סיפר איך שבשנות ה-30, ה-Shooter הזקן הזה, רב רוסל, שהיה
בגודל ועם אישיות של דיינמייט, היה במלון בנווארק כששני שחורים טיפסה ביציאת
החירום, נכנסו בחלון שלו והחזיקו אותו עם סכין. רוב הזקן תקף את שניהם, כשאחד מהם
חותך לו את הגב כשהוא חנק את השני. סטו אמר שרב ניצח בסוף, וזרק את שני הגנבים מיציאת
החירום אל המדרכה למטה.
סטו אהב לדבר על הקשוחים בביזנס. לפי דעתו, האקו,
ארת'קוויק והאחים סטיינר היו הכי קשוחים עכשיו. הוא אמר לי שאהב את הפרומואים
שאואן ואני עשינו, ושידע שהמעריץ בתוכו רצה לראות את בניו גונבים את ההצגה
ברסלמניה 10. השיחה אז השתנתה ל"האם וינס ילך לכלא". הוריי היו מודאגים
בנוגע למה שיקרה לו ואיך שזה ישפיע עליי ועל אואן. אמרתי להם שוינס חכם מדי כדי
לגמור מאחורי הסורגים, ושכשדיברתי איתו, הוא נשמע במצב רוח טוב, אפילו אופטימי.
באותו חג מולד קיבלתי את המתנות הכי טובות בעולם: זיכרונות מחגים שאוכל לשמור
לנצח. שיחקתי הוקי עם דאלאס. דאלאס גם הלביש את בלייד כמו רייזור ראמון. בשרשראות
הזהב המזוייפות שלו, עם תלתל שומני על מצחו, בלייד הכריז "תגידו שלום לבחור
הרע!". לפעמים דחפתי את הספות בסלון אל הקיר והתאבקתי מול דאלאס ומול בלייד,
ואז ג'ייד ובינס הצטרפו, וזה המשיך עד שנתתי לכולם להצמיד אותי. ואז ראיתי את השן
הקדמית של בינס נופלת, ושיחה אחד על אחת עם ג'ייד, שעכשיו הייתה כמעט בת 11,
ונראיתה כל כך גבוהה עד שהעיניים שלי דמעו כשביקשתי ממנה לא לגדול מהר כל כך. לפחות
הפעם, כשארזתי את התיקים שלי הלב שלי היה מלא. היה לי חג מולד נהדר ונראה כאילו
הכל בסדר ביני ובין ג'ולי.
כל שבוע וינס עדיין האמין שלקס יהיה אובר, אפילו
שנראה שהפופולאריות שלי רק עולה. זה לא עזר ללקס כשהמעריצים בחרו בי כמתאבק הכי
פופולארי ב-WWF. אלו היו הימים הגדולים האחרונים שלי כגיבור בייביפייס שעובד
באמריקה. בימים לקראת רויאל ראמבל 94, אואן ואני נהנינו מהטיולים האחרונים שלנו
ביחד. ב-12 בינואר 1994, בהקלטות בפלורנס, דרום קרוליינה, אואן ואני נלחמנו מול
האחים סטיינר בקרב מיוחד שצולם לוידיאו. הסטיינרים בדרך כלל היו גורילות שמחות,
אבל הם עזבו קריירה מוצלחת ב-WCW כשוינס הבטיח להם עוד יותר כסף, וזה לא התגשם. ריק וסקוט היו
בנויים היטב, שניהם היו מתאבקי NCAA מדהימים ממישיגן. ריק, הבוגר
מביניהם, היה בדרך כלל יותר קל דעת. הוא לבש כיסוי ראש של היאבקות חובבנית מעל
שיערו השחור הקצר והיה לו זקן עם זיפים. סקוטי היה הרבה יותר מרושע, אבל רק אם
הייתה לו סיבה. לפעמים הוא שכב על רצפת חדר ההלבשה, ואם אואן או אני עשינו טעות
והלכנו לידו, הוא תפס בקרסול שלנו וזרק אותנו לרצפה, כשהוא מנסה למתוח אותנו
ואנחנו מנסים לעצור אותו. למזלנו, סקוט תמיד היה במצב רוח למשחקים איתנו. פעם אחת
בג'ונסטאון, פנסילבניה, סקוטי קשר את קורט הניג כמו בייגלה אחרי שקורט מתח אותו.
במשך מעל שעה סקוטי איים לדחוף את האגודל שלו לתחת של קורט, והדבר המפחיד היה שלא
היה שום דבר שקורט יכול היה לעשות כדי לעצור אותו, עד שסקוטי סופסוף עזב אותו.
הבאתי את דאלאס ואת בלייד לרויאל ראמבל 1994. אואן ואני החלטנו שלא רצינו שהילדים
שלנו יחשבו שיש בעיה אמיתית בינינו, אז משכנו את הילדים הצידה בחדר ההלבשה וגילינו
להם. הרגשתי כאילו עשיתי את השיחה על הציפורים והדבורים. דאלאס הרגיש הקלה והפתעה
כשגילה את זה. גרמתי לשניהם להבטיח שלא יספרו לאף אחד. היה חשוב שיבינו שאואן ואני
לא באמת שנאנו אחד את השני, כי העסקים לא היו חשובים יותר מהמשפחה.
כשאואן ואני יצאנו להילחם (הנה) מול הקוויבקרס, דאלאס
ובלייד היו בשורה הראשונה, ומהר מאוד שמתי את משקפי השמש שלי על ראשו של בלייד.
הוא קיבל אותם כאילו היו שייכות לו כל הזמן. הסטוריליין היה שהקוויבקרס פצעו את
הברך שלי, והשופט, ארל האבנר, עצר את הקרב מהר, והכריז שהקוויבקרס ניצחו. אואן כעס
עליי כי לא הכנסתי אותו. כשנעמדתי על רגליי, אואן בעט לי חזק בברך הפצועה שלי,
ושלח אותי אל המזרן. הקהל המתוח צעק לו בוז כי נראה כאילו לא אוכל להשתתף בראמבל (הנה הראמבל).
צלעתי ממש לפני אחרון, לפופ אדיר, ולקס ואני הדחנו את שני ההילים האחרונים לפני שנפגשנו
במה שהמעריצים חיכו לראות. אחרי כמה מכות, לקס הרים אותי כשגבו מול החבלים בניסיון
לזרוק אותי. נלחמתי כדי להשתחרר, אבל שנינו נפלנו מעל החבל. זה היה קריטי עבור
הסטוריליין של רסלמניה 10 שהרגליים שלנו יגעו באדמה באותה שנייה בדיוק, אפילו
בהילוך חוזר ואיטי לפני כל העולם. לקס שלט באיך שנפלנו מהזירה, וזאת הייתה עדות
לכישרונו ולמקצועיות שלו כשזה יצא מעולה. בדקות הבאות השופטים התווכחו מי באמת
ניצח בראמבל. תחרות הפופולאריות של וינס הסתיימה בתוך רגע. כשהרמתי את אגרופי
באוויר היה ברור שהקהל היה שלי- למרות שהשופטים הכריזו שזה תיקו. כשעזבנו את המרכז
האזרחי של פרובידנס אחר כך, דאלאס ובלייד החביאו את אואן מתחת לכמה ז'קטים במושב
האחורי כדי שהמעריצים לא יוכלו לראות אותו. נסענו לסטמפורד באותו הלילה כדי שנוכל
לצלם פרומואים ישר על הבוקר של יום ראשון. ואז וינס הודיע לי: "אנחנו שמים
עליך את החגורה ברסלמניה 10. בגלל הסיום אתמול, נעשה טורניר משולש. בתחילת האירוע
תצטרך להתאבק מול אואן, ואואן יצא אובר. אבל אז יוקו יעבור את לקס, ואתה תיקח
מיוקו את החגורה בסוף הלילה כשפייפר ישפוט". עברו 15 שנים מאז שוינס אמר שאני
לא שם מספיק גדול כדי להתאבק במדיסון סקוור גארדן. כבר זכיתי בחגורה הביניבשתית
שם, ועכשיו זה היה ניצחון מתוק לשמוע את אותו האיש אומר לי שאזכה שוב באליפות
העולם למשקל כבד שם.
בשבועות הבאים אואן ואני עשינו ריאיונות מתוחים
וריאליסטיים שבהם ניסיתי להישמע כמו אח גדול שהצטער שהכל הגיע עד לכך, ואואן יצא
קנאי שניסה להעיף את אחיו הגדול מדרכו. כשטייקר לא היה שם (הסטוריליין היה שמת
בקרב ארון קבורה, אבל למעשה וינס נתן למארק חופש כי אשתו הייתה בהיריון) (הערת
המתרגם: וגם בגלל פציעה בגב) והתשישות של יוקו, האנגל שלנו היה הכי חשוב בבוקינג
של וינס. הקארד של רסלמניה 10 כלל פחות סלבריטאים משנים קודמות: עם כל היח"צ
השלילי על משפט הסטרואידים, ה-WWF הפכו למילה גסה. וינס איבד הרבה ספונסרים וזמני שידור בשווקים
חשובים, ו-WCW, עם הגיבוי הפיננסי משידורי טרנר, יכלה להרשות לעצמה לתפוס אותם.
פברואר התחיל בסיבוב הופעות באוסטריה, גרמניה ובישראל.
ממצב הרוח בטיסה ידעתי שמישהו ידפק ויאבד את העבודה שלו. הסטיינרים כבר ניסו לצאת
מהחוזה שלהם כדי שיוכלו לחזור ל-WCW, שם יוכלו לקבל תשלום יותר טוב ולו"ז קל יותר. וינס לא שיחרר
אותם, אז הם התחילו לפגוע בכוונה בג'וברים בקרבות, והכריחו אותו לשנות את דעתם.
נראה כאילו סיבוב ההופעות באירופה יהיה הסוף של הסטיינרים ב-WWF. ביום הראשון של סיבוב
ההופעות, מרטי ג'נטי נעל את הנהג מחוץ לאוטובוס ועמד לנסוע עם כולנו. רבים מאיתנו
עודדו אותו, אבל כשמרטי הסתכל עליי, כל מה שיכולתי להגיד היה "אף אחד מהם לא
יעזור לך כששוב יפטרו אותך, מרטי!". הוא מיד בלם. הוא לחץ את ידי והודה לי,
ואז פתח את הדלת לנהג והתיישב.
בכל מקום שבו הלכנו, מעריצים היסטריים דפקו על
החלונות ורצו לצד האוטובוס כשהם צורחים
"היטמן! היטמן!". הבנתי מה זה אמר למעריצים שהייתי הגיבור שלהם,
וזה היה חשוב לי. לא האמנתי שאיכשהו הייתי יותר גדול מתמיד בגרמניה. באותה שנה
קיבלתי את פרס הבראבו השלישי שלי בקטגוריית "גיבור הספורט האהוב".
הודיתי לכבוד מהפרומוטרים האירופאיים ומנהלי סיבוב ההופעות, שוידאו שהייתי
בסוויטות הטובות ביותר. היה בדרך כלל בקבוק של יין אדום או שמפניה שחיכה לי שם.
בדורטמונד היה לי ג'אקוזי, מיטת פליז עתיקה, נוף מעולה על העיר והרבה נשים שנכנסו
לחדר. אחת מהרגילות שלי עמדה שם ונראתה סקסית במגפיים שחורים, ג'ינס כחול וז'קט
אופנוענים שחור. אבל האוטובוס מהמלון יצא מוקדם למחרת בבוקר, ופשוט הייתי עייף
מדי. נכנסתי למיטה לבד ושכבתי שם כשאני בוהה בתקרה. ידעתי שיהיה קשה לג'ולי להעריך
שאמרתי לא לבחורה מהממת בת 22 עם רגליים ארוכות. כשיצאנו מהמלון ב-4:30 לפנות
בוקר, ראיתי את מנהל סיבוב ההופעות, סקוטי קטן ורציני בשם ג'ייק, עושה כמיטב
יכולתו לפתור את בעיית התשלומים של המתאבקים. מרטי ג'נטי, שיכור ואדום עיניים,
בקושי הצליח לעמוד כשג'ייק עבר על החשבון שלו איתו. סקוטי סטיינר צעד בלובי, חטף
את החשבון מידו של ג'ייק וזרק אותו על השולחן הקדמי, הצמיד אותו עם אצבע אחת בידו
הימנית ותחב את אצבעו השמאלית לנחיר שלו ומרח על החשבון נזלת. כשנחתנו ברומא כדי
לעשות טיסה מקשרת לישראל, מרטי שוב פוטר וכבר היה על מטוס הביתה.
אחרי שעברנו את נמל התעופה המאובטח מאוד בתל אביב,
ביליתי את רוב היום בשינה בחדרי בהולידיי אין ברחוב הירקון. באותו לילה היה לי בקבוק
קר של בירת גולדסטאר בידי בבניין דיסקו מגניב שנבנה על הריסות של בניין שנפגע מטיל
סקאד במלחמת המפרץ. לא היה שם גג, והרגשתי כאילו חזרתי לאלאמו. שמיים מוארים בירח
ואוויר ים תיכוני עשו את זה ללילה מושלם. לגמתי לגימה ארוכה. היה בלתי אפשרי לא
לדעת עד כמה הנשים הישראליות נועזות, יפות וישירות. ביליתי שם קצת זמן אבל עזבתי
מוקדם כדי שאוכל לנוח לקראת סיור מודרך שאירגן לי הפרומוטר מוקדם בבוקר בירושלים.
דורית, המדריכה שלי, הבינה במהירות שאני מרותק מההיסטוריה. נדהמתי לגלות שהיא
מעולם לא שמעה על היאבקות מקצועית: באנו משני עולמות שונים. בנסיעה בת השעה
לירושלים ליוו אותנו נהג ושני מאבטחים שלבשו כמה אקדחים, שהיו קשורים לכל מיני
חלקים בגופם. דורית הייתה מומחית להיסטוריה של האזור בהתבסס על עובדות היסטוריות,
לא לפי כתבי הקודש. היא אמרה לי שירושלים זה "עיר השלום" בעברית ותיארה
אותה כמרכז העולם התרבותי, הארץ המובטחת, עם היסטוריה של 4,000 שנה. ככל שהתקרבנו
יותר לירושלים הסתכלתי על כיפת הזהב העגולה שראיתי במרחק על שמיים כחולים וחיוורים
עם עננים לבנים. כיפת הסלע היא המקום הכי קדוש למוסלמים אחרי מכה. כשנכנסתי לעיר
פתאום תפס אותי במותן גירסה גבוהה, רזה וערבית של אייב לינקולן, עם גבות שחורות,
זרועות שריריות וידיים חזקות. הוא חשף את שיניו הלבנות: "בוא, אתה, תתאבק
מולי עכשיו!". היה לי קשה להשתחרר ממנו וחשדתי שחלב המון נאקות בזמנו. ראיתי
בעיני רוחי את שנינו מתגלגלים, כשהוא נועל אותי בקאמל קלאטץ'. זה היה המגרש הביתי
שלו, אז בטח אללה יהיה איתו. זה היה סיכון רציני ולא לקחתי את זה בקלות, כי תמיד
ציפו שמתאבקים יהיו קשוחים כמו שהיו בטלוויזיה. הוקל לי כשדורית ההמומה גירשה
אותו. להתראות לחלום שלו לכסח את ההיטמן!
מהר מאוד הסתכלתי על הכותל המערבי הלבן והגבוה.
כתבתי תפילה קטנה על פתק נייר, "אנא, אלוהים, תביא אותי הביתה". שמתי
אותו גבוה, ליד אלפי אחרים, בסדקים בין האבנים הענקיות. אז הלכנו לכיכר וראיתי כמה
חיילים ישראלים עם תתי מקלע על הכתפיים שלהם, נשענים על ג'יפים. דורית והמאבטחים
שלי קפאו כששמעו קולות מאחורינו, והחיילים דרכו את אקדחיהם. פתאום תפסו אותי
ארבעים או חמישים תלמידים ישראלים שלא האמינו שזה אני. חלקם היו על הברכיים שלהם
ונישקו את ידיי כשהשאר צעקו "היטמן! היטמן!". גם החיילים זיהו אותי.
חתמתי חתימות והצטלמתי עם החיילים ליד הג'יפ. זה לא הרגיש לי נוח לקבל הערצה במקום
קדוש כל כך, ודורית ממש לא האמינה למה שקורה. בתחנה הבאה, סיירנו בויה דולורוזה,
איפה שישו סחב את הצלב שלו. דורית אמרה שכשהאסטרונאוט ניל ארמסטרונג ביקר בעיר
ונאמר לו שאלו היו המדרגות בהן הלך ישו בדרכו לגולגולתא, הוא אמר שקשה לו לטפס על
המדרגות הללו יותר מאשר ללכת על הירח. נדהמתי מטביעת יד אנושית בקיר האבן הלבן.
דורית אמרה לי שנאמר ששם ישו הניח את ידו כשסחב את הצלב. ידי התאימה לטביעת היד
(הערת המתרגם: ידעתי שברט ישווה את עצמו לישו! ידעתי! מגלומן, אמרנו?).
הלכנו לים המלח. כולנו התפשטנו עד לתחתונינו- אפילו
המאבטחים- ונכנסנו, כשדורית הזהירה אותי לא להכניס את מי המלח לעיניים שלי. ריחפתי
כמו פקק, בהתחלה בצורה מוזרה, אבל אז הבנתי שזה היה בלתי אפשרי לטבוע במים בגובה
המותניים- זה היה כמו לשבת על כיסא בלתי נראה. המים שרפו ועקצו בשריטות הקטנות שלי
ובכוויות מהמזרן, ובמיוחד בשוקיים שלי, שהיו מצולקות משנים של מכות מהטורנבאקלס.
מריחת בוץ מקרקעית הים על החתכים שלי ריפאה אותם כמעט מיד. אז נסענו להרים הסלעיים
שהשקיפו אל ים המלח, כשמהצד השני היה המדבר של ירדן. הסתכלתי על הכל מסלע כשמתחתיי
חצו את השמיים שלושה עיטים. כשישבתי שם נזכרתי בפעם בה אחותה של ג'ולי, סנדי, שאלה
אותי איזה חיה הייתי אם הייתי צריך לבחור. אחרי קצת מחשבה, אמרתי לה שאריה, כי הם
הכי קשוחים, מלכי הג'ונגל. הם גם זריזים ואוהבים את הגורים שלהם. היא ביקשה ממני
בחירה שנייה, ואמרתי עיט, מאותן סיבות. הבחירה השלישית? אחרי הרבה מחשבה אמרתי דוב
קוטב, בגלל שהם שורדים בקור הכי קשה לבדם. סנדי אמרה שהבחירה הראשונה שלי, האריה,
היא איך שאני רוצה שיראו אותי. הבחירה השנייה הייתה איך שראו אותי. אבל הבחירה
השלישית היא מה שאני בפנים. כשחשבתי על זה, הסתכלתי על העיטים מהצוקים והתפללתי
לאלוהים שיעזור לי לשרוד רק עוד קצת. בעזרתו לא אגמור כדוב קוטב, קר ובודד, או
כטרגדיית היאבקות שבורה ומרירה. באותו לילה כשנלחמתי מול יוקו, ילדים יהודים
וערבים ישבו ביחד ועודדו אותי. יוקו בטעות נפל עליי חזק מדי והאף שלי התחיל
להשפריץ דם שניגבתי. עשיתי קאמבק כשלמר פוג'י הזקן והמסכן לקח נצח לטפס על צד
הזירה עם ברכיו הפגועות, כשתפס את הדגל היפני שלו. תפסתי את פוג'י בקימונו שלו
וחיכיתי שיגיד "עכשיו", כדי שאוכל לזוז באופן קסום מדרכו של יוקוזונה
שרץ אליי מאחור. אחת... שתיים... שלוש. ירושלים. ליבי התמלא כשראיתי את כל
הפרצופים השמחים. אירגנתי טיול לכל המתאבקים למחרת הבוקר כשדורית לקחה אותי שוב
לירושלים. אחרי עוד יום יפה של טיולים בעיר, הגעתי לבניין בתל אביב ושוב התאבקתי
מול יוקו. כשראיתי את רנדי ואת אואן, הם נראו כאילו מישהו הדליק אותם שוב. רנדי
לחץ את ידי והודה לי על ששיכנעתי אותו ללכת לטיול. ואואן אמר לי שכתב פתק שבו ביקש
לחזור הביתה בבטחה למרת'ה ולאוג'ה ושם בכותל. אמרתי לו שעשיתי אותו הדבר. אחרי
המופע הלכתי לבר במלון על החוף, וביליתי עם יפהפייה מדהימה. הסחתי את דעתה
מהאלימות. טיילנו בחוף לאור הירח המלא. החוף עדיין היה חבול מטילים עיראקיים. זה
היה לילה חם. גלים ירוקים ומלוחים הגיעו לרגלינו. היא ליוותה אותי אל חדר המלון
שלי ונישקה אותי. חשבתי שיכולתי להתאהב בה. אך הפסוק "ואל תביאנו לידי
ניסיון" עלה בראשי. נישקתי אותה פעם אחת אחרונה. כשהיא עזבה באיטיות את החוף,
התמלאתי בחרטה. "אני אחזור!" אמרתי. היא הסתובבה לרגע וחייכה אליי.
בתוך כמה ימים, חזרתי לפרנקפורט, גרמניה, אחת
מהערים הכי טובות שלי ביחס לתגובה של מעריצים. אחרי הקרב עליתי לאוטובוס של
הבייביפייסים וצנחתי במושב. הנהג הקשיב לנו ושם סרט פורנו בנסיעה הקצרה אל המלון.
סקוטי סטיינר שוב הטריד את טייגר ג'קסון (דינק). הסטיינרים לא הלכו מוקדם מספיק
עבור טייגר המסכן, שסקוטי הרביץ לו בראש. טייגר כבר ידע: אם לא יספוג את זה, סקוטי
ירביץ לו בראש 10 פעמים. טייגר היה בן 35, בוגר, גאה, עם אישה נהדרת בבית. הוא לא
אמר מילה. אמרתי לסקוטי שהוא טוב מדי עבור להטריד גמד. הוא תמיד הסכים, אבל לא
הפסיק. עסקי ההיאבקות היו מלאים ותמיד יהיו מלאים בביריונים, שהתלבשו ליד הבוגד,
שישב ליד השלומיאל שלא התכוון לפגוע בך, ליד הוורקר שיכולת לסמוך עליו שישמור
עליך. מישהו קטע את סרט הפורנו ושם קלטת של UFC. רובנו השוונו את הלוחמים
למתאבקים מקצועיים. החבר'ה מ-UFC הרביצו בפנים ושברו אחד לשני את הגפיים עבור 50,000 דולר כפרס
גדול. הייתי גאה שהיאבקות הייתה וורק. התחלתי לחשוב אילו חיים מוזרים היו לי.
אמרתי שאעזוב את ההיאבקות אחרי 5 שנים ואחזור הביתה להיות נורמלי, אבל זה היה לפני
20 שנה, והמסע הזה היה היחיד שהכרתי. סיימתי לשלם על הבית שלי, והיו שתי מכוניות
חדשות במוסך שלי. המחשבה על ילדיי גדלים במהירות גרמה לי להבטיח שאחזור הביתה בעוד
3 שנים, כשאהיה בן 40. היה קשה להאמין שבעוד כמה ימים אהיה שוב בקלגרי. דימיינתי
את עצמי צועד מסביב לבריכה עם מערכת סטריאו ועם קלטת של הקרבות שלי ללא צליל. לא
הייתי צריך לשמוע את הצלילים, רק לחשוב. על הכל. רסלמניה 10 הייתה בעוד פחות
מחודש.
בפרק הבא:
"אלוף עולם אמיתי"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה