כדי להיות מתאבק נהדר, אתה צריך להיות אתלט נהדר
ושחקן נהדר. כדי להיות אלוף נהדר, אתה צריך להיות מספר הסיפורים הטוב מכולם, כי
עבודתך היא לעבוד עם הכישרונות מהטופ, לא משנה מי הם. לא משנה מה הגיל, הגודל,
הכישורים או הסגנון של יריבך, בין אם הוא היל, בייביפייס, מתאבק אולימפי, שואומן,
ביריון גדול או גולם שלומיאל, האלוף צריך להוציא את המיטב מכל טוען לכתר. אלוף
צריך קודם כל להיות אלוף לחבריו המתאבקים, ולהגן ולכבד את המקצוע שלהם לטובתם.
לפחות כך זה היה כשאני הייתי מעורב בהיאבקות. אפילו בלי החגורה, רציתי לגלם את התפקיד
הזה ולהשאיר חותם על הביזנס למשך שנים. הנוסחה שלי הייתה פשוט לעבוד ולהתאבק יותר
טוב מכל השאר. ולעולם לא לבגוד. מצד שני, מתאבקים שהם אלופים נוטים להיצמד למעמדם
כמו עריצים, ולא הייתי צריך להיות מריר כל כך כלפי הוגאן. הוא היה אשם רק בזה שהיה
תאב בצע כמו שהרגיש שהגיע לו להיות. כשהבנתי שהצ'ק שלי מרסלמניה 9 היה גדול פי
עשרה מהצ'ק הגדול ביותר שקיבלתי לפני כן, גם אני רציתי להיות שם ולעולם לא לעזוב.
נושאי הדגל הקודמים של וינס- הוגאן, מאצ'ו והווריור- עשו כל כך הרבה יותר מהשאר כל
השנים הללו. באותו קיץ של 1993, יוקוזונה היה האיש. הוא ישב במושב המחלקה הראשונה
שלו כמו הנרי השמיני. גם לקס לוגר היה במחלקה הראשונה, שארית מהחוזה שלו ב-WBF. בנוגע אליי, ניסיתי שזה לא
יטריד אותי, אבל זה כן הטריד. הוצאתי את לקס אובר בלי להתלונן. למרות שהיה וורקר
מכני שדבק בהיאבקות בסיסית, הוא היה מקצוען- בטוח, נוח וקל לעבודה. קיוויתי שאולי
וינס ישנה את דעתו וישים את החגורה עליי שוב, אבל לקס היה זה שקיבל את הקרב
בסאמרסלאם מול יוקו. הוגאן שיחק אותה קשה להשגה במשא ומתן על החוזה שלו, וגיליתי
אחר כך שהממשל הפדרלי לחץ עליו להעיד כנגד וינס. צווי הבאה למשפט חולקו על ימין
ועל שמאל, והייתי בטוח שאקבל גם אחד.
וינס הלך לעבודה וארז מחדש את לקס כדי לבנות אותו
כסופרסטאר הבא. קודם הוא מחק את הנרקיסיסט, הלביש אותו בתחתונים אדומות, לבנות
וכחולות זולות, והפך אותו לגיבור האמריקני החדש. הפייס טרן התרחש כשלקס הטיח את
יוקו על סיפון ה-USS אינטרפיד בנמל של ניו יורק ביום העצמאות. אף אחד לא הטיח את יוקו,
אפילו לא הוגאן. וינס העמיס את לקס על אוטובוס אדום-לבן-כחול בשם הלקס-אקספרס עם
הרבה דגלים מתנופפים ושלח אותו למסע קידום מכירות מאסיבי, במשך כל הקיץ, ברחבי
אמריקה. וינס לא יכול היה לעשות יותר כדי להוציא את לקס אובר. המשיכו לתת לי
להוציא את יוקו ואת לקס אובר בהאוס שואוס. מצאתי את עצמי משתעשע ברעיון לעבור ל-WCW, שעדיין זרקה דליים של כסף
לכוכבי WWF לשעבר. הם התחממו קצת עם הפקות טלוויזיוניות טובות יותר, אבל הם
עדיין לא תפסו את זה, וכל הקטע שלהם יצא, כפי שוינס אוהב להגיד, תוכנית
"רסלין" (היאבקות דרומית). ההאוס שואוס שלהם השתפרו, אבל עדיין לא
הכניסו, אפילו שהיו להם הרבה כישרונות- סטינג, ויידר, פילמן וכריס בנואה השרירי,
שנראה מאוד כמו דיינמייט וגם עבד כמוהו. גם היה בחור עם שיער בלונדיני ארוך מטקסס
בשם "סטאנינג" סטיב אוסטין, שמאוד הרשים אותי. WCW לא עשו איתו הרבה, וחשבתי
שאם אי פעם יהיה זמין, עדיף שוינס יחטוף אותו מהר כי אעבוד איתו טוב.
המלחמה הכי גדולה שעולם ההיאבקות ראה אי פעם
התחממה, אבל הפעם וינס לא דרך על הפרומוטרים הקטנים כמו אבא שלי. הוא נלחם מול טד
טרנר, עם כל השחצנות, הפיקחות העסקית שלו ומיליארדי דולרים. מקמהן וטרנר עקצו אחד
את השני בכל הזדמנות שהייתה להם, ניסו להטות תשומת לב מאירועים בתשלום של השני,
תפסו מקומות לבוקינג וגנבו כישרונות. עסקי ההאוס שואוס של ה-WWF היו בירידה, אבל הקרבות
החוזרים בין יוקו וביני משכו לוינס כמה מהקהלים הגדולים ביותר שהיו לו במשך שנים.
בינתיים, מתאבקים שבאו, כמו קווין נאש, התבדחו שב-WCW הם עדיין עבדו לפני מושבים
ריקים. יוקו כבר לא היה הילד הצנוע שגרר את רגליו והסמיק כשסיפר לי שזה כבוד עבורו
רק להיות איתי באותה הזירה. עכשיו הוא היה מלך השיט. הבנתי טוב שהחגורה יכלה לעשות
לך את זה, וידעתי שזאת לא אשמתו. יוקו היה זריז לגודלו, וכמו כל מתאבק סמואי שאי
פעם הכרתי, עבד קשה. כשנגמר לו הדלק, השתדלתי שלא יזוז יותר מדי. הקפצתי את
אגרופיי על ראשו המזיע כשגילגל את עיניו, מתנשם וצוחק כמו ילד קטן. הוא רץ אל
החבלים עבור הלג דרופ שלו, וראשי נעלם מתחת לירך השמן שלו כשהקהל השתנק מפחד. האמת
הייתה שהוא מעולם לא פגע בי עם זה, אבל אחר כך סימנים מטייטס הניילון האדום שלו
נשאר על פניי כמה ימים. ואז וינס נתן לי לעשות ג'וב למר יוז, טירון שהיה גדול
ושחור כמו שהיה סטיפי וירוק, והרגשתי שלא נשארה לי ברירה אלא להסתכל בחוזה שלי.
גיליתי שהוא יגמר ב-31 בדצמבר ושאם אני רוצה לעבור ל-WCW, עליי להתריע עד ה-30
בספטמבר.
בספורט טהור אתה מנצח או מפסיד לפי היכולת שלך, אבל
בהיאבקות מקצועית, אפילו אם אתה הטוב ביותר, האמינות שלך יכולה לעלות ולרדת בזמן
קצר בזכות העט של הפרומוטר- אלא אם תעמוד על שלך. עדיין הייתי הכוכב הגדול ביותר
של וינס, במיוחד באירופה, אז הייתה לי יד טובה במשחק הפוקר הזה. כשוינס נתן פוש
ליוקו וללוגר מעליי, שמרתי על הקלפים שלי קרובים אליי והורדתי פרופיל במה שהיה אחד
מהלו"זים הכי קשים והכי מפרכים בקיץ של ה-WWF. כל פעם שחזרתי הביתה
התאמנתי, השתזפתי ושיחקתי פוטבול עם דאלאס וחבריו במגרש המשחקים. ואז, כעבור
יומיים וחצי בלבד, מצאתי את עצמי יושב ליד אואן כשהמטוס המריא ושוב חזרנו לדרכים,
והחלפנו מאורעות שקרו בבית הארט. פעם אחת בקיץ קפצתי לביקור ומצאתי את אמא שלי
מודאגת ובוכה במשרדה. סטו ישב לידה עם משקפיו על המצח, שפתיו קמוצות ולשונו
משתרבבת כששיחק במכשיר השמיעה שלו בעצבנות. אמי היססה להגיד לי מה קרה עד
שהתעקשתי. כתוצאה מהשנים האחרונות של סטמפיד רסלינג, ומכמה השקעות גרועות, הם כמעט
היו גמורים. למרות שסטו לא שמע אותנו, הרגשתי שידע על מה אנחנו מדברים. כשעזב את
החדר לרגע, אמי אמרה לי "עשינו כמה דברים שלא היינו צריכים לעשות בחסכונות
שלנו". סטו חזר והיא הנמיכה את קולה: "זה ישבור את הלב שלו אם יספר
לך". אמרתי לה לא לדאוג, כי תמיד אהיה שם עבורם. אואן כעס שברוס, אלי וסמית'
העמיסו על ההורים שלנו בעיות כספיות, והבנתי שזה מה שהוריי עשו עם החסכונות שלהם:
עזרו לבנים שלהם. אואן ויתר על כל התקוות להפוך למתאבק מהטופ וחיכה בעצבים לתשובות
ממכבי האש. הזכרתי לו שלהיות כבאי זה קצת מסוכן ושאולי אם ישאר עוד קצת דברים
ישתפרו: אני כמעט נכנעתי ב-1984, כשגורלי השתנה פתאום ועסקי ההיאבקות הצילו אותי.
הוא נתן לי את החיוך הילדותי שלו ואמר "לא, אני מוכן לחזור הביתה".
אמרתי לו להישאר עד אחרי סאמרסלאם 1993, כשחשבתי שאהיה בעמדה טובה יותר כדי לדבר
עבורו. ציפיתי לחשוף את הקלפים שלי בפני וינס וללחוץ עליו להעריך מחדש ולחדש את
החוזה שלי. עמדתי להמר על כך שלא יכול היה להרשות לעצמו להפסיד אותי, במיוחד כיוון
ש-WCW הייתה המקום האחרון בו באמת רציתי להיות.
דיברתי הרבה עם רודי פייפר בטלפון. הוא אמר לי
שלמרות שיש עוד הרבה זמן, סרטי פעולה בהוליווד זאת התחנה הבאה שאני צריך לשקול.
הוא גם אמר לי שעליי ללחוץ על וינס לתת לי שליטה על הדמות של היטמן כשאוכל. הייתי
אחד מהמתאבקים המעטים שהשתמשו בשמם האמיתי, ואת זה אף אחד לא יכול היה לקחת ממני,
אבל וינס יכול היה להילחם במשך שנים על הגימיק שלי אם אעזוב את ה-WWF. לאחר הבנייה הארוכה שלי ושל
ג'רי לולר עבור סאמרסלאם 1993, התאכזבתי שסטו והלן לא יוכלו להיות באירוע. סטו
סופסוף הסכים לעבור ניתוח ברכיים נחוץ. לא הייתה לו בעיית ברכיים, אבל בתקרית
מוזרה, כשקיבל פרס מפעל חיים מ-WCW באטלנטה, הוא מעד כשנכנס אל הזירה, נפגע בברכו הימנית ונאלץ
להיסחב בחזרה אל חדר ההלבשה! אחרי מופע בצפון טונוואדה, ניו יורק, בסוף יולי,
הלכתי לבר עם קרלו וראיתי את שון מייקלס, שהיה עסוק בלהעליב אישה צעירה. כשהיא
החזירה לו, הוא תפס אותה ודחף אותה טוב, מה שגרם לכמה חבר'ה להקיף אותו ולנסות
לכסח אותו. דיזל, שומר הראש שלו, התערב באמת. בחור אחד החזיק כוס שבורה ואחר התקרב
אליהם עם אגרופן מאחורי גבו. לא שון ולא דיזל ראו את האגרופן. נעמדתי מאחוריי
הבחור עם האגרופן ושאלתי ברוגע "מה אתה חושב שאתה עומד לעשות עם זה?".
בסוף, דיזל, קרלו ואני הרחקנו את ההמון משון. הוא ממש הגזים. הפה של שון הכניס
אותו להרבה צרות במהלך השנים. אני זוכר שסיפר לי איך שפעם היה בתא לשיכורים בדרום
והתחצף לשוטרים, והם פתחו את דלת תאו וכיסחו אותו.
באותם ימים, הדברים היו קשים עבור שון. הוא עבר גירושין,
והוא גם דאג מהכרעה קרובה במשפט, שנבעה משיתוק של ג'ובר בשם צ'אד אוסטין במהלך קרב
עם הרוקרס בדצמבר 1990. לא כמו הגימיק שלו, בוי-טוי שחצן, שון האמיתי היה חסר
ביטחון ורגיש מאוד. ידעתי לפי הדם על ציפורניו, אותן כסס, שהוא עמד לקרוס. הבעיה
של שון (ושל הרבה מתאבקים אחרים), הייתה שעירבב כדורי הרגעה עם אלכוהול וכנראה שכח
מי היה או חשב שהוא מישהו אחר. למזלו, דיזל, רייזור, חבורת מתאבקים ואני לא היינו
רחוקים. לא הייתי בטוח אם עירוב כדורי ההרגעה והאלכוהול היה ניסיון של מתאבקים
להרוג כאב עם סמים או להרוג סמים בעזרת כאב כדי שיוכלו להצדיק התאבדות. שון
ורייזור היו במצב רע, אבל באותן שנים הם גם פיתו אליהם את שון וולטמן, מתאבק צעיר
בשם ה-123 קיד. המראה שלהם מעולפים בברים ומסעדות אחרי המופעים גרמה לי לפחד שאחד
מהם הוא ריק מקגרו הבא. רייזור שם לב שהעדפתי יותר ויותר לטייל לבד וקרא לי
"הזאב הבודד". לא רציתי לטייל בדרך שלהם. ב-12 באוגוסט בקלגרי, פגשתי את
דייבי במכון כושר והופתעתי מכמה שהיה גדול. היה ברור ש-WCW לא בדקו סמים. הוא אמר לי
בשמחה שיש סיכוי טוב ש-WCW ישימו עליו את תואר העולם בקרוב.
מאוחר יותר באותו הלילה, דייבי ודיאנה היו בבר
בקלגרי, ושיכור מגעיל היה שם והטריד נשים. המאבטחים אמרו לו פעמיים להפסיק. כשניסה
את דיאנה, היא הזהירה אותו שבעלה הוא הבריטיש בולדוג, אבל זה רק הלהיב אותו יותר.
לא עבר הרבה זמן לפני שדייבי נעל אותו בפייסלוק קדמי וחנק אותו חזק. כשדייבי שיחרר
את האחיזה, השיכור נפל לאחור, והתרסק על צנצנת חמוצים שהייתה על הרצפה. היה מלא
דם. הסדרנים, שידעו שזה הגיע לבחור, ליוו את דייבי ודיאנה אל הדלת האחורית כשברחו
מן המקום. הבחור הזה היה בקומה במשך שלושים ושניים ימים ולא חזר לאיתנו אחר כך.
ודייבי מצא את עצמו מעורב במאבק משפטי יקר בדיוק כשחשב שהכל הסתדר עבורו. למחרת
היום, הייתה לי פגישה ארוכה עם וינס במדיסון סקוור גארדן. למרות שהודתי לו בנוגע
לתשלום שלי עבור רסלמניה 9, אמרתי לו שהרגשתי כעס בנוגע לכיוון של הדמות שלי. לקס
לא עמד להיות אובר, במיוחד כשהרסלינג אובזרבר קטל אותו עבור הוורקרייט המכני שלו.
בדרכו החמקנית, וינס החליף נושא ואמר כמה שהוא זקוק לי ולאואן כדי שנעבוד בכמה
מופעים בממפיס עבור ארגון המיד סאות' המדשדש של ג'רי לולר (הערת המתרגם: לא מיד
סאות'...). הזכרתי שוינס סירב שאעזור לאבי כשסטו היה באותו מצב, ואמר שהוא לא יכול
להרשות לעצמו שאיפצע. וינס הבטיח לי שאם אואן או אני ניפצע אז הוא יטפל בנו כאילו
עבדנו עבורו. הסכמתי רק מפני שהייתי צריך שלולר יעבוד איתי בסאמרסלאם. ב-16 באוגוסט,
אואן ואני הגענו לממפיס. כשהמטוס שלנו נחת, חשבתי על היום בו אלביס פרסלי מת,
וחלמתי שזה סוף העולם. בחלומי, ישבתי על המדרגות השחורות של בית הארט עם אואן, רוס
וג'ורג'יה, כולנו רגועים ומחכים לסוף. השמיים המערביים לפנינו בערו בענן פטריה
אדום עמוק שהגיע אלינו. מאחורינו, עם שמיים חיוורים וכחולים, הייתה התמימות של
קלגרי.
אואן ואני הגענו למיד סאות' קולוסיאום, איפה שהיינו
צריכים לעבוד מול לולר וג'ף ג'ארט, בנו של המתאבק ג'רי ג'ארט. ג'ף היה בגיל ובגודל
של אואן, עם שיער בלונדיני ארוך ורגליים עבות. הוא עשה אצל וינס גימיק של זמר קאנטרי
בשם דאבל ג'יי. למרות כל הדברים הנוראיים שהקהל ראה את לולר עושה בתוכניות של ה-WWF, בממפיס הוא עדיין היה
בייביפייס אהוב. ממפיס תמיד הייתה המעוז המטורף של המתאבקים וההיאבקות המטופשים
והטיפשיים ביותר מאז שנות ה-60, כשהפרומוטר ניק גולאס ובנו, ג'ורג', הריצו את
הטריטוריה (ג'ורג' היה הדוגמא הגרועה ביותר לילד של פרומוטר שתמיד יצא אובר, והוא
ניצח את כולם למרות שלא יכול היה לנצח אפילו את הכרית שלו. הוא צעק "אבא אומר
שתשכב!"). ג'קי פארגו, מר פוגו, לולר וההונקי טונק מן נולדו כולם בטריטוריה
הכפרית הזאת. ג'ף ג'ארט היה אחד מיוצאי הדופן של ממפיס שממש יכול היה לעבוד. משכנו
ללולר את הקהל הכי גדול מזה שנים רבות, יותר מ-5,000 מעריצי היאבקות דרומית זרקו
עלינו זבל. אואן ואני ראינו שוב את היופי בבדיחה הישנה: "למה יש מאה רגליים,
שלוש שיניים ו-IQ של שלושים? לשורה הראשונה במיד סאות' קולוסיאום!". הזירה גרמה
לזירות הגרועות ביותר שהייתי בהן להיראות כמו מיטות רכות. החבלים היו עשויים
מצינורות גינה, וברגים חדים בלטו מתוך הטורנבאקלס ללא הריפוד שכוסו בבד. לבד הזירה
הישן היה מעט או שום ריפוד מתחתיו. כהילים, אואן ואני לקחנו את המיקרופון ושאלנו
ציטוטים מקול האנד לוק ומ"גברים במלכודת"- "מה שיש לנו כאן זה קצר
בתקשורת!" (הפרומו)- ואחר כך משכתי לאואן באוזן, כשנחר כמו חזיר ולעג לכפריות. נהנינו
לעצבן את המעריצים והיה לנו קרב מאוד מזוייף כשלולר דימם, התחנן ובכה בייאוש, והזכיר לי את הכומר מהטלוויזיה, ג'ימי סוואגרט.
אואן ואני עשינו פרצופים, קיללנו וניענענו את הישבנים כשהרבצנו כמו דאסטי רודס.
בסוף המעריצים כבר היו מוכנים לקשור חבל ולתלות אותנו. לולר היה ממש אסיר תודה.
אואן ואני ממש ציפינו לחזור בעוד שבועיים לקרב כלוב חוזר. ביום לאחר קרב הכלוב,
הייתי אמור לעבוד מול לולר בסאמרסלאם 1993- אם לא איהרג בזירה הפתטית הזאת או בידי
כפריים במגרש החנייה. שני המופעים הללו בממפיס היו הכי כיפיות שהיו לי ולאואן
ביחד.
הייתה לי שפעת כשעבדתי בסאמרסלאם 1993, אבל אין כזה
דבר להיות חולה מדי עבור אירוע. הכל התרכז באנגל הגיבור האמריקני של לקס ויוקו.
שוב ציפו מאנדרטייקר לסחוב את ג'ייאנט גונזלס, וכמו עם כל כך הרבה וורקרים נוראיים
שציוותו אותו איתם, הוא הפך פחם לזהב. בנוגע אליי, משפחת הארט עכשיו צורפה אל
הסטוריליין. אמי ואבי היו בקהל ב-RAW, אז לולר צחק עליהם בכמה בדיחות: "היי, סטו, שמעתי שהתאבקת
כשים המוות (ים המלח) רק התחיל לחלות!". בסוף, אמי העמידה פנים שהיא בוכה.
אפילו נאמר שניתוח הברך של סטו היה כתוצאה מכך שלולר דחף אותו במדרגות כשעזב את
הבניין. אואן וברוס ישבו בשורה הראשונה, וייצגו את משפחת הארט, והיו לבושים בלבוש
הכי טוב שלהם. אואן היה מדוכא כי בדיוק גילה שלא התקבל למכבי האש. חלומו על חיים
מאושרים בבית נדחה, ושוב היאבקות הייתה כל מה שהיה לו. לקרב שלי (הקרב הזה) היה סטוריליין
נהדר שפאט תיכנן, רק שהוא לא סיפר לברוס על מתיחה שתיכננו לו. כשעמדתי באמצע
הזירה, לולר צלע על קביים ועיווה את פניו בכל צעד. ברוס ואואן התראיינו בשורה
הראשונה, והאשימו את לולר בפציעת הברך של סטו. לולר הסביר שהוא על קביים כי נפגע
בברכו בתאונת מכוניות, ולמרות שרצה לכסח אותי, דוינק הליצן (מאט בורן) יתאבק
בעבורו. כמובן, ההיטמן התעצבן כשדוינק יצא. הוא סחב שני דליים וגרם למעריצים לחשוב
שהם מלאים במים, אבל כשזרק אחד לקהל, הוקל להם כשגילו שהדלי היה מלא בקונפטי.
כשדוינק התקרב יותר ויותר לאיפה שאואן וברוס ישבו, נראה כאילו הוא עמד לזרוק גם
עליהם קונפטי. אבל בהפתעה מוחלטת, ברוס חטף דלי מים בפניו כשפאט ווינס צחקו מאחורי
הקלעים (הערת המתרגם: וינס היה בשולחן השדרים...).
אואן שמע על המתיחה לפני שהקרב התחיל והזהיר את מאט
שאם טיפה אחת תיפול עליו, הוא ימתח אותו לשארית ימיו. זה היה איום רציני כי אואן
היה מתחן מעולה! מאט הצליח להשפריץ רק על ברוס. מאט יכול היה לעבוד כשרצה ובנה היט
מעולה. מהר מאוד תפסתי אותו בשארפשוטר, כשגבי הופנה ללולר, שהתגנב מאחורי וחשף
בפני המעריצים שבכלל לא היה פצוע. הוא הרביץ לי בפניי כל כך חזק עם הקב עד שחששתי
שיפתח לי את הראש! זעמתי כי שוב פעם, נראה כאילו הוא נהנה להרביץ לי. כששכבתי על
המזרן בכאב אמיתי, החלטתי לגרום לו לשלם על כך. לולר ידע שפגע בי ובעט בי קצת לפני
שברח מהזירה. ג'ק טאני, שעדיין מילא את תפקיד הנשיא של ה-WWF, הופיע פתאום ואמר שהמעריצים
שילמו כדי לראות אותו מתאבק מולי וכיוון שהוא בכלל לא היה פצוע, עליו להסתובב
ולהילחם מולי או להיות מושעה לתמיד. הקהל התלהב כשעברתי שישה שופטים כדי לתפוס את
לולר. הגיע זמן התגמול והוא היה בצרות! עברו חודשיים וחצי מאז שהרביץ לי עם המטה
בקינג אוף דה רינג, ועדיין כאב לי לנשום. תקפתי אותו, פגעתי בו בכל מכה, ומהר מאוד
הוא דקר אותי בגרון עם חתיכה של קב שבור, עבד, ובנה את ההיט שלו טוב יותר מכל היל
אחר בביזנס באותה תקופה. הוא הרביץ לי ובעט בי, עשה כל טריק מלוכלך שיכול היה
לחשוב עליו, עד שעשיתי עוד קאמבק סטיפי בכוח מלא. כשעשיתי לו שארפשוטר כמעט קרעתי
אותו לשתיים- באמת. הוא התחנן בפניי להקל עליו, אבל זה היה זמן הנקמה.
הזירה התמלאה בשופטים ובאייג'נטס שהעמידו פנים שלא
הצליחו להוריד אותי מלולר. לרבים מהם היו בעיות לשמור על רצינות כשניסו למשוך
אותי- גם הם לא אהבו אותו! אחרי שייסרתי אותו במשך ארבע דקות שלמות שיחררתי את
לולר, שכל כך כאב לו עד שלא יכול היה לזוז. בהמשך לסטוריליין, השופט הכריז שבגלל
שלא שיחררתי את האחיזה, נפסלתי. כמובן שכעסתי ותקפתי את לולר הנאנק מכאבים כשפינו
אותו באלונקה. כשחזרתי דרך הוילון חייכתי וראיתי את לולר זוחל כמו תנין אל חדר
ההלבשה שלו. הזמר אהרון נוויל, שהיה שם כדי לשיר את ההמנון לפני הקרב של לקס, צחק,
הניד בראשו ואמר "עשית עליו עבודה טובה, בן אדם!". כשנסעתי להקלטות
בגראנד ראפידס עם אואן וברוס, הייתי בעמדה טובה למשא ומתן. זימנו אותי לבית משפט
וידעתי שוינס לא ירצה שאעיד כשיש טינה בינינו. הדבר הראשון ששאלתי אותו היה למה
הוא לא עושה דברים עם אואן. אמרתי שהוא לא מילא את הבטחותיו לאואן ושעם המחסור
בכישרונות, יהיה חבל שאואן יפרוש מהביזנס. וינס זייף הפתעה מישירותי אבל אחרי כמה
דקות הבטיח לי שיתן לאואן משהו בשבועות הקרובים. ואז אמרתי לו שלא אהבתי את מה
שעשה איתי. אמרתי שעם כמה שניסה לצבוע עליי את הצבעים של הוגאן ולוגר, הורוד
והשחור המשיכו לבלוט: המעריצים לא רצו שאיעלם. זה לא היה הוגן שציפה ממני לסחוב את
התוכניות ולעשות את העבודה, כשלקס יקבל את החגורה ואת הכסף. אם אין לו שום דבר גדול
עבורי, אמרתי, אחשוב על לקחת שנת שבתון. הצבע אזל מפניו של וינס, וכשסגרתי את הדלת
מאחוריי, ידעתי שתפסתי אותו.
ממש לפני שטסתי לניו יורק כדי להעיד בפני חבר
מושבעים ב-22 בספטמבר, עורכי הדין של וינס הכינו אותי בזהירות. אחד אפילו כתב לי
פתק שהיה כתוב בו: "אם שואלים אותך על ההאשמות, תאמר שזה מגוחך שאחרי כמעט
שנתיים של חקירות, הממשל הפדרלי מאשים את וינס על משלוח לכאורה של סטרואידים במחיר
530 דולר מ-1989, כשהסטרואידים היו חוקיים". עורכי הדין של וינס רצו שאהיה
כן, אך אמרו לי מה היה בטוח להגיד. הלכתי לשימוע בלי פחד להגיד את האמת, אבל יש
חשאיות על מה שהלך שם בחדר ההוא. בינתיים, עורך הדין שלי, גורד קירק, שלח מברק
מנומס לוינס, ורשם את דרישותיי לעסקה טובה יותר, כולל את הזכויות על ההיטמן. הוא
גם הזכיר שאם ארצה לצאת מהחוזה שלי, עליי לכתוב מכתב התפטרות לוינס עד ה-30
בספטמבר. אם אחליט להישאר, לא אוכל לבטל את המכתב. אפילו שידעתי שזה רק מהלך
משפטי, המוזרות לא כיווצה את הגוש שהיה לי בגרון כשחתמתי על המכתב. כשוינס קיבל את
המכתב, כל המשרד של ה-WWF השתולל. אחרי ההקלטות הבאות בגלנס פולס ב-19 באוקטובר, דיברתי עם
וינס ועם פאט בהולידיי אין בר עד 3 לפנות בוקר. הסברתי שהעדפתי לא ללכת לשום מקום,
ושכל מה שרציתי היה עסקה הוגנת. אמרתי שאני מוכן לפרוש בגלל זה, והם האמינו לי.
למחרת היום, וינס הפתיע אותי עם רעיון מטורף עבור סטוריליין. הוא רצה שיהיה לי ריב
עם אחד מאחיי, אולי ברוס. הוא יקנא בי, ואז יאתגר אותי לקרב. אני אהיה טוב ואסרב
להילחם מול אחי מתוך כבוד להוריי. ואז אולי אואן יגיע ויציע להילחם מול ברוס
במקומי. ברוס יעבוד מול אואן ויכסח אותו כל כך חזק עד שאהיה חייב לבוא לעזרתו של
אואן. הרעיון היה שבסופו של דבר אלחם מול ברוס ברסלמניה 10. ואז, אחרי כל זה, וינס
ישים אותי מול לקס בקינג אוף דה רינג ביוני 1994, אבל עדיין לא החליט מי יצא אובר
שם. הייתי מספיק בטוח בכך שאם תהיה תחרות פופולאריות ביני ובין לקס, אני אנצח.
רק יכולתי לדמיין כמה אואן יהיה הרוס מכך שברוס
יכסח אותו כל כך בקלות. עם כמה שברוס היה זקוק לזריקת מרץ, אואן היה וורקר יותר טוב,
וממש הגיע לו הסיכוי. אמרתי שאם עליי להילחם מול אחד מהאחים שלי, עדיף שזה יהיה
מול אואן. פאט טען שאואן לא יעמוד בזה, ופתאום הבנתי שבמשך כל השנים האלה בטח פאט
מנע מאואן להתקדם. לא היה לי מושג למה, אבל אולי פאט חשב שהוא לא היה גדול מספיק
כדי להצליח עם המעריצים. התעקשתי שאואן יכול היה לעשות זאת, בהנחה שאסכים לכך.
וינס הרים את אצבעו כשחשב. "רגע אחד, פאט. אולי הוא צודק, אואן יהיה
בסדר". אמרתי שאחשוב על הכל ואחזור אליהם בתוך כמה ימים. לאחר מכן, אמרתי
לאואן את מה שוינס ופאט הציעו. הוא ממש אהב את הרעיון. הוא הזכיר לי שזה היה וורק,
ושזאת תוכל להיות פריצת הדרך שלו. למה שלא ירוויח כסף בעבודה איתי במיין איבנט כמו
כולם? אמרתי לו שאי אפשר יהיה לחזור אחורה. נצטרך לעשות זאת בדרך הישנה: לא עוד
נסיעות ביחד, או לבלות ביחד. אל תעליב את האינטליגנציה של המעריצים: תגרום להם
להאמין שזה אמיתי. וכפי שהזכרתי לו, לי תהיה המילה האחרונה על העניינים. ב-7
בנובמבר, טסתי למשרדי ה-WWF כדי לפגוש את וינס ואת פאט. שמחתי לראות את הציור שנתתי לוינס תלוי
מאחוריי שולחנו. וינס התבדח שדאג שאהפוך לאולטימייט ווריור. צחקתי ואמרתי
"לא, אני מודאג שאהפוך לטיטו סנטנה". טיטו היה וורקר מעולה שהשתמשו בו
וזרקו. לפני שחתמתי על החוזה שלי, רציתי לוודא שיש לי הזכויות על ההיטמן ואת הזכות
לנסות את מזלי במשחק, כפי שרודי הציע. לאחרונה הסכמתי לתת לקרלו לייצג אותי, והוא
רצה להביא אותי להוליווד. וינס הסכים לכך, וזה היה ניצחון גדול בעבורי. לחצנו ידיים,
ואז וינס אמר לי שהוא ואני היינו חברים כל כך הרבה זמן עד שבכלל לא נזדקק לחוזה.
המילים שלנו חיברו בינינו. אבל כעבור כמה ימים וינס שלח לי הסכם בן 20 עמודים. הוא
היה יותר גרוע מהקודם ועורך הדין שלי אמר לי שאהיה מטורף אם אחתום עליו. ב-12
בנובמבר, JJ דילון התקשר אליי ואמר לי שוינס ויתר על החוזה החדש הזה. חשבתי
שניצחון על וינס בטח אמר שידפוק אותי מתישהו במהלך הדרך.
בפרק הבא:
"קין והבל"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה