במהלך השבועות הבאים, אלה שנראה כאילו לא הפסקתי
לנהוג במהלכם בין מקומות קטנים בניו יורק בויסקונסין, העסקתי את עצמי בלימוד כל
האנגלים עבור הקרב שלי עם אואן ברסלמניה 10. בתור מוכר המרצ'נדייז הכי גדול של
וינס קיבלתי עוד 200,000 דולר לשנה בתמלוגים, אז מה שלא עשיתי, הייתי צריך להיזהר
ולא לסכן את זה. חשבתי שאואן מוצב כאנדרדוג חמוד אך חם מזג, כמעט כמו דמות ההיטמן
המקורית, ושזה ממש טוב. לא יכולתי להקל או להקשות עליו: הייתי צריך לתכנן ספוטים
שידגישו את יכולת ההיי פליינג שלו אבל עדיין ישמרו עליו כעל היל. אהיה חייב להתאבק
טוב יותר ממנו, עם קצת אי רצון וחרטה. בכל לילה מה שראיתי ממושב הבר שלי לא היה
שונה: טייקר לא היה רחוק כששתה ג'ק דניאלס, זרועותיו הגדולות מכוסות בקעקועים
כחולים של גולגולות וצלבים לאור הבר. השופט ג'ואי מאראלה היה בפינה ועשה את החיקוי
שלו לפרדי, השופט ההומו מבוסטון, מנדנד את עיניו, מכופף את גבו ומנענע בישבן שלו,
להנאת צוות הזירה, השופטים והאייג'נטס. יוקו בדרך כלל ישב בבר מעשן סיגריה ומערבב
וודקה ודיאט קוקה קולה. לא רחוק ממנו היו שני חבריו הסמואנים, ההאדשרינקרס, סאמו
ופאטו.
נאמר שהם קשורים ליוקו, אבל הבדיחה הייתה שכל
המתאבקים הסמואנים אמרו שהם אחים. הם היו מודאגים בנוגע למשקל של יוקו. מאז שזכה
בחגורה, הוא עלה מ-204 קילו ל-272. הוא מילא את פיו בנקניקיות וחטיפים מאחורי
הקלעים אבל אז, כמו היפופוטם כועס, הוא בעט בפחיות של סודה כי לא נשאר לו דיאט
קוקה קולה. שון, רייזור, 1-2-3 קיד ודיזל רוב הזמן ביקשו ממני עצות, על כל דבר
מהקרבות שלהם עד לחיים בדרכים. אני חושב שהם חשבו שהייתי בחור טוב לדבר איתו כי לא
פגעתי באף אחד. אבל הייתי יותר מקצת מעוצבן כששון הלך לוינס וגנב את הרעיון שלי
לקרב סולם, והציע שינסה את זה ברסלמניה 10 עם רייזור. היה קשה להתלונן כי עמדתי
לקבל את החגורה, אבל זה עדיין לא היה בסדר. כשעסקי ההאוס שואוס היו בירידה בצפון
אמריקה, וינס אירגן יותר סיבובי הופעות בחו"ל מאי פעם למדינות שמעולם לא
ביקרנו בהן. ההיאבקות תפסה במקומות כמו הונג קונג, סינגפור, הפיליפינים, המזרח
התיכון והודו. העתיד רצה שאהיה אלוף עולם אמיתי, הראשון שממש מתאבק בכל העולם,
ואפילו ביפן, איפה שה-WWF עמדו להילחם ראש בראש בפעם הראשונה באימפריות של ניו ג'פאן ואול
ג'פאן. לא הייתי מחוייב לאף אחד מהם ושמחתי על הסיכוי לחזור ליפן כאלוף ה-WWF.
ב-12 במרץ, הוגאן ישב בשורה הראשונה בתוכנית
הטלוויזיה של WCW בשבת. וינס נפגע אבל אמר לי שישחרר את טרי: המלחמה האמיתית בין ה-WWF ו-WCW התחילה אז. הוא גם אמר לי
שיעדיף שיהיו לו עשרה ברט הארט על פני האלק הוגאן אחד. לא ידעתי איך לקבל את זה
מוינס. שלושה ימים לפני רסלמניה 10, אואן ואני נפגשנו בצינוק של סטו כדי לארגן קרב
שונה לחלוטין ממה שתיכננו במקור. ישבנו על הכדורים הרפואיים הישנים וניקינו את
הראש. הסתכלתי על אואן ואמרתי "אנחנו משנים את הכל. זה מה שנעשה..."
כשהתיישבתי בחדר ההלבשה במדיסון סקוור גארדן ב-20 במרץ, האובזרבר הועבר בחדר
ההלבשה. אפילו לפני שזכיתי שוב בחגורה, דייב מלצר חזה שימיי כאלוף ספורים. הייתי
בניו יורק כמה ימים להופעות תקשורתיות, ועם שני קרבות גדולים, זה הלך להיות יום
ארוך. הייתה לי האחריות לפתוח ולסגור את האירוע במה שהיה צריך להיות המופע הרווחי
ביותר באותה שנה. ג'ולי, קרלו וגורד קירק באו לניו יורק כדי לחגוג את הרגע הגדול,
יחד עם סוכן הסרטים הניו יורקרי מייקל פרנקפורט, שקרלו הביא לו הרבה יין ואוכל.
הוריי לא יכלו להיות שם כי לאמי היו בעיות לב והייתה בבית החולים. לולר חזר כשההיט
מהמשפט שלו התקרר (בסוף האישומים בוטלו), והוא השתמש במחלה של אמא שלי כחלק
מהסטוריליין, ואמר שהלחץ מכך ששני הבנים שלה ילחמו היה יותר מדי עבורה. אני חייב
להגיד שמכל הסלבריטאים שוינס הביא לרסלמניה אי פעם, אף אחד מהם לא אהב לשתף פעולה
כמו בארט ריינולדס, הכרוז האורח.
המוזיקה שלי התנגנה (הנה הקרב), וכשעשיתי את דרכי לזירה הרעש
של המעריצים מניו יורק היה כמו דלק בעורקים שלי. המשכתי להגיד לעצמי "תשמור
על אואן היל". הוא ואני התחברנו באופן מושלם. הוא שיחק את האח הקטן והחצוף,
ורימה בכל הזדמנות, ואני המשכתי להיות יותר חכם ממנו, אבל לא בדרך שגרמה לי
להיראות בטוח מדי או שחצן. זה היה מאבק אמיתי, והקרב סבב סביב זה שנפצעתי בברך.
אואן תקף את הברך שלי כמו חתול שתוקף ציפור. 23,000 מעריצים נדלקו מכל מהלך. פגעתי
בחזה של אואן עם כמה מכות. הוא ניסה לפגוע בראשי עם אגרוף, אבל החלקתי מתחתיו.
סליפר! אואן נלחם באופן נואש כדי להגיע לחבלים, והכריח אותי לשבור את האחיזה. הוא
בעט ברגל שלו ופגע לי במפשעה, מה שגרם לי לשכב על המזרן. הקהל ממש התחמם. כל כך
שמחתי עבורו ששנאו אותו. הוא סחב אותי לאמצע הזירה ונעל אותי בשארפשוטר. המעריצים
פתאום הבינו שסטו בטח לימד את שנינו את המהלך! אף אחד לא יצא מהשארפשוטר, לא היה
מסלול בריחה! הסתובבתי, אחזתי בקרסול של אואן, ומשכתי את הרגל שלו, כשהוא נפל אל
המזרן. המעריצים נעמדו כשקמתי לתחייה כמו פניקס, ואיכשהו הכנסתי את אואן
לשארפשוטר! אבל אואן שוב הגיע לחבלים. כשהקהל נדבק לכל מהלך, הוא תקף אותי בפינה,
ותפסתי אותו בפה עם בעיטה, וסובבתי אותו לחלוטין. טיפסתי על כתפיו וניסיתי ויקטורי
רול, אבל בחלקיק שנייה, אואן נפל עליי, והצמיד את כתפיי אל המזרן עבור האחת...
שתיים... שלוש! חזרנו אל חדר ההלבשה עם טפיחות על השכם וברכות מכולם. יוקו הלך שם
כאילו היה נידון למוות. הוא כרגע הבין שיאבד את מיקומו כמרוויח הראשי. ידעתי איך
זה הרגיש: כמו כל האלופים לשעבר, הוא לא היה בטוח בעתידו. הוא נתן קרב נוראי עם
לקס, שלא יכול היה להשיג עוד סימפתיה. בסיום עלוב, השופט האורח, מר פרפקט, פסל את
לקס כשנגע בו, והמעריצים שמחו כשזה נגמר.
באופן לא מפתיע, קרב הסולם בין שון ורייזור גנב את
ההצגה, ולמה שלא יגנוב? אפילו שביקשתי משון לא להשתמש בסיום המקורי שלי, כשההיל
נופל מהסולם ומסתבך בחבלים, הוא נפל והסתבך בחבלים, כשרייזור טיפס למעלה ולקח את
החגורה הביניבשתית. צפיתי במוניטור מאחורי הקלעים וחשבתי "יא גנב בן
זונה". בסוף, יוקו ואני (בקרב הזה) עשינו את סיפור דוד מול גוליית הרגיל שלנו. מהר מאוד
הייתי בפינה כדי שיוקו ימחץ אותי כמו ענב לקראת הסיום. הוא טיפס על החבל השני, ואז
החליק ונפל לאחור. מיהרתי וזזתי מהדרך, כי אם באמת היה נוחת עליי הוא היה הורג
אותי! תפסתי אותו והחזקתי את רגלו הגדולה כדי לקבל שוב את תואר ה-WWF העולמי! הגג עף כשהשופט
המיוחד רודי פייפר הרים את ידי בגאווה. הזירה התמלאה במתאבקים- לקס, טטנקה,
רייזור, קיד- ואז ראיתי את גורילה, את פאט, את וינס ואפילו את בארט ריינולדס
בזירה! מאצ'ו מן רץ החוצה כדי לחבק אותי. הוא בכה כשאמר "אני גאה בך, אחי!
מגיע לך!". ואז רודי ורנדי, שתי אגדות, אמרו לכל החבר'ה להרים אותי. כמו
חלום, פתאום חזרתי לכיתה ח' על הכתפיים של חבריי אחרי שהרבצתי לביריון ההוא, ברט
מקפרליין. הסתקרנתי שברסלמניה 10, וורק מוחלט, הרגשתי את אותה תחושה. ראיתי את
ג'ולי, קרלו וגורד בקהל מוחאים כפיים. אואן עמד בשביל הכניסה והסתכל עליי בעינים
כחולות שורפות. למרות שהעמיד פנים שהוא כועס, הוא היה כל כך שמח עד שיכול היה לנשק
אותי. זה היה אחד מהלילות הכי טובים בחיי, כנראה שיא הקריירה שלי, והייתי אסיר
תודה שוינס נתן לי את הרגע הזה. הייתי מותש ומלא בזיעה במסדרון כשג'ולי הופיעה
לידי. היא לבשה תלבושת חדשה, וכשלא חיבקתי אותה, היא לא פירשה את זה נכון. ב-3
בבוקר, בלי עוד חגיגה, ג'ולי תפסה את המזוודה שלה בעיניים בוערות. "ברט, אני
רוצה גירושין. גמרנו! ואני מתכוונת הפעם!". היא טרקה את הדלת מאחוריה. ציפיתי
שתחזור, אבל היא לא.
כשהגעתי להקלטות בפוקיפסי למחרת היום, הייתי מרוקן.
הרגשתי כאילו הלב שלי בוער- ועדיין הייתי אלוף העולם. בימים הבאים טיילתי באנגליה
והרגשתי צער על ג'ולי עד שאפילו כמות המעריצים לא עזרה לי להרגיש יותר טוב.
התקשרתי הביתה ביום הולדתה, אבל הטלפון רק צילצל. הנחתי שהיא יצאה עם חבריה.
כששמתי את התיקים שלי ברויאל אלברט הול, נזכרתי בפעם האחרונה שהתאבקתי שם לפני 13
שנה. הבנתי שגם אז ג'ולי עזבה אותי. הדברים לא השתנו. כל לילה אואן ואני עבדנו
בקרב אפילו יותר טוב מזה שהיה לילה קודם לכן. הפופ הכי גדול תמיד בא כשהפכתי את
השארפשוטר של אואן ועשיתי את שלי, כשאואן נכנע. השלמנו את הסיפור שהוא האח הקטן
והרשע. בין הקרבות אואן אירגן מתיחות בחדר ההלבשה. אחד מהקורבנות החדשים שלו היה
אוסקר, המנג'ר הראפר השמן של צמד שחור חדש שנקרא מן און א מישן, או MOM. מו, ששקל 136 קילו, היה
מגניב ורך עם שיער קצוץ צבוע בלבן. מייבל שקל 204 קילו, והיה מסיבי ולא עשה הרבה
מלבד לעמוד שם עם מכנסי משי סגולים, רחבים ומחרידים. אבל הגימיק שלהם ניצל את
הראפ, וכשאוסקר צעק במיקרופון "תרימו ת'ידיים באוויר!" הקהל ממש התלהב.
אואן דירבן את 1-2-3 קיד עד שניסה לתפוס את אוסקר המסכן. קיד ציפה לשלוט באוסקר
וקפץ על הגב שלו, אבל אוסקר נכנס לפאניקה ופגע בקירות, כשקיד מתעלף! בחזרה בישראל,
נגע לליבי לראות ילד רחוב בגיל 8 מחכה לברך אותי במלון.
הוא לבש העתק גס בצבעי ורוד שחור של התלבושת שלי,
והחזיק קרטון שהיה כתוב עליו "HITMAN NEW REL WORL SIMPION". שמתי את הזרוע שלי
עליו ושאלתי אותו מי עזר לו להכין את התלבושת. באנגלית שבורה הוא הסביר בגאווה
שהכין אותה בעצמו והוסיף "אני לא רוצה להטריד אותך. אני רק רוצה לראות אותך.
אתה הגיבור שלי". כשהאוטובוס נסע להופעות בחיפה ובחלון (הערת המתרגם: לא, זאת
לא טעות. ברט קרא לזה "Halon". יותר גרוע משון...), הילד רכב לידנו באופניים. בכל רמזור הוא עצר
לידי והוריד את המשקפיים שלו. הוא המשיך איתנו הרבה זמן. מהר מאוד החבר'ה באוטובוס
עודדו אותו. ממש כשחשבנו שלא יוכל יותר, הוא נעלם אל המרחק. לא ראיתי אותו יותר.
אהבתי את הילד הקטן הזה. סיימתי את סיבוב ההופעות בתל אביב עם אואן, במיין איבנט
האחרון, גירסת היאבקות מקצועית לקין והבל. מאוחר יותר באותו ערב הייתי על החול הרך
של תל אביב מאחורי ההולידיי אין. עוד לילה יפה, השמיים השחורים מלאים בכוכבים
והאורות של מטוסים צבאיים בין העננים. החוף היה מלא במחסומים. הבחורה מהפעם הקודמת
נישקה אותי ויצאה מחיי לנצח. שובל הבושם שלה נשאר עליי. לפתע רגש אשמה טיפס אליי,
ובלי שליטה, טילפנתי לג'ולי. זאת הייתה שיחה ארוכה, אבל תיקנו את ספינת הקרב שלנו
ושוב הפלגנו. אמרתי לה שאם הכל ילך בסדר כשאהיה אלוף, אוכל לחזור הביתה בתוך שלוש
שנים ושאלתי אם תשרוד. היא אמרה שיכלה, אבל שמעתי את העצב בקולה והרגשתי רע
כשהרחתי את הבחורה הישראלית באצבעותיי. העולם היה הכלוב שלי, והבית החלום.
בסוף אפריל, התקשרתי לאמא שלי כדי לספר לה חדשות
טובות: בגלל הצלחת האנגל עם אואן, עמדו להחתים שוב את ג'ים ואת דייבי, אם דייבי
יוכל לצאת מאישומי התקיפה שלו. מהאור בקולה, הבנתי שזה מטעין אותה כמו החשמל
שהרופאים סיפקו לליבה. אמרתי לה שאבוא לראות אותה ואת סטו באותו יום שלישי כדי
לאחל לסטו יום הולדת 79 שמח לפני שאלך לסיבוב ההופעות ביפן. הגעתי לבית הארט ב-4
וחצי עם ג'ולי והילדים וחניתי לצד הואן החדש של אואן. לא יכולתי שלא לחייך מהשלט
שהודבק לדלת המטבח: "יום הולדת שמח, זקנצ'יק!". היא תלתה שלט שהיו
רשומים בו כל ימי ההולדת וכל האירועים המיוחדים שעזר לכולם לזכור. הלכתי אל המטבח
וראיתי את מגפיו של סטו בולטים מהמדרגות כשהוא ישב ודיבר בטלפון. הוא שם את ידו על
השפופרת כשאמר "נמרה, יש כאן מישהו שרוצה לראות אותך". ג'ייד החזיקה נמר
צעצוע גדול בזרועותיה, ובינס סחבה קופסת מתנה קטנה בעטיפה בצבעי נמר כששמעתי את
אמא שלי יורדת במדרגות. סטו לא אהב לקבל מתנות אבל שמח כשהבאנו משהו איתנו עבור
אמא שלי. במהלך השנים, סטו שינה את שם החיבה של אמי מ"יפהפיית הנמר"
ל"ביצי נמר". היא צחקה כשראתה שהקופסה הייתה מלאה בכדורי פינג פונג
בצבעי נמר. מהר מאוד מזגו קפה. סטו עדיין היה בטלפון. אמי הסבירה "זאת דיאנה.
היא ואלי מתקשרות אליו כל יום בנוגע לג'ים ולדייבי". היא שמה יד על פיה ולחשה
"הן מאבדות הכל עכשיו".
רציתי לאחל לאבי יום הולדת שמח. אמי התחננה בפניו
להפסיק לדבר בטלפון, אבל היה לו קשה לסרב לבנותיו, והשיחה נמשכה. סטו בסוף אמר
לדיאנה שרק רצה להגיד לי שלום לפני שעזבתי, והיא נפגעה. במבט כואב, הוא נאנח
"היא ניתקה לי!". לחצתי את ידו, אבל הטלפון צילצל שוב פעם. הפעם זאת
הייתה אלי. סטו הרים את ידו, וסימן לי שלא רצה שאלך, אז דיברתי עוד קצת עם אמא.
אחרי כמה דקות הוא הוריד את הטלפון ואמר לי שאלי רצתה להודות לי בעצמה עבור
ההזדמנות שנתתי לג'ים. אבל אלי הייתה קרה ומרוחקת כשהתמרמרה על איך שוינס מקמהן
חייב לפרנס אותה ואת ג'ים, והתעלמה מהעובדה שג'ים היה זה שגרם לפיטוריו מלכתחילה,
ושהוא מאוד בר מזל שמחתימים אותו שוב אחרי שזרק את המוניטור ההוא על צ'יף. למיטב
ידיעתי, ג'ים עדיין לא שילם לוינס עבור עורכי הדין שניצחו עבורו במשפט, ועכשיו כל
הכסף משם כבר לא היה. כשניתקתי, הבנתי שהיא בכלל לא הודתה לי. מצב הרוח במשרדי ה-WWF היה קודר. וינס היה חייב לשלם
שני תשלומים ענקיים: אחד לג'סי ונטורה, 810,000 דולר עבור תמלוגים, וסכום מהמם של
26.7 מיליון דולר עבור צ'אד אוסטין, הג'ובר שהרוקרס שיתקו. שלא לדבר על כך שהמשפט
של וינס התקדם במהירות. באם באם ויוקו, ששמו לב לעסקים ביפן, הזהירו אותי שסיבוב
ההופעות ביפן עומד להיכשל בגדול.
ביום הראשון, התקשורת היפנית התעניינה בעיקר במעבר
של הוגאן ל-WCW ובבעיות המשפטיות של וינס ולא בסיבוב ההופעות. למרות זאת, כשעברתי
את המסך ביוקוהאמה, הקהל לא היה כל כך גרוע אחרי הכל. עבדתי בקרב תואר מול מאצ'ו
מן. למרות שלא עבד ביפן מעולם, החשיפה שקיבל אצל וינס הפכה אותו לאגדה שם. הוא ראה
אותי בתור היריב האידיאלי שיחזיר אותו למקומו: וינס לא עשה איתו כלום במשך הרבה
מאוד זמן וזה התחיל לאכול אותו. כל מה שרנדי רצה היה קצת כבוד. כשג'ק לנזה בא
אלינו ואמר לי "תפגע בו קצת," לא היה קשה לראות שרנדי מדוכא. זה הראה
לרנדי כמה לא היה אכפת להנהלה ממנו. לפני לא הרבה זמן, לנזה לא היה מעז לדבר אל
רנדי כאילו היה ג'ובר. אז אמרתי לרנדי "בוא פשוט נעשה את זה עבורנו".
יצאנו באותו הלילה ונתנו קרב נהדר, למרות שפגעתי בו קצת כשחטף מגף בעין, ופתחתי לו
את הגבה. הדם רק הוסיף לדרמה, והמעריצים היפניים הישנוניים בדרך כלל קמו על רגליהם
אחרי שנעלתי שארפשוטר ורנדי נכנע. "סליחה על העין שלך," אמרתי בחדר
ההלבשה. החתך היה עמוק, אבל הוא חייך ואמר "זה בסדר, זה טוב עבור
הביזנס". לנזה בא אלינו, העין הגרועה שלו נראית כמו פנס שרוף, והרביץ לנו
בישבנים עם מצע קשיח. "נהדר, חבר'ה!". רנדי ירה אליו "תחסוך ממני
את זה, לנזה!". חשבתי שהתקשורת היפנית תעריך את איך שעבדתי בקרבות שונים
לגמרי מול מאצ'ו, יוקו ובאם באם, אבל זה לא ממש שינה להם. חשבתי על פורטו ריקו ולא
האמנתי שעברו כבר 16 שנה מאז שהייתי ילד תמים שישב על הסלעים ליד הים והבטיח
שיותיר חותם בעסקי הרסלינג המטורפים. הייתי חייב כל כך הרבה למורה שלי, והחבר,
מיסטר היטו. כשהגענו לאוסאקה, אואן ואני הלכנו לבקר אותו במסעדה שלו. הוא נראה רזה
מאוד ויכולתי לראות כל מכה וכל צלקת בגופו, אבל הוא היה חד כתמיד. הוא בישל לנו
ברביקיו קוריאני וכשדיברנו חשבתי על איך שלימד אותי את אומנות הרסלינג: איך ליפול,
איך להגן על עצמי ואיך להגן על מי שעבדתי איתו. כשחשבתי על איך שהרוקרס שברו לצ'אד
אוסטין את הצוואר, הבנתי שהודות להיטו, לא פצעתי באופן חמור אף מתאבק. ממה שאמר,
נראה כאילו היטו היה חכם מספיק כדי להסתפק בהיותו זקן במסעדה שלו, אבל חשתי שהוא
ממש התגעגע לכל מה שעשה.
בלילה לפני המופע האחרון בסיבוב ההופעות, ישבתי עם
1-2-3 קיד בסאפורו. בסוף אחד מהימים החופשיים שלנו, נמאס לנו מאופרות הסבון של
הסמוראים. חסרי מנוחה במלון, גמרנו במופע חשפנות. רק לפני קצת זמן השתכשכתי בים
המלח- איך גמרתי פה? רוסיות יפות שכבו על הבמה וגילגלו קונדומים על איברי מין,
הזדיינו ומצצו, כשאנשי עסקים יפניים צחקו. זה מוזר איפה אנשים גומרים בחייהם. קול
בראשי הזכיר לי איך פעם חתכתי את ראשי עם תער עבור 50 דולר ללילה ולא חשבתי כלום
בנוגע לכך. אחרי המופע האחרון, נסענו ישר מהבניין לטיסת צ'ארטר של 8 שעות לגוואם.
ישנו בכל הטיסה ורק אכלנו סנדוויצ'ים יבשים עם מלפפונים חמוצים שהורדנו עם בירה.
כשנחתנו הלכנו ישר לבניין כמו בקר. בחדר ההלבשה, מתאבקים נשכבו על הרצפות
המלוכלכות, עייפים מדי בשביל ללעוס פיצה. אואן ואני מצאנו מכון כושר טוב, ועם כמה
שהיינו עייפים, הצלחנו לדחוס אימון- לא ראינו מכון כושר במשך שבועיים. יותר מפעם
אחת באותו הלילה, הרגשתי שרגליי נשמטות מתחתיי, אבל הקהל היה כל כך מתודלק עד שלא
יכולנו שלא לעבוד קשה עבורם. אחרי המופע, חזרנו ישר לנמל התעופה. כל מה שאני זוכר
מגוואם זה כמה עצי דקל. שוב על מטוס צ'ארטר, הדבר היחיד שיכולנו לאכול היה עוד
פיצה, עם עוד בירה כדי להוריד אותה. כמו חיות רעבות אכלנו. עברנו את קו התאריך
הבינלאומי וכשנחתנו בהונולולו חיינו מחדש את ה-12 במאי 1994- כאילו גוואם רק הייתה
חלום.
אואן הפך לבן 29 רק כמה ימים לפני כן, אז הצעתי לו
שיחגוג איתי בהוואי. שני חבריי הגולשים חיכו לי, רק שעכשיו היו שלושה מהם. אחיו
הקטן של טייט, טוד, בא גם כן. למרות שאואן ואני תמיד שמרנו על קייפייב, לגולשים לא
היה אכפת. הלכנו ישר אל החוף, ולבשנו כמה אפודות הצלה ונסענו בסירה קטנה לשישה
אנשים. השמש הייתה גבוהה וחזקה, והגלים השפריצו על ראשי כשנשענתי. אואן ואני
החזקנו בירה, והוא היה שמח יותר ממה שראיתי אותו אי פעם, ואולי גם אני. אחרי חצי
שעה, המשכנו להפליג והתכוננו לחזור לחוף, וכריס החליט שהוא רוצה להראות לנו ריף
אלמוגים. אחרי כמה דקות של שיט הוא הצביע למקום בו המים הפכו לשחורים ואמר
"זה עמוק מאוד". ואז, המנוע נדם. מהמבט המודאג על פניי הגולשים, הבנתי
שנגמר הדלק. טייט המשיך לשאול את כריס האם הוא חושב שיוכל לשחות לחוף. כריס עמד
והסתכל על וייקיקי, במרחק מאיתנו. כריס חשב שיוכל לעשות זאת אך שינה את דעתו. הוא
הסביר שהיו התקפות כרישים לאחרונה. לא היו לנו מצתים, לא היה אוכל, לא הייתה
שתייה, והמשכנו להיסחף לים. אואן חשב שזאת מתיחה וחייך אליי.
"אואן, אני לא צוחק".
"ניסיון יפה, ברט".
אחרי חצי שעה, כשהתחלנו להיצלות בשמש, אואן הבין שזאת לא בדיחה. כל מה שיכולנו
לעשות היה לקוות שמישהו יבוא לחלץ אותנו, אולי מציל. בסוף, כריסטיאן החליט שלחכות
לא יעשה את העבודה וצלל למים. פחדתי עבורו, אבל הוא היה שחיין מעולה. הזכרתי לאואן
את הפרק במשפחת סימפסון בו הומר נאבד בים, אבל לאואן לא היה מצב רוח. אז התבדחתי בנוגע
למה שיקרה אם אני ואואן ניעלם לכמה שבועות. אולי נוכל להתעלות על הכותרות השליליות
של וינס! כל עולם ההיאבקות יחפש אותנו, יחד עם החברים והמשפחה, וכשיחלצו אותנו,
מול הכתבים, אואן ואני נזייף כמו המקצוענים שהיינו ונשכנע אותם שלמרות שנאבדנו בים
עדיין לא דיברנו אחד עם השני! אואן התחיל לחייך, ושנינו חייכנו כשראינו סירת מנוע
נוסעת אלינו כשכריס נופף במיכל דלק. מהר מאוד חזרנו בביטחון לחוף וייקיקי. אחר כך,
אואן ואני חזרנו לבריכת המים המלוחים ואכלנו עוף ושתינו בירה.
באותו לילה, טייקר חזר להופיע. הוא היה בבית במשך
כמה חודשים, והיה נהדר לראות אותו. אחרי המופע, אואן ואני חזרנו לשמור על קייפייב
בגלל שהיו יותר מדי מעריצים, אבל אחר כך, הפייסים וההילים נפגשו ברחוב של
הונולולו. אף אחד לא ישן. טייקר חייך כשראה את זה. התיישבנו מהר בבר חשפנות עם
בחורות עירומות. כולם שתו לכבוד יום ההולדת של אואן והחזרה של טייקר. חיבקתי את
אואן בדיוק לפני שעזב לנמל התעופה. זאת הייתה אחת מהפעמים היחידות שראיתי אותו
חוגג: הוא היה שיכור וחייך. טפחתי לו על הכתף ואמרתי "אני שמח עבורך. הגיע
הזמן שתחגוג!". "היה לי יום כזה נהדר," הוא אמר. "לא אשכח
אותו". גם אני לא. כעבור כמה שעות שכבתי במיטה, החדר מסתובב סביבי. לא ציפיתי
לכלום מהחתיכה הסינית שהייתה בחדר שלי ובהתה באוקיינוס. היא הסתובבה והורידה את
החולצה שלה. אהבתי את החיוך שלה. כשהיא הורידה את הג'ינס שלי הסתכלתי בעיניה.
התשוקה שלי תמיד הייתה גדולה יותר מהאשם שלי.
הרגשתי כאילו נסחפתי מזרם חזק בנהר. כשאואן ואני
כיכבנו, אנהיים, סן חוזה, שיקאגו וניו יורק עשו את העסקים הכי טובים מאז ימי
התהילה של האלקמאניה. כל אחד מאיתנו הרוויח בין 7,000 ל-10,000 דולר בשבוע. אפילו
מרת'ה הפסיקה לשנוא היאבקות לקצת זמן. חזרנו לאירופה בסוף מאי, ונחתנו בנירנברג
ב-29 במאי. אחרי המופע באותו לילה, שאלתי אחד מהמקומיים איפה היה בר רוק'נרול טוב,
והוא הציע לי מקום שנקרא טרקלין הלטאה. אמרתי לאוסקר, המנג'ר של מן און א מישן, לפגוש
אותי שם, אבל כשהגעתי לשם עם קיד, עוזרי הנאמן לאחרונה, התברר שזה מקום עם האבי
מטאל כשגלוחי ראש נאו-נאציים שמרו על הדלת. ואז אוסקר הגיע ולא שם לב לפרצופים של
השומרים. כשאמר "מה קורה, ברט?" אמרתי לו להישאר קרוב אליי. רק
אז הוא הסתכל על המקום והבין שהיה עדיף ללכת לאסיפה של ה-KKK. אבל אוסקר היה גבר ולא היה
מוכן ללכת לשום מקום. אז שתינו קצת בירה, ואוסקר התוודה בפניי שקורה משהו בינו
לבין שון, רייזור ודיזל, שהבהירו שהם לא מחבבים ממש את MOM. אמרתי לאוסקר שאם זה רציני
שיספר לי ואשים עין על הדברים. אז אוסקר יצא, הינהן בנימוס לגלוחי הראש, שהינהנו
בחזרה ותהו אם היו לו ביצים שפשוט לא היה לו מוח!
ב-4 בבוקר, קיד ואני היינו בגרין נוס, שהיה מלא
באנשי צבא אמריקנים ובמעריצים שיכורים שביזבזו את כל כספם בלטייל יחד עם המתאבקים
ולחגוג איתם. המנג'ר לשעבר של קאמאלה, הרווי וויפלמן, פגש מעריצה בריטית בגרמניה
והתחתן איתה כאילו הייתה כלה בהזמנה. יוקו, כמו צפרדע ענקית עם קוקו, עישן סיגריה
ליד מייבל, שהיה שחור כמו פחם וגדול כמו הר. איזו ברת מזל תזכה בלב שלהם? דיזל
נופף לי מעבר להמון. וינס נתן לו את החגורה הביניבשתית כדי שיוכל לעבוד איתי בקינג
אוף דה רינג. מאז שהגיע ל-WWF, הוא היה רק שומר הראש של שון, ודאג בנוגע לקרב שלנו. חיבבתי את
קווין ואמרתי לו שאעשה כל מה שאני יכול כדי לגרום לו להיראות טוב. הוא אמר לי
שמוקדם יותר באותו ערב, שון ורייזור כל כך נהרסו מהכדורים עד שמעריצים היו צריכים
להביא אותם לחדר שלהם. בעיית הכדורים יצאה משליטה. ברלין הייתה השיא של סיבוב
ההופעות. כשעשיתי מפגשי חתימות היה צריך לסגור את הרחובות. חתמתי במשך יותר מארבע
שעות כדי לשמור על השקט. ואז הלכנו לאיטליה. במילאנו, אחרי קרב עם אואן, עמדתי על
החבל האמצעי בפינה וראיתי אותו הולך ומסתובב לעברי כדי לסמן לי אצבע משולשת. כמעט
צחקתי כשהכניס את ידיו מתחת לבתי השחי וניענע אותם כשצעק "אתה פחדן!". המוזיקה
שלי התנגנה כשילדים קטנים נצמדו אל קירות הבטיחות ונתתי כיפים למאות מהם כשהלכתי
בחזרה. לא יכולתי שלא להרגיש שהיד שלי נגעה במלאכים. למחרת היום האוטובוס נסע ליד
הריסות הקולוסיאום ברומא, איפה שהגלדיאטורים פעם נלחמו באריות, נמרים ודובים מורעבים
ואכזריים, עד למוות בצורה של בידור. ליד הקולוסיאום היו פוסטרים שקידמו את אואן
ואותי. מה שלא עשינו, זה היה יותר הגיוני ממה שהגלדיאטורים עשו. מי חשב ששני האחים
הארט ילחמו ברומא ממש ליד הקולוסיאום?
לפעמים זה היה יותר מדי עבור שנינו.
בפרק הבא: "גדול יותר מכל מה שדימיינתי"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה