בערב השנה החדשה, ארזתי שוב לקראת הדרכים. לא
יכולתי שלא להרגיש כמו סוס עייף שמחובר לעגלה עוד פעם. הייתה לי תחושה ש-1995 תהיה
שנה גורלית עבורי. אמרתי לעצמי שזה לא בשליטתי ושעליי לעשות כמיטב יכולתי. אחרי
שהיה לי חופש של שישה שבועות, זה היה מוזר להגיע לחדר ההלבשה ביוסטון סאמיט.
שיפשפתי את עיניי העייפות כשראיתי את קפטן קירק עומד מולי. וויליאם שטנר הופיע ב-RAW כדי לקדם את סדרת המדע
הבידיוני החדשה שלו, טק וורס. הוא היה בחור נחמד, אבל כולו היה עסקים. בסוף הקרב
שלי מול ג'ף ג'ארט (זה), שהמנג'ר שלו היה הרודי, אני זוכר שאמרתי לקפטן קירק
"קדימה, תן לרודי מכה!". נדהמתי כשראיתי את שטנר נותן מכת מרפק לרודי ומפיל אותו מעבר לחבל.
בינתיים, ג'ים החמיץ כמה צילומים לאחר חג המולד
ושוב פוטר. זה היה חבל, כי וינס עמד לשים את תארי הזוגות עליו ועל אואן, ואואן יכל
להיות הבייביסיטר המושלם. זה לא עזר לו כשאלי חפרה לו חור עמוק יותר בכך שהתקשרה
ל-JJ דילון ולמזכירות של וינס והתחננה בפניהם שירחמו על ג'ים. כשזה לא
עזר, היא קיללה את כולם. דייבי גם טבע בבעיית סמים רצינית. רגע אחד הוא דיבר אליי
ורגע אחר הוא היה ממש שפוך. הוא כבר היה נסער כי אמו גססה מסרטן הקיבה באנגליה.
כשהוא נסע איתי הוא לקח כל כך הרבה סומאס, מרפה שרירים פופולארי וחזק, עד שהפך
לזומבי שרייר שוב ושוב "יש לי בעיות". מאז שלקח את החגורה, דיזל הוכיח
שלא היה לו מספיק ניסיון כדי להוציא קרב טוב עם באקלנד. עבור המעריצים הרציניים
הוא הגיע מהר מדי לטופ והיה כמעט בלתי אפשרי להרגיש סימפתיה עבורו, כי היה נהג
משאית קשוח. אבל אחרי שחזרתי בינואר, קווין התחיל להיות פחות מעוניין בעצות ממני
ושמתי לב איך שון, רייזור וקיד שמרו עליו כאילו היה כלב מפואר וגדול. הם כולם ניסו
לרחרח לו את התחת. ריחרחו מספיק את שלי כדי שאדע. קווין גרם למרמור בקרב חלק משאר
המתאבקים כי לא היה האלוף של כולנו, אלא רק לחבורה הקטנה שלו. ב-22 בינואר 1995,
היה לנו קרב תואר ברויאל ראמבל (הנה). וינס דאג שהכוכב החדש שלו יגמור כהיל גמור, מה
שיהיה רע לביזנס. המעריצים שלי רצו שאקבל שוב את החגורה, והבטחתי לקווין שהדרך
היחידה לבצע את זה תהיה לתת לי לתקוף, אך לשמור עליו חזק. אחרי קרב טוב ושווה, עם
כל מיני התערבויות מבחוץ מצד אואן, שון, באקלנד, ג'ארט והרודי, הקרב הסתיים בסוף
בפסילה. אחר כך, קווין לחץ את ידי והודה לי על הקרב הטוב הראשון שלו כאלוף. הוא לא
הבין שכל מה שהייתי צריך לעשות כדי להפוך אותו להיל היה להתחיל למכור בדרמטיות,
אבל לא הייתי כזה.
שון ניצח בבאטל רויאל, מה שקבע את מקומו במיין
איבנט מול דיזל ברסלמניה 11. אבל המגן מה-NFL, לורנס טיילור, ישב בשורה
הראשונה וגנב את ההצגה מתחת לאפם של שון ודיזל כשנדחף בידי באם באם ביגלו הזועם.
ממש כמו אצל יוקו, הראש של דיזל גדל מהר מאוד מההבטחות שוינס נתן לו כדי לגרום לו
להרגיש חשוב ומהצ'קים, מההטבות ומאור הזרקורים. אבל קווין גם גילה שלהיות אלוף זאת
עבודה קשה. כמוני, הוא האמין לוינס כשאמר לו שיהיה אלוף הרבה מאוד זמן. אבל דיזל
לא היה DRAW, והוא כעס שהקידום שהוביל לרסלמניה 11 לא היה עליו אלא על קרב בין
באם באם ולורנס טיילור. במסיבת עיתונאים בסן פרנסיסקו, שון ודיזל ישבו ביחד
בפתיחות לפני המעריצים והתקשורת: חוסר כבוד משווע לקייפייב מצד האלוף ויריבו. אפילו
שאז כמה מעריצים- המארקים החכמים- התחילו להבין שהיאבקות הייתה וורק, לא לשמור על
קייפייב היה עלבון מכוון לאולד סקול ולשאר המתאבקים. זה היה רע לביזנס ולא יכולתי
להיות מאוכזב יותר משניהם.
WCW העקשנית הוסיפה עוד אירועים. לוינס היו הסכמי בלעדיות עם ענקי
כבלים ששידרו את ה-WWF שלו, בדומה לעסקאות שמנעו מכל אחד אחר להריץ היאבקות בבניינים
"שלו". כדי לשמור על שליטה בכבלים ולהמשיך לשלוט בתעשיית ה-PPV שהוא, בעצם, עזר ליצור
מלכתחילה, וינס הבטיח להפיק אירועים חודשיים. מה שהתחיל כמופע הרסלמניה השנתי בכל אביב
כבר הפך לחמישה מופעים כל שנה עם מלך הזירה ביוני, סאמרסלאם באוגוסט, סרבייבור
סירייס בנובמבר והרויאל ראמבל בינואר. עכשיו, בכל חודש שבו לא היה PPV, עמדנו לעשות קונספט חדש
שנקרא "אין יור האוס". רסלמניה עדיין תהיה המופע הגדול ביותר של השנה,
עם ארבעת האירועים הגדולים לצידה ואירועי האין יור האוס רק ימשיכו את
הסטוריליינים. הסכנה הייתה שעם כל כך הרבה אירועים בתשלום בין שני הארגונים, השוק
יגיע לרווייה והמופעים הגדולים יאבדו מהייחוד שלהם. שלא לדבר על היוקר למעריץ
המזדמן שכתוצאה מכך, ייאלץ לבחור בין ה-WWF ל-WCW. אין יור האוס עמד להתחיל
במאי, ווינס היה צריך שהמתאבקים השחוקים שלו ימצאו כוחות כדי לעזור לו לנצח את WCW. הפרשן ג'ים רוס גם נהפך ליד
ימינו של וינס במחלקת הבוקינג, כשפאט נשאר יותר בפלורידה עכשיו. עבור האירוע
הראשון, הם קבעו שהאקושי יעבוד איתי, אבל וינס גם רצה שאעבוד באותו מופע מול לולר
ואוציא אותו אובר כדי לבנות לקרב חוזר ענק בקינג אוף דה רינג. ב-2 באפריל טסתי
להרטפורד עבור רסלמניה 11 עם דאלאס ובלייד. דאגתי מהקרב שלי עם בוב כי ידעתי
שהרעיון של וינס שנשתמש רק בהכנעות בקרב יבטיח שנסריח את הבניין. כשיצאתי לפגוש את
בוב קיבלתי פופ ענק, אבל מהרגע שהפעמון צילצל הקרב צנח (אוי ווי...). רודי פייפר היה השופט
האורח והמשיך לתקוע את המיקרופון בפנים שלנו ושאל "מה אתה אומר?" שרק
נשמע קומי וגרם לקהל לצחוק. התכווצתי, וחשבתי שאף אחד לא יכול לצחוק במהלך הקרבות
שלי אלא אם כן ארצה זאת! כמה שאני ובוב ניסינו, הקרב הפך לפארסה. בסוף בוב ניסה את
הצ'יקן ווינג, אבל עברתי מאחוריו והפכתי את זה, ונעלתי את האחיזה שלו עליו,
כשנפלתי אל המזרן. בוב גילה, כמוני, שהאחיזה כאבה מאוד, כל כך עד שכשרודי דחף את
המיקרופון לפניו של בוב ושאל "אתה מוותר?" בוב רק הצליח לצרוח
"כן!". בוב היה אמור להגיד "אני פורש", אבל כשהאחיזה הכואבת
עצרה לו את הנשימה, לרודי לא הייתה ברירה אלא לצלצל בפעמון ולהכריז שניצחתי.
זה היה, בלי שום ספק, הקרב הכי גרוע שלי ב-PPV בכל הקריירה שלי. לדיזל היה
קרב טוב מול שון, שבו שניהם עבדו קשה, אבל שון הגזים וזהר יותר מהאלוף, והזכיר לי
סרט ישן של באגס באני בו באגס הצליח להערים על שור חזק אך טיפש. כששון נתן לדיזל
את הסופרקיק שלו וכיסה אותו, ארל האבנר נפצע כמו שהיה צריך, ואחרי נצח הוא סופסוף
זחל כדי לספור. כשדיזל יצא מזה לקריאות בוז, מיד ידעתי ששון שיחק בו. דיזל אמנם
ינצח את שון קצת אחר כך, אבל זה לא מספיק כדי לבנות את דיזל לקרב החוזר שלהם
באירוע האין יור האוס של יוני (הערת המתרגם: איזה אירוע? קינג אוף דה רינג זה
ביוני!). כל מה שאנשים יזכרו מקרב האליפות של דיזל ברסלמניה זה שון מייקלס,
ובבירור זה מה ששון תיכנן כל הזמן. בפאניקה בחדר ההלבשה, התוכניות שונו, ושון הפך
לבייביפייס למחרת היום ב-RAW. בנוגע למיין איבנט, לורנס טיילור ניסה ממש הרבה, בהתחשב בחוסר
ניסיונו. באם באם קרע את התחת שלו כשסחב את LT, והוציא אותו אובר אחרי מכת
מרפק מהחבל, מה שהציל את אחד מאירועי ה-WWF הגרועים ביותר שאני זוכר.
הפייס טרן הפתאומי של שון תקע את הכל. ראיתי מיד שהוא היה היריב הישיר שלי עכשיו.
הייתי שם 11 שנה, 5 שנים בייביפייס. חלק מהמעריצים חיפשו כוכב חדש, והיה ברור שזה
יהיה שון. הוא לא היה קשוח מספיק כדי להעמיד פנים שהוא ברט הארט. לא אכחיש שהיה לו
כישרון ענק, אבל וורקר טוב צריך לדעת להתאבק מול כולם, ושון ידע לסחוב רק את מי
שהתאים לו. הבנות צרחו עבורו כשעשה ספוטים מטופשים של פלייר, כמו שהיריבים שלו
משכו את המכנסיים שלו לקרסוליו במהלך סאנסט פליפ, אבל רוב הגברים בקהל שנאו אותו
על כך שהיה יותר מדי חמוד.
אחרי ההקלטות ב-5 באפריל, עמדתי בצד הכביש עם דאלאס
ובלייד בלילה זרוע כוכבים כשהשתן שלנו השפריץ לשלושה גבהים שונים. כשהירח הציץ
מעבר לעננים, תהיתי כמה אבות מתאבקים במשך השנים נהנו מרגע כזה עם בניהם. בום.
ב-21 באפריל, שוב הייתי בגרמניה. היה הרבה מירמור בקרב החבר'ה בנוגע לדיזל, שון,
רייזור והקליקה הברורה שלהם. רוב המתאבקים מצאו את הגישה של שון כקשה והוקל להם
שלא היה בסיבוב ההופעות. החבר'ה תמיד היו הראשונים שהרגישו בירידה בביזנס, ורבים
מהם יידעו אותי שהם שמחו הרבה יותר על המשכורות שלהם כשאני הייתי האלוף. זה הזכיר
לי את איך שהרגשתי כשווריור לקח את החגורה מהוגאן. ישבתי עם דייבי, לקס וג'ף ג'ארט
בשוגר שאק במינכן. אולי הייתי מלך מופל, אך עדיין העפתי את הגג כל לילה, במיוחד
באירופה. דייבי קיצץ את שיערו והציג ראש שטוח שנתן לו מראה רענן וקשה, והוא התלהב
מהאפשרות של ליצור צוות חדש עם לקס. נהניתי לדבר איתו על הימים של סטמפיד, וצחקנו
על הפעם שבה ג'ים תקע עיני דגים במכנסיים של דייבי. שמחתי לראות אותו צוחק, אז
נתתי לו מכות קטנות בצלעות כל פעם שניסה להזמין. הוא צחק כל כך עם גומות החן שלו,
עד שלא הצליח להזמין. הוא אמר לי שקיווה לעבוד איתי שוב ושחשב על להפוך להיל רק
כדי שיוכל לאתגר אותי. "הפוקינג קליק מנסים להשתלט עכשיו," הוא אמר.
"פוקינג שון שוקל בקושי 90 קילו".
"שון בחור טוב, אבל יש לו את החבר'ה שלו." אמרתי. "לרוע מזלי, אחד
מהם חמור". חגגתי את הסיום של עוד סיבוב הופעות בקוקיס בפרנקפורט וחשבתי על
איך שאוכל להדהים אותם באין יור האוס עם שני קרבות שונים לגמרי מול האקושי ולולר.
דיזל התאבק מול סייקו סיד כתוצאה מרסלמניה 11,
והייתי בספק שיתעלו מעליי. מה שהיה חסר לסיד אודי בתור וורקר הוא השלים במראה שלו:
הוא היה שרירי בגובה 2 מטר, עם לסת מרובעת גדולה ושיער בלונדיני מתולתל. אואן
ויוקו עמדו לזכות בחגורות הזוגות באין יור האוס (הערת המתרגם: לא, הם עמדו להגן
עליהן, הם זכו בהן ברסלמניה), מה שיעזור כיוון שאואן ומרת'ה ציפו לילד שני
באוקטובר. לאואן לא היה מושג אם או מתי נעבוד שוב ביחד, וניחמתי אותו: "אל
תדאג, נרקוד את ריקוד המוות מתישהו". הקרב שלנו לא היה אמור להיות הרבה
כהאקושי ואני פתחנו (בקרב הזה) את האין יור האוס הראשון ב-14 במאי, 1995 בסירקיוז, אבל ממש
העפנו אותם עם מהלכים אוויריים אדירים שנראו ביפן. ואז גילגלתי אותו יותר מסושי
עבור ההצמדה. דיזל וסיד נתנו את הקרב הממוצע שציפית לו. לקרב השני שלי (הזה), מול לולר,
היה הרבה היט, במיוחד כשהאקושי התערב ועזר ללולר לגנוב הצמדה עליי. בסוף הלילה,
וינס אמר לי שהקרבות שלי הצילו את המופע. קווין זעף ונתן לי מבט כאילו רצה לבעוט
בחגורה הזאת אליי. במהלך השבועות הבאים צפיתי בסיד ובדיזל מתקשים לסחוב את המיין
איבנטים כשהייתי בקרבות מול האקושי. בינתיים, לולר ואני בנינו היט לקרב חוזר במלך
הזירה, אליו הכנסתי את לולר כשנתתי לו לקבוע איזה סוג קרב שרצה. הצלחתי להביא את
כריס בנואה לניסיון בהקלטות בג'ונסטאון, פנסילבניה, ב-7 ביוני, כשעבד עם אואן. הם
שמו קרב היאבקות שהיה מרשים כל מתאבק בכל מקום. היה עוד אחד שבא מ-WCW, פול לווסק, באדיבילדר גדול
אף שיצא מבית הספר לאימונים של קילר קוואלסקי. הוא היה וורקר סביר שמיהר להתחבר עם
חברו הותיק קווין נאש.
באותו לילה נסעתי לפיטסבורג עם אואן ובנואה. לפי
כמה שאואן דיבר על התינוק, הבנתי שהתלהב מכך שיהיה לו ילד שני. בנואה נראה ממש שמח
בשבילו, והבנתי אז ששני אלו היו קרובים. כמו אואן, כריס היה מתחן ידוע לשמצה,
ונהניתי לשמוע מהם סיפורים מהתקופה שהיו ביחד בקלגרי וביפן. הייתי בטוח שבנואה
יוחתם, אבל פאט וג'ים רוס ויתרו עליו מסיבות שאף אחד שפוי לא הבין, במיוחד בהתחשב
בכך שלוינס לא היו הרבה מתאבקים. הקהל הרגיל של פילדלפיה בא למלך הזירה ב-25
ביוני, ומספר גודל מביניהם הפך לתומכי הארדקור של ECW, בעיקר בגלל שהארגון צמח שם.
הקרב שלולר בחר בו הפך לקרב "נשק לי את הרגל" (הסטיפולציה המוזרה). הטיפשות שלו הייתה בדיוק
מה שהקהל רצה לנעוץ בו את שיניו. לולר ואני נתנו עוד קטטה גדולה, שהסתיימה בזה
שישבתי על הפינה הראשית, התרתי את השרוכים, הורדתי את המגף שלי ותקעתי את האצבעות
שלי בפיו של ג'רי. אפילו קיפלתי את ג'רי כמו אקורדיון ותקעתי את הרגל שלו בפיו.
דיזל נפצע במרפק, מה שהיה ממש גרוע לאלוף, כי הכל נבנה סביבו ועכשיו הוא לא יכול
היה לעבוד. המשכורות ירדו, גם המורל. בטיסה הביתה סופסוף מצאתי זמן ללמוד את
השורות החדשות שלי לפרק הראשון בעונה השנייה של היונה הבודדה. הייתי בשתי תוכניות
כאיש ההרים לות'ר רוט, ועכשיו הייתי דמות חצי קבועה. ראיתי את היונה הבודדה כהפסקה
מהיאבקות. עדיין התאבקתי בסופי שבוע, אבל סופסוף היה לי יותר זמן בבית, וחגגתי את
יום הולדתי ה-38 ואת יום נישואיי ה-13. עולמי הסתובב מהר כמו הגלגלים של האופניים.
בלייד רכב לפניי והערכתי את זה כשאמר "אל תדאג לי. אני ילד קטן ושמח!".
גם אני הייתי.
שון היה האלוף הביניבשתי עכשיו. כשהייתי בבית,
הקליק הכניסו את עצמם לכל המקומות הגדולים, וזה לא ישב טוב אצל החבר'ה בחדר
ההלבשה. הגעתי ל-RAW בלואיביל, קנטקי, ב-24 ביולי, ושוב נלחמתי מול האקושי (הנה הוא). חיבבתי
אותו מספיק כדי לבסס אותו כהיל רציני, אבל לצערי, בגלל מזגו האדיב, כל מי שעבד
נגדו מאז החליט לחסל אותו. הוקל לו לראות אותי והוא הרצין כשאמרתי לו שפשוט נצטרך
לצאת לשם ולהראות שוב לכולם. תיכננתי קרב עם כל המהלכים האוויריים שחשבנו שהיו
מסוכנים מדי עבור הקרב שלנו באין יור האוס. באמצע הקרב, הייתי על הרצפה כשהאקושי
רץ אל החבלים ועשה גלגלון, עמידת ידיים וסלטה הפוכה מעל החבל, ונפל עליי במה שדייב
מלצר תיאר כספייס פליינג טייגר דרופ הראשון אי פעם בארה"ב. עם קיק אאוט אחד
אחרי השני, העפנו את הגג עד שנתתי לו סופלקס מהחבלים ונעלתי שארפשוטר. הלואיביל
גארדנס עפו באוויר. בחדר ההלבשה, אואן עמד עם כמה מתאבקים אחרים, מחא כפיים וצעק
"הטוב ביותר שיש! הטוב ביותר שהיה! הטוב ביותר שיהיה אי פעם!". דייבי
בוי בגד בלקס והפך להיל. שוב פעם ביקשו מאנדרטייקר לחולל נס, הפעם עם מייבל, שזכה
בכתר מלך הזירה. ובוב באקלנד רץ לנשיאות ארצות הברית. לא באמת, אבל המון אנשים ממש
האמינו שהיה מועמד! כהמשך לפיוד שלי מול לולר, הסטוריליין המשיך והוא אמר שהפה שלו
חלה מהרגל שלי, אז עכשיו עליי להתאבק מול רופא השיניים שלו, ד"ר אייזיק
יאנקם, בסאמרסלאם באוגוסט. יאנקם היה בעצם טירון בעל שיער מתולתל וכתפיים רחבות
בגובה מטר תשעים בשם גלן ג'ייקובס, שרק התחיל לעבוד בטריטוריה של לולר בממפיס.
לאחר מכן הוא נודע כקיין.
מצאתי את זה קשה להתלהב מלעבוד בסטוריליינים המצויירים
שוינס תיכנן עבורי, במיוחד בקרב שלי באין יור האוס בספטמבר שבו הייתי אמור להילחם
מול פייר לאפיט בגלל שגנב את הז'קט שלי (בקרב פה). ניסיתי לעבוד באנגלים הללו כמיטב יכולתי.
בלילה אחרי ההקלטות באוונסביל, במטינגלי, בר ספורט בבעלות הניו יורק יאנקיז, טייקר
ישב איתי והתוודה בפניי שלא סמך על שון. בזמן שלא הייתי, הקליק התהלכו וחשבו שהחרא
שלהם לא מסריח. לפתע הוטרדנו ממשהו שקרה בקצה הבר. שון פלט איזו אמירה גזענית,
והמצב התחמם כי רייזור בא ונגח באיזה בחור שחור. דיזל עמד שם כדי לשמור על שון,
שלקח קצת סומאס ולא יכול היה לפעול בנידון. בצללים היה פול לווסק, שעכשיו עבד בתור
האריסטוקרט העשיר האנטר הרסט הלמסלי, שבעתיד יהיה ידוע כטריפל אייץ'. יחד איתו
הייתה החברה שלו, ג'ואני לורר, שגם יצאה מבית הספר של קוואלסקי, ועבדה עכשיו בתור
שומרת הראש שלו, צ'יינה. היא הייתה שומרת ראש שהזכירה את האלק האיום עם פאה שחורה,
אבל דיברה בקול קטן וצייצני. צ'יינה נראתה יותר שרירית מרוב החבר'ה, אבל למיטב
ידיעתי וינס מעולם לא בדק את הנשים. מוקדם יותר באותו היום וינס אמר לי שדיזל לא
הצליח כאלוף, ותירץ את זה במרפק שלו. אבל תמיד חשבתי שדיזל היה חשוב כמת אחרי שנלחם
מול שון ברסלמניה 11. אמרתי לוינס שקווין צריך סימפתיה, ושידעתי איך יוכל לקבל
אותה. אוכל לנצח אותו באמצעות רעיון שקיבלתי כשצפיתי בסאבו ב-ECW מתרסק דרך שולחנות. זה היה
סיום חדש והייתי אמור להפסיד לקווין בחזרה את התואר ברסלמניה 12. כשהסברתי את זה
לוינס, הוא רשם את זה במהירות בפנקס השחור הגדול שלו.
כעבור 3 ימים, היאבקות הייתה חלום מוזר ורחוק.
ישבתי בסט של היונה הבודדה בבר שנקרא מועדון האמברוסיה, וחיכיתי לסצנה הבאה שלי.
התלהבתי לשמוע שכנראה בטוח שאהיה דמות קבועה בעונה הבאה, ואשחק את השריף בכל 16
הפרקים. ב-6 באוגוסט, וינס התקשר אליי ואמר לי שרצה שאזכה בחגורה בסרבייבור
סירייס, בהתרסקות דרך שולחן. הקשבתי כשוינס סיפר לי את הסיום שלי כאילו מעולם לא
שמעתי עליו לפני כן. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה שקרא משהו בפנקס השחור
הגדול שלו וחשב שזה רעיון שלו. כל מה שיכולתי לעשות היה לקוות שהוא ירשום גם את
הרעיונות שלי מעכשיו! אבל הוא רצה שאפסיד לשון את התואר ברסלמניה, ולא לקווין.
"יש לך בעיות בנוגע לכך?". חשבתי על כך. למרות איך שהחבר'ה הרגישו
כלפיו, שון היה וורקר טוב ושילם את חובותיו כפי שראיתי אותם. כמובן שלא הייתה לי
בעיה עם זה. התזמון היה מושלם. אוכל ללכת אל תפקיד השריף שלי ולצלם כל הקיץ,
ולהופיע מחדש בדיוק בזמן לסאמרסלאם 96. באמצע אוגוסט, פאט לקח הפסקה, ופינה
בהתנדבות את מקומו כדי שוינס יחתים את המורה של ג'ים רוס, הפרומוטר של לואיזיאנה
(ולאחרונה הבוקר של WCW) ביל וואטס. חשבתי שזה דבר טוב, במיוחד בגלל שוואטס היה קשוח ישיר
שרצה שהיאבקות תראה אמיתית. היה לי קרב טוב יותר ממה שכולם ציפו מול ד"ר
אייזיק יאנקם בסאמרסלאם (קיין של פעם!). התלהבתי לגלות שלמרות שהיה ירוק, גלן ג'ייקובס היה מוכן
להקשיב וללמוד. אמרתי לו להתגאות בעצמו, והוא עשה זאת. ב-4 בספטמבר, WCW התחילו תוכנית ביום שני
שנקראה מאנדיי נייטרו מול RAW. מרכז תוכנית הבכורה שלהם הייתה הבכורה של לקס לוגר, שכמו רנדי,
קרא את הכתובת על הקיר ועזב את ה-WWF לפני שזה יהיה מאוחר מדי.
אואן ויוקו הפסידו את התארים לצוות קאובויז צעיר
בשם הסמוקינג גאנס. אואן היה עכשיו האב הגאה לילדה בשם אתנה. עבור כל הפעמים בהן
מתח אותי, סיפרתי לכולם בלי להניד עפעף שהוא קרא לה על שם סטו! זה די היה מצחיק
לראות כמה כעס כשכולם בירכו אותו על לידתה של ביתו, סטואלה. סופסוף הצלחתי להשיב
לו כגמולו. לא היה אכפת לי להוציא את שון אובר ברסלמניה 12, אבל ידעתי ששון הוא לא
הבחור שימלא את מקומי, והייתי ממש בטוח שלא יהיה DRAW יותר טוב ממני. הבדל אחד
גדול ביני לבין שון, שעלה לו ביוקר, היה שאני כיבדתי את האנדרקארד. תמיד לחצתי את
היד של הג'ובר הכי קטן. בייביפייס קטן באופן יחסי תמיד צריך הילים שיעזרו לו, אבל
שון התייחס להרבה מתאבקים כאילו לא היו טובים מספיק כדי לעבוד איתו. הקליק הצליחו
לבודד את עצמם מכולם, אפילו מצוות הזירה. רון האריס, אחד מהתאומים הגדולים
והקירחים שנקראו האחים בלו, לא שמח ממה ששון אמר על הקרב שלו. הוא תפס את שון
המפוחד בצוואר במקלחות של מדיסון סקוור גארדן ואמר לו שאם יתחכם איתו שוב הוא
ידחוף לו את הראש בתחת! שון אפילו נזף בצ'יף, במה שהיה תחילת הסוף עבור אחד
מהגנרלים הנאמנים ביותר של וינס. ביל וואטס שרד רק כמה שבועות, והתפטר ב-13
באוקטובר כשהבין שוינס פשוט לא הקשיב לו. התברר לי שוואטס פרש בגלל שוינס רצה
להעביר לשון את החגורה. הוא חשב ששון היה קטן מדי ושעדיף להשאיר את החגורה אצלי.
וינס החזיר את פאט לעבוד איתו על הבוקינג אבל הפחית את העומס ממנו כשמינה את ג'רי
בריסקו לאחראי על המתאבקים.
בריסקו נצמד אליי והעמיד פניי חבר ותיק, אחד
מהחבר'ה, וכיוון שלא הייתה ברירה, ניסיתי לסמוך עליו. ביום אחרי שוואטס התפטר, שון
הסתבך פעם אחת יותר מדי, והפעם עם חבורה של נחתים בבר בסירקוז. לפי דייבי, שהיה שם
עם קיד, שון התחיל עם חברה של אחד מהם שמילצרה. בסוף הלילה שלושתם היו מסוממים
בסומאס, והמלצרית הציעה להסיע אותם בחזרה למלון. הם דידו אל המכונית שלהם, רק כדי
לפגוש- תלוי לאיזה גרסה אתם מאמינים- בארבעה עד תשעה נחתים זועמים. שלושתם היו
חסרי אונים. החיילים הוציאו את שון מהמושב הקדמי, כשדייבי וקיד נאבקו באיטיות כדי
לצאת מאחורה. קיד ניסה בפתטיות לתת בעיטות קראטה, אבל היה כל כך מנומנם עד שדחפו
אותו כמו דחליל. דייבי היה כל כך מסומם עד שבקושי יכול היה לעמוד, אבל כמה שניסו,
הם לא הצליחו להוריד אותו. הוא התכווץ מכאב כשסיפר לי איך הם הטיחו את ראשו של שון
בדלת המכונית והתחילו להרביץ ולבעוט בו, כששון היה כל כך מסומם עד שלא יכול היה
אפילו להגן על פניו. באין יור האוס בוויניפג ב-22 באוקטובר, שון עשה הופעה קצרה,
והסביר שתשעה נחתים תקפו אותו ושהוא לא יתאבק לקצת זמן. באופן נוח למדי הוא ויתר על
התואר הביניבשתי לטובת רייזור באותו יום, דרך יבוא מ-ECW בשם שיין דאגלס, כדי שיוכל
ללכת הביתה כדי להחלים. כיוון שהתואר הביניבשתי עדיין היה מקום עם הרבה כסף,
התחושה בחדר ההלבשה הייתה שהקליק שוב דאגו לעצמם. הייתי פרשן אורח עבור הקרב של
דיזל עם דייבי, ונכנסנו לקרב דחיפות כשהייתי שם. דיזל לא קיבל שום עזרה מהקהל
הקנדי, והקרב נהרס מספיק עד שוינס הוריד את האוזניות שלו בגועל ואמר "גועל
נפש!". זה היה בדיוק כש-WCW הצליחו לעשות את הבלתי יאומן ולנצח את וינס ברייטינג, מה שרק גרם
להכל להיראות גרוע יותר.
הקרב שלי מול דיזל בסרבייבור סירייס (מומלץ) היה פיזי באופן
אלים. השלמנו אחד את השני, ועבדנו ובנינו את הקרב במשך 25 דקות עד שקפצתי על דיזל.
הוא זז מהדרך ונחתתי על הרצפה המרופדת. דיזל משך את עצמו לתוך הזירה באמצעות החבלים
כשקמתי על רגליי באיטיות. כשעברתי את שולחן השדרים התחלתי לטפס על צד הזירה,
כשדיזל רץ מעבר לארל האבנר, והשתמש בחבל כדי לשגר אותי אל תוך השולחן, שלא הפכו
אותו למספיק טוב לנחיתה. הוא לא נשבר כפי שהיה צריך להישבר וזאת הייתה נחיתה קשה. כששכבתי
פגוע וחסר אונים על השולחן המנופץ, דיזל יצא וזרק אותי לתוך הזירה כמו בובת
סמרטוטים, כל זה בזמן שהתנהג כאילו דאג לגביי. הוא הרים את הכפפה השחורה שלו והכין
אותי לקראת לג'קנייף שלו כשנפלתי וגילגלתי אותו בסמול פאקג' מהיר עבור האחת...
שתיים... שלוש. הקהל התפוצץ! במה שהיה האירוע ה-41 שלי, זכיתי בתואר ה-WWF בפעם השלישית. דיזל דחף בזעם
את השופט ונתן לי לא אחת, אלא שתי ג'קנייף פאוורבומב סלופיות וכואבות שעילפו אותי.
השופטים רצו אל הזירה כמו שוטרים ודיזל השאיר אותם על המזרן. ברגע לא מתוסרט, הוא
עמד מעליי, זרק את תואר העולם על החזה שלי, הביט עליי וסינן "אל תשכח מי עשה
לך את הפאקינג טובה". זה היה אותו בחור שלפני שנתיים, לא עשה שום דבר חוץ
מלהתחנף אליי. חשבתי שוינס ידגיש את העובדה שהייתי עכשיו 3 פעמים אלוף WWF, אבל טעיתי. יום אחרי שזכיתי
בתואר, RAW הייתה בשידור חי מריצ'מונד, וירג'יניה, אבל הפרשנים רק הזכירו
כבדרך אגב שהייתי שוב האלוף, והראו קליפ קצר מהקרב. זה היה היום הראשון של שון מאז
שכוסח, והוא ודיזל לקחו את הבמה המרכזית. דיזל יצא כאילו זה היה ניצחון מקרי
עבורי. לא כל המעריצים קנו את האירוע, אבל כולם צפו ב-RAW, ולמשך קצת זמן הצד של דיזל
היה כל מה שרבים מהם יכלו לראות. מאוחר יותר באותה תוכנית, אואן עבד בקרב קטן שבו
קפץ ונתן בעיטה מסובבת לראשו של שון. לפי התוכנית, שון המשיך להילחם קצת, אבל אז
קרס והתעלף. רופאים בדקו אותו ווינס הגיע לזירה, ללא אוזניות, ונראה ממש נסער.
אואן היה מבולבל ועזב את הזירה. זה נעשה בצורה כל כך ריאליסטית עד שכמעט כל מי
שצפה בשידור חי חשב ששון באמת נפגע. בנות בכו בכל מקום, וזה הטיל צל על כך שתואר
העולם החליף ידיים.
יומיים אחרי שזכיתי בחגורה, הם סופסוף נתנו לי
להתראיין, אבל זה היה ב-RAW מוקלט, שאפילו לא שודר עד שבוע לאחר מכן. כאלה דברים ממש לא גרמו
לאלוף להיראות חזק יותר. למעשה, לפני שבכלל אמרתי משהו, באקלנד יצא משום מקום ונתן
לי צ'יקן ווינג עד ששופטים ואייג'נטים חילצו אותי ועזרו לי ללכת משם. נתתי לוינס
קרב של חמישה כוכבים מול דיזל, אבל העבירו את זה כל כך מהר עד ששכחו מכך. אפילו
הבנייה לקרב שלי באין יור האוס מול דייבי ב-17 בדצמבר לא הייתה קיימת, וכל תשומת
הלב הגיעה לאלוף לשעבר ולשון שהיה ממש פצוע. דיזל המשיך לרמוז, במהלך הריאיונות
שלו בשידורים חיים, שהשגתי את החגורה שוב רק בגלל שהתחנפתי לוינס. עכשיו הייתה לי
את החגורה, אבל לא היה לי את הכוח שבדרך כלל הגיע איתה. דיזל ושון היו בשליטה, ורק
סחבתי את החגורה עד ששון יוכל לקחת אותה ממני ברסלמניה 12. כשהוגאן, לקס ודיזל
נכשלו בלקחת את המקום שלי, וינס נראה נחוש לשים אותי בהמתנה ולוודא ששון יהיה המלך
החדש. וינס בטח הבין שהוא היה חייב לעשות משהו בנוגע לקרב שלי מול דייבי, אז הוא
הטיס את דיאנה להקלטות בריצ'מונד עם הרעיון שאולי דיאנה גם תהפוך להילית מולי. לא
אהבתי את זה בכלל.
קודם כל, חשבתי שזה לקח מכך שאואן היה הכבשה השחורה
של המשפחה, אבל עוד יותר מכך, עם כל כך הרבה בני משפחה שעוזבים אותי- אואן, ג'ים,
דייבי, ברוס ועכשיו גם דיאנה, יחד עם דיזל שאמר שאני חנפן- הרבה מעריצים יכלו
להסיק שקשה לחבב אותי. וינס הציע שאואן, דייבי, דיאנה ואני נדבר על מה שנעשה.
דיאנה אמרה מיד "אני פשוט אגיד לוינס שאעשה מה שירצה שאעשה". השתנקתי
והזהרתי אותה "לעולם, לעולם אל תגידי שתעשי כל מה שהם ירצו! הם יגרמו לך לגלח
את הראש שלך וללכת לאחור שם!". כעבור כמה דקות, אואן ואני דיברנו בפרטיות
מחוץ למשרד של וינס. אואן דאג מאוד שדיאנה תיראה רעה כאמא וכהורה ותגרום לכל
המשפחה להיראות רע. שמנו לב שדיאנה צותתה לנו ממאחורי הפינה. כשהלכנו למשרד של
וינס כדי לדבר על כך, דיאנה התעלמה מאזהרותינו. המילים הראשונות שאמרה לוינס היו
"אעשה כל מה שתרצה שאעשה, וינס". היא כל כך הכעיסה אותי ואת אואן עד
שקברנו את כל הרעיון מול וינס, שהחליט שעדיף להשאיר אותה מחוץ להכל עד שמשפט
התקיפה של דייבי יסתיים. חשבתי במשך שבועות על דרך לגרום לקרב להיות שווה משהו
בכלל. דייבי לא הציע כלום, וסמך עליי שאפתור את הכל. המוח שלי היה ריק. רק כשנסעתי
להרשיפארק ארינה ביום הקרב ראיתי שלט של בית מרקחת והבנתי שדם קטן יכול לשנות את
הכל. קניתי סכיני גילוח ומספריים. כשהגעתי לזירה הייתי נחוש לצאת מרשימת ההמתנה של
וינס ולהעיף אותם שוב פעם (בקרב הזה). דייבי ואני בילינו 15 דקות בבניית סיפור בשני חלקים.
כפי שציפיתי, בהתחלה הקהל לא היה מעוניין בסיפור שלנו. אחרי שנתנו להם חלק ראשון
לא מפתיע, שמתי את דייבי על הפינה וניסיתי לתת לו סופלקס משם. אבל כשניסיתי זאת,
הוא חסם אותי, ובכוחו המדהים הניף אותי והנחית אותי עם המפשעה על החבל הראשי. הקהל
נדהם כשנפלתי על הרצפה, והוצאתי בסוד את הבלייד מהפה שלי. כשקמתי דייבי רץ אליי
מאחור, ותקע אותי עם הראש במדרגות הברזל. חתכתי גבוה ליד השיער והדם נשפך, רותח.
כשדייבי תקף אותי, הראש שלי דימם חזק וכל מהלך פשוט זכה לפופ. אנשים שיבחו את
רוברט דה נירו על המסירות שלו כשהעלה 68 קילו כדי לשחק את ג'ייק למוטה בשור הזועם.
למה לא נותנים את אותו הישג למתאבקים מקצועיים שמדממים בשם הריאליזם? אחרי סדרה
נואשת של פולס פינישס, הצלחתי לגלגל את דייבי בגלגול אוקלהומה ישן עבור ההצמדה.
כשחזרתי לחדר ההלבשה, הרופא הכריז "זה חתך מהמדרגות!" כששם תפרים על
הראש שלי. דייב מלצר תיאר זאת כ"עוד קרב של חמישה כוכבים". לאט לאט,
הרווחתי את הכבוד של מלצר. והייתי גאה מכך שמלצר וכל שאר מעריצי ההיאבקות לא יכלו
לדעת אם דיממתי בכוונה או לא. אחרי ההקלטות למחרת היום, כמה מאיתנו היו בחדר של
קורט ושתינו בירה. רייזור לקח כמה סומאס והלך בהילוך איטי. מהר מאוד הוא היה
בחלומותיו כשסיפרנו סיפורי קרב. מייבל היה ממש מבואס, כי חטף היט כשנחת על טייקר
עם המרפק שלו וניפץ לו את ארובת העין. למזלנו, טייקר יכול היה לעבוד כל עוד לבש
מסכת מגן סגולה, שהזכירה קצת את פאנטום האופרה. קורט שיבח אותי כשגינה את הקליק בפני
1-2-3 קיד. כשהוא בהה ברייזור, קורט חיפש בתיק שלו, הדליק מכונת גילוח וגילח
בקז'ואליות את הגבה הימנית של רייזור. קיד הגן על סקוט כשקורט איים על הגבה
השנייה. "אל תעשה את זה, קורט, בחייך!". בהתחלה קורט הסכים עם קיד, אבל
כשכולנו חשבו ששכח מזה כבר, הוא פתאום פלט "לך תזדיין, קיד". הוא הדליק
את המתג וגילח את הגבה השמאלית של רייזור. רייזור לא התנגד, ורק הצליח ללבוש חיוך
חולמני.
בפרק הבא: "נחשים הם צייתנים"!
ובנימה אישית... תתבכיין ותתמרמר כמה שתרצה. לא משנה מה תגיד, לא משנה כמה תגיד שהוא הומו חלשלוש, לא משנה כמה תגיד שהוא 4 מ-10, לא משנה כל הריאיונות והפסק זמן, הם יותר גדולים ממה שהיית בכל חייך. HBK! HHH! nWo! ברט זה CRY!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה