פרק 35: "נחשים הם צייתנים"!
בינואר 1996, וינס חיפש אחרי כישרונות בכל מקום.
בדיוק בזמן עבור הרויאל ראמבל, הוא הביא את ויידר ששקל 180 קילו, ופרש מ-WCW אחרי שחטף טוב מפול אורנדורף
במהלך ויכוח מאחורי הקלעים. אפילו ג'ייק הנחש החליק בחזרה אלינו. הוא עזב את
העסקים כדי למצוא את אלוהים, ונשבע לא לחזור לעולם, אך כשהופיע בחדר ההלבשה, הוא
נראה בלוי וצנוע. הוא היה הרוס והתגרש ועדיין הופיע בתוכניות האוונגליסטיות בבקרי
ראשון כדי להגיד לכל מי שהקשיב שישו עזר לו להפסיק את ההתמכרות שלו לקוקאין. שמחתי
לראות את הגעתו של סטיב אוסטין, שעכשיו נקרא הרינגמאסטר, עם טד דיביאסי כמנג'ר
שלו. הרויאל ראמבל היה ההופעה הראשונה של שון מאז "זעזוע המוח", והוא ניצח
בשנה השנייה ברציפות, כשהוא רקד לו ברחבי הזירה והוריד את מכנסיו בציבור. דברים
כאלה גרמו לי ולהרבה מהחבר'ה לתהות לגבי שון. באותו לילה טייקר ואני גם עבדנו
באירוע המרכזי הראשון שלנו (חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי). הוא לבש את המסכה המגנה שלו ממתי שמייבל נפל על פניו.
בסיום, טייקר נתן לי טומבסטון באמצע הזירה והצמיד אותי כשידיי היו מקופלות אל
החזה, כשדיזל רץ בשביל הכניסה ומשך את ארל מהזירה, ומנע ממנו לסיים את הספירה.
האירוע הסתיים כשהתכופפתי בזירה עם ברך פצועה באמת, כשאני בר מזל שהחגורה עדיין
אצלי, וכשטייקר עוקב אחרי דיזל לחדר ההלבשה. זה לא ממש בנה אותי לקראת רסלמניה 12.
למחרת היום, בהקלטות של RAW בסטוקטון, עטפתי את ברכי הנקועה והצלחתי לעבוד בקרב
טוב יחסית (הנה) מול דאסטין ראנלס, הבן של דאסטי רודס, ששמר עליי.
הוא עבד בגימיק של פריק דו מיני בשם גולדאסט, שלבש
חליפת זהב מגומי, צבע פנים זהוב ופאה ארוכה ובלונדינית שהוריד לפני שהתאבק כדי
לגלות שיער קצוץ ולבן. גולדאסט היה אחת הדמויות הטובות שה-WWF המציאו מזה הרבה מאוד זמן,
ודאסטין עשה עבודה מעולה בלהתנהג כמו ווירדו חסר מין. וינס הוצף במכתבי שנאה
ושיחות טלפון מהומואים וקבוצות הורים כיוון שהילדים צרחו "הומו!", והוא
חייך למראה כל המחלוקת. בין אם המעריצים אהבו את זה או שנאו את זה, הם צפו. הוא
דאג רק כשלא היה אכפת להם. הפרויקט החדש של וינס היה סדרת קטעי "המיליארדר
טד", שלעגו לטד טרנר והציגו אותו כרדנק, ולעגו לרכישות שלו מה-WWF והציגו אותם כזקנים שעבר
זמנם. היו לו שני זקנים שחיקו את רנדי והוגאן בתור הנאצ'ו מן וההאקסטר. וינס בנה
אותם, ועכשיו הוא רצה לחסל אותם. כשהלכתי לעשות פרומו חי עם וינס, הוא אמר לי פשוט
לעשות שוט על הכל. אבל כששאלתי אותו באופן ציני אם עליי להגיד שה-WWF זה התוכנית של דיזל ושל שון
עכשיו, הוא גימגם בלחץ ועצר אותי. ב-27 בינואר הגעתי לברייס-ג'ורדן סנטר החדש
ביוניברסיטי פארק, פנסילבניה, וגיליתי סיפור ענק בחדר ההלבשה. הרוד ווריורס ומיס
אליזבת' עברו ל-WCW, והשמועה אמרה שדיזל ורייזור גם שקלו לעבור. זה הדהים את כולם,
במיוחד את שון, שנראה חרד מכך שישאר מאחור. למרות המתח הכללי בין החבר'ה לבין
הקליק, שון ואני לא הראנו אחד לשני שיש בעיות בינינו. הוא אמר לי שהוא קיווה שדיזל
ורייזור ישארו כיוון שאחרי שיהפוך לאלוף ברסלמניה 12, הוא רוצה לעבוד איתם. אמרתי
שיש לו כמה חבר'ה חדשים לעבוד איתם, כמו ויידר או אוסטין. הוא כסס את הציפורן שלו
בעצבנות, ירק חתיכה והניד בראשו. "אני חושב שאני מעדיף לעבוד עם האנטר ולעשות
פיוד קטן עם הקיד". תמכתי באואן, בג'ים ובדייבי במשך שנים, אבל מעולם לא נתתי
להם פוש על חשבון אף אחד אחר, כמו ששון עשה עם הקליק. הבנתי אז שלילד שובר הלבבות
לא היה לב להיות אלוף. שון עבד רק בתאריכים שבחר כדי שיוכל להתאמן לקראת רסלמניה
12. חשבתי שזה היה מוזר שבלי להתייעץ איתי, שון ופאט כבר החליטו שנילחם בקרב מרתון
של שעה שיימשך להארכה, ובמהלכה שון ינצח אותי עם המהלך המסיים שלו, הסופרקיק. שון
ניסה לקרוא את פניי כשדיבר איתי על כך, והבנתי שממש ציפה שאסרב להוציא אותו אובר.
שון הזדקף כשאמרתי לו שאוציא אותו אובר לחלוטין,
והוא הודה לי. אמרתי לוינס שאחרי רסלמניה 12, אקח חופשה של חצי שנה כדי לעשות עונה
מלאה של היונה הבודדת. הרגשתי שעליי להופיע פחות בצפון אמריקה אחרי 12 שנה, אבל
וינס אמר שהוא היה ממש זקוק לי בסיבובי ההופעות בחו"ל. אמרתי לו שאין לי
בעיה. לעבוד בחו"ל ימנע ממני לצבור חלודה, וחוץ מזה, אהבתי לראות את העולם.
ב-31 בינואר, 1996, לקחתי את ג'ולי לסיבוב ההופעות בהודו. במטוס, רייזור מרח בקצף
גילוח את סאביו ווגה, בעל חגורה שחורה מפורטו ריקו, ואז צייר על פניו בליפסטיק
ורוד. הוא היה צריך לדעת לא להתעסק עם לטיני עצבני. מהר מאוד רייזור צלע, החזיק את
הפוני החתוך שלו ביד, ושאל עוברים ושבים במבטא הקובני המזוייף שלו "ראית מי
חתך לי את השיער, אחי?". אואן ישב ודיבר עם לואי ספיציולי, ילד טוב שהיה אחד
ממעט הג'וברים שהתחילו לעבוד בקרבות הפתיחה עבור ה-WWF. לצערי, לואי פיתח את המקרה
הכי חמור של התאבדות איטית מאז ריק מק'גרו, וזה היה יותר גרוע מרייזור, שון, קיד
או דייבי. יום לפני סיבוב ההופעות בהודו, לואי סבל מהתקף בגלל הסמים שלו, אבל הוא
עדיין היה במטוס. שמעתי את אואן מזהיר את לואי שהכדורים יהרגו אותו אם הוא לא יהיה
חכם. לואי אמר שראה את האור, ורציתי להאמין שהוא דיבר אמת. מלון לילה במומביי היה
מבצר ענק. מדריך מהמלון הציע לארגן סיור ואחרי שנחנו מהטיסה, טטנקה בא איתי ועם
ג'ולי לראות את המראות. שערי הכלא של המלון נפתחו, ונסענו בשדרת מהטמה גנדי
כשעברנו מקדשים, היכלים, כנסיות ומסגדים. לא יכולתי להעריך את יופיים או אפילו את
חשיבותם הרוחנית כי הם היו מוקפים בשכונות עוני. זה היה כמו במנילה.
ברי המזל התניידו במוניות ובעגלות ממונעות קטנות
שנקראו ג'פניס. הם צפרו ועברו את חסרי הכל, שהתקשו לנווט את עגלותיהם דרך מבוך של
אוטובוסים ומשאיות שפלטו עשן שחור לשמיים המעוננים. בארץ היפה מלאת העוני הזאת,
פתאום ראיתי שלט ענק שפירסם ג'ינס היטמן. היה שם איזה מישהו שהתחפש אליי, עם שיער
ארוך, אף גדול ובטן גדולה, ללא חולצה, ולבש את המותג. בהתחלה צחקנו על כך, אבל ככל
שחשבתי על כך זה יותר עיצבן אותי שבצד השני של העולם מישהו גנב את שמי והרוויח כסף
מהזיעה שלי. תמיד חשבתי שזה יהיה טוב להגיד שנגעתי בכל אוקיינוס שיש, רק בגלל שאין
הרבה אנשים שיכולים להגיד זאת. כשהמדריך עצר את המונית שלנו בחוף, היה ברור שלא
נוח לו להיות קרוב למים. האוקיינוס ההודי במומביי היה מרק ירוק גועלי מלא בזבל.
באוויר היה ריח של קטורת, תבלינים ושמן לבישול שהשתלב בזיעה, שתן וחרא. כשהגענו אל
החוף, וראינו אנשים עושים את צרכיהם על החוף, הקיפו אותנו קבצנים ידידותיים, שרובם
היו ילדים קטנים. מאות עניים הלכו לצידנו בציפייה, ואחזו לנו בזרועות. הייתה ילדה
קטנה בגיל 4 שסחבה תינוק עירום שלא היה בן יותר משנה. בחיוכים שלהם ובעיניהם
הזוהרות הם עדיין היו מנומסים ומכובדים גם בעוני. טבלתי את הבוהן שלי במים
המעופשים בדיוק כשילד צעיר נפל לערימת חרא. המדריך הבהיר לנו לא לתת כסף לקבצנים,
אבל ג'ולי נשברה ונתנה שטרות דולר אמריקניים לידיהם. אחד אחרי השני הילדים הותקפו
בידי ילדים גדולים יותר, שהותקפו בידי גדולים יותר, עד שרק אלוהים יודע איפה גמר
הכסף.
היה ילד קטן עם קוף עכביש שהיה תלוי על חבל מרופט.
הוא ניענע תוף צעצוע אלקטרוני שניגן את "Beat It" של מייקל ג'קסון למשך
20 שניות, ובמהלכן הקוף עשה סלטה אחרי סלטה. מכשף נחשים באותו גיל ניסה לנגן בחליל
עם יד אחת ולהעיר קוברה בשנייה. הנחש ציית לו, כנראה בגלל שהילד המשיך להרביץ לו
בראש. הנחש קם רק כדי לחטוף עוד מכה. בהודו הם שמרו על פרות ועכברושים. עצרנו
במקדש ג'יין, ואלפי עכברושים היו בכל מקום, שבעים ומטופלים כמו חיות מחמד.
בחנויות, ראיתי פרות מפוחדות משוטטות ברחובות, כמו פילים בחנות חרסינה, אבל הן היו
כל כך רגילות לכך עד שלא פגעו בכלום. אנשים מיהרו לנקות את הגללים שלהן. כשהמונית
שלנו חנתה במלון, נתקלתי בחמישה הודים כועסים שצרחו והניפו ג'ינסים של היטמן.
הסברתי שהבחור בתמונה זה לא אני. הם התנגדו לזה כשהקיפו אותי, ושמחו שמצאו אותי.
בסוף, הצבעתי על קעקוע לב אדום על זרועו של המתחזה. הפשלתי את שרוולי וגיליתי להם
שאין לי קעקוע. הם הפסיקו לדבר לרגע ואז התווכחו בינם לבין עצמם. השארתי את עובדי
המלון שם כדי לגרש אותם. באותו הלילה הגנתי על התואר מול יוקו, שכמו כמה אחרים,
סבל משלשול. הזהירו את כולנו לא לשתות את המים או אפילו להכניס אותם לעיניים או
לאף שלנו. זה היה, בלשון המעטה, לילה מחורבן, כשרוב המתאבקים חירבנו במכנסיים.
יוקו היה ממש חיוור כשעשה את הבנזאי דרופ. וידאתי שאזוז מדרכו מהר מאוד. יוקו שקל
יותר מ-317 קילו עכשיו, ובקושי יכול היה להיכנס או לצאת מהזירה. הבנתי שמהר מאוד
וינס יוותר עליו.
למחרת היום שאלו אותי אם אכפת לי לבקר בכמה בתי
ספר. הבנות, בשיער אסוף ובתלבושת כחולה-לבנה, היו מנומסות, וקדו קידה עמוקה.
בניגוד לכך, הבנים כל כך התלהבו עד שהמורים איבדו שליטה עליהם והם עטו על הבמה. זה
נגע לליבה של ג'ולי לגלות כמה הם שמחו לראות אותי. כשלימוזינה הבריחה אותנו,
הסתכלתי מהחלון וסימנתי בצופר לבנים, שרדפו אחרינו בחיוך ענק. מעניין אותי אם הם
ידעו שזה היה יותר חשוב לי לפגוש אותם מאשר כמה שהיה חשוב להם לפגוש אותי. ב-3
בפברואר, עזבנו לבאנגלור, בירת המחשבים של הודו. באנגלור הייתה לוהטת ומאובקת,
ונראיתה פחות ענייה ממומביי, אך עדיין היו אנשים שישנו על המדרכות. בעידודה של
מרת'ה, אואן החליט שהוא חייב לראות את הטאג' מהאל, אבל הפרומוטרים בדלהי אמרו שזה
רחוק מדי. חשבתי שגם ג'ולי תעריך את זה, אז הצטרפתי לבקשה. באי רצון הפרומוטרים
שכרו אוטובוס גדול עבור נסיעה של ארבע שעות לאגרה. כשהגענו תהיתי למה הנהג ישב בתא
עטוף בזכוכית משוריינת שנעל מבפנים. אואן שיכנע הרבה מהחבר'ה לבוא, וחלקם עדיין
היו חולים. הוא אמר להם שלא יסלחו לעצמם אם לא יראו את אחד משמונת פלאי תבל (הערת
המתרגם: לא טעיתי... ברט אמר שיש שמונה פלאים, למרות שיש שבעה). האוטובוס החליף
הילוכים ועבר דרך הרחובות של דלהי. השמיים היו חומים מהזיהום. ילדים יחפים שיחקו
כדורגל. כלבים מצורעים ורזים רצו להיות פרות קדושות. פילים שעבדו באתרי בנייה
כבולדוזרים חיים הזכירו לי ממותות ממשפחת קדמוני. עובדים סחבו לבנות ענקיות על
ראשיהם, שלוש בכל פעם. כל פעם שעצרנו, נערות צעירות התחננו בפנינו בחיוך שמח.
קצת מעבר לדלהי הבחנתי במה שהייתי בטוח שהיה גופה,
מכוסה בסדין לבן ושוכבת ליד האשפה. אחרי שראיתי עוד שלוש או ארבע כאלה, שאלתי את
המדריך לגבי זה והתברר שצדקתי: מכונית באה לאסוף את הגופות לשריפה. כשהתרחקנו
יותר, הכביש המהיר הפך לנתיב צר שהתאים בקושי לכלי רכב אחד. הנהג החליף הילוכים
כדי להימנע מבורות ומכלי רכב. כשהגענו לאגרה כולנו הרגשנו בחילה. היה לי קשה
להעריך את השיש המנצנץ ומכוסה היהלומים של הטאג' מהאל אחרי שראיתי כל כך הרבה סבל
בדרך. שעתיים אחר כך טיפסנו לאוטובוס עבור נסיעת המוות חזרה. הנהג מיהר והסביר
שאחרי עשר בערב, יש עוצר בדלהי. אם לא נחזור בזמן נצטרך לחכות עד הבוקר כדי להיכנס
לעיר. ככל שהחשיך יותר התנועה הייתה יותר כבדה, והנהג שלנו עבר כל מיני כלי רכב
שלא היו שם בדרך הלוך. הנסיעות הנוראיות של סטמפיד, אפילו הפעם שבה סמית' הסיע את
אנדרה לנמל התעופה, היו שום דבר לעומת זה. אלוהים, אל תיתן לי ולג'ולי למות כאן,
התפללתי כשטטנקה הצטלב. הנסיעה בחזרה ארכה 7 שעות. דפקתי על הזכוכית המשוריינת וצרחתי
על הנהג אבל הוא הרים את האגודל בביטחון, וחייך אליי בשיניים אדומות מאגוז בטל.
הוא חשב שעודדתי אותו על כך שעשה עבודה טובה! כלב נדרס מהאוטובוס ואף אחד לא הזיל
דמעה. כשעצרנו בתחנת הדלק, אוטובוס אחר שהיה מלא בהודים חנה לצידנו, והם התחילו
לצאת משם. שלושה או ארבעה מתוכם הקיאו חזק. אואן צרח "היי, תראו!" כאילו
זה היה מראה שצריך היה לראות. ג'רי בריסקו רץ אל החלון, עם מצלמה, כדי להסתכל
מקרוב. זה בטח עשה את הטיול לי ולכל אחד באוטובוס המסכן הזה לראות את ג'רי מושפע
מכך, ומקיא במדרגות את האורז בקארי שלו.
בסוף הגענו לדלהי, רק כמה דקות לפני שעת העוצר.
התקשרתי הביתה מהחדר כדי לשאול לשלומם של הילדים, וסטו אמר לי שדייבי זוכה מאישומי
התקיפה שלו. כנראה קארל מופט הדביל העיד שדייבי היה חזק מספיק כדי לתת סופלקס
למישהו מעל ראשו, וזה מה שהאיש שנפצע האשים בו את דייבי. זה היה מתאים לקארל
להישבע שהיאבקות היא כל האמת ורק האמת. התובע הימר שדייבי לעולם לא יתוודה שקרבות
היאבקות מקצועיים הם מבויימים, אבל לדייבי לא הייתה בעיה להגיד את זה. למרות
שניצח, הקרב המשפטי רוקן אותו כספית עד שיכול היה להתנחם רק בכדורי הרגעה. בדיוק
אז הדברים אצל דייבי ממש יצאו משליטה. ביום השישי של סיבוב ההופעות בהודו, דיזל
אמר לי שהוא ורייזור באמת הולכים ל-WCW, עבור 750,000 דולר לשנה, שהיו יותר ממה שהרווחתי. הם נתנו לוינס
התרעה ואלו היו 90 הימים האחרונים שלהם ב-WWF. כשהנחתי את התיק שלי
בלואיביל, קנטקי, ב-18 בפברואר עבור קרב כלוב באין יור האוס מול דיזל (הקרב הזה), הייתי יותר
מעייף. הזירה תוכננה בצורה כזאת שבה ברגע שדיזל ינצח אותי ויתחיל לברוח, אנדרטייקר
פתאום יצא ממתחת לזירה ויתפוס לדיזל ברגל, וימשוך אותו אל מתחת לזירה כדי לנקום
בהתערבות שלו בקרב שלנו ברויאל ראמבל 96. אפקטים של עשן היתמרו כשטיפסתי מעל הכלוב
אל מחוץ לזירה כדי לשמור על החגורה. שוב פעם, האירוע הסתיים באנדרטייקר ובדיזל
תוקפים אחד את השני כשהתגנבתי אל חדר ההלבשה עם החגורה. להינצל באמצעות התערבות
בשני אירועים רצופים לא עשה כלום על מנת לשמור על אלוף בייביפייס כמוני חזק.
לחלוטין נתפסתי עם המכנסיים למטה כשהתקשרתי למשרדים
של היונה הבודדה מאוחר יותר באותו היום, והמפיק סטיב נורת' אמר לי ברוגע שהסדרה
בוטלה. הוא אמר שהרייטינג היה טוב, אבל עלויות ההפקה היו גבוהות מדי. לשמוע את זה
שבר את ליבי. עכשיו השחר של היום החדש שרכבתי אליו שקע, ולא הייתי בטוח אם השביל
הולך לאנשהו. החלטתי לדבוק בתוכנית המקורית שלי ובכל זאת לקחת חופש של חצי שנה.
קרלו ואני נפרדנו. למעשה, שמחתי מזה, כי הוא קיבל את התפקיד של ג'ק טאני בתור
הנשיא של השלוחה הקנדית של ה-WWF. סוכן המשחק החדש שלי, ברי בלום, יכל לנצל את חצי השנה הזאת כדי
לבסס אותי. ברי ואני הסכמנו שלא יהיה לו קשר לקריירת ההיאבקות שלי, אפילו שייצג
הרבה אנשים מ-WCW. לא התבלבלתי וידעתי שהיאבקות היא מה שחשוב. בחדר ההלבשה שמרתי
לעצמי את החדשות שהיונה הבודדה בוטלה. למחרת היום, הופתעתי לראות את רודי
בסינסינטי גארדנס עבור RAW. הוא לאחרונה מונה בתוכניות להיות הנשיא הזמני של ה-WWF, והחליף את התפקיד של ג'ק
טאני. באותו אחר הצהריים וינס כינס אותי, את שון ואת רודי ביחד ואירגן בזהירות את
הריאיון החי שעמדנו לעשות באותו הלילה, כדי לבנות היט לקראת קרב התואר בינינו. רצו
ששון יערים עליי לכל אורך הריאיון. כשהלכתי להתראיין, הוא כבר היה בזירה עם וינס. כל
מילה ששון הוציא פגעה יותר ממה שאמרו לי להגיד. ווינס היה ממש שם כדי לוודא ששון
היה צנוע, אהוב ולא "שוני" מדי. במיקרופון, הוא התרברב בכמה שהוא בכושר
טוב, כשהרים את וסט העור האדום שלו כדי לגלות קוביות נוקשות בבטן. כשוינס שאל בנוגע
למצבי, תיארתי את עצמי בקור רוח כמו השפן הורוד והקטן בפרסומת של אנרג'ייזר שהולך
והולך והולך.
בדיוק ברגע הנכון, רודי יצא החוצה בתפקידו כנשיא
והסביר את החוקים לקרב המרתון בן השעה שלנו. ידעתי בדיוק אז שעליי להתכונן לקרב
הכי קשה בקריירה שלי. כשהייתי בהודו, חולה עם כל הקקי, שון היה בבית והתאמן כמו
מטורף. הוא היה בכושר מעולה. בסוף פברואר, ג'ים רוס וצוות צלמים של ה-WWF טסו לקלגרי כדי לצלם אותי
מתאמן לקראת הקרב הגדול. הם צילמו את שון בסן אנטוניו השמשית, שבה רץ במדרגות של
איצטדיון פוטבול, עשה כפיפות בטן הפוך והעמיד פנים שנלחם במורה שלו, חוזה לות'ריו.
וינס מכר את שון בתור בחור שרצה להגשים את חלום הילדות שלו ולזכות בזהב. אני
הוצגתי בתור המתאבק הותיק הערמומי מהצינוק שרוצה להיות האלוף למשך הרבה זמן.
פברואר זה החודש הכי קר בקלגרי, אבל הם גרמו לי לרוץ מסביב לגבעה כדי שיוכלו לצלם
את העיר עם הרי הרוקי ברקע. אני לא חושב ש-JR והחבר'ה ניסו להצחיק, אבל לא
יכולתי שלא למצוא הומור במה שצילמו. היה כל כך קפוא עד שהייתי צריך להיזהר בריצה,
אז נראה מהסרט כאילו רצתי קילומטר וחצי לשעה. רגע אחר היה כשהם ביקשו ממני לשחות
בבריכה שלי. אבל הקטע הכי טוב היה כשצילמו את סטו מקפל אותי בצינוק, איש בן 80
אוחז בי וגורם לי להיכנע! התאמנתי לקרב הזה הכי הרבה שאפשר. שון היה צעיר ממני ב-8
שנים, ולא עמדתי לתת לו לגנוב את ההצגה. כמוני וכמו דייבי בוומבלי, רציתי
שהמעריצים יזכרו את המפסיד בקרב הזה. אשבור את ליבם ואיעלם עד שלשון לא ישאר עם מי
לעבוד מלבדי. ראיתי לנגד עיני קרב חוזר שבו אקח שוב את התואר, מה שיבנה לעוד קרב
אחד שבו יותר מאשמח להוציא את שון אובר- כדי לעביר לו את הלפיד באופן סופי. אם זה
יעשה נכון, שון ואני נוכל להרוויח כסף במשך שנים עם היריבות הזאת, ונעשה תורות
בלהוציא אחד את השני אובר (הערת המתרגם: נכון, היריבות הזאת עשתה כסף במשך שנים,
אבל לא ממש בתוך הזירה...).
מצאתי את שון בשעת ארוחת הצהריים ביום של רסלמניה
12, וישבנו לתכנן את הקרב (הנה הוא במלואו!) כמו מלחינים שמתכננים שיר. נתתי לו לתכנן את רוב 25
הדקות הראשונות ואני אתכנן את השאר. ישבנו ביחד מעל שלוש שעות, ושיננו כל ספוט עד
שיכולנו לזכור אותם בע"פ. אמרתי לו שאצפה לעבוד איתו בקרב חוזר כשאחזור בעוד
חצי שנה. בשביל לבנות את ההיט בין שנינו, לא אלחץ לו את היד אחרי שינצח. במקום
זאת, פשוט אלך, ואגרום לקהל לחשוב שהתעצבנתי מהחלטת השופט. שון הינהן ואמר
"אין בעיה". הוא בילה את רוב הבוקר בלהתאמן על כניסה מיוחדת, כשיגיע
לזירה על אומגה. התרשמתי מהריכוז שלו. ווריור חזר, ונראה מנופח מסטרואידים. במהלך
הקרב שלו עם האנטר הוא פישל בגדול, אפילו שהקרב הכיל שלושה קלוזליינים ונמשך רק
דקה ו-38 שניות. כשהאירוע המשיך, רבים מהחבר'ה, עם דמעות בעיניים, הגיעו כדי
להודות לי, מנהג ביום שבו החגורה מחליפה ידיים- אם סחבת את החגורה בכבוד ועבדת
קשה. בגלל העזיבות של דיזל ורייזור ל-WCW, לחצו על כל מתאבק לחתום על
חוזה חדש וארוך טווח. היה כסף מובטח, שמעולם לא הוצע לפני כן ב-WWF, אבל החוזים היו חד צדדיים,
ולא כללו הרבה הגנה על המתאבקים. שמחתי שאעזוב לקצת זמן. החוזה שלי יפוג בזמן שלא
אהיה, וזה יותיר אותי בעמדת מיקוח טובה אם ארצה לשלוף את הקלף של WCW. לא רציתי ללכת לשם, אבל אם
אוכל להראות לוינס את נאמנותי בכך שלא אלך לשם, חשבתי שאוכל לדהור אל סוף הקריירה
שלי בצורה טובה. שון עשה את הכניסה הענקית שלו, והחליק אל הזירה באומגה שהיה תלוי
מהגג כשהמוזיקה שלו שאגה "I'm Just a Sexy Boy...". הזיקוקים עפו
ברחבי הבניין. השיער הבלונדיני שלו שהיה בגובה המותניים היה משוך אחורה, והמילים
"Heartbreak Kid" היו רקומות על התחת של הטייטס הלבנים-כסופים שלו. הבוי טוי
בא כדי להגשים את חלום הילדות שלו.
בניגוד אליו, צעדתי אל הזירה במעט הוד והדר, ולבשתי
מעיל שחור חדש ותלבושת שחורה. נראיתי בדיוק כמו גנרל הזירה הקשוח, רציני ובטוח
בעצמי, נושא הלפיד. ראיתי את דאלאס ואת בלייד יושבים בשורה הראשונה, ליד בנה
האמצעי של ג'ורג'יה, מת'יו, שהבאתי לטיול כי היה כזה ילד טוב. החבר של מאט, TJ ווילסון, שהיה כמו ילד הארט
מאומץ, גם היה איתם, יחד עם ג'ורג'יה ואמא שלי. סטו ישב איפשהו עם פרדי בלאסי.
הקהל היה אינטנסיבי, וציפה להעברת הלפיד. מההתחלה, שון הבהיר שזה לא יהיה קרב טוב
אלא תחרות טובה. היה ברור לי שהוא התאמן כדי להיתמך בי כמה שיכול היה. הוא עשה
טריקים מלוכלכים, כמו לבעוט במגפיו הכבדות בפניו, ופתח לי את השפה, מה שגרם לסדרת
מכות אמיתיות להגיע. ברגע אחד שהייתי על הרצפה, שון טיפס אל הפינה וצלל אליי. הוא
עף אל התקרה ואל השורה הראשונה. אם לא הייתי תופס אותו, הוא יכול היה לפגוע בעצמו.
סיכנתי את גופי ומשכתי אותו מהאוויר אליי, כשאני מציל בכך את החלום שלו להיות אלוף
ואת חייו. שנינו זכרנו כל ספוט שתיכננו רק כמה שעות לפני כן, שני מתאבקים גדולים
בשיאם מנסים להתעלות אחד על השני במסווה של קרב ענק. תמיד האמנתי ששון רצה שאסחב
אותו על המזרן ב-20 הדקות האחרונות, אבל זה היה סיפור נהדר- האריה והצבי, או אולי
הזאב והשועל. אם המעריצים יסתכלו על כך מקרוב, הם יוכלו לראות כמה פעמים הייתי
סטיפי, אבל לא הייתי איטי או כבד.
הקרב שלנו התקדם בהילוך איטי כשהלב שלי פעם בחזה.
שון לקח כמה באמפים נהדרים. מהדרך שהתנגד לי, הייתי בטוח שהיה עייף, ודי הופתעתי
שהייתי צריך לסחוב אותו על המזרן. אחרי 50 דקות צללתי דרך החבלים כמו בספיר,
ושיטחתי את שון על שביל הכניסה. כשחזרנו אל הזירה הסתכלתי על הקהל המלא וזה הזכיר
לי את מוחמד עלי שעמד בפינה שלו והסתכל על ג'ורג' פורמן בזאיר. לא כמו אצלו, גורלי
כבר הוחלט, והייתי נחוש לשמור על כבודי. שון היה על צד הזירה. כשניסיתי להכניס
אותו בסופלקס פנימה, הוא נפל מאחוריי. הייתי מהיר להפוך את זה ונתתי לו סופלקס
גרמני פנימה. כשעשיתי זאת, הוא נשך את לשונו, בלי שום קשר אליי, אבל החליט לתת לי
בבטן מכה סטיפית בכל מקרה. מכה אחת, שתיים, שלוש... עד שלא היה לי מנוס אלא לשלוח
מגף סטיפי אל פניו, וידעתי אותו שהבא יהיה יותר רציני. בשחצנותו שון ניפנף אליי
כדי שאמשיך לתקוף. כשנשארו עוד 5 דקות הנפתי אותו כמו שק בטון והפלתי אותו על
ברכי. חייכתי אל השעון. אמרתי לשון ש-5 הדקות האחרונות כולן שלו, ושאנחנו היינו
בסדר בלו"ז. צללתי מהחבל השני רק כדי לחטוף מגף סטיפי ללסת משון, ואז מכה
אחרי עוד מכה. הוא עשה כל מה שיכול היה לעשות, ונתן לי דרופקיקס ואלבו סמאשס
סטיפיים. למרות זאת, שנינו ידענו שהקרב היה יצירת מופת. כששון נתן לי את המרפק
שלו, נפלתי אל המזרן, ושון הוכיח שהעמיד פני מת. פתאום הוא קפץ אל רגליו עם כל
האנרגיה בעולם. הייתי שם כדי לתפוס את שון בכל ניסיונות ההצמדה שלו. עשיתי את כל
מה שאמרנו שנעשה. הווארד פינקל הכריז לבסוף "נותרה עוד דקה אחת!" כששון
הטיח אותי וטיפס אל החבל העליון. ראיתי שנשארו עוד 38 שניות על השעון כששון קפץ
עליי בדרופקיק. הפתעתי את כולם כשתפסתי את מגפיו והוא נפל על הרצפה. הצלחתי לנעול
אותו בשארפשוטר, והקהל שאג בשמחה לטוויסט הזה שאמר שאולי אנצח. אבל הכל היה חלק
מהסוורב האחרון.
כשנשענתי לאחור ונזהרתי לא לשים יותר מדי משקל על
גבו, שמעתי את הקהל סופר עשר... תשע... שמונה... עד ששון, נאבק על חייו, ניצל בידי
הצלצול הגואל. ניצחתי! לפחות בעיניי- ובעיני המעריצים! ארל הושיט לי את החגורה,
והלכתי החוצה כדי לעזוב, ועברתי את הנשיא החדש של ה-WWF, גורילה מונסון, בשביל
הכניסה. הייתי מותש, ונשמתי קצת, כששמעתי את מונסון מצווה עליי במיקרופון לחזור
לזירה להארכה. הסתובבתי ומחיתי על ההחלטה של גורילה. כשהתווכחתי איתו, הפעמון
צילצל והקרב המשיך. תקפתי את הבוי טוי הפצוע ללא רחמים. שלוש דקות לאחר ההארכה,
הגיע הזמן ללכת הביתה. זה היה סרט יפה, במיוחד כיוון שהקהל אהב את שנינו בסוף. זה
כנראה היה הקרב הכי גדול שהיה לי, או קרוב לכך בכל מקרה. מחצתי את המותניים של שון
כדי לסמל לו שזה הזמן לסוף. בסיום, האיש הטוב יותר יפסיד. זרקתי את שון אל הפינה,
ורצתי אליו, כשהוא קפץ ונחת מאחוריי. החייל הורוד הסתובב כששון, ביאוש, נתן לי
סופרקיק ממש בלסת. נפלתי למטה ושמעתי את הקהל שואג בהתלהבות כששנינו ניסינו לקום
מהמזרן. הבעיטה הגדולה הגיעה. נלחמתי כדי לעמוד אבל לא יכולתי. שון חיכה לי בפינה,
ורקע ברגלו בציפייה. קמתי והלכתי ישר לשמה, בעיוורון, כשהסופרקיק פגע בי כמו אקדח.
נפלתי אל המזרן. שון הסחוט קרס עליי והחזיק את רגלי כשארל ספר באיטיות אחת...
שתיים... שלוש!
הקהל התפוצץ כשהמוזיקה של שון התנגנה. לא האמנתי
למשמע אוזניי כששמעתי את שון אומר לארל בכעס "תגיד לו להסתלק מהזירה
המזויינת! זה הרגע שלי!". נפלתי אל הרצפה והשארתי אותו שם על ברכיו, בוכה
כשהחגורה בין ידיו. העברתי את הלפיד לידיה של המפלצת הקטנה הזאת. אבל גם ידעתי שאף
אחד לא ישכח ממני. עם ראשי מורם, הלכתי אל המכונית שחיכתה לי ונסעתי משם כשהאירוע
נגמר. לילה אחרי האירוע, הבר במלון היה מלא במעריצים חוגגים. בחרתי להיות בחדרי עם
הילדים ונהניתי מבקבוקים קרים של בירה ששמתי על צווארי. שיחררתי אנחה ארוכה ושקטה,
וידעתי שאוכל לעזוב בצורה טובה. כדמות לא יהיה אפשר לחסל אותי. הייתי פרי אייג'נט
בעמדה חזקה. בוא נראה אם תוכל לסחוב את החברה, שון. דור שלישי של מתאבקים לבית
הארט- דאלאס, מאט, TJ והארי המתבגרים, יחד עם בלייד בן ה-5- משכו את המזרונים אל הרצפה
כדי ליצור זירת היאבקות. המראה שלהם היה שווה את הכל. הם נשארו ערים עד 4 בבוקר,
אכלו פיצה והתאבקו. זה גרם לי לחשוב עליי ועל אחי דין כילדים. למחרת היום, אואן
התקשר אליי מ-RAW ואמר לי שהשמועה בחדר ההלבשה היא שיש לי היט אמיתי עם שון בגלל
שלא לחצתי את ידו בסוף הקרב. לא פגע לתת לכמה מהחבר'ה להאמין לזה. צפיתי ב-RAW בשידור חי בכיסא הנוח שלי
ובתחושת אי נוחות כששון עמד לפני וינס בזירה ואמר שזה היה הקרב הכי קשה שהיה לו.
הוא שיבח אותי, וסגר את הפרק שלי, כשניסה להוציא אותי ממוחם של המעריצים. לקח כמה
ימים עד שוינס ושון טילפנו אליי. וינס אמר לי כמה הוא אסיר תודה, וכך גם שון, אבל
הייתה לי תחושה ששון התקשר בגלל שוינס אמר לו שזה היה מה שנכון לעשות. באותם ימים
וינס עדיין היה כזה אולד-סקולי.
בפרק הבא: "לא אתן לך סיבה לרצות לעזוב"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה