היטמן- פרק 36: לעולם לא אתן לך סיבה לעזוב!

חזרתי אחרי שלושה חודשים וחצי... וואו, הפסקה ארוכה לצורך הלימודים. אבל צריך לגמור את זה ואולי לתרגם ספרים אחרים.

אז על מה נתבכיין היום? האמת, לא ממש הרבה. ברט מספר על החופשה שלו מה-WWF. יש כמה תגובות גרועות ומפגרות כרגיל אבל גם יש מילים נכונות מאוד.

אחרי מיליוני מיילים, סופסוף נסעתי הביתה לקצת זמן- רק שהיה מעט מאוד זמן להתרגל לכך. חמישה ימים בלבד אחרי רסלמניה 12, ארזתי את התיקים שלי שוב עבור טיול בן 17 ימים בגרמניה: הבטחתי לוינס שאעבוד בשווקים הזרים בזמן שאתן לעצמי לנוח בצפון אמריקה, ובאופן אישי החשבתי את זה לסיבוב הופעות פרידה. השאלה הגדולה בקרב כולם הייתה האם אני עומד לפרוש. ב-11 באפריל, וינס שכר צוות צילום כדי שיצלם ריאיון נוגע ללב איתי על גדת הריין בבון (הריאיון הזה). אחד מהחבר'ה של וינס ניסה לתסרט את זה, אבל התעלמתי ממנו. עם מבט עייף, כמעט מואס, דיברתי בתשוקה על איך שאחרי כל כך הרבה שנים בדרכים, המשפחה נהפכה לזרה והזרים נהפכו למשפחה. הגיע הזמן שאשנה את זה. הריאיון נשלח בחזרה למטה ה-WWF, ותהיתי אם בכלל ישתמשו בו, כיוון שלא אמרתי את מה שרצו. רציתי לתת לשון הדרכה, אבל הוא חשב שכבר ידע הכל (הערת המתרגם: נו באמת!). אחד הדברים שהיו משותפים בין שון ובין ווריור כאלופים היה ששניהם אהבו לצלצל לוינס עם כל תלונותיהם, כמו שתי רעיות מעצבנות. אבל, בניגוד לווריור, אי אפשר היה להכחיש שלשון הייתה כריזמה ויכולת. הדבר היחיד שמנע ממנו להפוך לתופעה ענקית היו הסובלנות, הבגרות וכושר השיפוט שלו. אני יודע שהוא חיכה שאוציא אותו אובר בפני החבר'ה, שאגיד "אתה האיש!". לא הייתי רוצה שום דבר יותר מלעשות זאת, אבל עם הגישה שלו, איך יכולתי? החלטתי שלמרות שלא אדקור אותו בגב, לא אעודד אותו. עמוק בפנים שנינו ידענו שיהיה קרב בין שנינו יום אחד. בברלין ב-17 באפריל, המלחמה הקטנה בין הקליק של שון ושאר האנשים עלתה שלב. הם בבירור סימנו את כריס קנדידו ואת אשתו, תמי פיטץ' (הערת המתרגם: שאתה דואג לה כל כך עד שאתה אפילו לא יודע שקוראים לה תמי סיטץ', אידיוט), ששיחקה עכשיו את התפקיד של בלונדינית יפה וקטנה בשם סאני. היא הייתה הראשונה מהנשים שנודעו כדיוות, ונהייתה כוכבת גדולה יותר ממה שכל אחד ציפה כשהפוסטרים הסקסיים שלה נמכרו הכי הרבה ב-WWF, מה שלא ישב טוב אצל הקליק. הקייטרינג השאיר לסאני ארוחה בקופסה אחרי כל מופע כדי שתיקח למלון. לילה אחד כשפתחה אותה, היא מצאה ערימה של צואה אנושית. היא נבהלה והלכה הביתה בבוקר למחרת בדמעות. חשבתי שהמאפיה משאירה סימנים כשהיא מגלגלת דג בעיתון, אבל הקליק מחרבנים לך באוכל.

בסיבוב ההופעות, עבדתי בפעם הראשונה מול סטון קולד סטיב אוסטין. הוא התגאה מאוד בעבודה שלו, וזה היה מאוד חשוב לי כשאמר לי שישמח לעבוד איתי בחצי שנה הקרובה כי הוא יכול רק ללמוד ממני. בטיסה הביתה הסתכלתי על השתקפותי בחלון המטוס. נראיתי עייף ותשוש. חשבתי על הימים כשצפיתי בפדי ראיין העייף והזקן שורך את מגפיו ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אשאר כל כך הרבה זמן. זה לא אני. עדיין לא. ב-8 במאי, הייתי במלון בכוויית, שהיה פשוט כלא יוקרתי, ללא בידור, ללא חיי לילה, ללא נשים, ללא רוק'נרול וללא אלכוהול. שיא היום שלי היה לעבוד במכון המצויד היטב במלון ולצפות בלארי קינג. הספונסרים של סיבוב ההופעות בן חמש ההופעות שלנו היו ערבים עשירים. אחר צהריים אחד הם לקחו אותי, את אואן ואת דייבי לסירת דייג, ודייבי תפס כריש צהוב באורך מטר. מלחמת משיכות חבל נמשכה במשך שעה, כמו משהו מספר של המינגוויי, כשדייבי מחזיק, מזיע, ורידיו מתפוצצים בזרועותיו. כשהוא סופסוף משך אותו לשם, הוא התהפך בכל הסיפון. דייבי כל כך התרשם מרצונו המדהים לחיות עד שדרש שנשחרר אותו.

במסעדה של המלון, שתיתי קפה ושוחחתי עם רייזור הגונח, כמו שהרבה חבר'ה קראו לו עכשיו. זה היה סיבוב ההופעות הזר האחרון עבורו ועבור דיזל. דיזל הוציא את שון נקי באין יור האוס, בקרב שבו שון התרסק דרך שולחן. כמה מקורי (הערת המתרגם: אולי תתבע את כולם וזהו?). רייזור סיפר לי סיפור מעניין: הקליק סידרו תוכנית שבה הוא ודיזל ישתלטו על WCW, שון ישתלט על ה-WWF והקליק ישתלטו על כל עסקי ההיאבקות! (הערת המתרגם: בסוף זה קרה עם טריפל אייץ', אבל זאת ממש לא הייתה תוכנית זדונית... זה מה שהם סיפרו לעצמם כנחמה). ילד בערך בגיל 11 הגיע אל השולחן שלנו, לובש העתק תוצרת בית של התלבושת של רייזור, אפילו עם שרשרת זהב מקרטון ושיער משומן עם תלתל על מצחו. מיד חשבתי על הילד הישראלי שפידל ככל יכולתו כדי להדביק את האוטובוס. הילד חיכה בסבלנות כל הבוקר עבור חתימה של רייזור, ורייזור נהנה מלגרום לו לחכות. כשרייזור קם לעזוב, הוא נעצר ליד הילד, כאילו כדי לחתום לבסוף, היסס, והעביר את מבטו ביני לבין הילד. בסוף הוא אמר לי "אני לא צריך עוד לחתום חתימות". הוא השאיר את הילד הקטן הזה עם המבט הכי עצוב על פניו. זה היה הרגע בו איבדתי את מעט הכבוד שהיה לי עבור סקוט הול. ביום החמישי, החבר'ה היו משועממים ועצבניים. "אנחנו יודעים מה אתלטים צריכים!" המארחים הערביים אמרו לי. "הכל יהיה שם הלילה!". עם הנהון וקריצה, הם הבטיחו לנו את העולם: חשיש, אלכוהול ונשים עירומות. דייבי, אוסטין ואני הגענו למסיבה באותו לילה עם דיוק דה דאמפסטר דרוזי, טירון טרי מפלורידה שנראה כמו כלב בוקסר חברותי שויתר על תואר במשפטים כדי להיות מתאבק. כמובן שלא היה חשיש, אבל היה טבק בטעם תפוחים בנרגילה. בנוגע לאלכוהול, היה בקבוק אחד של וודקה ומיץ תפוזים. והנשים? הייתה חבורה של כוויתיות יפהפיות, אבל לדעתן סקסי היה להתלבש בג'ינס אמריקני ובחולצות שחשפו כתפיים. התנגנה מוזיקה מזרח תיכונית, והבנות עשו כל שביכולתן כדי לגרום לנו לקום ולרקוד, אבל זה לא היה רוק'נרול. דיוק ויתר להן ולא הרבה אחרי שקם, הרשיתי לאישה צעירה לרקוד איתי, למרות ששמתי עין על יפהפייה שחרחורת ורזה. מהר מאוד, דייבי וסטיב גם רקדו, ולא יכולנו שלהפסיק לצחוק על כמה שרקדנו גרוע. סטיב היה גרוע יותר ממני, וזה אומר משהו.

אז האישה שהסתכלתי עליה נגעה לי בגב כשעברתי, ורמזה שהיא כעסה שרקדתי עם השנייה. דיברתי איתה במרפסת, הרחק ממנהל האבטחה, שניסה לשים עין מקרוב על שנינו. עם קו רקיע כווייתי ברקע, היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה והסכימה להיפגש איתי בסוד למחרת היום לפני שחזרנו למסיבה. כעבור כמה דקות אחד מהמארחים הערבים הוציא מהדורה של מגזין ה-WWF שבו היה תצלום חג מולד שלי עם ג'ולי והילדים, שהוא העביר לכל הבנות. האישה הצעירה שהרגע אמרה שתיפגש איתי בהתה בתמונה, נתנה לי מבט מלוכלך, ואז פלטה קצת ערבית גרונית שהייתה קלה להבנה גם בלי מתורגמן . דייבי, סטיב ודיוק הסתכלו עליי וכולנו התפוצצנו מצחוק. בסוף, סיבוב ההופעות היה הצלחה, והביא קרוב ל-30,000 מעריצים בכל לילה. חוץ מהילד שרייזור ראמון נפנף, מה שאני הכי זוכר מסיבוב ההופעות הוא כשהמארחים שלנו הראו לנו בתים ובניינים שרופים וחרוכים שבהם קומץ כווייתים התנגד לצבאו של סדאם חוסיין. הצלחתי לקנות לג'ולי כמה טבעות פלטינה עם יהלום, עוד טבעות הבטחה, אבל ההבטחה היחידה שניסיתי לשמור עליה הייתה לחזור הביתה בחתיכה אחת. קרלו התקשר אליי כדי לספר לי על מופע ה-WWF האחרון של הקליק ביחד במדיסון סקוור גארדן ב-19 במאי. אחרי ששון ניצח את דיזל בקרב כלוב, שני האויבים המושבעים התחבקו בזירה, לבלבול הקהל (הערת המתרגם: שעודד. זאת ניו יורק, ברט, לא קלגרי). רייזור והאנטר הצטרפו אליהם, וכל הארבעה עמדו על הטורנבאקלס ונתנו למעריצים את סימן הקליק במה שהם חשבו שהייתה פרידה מרגשת.

וינס כבר עזב את הגארדן. כשגילה מה הם עשו, הוא רתח. מאחורי הקלעים, האייג'נטס והחבר'ה זעמו, ובצדק: הם חשבו שוינס צריך לעקור התנהגות כזאת. וינס נזף בכולם, נתן קנסות של 2,500 דולר, וציווה על שון והאנטר להתנצל בפני שאר המתאבקים. לשלושת האחרים לא היו תירוצים, אבל שון היה צריך לדעת שזה לא מה שאלוף צריך לעשות. היו עוד דברים שחשבתי שאלוף לא צריך לעשות. נערים צעירים התלבשו כמו שון, כמו שעשו איתי, עם רייזור, טייקר והשאר. הבעיה הייתה שמישהו החליט שזה יהיה חמוד להזמין אותם לזירה בכל לילה ולעשות את ריקוד החשפן של שון איתו. זה חרה להרבה מאיתנו, שלא לדבר על הרבה מהמעריצים, לראות ילדים מחקים את הסטריפטיז של שון. הכרתי אותו בתור בחור שכיבד את הביזנס, המתאבקים והמעריצים, שעל כתפיהם עמדנו. אבל נראה כאילו האדם הזה נעלם (הערת המתרגם: נו באמת!). בנוסף, עם לוח הזמנים המפרך של האלוף, בעיות הסמים של שון עלו עד לרמה שבה השופט טים ווייט (הערה: השם יקום דמו של המתאבד הכרוני), השומר של אנדרה הענק, קיבל את האחריות של להסיע את שון ולסחוב את התיקים שלו. שון גילה שזה היה יותר קשה משחשב לצאת לשם ולהעיף אותם כל לילה, ולעשות את זה בלי להיפגע. הלחץ הפיזי והרגשי הוציא את הרע שבו, והוא נהיה רע מזג. לאף אלוף מאז הוגאן לא היה חדר הלבשה משלו, אבל שון חזר לימים בהם האלוף הרגיש את הצורך למנף את עצמו מעל שאר החבר'ה. ובאף תקופה בעבר הצורך באלוף חזק וזהיר היה כל כך נחוץ. כשהול ונאש הופיעו בנייטרו של WCW בתור האאוטסיידרים, זה גרם לסנסציה בקרב המעריצים.

תגובתו של וינס הייתה להפוך את דוקטור אייזיק יאנקם לדיזל החדש ואת ריק בוגנר הלא כשרוני מקלגרי לרייזור ראמון. זאת הייתה דרכו של וינס לומר שהוא יצר אותם ועדיין שלט בהם. הבוס החצוף החדש של WCW, אריק בישוף, הגיב עם הרעיון הכי טוב וכנראה הטוב היחיד שאי פעם המציא: כל שבוע, מתאבקי WWF הצטרפו לניו וורלד אורדר, או ה-nWo, שהעמידו פנים שהם קבוצה פולשת שמשתלטת על WCW. הסטוריליין רמז שאולי המתאבקים מה-nWo נשלחו בידי וינס כדי לחסל את התחרות. האנגל נעשה בצורה אמיתית מספיק כדי שהמעריצים יהיו פתוחים לאפשרות שה-nWo יפילו את WCW. זה שמר עליהם צופים. ב-10 ביוני, 1996, נייטרו הדיחה את RAW ממקום התוכנית מספר אחת, ונשארה בטופ, שבוע אחרי שבוע, למשך השנתיים הבאות. באותו היום, ה-WWF פיטרו את לואי ספיציולי בגלל בעיות הסמים שלו והחתימה את בריאן פילמן, שהחלים מתאונה קטלנית שבה כמעט איבד רגל. כאב לו מאוד, כל כך עד שזה הוביל לבעיות סמים משלו. הדבר החיובי היחיד היה שיוקו סופסוף נשלח לקבוצת שומרי משקל באוניברסיטת דיוק, וקיוויתי שזה יציל את חייו. בינתיים ניסיתי למצוא רוטינה שתכלול יותר מסתם היאבקות ופסיכודרמה בעולם של וינס. עד עכשיו, קריירת המשחק התקדמה בעצלתיים. ולמען האמת, הלב שלי לא היה בה. סופסוף חזרתי הביתה, ונמשכתי לרעיון של לפצות את הזמן שאיבדתי עם ג'ולי, אבל היא יצאה ברוב הלילות ולא חזרה עד אחרי שישנתי. רוב הזמן, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. נזכרתי כשאבא שלי יצא לראשונה מהביזנס: נראה כאילו אמי שכחה ממנו. תהיתי האם ג'ולי ואני התרחקנו, אבל אז הייתי חייב להודות שמעולם לא היה לנו הסיכוי להיות ביחד מלכתחילה. לא הייתי מאז שפגשתי אותה.

ואז קיבלתי שיחה מבמאי סרטים דוקומנטריים בשם פול ג'יי, שראה את הריאיון שלי בבון וכל כך הסתקרן מהכנות שבו עד שרצה לעשות סרט עליי ועל חיי. נסעתי לבאנף כדי לפגוש אותו בפסטיבל הסרטים בבאנף, ומיד הרגשתי בנוח איתו. הייתי מעוניין בפרויקט בגלל שבהיאבקות, ההיסטוריה לעיתים קרובות נשכחת או נכתבת מחדש. ההיסטוריה היחידה שההיאבקות המקצועית מוכרת לך זה מה שטוב לביזנס. וינס הבין בסוף שאני פרי אייג'נט. הוא איים לפטר את שאר המתאבקים שפיקפקו בלחתום על חוזה חדש, אבל איתי הוא ניסה בטוב. בניו יורק, בכמה ימי צילומים למשחק וידיאו חדש של ה-WWF, נסעתי בלימוזינה לפגישה בביתו של וינס בגריניץ', קונטיקט. ישבתי עם וינס וג'ים רוס על השולחן של וינס, והתחמקתי מהצעותיהם כשאמרתי להם שדברים נראו טוב בחזית המשחק. כמובן ששיקרתי. אמרתי להם שאני רואה את עצמי חוזר בסופו של דבר ל-WWF ושאתנהג כאילו אני עדיין כועס על שון (הערת המתרגם: זה לא יהיה קשה). נעשה קרב חוזר בו אחזיר לעצמי את התואר בקרב בייביפייסים צמוד וגדול. זה יוכל להוביל לקרב שלישי, בו אוציא את שון אובר נקי, אבל הפעם אלחץ את ידו בסוף ואתמוך בו. וינס ו-JR אמרו לי שהם אהבו את זה. כשוינס הלך איתי ללימוזינה שלי הוא אמר לי "אתה חכם יותר ממה שאומרים עליך". כיוון שעבדתי איתו 12 שנה, לא ידעתי מה לחשוב על כך, אבל השארתי אותו בתחושה הנוחה שאני, כמו תמיד, שחקן בקבוצה שלו. בטיסה הראשונה שלי הביתה הופתעתי לשבת ליד שון במטוס. חייכנו זה לזה ועברנו את הבולשיט, ואז חשבתי שעדיף שאהיה ישיר איתו בנוגע לאיך שנעבוד בקרב החוזר שלנו. זה היה ליתרון שלנו שכולם חשבו ששנאנו אחד את השני, כולל החבר'ה, והכי חשוב, אף אחד לא ידע שדיברנו. אמרתי לו שאתחיל לבנות היט בכך שאגיד דברים על הדמות שלו, אבל הכל יהיה וורק. כשאחזור אנצח אותו בקרב חוזר, כנראה בסביבות רסלמניה 13. ראיתי את הצבע אוזל מפניו. הוא ממש לא אהב איך שזה נשמע.