מאט שכב על המיטה, קשור בחוטים וצינורות כדי לשמור על חייו. הוא נראה ממש כועס כששכב שם, כאילו כעס על אלוהים ששם אותו בגיהינום הזה. פניו הנאות היו מנופחות, אגודליו היו בגוון סגול וסימני החיים שלו נחלשו. ג'ולי וג'ורג'יה השאירו אותי לבד איתו, וכשנישקתי את מצחו, הוא רתח. עיסיתי את אצבעותיו הקרות והשחורות, הברשתי את שיערו הזרוק ושוחחתי הרבה עם אלוהים. במשך כמעט שבועיים מאט נלחם על חייו כשגופו רתח. זה הפך לסיפור לאומי כשניתן למאט התוא המפוקפק של הילד החולה ביותר בקנדה. הוא נלחם, אבל התקווה היחידה הייתה לקטוע את כל הגפיים שלו, ואם היה שורד, היה לו נזק מוחי. כמובן שרציתי שיחיה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב אילו חיים נוראיים ומכעיסים אלו יהיו עבור ילד מבריק ואתלט כמוהו. מאט נפטר ב-13 ביולי, 1996. ומלאך המוות של המתאבקים לא גמר עוד. בכלל לא. ב-22 ביולי, וינס היה ביאקימה, וושינגטון, עבור הקלטות טלוויזיה ושכר מטוס כדי לראות אותי בקלגרי. באירוע של WCW שבועיים קודם לכן, הבלתי ניתן לדמיון קרה: האלק הוגאן הפך להיל. אריק בישוף הדהים את כל עולם ההיאבקות, ווינס כוסח, וזה הכריח אותו לחשוב מחדש על הכל. הוא שם לפניי חוזה ואמר לי לקבוע מחיר: "מה שתרצה!". הוא אמר לי שטייקר ושון מרוויחים סביב ה-700,000 דולר לשנה. אבל לא מיהרתי לחתום. הוא עזב את הבית שלי בלי כלום חוץ מהבטחה מעורפלת שאחזור בסתיו. בארי בלום השיג לי תפקיד כויקינג בפרק של תוכנית ילדים שנקראה הרפתקאות סינבאד, שצולמה בדרום אפריקה, כמו סיבוב הופעות ב-WWF שהבטחתי לעשות. למעשה, הפרומוטר הדרום האפריקני איים לבטל את סיבוב ההופעות אם לא אהיה בו. במהלך מסע ה-36 שעות לקייפטאון, עם נחיתות ביניים בלונדון וביוהנסבורג, אני החלטתי לחזור לוינס. רציתי לעזור לו להפוך את המלחמה נגד טד טרנר. כאומן עדיין הערכתי את וינס, ממש- הזירות שלו היו הכי טובות, אפילו משאיות הזירה שלו היו ללא רבב. הייתי חייב להאמין שגאונותו בשיווק, במוקדם או במאוחר, תצליח לנצח את טד טרנר ואת WCW. אבל לעת עתה, וינס רק יכול היה להחזיק מעמד. ה-WWF הפכו לסרט מצויר עם גימיקי הליצנים והפיראטים שלהם. היריבות שלי עם שון תוכל להחזיר את הריאליזם ולהפוך את המצב.
קייפטאון היא כנראה העיר הכי יפה שראיתי. בכל מקום שהסתכלתי אליו, לאן שלא הלכתי, היה עוד נוף מרהיב: הרים שחורים, חוף אינסופי, עלים מדהימים. הבתים היו מדהימים, מורשת ההולנדים שהתיישבו שם לפני שלוש מאות שנה. כל אחר צהריים בקיץ, ערפל מעונן, כמו כותנה לבנה ודקה, עלה מעל ההרים וריחף מעל העיר עד שנעלם. זה היה מין שילוב מוזר של מזג האוויר והאדמה, אבל התעניינתי בעיקר ביופי של זה מאשר מאיפה שזה בא. ונדהמתי, כמובן, מהניגודיות בין הערים השחורות והעניות שהקיפו את העיר כמו בגיהינום של דאנטה, ששום דבר לא השתנה בהן למרות סיום האפרטהייד. טסתי ליוהנסבורג עבור שני מופעים גדולים בחוץ. מכל הליינאפ קיבלתי את התגובות הכי טובות מהקהל בכל לילה, ובספיישל מיוחד לטלוויזיה שצולם בסאן סיטי, נלחמתי מול סטיב אוסטין (הנה), שעכשיו השתמש בכינוי סטון קולד. יוהנסבורג הייתה מקום מפולג בו פשע של שחורים על לבנים היה נפוץ. רוב הלבנים שהכרתי שם סחבו רובים. למדתי את זה כשראיתי אותם בגלאי המתכות בכניסה למועדוני לילה. אחרי המופע הראשון ביוהנסבורג, עצרתי לשתות בירה עם דייבי ואואן בבר בלובי של המלון, והם אמרו לי שהם מקבלים את תארי הזוגות. ממש אחרי חצות, ג'ייק רוברטס צלע דרך הדלתות הקדמיות, מסטול ממשהו כששלוש זונות שחורות הובילו את הדרך. המטיף סופסוף נשבר וערכיו הנוצרים חוסלו. הוא נתן לי את החיוך הישן והאימתני שלו- חצי שטני, חצי זוחל. יכולתי להישבע שלשון קטועה השתרבבה מבין שפתיו. לא יכולתי שלא להרגיש צער כלפיו. דייבי גיחך ואמר "אלו אותן זונות שהיו איתו אתמול. כנראה הוא כבר לא חוזר בתשובה!". ביליתי את היומיים האחרונים בהופעה בסאן סיטי בבר במלון שהיה מלא במתאבקים, מעריצים ונשים יפות. הייתי חייב זמן איכות, ומספרי טלפון בלטו מכיסי הג'ינס שלי. הייתי חייב לחייך כשראיתי את יוקו שהתגרש עם לשונו בתוך גברת דרום אפריקנית לבנה שעזרה עם יחסי הציבור. היא הייתה ממש שיכורה. בטיסה הארוכה הביתה, היה לי הרבה לחשוב עליו. לא רק על עתידי אלא גם על הפרות אמונים באזורים אחרים שהייתי מעורב בהם. כשלא הייתי, האשמות פליליות גובשו כנגד גראהם ג'יימס, המאמן של ההיטמנס של קלגרי, בעוון ניצול מיני של שחקני הוקי צעירים באחריותו בעבודות קודמות. הוא הורשע בסוף.
ב-25 בספטמבר, נסעתי ללוס אנג'לס, כשביקשו ממני לעשות תפקיד אורח במשפחת סימפסון. ברי בלום הכיר את אריק בישוף, כמובן, והוא התקשר לפני שעזבתי כדי להגיד לי שבישוף היה נחוש להיפגש. אמרתי שנדבר על האם זה רעיון טוב ברגע שאנחת ב-LA, אבל כשהגעתי למלון, בישוף היה כבר בדרכו לחדרי. הוא היה בחור קטן בגיל העמידה עם שיער מדובלל וגומות חן. דיברנו כמעט שעה על, מכל הדברים, אהבתנו המשותפת לאקדוחנים במערב, כמו ווייאט ארפ, ג'סי ג'יימס ובוטץ' קאסידי (שהיה ברחובות של קלגרי בשנות ה-90 של המאה ה-19 לפני שהלך לדרום אמריקה, שם נהרג). הסתדרנו כל כך טוב עד שכמעט שכחתי למה הוא בא לראות אותי. ואז הוא שאל "אז, מה צריך כדי להביא אותך ל-WCW?". "אני רוצה בדיוק את אותו החוזה כמו האלק הוגאן, פלוס אגורה אחת." השבתי ברוגע. זה הדהים אותו. "אני לא יכול לעשות משהו כזה, לא עכשיו".
"זה בסדר, אני לא ממש רוצה ללכת למקום אחר. אני שמח איפה שאני". "נו באמת," הוא אמר. "לפחות תן לי משהו שאוכל לחזור לאנשים שלי איתו. כל דבר!". חשבתי על זה לרגע. "אני חושב על לבוא לעבוד אצלכם עבור 3 מיליון דולר בשנה ולוח זמנים קל יותר". הוא אמר שייקח את זה לחבר'ה של טרנר באטלנטה, וחזרנו לדבר על אקדוחנים. למחרת היום הלימוזינה אספה אותי כדי להסיע אותי לאולפן הקלטות, בו לקח לי חמש דקות לתרום את קולי למשפחת סימפסון. הרעיון היה שההיטמן קנה את אחוזתו של מר בורנס המרושע אחרי שמר בורנס פשט רגל, ועכשיו גר בספרינגפילד. הרגשתי שיש הרבה נקודות דמיון בין מונטגומרי בורנס לבין וינס מקמהן. ב-27 בספטמבר, בישוף הציע לי 2.8 מיליון דולר לשנה במשך שלוש שנים אם אבוא ל-WCW. אמרתי להם שאחשוב על כך, אבל עכשיו אני נדהמתי! מהר מאוד וינס שמע שמועות שחתמתי עם המתחרים. התקשרתי אליו ב-3 באוקטובר והקלתי בדאגותיו, ואמרתי לו שלא אעשה כלום עד שאדבר איתו. קבענו שיתקשר אליי בסוף השבוע. כשהוא עשה זאת, הוא שאל אותי ישירות מה הייתה ההצעה של WCW. "שלושה מיליון דולרים עבור לו"ז קל יותר, 180 ימים בשנה..." הוא קטע אותי: "אני לא יכול להשוות את זה".
אמרתי לו שלא רציתי שישווה את זה, רק שיציע לי את המיטב שלו. שנינו ידענו שלא רציתי לגמור ב-WCW. שנאתי את המחשבה שישתמשו בי בתור מתנקש כנגדו וכנגד הארגון שלו שהקדשתי את חיי כדי לבנות. "אבל וינס," אמרתי. "אני בעמדה להשיג תשעה מיליון דולרים בשלוש שנים. אני לא רוצה לעזוב, אבל אני לא רוצה להיות טיפש. אני חייב לחשוב על המשפחה שלי. מה אתה היית עושה? להגיד לא זה כמו לקרוע כרטיס הגרלה". הוא הבין את הטיעון שלי אבל אמר "WCW לא ידעו מה לעשות עם ברט הארט". הוא אמר לי שהוא זקוק לכמה ימים כדי לחשוב על זה ואז, כמו דון קורליאון, יחזור אליי עם הצעה שלא אוכל לסרב לה. אחרי שניתקנו, התנתקתי מהעולם ולקחתי את אופני ההרים שלי, ופידלתי במעלה ובמורד שבילי האופניים של קלגרי. בישוף הציע לי כל כך הרבה כסף, יותר ממה שיכולתי לחלום עליו, עד שלא יכולתי שלא לחשוב מה התנאים שלו יביאו למשפחתי. הייתי בעמדה מושלמת להבטיח חיים טובים לי ולמשפחתי. חשבתי על המתאבקים הזקנים והמפורסמים, האגדות מהעבר, שהופיעו בחדר ההלבשה מעת לעת כשהגיעו לזמנים קשים, שבורים, נכים או קרובים לכך. לאף אחד בחדר ההלבשה לא היה אכפת בכמה חגורות זכה אדם, איפה עבד או כמה קשוח היה. בסוף, כל מה ששינה היה כמה חסך. מעט מאוד מתאבקים הצליחו מחוץ לביזנס, לפחות בצורה משמעותית. כעת הייתי בעמדה שבה אם ארצה, אתאמץ עוד שלוש שנים ואלך הביתה ללא דאגות, לפחות לא פיננסיות. אבל האם אוכל לנשק את המורשת שלי לשלום כדי לגמור ב-WCW? ב-9 באוקטובר, וינס טס לקלגרי כדי להציג את הצעתו באופן אישי. ישבנו ודיברנו בחדר האוכל. כמשחק מקדים לפני הנושא הראשי, הזכרתי את הדוקומנטרי שפול ג'יי הציע. הוא אמר שאהב את הרעיון ושאין לו בעיה לתת לפול גישה למאחורי הקלעים ולקרבות. ואז הגענו לזה: וינס אמר שיש לו עסקה יותר טובה בשבילי מאשר מה ש-WCW הציעו. הוא רצה שאחתום ל-20 שנה, עבור סכום כולל של 10 וחצי מיליון דולר. קיבלתי מיליון וחצי לשנה עבור שלוש שנים כמתאבק, חצי מיליון לשבע השנים הבאות כאחד מהיועצים הבכירים, ואז 250,000 דולר לשנה במשך עשר השנים לאחר מכן, כדי להיות הבייב רות' של הארגון שלו, מה שוינס כל כך חיפש. זה היה מספק לשמוע אותו אומר "לעולם לא אתן לך סיבה לרצות לעזוב".
WCW הציעו לי כמעט אותו סכום עבור שלוש שנים, אבל בסופו של דבר לא יכולתי לעזוב את וינס, או את ההיסטוריה שלנו ביחד. קיבלתי את העסקה ולחצנו ידיים. עיניו נצצו כשנתן לי את החיוך שלו כשהסכמנו שכל מה שנותר לעשות היה ללבן כמה פרטים משניים. ב-RAW בפורט וויין, אינדיאנה, ב-21 באוקטובר, אכריז שאני חוזר כדי לפגוש את סטון קולד סטיב אוסטין בסרבייבור סירייס. הרגשתי רע, אבל הייתי חייב לשמור על אריק באוויר עד שהעסקה שלי עם וינס תיחתם. אריק ניסה כל מה שיכול היה לחשוב עליו, כולל להציע שהוגאן ופלייר יתקשרו אליי ויגידו שאין להם שום בעיה עם דברים שאמרתי עליהם בריאיונות קודמים, ושאני מוזמן לבוא. אפילו הול ונאש הסכימו לוותר על סעיף העדיפות שלהם, שהבטיח שאף אחד בעמדה דומה לא ירוויח יותר ממה שהם מרוויחים, רק כדי שאבוא ל-WCW. וינס כבר פירסם שאעשה ריאיון חי ב-RAW כדי להכריז אם אני נשאר או הולך. הנחתי שכל ענייני החוזה יסתדרו במהלך הזמן, אבל רק ביום שישי לפני ההופעה שלי ב-RAW קיבלתי טיוטת חוזה מאוד מגבילה ששוב, העורך דין שלי אמר שרק טיפש יחתום עליה. מכיוון שהטיוטה לא הזכירה את מה שאני ווינס לחצנו ידיים עליו, התקשרתי אליו. הצלחתי להשיג רק את אשתו, לינדה, שהייתה עכשיו נשיאה תפעולית, אז לא הייתה לי שום ברירה אלא להגיד לה שלא אופיע עד שכל פרטי החוזה שלי יובהרו. לפני שאוכל לקרוע את כרטיס ההגרלה של בישוף, הייתי מוכרח שהעסקה שלי עם וינס תהיה חתומה. קרלו האמין שאם ברט הארט ילך ל-WCW ברגע הזה אז ה-WWF יהרסו ולחץ על וינס לגמור את העסקה איתי. המשרד של וינס התקשר אליי ואמר לי שהמחלקה המשפטית שלו בטעות שלחה לי את החוזה הלא נכון: זאת הייתה הפעם השלישית שסיפרו לי את התירוץ העלוב הזה.
כשטסתי לפורט וויין עבור RAW, החוזה עם WCW היה מקופל בכיסי האחורי. עדיין לא היה לי חוזה חתום עם ה-WWF, אבל הופעתי בוכנית החיה קודמה מאוד כדי לנסות סופסוף לנצח את נייטרו ברייטינג. לקח אחד שלמדתי ב-12 השנים שלי ב-WWF היה שוינס הפשיט אותך כשגמר איתך, השתמש בכל או ברוב מה שנשאר לך, כולל שמך והדמות שלך. קרלו, שהאמין שעזיבתי תהיה אסון עבור הארגון שעבד אצלו, עזר לי לנסח חוזה שלקח יותר שליטה מוינס וסיפק לי יותר הגנה מכל מתאבק אחר בהיסטוריה, למרות שבאופן רשמי זה היה עורך הדין שלי, גורד, ורואה החשבון שלי, ג'ון גיבסון, שטיפלו בהכל. החוזה נתן לי את כל ההטבות הרגילות וגם עוד שתי הבטחות פורצות דרך: הראשון היה שאם אפצע בדרכי למופע או במהלך קרב עד שלא אוכל להתאבק, אקבל פיצוי בשכר. השני הרשה לי שליטה יצירתית ב-30 הימים האחרונים שלי אם במקרה אעזוב את ה-WWF. בקיצור, זה אמר שהדמות שלי לא תעשה כלום שלא רציתי שתעשה, מה שימנע מוינס להוזיל אותי בדרכי החוצה. אהבתי לשמוע את קרלו אומר שוב ושוב "הם לעולם, לעולם, לא יוכלו לדפוק אותך עכשיו".
נשארתי בחדר המלון שלי עד לשעה לפני התכנית (הזאת). מאחורי הקלעים הוברחתי לחדר שבו העתקים של החוזה שלי הוצבו על שולחן ארוך. לקרלו אפילו היו עטים יקרים כדי לחגוג את האירוע. וינס נראה לחוץ כשחתם, וכשהכול נגמר קרלו מחא כפיים והציע שנפתח שמפנייה אחרי התכנית. שניות לאחר שחתמתי, נתקלתי בשון. דיברנו קצת כשחיכיתי לסימן שלי לעבור דרך המסך. הוא בדיוק עשה תצלום עירום למגזין פלייגירל, וחשבתי שזה היה צעד טיפשי עבור מישהו שרצה להיות מודל לחיקוי לנערים הצעירים. שאלתי אותו "אכפת לך אם אגיד משהו על הצילום שלך לפלייגירל?". רציתי לבנות היט בינינו מיד. הוא אמר "תגיד מה שתרצה".
צעדתי לצלילי המוזיקה שלי בג'ינס, משקפי שמש וחולצה אפורה כשג'ים רוס ריאיין אותי בזירה. הדבר הראשון שעשיתי בריאיון הלא מתוסרט לחלוטין הזה בשידור חי, היה להודות לאריק בישוף על כך שהתייחס אליי בכבוד ונתן לי הצעה כל כך טובה. התחרטתי על כך שלא הייתה לי הזדמנות להתקשר אליו ושאריק יגלה שחתמתי עם וינס ביחד עם שאר העולם. התייחסתי לאריק רק בתור "האויב חסר השם" כיוון שעד לאותה נקודה, אף ארגון לא הזכיר את השם של השני בתוכניות הטלוויזיה שלהם- אבל המעריצים ידעו בדיוק על מי ועל מה דיברתי (דייב מלצר הוציא כתבה כל כך מפורטת על דיוני החוזה שלי ב-14 באוקטובר, 1996, עד שהייתי בטוח שזה הגיע ממקור פנימי בתוך אחד או שני הארגונים). דיברתי על כך שאני לא תאב לכסף, אלא תאב לכבוד, ועל כמה שחיפשתי את עצמי. אבל בסופו של דבר, אני חייב את כל מה שעשיתי ואת כל מה שאעשה למעריצי ה-WWF. "אני אהיה ב-WWF לנצח!" אמרתי. אמרתי שרציתי שלמעריצי היאבקות בכל רחבי העולם יהיה מישהו שהם יוכלו להעריץ, מישהו שלא רקד והצטלם למגזינים נשיים. "שון מייקלס בחיים לא יהיה קשוח כמוני. הוא בחיים לא יהיה חכם כמוני. ולכן קיבלתי את האתגר לפגוש את המתאבק הכי טוב ב-WWF, סטון קולד סטיב אוסטין!". בפעם הראשונה בכמה חודשים, כשהייתי באוויר, וינס קיבל את הרייטינג שחיפש.
בפעם הבאה: כולם ברחבי העולם שונאים אמריקנים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה