כשלא הייתי, סטיב אוסטין ממש הצליח בתור היל.
בסרבייבור סירייס 96 ב-17 בנובמבר, הוא נהיה היל כל כך טוב עד שהתחיל להפוך
לבייביפייס- המעריצים אהבו אותו! זה היה משהו שהוא רצה להימנע ממנו כי לריצה
ההילית שלו עדיין היה מומנטום גבוה. היה לו מראה כל כך טוב עבור היל, עם ראש קירח
ועיניים מאיימות שקדחו בך חורים. הוא לבש מכנסיים שחורים פשוטים ונראה כמו בן כלבה
קשוח אמיתי. הפרומואים שלו היו חזקים: המבטא הטקסני והמראה הפשוט שלו נתנו לו
מגנטיות ייחודית. זה היה לילה גדול עבור סטיב. שבוע לפני סרבייבור סירייס הוא טס
לקלגרי כדי לתכנן את כל הקרב (הזה) איתי. הוא היה חבר של שון, והיו להם כמה קרבות נהדרים
ביחד, אבל ליד הזירה בחדר הביליארד שלי סטיב התוודה בפניי ששון לא היה האדם הראוי
להוביל את הארגון. לקחתי את זה בתור המחמאה שזאת הייתה. בתפנית מפתיעה לאירועים,
שון עמד להפסיד את החגורה לסייקו סיד בסרבייבור סירייס, כדי שיוכל לזכות בה שוב
ברויאל ראמבל בעיר מגוריו, סן אנטוניו, בינואר. באמצע כל זה, אהיה במיין איבנט כדי
לעבוד עם סיד בקרב תואר באין יור האוס של דצמבר. לא הייתי בטוח אם זה ששון יפסיד
את החגורה ואז יזכה בה שוב ישפיע על הקרב החוזר הגדול שוינס גרם לי להאמין שיהיה
ברסלמניה 13. לעת עתה, כל מה שיכולתי לעשות היה להתרכז בקרב שלי עם סטון קולד.
בסרבייבור סירייס, סטיב ואני עבדנו מהר וקשה, והתעייפתי רק בסוף. לא היה לי שום
מושג שוינס ו-JR הולכים למרחקים גדולים בפרשנות כדי לנסות ולרדת עליי. כששמעתי את
זה אחר כך, קיבלתי לראשונה את הרמז למה שעמד לקרות לי. JR אמר שאני איטי לקום וייחס
זאת לחלודת זירה. "ברט הארט, עם מהלך ענק, לא יכול לכסות..." וינס היה
מהיר להוסיף "פשוט לא היה לו את זה, JR, הוא יכול היה לנסות את
זה!". הרגשתי כאילו הם ממש מתאמצים להציג אותי בתור זקן ושבור, בזמן שרק
ניסיתי את מיטבי כדי לוודא שסטיב יראה חזק בזמן שיוציא אותי אובר. הקרב היה מלא
במהלכים אמינים בקרב אגרופים ארוך וממושך. התקוטטנו על הרצפה, הוטחנו על שולחן
השדרים הספרדי, שברנו מחסום מתכת והתקוטטנו בשורה הראשונה! כשסטון קולד התקרב
לחיסול, הוא התקרב אליי מאחור, ונעל לפיתת קוברה. כמו שעשיתי עם פייפר ברסלמניה 8,
קפצתי ובעטתי בעזרת הטורנבאקל כדי להתהפך לאחור והצמדתי את סטיב לאחת... שתיים...
שלוש.
כשהלכתי מסביב לזירה ונתתי כיפים למעריצים שלי,
שמחתי כשוינס לחץ את ידי. הוא עדיין לבש את האוזניות וחייך ועם מה שנראה כמו
עיניים אוהבות של אבא אמר "לא יאמן!". מאוחר יותר באותו הלילה, סיד לקח
את התואר משון בעזרת מצלמת טלוויזיה כדי להוריד אותו בזמן ששון הוסח כשהמורה שלו,
חוזה לות'ריו, חטף לכאורה התקף לב בצד הזירה (הערת המתרגם: או חטף מכה ממצלמה...).
ב-20 בנובמבר, טייקר, שון, סיד ואני הופענו במסיבת עיתונאים גדולה בסן אנטוניו.
קרב התואר שלי באין יור האוס עם סיד הורד בדרגה כדי שהם יוכלו להדגיש את הקרב של
סיד עם שון ברויאל ראמבל. כעבור שבוע, ה-WWF הגיעו לאנגליה עבור מופעים
בלונדון בלונדון ובברמינגהאם, למרות שוינס שמר את שון בארה"ב כמו שעשה עם
הוגאן. אם מישהו תהה האם עדיין הייתי אובר, השאלה נענתה ברגע שצרחות היטמן קיבלו
אותנו בהית'רו. מופעים מלאים בארצות הברית נהיו נדירים מרגע שעזבתי, אבל לא נשאר
כרטיס אחד פנוי למופעים בממלכה המאוחדת. מעריץ הסביר את זה ככה במכתב לרסלינג
אובזרבר: "אף זכר מבוגר לא עומד לתמוך באדם בלונדיני, מעורר בחילה, ולובש
קוקו שמכריז על עצמו כעל סקסי בוי. לא משנה כמה הוא טוב בזירה". הייתי אסיר
תודה כשרבים מהחבר'ה באו אליי והודו לי שחזרתי. רובם עדיין קראו לי אלוף. בלונדון,
עבדתי בקרב טוב מול ויידר. הוא נחשב לקשוח, מהיר וזריז כמעט כמו באם באם ביגלו,
אבל הוא גם היה אחד מהבחורים הכי סטיפיים שאי פעם נכנסו לזירה. הוא לאחרונה פגע
בשון כל כך חזק עד ששון קבר אותו לפני החבר'ה, ואיים שאם זה יקרה עוד פעם הוא יפטר
את התחת השמן שלו. אבל היית צריך להיזהר עם המפלצות של הביזנס. הן יכלו לטאטא איתך
את הרצפה בכל זמן שרצו, ועשו לבחורים בגודל שלי ושל שון טובה כשגרמו לנו להיראות
טוב כשהצמדנו את הכתפיים שלהם למזרן.
יוקו, פוג'י, באקלנד ומאן און א מישן כולם נעלמו
מחדר ההלבשה. ה-1-2-3 קיד, רודי פייפר ו-JJ דילון שפוטר לאחרונה כולם
עברו ל-WCW (אף אחד לא היה בטוח למה וינס זרק את דילון). הרבה מאוד פרצופים
חדשים הגיעו בחודשים שלא הייתי: את חלקם פגשתי רק פעם או פעמיים. האחד שבלט מיד היה
דוויין ג'ונסון, הוורקר מדור שלישי הראשון בביזנס. סביו, פיטר, היה ענק סמואי
קשוח, והיה חבר קרוב מאוד של סטו. אמרתי לדוויין שזכרתי אותו בתור ילד קטן שרץ בין
חדרי ההלבשה כשעבדתי בהוואי בשנות ה-80. הוא היה ביישן לצידי, ילד נחמד וטוב
שעדיין היה תמים ביחס למתאבקים. הוא היה תערובת נאה של סמואי ופולינזי, בנוי טוב
ואתלט אמיתי: הוא שחק קצת ב-CFL עם הסטמפידרס מקלגרי לפני כמה שנים בלבד. כמוני, הוא התפטר כדי
לנסות להשתתף בעסקים המשפחתיים והיה נחוש ללמוד. רציתי לראות את הילד הזה מצליח,
ואמרתי לו שאעזור לו ככל שאוכל. צפיתי בו בזירה באותו הלילה, כשהוא התאבק בשם רוקי
מאיביה, ואני זוכר שכשחזרתי לחדר ההלבשה אמרתי לכולם "תזכרו את מילותיי. בתוך
שלוש או ארבע שנים מעכשיו הילד הזה יהיה העסק". כבר היו לו הלוק והכישרון. אם
רק ילמד לדבר הוא יוכל להיות גדול.
עוד פרצוף חדש שהילך בחדר ההלבשה היה מקרה מסקרן
שנקרא קקטוס ג'ק. כולם קראו לו ג'ק, אבל שמו היה מיק פולי. וינס בדיוק המציא אותו
מחדש כמנקיינד. הוא היה ילד גדול מלונג איילנד, ניו יורק, עם זקן מדובלל ושיער
שחור, ארוך וסבוך. הוא כבר היה אגדת הארדקור שהיה מפורסם עבור הקרבות המטורפים והאלימים
שלו ב-ECW, WCW ויפן. אבל אני חשבתי שהיה בחור ידידותי, מנומס ואינטיליגנט, רחוק
מדמות המטורף ששיחק בצורה כל כך משכנעת, עם כותונת משוגעים ומסכה של חניבעל לקטר!
בחדר ההלבשה בברמינגהאם, מנקיינד עקב אחריי בציפייה, וחיכה לעבוד אותי. קיוויתי
שהוא הנמיך את כל הזבל המטורף שלו כי הדבר האחרון שרציתי באותה נקודה היה להיפצע.
ככל שדיברנו יותר, הצלחתי להבין שהייתה לו מתנה והוא יכול היה לראות את הקרב בראשו
כמו סרט, כמוני. ונדהמתי מהקרב שלנו. מנקיינד לקח את כל הסיכונים והבאמפים, אבל
היה ממש מוכשר. יותר מכך- הוא לא היה סטיפי. הוא נהיה לא רק אחת מהדמויות הכי
אהובות עליי בביזנס, אלא גם אחד מהאנשים הכי אהובים עליי. פולי היה אחד מקומץ
אנשים שחשבתי שהיה להם דמיון טוב לביזנס כמוני. כשלא הייתי, הקרבות שלו מול שון
היו אלה שסופסוף נתנו לשון את האפשרות לצאת אובר. מיק פולי היה מתאבק נהדר,
ונדהמתי ש-WCW איבדו אותו. בווסט פלם ביץ', בלילה של ה-14 בדצמבר, 1996, החלקתי
מתחת לסדינים כשכל כך כאב לי עד שלא הייתה לי ברירה אלא להוריד כמה משככי כאבים,
לקחת את הבקבוק החם שלי ולשים קצת קרח על הגב והברכיים שלי. הייתי אמור להתאבק מול
סיד בקרב התואר שלנו למחרת היום באין יור האוס. כשהתאבקתי עם ג'ים בהארט פאונדיישן
פעם, הרגשתי כמו הפורשה לעומת הטנק שג'ים היה. עכשיו הרגשתי כמו מכונית מירוץ ישנה
כשחבלותי מוחבאות לפני כל קרב תחת ציפוי צבע רענן.
הקרב שלנו (חלק 1, חלק 2) היה טוב באופן מפתיע. סיד כיבד אותי כי
עזרתי לו כשיכולתי. במהלך הקרב, שון ישב עם ג'ים רוס בשולחן השדרים ובירבר על
זכותו מלידה לחיות את חייו כפי שיבחר. כנראה מה שאמרתי לפני חודש על זה שהצטלם
לפלייגירל אכל אותו כל הזמן. שון התערב בסיום כשטיפס על צד הזירה, שם התנגשנו,
והרשנו לסיד לתת לי ג'קנייף פאוורבומב אל המזרן עבור הניצחון. קפצתי בזעם ומשכתי
את חולצתו של שון מעל ראשו כאילו היינו בקרב הוקי והעמדתי פנים שהרבצתי לו עד
שאיבד את ההכרה. זה נראה פנטסטי. סיד חזר לחדר ההלבשה ושמח מאיך שזה הלך, ושון
נראה מרומם. אבל ביומיים הבאים בהקלטות בפלורידה הוא היה מרוחק ממני. כשאמרתי
לוינס שדאגתי שאני מעצבן את שון, הוא זילזל בזה. עדיין, ביקשתי ממנו להבהיר את
הדברים ביני ובין שון, כדי שנוכל לעשות את זה נכון. הוא לא הקשיב. במקום שניישב את
זה, שון יצא אל הזירה ועשה ריאיון כועס, כשאני הייתי המטרה של הזעם שלו. התאכזבתי
לראות אותו מאבד את המזג הפייסי שלו. חשבתי "אוי, שון, אל תעשה את זה...
תישאר צנוע... אני רק עובד... תן לי להיות ההיל...". הנדתי בראשי בחוסר הבנה
כשניסיתי להבין מה קורה בינינו. ביליתי את חג המולד בכאבים, אבל עבדתי עם ליאו
בורק ועם חבורת מתאבקים ירוקים כשהתאמן בביתי בזירת WWF שוינס נתן לי. במשך הזמן
האנשים האלה נהיו כריסטיאן, אדג', גלן קולקה, טדי הארט (הבן של ג'ורג'יה, טדי
אניס), מארק הנרי, רייזור ראמון המזוייף, קוראגן, דון קאליס, טסט וקן שאמרוק, שהיה
אלוף ה-UFC באותה תקופה, ואלו היו רק חלק. למרות המתח עם שון, הייתי בפסגת
העולם, עומד לקבל את התואר, בזמן שאני מתאבק ה-WWF עם השכר הגבוה ביותר בכל
הזמנים. באותו חג המולד, לג'ולי ולילדים היה הכל, כולל אותי. ה-WWF פשטו על סן אנטוניו בניסיון
למלא את האלאמו דום עבור הרויאל ראמבל ב-19 בינואר 1997. בסוף, זה נהיה אחד
מהאירועים עם הכי הרבה כרטיסים בחינם בהיסטוריה של ה-WWF, אבל הם כן מילאו את הדום עד
הגג.
סטון קולד היה אחד מהמשתתפים הראשונים ברויאל
ראמבל (הזה), והסיפור היה שהוא בלתי ניתן לעצירה. הוא כיסח את הצורה לכולם, וזרק שיא של
11 מתאבקים (הערת המתרגם: לא, ברט...), אחד אחרי השני- עד שאני הגעתי. עבדנו אחד עם השני, עד שהגענו לשבעה אנשים. ואז
במקרה תפסתי את אוסטין לא מוכן וזרקתי אותו מעל החבל הראשי, והדחתי אותו, אבל
השופטים בדיוק הוסחו בגלל טרי פאנק ומנקיינד, שהתקוטטו על הרצפה. אוסטין החליק
מתחת לחבל התחתי והפך החוצה את טייקר וסיד (הערת המתרגם: ויידר, יא טמבל!), בדיוק
כשאני זרקתי את דיזל המזוייף. טכנית, בדיוק זכיתי בקרב התואר הנחשק ברסלמניה 13,
אבל סטיב בא מאחוריי, זרק אותי החוצה וקיבל את הניצחון במקומי. לפי התוכנית, הוא
הלך בראש מורם אל חדר ההלבשה כשאני השתגעתי בזירה לחלוטין, ודחפתי את השופטים.
מילאתי את הסטוריליין, אבל שוב פעם התלוננתי על המיקרופון שנדפקתי. זה היה היט
נהדר עבור סטיב, וזרמתי עם זה, אבל תמיד תהיתי איפה הפייאוף עבורי. לאן הדמות שלי
הולכת? אבל אף אחד לא התקרב לעבודה הנהדרת ששון עשה במיין איבנט עם סיד, אפילו לא
אני. אחר כך הלכתי לחדר ההלבשה של שון כדי להגיד לו שאני גאה בו. הוא הודה לי,
וחשבתי שהכל בסדר בינינו. טרי פאנק היה שם רק ללילה אחד, כדי להיות בבאטל רויאל.
זה כאב לי לראות אותו צולע בחדר ההלבשה אחר כך. הוא בקושי הצליח ללכת אחרי שלקח כל
כך הרבה באמפים בקריירה שלו, אך עדיין נתן את כולו, חצי מכונה, חצי מזוכיסט.
הוורקר הנהדר הזה ואלוף ה-NWA העולמי לשעבר משך אותי לצד במקלחות באותו לילה ואמר לי שכיבד אותי
על כל מה שנתתי לביזנס במהלך השנים הללו ושלדעתו הייתי הוורקר הכי טוב שהיה. עזבתי
את הבניין אחרי המופע והרגשתי גאה בעצמי.
הדבר היחיד שעדיין שמר עליי כבייביפייס היה סטון
קולד, שהמשיך לצאת משום מקום כמו רשע ישן וטוב במערבון, ותקף אותי והשאיר אותי מת
כל שבוע. הוא מאוד הזכיר לי את דייב שולץ, בחבילה שונה אבל עם אותה רשעות קשוחה.
סטיב היה היל פחדן מעולה (הערת המתרגם: הא?) ואני מתכוון לזה כמחמאה. אהבתי לעבוד איתו
כי זה נראה כאילו באמת שנאנו אחד את השני. הריאיונות והקטטות שלנו נראו אפילו יותר
שוט ממה שעשיתי עם שון. למרבה הפתעתי, התוכנית בביומונט ב-20 בינואר (מומלץ!) הייתה התוכנית
של ברט הארט. למרות שהייתי שמח לשחק חלק מרכזי בתוכנית, וינס גרם לי לבצע ריאיון
מתוסרט במיוחד בזירה שכלל עוד תלונות, שחשבתי שכבר נמאסו למעריצים. "נדפקתי
בקרב התואר שלי מול סיד בגלל שון מייקלס. נדפקתי ברויאל ראמבל בגלל סטון קולד.
נדפקתי בידי ה-WWF!" אמרתי ובהיתי בוינס. לאחר מכן הצבעתי עליו באשמה ואמרתי
"ונדפקתי בגללך!". בטלוויזיה בינלאומית בשידור חי, פרשתי, עברתי את
מחסום האבטחה ויצאתי דרך הקהל. הכל נראה די אמיתי, יותר מדי אמיתי, אבל עשיתי כמו
שוינס אמר לי. בפרומו קשוח, אוסטין ירד עליי על כך שבכיתי והתלוננתי כל הדרך
לקנדה. "הבן אדם היחיד שתוכל לנצח זה הזקן השבור שלך במרתף הקטן והישן שלו!"
(סטו תמיד היה מוחמא כשמתאבק היל הזכיר את שמו בטלוויזיה). המארקים של ECW גדלו במספרם: בחורף 1997, הם
קנו באופן קבוע את הכרטיסים לשורות הראשונות בכל הקלטות הטלוויזיה של וינס בחוף
המזרחי רק כדי שיוכלו להישמע בטלוויזיה של העולם צועקים בוז לבייביפייסים ומעודדים
את ההילים. הם עשו את החיים ממש קשים לרוקי מאיביה, רק בגלל שידעו שיוכלו לעצבן
אותו. לקהל הטלוויזיה הכללי לא היה מושג שזאת הייתה אותה קבוצת מעריצי ECW שהופיעו בכל מקום. במקום
זאת, הם חשבו שזה טרנד שהתפתח, וכתוצאה מכך לשנוא את הטובים ולאהוב את הרעים התחיל
לתפוס. אבל בביומונט, המעריצים עדיין עודדו את הבחורים הטובים. אחרי שפרשתי
בטלוויזיה חיה, גורילה מונסון הכריז שמה שקרה ברויאל ראמבל היה שערורייה ורצה
לפצות על כך בכך שהזמין אותי, את טייקר, את ויידר ואת סטון קולד להשתתף בקרב
הרביעייה האחרונה באירוע האין יור האוס ב-16 בפברואר, כשהמנצח יפגוש את שון על
התואר ברסלמניה 13. אז חזרתי דרך הקהל, קיבלתי את הקרב ואז התקוטטתי בשביל הכניסה
עם סטון קולד עד שירדנו מהאוויר.
כבר חלק 2...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה