כן כן, אני יודע. מה קרה נזכרתי אחרי חמישה חודשים? נזכרתי, מה אכפת לכם? העיקר שתקבלו את הפרק החדש...
בפרק היום: ברט מדבר על פציעת הברך שהשביתה אותו ועל השימוש היצירתי בו בעקבותייה, על קרבות מול אוסטין, על ההארט פאונדיישן, על ריאיון מפורסם עם שון, בעיות שעולות ביניהם ותקרית מפורסמת ביניהם, על קרב חמישיות אדיר ועל תחושה מוזרה במיוחד שקוננה אצלו.
פרק 39: "לא משנה מה יקרה, אני נאמן לך!"
כשחזרתי הביתה לקלגרי, הרופא שלי אמר לי שמצב ברכי רציני: הייתי זקוק לניתוח. הם יצטרכו לבצע שיקוף ואז לחתוך את העצם בברכי, מה שיכול למנוע ממני להתאבק למשך שישה חודשים. אפילו שהחוזה שלי הגן עליי מפני פציעה, התקשרתי לוינס ואמרתי לו שאעשה כמיטב יכולתי לחזור בהקדם האפשרי. בשבוע שהניתוח נקבע אליו הייתי אמור לעשות קרב אין יור האוס מול סיד, אבל וינס אמר לי שגם סיד היה פצוע מדי. הוא היה זקוק לי באופן נואש כדי שאתאבק מול סטון קולד במקום, או שהאירוע יהיה בסכנה. במבט לאחור, אני תוהה בנוגע להחלטה שלי לעזור לו במחיר גדול ממני: לא יכול להיות שרק רציתי לשמור על הפרנסה שלי. בלי להסס אמרתי לו שאקבע את הניתוח ליום לאחר האירוע. בתוך פחות מדקה יצרנו סטוריליין חדש שבו סטיב ואני נמשיך את המלחמה שלנו באין יור האוס ואל תוך RAW למחרת היום (הערת המתרגם: אחד מהפרקים האהובים עליי והטובים ביותר אי פעם), בו נילחם בקרב רחוב. סטיב "יפצע" את הברך שלי, מה שיוציא אותי מפעולה. אעבור את הניתוח ואנסה כמיטב יכולתי לחזור בזמן לקינג אוף דה רינג ביוני. כתמריץ, וינס הבטיח שאם אחזור בזמן, אז שון יוציא אותי אובר בקינג אוף דה רינג. זה היה חתיכת דבר בשבילי, בהתחשב בכך שאני ושון לא פתרנו עוד את הבעיות בינינו. וינס אמר לי שהוא אסיר תודה על העזרה שלי ושגם לו נמאס משון. אבל הוא לא רצה לחנך אותו, אולי מתוך פחד ששון יעבור ל-WCW עם חבריו הותיקים מהקליק. אני הבטחתי לשבת עם שון גבר אל גבר וליישר את ההדורים לטובת הארגון. ניתקתי את הטלפון כשהוקל לי שהכל נראה פתיר ושמעמדי בארגון עדיין היה מובטח.
במהלך הקרב שלי מול סטון קולד באירוע האין יור האוס ב-20 באפריל ברושסטר, ניו יורק (חלק 1, חלק 2, חלק 3) אף מעריץ לא יכול היה לדעת שברכי הייתה פצועה. באופן אירוני עבדתי בכוח על ברכו של סטיב, ואפילו תלשתי את מגן הברך שלו והרבצתי לברך שלו עם כיסא. כשריככתי אותו מספיק כדי לנעול שארפשוטר, נשענתי לאחור בכוונה כדי שיוכל להפוך את זה. סטיב הצליח לתפוס שוב את מגן הברך שלו והרביץ לי בראש איתו, מה שגרם לחתך עמוק באורך של חמישה סנטימטרים בראשי. נפלתי והמומנטום הביא את סטיב אל רגליו כך שיוכל לנעול שארפשוטר. כשנגעתי בחתך באצבעותיי ידעתי שאזדקק לתפרים, והדבר האחרון שסטיב ואני היינו זקוקים לו עכשיו זה עוד קרב מלא בדם. למזלי, הדם התערבב בשיערי ולא ראו אותו. בסו, אואן ודייבי רצו לזירה כדי לעזור לי, וצלעתי בחזרה אל חדר ההלבשה כשאני נשען על כתפיהם, מה שהכין את הקרקע לקרב הגדול שלנו למחרת היום ב-RAW בבינגהאמטון. הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לארינה ב-21 באפריל היה לבקש משון לדבר איתי באופן פרטי ליד הזירה, כשכמה טכנאים בדקו סאונד. אמרתי לו שרציתי שלום. לא אמרתי שכל המצב הרע היהבאשמתו, והקשבתי בלי למחות כשאמר לי שהמורל של החבר'ה בתקופתו היה יותר טוב מבתקופתי. כמעט הרגשתי עצוב עבורו: לא היה לו מושג כמה הוא טעה. שון אמר שהבעיות האחרונות שלו איתי היו בגלל טענותיי כלפי הברך שלו, שהתעקש שהייתה פצועה. מה הייתי יכול להגיד לגבי זה? כל אחד בחדר ההלבשה פיקפק בפציעה שלו. אז דיברתי על הברך הפצועה שלי, ואמרתי שזה קשה להבין מבחוץ כמה הברך פצועה. שוב פעם, הסכמנו שמעתה והלאה, נדבר על כל המשפטים השליליים אחד עם השני לפני שנשמיע אותם לציבור, ושנעבוד ביחד בצורה הכי מקצועית שאפשר, במיוחד בקינג אוף דה רינג ביוני, אם אצליח לחזור עד אז. לחצנו ידיים והרגשתי טוב שחזרנו להיות מתואמים. קרב הרחוב עם סטון קולד נבנה כמו קרב ענק. באותו לילה הקרבתי את כל מה שהיה לי לוינס ולארגון שלו, נחוש להפוך את פציעת הברך שלי לדבר חיובי. אפילו שסטיב ואני נלחמנו כבר כמה פעמים, לא הייתי המתאבק השנוא לפני כן. הקהל היה כמו כלבים רעבים. מטבעות עפו מראשי הכואב והתפור כשהגעתי לזירה בג'ינס כחול, חולצה כחולה ומגפי דוקטור מרטין. היה בלתי אפשרי ללבוש מגן ברך מתחת לג'ינס אז יצאתי לשם בלי הגנה על הברך.
כשהוא נאלץ להיות הגיבור, סטון קולד צעד לזירה בחולצת אוסטין 3:16 שחורה ובג'ינס, רק כדי שאואן ודייבי ירביצו לו בצלצול הפעמון. שון בא לעזרתו של סטיב, מבריח אותם אל חדר ההלבשה, והשאיר אותי לכסח את סטיב, כשמתי את הקרסול שלו בתוך כיסא ברזל וטיפסתי לחבל העליון. כשקפצתי, סטיב זז ועשיתי כאילו פצעתי את הברך שלי כשנחתתי. כמובן, סטיב הרביץ לברכיי הלא מוגנות בכיסא. שכחנו לחשב את זה שאין לי מגן ברכיים: הנזק והכאב היו ממש אמיתיים. כנראה שכל בעיות הברכיים שהיו לי מאז נגרמו בגלל האנגל הזה. סטיב נעל אותי בשארפשוטר והמשיך עד שההארט פאונדיישן החדש, שעכשיו כלל גם את בריאן פילמן (הערת המתרגם: הוא הצטרף רק מאוחר יותר), עבר כמה שופטים ואייג'נטס כדי להציל אותי. שמו אותי על אלונקה וסחבו אותי משם לאמבולנס כשאואן ודייבי צעקו והתחננו שיזהרו איתי כשהמצלמות עקבו אחרינו. יכולתי לשמוע את אואן צורח "תיזהרו על הברך שלו! תביאו אותו לבית החולים!" בכל כך הרבה רגש עד שכמעט התפוצצתי מצחוק. הם הרימו אותי לאמבולנס, אבל בדיוק כשעמדו לנסוע הקהל הבין שסטון קולד היה בכיסא הנהג- זה היה מארב! סטיב המשיך לפוצץ אותי מכות לפני שאואן ודייבי תקפו אותו וכל המהומה נקטעה בידי שופטים ואייג'נטס. כשהאמבולנס סופסוף נסע, אואן הרותח מילמל לדייבי "הוא לא הולך להתחמק עם זה. אנחנו נהרוג אותו. אנחנו נהרוג אותו".
עברתי את הניתוח בברך ביום רביעי, ה-23 באפריל, והייתי לילה אחד בבית החולים. בקושי נכנסתי לדלת ביתי למחרת היום כשוינס התקשר ואמר שהוא צריך שאהיה ב-RAW באומהה, נברסקה, ביום שני. אמרתי לו שהרופא הזהיר אותי לא לעשות כלום, אבל וינס הבטיח לי שאם אבוא, אוכל לצאת בכיסא גלגלים ואף אחד לא יגע בי. במציאות, שאר חברי ההארט פאונדיישן- אואן, דייבי ופילמן- היו חסרי סבלנות להמשיך את המומנטום של הקבוצה, והרגשתי שאאכזב אותם ואת הביזנס אם לא אגיע. הבורג האחרון שסובבו כדי שאבוא? גם ג'ים יהיה שם. וינס הסביר שרצה שהסדן יצא בשניות האחרונות של התוכנית בדיוק כשסטון קולד כמעט ישים את ידיו עליי בכיסא הגלגלים שלי. אואן, דייבי ופילמן יהיו מחוסלים בצד הזירה, ואני אנסה להבריח את סטיב עם הקביים שלי. משום מקום, הסדן יתקוף אותו, ואני ארביץ לו עם הקב, מה שיעיף אותו מרחק שלושה מטרים למטה מהבמה! סטיב ינחת על מזרון פעלולים ענק, בחושך, שיוסר במהירות לפני שהמצלמות יראו אותו שרוע על הבטון. למרות שלא רציתי לטייל רק ארבעה ימים אחרי ניתוח חשוב, אמרתי לוינס שאהיה שם: הייתה לי תחושה חזקה שג'ים לא יחזור אלמלא כן. אז זה מה שעשיתי. בשבועות הבאים יצאתי בכיסא גלגלים ואז על קביים, באמת. ההיל טרן שלי, והאנגלים שיצאו ממנו, היו הצלחה ענקית. היה לנו אחלה היט, הרייטינג של וינס עלה ועסקי ההאוס שואוס היו טובים, כשדייבי החליף אותי במיין איבנטים מול טייקר. היו כל מיני דברים שכללו את ההארט פאונדיישן והם כללו לא רק את אוסטין, אלא גם את טייקר, מנקיינד, לג'יון אוף דום, וכמובן שון. היה נהדר לראות את כל החבר'ה עובדים כצוות כדי לנצח את WCW. עבדתי בטלוויזיה כל שבוע, יורד על אמריקה. להיות היל היה כיף, אבל ממש חששתי לאן זה הוביל. המעריצים היו כל כך מעוצבנים עד שלא יכולתי אפילו לשמוע את עצמי חושב כשעשיתי את הריאיונות שלי (למרות שממש שמחתי כשמלצר כתב שהריאיונות שלי היו הכי טובים בביזנס כל השנה ההיא).
ההארט פאונדיישן לבשו ז'קטים מעור שחור כמו שלי, מלבד פילמן, שלבש וסט עור שחור- הז'קטים הגנו עלינו מהמטח הקבוע של חפצים מסוכנים! הייתה לנו ריצה כל כך מוצלחת ויצירתית עד שאפילו הלכתי לוינס שוב כדי לבדוק בנוגע ללהביא את ברוס כאלוף ג'וניורים עולמי למשקל כבד היל, הסיכוי שברוס חיכה לו כל חייו. וינס אהב את הרעיון לגלות עוד חבר סודי של הפאונדיישן, מה שפשוט היה הגרסה של ה-WWF למה שבישוף עשה עם ה-nWo. וינס אמר לי שהוא עדיין מקווה שאצליח לעבוד עם שון בקינג אוף דה רינג. הברך שלי הייתה כואבת ונפוחה, וההחלמה שלי הייתה איטית. אם הייתי עובד מול מישהו ששמחתי עליו, חשבתי שאולי אצליח לעשות זאת. אבל השאלה הייתה- האם יכולתי לסמוך על שון? מה שהייתי צריך לשאול את עצמי היה- האם יכולתי לסמוך על וינס? ה-RAW מנווארק, דאלאוור ב-12 במאי נפתח עם ההארט פאונדיישן על הרמפה, כשאני בכיסא הגלגלים ומשבח אותם בתור המיטב שהיה ל-WWF להציע. כולם ממש התרגשו כששאלתי כמה שורות מרומן המלחמה של סבסטיין פולקס, בירדסונג, כדי להציג אותם: "אקח את האנשים הללו לסף הגיהינום ואלחם מול השטן. אוכל לסמוך עליהם שינשמו עבורי ושיזרימו בי דם עם לבבותיהם. ג'ים הסדן ניידהארט, דייבי בוי סמית', אחי האהוב אואן ובריאן פילמן. אנחנו ההארט פאונדיישן!"
בסוף התוכנית, עם הרעיון שאעבוד עם שון בקינג אוף דה רינג בקרוב, קראתי לשון בזירה. 30 השניות האחרונות היו אמורות להיות כשאני מדבר, ואז שון יתן לי סופרקיק, יעיף אותי לאחור אל כיסא הגלגלים והתוכנית תרד מהאוויר. אבל המעריצים היו כל כך רועשים עד שלא שמעתי את הסימן שלי. במקום שהתוכנית תסתיים עם שון מרביץ לי, ירדנו מהאוויר כשאני יורד עליו. הרגשתי רע בנוגע לכך, אבל שון חשב שעשיתי זאת בכוונה וזעם. אמרתי לו שהם הקליטו את איך שנתן לי סופרקיק בכיסא הגלגלים שלי, ושהם ישדרו את זה כל השבוע בשאר התוכניות. והם עשו זאת- שוב ושוב. ב-19 במאי, ב-RAW במוביל, אלבמה, שון ואני בנינו עוד קצת היט לקרב שלנו בקינג אוף דה רינג, אבל בגלל שהברך שלי עדיין לא הייתה מוכנה ולא יכולתי להילחם הרבה זמן, הרעיון של וינס היה שאבטיח שאם לא אנצח את שון תוך פחות מ-10 דקות לא אתאבק שוב באמריקה! חבריי ההארט פאונדיישן ייקשרו כל אחד לעמוד זירה אחר, וכמובן שאחד מהם ישחרר את עצמו כדי לעזור לי לנצח, בדיוק בזמן. במהלך ריאיון בחצי הראשון של הלילה, שון היה עייף ובלע מילים. כשטיפסתי לזירה עם ההארט פאונדיישן כדי לפתוח את החצי השני, שון הופיע על המסך הגדול, גמור, ורמז בטלוויזיה חייה שלא אצליח ב-10 דקות ושהיו לי כמה "ימים שמשיים" (סאני דייז) לאחרונה, האשמה בוטה שישנתי עם סאני. לא שמעתי אותו טוב כי היה כל כך רועש בזירה, אז זה עבר מעל ראשי. כשהריאיון נגמר, רוב האנשים אמרו כמה זה לא היה מקצועי. כל תקווה שהייתה לנו בנוגע ללעבוד ביחד נעלמה. שון היה כל כך גמור באותו לילה, שהאנטר וצ'יינה היו חייבים לעזור לו לצאת מהבניין. כשחזרתי הביתה, ג'ולי וסטו היו מודאגים בנוגע לתגובה של סאני, אבל רק כשדאלאס וכל חבריו מבית הספר שאלו אותי אם אני עושה דברים עם סאני הבנתי ששון פגע במשפחה שלי. באותה תקופה, הקוד של ההיאבקות המקצועית היה עדיין ברור: אף אחד לא פוגע במשפחתו של אחר. ג'ים רוס טילפן אליי הביתה כדי להתנצל בשם ההנהלה וכדי להבטיח שהתנהגותו הבלתי מקצועית של שון תטופל. שמעתי את זה כבר... הפעם הרגשתי שעליי לעשות משהו כדי לפתור את זה. במהלך השבוע, תהיתי בנוגע למה שאעשה. תהיתי אם אכסח את שון באמת באירוע, אבל זה היה פוגע בארגון כל כך אם היה נפצע, וגם הייתי צריך לשמור על הברך שלי. החלטתי להגיד לוינס שלא אהיה באירוע כי הברך שלי לא הייתה מוכנה. לוינס הייתה תוכנית: סטון קולד סופסוף יתפוס אותי לבד, יכסח אותי ויפוצץ לי את הברך, מה שיוציא אותי מהאירוע וימנע ממני ניצחון נקי על שון.
ב-RAW בהאנטינגטון, מערב וירג'יניה, ב-2 ביוני, הייתה לי שיחה צפופה עם וינס. הוא אמר לי שהארגון היה במשבר פיננסי ושהוא בקושי החזיק מעמד. חצי השנה הבאה או תחזיר אותו לעניינים או תחסל אותו. הוא אמר שטד טרנר היה נחוש להוציא אותו מהעסקים, והוא אמר לי שאולי לא תהיה לו ברירה אלא לשנות את החוזה שלי. כמובן שעדיין אקבל כל דולר שהיה חייב לי, אבל אקבל את זה בסופו של דבר, במשך שנים. הוא הוסיף שהעריך כמה קשה עבדתי עבורו ואמר לי לא לדאוג בנוגע לכלום. לא רציתי לקבל את הכסף שהוא היה חייב לי עכשיו רק בסוף החוזה, אז התקשרתי לעורך הדין שלי כדי לראות מה היו האפשרויות שלי אם וינס ינסה לבצע מהלך שכזה, אבל לא האמנתי שיעשה זאת. קינג אוף דה רינג התרחש ב-8 ביוני, לפי התוכנית החדשה. למחרת היום כולנו היינו אמורים להיות ב-RAW בהרטפורד. שון לא נראה בשום מקום. במקרה אמרתי לג'ים שברגע שאראה את שון אסדר איתו את העניינים אחת ולתמיד. לא חשבתי שג'ים הסדן ניידהארט יהיה קול ההיגיון, אבל היה לו מבט מודאג על פניו והוא התחנן בפניי: "בבקשה, רק חזרתי! אל תעשה כלום עכשיו! אלוהים, ברט, אני זקוק לעבודה הזאת! פשוט תשכח מזה". מה יכולתי להגיד? ריסנתי את עצמי כדי לא לפוצץ את שון. ב-6 בערב, הלכתי למקלחות כדי לסדר את השיער שלי לפני שנלך להקליט ריאיונות. הופתעתי כשראיתי את ההשתקפות של שון במראה. ראיתי שהוא נלחץ, אז חייכתי ואמרתי בקלילות "היי, שון...". הוא קטע אותי. "לך תזדיין! לא דיברתי איתי במשך חודש מזדיין, מה גורם לך לחשוב שאדבר איתך עכשיו?!". אפילו שהיה לי ג'ל לשיער על ידיי, רציתי לחזור לתוכנית המקורית, אבל שון נעלם מעבר לדלת, דרך קראש, שנעל את מגפיו ושמע את כל הדבר.
יצאתי למצוא את שון, אבל הוא נעלם. צעדתי מאחורי הקלעים עד שאואן, דייבי, ג'ים ופילמן באו למצוא אותי. "אני יודע ששון צופה מאיפשהו, ומחכה שאעזוב את החדר הזה." אמרתי. "אני מתערב שבשנייה שאצא מכאן, הוא ייכנס. כל הדברים שלו כאן. תראו". עברתי את המסדרון, הלכתי לחדר הריאיונות ופתחתי את הדלת קצת כדי להציץ למסדרון. שון חלף על פניי אל חדר ההלבשה. הוא התכופף ושרך את מגפיו כשצעדתי ישירות אליו. דחפתי אותו אל רגליו. "יש לך משהו להגיד לי?". הוא ניסה מכה חלשה אליי והחמיץ. כשהתאזנתי על רגלי הטובה, הרבצתי לו בסנטר, מפיל אותו על קרסוליו. הוא תקף אותי, אז תפסתי את שיערו הארוך והעמדתי פנים שעשיתי זריקת כדור ברזל באולימפיאדה. סחבתי אותו בחדר כשפאט ההיסטורי ולולר המפוחד רצו וקפצו עליי. כשהם לא מסוגלים לעצור אותי, פאט צעק למתאבקים האחרים לעזור, אבל דייבי וקראש לא התכוונו להציל את שון. זה היה רק קרב שריטות, אבל כשנפרדנו, קווצה משיערו היקר של שון נפלה מידיי. יריתי לעברו "אל תזדיין איתי או עם המשפחה שלי, יא זין קטן!". שון כבר נראה כמעט בוכה כשהלך אל משרדו של וינס. הוא צעק מספיק חזק כדי שכולם ישמעו, והתפטר בטענה שזאת סביבת עבודה לא בטוחה. אז הוא יצא משם, טורק את הדלתות. וינס נראה כמו מאהב מאוכזב שהבוי טוי שלו נטש אותו. אבל הוא אמר לי שלא רק שזה היה בלתי נמנע, אלא שזה היה ברור לו שזה יקרה מזה הרבה זמן, ושזאת הייתה אשמתו שלא התעסק עם שון מוקדם יותר. הוא אמר לי לקחת לילה חופשי. הרגשתי מטופש שהלכתי מכות על משהו כל כך טיפשי, אבל בזמן שהכל בהיאבקות היה אמור להיות בולשיט, הבולשיט הזה היה הכל עבורי.
לפני ש-RAW ירדה מהאוויר, וינס קידם את הקטטה שלי ושל שון למכירה עבור המעריצים בקו החם של הארגון. הקטטה נהייתה הדיבור החם של העסק. מלצר כתב שתמיד הייתי מקצוען, ופיקפק בהיגיון מאחורי טענתו של שון שלא יכול היה לסמוך או לעבוד עם ההארט פאונדיישן. ג'ק לנזה אמר לי שוינס ידע שעימות פיזי אמיתי עומד להגיע, בגלל ששון אמר לו שהוא עומד להרביץ לי עוד במאי, אבל לא ידעתי אם הוא סתם מנסה לחמם אותי. ניסיתי לחשוב על הכל, כולל הדיבור של וינס על אירגון מחדש של התנאים הפיננסיים שלי, וניסיתי להחלים כמיטב יכולתי עבור האין יור האוס ביולי, שייערך בקלגרי. היו לי שתי הסחות דעת טובות: פול ג'יי וצוות ההפקה שלו הגיעו והתחילו לצלם את הסרט עליי, והקלגרי פליימס רצו לקנות את ההיטמן (הערת המתרגם: נבחרת ההוקי, זוכרים?). ידעתי שארגון הוקי כמו הפליימס הם הבחירה הטובה ביותר לנהל את הקבוצה, אז הסכמתי למכירה. ב-3 ביולי, שון הסכים לחזור: זה לא כאילו הייתה לו ברירה- וינס איים לעצור את הצ'קים שלו ששילמו לו 15,000 דולר לשבוע. קיוויתי שהממזר הקטן סופסוף יתיישר, אבל הופתעתי כשוינס אמר לי ששון ישפוט את הקרב שלי בסאמרסלאם מול טייקר במדולנדס ב-3 באוגוסט. שון יהפוך להיל מול טייקר ויעלה לו בחגורה. למרות שסופסוף אקבל עוד ריצה כאלוף, תחושה רעה עברה בי: כהילים, שוב נהיה בתחרות ישירה אחד מול השני.
בלילה אחד, חמים ויפה, בלייד התעצבן כשהרדמתי אותו והתחיל ללכת ברחבי הבית ולטרוק דלתות. סופסוף מצאתי אותו ושמתי אותו במיטתו כשאמרתי לו ללכת לישון. דיברתי עם ג'ולי למטה כשבלייד עבר לידי עם חולצה, כובע ומשקפי לב של שון מייקלס, פותח וסוגר את אגרופו העטוף בכפפת עור אדומה. ג'ולי ואני התאפקנו לא לצחוק. אמרתי בקרירות לבלייד "מה אתה אמור להיות?". הוא לבש פנים רציניות ואמר "אני עם הקליק!". ואז הוא חייך ואמר "לא, אני סתם צוחק איתך, אבא". ב-6 ביולי, ביום המופע של קלגרי, הגעתי לסאדלדום מוקדם עם ג'ולי, הילדים והחברים שלהם, כשהצלמים עוקבים אחרינו. אוסטין וטייקר התעקשו שלא יצלמו אותם שלא בדמות, ורק הייתה לי את המילה של פול ג'יי שאוכל לבקש ממנו לגנוז כל מה שארגיש שיפגע בביזנס. הצוות של פול היה כל כך טוב במה שעשו עד שרוב הזמן בכלל שכחתי שהיו שם. עברתי על הכל עם פאט, כשאנחנו מארגנים את הסטוריליין וכל הספוטים. הוא רצה לכלול את הוריי, ברוס ושאר חברי משפחת הארט שישבו מקדימה, ממש מאחורי הגדר. יראה כאילו אואן נפצע והוא יצא מהקרב, רק כדי לחזור כגיבור גדול ויצמיד את סטיב אחרי קטע עם סטו ושאר האחים. זה יהיה לילה ענק עבור אואן, שיבנה לקרב בינו לבין אוסטין בסאמרסלאם. הנאומים האנטי אמריקניים שלי היו אובר עם המעריצים הקנדיים. הקהל בקלגרי השיל את הביישנות המנומסת הרגילה שלו והיה מוכן להתפוצץ: היו דגליי קנדה בכל מקום. אואן, דייבי, ג'ים ופילמן לא יכלו לחכות, בריאן הזכיר לי צבוע שמח שהתחבר עם גדוד אריות. עשינו פרומו חי מחדר ההלבשה שהתנגן על המסך הגדול בארינה, ותגובת הקהל הייתה כל כך חזקה עד שקירות הלבנים רעדו. ליאו ואני עבדנו קשה בלשפשף את שאמרוק, שממש השתפר עכשיו וצעד בחדר ההלבשה בחרדה. לגולדאסט היה פיוד לוהט עם פילמן, והליג'יון אוף דום לא יכלו להיות יותר שמחים. הוק בא אליי בידיעה שאני וטייקר גרמנו להחתמה שלהם מחדש. הוא התקשה למצוא את המילים להגיד לי שהפעם יתן כל מה שיש לו, והוסיף "הקרב הזה הוא עבור אבא שלך". חוץ מסטו ומהלן, בשורה הראשונה היה ראלף קליין, ראש ממשלת אלברטה. הייתי שחוק: הברך שלי לא החלימה מספיק כדי להתאבק בבטחה וידעתי זאת. הרופא שלי הזהיר אותי שאני זקוק ללפחות עוד שלושה חודשים, אבל הייתי חייב להיות שם עבור וינס, שלא לדבר על כך שחיכיתי כל חיי ללילה הזה, כשאני מתאבק בשיא כוחי באנגל לוהט מול המעריצים שהיו שם עבורי מאז ההתחלה.
הייתי בבית וזה היה אמיתי. "הו, קנדה!" הידהד במלכותיות בסאדלדום, ואז כל חבר של ההארט פאונדיישן נכנס בכניסה נפרדת (חלק 1, חלק 2): קודם פילמן, אז הסדן, אז דייבי עם דיאנה בזרועו. אחרי שאואן יצא בגאווה, יצאתי מהמסך ועמדתי על הרמפה כשאני נוצר את הרגע. לא היה ספק שזה היה הפופ הכי גדול שאי פעם שמעתי. כל קנדה אהבה אותנו, אבל המעריצים של קלגרי היו יותר מזה. הם גדלו ועמדו לצד כל החבר'ה מסטמפיד של סטו במשך עשורים, בשיא ובשפל, ועכשיו היינו בפסגת העסקים, כולנו כמו אחים. המעריצים היו כאן כדי להודות לכולנו, במיוחד לסטו. כשהגעתי אל הזירה, הפיצוץ מהקהל גרם לי לרעד. המראה של כל משפחת הארט מעודדת בשורה הראשונה, עם ים הדגלים הקנדיים מאחוריהם גרם לחזה שלי להלום כמו תוף מלחמה. ירדתי אל הרצפה ושמתי בזהירות את משקפי השמש שלי על ראשה של אמי כשהיא הסמיקה. סטו חייך וקרץ אליי. סטון קולד ואני התנגשנו באמצע הזירה, אף אל אף. ברגע שהפעמון צילצל, הכנו את הקרקע לקרב מדהים ומתיש שהלהיב מעריצים מכל צידי הגבול. אוסטין אהב להיות שוב ההיל השנוא, כמו שאהבתי לשחק את הגיבור. אחרי שאואן עשה קאמבק מדהים בסגנון סטמפיד רסלינג, אוסטין חתך אותו ונתן לו קלוזליין אל הרצפה. סטון קולד קפץ החוצה ובעט באואן לפני סטו וברוס. כשהוא גילגל את אואן בחזרה אל הזירה, ברוס זרק משקה על גבו של סטון קולד.
אוסטין הסתובב ומשך את סטו לרגליו מהחולצה! האחים למשפחת הארט תקפו את סטון קולד בדיוק בזמן- 19,000 מעריצים צורחים עמדו לעשות את אותו הדבר! ברוס כל כך כעס על כמה מכות סטיפיות שאוסטין נתן לו עד שמתי שהגעתי להטות את הכף ולגלגל את סטון קולד בחזרה אל הזירה, ברוס הרביץ חזק ככל שיכל בכלייה של סטון קולד. אוסטין הצליח לאסוף את עצמו, רק כדי שאואן יגלגל אותו. ברוס קפץ כמו טורנדו על הרצפה, מוריד כל היל שראה. כשהשופט ספר את ספירת ה-3, אף אחד לא שם לב לאואן מכיוון שכולם הסתכלו על הקאמבק הלא מתוסרט של ברוס! אואן כעס על ברוס שגנב את הפופ הגדול שלו. עדיין, הסאדלדום התפוצץ כשהאירוע נסגר כשהאחים הארט, האייג'נטס, השופטים והמאבטחים הורידו את אוסטין ואזקו אותו כשנלקח. הילדים לבית הארט נכנסו אל הזירה כשפילמן ואני יצאנו והבאנו את סטו, שברכיו היו במצב כל כך רע עד שהייתי חייב לעזור לו לעלות במדרגות. ג'ים רוס אמר "המשפחה שנלחמה ביחד שרדה ביחד" כשכל המשפחה חגגה במסיבה ענקית. דייבי נתן כיף להארי בן ה-12, ובלייד עמד לידי, מקפץ על החבל התחתי. אלי והבנות שלה קפצו ליד מרת'ה כשאואן עמד בגאווה בפינה והחזיק את אוג'ה, שנפנף בדגל קנדי קטן. ראיתי איזה ילד קטן בזירה ושאלתי "מי אתה?". הוא אמר בהתלהבות "אמרתי להם שאני ממשפחת הארט". "תנופף לקהל ותהנה מעצמך!". אחרי התוכנית, ברוס זעף כי אני ואואן נזפנו בו על כך שהגזים בסיום. כשכאב לי, נסעתי 3 שעות לאדמונטון לבד, חולם על הריאיון שלי ב-RAW באותו הלילה. הלכתי ולבשתי חולצה של האדמונטון אויילרס במקרה שאצטרך לדבר על היריבות הותיקה בין קלגרי ואדמונטון. לא הייתי אנטי אמריקני, אמרתי, אלא הייתי פרו קנדי. מהר מאוד דיברתי על עניינים רגישים כמו פיקוח על נשק, ביטוח בריאות ושנאה גזענית, כשקנדה זוכה לנקודות זכות בכל המקרים. הבטחתי למעריצים שאנצח את האנדרטייקר בסאמרסלאם ואהיה אלוף פדרציית ההיאבקות העולמית בפעם החמישית. היחיד שהחזיק בתואר חמש פעמים עד אז היה האלק הוגאן, ורציתי להיכנס לשיא הזה לפני סיום הקריירה שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה