ממשיכים בתרגום! בפרק היום, ברט מדבר על הקרב שלו בסאמרסלאם מול טייקר, על שבירת הצוואר של אוסטין, על עליית הסמים בעסק, ירידתו מהמיין איבנט, קרב הפרישה של טרי פאנק, הקרב הגדול האחרון שלו ב-WWF, ההפסד המביש של דייבי בבריטניה, השינוי בביזנס, מותו של חבר קרוב, על התחושה שוינס ושון ניסו לקבור אותו, וכמובן: על העזיבה והסירוב לבצע ג'וב בפעם היחידה בקריירה שלו.
פרק 40: תחשוב עם הראש, לא עם הלב!
סאמרסלאם בא מוקדם מהרגיל באותו אוגוסט של שנת 1997. הבאתי את בלייד איתי לניו יורק. הוא אהב לסחוב את התיק שלי ולעסות את ידיי הגדולות עם אצבעותיו הקטנות. זה היה מעולה להיות ילד של סטו הארט, אבל ראיתי שלהיות ילד של ברט הארט יכול היה להיות מאתגר באותה רמה. בלייד צייר ציורים שלו מתאבק בתור בלייד סיידקיק הארט. כשהוא ראה כמה הייתי רגוע בחברת שאר המתאבקים בחדר ההלבשה, הוא נראה ממש קליל לידם, כולל ליד שון, שהתאבק נגדו בכאילו מסביב לזירה כשטייקר ואני עברנו על הקרב שלנו. לראות את בלייד עם שון גרם לי להוריד קצת את ההגנה שלי. זה יהיה הקרב הגדול ביותר שלי ולטייקר יהיה אי פעם, ורצינו שזאת תהיה קלאסיקה שתעיף את המעריצים שלו ואת שלי, שחיכו לקרב התואר הגדול הזה כבר שבע שנים (הערת המתרגם: וקיבלו אותו כבר בראמבל 1996). טייקר ממש אהב את האנגל של אמריקנים מול קנדים, במיוחד אחרי שההארט פאונדיישן העיפו את הרייטינג של וינס למעלה לפני חודש ב-RAW בהאליפקס ושוב פעם ב-RAW בפיטסבורג. באותו לילה נראה כאילו כל חדר ההלבשה היה דלוק, מחובר לחשמל של ההארט פאונדיישן. כולם חזרו אחרי הקרבות שלהם בשמחה כשעבדו קשה מאוד, וזה הפך להיות מופע נהדר. ואז אואן, באמצע קרב מדהים מול סטון קולד, בטעות נתן פיילדרייבר חזק לסטיב, וכמעט שבר לו את הצוואר. כשסטיב מילמל לעברו "נפגעתי בצווארי. אל תיגע בי! אני לא מרגיש את הרגליים", אואן היה המום מרוב אשמה ואימה. אבל הוא נשאר רגוע למרות השנאה של 20,000 מעריצים עד שהבין מה לעשות. כמו מקצוען ותיק, אואן שיחק עם הקהל, וקיווה שזה יתן לסטיב מספיק זמן כדי להתאושש. סטיב איכשהו הצליח לזחול ולגלגל את אואן כמו רווח חלשה שמעיפה קרטון לספירת 1,2,3 נוראית אבל מובנת. השופטים עזרו לסטיב לעמוד על רגליו וללכת בזהירות אל חדר ההלבשה, ואז ישירות לבית החולים. אואן שוטט לעברי מרוסק ומרחף.
במהלך ריאיון בזירה, שון, שעמד לשפוט את הקרב שלי מול טייקר, הכריז שאם לא ישפוט את הקרב באופן ניטרלי גם הוא לא יתאבק עוד לעולם באמריקה: עוד טוויסט מעניין. כשעברנו על הסיום בחדר ההלבשה, שון הציע שכדי שהוא ישתגע מספיק כדי להניף כיסא, יהיה עליי לירוק עליו. הוא יניף את הכיסא, אתכופף והוא ירסק את טייקר בראשו! שאלתי את שון אם הוא היה בטוח והוא הינהן. אמרתי לו שאכוון לחולצה שלו. קריאות בוז קיבלו אותו כשיצאתי, אבל עדיין היו לי הרבה מעריצים שהאמינו שלא נטשתי אותם. שון יצא למופע זיקוקים מרהיב, רוקד כמו החשפן שבטח היה בגילגול הקודם שלו. ואז טייקר נכנס, באפלה מוחלטת, למוזיקת לוויות ולפירוטכניקה מחרישת אוזניים. בהישמע הפעמון (הקרב) כיסחנו אחד את השני, רוקדים ריקוד מוות יפהפה כמו שני גיבורים יריבים, מנסים לשבור אחד את השני. שון שפט בצורה הוגנת, כשאני צייתתי לו בשנאה. ואז סובבתי את רגליו הארוכות של טייקר אל השארפשוטר. נתתי לו לצאת מתוך כבוד, הפעם היחידה שמישהו יצא מהשארפשוטר. הוא שלח אותי אל מחוץ לזירה ואל הרצפה. אספתי את עצמי, נכנסתי חזרה וניסיתי שוב. טייקר קם ועשה קאמבק שכמעט חיסל אותי, בזמן ששון צלל למטה כדי לספור. סחבתי את טייקר מהבטן שלו אל הפינה, ושם ניסיתי לעשות שארפשוטר על האייפרון, כשעטפתי את רגליו של טייקר מסביב לעמוד הזירה ובקושי החזקתי אותו. כשהוא יצא מזה, הוא זרק אותי על שון, שניסה לגרום לי לשבור את האחיזה. כששון אסף את עצמו תפסתי כיסא, החלקתי בקלילות אל הזירה והרבצתי לטייקר בראש. כששון סופסוף הגיע כדי לספור, טייקר יצא. שון שם לב לכיסא הברזל על האייפרון, אבל לפני שהוא יכול היה לסובב אותי ולשאול אותי איך הכיסא הגיע לשם, נתתי בעיטה אחת אחרונה לברך של טייקר. דיברנו קצת, ואני צעקתי לבסוף "לך תזדיין!". הסיום היה צריך תזמון מושלם- הייתי צריך לירוק בדיוק בסימן- אבל הייתי מותש, הגרון שלי היה מלא מרוב שעבדתי כל כך קשה. הוצאתי גוש גדול ולבן. זה עף מפי ופגע לשון בחזה, ואז השפריץ לו בין העיניים. הוא בא אליי בכעס עם הכיסא. התכופפתי ברגע האחרון ושמעתי מכה ופופ גדול מהקהל כשטייקר נפל אל המזרן. נופפתי לשון כדי שיעשה את הספירה, והוא עשה אותה עם רוק מתנדנד מאפו. ואז הוא הלך לחדר ההלבשה. הייתי בטוח שחשב שעשיתי זאת בכוונה.
עטוף בדגל הקנדי, כשהמוזיקה שלי מתנגנת, נישקתי את הזהב של החגורה ואז נפלתי אל ברכיי כשאני מאמץ את החגורה אל החזה שלי. כאב לי לחלוטין, כאילו כולי הייתי נפוח. כשחזרתי למאחורי הקלעים התנצלתי בפני שון, והסברתי בפניו שלא יכולתי לשלוט בגודל היריקה ושזאת הייתה תאונה. הוא הודה בפניי על הקרב, ולפני ששמתי לב לחצנו ידיים, בפעם הראשונה מזה המון זמן. התכופפתי כאילו מישהו הרביץ לי עם מקל כדי לשחרר את המגפיים שלי. המפשעה שלי נמתחה והרגשתי כאילו שיפדו אותי. בלייד, בחולצת היטמן ארוכה, עזר לי לקלף את הסרטים הוורודים מהידיים שלי והלך אחריי לכל מקום עם חגורת ה-WWF העולמית למשקל כבד על כתפו וכובע הבייסבול שלו מוטה לאחור. אהבתי את הרגעים הללו. באותו לילה זחלתי למיטה שלי עם שקית קרח על ברכי, בקבוק חם מתחת לגבי ובלייד שישן לצידי. למחרת היום, הוא ואני טסנו ל-RAW בבית לחם, פנסילבניה, כשפול ג'יי נסע במשאית ההפקה שלו. אחרי כל האנגלים שיצאו מסאמרסלאם, ההארט פאונדיישן עמדו בזירה ביחד וליקקו את הפצעים שלהם. 97 הייתה צריכה להיות מעולה, אבל במקום נראה כאילו העבר של כולם רדף אותם. מישל העבירה לנו את החדשות שהעצבים בגבו של דיינמייט נפגעו בנזק בלתי הפיך אחרי שנים שטשטש את סימני האזהרה עם משככי כאבים כדי שיוכל לצאת לשם ולתת עוד קרב ענק. הוא היה משותק עכשיו מהמותניים ומטה ויהיה בכיסא גלגלים לשארית חייו. וינס הפסיק לערוך את מבדקי הסטרואידים היקרים שהתחיל לבצע בתחילת שערוריית הסטרואידים.
כמובן שהסכנה האמיתית לא הייתה סטרואידים או קוקאין אלא משככי הכאבים. בכל לילה רבים מהחבר'ה עברו גבולות מסוכנים, והכי פגיע באותו זמן היה פילמן, שניסה לטשטש את הכאב בקרסול שלו כמו שדיינמייט טשטש את הכאבים בגבו. שון, דייבי והוק גם השתמשו בהמון. כולנו ידענו את זה- המתאבקים בלעו כדורים באופן פתוח בחדר ההלבשה- אבל האייג'נטס לא יכלו לעשות כלום בנוגע לשימוש. צ'יף, שפעם היה קול ההיגיון הנדיב בחדר ההלבשה, שוחרר בלי שאף אחד שם לב, למרות שוינס לא היה מגיע לשום מקום אלמלא צ'יף או פאט פטרסון (אחרי שפרש צ'יף נהיה טרגדיית היאבקות מסוג שונה. הוא שמר על נכדו הצעיר יום אחד ונרדם. כשהתעורר, הוא מצא את הילד צף מת בבריכה שלו. אני מאמין שצ'יף מעולם לא התגבר על כך, וליבי כואב בשבילו). כשהתחלתי את הכהונה החמישית שלי כאלוף העולם, שון היה ידידותי, אבל לא שמחתי על סטוריליין מיני חדש שהתרכז סביבו וסביב האנטר, צ'יינה ושומר הראש החדש של שון, ראבישינג ריק רוד, שעבד בתור מנג'ר כשהיה מעורב בתביעה על הפציעה שלו. שמחתי שרוד חזר כי היה חבר טוב, אבל שון היה בוועדת הבוקינג עם בריסקו והאנטר. האמת הפשוטה הייתה שלא היה אמון בינינו יותר. בראייה לאחור, אני מבין שזאת לא הייתה אשמתו של שון יותר משלי. וינס היה זה ששתל את זרעי הספק. וינס שיחק בי ובשון כמו ילד בבובות היאבקות, שריסק את המתאבק האהוב עליו פעם ואת המתאבק האהוב עליו היום כאילו היה אלוהים בעצמו. ב-7 בספטמבר, עבדתי באין יור האוס בלואיביל מול דל ווילקס, שהגימיק שלו היה הפטריוט (הקרב). היה קשה לעשות משהו מדהים כי ווילקס עבד רק ביפן ולא היה ממש אובר בארצות הברית. מה שהיה אנגל לוהט בין אמריקנים וקנדיים עבור ה-WWF איבד היט כשהאלוף היה צריך להילחם מול דמות מצוירת- דמות מארוול שחוקה עם מסכה באדום, לבן וכחול שהמעריצים לא יכלו להתחבר איתה בגלל שעם מסכה, הוא לא יכול היה להביע כאב או משהו. כששאלתי את פאט בנוגע לקרב, הוא אמר "כל העסק מצויר". היה לי רק כבוד עבור דל, עשינו כל מה שיכולנו, אבל היה קשה מאוד.
ביומיים הבאים הקלטנו טלוויזיה והיו לי ארבעה קרבות קשים, ואז טסתי לטורונטו לארוחת ערב לצדקה. דורי פאנק ג'וניור שאל אותי לפני כמה חודשים אם יהיה אכפת לי לעבוד עם טרי בקרב הפרישה שלו באמרילו בקארד ענק לכבוד 50 שנות היאבקות של פאנק. היה אכפת לי? אמרתי שזה יהיה לי לכבוד. ודורי אמר שטרי, שכמו רבים מהחבר'ה הותיקים פרש רק כדי לחזור שוב ושוב, ממש התכוון לזה הפעם (הערת המתרגם: חה!). אז אחרי טורונטו, נסעתי לטיסת קישור בדאלאס, ואז טסתי לאמרילו בטיסת צ'ארטר שהייתה מלאה באנשים מ-ECW. הסתכלתי על המתאבקים הצעירים, תחבושות מסתירות את הצלקות שלהם, והם הזכירו לי את הימים שלי פעם בסטמפיד. הייתי חולה בשפעת אבל היה אסור לי להחמיץ לילה מדהים כזה. יצאתי מהמיטה ונסעתי ליריד, שבו נפגשתי עם סטו ועם ברוס, והתעצבתי לשמוע שפריץ ואן אריק מת מסרטן. באופנים רבים המופע של פאנק היה כמו לחזור בזמן לאחור. דורי וטרי היו מקצוענים ענקיים מפעם שביצעו את הביזנס כמו תמיד. כתבים יפניים רצו כשדורי הוביל אותי במסדרונות לחדר שבו נתן לי ולטרי את הסיום בפרטים גדולים. שמחתי להגן על התואר מול טרי, אבל בהתעקשותו, הוא רצה להוציא אותי אובר, אפילו בקרב הפרישה שלו (חלק 1, חלק 2, חלק 3). המעריצים באמרילו היו כל כך כועסים בנוגע למעמדי האנטי-אמריקני עד שפחדתי על סטו שישב בצד הזירה. השופט המיוחד היה דניס סטאמפ, המתאבק הגדול והרזה שנלחם מולי באחד מהקרבות הראשונים שלי באמרילו לפני הרבה זמן. כשהכל נגמר הייתי כל כך חולה עד שהייתי חייב לחזור למיטה לפני שטרי יכול היה להודות לי בכלל.
ב-20 בספטמבר, הגעתי לברמינגהאם, אנגליה, עבור האירוע בתשלום "וואן נייט אונלי". הגעתי לשם יום קודם לכן ומצאתי את המתאבקים, המנהלים ואנשי ההפקה שותים בטרקלין של המלון. האנטר היה צריך לעזור לשון הרועד והמסטול לקום מהכיסא שלו אל החדר שלו, למראה המעריצים. באוטובוס לארינה למחרת היום, טייקר ואני התאכזבנו לגלות שאנחנו אפילו לא צולמנו בפוסטרים לאירוע שהיו בכל העיר. שון ודייבי היו המיין איבנט בקרב על התואר האירופאי. לא ידענו למה מתעלמים מהקרב על תואר העולם, במיוחד שאני וטייקר היינו המתאבקיםן הכי מושכים באירופה למשך שנים. אבל טייקר ואני ידענו כמה הקרב הזה היה חשוב למעריצים שלנו מהממלכה המאוחדת, אז עבדנו ביחד והמצאנו קרב שונה מכל האחרים שהיו לנו. בעצם, הקרב הזה היה עבורנו כמו שהיה עבור המעריצים. חשבתי שסופסוף אגלה האם הבריטים והמעריצים הגרמניים שלי שבאו באמת תמכו בי במלחמה שלי עם היאנקים. לפני האירוע דיברתי עם ילד קטן שנשרף- האוזניים שלו נפגעו. ואז מצאתי זמן להגיד שלום למשפחה של דייבי. דייבי עשה טעות גדולה והבטיח בריאיונות עם עיתונים בריטיים שהוא יזכה בקרב עבור אחותו, טרייסי, שגססה מסרטן. נאמר לו שהוא יוצא אובר, אבל ביום המופע וינס ושון שינו את התוצאה. דייבי היה הרוס. שון התרברב בפתיחות בנוגע לאיך שלא עשה ג'ובים לאף אחד, אבל אף אחד לא רצה להאמין שהייתה לו כזאת חוצפה. זה היה נגד הקוד של כל המתאבקים. בדרך כלל וינס או פאט נתנו לי את הסיומות לקרבות, אבל עכשיו שון, האנטר ובריסקו היו שם כדי לפקח. משהו השתבש.
תמיד הרגשתי שטייקר היה אחד מהוורקרים הכי לא אנוכיים והכי טובים בביזנס. סיפרנו סיפור נהדר (חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4) באותו לילה בברמינגהאם שהסתיים בפסילה, ועמדנו בציפיות של נחילי המעריצים שלנו. לא ידעתי שבאותה תקופה, וינס בפרשנות החיה שלו ניסה ככל יכולתו להפוך אותי לבחור הרע באירופה, בניגוד לתכנית שלו, או התכנית שהסביר לי. גם לא ידעתי שזה יהיה הקרב הגדול באמת האחרון שיהיה לי ב-WWF. שון עבד במיין איבנט מול דייבי, והשתמש בכל גימיק ואמצעי אפשרי כדי לפצוע את הברך של דייבי ולקחת את החגורה האירופאית. וינס, בריסקו, שון והאנטר נהנו במיוחד לעצב סיום שיגרום לי ולאואן להיראות כמו אידיוטים מוחלטים. במשך כל הקרב, לא ראו אותנו כשהאנטר, צ'יינה ורוד עבדו על דייבי והמעריצים הבריטים חיכו שההארט פאונדיישן יעזור לו. אחרי ששון ניצח, הוא לקח את המיקרופון ואמר "הארט פאונדיישן, זה עבורכם! דיאנה סמית', מתוקה, זה במיוחד עבורך, מותק!". דיאנה נראתה יפה- עם כוכבים בעינייה כשהוזכרה בידי שון אפילו שניצח את בעלה- ליד הוריו ואחותו של דייבי. כשהוא מוקף בקליק, שון נעל את הפיג'ר פור על דייבי, ודיאנה קפצה ממושבה בשורה הראשונה ורצה אל הזירה! צ'יינה תפסה את דיאנה מאחור כשאואן ואני סופסוף רצנו אל הזירה כשכולם תוהים איפה לעזאזל היינו כל הזמן הזה! כשהעמדתי פנים שאני עוזר לדייבי הפצוע לחזור לחדר ההלבשה, עברנו את הילד הקטן והשרוף ואת אחותו של דייבי, טרייסי, שממש בכתה. חשבתי שבהיאבקות, אסור להבטיח הבטחה שלא תקיים. ראיתי את האור מת בעיניו של דייבי באותו היום, האפלה שהייתה בליבו התחילה לצאת. כעבור יומיים, ב-RAW של ה-22 בספטמבר במדיסון סקוור גארדן, זומנתי למשרדו של וינס עבור שיחה פרטית. הוא טלטל אותי בחדשות שלא רק חשב על להפר את החוזה שלי, אלא שהוא ממש עמד לעשות זאת: במשך השבועות הבאים, הוא לא ישלם לי את מלוא המשכורת בגלל בעיות שניכס לטד טרנר. הוא אמר לי שהייתי הקאל ריפקין של ה-WWF ושישלם לי את כל מה שהוא חייב לי בסוף חוזה 20 השנה שלי. "עדיין תקבל כל אגורה!" הוא הכריז.
בטון אבהי, הוא התוודה אז "לא תהיה לי שום בעיה אם תרצה לראות האם WCW תהיה מוכנה לתת לך את אותה עסקה ממקודם. שמעתי שהוגאן גומר שם בקרוב. התזמון שלך לא יכול להיות יותר מושלם". הוא אמר שאם אעזוב, אעשה לו טובה כי הוא עמד להפוך לארגון בצפון מזרח המדינה בלבד. בגלל 14 שנות השירות הנאמן שלי, הוא אמר, הוא רצה לתת לי את ההזדמנות לדבר עם WCW לפני שכל אחד אחר יעשה זאת, כיוון שהוא ישחרר המון מתאבקים. הוא אמר שאני הבחור הראשון בסירת ההצלה. "לא תצטרך אפילו להפסיד את החגורה אם תרצה. תוכל להחזיק בכל הקלפים". הוא אפילו אמר שיעזור לי באופן סודי להשיג את העסקה, אם ארצה בכך. מילותיו האחרונות אליי היו שיראה אם יוכל למצוא את הכסף במקום אחר כדי לשלם לי, אבל שלעת עתה לא אספר כלום לאף אחד. אם החדשות שהוא בצרות ידלפו, זה יפגע בסיכויי לחתום עם בישוף. יפגע בסיכויי? הייתי המום מכמות ההבטחות שהפר בשיחה אחת וקצרה שלא ידעתי מה להגיד. עבדתי ב-RAW כמו זומבי. ניו יורק תמיד הייתה העיר האמריקנית הטובה ביותר שלי, והמעריצים הנאמנים שלי לא יכלו לשנוא אותי כמו ששנאו אותי בכל מקום אחר. חששתי שאצטרך לתבוע את וינס בנוגע לחוזה שלי וגם חששתי ש-WCW לא ירצו לשלם לי כל כך הרבה כיוון שסירבתי להם לפני כן. דאגותיי רק הוסחו בגלל הגועל כשהאנטר ושון אמרו לי שרצו שאקרא להם הומואים בריאיון שלי, כמו הומופוב אמיתי. על המיקרופון באותו הלילה, האנטר התייחס לביזנס כזונה זולה עם רגליים פתוחות, והוא צדק, אבל זאת עדיין הייתה אמורה להיות תוכנית של ילדים.
פאט פטרסון, שחזר מההפסקה שלו, גרם לסטיב לומברדי לנצח בבאטל רויאל כדי שלומברדי יוכל להילחם מולי על התואר בגארדן ב-15 בנובמבר. סטיב היה ג'ובר ותיק, אבל פאט חשב שזה יהיה שונה לתת לסוס שחור אמיתי לנצח ולקבל קרב פעם אחת. אמרתי "זה השוק הכי חשוב שלכם, ואם זה מה שאתם רוצים לעשות, קדימה". דייבי לא עבד: הוא התלונן שנפצע בברך במהלך הקרב מול שון, אבל חשבתי שמה שבאמת נפגע היה גאוות הבולדוג שלו. היה לי קרב חושך באותו לילה מול טייקר ושון. הוא היה מקצוען ונעים, וניסיתי להירגע ולקחת את הכל צעד בכל פעם. ב-24 בספטמבר, אואן ואני נסענו לטולדו ביחד והקשבנו לספר האודיו של הקילר אנג'לס, התיאור היפה של מייקל שירה לקרב גטיסברג. נזכרנו כשהיינו בקרנלי, מיזורי, בביתו של העבריין ג'סי ג'יימס, שבו נורה מאחור בידי אחד מהאנשים שלו. שני אחים שהיו באותו העסק כל חייהם ולמדו המון ביחד. אמרתי לו כל מה שוינס אמר. "אואן, ידפקו אותי בסוף, יהיו לי תחושות רעות בנוגע לביזנס ולאנשים בתוכו. וינס אמר לי שהעסק הוא לא רק על הכסף. איזה צבוע!". "תצטרך לתבוע אותו," הוא אמר. באותו לילה במהלך הקרב שלי מול טייקר כוסחתי כרגיל. כל כך, למען האמת, עד שילד נרגש ומוגבל שכלית רץ אל הזירה כדי להגן עליי. כשחזרתי דרך המסך עדיין עם החגורה שלי, הוא עזב את המשטרה, דומע, כדי לחבק אותי ולהגיד לי שאהב אותי. מאיזושהי סיבה היה קשה לדייבי לראות את זה, והוא אמר ללנזה שהוא הולך הביתה. לכמה זמן? אף אחד לא ידע. ה-5 באוקטובר 1997. לקחתי את הזמן להיכנס לבניין בסנט לואיס באחר הצהריים של יום ראשון והגעתי מלא באנרגיה לאין יור האוס. כשהאייג'נטס הבינו שבריאן פילמן לא בא איתי, הם התחילו לערוך שיחות ולחפש אותו. הוא נמצא מת ממה שנראה כמו מנת יתר בחדר המלון בבלומינגטון, מינסוטה. בריאן היה חבר טוב, אח בין אחים, וחלקנו חיבור מיוחד. רק לילה לפני כן, אני זוכר את בריאן נשען על הכיסא שלו בחדר ההלבשה בסנט פול, זרועותיו משולבות, קורן אליי עם ניצוץ בעיניו, אפילו שרק דיברנו על כמה גרועים שון והקליק, ועכשיו הוא דאג על עתידו. טפחתי בידידות על החזה שלו ואמרתי לו "אל תדאג, בריי". ושנינו חייכנו. ככה אזכור תמיד את בריאן פילמן.
במהירות רבה לאחר ששמעתי את החדשות, הכל היה עסקים כרגיל, כשכולם הרכיבו את הקרבות שלהם בחופזה עבור האירוע. ויידר, שרק ניסה לבצע את המיטב, אמר "בוא לא נדאג לגבי זה עכשיו, בוא נתרכז בקרב". רציתי להרביץ ללאון ולהגיד "לא, בוא נדאג לגבי בריאן במקום הקרב המזדיין!". הלילה היה מטושטש כשעבדתי (בקרב הזה) מול הצוות הגרוע של ויידר והפטריוט. כשהמעריצים הלכו לראות את ה-RAW החי מקנזס סיטי למחרת היום, לפני שאפילו שודר הפתיח, וינס היה בזירה והכריז על מותו של בריאן, כשכל החבר'ה יצאו מהדמות כדי לעמוד ביחד על הרמפה, שוברים קייפייב באחדות למען חבר שנפל למשך עשרה צלצולי פעמון. רוד, אואן, דייבי, ג'ים ואני הרכנו את ראשנו בעצב. רק שני מתאבקים לא יצאו: שון והאנטר. כל אותו היום לא היה נוח: שון רצה שאני אגיד שהוא והאנטר הם "הומואים" אבל דאגתי שזה רק יוביל לעוד מתח בינינו. מכיוון ששניהם היו חלק מצוות הבוקינג, עשיתי מה שאמרו לי. "אבל אני לא רוצה שתגיד כזה זבל עליי," הזהרתי את שון. הלילה הוקדש לסטוריליין עלוב, כששון והאנטר ירדו עליי ואני הובלתי בטיפשות את ההארט פאונדיישן בחיפוש אחריהם בכל מקום בבניין, ולא מצאתי אותם, כמובן.
צפיתי במוניטור מאחורי הקלעים כשוינס שאל שאלות נוקבות את מלאני פילמן, אשתו הצעירה, היפה והנסערת בבירור של בריאן, בשידור חי מהסלון שלה בעזרת לוויין. היא אמרה למצלמה "זאת שיחת השכמה. בעליכם יכולים להיות הבאים בתור... הוא חי עבור הביזנס הזה ומת עבורו. אני מקווה שאף אחד אחר לא יאלץ למות". אואן ואני כל כך הצטערנו בשבילה. כל הדבר הזה היה תכסיס להעלאת הרייטינג, וניצל את הייסורים של הילדה המסכנה הזאת כדי שכל העולם יראה, כאילו שה-WWF הפכו פתאום לתכנית של ג'רי ספרינגר. הדברים רק החמירו למחרת היום. המצלמה הגיעה לחדר ההלבשה בטופיקה כדי להראות למעריצים את שון מוריד את המכנסיים שלו וחושף את ישבנו על המסך הגדול ואז מנשק את האנטר בפה. שון, האנטר ואפילו צ'יינה הצביעו למפשעות אחד של השני ואמרו לכולם "סאק איט!". האנטר קרא לי, וקיבלתי הצצה ראשונה לאובססיה שלו עם הפין שלו, "אני גדול יותר ממך, ואני טוב יותר ממך, ביותר דרכים מאחת". שון הסתכל בתדהמה על החבילה של האנטר והתנשף כשאמר "אלוהים אדירים! אתה יכול להוציא למישהו עין עם זה!". החדר היה מלא במתאבקים קודרים ומבולבלים, וכולם תהו לאן הולכים הביזנס. כשנסעתי לקנזס סיטי אחרי התכנית, הסתכלתי על שקיעת סתיו מהממת ותהיתי מה הקשר בין כל זה לרסלינג. גם תהיתי למה לשון הייתה כזאת השפעה על וינס. יותר ויותר זמן אוויר הוקדש לאופרת סבון זולה כשהאומנות של עבודה טובה נעלמה מההכרה הקולקטיבית של המעריצים. וינס פעם היה המעריץ הכי גדול: הייתה לו תשוקה למתאבקים טכניים, אהבה לדמויות והערכה עמוקה למספרי סיפורים. לא תפסתי איך הוא מי שמפקח על הקלקול של מה שהוא והחבר'ה מפעם, ואפילו המעריצים הותיקים, כל כך אהבו.
הרגשתי כאילו נזרקתי באוויר ולא נחתתי עוד, לא בשליטה ועיוור לחלוטין למה שמחכה לי. בגלל שהייתי עובד עצמאי, הפרנסה שלי לא הייתה תלויה רק בכישרון אלא גם במוניטין. כשאני זוכר מה וינס עשה להאלק ולשאר, הרגשתי נבואה: וינס עמד לחסל אותי, להשמיד את האמינות והשיווקיות שלי. לא הבנתי איך הוא יכול היה להיות כל כך לא נאמן כשעזב את אלה שהקריבו כל כך הרבה עבורו ועבור העסק שלו. אבל עבור וינס, נאמנות תמיד הייתה חד צדדית. הלב שלי חזר אל בריאן. בן 35 עם חמישה ילדים. הוא הלך לישון בלי ידיעה שאשתו גילתה שהיא שוב בהיריון. בריאן המעופף עף עם המלאכים עכשיו. התפללתי לאלוהים בשמי קנזס הכתומים והוספתי תפילה לעצמי: "אלוהים, כנראה לא אהיה כאן יותר. אנא החזר אותי הביתה בחתיכה אחת". כעבור כמה ימים, הייתי בלוס אנג'לס כדי להופיע במאד TV והצלחתי לארגן פגישה עם אריק בישוף, שבמקרה היה בעיר. הוא עדיין היה מעוניין בי, הוא אמר, אבל לא יכול היה לנהל משא ומתן עד שקיבלתי אישור מה-WWF. אריק אמר לי שקרו כל מיני תביעות בין ה-WWF וה-WCW, עוד מהתקופה שאלונדרה בלייז, האלופה של מחלקת הנשים קצרת הימים של ה-WWF, הופיעה בנייטרו וזרקה את חגורת ה-WWF לפח זבל. מכיוון שהלוגו של וינס היה על החגורה, וינס החזיק את WCW בביצים עבור הפרת זכויות יוצרים. הקרב האחרון בבית המשפט כלל אישום כלפי אריק מצד וינס בנוגע להתערבות בעסקה של הול ושל נאש, כשהוא טוען שאריק עודד אותם להפר את החוזה שלהם. לא אמרתי לאריק שוינס אמר שהוא רוצה לעזור לי לחתום את העסקה, אבל אמרתי לו שוינס אמר שאוכל לעזוב בכל דרך שארצה, אפילו כאלוף. אריק בהיר שזה לא שינה לא בכלל אם אני עדיין אלוף, וייעץ לי פשוט לעזוב בצורה טובה.
שמרתי על התואר בקרב מרובע בסן חוזה מול סטון קולד, האנטר וחברי הטוב שאמרוק. שון היה השופט המיוחד. אחרי הקרב, כשג'ים ניידהארט וקן היו לידי בחדר ההלבשה, נאמתי נאום קצר לפני שון, וידעתי שזה היה רשמי שנפגוש אחד את השני בקרב תואר בסרבייבור סירייס 97, שעמדה להיות הפעם במונטריאול. "אני רק רוצה שתדע שלמרות כל המחלוקות שהיו לנו בשנה שעברה, אין לי שום בעיה לעבוד איתך. תוכל לסמוך בכל צורה על כך שאהיה מקצוען. מה שאתה צריך לדעת, שון, זה שאתה לא בסכנה". הוספתי "ואני גם רוצה שתדע שאין לי שום בעיה להפסיד לך את החגורה אם זה מה שוינס רוצה". הוא הסתכל עליי. "אני מעריך את זה, אבל אני רוצה שתדע שאני לא מוכן לעשות עבורך את אותו הדבר." ואז עזב. ג'ים נחר "אני לא מאמין שהוא אמר את זה!". לא היה סיכוי שאפסיד לו את החגורה עכשיו: הוא הראה כרגע חוסר כבוד לו רק כלפיי, אלא כלפי מעמד האלוף, מה שפגע בערכים ישנים ובגד בכל מתאבק שאי פעם ראה בי מנהיג בחדר ההלבשה, או שהיה מנהיג בעצמו. איזה מין סוג של טמבל קטן ושחצן יגיד את זה לאלוף שמציע להוציא אותו אובר? מכיוון שהעסקה שלי עם וינס אמרה שהייתה לי שליטה יצירתית על הדמות שלי ב-30 הימים האחרונים שלי ב-WWF, אני יכולתי להחליט למי אפסיד את האליפות. חשבתי שאפסיד את החגורה לסטון קולד במקום. ההצעה של בישוף מ-WCW הגיעה: 1.8 מיליון דולר לשנה למשך שלוש שנים. אמרתי לאריק שאם לא יצליח להביא לי 2.8 אז שישכח מזה. הוא אמר שיענה לי באמצע השבוע הבא. אם אצטרך לעזוב את ה-WWF, התחלתי לתכנן ריאיון אחד אחרון, כשאני מודה למעריצים, לכל המתאבקים ולוינס, עבור כל מה שעשה בעבורי. לא ידעתי אם וינס עומד לחסל אותי או שממש דאג לגביי, כפי שאמר שהוא. זה באמת היה כל כך הרבה לבקש לעזוב בראש מורם? ה-RAW באוקלהומה סיטי ב-20 באוקטובר היה דומה. שון הוריד את המכנסיים שלו מול המצלמה כשהאנטר חסם את המראה בעזרת קרטון של שלט דג'נריישן אקס (פיל מוצ'ניק, בעל טור בניו יורק פוסט היה זה שטבע את המושג, בכתבה שביקרה את המעבר של ה-WWF לסקס, רדידות ואופרת סבון, והרחק מהיאבקות. אז שון והקליק לקחו זאת בגאווה כשמם, והשם של DX קם לחיים ב-WWF כקבוצה מורדת של מתאבקים שמסרבת לסמכות ורוצה להשתלט על העסק: החברים המקוריים היו שון, האנטר, קווין נאש, רייזור ראמון, 1-2-3 קיד וצ'יינה). יותר נורא מכך היה הסטוריליין שבו כנופיה של קשוחים שחורים ומיליטנטים בשם הניישן אוף דומניישן מצאו את החדר שלהם הרוס, מלא בגרפיטי ובדגלים קנדיים. בסוף התוכנית לא רק שהייתי הומופוב אלא גם גזען.
פעולות אלו לא השתלבו עם הרעיון של וינס לכבד אלופי NWA לשעבר באותה תוכנית. הרגשתי קצת מובך כשלחצתי את ידיהם של לו ת'אז, דורי וטרי פאנק ושל דני הודג', שהיה אלוף איגרוף וזכה במדליית כסף להיאבקות באולימפיאדה. למחרת היום ב-RAW מוקלט בטולסה יידעתי את וינס בנוגע לאיפה עמדתי בנושא WCW, כשאני יודע שהחלון שהוא נתן לי לערוך איתם משא ומתן נסגר ב-1 בנובמבר. "טוב, מה שלא יקרה, נתמודד איתו," הוא אמר. הוא אמר לי שניסה הכל- אפילו מכר רכוש- כדי לשמור אותי. ואז הוא אמר "רציתי לדבר איתך על סרבייבור סירייס. אני רוצה שתפסיד את החגורה לשון, אבל תזכה בה שוב בפעם השישית באירוע של ה-7 בדצמבר בספרינגפילד. אם עדיין תהיה איתי". "אם אישאר, זה לא הגיוני עבורי להפסיד בקנדה ולזכות בתואר פה," אמרתי. אמרתי לו מילה במילה איך שון סירב להוציא אותי אובר. הפנים של וינס נהיו מתוחים ואדומים, והוא שאל אם אכפת לי לחזור על הכל מול שון. "אשמח לעשות זאת". מאוחר יותר באותו הלליה, וינס קרא לשנינו למשרד, וכשישבנו הוא אמר "שון, אני שוב שם עליך את החגורה!". שון התחיל לבכות, הודה לי ואמר כמה הוא כיבד אותי. אמרתי "שון, אמרת לי לפני ארבעה ימים, בסן חוזה, שלעולם לא תוציא אותי אובר". שון ניגב את דמעותיו, מושך באפו. "לפעמים אני אומר דברים מטופשים. אני תמיד פולט שטויות".
הייתי חייב לצאת משם. "אני לא יודע מה יקרה בסרבייבור סירייס, ואני לא מסכים לשום דבר עדיין," אמרתי. "נראה לאן כל זה הולך, ווינס, אתה יודע על מה אני מדבר". התקשרתי לאריק, השארתי לו כמה הודעות בשלושת הימים הבאים, אבל לא שמעתי כלום. כשהגעתי לנסאו קולוסיאום ב-24 באוקטובר, וינס בא לברך אותי. הוא אמר לי שיוכל לשלם לי אחרי הכל, שהכסף שלי לא היה בעיה. אמרתי לו שלא שמעתי כלום מבישוף ושאם בעיית הכסף נפתרה אז אשאר, אבל גם אמרתי לו שעד שאשמע תשובה, ארצה לשמור על האפשרויות פתוחות. לאחר מכן עזבתי לסיבוב הופעות בן ארבעה ימים במזרח התיכון, כשאני חושב שבישוף מתעסק איתי ושכנראה אשאר עם וינס. בנמל התעופה במוסקט, אומן, ילדים מכל הגילאים בירכו אותי בהתלהבות בדגלים קנדיים ענקיים. תהיתי מאיפה השיגו אותם ואז הבנתי שכולם נתפרו. היה מסגד ממש ליד המלון, וממרפסת חדרי יכולתי לשמוע את התפילות. מצאתי את עצמי מתפלל לכל אלוהים שהיה כדי לעזור לי לבצע את ההחלטה נכונה. במופע האחרון, בבחריין, שמרתי על החגורה כשטייקר נפסל. למרות שחטפתי טומבסטון, מחאו לי כפיים כשקמתי בגאווה על רגליי והעניקו לי חגורת אליפות ערבית וגביע ענק במיוחד. הייתי גיבור בכל מקום חוץ מאמריקה. ה-31 באוקטובר, 1997. שנכנסתי לביתי בקלגרי, בישוף התקשר. הוא אמר לי שהם מוכנים לתת לי 2.5 מיליון דולר עבור 125 ימים בשנה. "מה עוד אני אצטרך כדי להביא אותך לפה?" הוא שאל. אמרתי לו שאדבר עם האנשים שלי ואחזור אליו מיד. התקשרתי לעורך הדין שלי, שהמשיך להגיד לי שוב ושוב "זאת אחלה עסקה". החלטתי לחשוב על הכל ולהתקשר לוינס דבר ראשון בבוקר. אז ביום שבת, התקשרתי לוינס ואמרתי לו מה WCW הציעו. "אני רוצה להישאר אצלך, וינס, והחוזה שלי בסדר בדיוק כפי שהוא, אבל אני צריך שתגיד לי לאן אני הולך ומה אני עושה. מה יהיה שאר הסיפור שלי?". וינס אמר לי שיחשוב על כך ויחזור אליי. אבל ככל שהדדליין התקרב יותר, הוא עדיין לא התקשר. בסוף תפסתי אותו מסדר את השיער במנהטן. "וינס, יש לי רק עד חצות". הוא אמר לי לא לדאוג בנוגע לדדליין ולהתקשר אליו בראשון. כעבור כמה דקות עורך הדין שלי דיבר איתי ואמר לי שמילה בטלפון של וינס לא שווה כלום בבית המשפט. הייתה לי עוד שיחה אחת עם אריק, שאמר בשמחה "מה עוד? מה שתרצה, כדאי שתגיד את זה עכשיו!". היססתי, אבל אז אמרתי "אוכל לאחר לפעמים. לא החמצתי מעולם מופע ב-14 שנים או פגעתי במתאבק אחר בקריירה שלי. תמיד אגיע בזמן לקרבות שלי, אבל אצל וינס אני יכול להגיע לשם בזמן המופע". "מה עוד?". "ביטוח פציעות. עם וינס אני מכוסה לגבי הכל". "ניתן לך ביטוח. עוד משהו?".
אחרי הפסקה ארוכה אמרתי "זהו זה". "סגור!" "סגור?" "סגור!". כנראה הייתה לנו עסקה. בזמן שחיכיתי שהמסמך יצא מהפקס, התקשרתי לוינס. אין תשובה. כמעט היה חצות בחוף המזרחי כשוינס חזר אליי. ההודעה שלו אליי, יחד עם שחצנות והומור טוב, הייתה שעדיף שאחשוב עם הראש ולא עם הלב. כששאלתי אותו מה הוא מתכנן עבורי, הוא נתן לי את הצחוק הטיפשי שלו ואמר לי שקודם אוציא את שון אובר בסרבייבור סירייס, ואז אוציא אותו אובר בקרב מרובע באירוע הבא שיוביל לקרב סולם ברויאל ראמבל, שבו אוציא אותו שוב אובר. בסוף אאתגר אותו לקרב אחד אחרון ב-RAW, שבו אבטיח שאם לא אנצח יפרוש לנצח. "כולם יחשבו שאתה עומד להפסיד אבל," וינס צחק. "נדפוק אותו ונרים את היד שלך!". "אתה בטח צוחק עליי!" אמרתי. "חשבתי שתמציא משהו כדי שאשאר. וינס כעס עליי עכשיו. "אני לא יודע, תגיד לי אתה, מה אתה רוצה לעשות?". "נו, וינס, אתה הגאון. אתה הפכת אותי להיל, גרמת לי להגיד דברים על אמריקנים, וכולם שונאים אותי עכשיו. כיבית את ההיט שלי ונתת הכל לשון, ואני רק היל פושר. אני אפילו לא יודע מה לעשות איתי". וינס אמר לי שוב לחשוב עם הראש, ולא עם הלב, ולקחת את ההצעה של WCW. אחרי שניתקנו, בדקתי את הפקס וראיתי את החוזה מ-WCW נכנס. ישבתי לבד, בחושך, דומע בעיניי. נאנכתי, שמתי את החוזה בחזרה בפקס, חייגתי את המספר ולחצתי על סנד. התפללתי שוב כשארבע עשרה השנים שלי ב-WWF חלפו לנגד עיניי. בבוקר יום ראשון, התקשרתי לוינס בבית. הוא היה ידידותי וקצת מהיר לדעתי כשאמר לי שעשיתי את הדבר הנכון. הוא עדיין רצה ששון ינצח אותי בסרבייבור סירייס בסוף השבוע. חתכתי אותו. "אני מצטער, וינס. תמיד עשיתי כל מה שביקשת ממני, אבל אני לא יכול לעשות את זה. אני אוציא אובר את מי שתרצה, אבל אני לא, בשום תנאי, אוציא אובר את שון מייקלס". "מאיפה הוצאת את זה?". "באמת, וינס. הבהרתי את עצמי בפניך ובפני שון בטולסה. אפסיד את זה לאוסטין או לטייקר. לעזאזל, אפילו אפסיד את זה ללומברדי בגארדן! וינס, אמרת לי שאני אוכל לעזוב בכל דרך שארצה, זוכר?". "אצטרך לתבוע אותך". "בחוזה שלי, יש לי שליטה יצירתית ב-30 הימים האחרונים שלי". "נוכל להילחם בבית המשפט על זה". אמרתי לו שלא אעשה זאת. "הכל נבנה כדי שהגיבור הקנדי ינצח בקרב הזה. זה יהרוג אותי להפסיד לשון במונטריאול אחרי כל מה שעשה. הוא חיטט באף שלו בטלוויזיה עם הדגל הקנדי, ולפני שבוע הוא אמר שסטו מת בטלוויזיה בינלאומית. איבדתי את כל הכבוד אליו. אם הוא יוציא אותי אובר, אשמח להוציא אותו אובר. יש לנו מעל חודש עד שאלך ל-WCW, וינס, אני בטוח שנוכל לסדר משהו". בשאר השבוע המשכנו להתווכח. הוא אמר לי שאוכל לנצח, ואז אמר לי שלא. עמדתי על דעתי וסירבתי להפסיד- בפעם הראשונה והאחרונה בקריירה שלי.
אז, חברים, זהו זה! הפרק "הדפיקה במונטריאול" כבר תורגם בפורום תפוז פה (דבילים, רק את זה הם תירגמו) ולכן לא יעלה פה. במקום, נתחיל את החלק הרביעי של הספר, "מוורוד לשחור". ונחזור בפרק 42, "קורבנות המלחמה"! עד הפעם הבאה, ביי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה