היטמן- פרק 42

עכשיו התחלנו את החלק הרביעי של הספר. "מוורוד לשחור". ברט גומר את הקריירה שלו, חברים. הסוף קרוב. למרות שיש לנו עוד איזה שישה פרקים.

בפרק הארוך במיוחד של היום, ברט מדבר על כמה נושאים: העזיבה שלו, המעבר ל-WCW והחברים החדשים, ביל גולדברג, מה שקורה ב-WWF, גירושין מג'ולי, הבעיות בקריירה שלו ב-WCW, מצבו של דייבי, קווין נאש, אנגל עם גולדברג, הגעה למופע של ה-WWF כדי להיפרד מכולם, מיתות, וכמובן- המוות המשפיע מכולם.

פרק 42: קורבנות המלחמה

תמיד הרגשתי שהם הרגו את ההיטמן באותו היום במונטריאול. כל תמונה ואזכור לקריירה שלי נעלמו במהירות מהאתר של ה-WWF. וינס מקמהן כתב מחדש את ההיסטוריה כדי שתתאים לו, ומחק אותי כאילו לא הייתי קיים. באופן לא מפתיע הפכתי לגיבור מסוג שונה בין לילה על כך שהיו לי הביצים להרביץ לוינס, אבל ידעתי שהוא ינסה לרדוף אחריי. הוא איתגר אותי בפתיחות בטלוויזיה, אבל באותו הזמן הוא עדיין דיבר על לתבוע אותי על תקיפה. לא לשון ולא להאנטר היה האומץ להודות במעורבות שלהם בכך, אבל זה לא שינה: החבר'ה ראו את הפסים הצהובים על שני הנחשים האלה לפני הרבה זמן. תוך זמן קצר, טייקר התקשר כדי להגיד לי "שמעתי ישירות מוינס. החרא הקטן הזה שון, הוא היה מעורב בכל העניין". אלוף מכובד אחד אחרי השני טילפן אליי. דורי פאנק צחק כשסיפרתי לו מה קרה ואמר בנוגע לכך שהרבצתי לוינס: "לא יכולת לעשות עבודה יותר טובה בלעשות את הדבר המושלם". פדרו מוראלס היה עוד אלוף לשעבר שאמר לי שלוינס היה הרגל לעשות זאת לכל כוכב שיצר, ואמר שוינס למד זאת מאביו: "וינס האב מעולם לא אמר לי שאפסיד את החגורה גם כן. הוא נתן לי התרעה של פחות משעה. אמרתי לו, עליך להכין אותי לזה". פדרו אמר לי להיזהר, לעמוד על זכויותיי ולא לתת להם להשמיד אותי. הארלי רייס מילא את ליבי כשאמר "אני גאה בך, ברט". הרגשתי כמו חתול רחוב שנכנס לקרב מלוכלך מול כלב גדול ואלים: אפילו שצלעתי, גם הכלב צלע. וינס היה עמוק במצב מזעור נזקים. הוא נאם נאום גדול לכל המתאבקים בהקלטות בקורנוול ב-11 בנובמבר, 1997, ואמר שעשה את מה שעשה לי עבור החבר'ה ועבור העסקים.

אואן אמר לי שאף אחד לא האמין למילה ממה שאמר, אבל מילותיו של וינס כן השפיעו על קרלו, שעשה פרסה, והתקשר אליי כדי להגיד לי שההסבר של וינס היה הגיוני עבורו. שמרתי את אכזבתי ממנו לעצמי, אבל התרחקתי ממנו קצת אחר כך. ב-24 בנובמבר, וינס הפר את הבטחתו שלעולם לא יכפיש את דמותי אחרי שאיעלם, כמו שעשה להוגאן ולמאצ'ו. בהתחלה הוא גרם לקהל לחשוב שאופיע ב-RAW, ואז גרם לשון להביא מתאבק גמד מקסיקני שלבש ז'קט עור ומסכת היטמן. האנטר ושון אמרו שתמיד ידעו שההיטמן היה קצר בכישרון, כריזמה וגובה. אני חייב להודות שנפגעתי מהמקרה. גם דאגתי בנוגע להתחלה של WCW, למרות שהמשכתי להתנהג באומץ עבור משפחתי ומעריציי. הארלי הזהיר אותי ש-WCW הייתה גם מאורת זאבים. בביקור הראשון שלי למשרדי WCW באטלנטה ב-14 בדצמבר, נתקלתי בהוגאן, מאצ'ו ואריק בישוף, שחייך בביטחון אליי כשאמר "אם אתה חושב שאתה כוכב גדול עכשיו, אתה תהיה כוכב אפילו גדול יותר כשאגמור איתך!". הוגאן אמר שמה שקרה ביני לבינו לפני שעזב את ה-WWF היה באשמת וינס. הוא אמר שוינס התרברב בפניו שאהב לחסל את החבר'ה "ואז לבשל ולאכול אותם". האמת הייתה שהוגאן לא הוציא אותי אובר כשהיה לו הסיכוי מהסיבות שלו. כיוון שהיינו צריכים לעבוד ביחד, לחצתי את ידו כשהציע זאת ואמרתי לו שאני מצטער על כל מה שאמרתי לו אחרי שהוא עזב את ה-WWF. הוא חייך אליי בחזרה כמו חבר ותיק. הוא גם הפתיע אותי כשנתן לי מחמאה: הוא אמר שחשבתי שהייתי המתראיין הכי טוב בעסקים עכשיו, אפילו שידעתי שהכבוד הזה היה שייך לסטון קולד.

ערכתי את הבכורה שלי ב-WCW למחרת היום בנייטרו אל מול אולם מלא בשידור חי בשרלוט, צפון קרוליינה. הופתעתי קצת שזה לא הרגיש לי שונה כל כך ממופע של ה-WWF.ה-WCW היו מלאים בחבר'ה מקסיקנים שעבדו קשה. לא הייתי ממש מעריץ לוצ'ה ליברה עד שראיתי את הניסיון והמאמץ שהמתאבקים הללו ניסו בכל לילה. במיוחד אהבתי את העבודה המדהימה של ריי מיסטריו ג'וניור הצעיר, מקסיקני קל במסכה שיכול היה להסתובב בחבלים עם סלטות וצלילות וגילגולים יפהפיים. לדעתי הוא המתאבק המקסיקני הכי מוכשר שאי פעם היה. הרגשתי מוצ'ו ריספקט מכל המקסיקנים כשכולם באו אליי ולחצו את ידי. פול ווייט, הענק החדש של ההיאבקות שהיה בגובה שני מטר ושקל 180 קילו, צעד כדי להגיד שלום. היו חבר'ה ותיקים, כמו רודי פייפר וריק פלייר, וכישרונות צעירים נהדרים, כולל בוקר טי החזק וחבר'ה מטריטוריית סטמפיד, כריס בנואה וכריס ג'ריקו. אפילו מיס אליזבת' הייתה שם, כעת בתור המלווה של לקס לוגר. קורט הניג נתן לי חיוך גדול וחמים וטפיחה על השכם. הרגשתי כבוד ללחוץ את ידו של ריק רוד. הוא היה ב-RAW מוקלט ב-17 בנובמבר, ששודר ב-24 בנובמבר, בדיוק כשערך בכורה בשידור חי בנייטרו. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שמתאבק הופיע בטלוויזיה של שני הארגונים באותו זמן. RAW הוקלטה פעם בשבועיים בניגוד לנייטרו ששודרה בשידור חי, ובישוף אהב לתת את התוצאות של הקרבות של RAW לפני ששודרו. רוד יצא לשם ונאם מונולוג יפה על הדברים הנכונים והלא נכונים בהיאבקות מקצוענית. הוא אמר שזה לא היה נכון מצד שון להגיד שהוא היה אלוף העולם בזמן שוינס רימה אותי כדי לקחת ממני את התואר. כל המתאבקים נגעלו ממה שוינס עשה במונטריאול, אבל ריק רוד היה אחד מהמעטים שגם פרשו מה-WWF לתמיד בגלל זה.

גם מיק פולי פרש והחמיץ את RAW אבל חזר למחרת היום. הוא סופסוף הצליח בתור מנקיינד. עבורו, לחזור ל-WCW היה התאבדות מבחינת הקריירה. סטיב אוסטין התקשר כדי להגיד לי כמה הוא מצטער שזה נגמר ככה אבל הזהיר אותי ש-WCW הייתה חור שחור של ארגון רע ובוקינג רע. קן שאמרוק כל כך כעס עד שגם רצה לפרוש,אבל ייעצתי לו לעשות מה שהכי טוב למען משפחתו ולבסוף הוא בחר להישאר, למרות שאמר "תמיד אהיה בחבר'ה שלך, ברט". אז ציטטו אותו בכתבה במגזין מקלין על הדפיקה, כשהוא אמר "אני לא יכול להגיד מה קרה בין וינס מקמהן וברט הארט, אבל אוכל להגיד שברט הארט היה בחור שכולם העריצו". דייבי היה חייב לשלם קנס של 150,000 דולר כדי לצאת מהחוזה שלו ב-WWF כדי לעבור ל-WCW. עבורו, הייתי רק התירוץ: הוא פרש יותר בגלל האכזבה שאיכזב את אחותו הגוססת בברמינגהאם מאשר הבגידה של וינס בנוגע לדרך שרציתי לעזוב. שבוע אחד אחרי שרוד עזב את ה-WWF, ג'ים הובא לזירה כדי שיושפל ויבוזה בידי שון והאנטר כחלק מסטוריליין, ואז פוטר. למזלו, אריק חיבב את ג'ים מספיק כדי להציע לו עסקה של 150,000 דולר לשנה. שמחתי שג'ים, דייבי ורוד היו בסביבה. בלילה הראשון בחדר ההלבשה של WCW בשרלוט, גם פגשתי את סטיב בורדן, שנודע בתור סטינג. הבחור היה חלוץ שעבד קשה עבור WCW, נוצרי שחזר בתשובה, בנוי לתלפיות עם שיער ארוך ושחור שעבד בגימיק עם צבע לבן בפנים שבוסס על הסרט העורב. בכניסה שלו, הוא ירד מהגגות על כבל מתכתי. הוא התפרסם עם הסקורפיון דת' לוק שלו לפני שהשתמשתי בגרסה שלי למהלך: השארפשוטר. גם התרשמתי ממראהו של ביל גולדברג, שחקן NFL שרירי לשעבר שפשוט השתמש בשם משפחתו. ביל נאלץ לפרוש מפוטבול אחרי שקרע שריר בבטנו. המאמן שלו, ביל סלימן, אמר לי שאם היה לו צוות שלם של גולדברגים הוא היה זוכה בסופרבול בכל שנה. גולדברג היה קירח, עם פנים כעוסים וזקן- כל מה שהיה צריך כדי להיות מאיים היו מכנסיים שחורים פשוטים ומגפיים שחורים. הוא נכנס למוזיקת מצעד דרמטית, עוצר מספיק זמן כדי להכות על חזהו בעשן. הוא נועד להיות הנשק החדש של WCW בקרב העליונות מול וינס. לרוע מזלו, ביל היה ירוק וגם פצע המון אנשים.

סוחררתי מספיק בידי הנייטרו באולם המלא הזה כך שבפעם הראשונה חשבתי ש-WCW תעבוד עבורי. עשיתי ריאיון ראשון נהדר (13:17) וקיבלתי פופ טוב כשאמרתי "אף אחד לא יודע טוב יותר ממני מה זה להידפק בידי שופט". התגובה הזאת הכינה אותי לשפוט את קרב אליפות העולם של הוגאן מול סטינג (הערת המתרגם: זה הוכרז רק אחר כך, במקור הוא שפט את בישוף-זביסקו) באירוע של סטארקייד 97 בוושינגטון הבירה ב-28 בדצמבר. באופן אישי חשבתי שלהופיע בתור שופט תהיה בכורה פושרת, אבל מה ידעתי כבר? מה היה אכפת לי? רציתי לציית, לעשות מה שהם רצו ממני כמיטב יכולתי- ניצחון, הפסד או תיקו- ואז לקחת את הצ'ק שלי ולחזור הביתה בבטחה. אף אחד לא יאשים אותי שוב בכך שלקחתי את העסק יותר מדי ברצינות. למחרת הבוקר בנמל התעופה, נתקלתי באחים ארל ודייב האבנר. ארל בא אליי עם ידו מושטת ומבט מתנצל על פניו. סירבתי ללחוץ את ידו, והזהרתי אותו ברוגע "אל תדבר איתי". הוא התעקש שלא ידע מה קורה עם שון ועם וינס עד שהיה בדרכו אל הזירה במונטריאול. "למה אתה מתכוון, לא ידעת? אמרתי לך, ארל! הבטחת לי, נשבעת בילדים שלך!". אבל בסוף סלחתי לו. ידעתי שוינס החזיק בפרנסה של ארל בידיו, והדבר היחיד שארל היה אשם בו היה לא להתמרד מול מי שרשם את הצ'קים. ואז דייב שאל אותי אם חשבתי שבישוף יקח אותו או את ארל, ואמרתי לו שאשאל.

החדשות הגדולות של וינס היו שהוא מביא את מייק טייסון לבצע אנגל עם אוסטין לקראת רסלמניה 14, שבה טייסון ישפוט את המיין איבנט על התואר בין שון וסטון קולד. בהתחלה, בישוף צחק על זה, ואמר שסירב לטייסון. אבל אז הרייטינג של ה-WWF המריא לשמיים ובישוף לא צחק עוד. כל מה שחשבתי לעצמי היה איך וינס אמר לי שהיה במשבר פיננסי גדול כל כך עד שלא יכול היה לעמוד בחוזה שלנו, אבל שילם לטייסון שלושה מיליון דולר על כמה שעות עבודה. טייסון היה חלק מסטוריליין עם סטון קולד, שהפך להיות האנטי גיבור המושלם כדי להילחם מול הדמות החדשה של וינס בטלוויזיה: וינס הפך לבוס היל דיקטטור! עד לאותה נקודה, וינס נודע לרוב מעריצי ההיאבקות רק כפרשן. כשהאמת יצאה בנוגע למה שעשה לי, הוא החליט לנצל את ההיט ולהפוך את עצמו להיל כשהפך את הבגידה לחלק מה"סטוריליין". אואן הוכרח להתעמת מול וינס כחלק מהסטוריליין, כי הפך לפרומוטר מושחת ומרושע ודפק אחת אחיו הגדול. ב-RAW, שון והאנטר קראו לאואן חתיכת קקי קטנה (נאגט) שלא ירדה באסלה, וכמובן שהייתי החרא הגדול והמסריח. הערכתי את איך שאואן סירב לתת לשון ולהאנטר לרדת עליו, כשהוא התעלם מהם כאילו לא היה אכפת לו. אואן הוציא את שון אובר, ושון הרביץ לו בכוונה פעם אחת, פותח לו את הראש. כמוני, אואן מצא את עצמו מבצע הפסקת אש עם שון כשבו זמנית הוא לא סמך על שום דבר ששון עשה או אמר. וינס המשיך לבצע אנגלים בהתבסס על מה שבאמת עשה לי. לא רק שזה גרם לדפיקה במונטריאול להיראות פחות חשובה, זה גרם למספר הולך וגדל של מעריצים לתהות האם כל מה שקרה ביני לבין וינס היה "רק" הוורק הכי גדול בהיסטוריה של העסק. בינתיים, פול ג'יי והחבר'ה שלו הסתגרו בשקט באולפן שלהם בטורונטו, עורכים בהתמדה את הסרט הדוקומנטרי. פול המשיך להגיד לי שזה יציל אותי, ורציתי להאמין לו. בבית, הדברים לא היו טובים. במשך 18 שנים, רציתי להיות בבית. עכשיו כשהייתי יותר בבית, ג'ולי ואני גילינו שהיינו בחיים שונים לחלוטין. היה לנו חג מולד נוראי ובקושי דיברנו אחד עם השנייה. היא הגישה ארוחת ערב יפהפייה לחג המולד על צלחות נייר. הילדים היו כל כך עסוקים עם כל המתנות שלהם מכדי לשים לב אליה, וזה רק הפך את מצב רוחה לקודר יותר. האמת הייתה שאף אחד מאיתנו לא רצה לעצבן אותה יותר. סחבתי את ליבי בנוגע למה שוינס עשה לי, וג'ולי צעקה עליי להתגבר על זה. היא גם איימה להתגרש ממני שוב.

הקפתי את עצמי בעצבות שלי- התגעגעתי לחברים הישנים שלי, למעריצים, לכל מיני אנשים מה-WWF, ממלונות, מכוני כושר, מסעדות, מועדונים, ארינות ונמלי תעופה. גם איבדתי קשר עם האהבות הישנות שלי, לחלקן ממש התגעגעתי, אבל האמת הייתה שלא רציתי שיראו אותי ככה. הייתי פגוע, פגיע, השתניתי: איבדתי את האמון בעולם הזה. בישוף לא עמד לבקש ממני להתאבק עד לסוף ינואר 1998, ולא יכולתי להרים משקולות בגלל ידי הפצועה. שמרתי על כושר בחג המולד החום והחמים הזה, שלא כרגיל לעונה, ברכיבה על אופניים בכל קלגרי. בקושי ראיתי את אואן או דיברתי איתו מאז סרבייבור סירייס. ביום הקופסאות, בבית משפחת הארט, הוא נראה מופתע כשבירכתי אותו בחמימות. הוא אמר לי שה-WWF רק נהיו גרועים יותר, כש-DX הפכו ליותר וולגריים כל שבוע, שלא לדבר על סייבל, מלווה חושנית, שיצאה בפולי לודד לקרב ביקיני עם ידיים שחורות שכיסו את החזה החשוף שלה (הערת המתרגם: זה קרה רק שבעה חודשים אחר כך). כששאל אותי שוב אם כעסתי עליו, אמרתי לו שוב שלעולם לא נוכל לתת לעסק המטורף והדפוק הזה לעמוד בינינו. עם הכסף שוינס שילם לו, אואן אמר, הוא חשב על לבנות בית גדול במרחק קטן מחוף קלירווטר. אמרתי לו לעשות מה שצריך כדי לשרוד ולטפל באשתו ובילדיו. "בעוד שלוש שנים, כשהחוזים שלנו יגמרו," אמרתי, "נשב בחצר אחד של השני ונצחק על כל החרא הזה". סטו והלן חגגו את יום הנישואין החמישים במספר שלהם בערב השנה החדשה באבל על הדפיקה במונטריאול. כשלגמנו תה במטבח, נזכרנו כמה הכל נראה שמח ושונה במופע של סטמפיד ביולי. מה קרה? אני חושב ש-1997 הייתה השנה המוזרה ביותר בכל חיי.

הבכורה שלי בסטארקייד 97 בדצמבר הייתה הכל חוץ ממבריקה. אריק גילה לי שהסטוריליין שלי יהיה איך אציל את WCW בכך שאעזור לסטינג לקחת את התואר מהוגאן, מה שיגרום לי להתעמת מול השופט אחרי שיספור מהר את סטינג. באופן מתאים ל-WCW, השופט שכח מה היה צריך לעשות וספר רגיל, אבל זה לא מנע ממני לעלף אותו ולהכריז על עצמי בתור השופט החדש. סטינג חזר לקרב וניצח את הוגאן בתוך כמה שניות אחר כך. אם חשבתי שהדברים יהיו יותר טובים עבורי מכאן ואילך, טעיתי טעות מרה. המעריצים שלי צפו קצת ב-WCW, אבל לפי הדואר שקיבלתי ודעות המעריצים ששמעתי באופן אישי, היה להם קשה לעקוב אחרי הסטוריליינים הלא עקביים- וגם לי. לשם השוואה, ה-WWF היו ממש מאורגנים. בדרך כלל וינס תכנן דברים חודשים מראש. שמתי לב להבדל בין האייג'נטס של WCW ואלו של וינס. מלבד דאסטי רודס ופול אורנדורף, אף אחד מהחבר'ה של אריק לא הרוויח אגורה בעסק. זה היה כמו להפעיל צוות ב-NFL באמצעות מאמנים בתיכון. WCW השתמשו בשיטת ה"להחליט כשזה קורה" בטלוויזיה חיה. נייטרו הייתה שלוש שעות של קרבות היי-פליינג יחד עם ריאיונות חיים בכיכובם של הוליווד הוגאן וה-nWo, כשאריק הוא הפרומוטר המושחת, ממש כמו וינס. פעמים רבות, הריאיונות נוצרו רק כמה שניות לפני שהמתאבק המבולבל היה צריך לצאת ולהגיד את השורות שלו, ולעיתים קרובות הם היו בניגוד לסטוריליינים החלשים שקרו. אריק הזכיר לי בחור עם מאה ציפורים שמנקרות את ראשו בכל יום. אבל עדיין, WCW הצליחו מבחינה עסקית. ניסיתי לשמור על פרופיל נמוך למרות שרוב החבר'ה רצו לשמוע הכל בנוגע למה שקרה ביני לבין וינס. אז אחרי הרבה שנים שהרגשתי בבית ומנהיג בחדר ההלבשה, התגוננתי ולא ממשך סמכתי על אנשים. הוגאן היה השליט שם, כשהכל עבר אליו.

הניג, רוד ודאגן שמרו עליי כמו אחים גדולים. סקוט הול וקווין נאש חרשו מזימות, וניסו להעביר אותי לצד שלהםכדי להיפטר מהוגאן. בכל מקום הייתה חבורה של בוגדים. רבים מהחבר'ה של WCW תיעבו את פלייר, במיוחד הול, נאש, מאצ'ו, הסטיינרים והוגאן. היחידים שלא עשו דברים היו המקסיקנים וכמה מהחבר'ה הצעירים- כריס בנואה נתן כמה מהקרבות הכי טובים בביזנס באותה תקופה מול בוקר טי. חלק מהמתאבקים הכי טובים היו המתאבקים הקטנים יותר, כמו אדי גאררו ודין מלנקו, שניהם בנים למתאבקים, ובילי קידמן הצעיר, שהזכיר לי אותי כשהתחלתי. אלו היו הגיבורים האלמוניים של WCW, והם עבדו ממש קשה כדי להניע את הכל. כשארזתי את התיקים שלי כדי לעזוב את הבית ב-23 בינואר, 1998, עבור הקרב בתשלום הראשון שלי ב-WCW מול ריק פלייר, בלייד היה היחיד שאיחל לי בהצלחה. דאגתי לגבי איך שפלייר יעבוד איתי- עם ידי הפצועה, אצטרך לשים עליו עין מקרוב. פלייר ניסה להסתדר במאורת הזאבים הזאת עם כמה להקות זאבים שיכל, אבל כמה שניסה, אף אחד לא חיבב אותו מלבד החבר'ה הותיקים שלו, כמו קווין סאליבן, ארן אנדרסון, JJ דילון ומונגו מקמייקל. הוגאן ניצל כל הזדמנות כדי לנסות לסכסך ביני לבין פלייר, אבל לא אמרתי כלום. נתתי לריק לעבוד את הקרב (הזה) בדרך שלו, ואפילו נתתי לו לתת לי צ'ופים כמה שירצה כשניסה להראות לי כמה הוא היה טוב. לא התנגדתי במהלך מה שהיה, כמו תמיד עם פלייר, 25 דקות של חוסר פסיכולוגיה. ב-25 בינואר, אמא של וינס, חואניטה, מתה. היא תמיד הייתה נחמדה אליי, ולכן, למרות הכל, שלחתי גלוית ניחומים לביתו של וינס. לא ציפיתי לתשובה, ולא קיבלתי.

לא מצאתי שום דרך להיות שלו עם מה שהיה לי. כשהנשמה גדלה יותר ממה שהמוח יכול לשאת, זה נהיה קל לוותר על אמון ושיפוט. שמעתי שני קולות בתוך ראשי, מדברים בקול ובמהירות, מתנגדים אחד לשני. שמאלה! ימינה! היזהר! עכשיו מדדתי זמן בכמות הטיולים שאצטרך לבצע לפני שאוכל להגיד "תזדיינו, אני הולך הביתה" לכל העסק- מה שזה לא יהיה "ללכת הביתה". האם יגיע היום בו אוכל באמת ללכת ולא להיות טרגדיית היאבקות? הייתי בן 41, והארלי רייס צדק בנוגע להגעה לנקודה שבו תרגיש כל אחד מהבאמפים. הברכיים שלי רצו על זמן שאול וגם כל השאר. אעשה מה שיבקשו ממני, אך אזהר ואעבוד בבטחה. פדרו מוראלס אמר לי "יש רק שלושה דברים בעסק הזה- אתה, אתה ואתה". הוא התכוון שבשלב הזה היה חשוב להגן על עצמי, במיוחד בזירה. אז עשיתי את עבודתי וחיכיתי שהסטוריליין המצופה ביני לבין הוגאן יתחיל. לקרב בין היטמן להוגאן היה בבירור הפוטנציאל להיות הקרב הגדול ביותר בכל הזמנים. בינתיים, בחזרה ב-WWF, וינס הפך את פאפה שאנגו מגנגסטר לסרסור, שהשורה שלו הייתה "לסרסר זה לא קל!". RAW הפכה להיות יותר על קרבות בריכה עם חזיות ומכנסונים מאשר בנוגע להיאבקות, כשהפרשנות של ג'רי לולר דיברה על הבנות שמראות את הפאפיז. עדיין, הקידום בנוגע לכך שטייסון ישפוט את המיין איבנט בין שון ואוסטין ברסלמניה 14 הצית אש ב-WWF. האש שוינס ניסה להצית, אבל לא יכול היה, היה בלבם של מעריציי. במסיבת העיתונאים של רסלמניה 14, מעריץ צעק על שון בכעס "דפקת את ברט!" עד שלקחו אותו. שון היה צריך להבין שלדפוק אותי ירדוף אותו לשארית חייו, יותר מאשר שזה ירדוף אותי, וזה הרבה. הייתי נלהב לראות את שון מפסיד את התואר לסטון קולד, שהדמות שלו הפכה לאנטי גיבור שותה בירה ומניף אקדחים שהתאימה במיוחד להעניש את החמור הפרימדונה שדפק את ברט הארט.

חשבתי על חמשתנו שהתחלנו לפני כל כך הרבה זמן, ודהרנו כמו סוסים פראיים: דיינמייט, דייבי, ג'ים, אואן ואני. דיינמייט היה בכיסא גלגלים, שיכור ומריר, הכל הלך. נראה לי שדייבי הרגיש כמו דיינמייט, בעיות הסמים שלו מחמירות, וג'ים לא היה במצב טוב יותר. למרות ליבי השבור, הייתי חזק וחופשי, ועדיין בחזית יחד עם אואן. פנטזתי שאחי ואני היינו סוסים, מזיעים כשאנחנו גומעים את הרי הרוקי, קיטור יוצא מהנחיריים שלנו. הגענו לשביל ועצרנו, כששני שבילים הובילו לכיוונים שונים, ובהינו אחד בשני. לאן נלך? הסוס השחור הניד בראשו, ואז הלך לדרום הצוק. הסוס הזהוב רוצה ללכת אחריו, אבל אז הולך צפונה, והם מתפצלים לנצח. רבים מהסוסים הישנים של ההיאבקות המקצוענית נפלו או מתו. ביג דדי קראבטרי מבריטניה מת ב-1997, לוך נס נפל והמתאבק האגדי בובו ברזיל מת בגיל 73. אבל מלאך המוות של ההיאבקות רצה גם קצת צעירים. ב-15 בפברואר, 1998, לואי ספיציולי השיקור בלע 26 כדורי סומה ומת בגיל 27, כשהוא טובע בקיא שלו. הדבר העצוב היה שיותר אנשים דאגו בנוגע למבחני הסמים שנוצרו כתוצאה מכך מאשר שדאגו למות כמו לואי, או כמו בריאן פילמן. אריק בישוף התעצבן אחרי שהחדשות על לואי הגיעו לחדר ההלבשה, ואמר לי: "בן אדם, הם פשוט מתלבשים ואף אחד לא שם על זה!". דייב מלצר כתב כתבה מרגשת על איך שמותו של לואי צריך להיות שיחת השקמה עבור המתאבקים, אבל אף אחד לא הקשיב. התעשיה הייתה עסוקה בדברים כמו שון מייקלס מגרבץ מול המצלמה והאנטר שלבש חולצת "SUCK THE COOK".

וינס הופיע באוף דה רקורד, טוק שואו קנדי על ספורט, ושם אמר שלפני שעזבתי, הפכתי לקוץ אמיתי בתחת עם גישה רעה, שהפרעתי לחדר ההלבשה, שנשברתי פיזית, ושהתחלתי להחמיץ תאריכים. כנראה האחרון היה בגלל שהגעתי ל-RAW באומהה עם כיסא גלגלים רק חמישה ימים לאחר הניתוח שלי. אבל המתראיין הנחוש, מייקל לנדסברג, סופסוף גרם לוינס להודות, אחרי הרבה התפתלויות, שהוא שיקר לי. אואן הפך לאלוף הביניבשתי (הערת המתרגם: לא), ועבד עם האנטר והרוק, בעוד שעבדתי עם הניג ועם רוד. ואז שון חטף עוד פציעה "מסיימת קריירה", ארבעה ימים לפני רסלמניה 14. עכשיו לא יצטרך להוציא את סטיב אובר. הנדתי את ראשי. בסוף, רסלמניה 14 הייתה הצלחה ענקית, אבל לקח לוינס כל הזמן עד לקרב לשכנע את שון להפסיד לאוסטין את התואר (הערת המתרגם: אני צריך להסביר לכם כמה מטומטם ברט נשמע פה?!) (בנימה אחרת, ארל האבנר לא היה ברסלמניה. הוא אושפז עם מפרצת במוח שיכלה להיות קטלנית. כשהתקשרתי לאחל לו החלמה מהירה, הוא נשבר בטלפון). מול התחרות של וינס, בישוף נראה כאילו הוא נשחק, וכתוצאה מכך, חוסר הארגון ב-WCW נהיה גרוע יותר. למרות שההאוס שואוס עדיין היו מול אולמות מלאים, במרץ הרייטינג התחיל לרדת. ה-WWF גילו שהדרך לנצח את WCW היא להיות גסים ומלוכלכים יותר כל שבוע. טלוויזית השוק של וינס דחקה את הצנזורים לפינה, ובישוף נראה יותר אבוד ומבולבל בכל יום. אולי היה טוב שאריק לא יכול היה לבצע את זה, אפילו אם רצה בכך. חיבבתי את אריק והצעתי לו רעיונות לעיתים קרובות. אני לא יודע אם גאווה או פוליטיקה גרמו לו לסרב להם אחד אחד. האנגלים שלו בקושי היו הגיוניים. הם גרמו לי לטוס להקלטות- כשהם משלמים על טיסה במחלקה ראשונה, מלון ומכונית יוקרתית- רק כדי שלא אהיה בתוכנית. בסוף היום, ב-WWF נדפקתי על כסף, וב-WCW שילמו לי טוב על כל כך מעט עד שהרגשתי קצת כמו זונה. ראיתי ראף קאט של הסרט של פול, שהיה אמור להיות משודר בסתיו, ועכשיו הבנתי מה ניסה להגיד לי: עמדו לספר את הסיפור שבאמת קרה במונטריאול, וזה ינקה אותי.

אריק הפך אותי להיל בכך שבגדתי בסטינג וגילה שכל הזמן, הייתי חלק מה-nWo. הכיוון החדש והקיצוני של וינס היה גדול במלחמת הרייטינג כמו שהכיוון של אריק היה חלש. חוץ מזה שסטון קולד נהיה הדמות הכי פופולארית בטלוויזיה העולמית, סייבל, טייקר, מנקיינד והרוק כולם פרצו. ב-13 באפריל, אוסטין התאבק מול מקמהן עד לסיום בפסילה ב-RAW (בגלל התערבות מצד מיק פולי כדוד לאב), ה-WWF ירו קדימה ולא חזרו לאחור. מלחמת הרייטינג נגמרה. הייתי הנשק הכי גדול שהיה לאריק באותה תקופה, ולא אדע לעולם למה לא השתמש בי. כשהנישואין שלי והקריירה שלי נופלים, הרגשתי אפלה מכל הצדדים. נשמרתי לעצמי יותר מאי פעם, וזה לא היה דבר טוב. יום אחד ג'ולי זימנה את כל הילדים לסלון, למרות מחאתי, ואמרה להם שאנחנו מתגרשים. היא ביקשה מהם לבחור עם מי הם ירצו לחיות. הילדים ואני כבר ראינו את זה, אבל כשבלייד בן ה-7 בכה ואמר "אני הולך עם אבא!" זה ממש נגע לליבי. רק לפני שישה חודשים וינס שבר את ליבי, ולא ג'ולי ולא אני ידענו איך לתקן אותו. הפעם ג'ולי גם קיימה. נפרדנו באופן רשמי ב-15 במאי, 1998. בינתיים, סטו והלן התעסקו בבעיות שלהם, כשהם היו בחובות. נתתי להם 70,000 דולר כדי שיצאו מזה, וגרמתי להם להבטיח לי שישתמשו בכסף עבור עצמם ולא עבור אחד מההארטים פושטי היד. ב-17 במאי, עבדתי בקרב טוב וקשה מול מאצ'ו באירוע בסלאמבורי בוורסצ'סטר (פה), וזה הכין קרב זוגות, אני והוגאן מול פייפר ומאצ'ו בגרייט אמריקן באש בבולטימור, במרחק חודש. המוות לקח עוד מתאבק ב-2 ביוני. הג'אנקיארד דוג, סילבסטר ריטר, נרדם כשנסע והתגלגל במכונית שלו. הוא היה בן 45.

דאגתי בנוגע לדייבי, שאמר לי שהוא ודיאנה גם היו במצב רע. הוא התוודה בפניי שוב שהיה זקוק לעזרה בבעיית הסמים שלו. הלכתי לאריק בשמו, ואריק אמר לי שאם דייבי ישיג עזרה, שלא ידאג, העבודה שלו בטוחה. לצערי, אפילו שדייבי הודה שהיה זקוק לעזרה, הוא לא היה מוכן לקבל אותה. בגרייט אמריקן באש (פה), מאצ'ו ואני היינו בקצב טוב, אבל רודי והוגאן הראו את הגיל שלהם. הוגאן התחיל להזכיר לי את ג'ייאנט באבה, שהיה זקן, מזויף וחסר קצב, אבל המעריצים שלו עדיין אהבו אותו. כל הסטוריליין לא היה הגיוני עבורי, או עבור המעריצים, אבל עבור אריק והוגאן זה היה נהדר. הדמות ההילית שלי הפכה לבחור רע כועס ומשוגע. המעריצים שלי לא אהבו את זה, וגם אני לא. הכת המקורית שלי נעלמה לטובת זן חדש של מעריצים, שהיו כמו דמויות מצוירות בעצמם. לא הצלחתי לזכור את הפעם האחרונה שבה ראיתי ילדים צעירים או משפחה בצד הזירה. אפילו הניו יורק טיימס הכריז שהיאבקות מקצוענית כבר לא מתאימה לילדים. ב-20 ביולי, זכיתי בתואר ארצות הברית בסולט לייק סיטי כשכיסחתי את דיאמונד דאלאס פייג' עם כיסא ברזל. פייג' היה חבר טוב של אריק, טירון מבוגר עם שיער מוזנח שהזכיר כלב סקוטי. הוא שיחק את תפקיד הותיק המבוגר, אפילו שהתאבק רק מעט שנים. הוא היה נחמד ותמיד ניסה להשתפר. הייתה לנו קצת כימייה והסתדרנו טוב בתוך ומחוץ לזירה. הבאתי את בלייד איתי לסולט לייק סיטי, והוא צפה במוניטור בחדר ההלבשה כשסקוט הול לקח באמפ מזויף אל משאית טלוויזיה כשהתאבק מול קווין נאש. כעבור קצת זמן, כשסקוט נכנס פנימה, בני בן ה-8 אמר "היי, רייזור, זה היה פתטי," וכל חדר ההלבשה נקרע. בימים העצובים והריקים הללו, בלייד היה היחיד ששימח אותי בחיים שלי.

בארבעה באוגוסט, טסתי הביתה אחרי נייטרו בדנבר ושמחתי לראות את אואן במושב לידי, כאילו חיכה לי. בשעות הבאות דיברנו על מצב הביזנס. הוא נגעל מאנגל שהיה ב-RAW שכלל את המתאבק ואל וינס ואת ג'ון וויין בוביט כאורח מיוחד, שם וינס שם את הפין שלו על קרש חיתוך. אואן לא אהב את הציצים, הסקס המלוכלך והמעריצות שחשפו את עצמן בקהל. הוא אמר לי שרצה לחזור לדמות הבלו בלייזר שלו רק כדי לשנות את הדברים: אולי להיות סופר גיבור במסכה ימנע מעורבות עם האספקטים הוולגריים של התוכנית. בדיוק עברתי, לבדי, לבית חווה גדול מאבן בקצה גבעה במערב קלגרי, שהשקיף על הרי הרוקי. בגלל שהייתי צריך לנסוע כל כך הרבה, היה הגיוני שכל הילדים יגורו עם ג'ולי. ניצלתי את ההזדמנות כדי להזמין את אואן לראות את המקום החדש שלי וגם לראות את הדוקומנטרי של פול, שנקרא "להתאבק בצללים". דאגתי שאבי יצא גרוע בסרט כי דיברתי על איך שהוא מתח אותי מספיק חזק כדי שהנימים בעין שלי יתפוצצו ושכל חיי חלפו לנגד עיניי כששם אותי בהכנעות. רציתי את עצתו הכנה של אואן בגלל שהדבר האחרון שרציתי לעשות היה לפגוע באבא שלי, והוקל לי כשאמר לי לא לדאוג כי הכל היה נכון. הדבר שהטריד את אואן היה שבסרט, השוויתי את ההפסד לשון לירייה במוח שלי. אחי נזף בי, והזכיר לי "תמיד אמרנו שאין שום דבר בהיאבקות ששווה למות בעבורו". למחרת היום קיבלתי תסריט לסדרת דיסני שנקראה "מותק, הילדים התכווצו" שבה אשחק את עצמי. היה גם תפקיד לאח לבית הארט והבאתי לאואן את העבודה כדי שנוכל לבלות זמן ביחד. אואן לא יכול היה לשמוח יותר.הפסדתי את תואר ארצות הברית ללקס לוגר ב-10 באוגוסט, רק כד לזכות בו שוב כעבור שלושה ימים. התארים לא אמרו כלום יותר: הם החליפו ידיים כמעט כמספר הפעמים ש-WCW הפכו אותי בחוסר היגיון מהיל לבייביפייס. באותה תקופה, אריק הימר על הרייטינג שלו בחזרתו של האולטימייט ווריור. אבל בתוך כמה ימים, ווריור קרע שריר דו ראשי שהתחיל את הסוף בעבורו, לא שיכול היה להציל את אריק בכל מקרה.

נתתי לאריק ולהוגאן העתקים של הסרט הדוקומנטרי, ושניהם התקשרו כדי להגיד לי שאהבו אותו. חשבתי שאולי זה יעודד את אריק לשמור עליי כבייביפייס, כי עכשיו מעריצי ההיאבקות יראו בי כגיבור בסרט של פול. הופתעתי כשאריק בזבז את הארט מול הוגאן בקרב חינמי בנייטרו, ב-28 בספטמבר, כשהוא משליך לפח קרב רווחי שהמעריצים חיכו לו שנים. התכנון, לפי דעתי, היה מטורף. הוא רצה שאהפוך לבייביפייס במהלך ריאיון בזירה, שאאתגר את הוגאן, ואז שאפצע ושסטינג יחליף אותי. כשסטינג יסובב את הוגאן לסקורפיון דת' לוק, אצלע בחזרה אל הזירה ואבגוד בסטינג בכך שאתן לו DDT אל המזרן, ואהפוך שוב להיל. להפוך להיל באותה נקודה היה כל כך טיפשי עד שזה הרגיש כמו חבלה בקריירה שלי. ואז שמעתי את החדשות שחברי הוותיק ג'ים דאגן חטף סרטן בכליות, שרק הוסיף למטען שסחבתי. הגירושין שלי גם הפכו למלחמת השושנים. לג'ולי ולי היו קרבות גדולים, על כסף, על החברים שייקחו צדדים, ועל... הכל, בעצם. ואז השלמנו. עברנו את המעגל הזה שוב ושוב. לא יכולתי לקחת את זה יותר ושקעתי לדיכאון. ב-11 באוקטובר, כשנסעתי עם הענק ממילווקי לשיקאגו, מצאתי את עצמי רוצה למות. אבל אז, כשפול ווייט התחיל לנסוע אל משאית ממהרת ממול- שמעתי את עצמי צועק "עצור!". כשהלבבות שלנו האטו שוב, הבחור הגדול הסתכל עליי ואמר "תודה שהצלת את חיי הלילה". עבדתי בהאלווין האבוק מול סטינג בלאס וגאס, ושמרתי על תואר ארצות הברית כשכיסחתי אותו עם אלת בייסבול שהייתה עשויה מקלקר.

בקושי יכולתי לצפות ב-RAW יותר אבל צפיתי כדי לראות את ההפיכה של אואן לבלו בלייזר. הבנתי על מה אואן דיבר כשראיתי את וינס מקמהן "משתין" על עצמו בשידור חי בזירה כשסטון קולד הצמיד אקדח לראשו. כשהרייטינג של ה-WWF עף לשמיים, סייבל הופיע במגזין הפלייבוי הכי נמכר בכל הזמנים וסטון קולד היה על הכריכה של רולינג סטון. באותו נובמבר, ג'סי "דה באדי" ונטורה הפתיע פרשנים פוליטיים כשנבחר לתפקיד מושל מינסוטה. דייב מלצר כתב "היאבקות מקצוענית היא יותר אמיתית ויותר מזויפת ממה שהאנשים יכולים לדמיין". האמת הפשוטה הייתה שהיאבקות מעולם לא הייתה מקובלת יותר בידי המיינסטרים מאשר באותה שנה. אבל אני הרגשתי שהיא המשיכה לצלול, לפי דעתי ולפי המעריצים שלי. ב-9 בנובמבר, שנה אחרי הדפיקה במונטריאול, חשבתי שסופסוף קיבלתי את הסיכוי שלי להראות לאריק מה אני שווה כשעבדתי בנסאו קולוסיאום, מתאבק בפעם הראשונה בניו יורק מאז שהגעתי ל-WCW. לצערי המוחלט, היה לי קרב חסר משמעות מול קונאן ועשיתי התערבות בשניות האחרונות של המופע. אבל לא התלוננתי: אריק נתן לדייבי עוד חופש כדי להחלים, למרות ששחרר את ג'ים כי החמיץ צילומים ולא הגיע לעבוד. השיא של השנה הזאת הייתה הבכורה של הדוקומנטרי של פול באירוע בטורונטו. אחרי שצפיתי בו עם הקהל, הם קמו לכבודי. כעבור שבוע, ישבתי עם סטו ושאר משפחת הארט בתיאטרון IMAX בקלגרי, ושוב פעם הקהל קם על רגליו כדי לעודד אותי. זה הרגיש ממש טוב, כי באמצע הסרט, ברוס סחב את ילדיו החוצה בגלל איך שהציגו את סטו. אבל סטו אמר לי שאהב את זה, מה שהקל עליי. אחר כך, עניתי לשאלות מהקהל, וראיתי חיוך חם על פניו של אואן כשאמרתי שהדבר היחיד שהתגעגעתי אליו מה-WWF היה הוא.

ערב השנה החדשה ב-1998. לא היה לי מושג כשקניתי את הבית החדש שהנוף ישתנה בכל יום. הייתי לבדי והמוזיקה שלי התנגנה כשבהיתי מחלון המטבח אל משפחת צביים אוכלים תפוחים מתחת לשמיכת שלג. התרווחתי בספה העגולה שלי, שמתוכה בהיתי באורות הרחוקים של קלגרי. הפסדתי שוב את תואר ארצות הברית, לדאלאס פייג' ב-22 בנובמבר. למחרת היום עבדתי בנייטרו בגראנד ראפידס, מישיגן, מול דין מלנקו הקטן, מתאבק דור שני שהיה וורקר טוב ונהדר, למרות שהסגנון שלי הזכיר לי את קרקס השמש- זה היה קצת מתוכנן מדי. שמלנקו ניסה עליי סופלקס בעמידה, התרוממתי בקלילות באוויר, ישר כמו סרגל. במקום להוריד אותי לבאמפ גב פשוט, מלנקו החליט ללכת איתי קצת עד לפינה, אבל לא היה לו הגודל או הכוח והוא הפיל אותי במלוא הכוח, מה שהפיל אותי על הטורנבאקל וקרע את המפשעה שלי. אני אפילו לא יודע איך הצלחתי לגמור את הקרב. כאב לי כל כך עד שאפילו לא אמרתי לדין כמה אני כועס עליו. אפילו גרוע מכך, הוא התלבש במהירות ועזב בלי להכיר בכך שפצע אותי, או להגיד שהוא מצטער. כמה שמלנקו הקטן היה טוב, איבדתי את כל הכבוד כלפיו כמקצוען באותו היום. בקושי יכולתי ללכת, שלא לדבר על להתאבק, ועדיין אריק נתן לי לזכות בתואר ארצות הברית מפייג' בצ'אטנוגה כעבור שבוע, עם סיום עלוב שבו הענק עזר לי. עם כמה שכל הסטוריליין היה מגוחך, לפחות הענק עשה את כל העבודה. גם עשיתי עוד הופעה במאד TV בדצמבר, בקטע שבו ההיטמן הפך לסגן המושל של ג'סי ונטורה והפך לאלים מדי במסיבת עיתונאים, שבה כיסחתי את החבר'ה לפני שיצאתי מהסט. הכי מצחיק היה בסוף התכנית כשהרבצתי לוויל סאסו עם כיסא פלסטיק, קיפלתי אותו לשארפשוטר וברחתי. הוא הלך אחריי לחדר ההלבשה, עם צלמים, ושאל אותי מה הייתה הבעיה שלי. תקפתי אותו מאחור, משכתי את החולצה שלו על ראשו והעמדתי פנים שאני מכסח אותו.

התוכנית ירדה מהאוויר כשהמשתתפים טיפלו בוויל, שאפו דימם במהלך כל התקרית. כפי שאמר JR פולי, "מעולם לא נגעתי בו". חג המולד היה עגום במיוחד. לדיאנה כל כך נמאס מדייבי שהתעלף כמו זומבי על הספה מול הילדים עד שהיא הורידה את בקבוק הקסנקס שלו מולו כדי להעביר מסר. לצערי, הארי הקטן היה צריך לקרוא לאמבולנס כי דייבי היה מטושטש מכדי לחייג. אליסון אמרה שהקיבה של דיאנה התנפחה ושכדאי שנספיד אותה. אבל אואן אמר לי ביום הקופסאות שלפי דעתו לא תהיה בעיה מסכנת חיים ושדיאנה רק התנהגה רע כשהיו אנשים. חשבתי שאואן קצת היה נוקשה עם דיאנה. היה לה קשה עם בעיית הסמים של דייבי שיצאה משליטה. דייבי המסכן. אחותו, טרייסי, מתה בנובמבר וגם אמו, ג'ויס, גססה מסרטן וחוותה את ימיה האחרונים בבית חולים באנגליה. לא משנה כמה שניסיתי, לא הצלחתי לברוח מהדפיקה במונטריאול. עם שיחרור הסרט, לכל מקום שבו הלכתי אנשים לחצו את ידי. נחת דומע בא אליי בנמל התעופה של סנט לואיס ואמר לי שלעולם לא יצפה שוב ב-WWF, ושהיה גאה בי. אבל קראתי במגזין פורבס לפני חג המולד שה-WWF הכניסו 500 מיליון דולר בשנה. בשנה שעברה בלבד, הארגון הרוויח 54.7 מיליון דולר, מה ששבר את כל השיאים. הייתי חייב להניד בראשי לנוכח האירוניה שכל זה התחיל כשוינס אמר לי שה-WWF היו במשבר פיננסי! וינס השתמש במה שהוא עשה לי באמת כדי להחזיר את הארגון שלו לעניינים, ומילותיו בנוגע לזה ש-WCW לא ידעו מה לעשות עם ברט הארט הדהדו חזק יותר ויותר בראשי.

המשא ומתן הקשוח על הגירושין נגמר, ורק הייתי צריך לחתום על ההסכם. למרות שהחלטתי שנישואין זה לא בשבילי, עברתי שינוי מוזר: לא התעניינתי בבנות היפות במלונות שזרקו את עצמן בפני המתאבקים לאחר המופעים. באופן מוזר, עכשיו כשכל מה שהיה שלי ושל ג'ולי חולק בינינו, הסתדרנו יותר טוב ממה שהסתדרנו במשך המון זמן. הכאב במפשעתי היה רע כשהתרוממתי מהספה וצעדתי בביתי הגדול, חושב וזוכר. הבטחתי לאריק שאדחה את ניתוח המפשעה שלי עד לבכורה של WCW בקנדה, שתהיה בטורונטו ב-29 במרץ, 1999. חשבתי שאוכל להספיק כי אוכל ללכת, לרוץ מהר באופן יחסי ולקחת קצת באמפים, אבל אצטרך לעשות זאת בקלות. אריק התנצל בפניי על איך שלא הצליחו לתת לי פוש מההתחלה. ב-1 בפברואר, ביל גולדברג ואני חיכינו בתחנת הרכבת בלוס אנג'לס עבור הוגאן ובישוף שיגיעו כדי שנתפוס טיסה לסן פרנסיסקו, ושנינו דאגנו שלא נגיע לנייטרו בזמן. כששוחתי סיפרתי לביל שהיה לי רעיון בנוגע לבכורה של WCW בטורונטו, אנגל נהדר שישחק בפופולריות שלי בקנדה, במיוחד לאחר הסרט. כשאלבש את המכנסיים שלי ואת לבוש ההיטמן, אקרא לו ואגרום לו לתת לי ספיר כמו רכבת, רק שמתחת לאפודה שלי יהיה מגן ממתכת, והוא יתעלף עד שאצמיד אותו אחת... שתיים... שלוש. זה יכין אותנו לעבוד ביחד כמובן, כשהוא ירדוף אחריי כדי להשתוות. "זאת טלוויזיה נהדרת, ביל, וזה לא יכאב לך בכלל". ביל חייך ואמר לי שהוא מוכן לעשות את זה. אריק, הוגאן, ביל ואני החמצנו את הכל חוץ מ-3 הדקות האחרונות של נייטרו והגענו לזירה אחד אחרי השני בבגדי רחוב. למחרת היום סיפרתי לאריק בנוגע לרעיון שלי עם גולדברג ומגן הברזל, והוא אמר לי שגם הוא אהב את זה, אבל שלדעתו ביל לעולם לא יסכים לכך. הסברתי שכבר סיפרתי לביל על כך ושהוא רצה לעשות את זה. כשהוא מופתע, אריק אמר לי שנוכל לעשות את זה. הצעתי לו שכיוון שטורונטו במרחק פחות מחודשיים, צריך לבנות אותי, לנצח קצת ולחתוך כמה פרומואים טובים. תכננו את השבועות הבאים שלי עד לטורונטו, ואריק ביקש ממני לא להגיד שום דבר בנוגע לתכניות שלנו לאף אחד.

ב-7 בפברואר, טסתי לאטלנטה עבור פגישת בוקינג שהייתה אמורה להכריע סופסוף לאן ההיטמן הולך ב-WCW. לא הופתעתי למצוא את האלק, נאש, אריק ושאר ועדת הבוקינג משחקים כמו אלוהים בקריירות של המתאבקים. בהתחלה, הוגאן העלה שמועות שאחזור לוינס, מה שיוביל להרבה מאוד כסף. אמרתי שזה לעולם לא יקרה, וידעתי שהפחד הזה היה הדבר היחיד שהיה לי. הדבר היחיד שהיה גדול יותר מקרב של הארט מול הוגאן היה אם אעשה אנגל עם וינס, אבל בעבור כל הכסף בעולם, לעולם לא אתן לוינס לבצע אנגל ממשהו שפגע בי כל כך (הערת המתרגם: לפחות לא בעשר השנים הקרובות). יידעתי אותם שאשמח להוציא אובר את מי שירצו, אבל נראה לי שזה לא הגיוני שינצחו אותי לעיתים כל כך קרובות בהתחשב במה ששילמו לי. בישוף והוגאן נשארו מספיק זמן בפגישה כדי להגיד שאעבוד עם הוגאן בסתיו. אחרי שעזבו, נאש, שהיה ראש ועדת הבוקינג החדש, אמר לי שאין סיכוי שאעבוד עם הוגאן בסתיו: הוגאן ילחם מול גולדברג. "אריק היה כאן וכולנו הסכמנו." אמרתי. "איפה היית?". נאש הלך משם, מקלל ומניד בראשו.

למחרת היום, בבאפלו בנייטרו, כחלק מאנגל יחד עם מאד TV, הייתי אמור להפסיד את החגורה לרייזור הלא ראוי והלא אמין, אבל ברגע האחרון הקטע הוחלף, ורודי פייפר (חלק 1, חלק 2) עמד לקבל את החגורה. רציתי לעשות ככל שביכולתי לרודי, בתמורה לכל השנים שהיה חבר אמיתי שלי. הורדתי אותו אחרי שהשופט התעלף. ואז ניסיתי לסחוב את השופט שהיה חצי בהכרה כדי לספור, כשוויל סאסו טיפס מעבר לגדר. נכנסנו למלחמה על השופט, כשאני מושך את הזרוע ואילו וויל מושך את הרגל. כשרודי גלגל אותי מאחור, כשהשופט מצליח לספור, זה קיבל פופ ענק. ואז אריק החליט ללכת לחופשה משפחתית בצרפת, והשאיר את נאש אחראי. הנייטרו האחרון של אריק לפני החופשה היה ב-22 בפברואר בסקרמנטו. במקום לבנות אותי מול גולדברג, הוא גרם לי להפסיד לבוקר טי. זה לא היה הגיוני מבחינתי, אבל אריק אמר לי שועדת הבוקינג שלו התעקשה שהגיע הזמן לראות אותי עושה ג'וב. אמרתי לו שעשיתי רבים כבר בעבר, ושלנצח אותי זה ממש טיפשי כשהם השקיעו בי כל כך. "רק תוציא את בוקר אובר ונבנה את הכל אחרי זה," הוא אמר. היה לי רק כבוד עבור בוקר טי, אז אמרתי לאריק שאעשה מה שאצטרך שיעשה (נורא שמחתי לראות שלמרות פציעת המפשעה שלי, מלצר דירג את זה כקרב של ארבעה כוכבים). כעבור שלושה ימים, בת'אנדר בסולט לייק סיטי, אריק הלך ולנאש הייתה החוצפה להגיד לי שהוא לקח את פציעת המפשעה שלי בחשבון אבל שהוא עדין רצה שאלחם 17 דקות באופן מגוחך מול דיסקו אינפרנו. דיסקו היה אתנחתא קומית, ולא היה מישהו שיבנה אותי עבור גולדברג, שלא לדבר על הוגאן. ואחר כך, בנייטרו בוורצ'סטר ב-8 במרץ, הייתי אמור להפסיד לכאורה לדין מלנקו. כשמחיתי בפני נאש שעליי להישאר חזק בעבור גולדברג, כמובן שהוא לא ידע על מה דיברתי. עבורי זה הרגיש כאילו רומא שוב נשרפה. נאש עשה ככל שביכולתו כדי להרוג אותי, עבור סיבות שלא אדע לעולם. הפעם, הצלחתי איכשהו לשכנע אותו שאריק תכנן עבורי משהו גדול, אז כשהוא מתנהג כאילו ביצע עבורי טובה גדולה, הוא זרק אותי לשם מול טירון שלומיאל וגדול בשם האבי מטאל ואן האמר. לא הפסדתי, אבל זה לא הוסיף להיט שלי בדרך לטורונטו.

בבית, אימי אמרה לי שהחברה של סמית', זואי- אמא של צ'אד- מתה ממנת יתר. החלטתי ללכת ללוויה שלה ולהיות שם עבור סמית'. כעבור כמה ימים סמית' הופיע אצלי עם סטו לידו, בתירוץ שסטו רצה לראות את הבית שלי (תירוץ כי סטו היה שם כבר). עזרתי לאבי להיכנס אל המטבח ודיברנו מהר מאוד בנוגע לדייבי, והכאב שסבל בגבו, ולא שמתי לב שסמית' נעלם. מצאתי אותו מחטט בדברים שלי בסלון, והזמנתי אותו בחזרה אל המטבח, כשאני אומר לו להישאר איפה שאני נמצא כדי שאוכל לשים עליו עין. הוא עקב אחריי בכניעות. אבא שלי אמר לי שאריק בישוף גרם לבעיות של דייבי והגנתי על אריק בפני אבי: הסיפור של דייבי היה שנפגע מדלת ממולכדת בזירה של WCW. הוא ודיאנה אפילו דיברו על תביעה. אמרתי לסטו שלפי דעתי, דייבי נלחם בהתמכרות למורפיום יותר מכל פציעה וזיהום, ושעליו להתנקות. אריק נתן לו הרבה הזדמנויות לעשות זאת, אבל דייבי עדיין התמהמה ללכת לגמילה. ב-22 במרץ, טסתי כל הדרך לפנמה סיטי כדי לגלות שלא אהיה בתכנית באותו הלילה, אבל הצלחתי איכשהו לשכנע את נאש לתת לי להתראיין בנייטרו כדי להכין את הדברים לטורונטו- בגלל שזה נראה כאילו WCW יהרסו גם את ההזדמנות הזאת, אפילו שהייתי אובר בקנדה אחרי שחרור הסרט. בריאיון הקצר שלי עם ג'ין אוקרלנד, התחנפתי למעריצים הקנדיים שלי בכך שאיתגרתי את הוגאן ואת נאש, ואז הזכרתי את שמו של גולדברג בפעם הראשונה, כשאני שותל זרע שידעתי שיגדל בשבוע שנשאר לפני התכנית בטורונטו. ברסלמניה 15 בפילדלפיה ב-28 במרץ, אוסטין הצמיד את רוקי מאיביה, שנודע כעת כרוק, כדי לזכות בתואר העולמי למשקל כבד, בעוד שאואן וג'ף ג'ארט ניצחו את די-לו בראון וטסט כדי לשמור על תארי הזוגות. ה-WWF היו לוהטים. למחרת היום בצהריים, נכנסתי לאייר קנדה סנטר בטורונטו עבור נייטרו וראיתי שכבר כמה אלפים עמדו ברחוב הקר וצעקו את שמי. אריק עדכן את ועדת הבוקינג בנוגע לאנגל עם גולדברג, אבל לצערי, נאש והרוד אייג'נט קווין סאליבן הלכו לביל ושכנעו אותו שהאנגל יחסל אותו. ניסיתי לגרום לגולדברג לחזור לזה בחדר ההלבשה. "בחייך, ביל. אתה צוחק עליי? דיברנו על זה, זוכר? אהבת את זה! שום דבר לא השתנה. אתה יודע שזה יכין אותנו לקראת עבודה לאחר הניתוח שלי". כשעזבתי אותו, נתקלתי בנאש, שהחליט שיצא בסוף האנגל ויתקוף אותי, מה שלא היה הגיוני בכלל.

הלכתי ומצאתי את אריק במשרד שלו. ידעתי שההצלחה של רסלמניה 15 השפיעה עליו, אבל לא האמנתי למשמע אוזניי כשאמר "מה לגבי זה- תצא ותגיד למעריצים שאתה לא צריך אותם יותר!". בסירוב הראשון שלי ב-WCW, הנדתי בראשי לשלילה. "אריק, אתה שומע את הצליל הזה?" אמרתי. "זה הצליל של אלפים מהמעריצים שלי, ורק המעריצים שלי, עומדים במדרכה בחוץ, בחורף, צועקים את שמי. למה שאעשה את זה?". היה לו עוד רעיון: נעשה הכל אותו הדבר, רק שהוגאן, ולא נאש, יצא בסוף. הוא ינסה לתת לי כיף, אבל אז יבגוד בי, יתקוף אותי ויפצע אותי. המום, שאלתי את אריק אם אעבוד עם הוגאן במקום גולדברג. הוא אמר שלא עד הסתיו הבא. שאלתי האם הוגאן יתאבק מול גולדברג. הוא אמר שלא בקרוב. שאלתי אותו "למה בשם אלוהים תדפוק אנגל כזה נהדר עם משהו כזה טיפשי וחסר תועלת?". אריק אמר בלחץ "תצטרך לשכנע את טרי. אם הוא יגיד שזה בסדר, אז בסדר". עכשיו ידעתי מי באמת היה אחראי על WCW. אז הלכתי ומצאתי את האלק ושאלתי אותו. "אז למה שתבוא לזירה?". "אני לא צריך לבוא לזירה," הוא הודה. כשהעברתי את תגובתו של האלק לאריק, הוא נראה מופתע ושהוקל לו. אריק רצה שאאכיל את השמועות שאחזור ל-WWF, אז אמר לי שאחרי הקטע עם גולדברג, הוא רצה שאקח את המיקרופון ואפרוש מ-WCW. לא היה לי מושג למה, אבל הסכמתי. הרגשתי כמו חתול בחושך, מסתכל על הוגאן נלחם מול נאש במאבק כוחות שבו כולנו היינו באמצע. אריק בבירור היה בבעיה, ולא הצליח להילחם מול הזאבים.

כשיצאתי למוזיקה שלי, קרה משהו בשביל הכניסה. קווין סאליבן היה על הרצפה, מקיא בפה שלו בתוך התקף (למחרת היום בחדר ההלבשה, הוא הסביר שלא חישב נכון את המנה שלו). מי יכול היה לחשוב על כזה דבר? כשעברתי מעליו, לא יכולתי שלא לחשוב כמה טוב היה שאני לא הולך אחרי המנהיגים כאן. יצאתי כשאני לובש את חולצת המייפל ליפס של חברי טיי דומי מתחת ללבוש ההיטמן שלי. ידעתי שאם אריק היה רואה את זה, הוא היה מכריח אותי להוריד את זה כי כבר חשש שאני אצא אובר כל כך חזק עם הקהל הקנדי שגולדברג יהפוך להיל, מה שיקרה בכל מקרה, לא משנה מה היינו עושים. קיבלתי תגובה ענקית מהקהל, ואז על המיקרופון, האשמתי את גולדברג בכך שהוא מתחבא בחדר ההלבשה שלו, כוסס את ציפורניו ורועד בפחד. כשהורדתי את לבוש ההיטמן שלי כדי לחשוף את החולצה של המייפל ליפס והכרזתי על קנדה בתור "מדינת ההוקי", אריק רץ בלחץ מאחורי הקלעים וצרח על גולדברג לצאת לשם לפני שאהרוג אותו. כשגולדברג סופסוף יצא אל הזירה, נוחר כמו שור ברהאמה, לגלגתי עליו, והתחננתי בפניו שיבוא ויתפוס אותי. כשהוא נתן לי ספיר, למעריצים לא היה שום מושג מה יקרה. שנינו שכבנו שם בלי לזוז למה שנראה כמו נצח. ואז גילגלתי אותו ממני, ספרתי אותו, הורדתי את החולצה שלי וזרקתי אותה על גופו חסר ההכרה כשאני מגלה את מגן הברזל: כל הבניין התפוצץ. כפי שאריק ביקש, לקחתי את המיקרופון והכרזתי: "היי, WCW, אני פורש!". כשחזרתי הביתה, שקלתי לפרוש באמת. נראה לי שלאריק פשוט לא היו אנשים חכמים מספיק כדי לעשות את העבודה שלו: הוא השתגע מאחורי הקלעים בגלל שחשב שהייתי יותר טוב מגולדברג, אבל בתוך כמה שעות האנגל הפך לדבר הכי טוב ש-WCW עשו במשך שנים. זה אפילו הגיע לעמוד הראשי של הטורונטו סאן, תחת הכותרת "היטמן פורש".

כשחזרתי הביתה, חתמתי על הארכה של שנתיים לחוזה שלי. קיוויתי שזה יחסל את החששות שאחזור ל-WWF, מה שאולי יגרום ל-WCW להשתמש בי יותר טוב- שלא לדבר על כך ששניים וחצי מיליון דולר לשנה עד 2003 היה טוב מדי כדי לסרב. ואז עברתי את הניתוח. גם דייבי היה בבית החולים, לכאורה עם זיהום חיידקי שהתפשט לעמוד השדרה שלו. אני מאמין שדייבי חווה נסיגה. אני לא חושב שזה עזר כש-WCW שלא הצליחו להגיע אליו, שלחו ניירות הפרת הסכם לביתו ודיאנה הביאה אותם אליו לבית החולים. מה שעזר לי היה שאואן ומנקיינד ביקרו אותו באותו אחר הצהריים ושמו אותו בטלפון עם וינס, שאמר לדייבי שאם יתנקה, תחכה לו עבודה. אבל במקרה של דייבי, זה היה "אם" גדול. ה-WWF היו בקלגרי עבור מופע לא משודר מול הסאדלדום המלא ב-17 באפריל. אואן שאל אותי אם אוכל לבוא ולהגיד שלום לכל המתאבקים. החלטתי שכן, כטובה עבורו, אבל גם הייתי צריך לעשות זאת עבורי. לא רציתי לסחוב את המרירות שלי יותר. דיברתי עם אריק לילה לפני כן, והוא אמר לי ללכת למופע, שזה באמת יזין את השמועות באינטרנט. כשהגעתי לסאדלדום, קרלו נפגש איתי ונראה מתוח בנוגע ללתת לי להגיע למאחורי הקלעים. ככל שהתקרבנו יותר לחדר ההלבשה, הבנתי יותר שקרלו היה היחיד שהייתה לו בעיה עם כך. מהר מאוד הוקפתי בפרצופיהם המחויכים של אואן, מנקיינד, אדג', טסט ופאפה שאנגו. אפילו האנטר בא לברך אותי, יחד עם צ'יינה, שבבירור עברה ניתוח פלסטי קיצוני מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא השתנתה, משופצת ויפהפייה בצורה נוראה. לחצתי את ידו של קן שאמרוק בדיוק כשהאייג'נט ג'ק לאנזה נכנס עם חיוך גדול, מסתכל בכעס על קרלו, שעדיין עמד כמו כלב שמירה חסר תועלת. "מה לעזאזל?" הוא אמר לקרלו. "כמובן שהוא יכול לבוא, אתה צוחק?"

זה הרגיש טוב לראות את חבריי הותיקים, וראיתי לפי החיוך הגדול על פניו של אואן שהיה לו חשוב שהייתי שם. הורדתי את מכנסיי והראתי להם את החתך באורך 10 סנטימטרים מהניתוח שלי. אז צפיתי בקרב של טייקר, וכשהמעריצים ראו אותי, הם התחילו לצעוק "רוצים את ברט!" שוב ושוב. אחרי הקרב, טייקר עבר אותי בחיוך ואמר "אתה הבא בתור". שמתי לב שסטון קולד שיחק בתמימות עם ידה של בחורה בשיער שחור. לא ראיתי אותה כי היא הייתה מול המסך, אבל הנחתי שזאת החברה החדשה שלו. כמו רבים מאיתנו, אוסטין עבר גירושין. ואז סטיב שם לב אליי ושמתי לב שהבחורה ששיחק איתה הייתה דיאנה. היא צבעה את שיערה. ראיתי את דייבי עושה יותר מפלרטוט, אבל עדיין, זה נראה קצת רע כלפי דייבי שהיה בבית החולים, לא משנה למה היה שם. סטיב עזב אותה כדי שתבוא ותשוחח איתי. התיישבנו על קופסאות ציוד ודיברנו על גירושין. ואז אואן ביקש ממני להגיד שלום לארל, ולא הייתה לי בעיה לעשות זאת. כעבור כמה רגעים, עמדתי עם הרוק, שאמר לי "לעולם לא אשכח את מה שעשית עבורי". הוא גם אמר שעליי לחזור, ש-WCW דפקו אותי יותר ממה שוינס עשה. שון לא התאבק יותר, רק שיחק את תפקיד הקומישינר, כך שהוא, טייקר ואוסטין היו האחראים. משכתי בכתפיי ואמרתי "אני לא חושב". אחרי המופע, ישבתי עם טייקר בבר וצחקנו כמו החברים האבודים שהיינו. חזרתי הביתה באותו הלילה כשאני מרגיש יותר טוב ממה שהרגשתי במשך חודשים, כי סופסוף, לפחות בדרך עצובה וקטנה, הצלחתי להגיד שלום כמו שצריך. כעבור שלושה ימים, באותו היום כמו הטבח בבית הספר התיכון קולומביאן, מלאך המוות תקף את ריק רוד, שנמצא מת מהתקף לב שנגרם כתוצאה ממנת יתר של משככי כאבים. הוא היה בן 40. לא אשכח לעולם איך ריק תמך בי אחרי מונטריאול. ריק היה מהחברה שמעולם לא הורידו את טבעת הנישואין שלהם. הוא עטף חתיכת דבק עליה כשהלך לזירה. הוא היה בחור שכשהיית צריך מישהו שיעזור לך, לא היה חושב פעמיים. לא בעבור כסף ולא בעבור כלום. ואז, בתחילת מאי, חוטב העצים המטורף הזה, ג'וס המטורף לה-דוק, מת. אני לא יכול להסביר כמה המיתות של המתאבקים השפיעו עליי. הם פיתחו הרגלי סמים וסיכנו את בריאותם, ועבור מה? להגיע לעיר הבאה? לבדר אנשים? מארש הקבורה הזה קורה לרוב האנשים כשהם בגיל 70. עבורי זה הרגיש כמו קורבנות המלחמה.

ב-17 במאי, יצאתי מהקהל בטונייט שואו כדי לקבל אתגר מצד קווין נאש ולחזור ל-WCW בתוך שבוע ולהתאבק מולו. ג'יי לנו היה חלק מהאירוע הוג וויילד של WCW ביולי 1998, וצחק כשהוצאתי גלוית היאבקות של WCW עם תמונה שלו עליה וביקשתי שיחתום עליה. בינתיים, ההיטמנס זכו באליפות ההוקי העולמית ועמדו לפגוש את האוטווה 67s בגביע הזיכרון. הדברים השתפרו כל כך בין ג'ולי וביני עד שהזמנתי אותה, יחד עם בלייד ודאלאס, לעוף מזרחה איתי ולצפות במשחק. באחר הצהריים של יום ראשון, ה-23 במאי 1999, האוטווה 67s ניצחו את ההיטמנס בהארכה שוברת לב. ג'ולי ואני, יחד עם הילדים, עצרנו במלתחות כדי לברך את הצוות על העונה הנהדרת שלהם. אפילו שהפסדנו, הביקור היה רגע טוב של טוהר שאפשר למצוא רק בספורט אמיתי. הייתי חייב לרוץ לטיסה שלי ללוס אנג'לס עבור ההופעה החיה השנייה שלי בטונייט שואו למחרת היום. כשנפרדתי מג'ולי ומהילדים בנמל התעופה, נתקלנו באמהות של ההיטמנס שטסו בחזרה לקלגרי. הן עדיין דמעו, ואז אחת מהן חייכה חיוך מהוסס ואמרה "למה אנחנו בוכות? זה לא כאילו מישהו מת". הקישור של הטיסה שלי היה בטורונטו, אבל לא היה לי זמן בנמל התעופה להתקשר הביתה. דמיינתי את כל משפחתי יושבת במטבח של סטו וצופים בגביע הזיכרון, מרגישים את אותה תשוקה ואותו כאב לב כמוני. כעבור כמה שעות, באוויר, משהו מוזר הטריד אותי. לא המשחק. ידעתי בנוגע למשחק. דלת תא הטייס נפתחה ואז הטייס יצא, וידעתי שחיפש אותי. הוא הושיט לי פתק שבו היה כתוב "ברט הארט, אנא התקשר הביתה, מקרה חירום משפחתי!". ניסיתי כל טלפון במחלקה הראשונה, אבל היחיד שעבד היה ליד הנוסע היחיד שם. בהתחלה קיבלתי צליל תפוס. אז בדקתי את תיבת הדואר שלי וגיליתי הודעה דחופה מקרלו שביקש ממני להתקשר אליו מיד. ידעתי מיד שמישהו מת. כשתפסתי אותו, קרלו המשיך לשאול "אתה יושב?".
"אני במטוס, כמובן שאני ישן. מה קרה?"
"אל תילחץ. אל תכעס. אני לא יודע איך לבשר לך את זה. אתה יושב?"
התחלתי לכעוס. "פשוט תגיד את זה".

"אואן מת. הוא נהרג כשעשה פעלול בזירה".

הרגשתי שהחזה שלי שוקע. לקרלו עדיין לא היו העובדות, אבל הוא ידע לחלוטין שאואן הלך מאיתנו.

בנימה זאת, ניפרד עד לפרק הבא: "אם אתן לך את חיי, האם תפיל אותם?".