הגענו לפרק 43. חוץ ממנו יש לנו עוד ארבעה פרקים עד לסוף. קריירה ארוכה עברנו.
בפרק הזה, מדברים בעיקר על מותו של אואן וכל מה שיצא ממנו.
פרק 43: אם הייתי נותן לך את חיי, האם היית מפיל אותם?
הימים הבאים התערבבו לי ביחד. לא יכולתי לחזור לקלגרי עד לחמש בבוקר המחרת, וכשהגעתי הביתה הלכתי לישון. לא ישנתי בכלל מאז ששמעתי את החדשות, ולא רציתי להגיע לבית הארט עד שנחתי קצת- רציתי שהוריי יסמכו עליי. לא יכולתי למחוק את המחשבה ממוחי: מה קרה לך, אוג'ה הקטן שלי? בלילה לפני כן, ג'ים רוס העצוב ישב על שולחן השדרים באירוע בתשלום "אובר דה אדג'" בקנזס סיטי, עם מצלמות על הקהל, כשהוא לא מעז לגלות לקהל החי שצפה מסביב לעולם מה קורה בזירה. "זה הכי אמיתי שיכול להיות," הוא אמר. "הבלו בלייזר, שידוע כאואן הארט, עמד לבצע כניסה מרהיבה כמו גיבור על. משהו ממש השתבש... זה לא אנגל של היאבקות... זה לא חלק מהסיפור". כשהוא תלוי מכבל מעל הארינה, אואן פתאום נפל 23 מטרים אל הזירה. הוא התרסק עם חזהו על החבלים, במרחק קטן מהטורנבאקל, קופץ אל אמצע הזירה. הוא שחב שם כמה דקות כשהוא הופך לכחול בזמן שפרמדיקים ניסו להחיותו, ללא הועיל. חניתי בחצר של סטו ב-11 בבוקר. בית הארט מעולם לא נראה עצוב כל כך. כלבת הפיטבול הנכה והזקנה של דין, לנה, הייתה הראשונה שבירכה אותי, זנבה מקשקש על דלת המכונית שלי. חשבתי לעצמי שאואן היה צוחק מכך שהכלבה הזקנה חיה יותר מדין וממנו. נחיל כתבים הקיף אותי כשעליתי במדרגות. סטו ישב בראש השולחן ועבר על תמונות של אואן. לחצתי את ידו הגדולה ושמתי את ידי השנייה על כתפו. בסלון, הנכדים ישבו ביחד בקבוצות קטנות כשהם בכו ברכות וחברי המשפחה התראיינו. אמי עזבה בנימוס את הכתבים כדי לתת לי חיבוק גדול, כשהיא בוכה ומחזיקה אותי. סיפור נפילתו של אואן הגיעה לכל החדשות, וכולם שאלו האם ההיאבקות המקצוענית הלכה רחוק מדי. כשאואן מת בקנזס סיטי, מרת'ה הייתה בבית וארזה לקראת המעבר הגדול לבית החלומות החדש שלהם, ממש ליד מה שהיה פעם חוף קלירווטר. כשעזבתי את הקרקס בבית הארט, נסעתי כדי לראות אותה. הופתעתי מהחוזק שלה. היא כבר התקשרה לחבר עורך דין בשם פאם פישר כדי לקבל עזרה משפטית. צפיתי בחדשות עם מרת'ה ושם, מול המצלמה, היה דייבי, שנראה יותר טוב ממה שהיה הרבה זמן. לא האמנתי כשדייבי אמר שמותו של אואן היה תאונה, ושזאת לא אשמתו של אף אחד. מי היה דייבי שיאמר אשמת מי זה, כשהמשטרה עדיין חקרה מה קרה? דייבי נשבע שיחזור ל-WWF ויזכה בתואר לכבוד אואן.
עזבתי את מרת'ה כדי לראות את הילדים שלי. אואן היה הדוד הקרוב ביותר שלהם וכמו שאר הנכדים לבית הארט, הם לקחו את זה קשה. אולי זאת הייתה ברכה ששני ילדיו של אואן, אוג'ה ואתנה, עדיין היו צעירים מדי כדי להבין שאבא שלהם לא יחזור. כשג'ולי ניחמה אותי, פרצתי בבכי, ישבתי על המדרגות. הרגשתי כאילו אני אחראי לכך איכשהו. בגלל הניסיון שלי מול התקשורת, מרת'ה ביקשה ממני להיות הדובר שלה ושל המשפחה. בימים לאחר מותו של אואן, ביקשתי ממרסי לעבור לקלגרי כדי להריץ את המשרד שלי ולהיות העוזרת האישית שלי. הבאתי לה כרטיס לטיסה הבאה שיצאה מניו יורק. התארחתי בבוקר טוב אמריקה ב-4 בבוקר, שעון קלגרי, בסלון של סטו עם מרת'ה והוריי. הגעתי עייף ולא מגולח. עורכי דינה של מרת'ה היו שם כדי לשמור עליה מפני כל דבר שעלול היה לסכן את מעמדה המשפטי עם ה-WWF, אז התרכזתי באיך שהעסק התרחק מדי מהקטע של שני אתלטים שמספרים סיפור באמצעות גופם. היאבקות מקצוענית נהייתה מלחמת רייטינג חסרת גבולות עם פעלולים מסוכנים וסטוריליינים מלוכלכים. אואן לא היה פעלולן ובבירור מישהו לא ידע מה הוא עושה. היה צריך איגוד של מתאבקים, אמרתי. לפחות אם היה לנו אחד, היו חוקים שיבדילו בין פעלולים להיאבקות, ואם מישהו יפצע הוא יהיה מוגן. בינתיים, וינס השאיר לי כמה הודעות קוליות והתחנן בפניי שאחזור אליו. לא יכולתי לעשות את זה עד שהבנתי יותר טוב את תפקידו במותו של אואן.
בבוקר יום חמישי, ה-27 במאי, מרת'ה ביקשה ממני לבוא איתה לראות את המטוס שיחזיר את אואן הביתה. הסתכלנו כשארון הקבורה הסגור, שהיה עטוף בדגל קנדי גדול, הושם ברכב. למחרת בבוקר בהיתי באואן בארון הקבורה שלו, כשהוא שוכב שם עם אצבעותיו על חזהו. זה לא נראה מתאים לו. כשנישקתי את לחיו הקרה, הבנתי שאחי הקטן מרגיש כמו בובת חרסינה. החלקתי את שיערו, והמשכתי לשאול "אוי, אואן, מה חשבת לעצמך?". סופסוף התרככתי מספיק בנוגע לוינס כדי שקרלו יארגן לי פגישה איתו על ספסל בפארק שמסתכל על הנהר בו ביליתי כל כך הרבה זמן במחשבה על מה שוינס עשה לי. שלוש לימוזינות חנו בביתי הישן, והובלתי אותן לפארק. שוטר מקלגרי אמר לי קצת אחר כך, שוינס שכר אותו ושוטרים סמויים שיפקחו על הפגישה שלנו במקרה שאהיה אלים. כנראה וינס לבש מכשיר ציתות: השוטר אמר ששמע כל מילה מפגישתנו והתרשם מהכבוד שלי. כל חודש מאי ההוא היה קר בקלגרי, עננים כועסים בכו איתנו. וינס לבש מעיל כבד וארוך. הוא טפח לי חזק על כתפיי, חיבק אותי ואמר כמה שהוא מצטער. "זה הדבר הכי גרוע שאי פעם קרה בביזנס, לבחור הנחמד ביותר שאי פעם היה בביזנס". הוא שאל אותי אם כדאי שילך לביתו של סטו, והצעתי לו לחכות עד אחרי הלוויה. עזבתי את בית הארט רק שעה קודם לכן וברוס ואלי רצו להרוג אותו, אבל לא ראיתי את הצורך לספר זאת לוינס. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר לי שלא ידע את כל הפרטים, הוא היה באיפור באותו הזמן. אמרתי לו שלפי מה שנראה לי, כנראה מרת'ה תתבע אותו. הזהרתי אותו בהגינות שאם יש לו משהו לספר לי כדאי שיעשה זאת, אבל שלא היינו צריכים לדבר על כך. הוא קיבל את זה ונראה כאילו נרגע קצת. אמרתי לוינס שלא הערכתי את איך שהמשיכו באירוע אחרי שאואן מת. הוא אמר לי שאף אחד לא ידע מה לעשות, הם היו בכזה שוק. והם פחדו שהמעריצים אולי יתפרעו אם הוא יעצור את המופע. זה נראה לי מגוחך, ואמרתי שאם שיין היה נופל מהתקרה, וינס היה עוצר זאת במהירות. הוא בהה בנהר ופשוט אמר "לא ידענו מה לעשות". גם לא הערכתי את זה ששידרו שידור חוזר עבור רווח, ולא אהבתי לראות את ה-RAW לאחר מותו של אואן, כשלמתאבקים עצובים לא ניתנה ברירה אלא לשפוך את ליבם בטלוויזיה חיה עבור רייטינג. אמרתי שמחווה יותר טובה כלפי אואן הייתה לחגוג את הקריירה שלו ולהראות את הקרבות שלו.
נאנחתי ואמרתי לוינס שזה לעולם לא היה קורה לאואן אם הייתי שם. אואן תמיד התייעץ איתי, והייתי מבטל רעיון טיפשי כזה מהר. וינס הודה לבסוף, למרות שלא ידעתי אם אוכל להאמין לו, ש"לא היה יום שעבר בלי שהתחרטתי על מה שעשיתי לך. אתה ציך לחזור כדי לסיים את הקריירה שלך איתי. אוכל להחזיר לך את החגורה... אוכל לעשות לך סטוריליין מחר בבוקר". לא יכולתי לדמיין חזרה לזירה, אמרתי, וחוץ מזה הרגע חתמתי על חוזה עם WCW לעוד שנתיים. נראה כאילו וינס ממש התכוון לכך כששאל אם יש משהו שיוכל לעשות עבורי. כשעדיין עבדתי איתו, דיברנו על אוסף וידיאו של ההיסטוריה של ברט הארט, אבל זה היה לא סביר לאחר מונטריאול. לא הייתה לי הרבה היסטוריה אם וינס נעל את הכל בארכיון איפשהו.
"טוב, זה יעזור לי המון אם אוכל לקבל גישה לתמונות ולסרטונים ההיסטוריים שלי כשאצטרך אותם..."
הוא קטע אותי. "מה שתרצה".
"אני לא רוצה לאבד את המורשת שלי. אני לא רוצה שישכחו אותי..."
הוא נופף בידו. "אתה לא צריך לבקש בכלל. מה שתרצה".
מצאתי את עצמי מודה לו ואומר לו כמה המחווה הפשוטה הזאת הייתה משמעותית עבורי, במיוחד בהתחשב בנסיבות. אם המשטרה זיכתה את וינס, אז אולי אוכל לסלוח לו. אחרי שעתיים בפארק, מחליפים סיפורים על אואן ואפילו מצליחים לצחוק קצת בסוף- לטוב או לרע, לוינס ולי היו ארבע עשרה שנים של היסטוריה משותפת- לחצנו ידיים וחזרנו למכוניות. מתאבקי WWF והמון מאנשי ההפקה והמנהלים טסו לקלגרי עבור לווייתו של אואן. ה-RAW של ה-31 במאי כבר הוקלט, אבל נייטרו הייתה בשידור חי ואריק השאיר לי הודעה שבה הצטער שלא יכול היה להגיע. לזכותו יאמר שהאלק הגיע לעיר בשקט, לבדו ובלי מעריצים.
בבוקר יום שני, ה-31 במאי, קמתי משולחן האוכל שלי, שבו סיימתי את ההספד לאחי, ויצאתי להליכה. שמי קלגרי היו אפורים כמו מצב רוחי וירדו דמעות מגן עדן כל היום. כשחזרתי לבשתי את החליפה הכי טובה שלי ונסעתי לסטו כדי לפגוש את השיירה. תריסר לימוזינות לבנות מצוחצחות היו במגרש החניה של וינס, ואליהם טיפסו כמה בני הארט לבושים בשחור. התעצבנתי כשראיתי את אלי ודיאנה מובילות את וינס בזרועו ללימוזינה של סטו. לפי דעתי, עדיין הייתי רחוק מלסלוח לו. המתח עלה בין האחים. שמעתי שמועות שדיאנה כעסה כי קיבלתי יותר זמן בטלוויזיה כל השבוע מכולם. ברוס כעס כי מרת'ה לא נתנה לו לדבר בטקס. וסמית', שכתב שיר לאואן, היה מרוסק כשמרת'ה אמרה לו שלא יוכל לקרוא אותה. מרת'ה ביקשה מרוס וממני לדבר, והיא ביקשה שאספר סיפורים קלילים על אואן לפני שתספיד אותו. לרוע מזלי, כל הדברים הקטנים שעשיתי כדי לציית למרת'ה רק הביאו לי היט משאר המשפחה. זה לא היה כאילו רציתי להיות בטלוויזיה לאחר מותו של אחי, ושרציתי להיות אצל לארי קינג מיד לאחר הלוויה. רק רציתי להיות לבד ולהתאבל כמו כל אחד אחר. שורת המכוניות התארכה יותר ויותר, כשהתקשורת ומסוקים משטרתיים הצטרפו אלינו. מתאבקי ה-WWF נסעו באוטובוס שעליו היה כתוב "אואן, תמיד תהיה בליבנו". כל מה שהכיתוב הזה אמר לי היה שוינס התייחס ללוויה כמו אל שיעור במזעור נזקים מאשר לאשכבה של אח שלי.
זאת הייתה אחת מהלוויות הכי גדולות שקלגרי ראתה, ואנשים הצטרפו לשיירה, בבגדים הטובים ביותר שלהם, מרכינים את ראשם, אחרים מרימים שלטים. משטרת קלגרי, בתלבושת אחידה, סגרה כבישים מרכזיים וליוותה אותנו באופנועים כל הדרך לבית העלמין, שהוקף באלפי אנשים מכל הגילאים. באולם הקבורה היה מקום רק ל-300, אז חדר נפרד עם מוניטורים סופק לאנשי ה-WWF ומערכת כריזה הותקנה בחוץ עבור הציבור. אני זוכר שראיתי הרבה פרצופים מבוגרים וצעירים, כולם חבולים. חברו הטוב של אואן כריס בנואה עמד עם קילר קוואלסקי, הפאנקים, מיק פולי, טייקר, באד ניוז, ג'ריקו, האנטר, צ'יינה וכמה מתאבקים אחרים. הדבר הבא שאני זוכר בבירור הוא השבועה שבה מרת'ה חתמה את ההספד שלה: "יום הדין יבוא. זאת הבטחתי האחרונה לאואן. לא אאכזב אותו!". ששת אחי הארט שנשארו סחבו את ארונו של אואן משם. זה היה המשקל הכי כבד שאי פעם סחבנו. הגענו לבית הקברות, שבו לפני הרבה מאוד זמן ניגבתי עלים מהמצבות והחלטתי לנסות את עולם ההיאבקות המוזר. דמעות מילאו את עיניי כשראיתי שוטר צבאי עומד ומצדיע. אחרי שאואן הורד לאדמה, השיירה הגיעה לבית הארט, שבו חברים ומשפחה מרחבי העולם התאספו. לא עבר הרבה זמן לפני שפאט פטרסון בא למצוא אותי. הוא רצה להגיד לי שלא אמרו לו את מה שיקרה לי במונטריאול, אבל סתם כששאלתי בקרירות "אז, איפה היית כשהביאו גמד שיתלבש כמוני?". לבסוף, אחרי שהתראיינתי עבור לארי קינג מהסלון של מרת'ה, הלכתי הביתה, גמור. מצאתי חבילה מקרלו על מפתן דלתי יחד עם משלוחי פרחים. פתחתי אותה ומצאתי את תלבושת הבלו בלייזר המוכתמת בדם של אואן בפנים. הרמתי את המסכה הכחולה והמוכתמת בדם שהרגה את אחי, ונזכרתי שזה היה הרעיון שלי שאואן ילבש מסכה. תפסתי את המעיל שלי, הסתלקתי מריח הפרחים הללו, ויצאתי להליכה ארוכה מאוד.
השיר של סמית' עבור אואן (הערת המתרגם: לא תרגמתי מתוך כבוד לאואן):
Once you were here
What a difference you made, dearest of dear brothers.
To the hell that was raised when a dozen then played without any others.
Only heaven knows why you got chosen,
and that you’ll await us is our belief.
I smell lily and rose and read each and every heartfelt card, through flows of grief.
What is spoken is tasted
and what is heard of your greatness is felt deep within our heavy hearts and certainly all around this solemn gathering.
As I still try to write in this, the 13th hour, Owen
And search for words of praise and worth,
I sense your presence pure and sweet.
Owen, don’t think I don’t know
that you are haunting our house already.
באותו בוקר של יום רביעי, דמעות זלגו מעיניי כשקראתי על לווייתו של אחי בעיתוני הבוקר כשהקשבתי לטום פטי שר על חדר בפסגת העולם ושלא ירד משם. אעזוב למיזורי למחרת היום עם מרת'ה, פאם פישר ואד פיפלה, עורך הדין השני של מרת'ה. לא התחרטתי בנוגע לתמיכה במרת'ה, שרצתה לראות את ה-WWF משלמים על השמדת חייה ובעלה. גם הייתי צריך שמישהו יגיד לי בבטחה שאואן לא נרצח בשום צורה. אז נשבעתי בפני מרת'ה שאהיה שם עבורה לא משנה מה יקרה, אבל היה לי קשה לגרום לחלק מההארטים להפסיק לדבר בפני התקשורת על מותו של אואן. עדיין, ילדיי באו לביקור, והצליל שלהם משחקים הרים את רוחי. נזכרתי איך שתמיד כשהגענו לקלגרי, אואן תפס את שתי המזוודות שלו, מוכן לרוץ ברגע שדלתות המטוס יפתחו כי מרת'ה והילדים תמיד חיכו לו שם. כשעברתי על העיתון של קלגרי, לא יכולתי להתגבר על פניה המחייכות של אחותי דיאנה, שנראתה שמחה כשהצטלמה עם מתאבקים עצובים שניחמו את סטו המסכן. דיאנה צוטטה בעיתון במשפט שגרם לדמי לרתוח: "אבא הוא כמו דמות אב עבור וינס ווינס הרגיש כאילו אואן היה אחד מבניו". למה שלא יגידו "אין תגובה" לפחות עד שהחקירה תיגמר ונדע אם יאשימו את וינס או את הארגון שלו? זה מה שהאלמנה של אואן ביקשה מכולנו לעשות!"
טילפנתי לדיאנה ולא הופתעתי שהיא התעצבנה עליי. היא חוררה את ליבי כשאמרה לי שאואן היה מתאבק טוב יותר ממני ושקינאתי ושתמיד מנעתי ממנו להתקדם. היא הגנה על וינס, אמרה שזה לא שונה מאשר אם אואן היה חוטף בראש שלו בקרב כלוב- תאונות קורות!
"רק היית צריכה להגיד 'אין תגובה'," אמרתי. "כמה זה קשה, דיאנה? וינס לא זוכה מהאישומים".
"אתה סתם שונא את וינס בגלל מה שעשה לך בסרבייבור סירייס כי לא רצית לעשות ג'וב עבור שון מייקלס. יש לך נקמה פרטים ואתה היחיד שרוצה לתבוע מישהו".
"דיאנה, זה קשור למרת'ה, זאת ההחלטה שלה!"
ואז אלי פתאום התערבה בשיחה, ולא הייתי צריך להיפגע או להיות מופתע כל כך כשירתה אליי בקרירות "אתה יודע, ברט, שנאתי אותך מאז היום שנולדת ואני שמחה להגיד לך את זה". הקשבתי לשתיהן צורחות וצועקות וזה הרגיש כאילו שפך מי קרח על גבי. ניסיתי לתמוך במשפחה כולה כל כך, לגרום להם לגאווה, ומה שביקשתי מאלי ומדיאנה לעשות היה רק מה שאואן היה מבקש מהן בעצמו, אם היה יכול. קמתי, תופס את הטלפון, וצעקתי עליהן בכוח:
"אם שתיכן חושבות לרגע אחד שתשתמשו במותו של אואן כדי להביא לבעלים שלכן עבודה, אם לא תתמכו במרת'ה ובילדיו של אואן עכשיו, לעולם, לעולם לא אדבר עם שתיכן שוב!". טרקתי את הטלפון חזק, ואז ישבתי עם ידיי הרועדות כשכל ילדיי התאספו מסביבי כדי לנחם אותי. התקשרתי לאמא שלי כדי לספר לה על המילים הנוראיות שאלי ודיאנה אמרו לי, כאילו שהייתי ילד קטן. היא אמרה לי שהיא וסטו היו איתנים בדעתם לתמוך במרת'ה: זה היה הדבר היחיד שהיה לעשות. זאת הייתה ההחלטה שלהם, והיא לא הייתה קשורה אליי בכלל.
"למה כולם שונאים אותי כל כך?" שאלתי והיא בכתה.
"מותק, הם כולם פשוט מקנאים בך. קנאה זה דבר מכוער, וכמה מהאחים והאחיות שלך חולים בה. הם לא מתכוונים לזה, הם פשוט רוצים להיות כמוך ושיהיה להם מה שיש לך." ואז היא נימה אותי כמיטב יכולתה. בקנזס סיטי למחרת היום, אני, מרת'ה ועורכי הדין שלה נפגשנו עם גרי ואניטה רוב, עורכי דין מכובדים ממיזורי שקיוו שישכרו אותם כדי לטפל בתיק של מרת'ה. בצהריים כולנו הלכנו לתחנת המשטרה בקנזס סיטי והראו לנו את הסיכה השבירה שהשתמשו בה כדי לחבר את הרתמה של אואן לכבל אחד. השוטר הראשי וחדר מלא בבלשים הסבירו מה חשבו שקרה. חלק מהשוטרים בפגישה היו בזירה עם אואן פחות מארבעים שניות אחרי שפגע במזרן ועשו כל שביכולתם כדי להציל את חייו. שמעתי שהיה אמור לעשות פעלול עם אותו גמד מקסיקני שהלבישו כמוני אחרי מונטריאול תקוע בין רגליו, ונדהמתי כשהשוטרים אימתו את זה. הרעיון נגנז רק באותו אחר הצהריים. השוטרים הסבירו ברוגע שאואן היה חי אחרי שפגע בזירה וששכב שם שמונה דקות עם פגיעה באב העורקים, ריאותיו מתמלאות בדם עד שטבע. הוא ניסה לקום, כדי להרגיע את המעריצים, אבל לא יכל. העוצמה שבה פגע בזירה ריסקה כמעט את כל קורות העץ הכבדות ושחררה את כל החבלים כמו גומי.
גם נאמר לנו שאישומים משפטיים לא יוגשו אבל לא פסלו אותם. לאחר מכן, משפחת רוב לקחה אותנו לקמפר ארינה. כשהגענו לגג, אד פיפלה שם לב לשמאי ביטוח מוזר שנמצא איתנו. כשאד שאל אותו מי היה ומה עשה שם, זה הפך למאבק מכוער עד שהאבטחה לקחה אותו. זה היה טיפוס ארוך עד לראש הבניין. רציתי להגיע למקום המדויק שממנו אואן נפל וטיפסתי אל הגג. קיבתי התהפכה כשחשבתי על שורה מ"הפצוע האנגלי": "אם אתן לך את חיי, האם תפיל אותם?". ואז הלכתי הליכה ארוכה ומורטת עצבים על הגג אל השעון שמראה את ניקוד הקבוצות שמשחקות שם- כשהאורות היו דלוקים. אני יכולתי לדמיין את אואן רץ לשם במהירות האפשרית בחושך, לבוש בכיסוי ועם כובע בייסבול שיסתיר את פניו מהמעריצים. לטפס אל הגג בטח היה מפחיד. כשעמדתי ליד השעון, הסתכלתי על איפה שהיה אמור להיות תלוי. דמיינתי אותו מתעסק עם הגלימה, נושם חזק מהריאות למעלה ואז- פינג- הסיכה שמחזיקה את משקלו השתחררה בטרם עת: הנשימות העמוקות שלקח הביאו יותר מהלחץ שהסיכה יכלה לשאת. הטכנאים לא הסתכלו באותו הרגע, וכשהסתובבו הם ראו שהוא כבר נופל, תופס באוויר עם ידיו. הסתכלתי ורעד עבר לי בגב כשתהיתי איך נתן להם לשכנע אותו לעשות את כל זה. אם מונטריאול לא הייתה קורה, חשבתי, ועדיין הייתי ב-WWF, הייתי מונע שזה יקרה לאואן!
כשחזרתי הביתה, הייתי יותר מוטרד ומבולבל. אואן היה כל כך ישר וכל כך טוב, ואני תמיד הפרתי את החוקים, תמיד הייתי ילד רע, שתיתי, לקחתי סמים ובגדתי באשתי. למה שאלוהים יקח את הטוב יותר? אואן אמר פעם "תוכל להיות בן אדם טוב ולעשות הכל נכון וזה לא יבטיח לך כלום". מאז מותו, משפחת הארט יצרה קליקות בוגדניות של עצמה, כשאלי ודיאנה דרשו מצד מרת'ה והוריי להשלים עם וינס מיד, כשהן מציגות את הבעלים של ה-WWF בתור קדוש שאהב את כל ההארטים. באופן לא מפתיע, ברוס הנואש, עם בית הספר להיאבקות שלו והשרידים של סטמפיד, רצה שוינס יממן אותו איכשהו. סמית' דיבר על לתבוע את וינס כי, לטענתו, הוא ואון עמדו לפתוח בית ספר להיאבקות ביחד. אואן לא היה פותח דוכן לימונדה יחד עם סמית'! כל פעם שראיתי אותן בבית הארט, אלי ודיאנה דרשו שאעדכן אותן בפרטי התביעה, אך כל פעם שניסיתי להסביר את מרת'ה, זה הפך לקרב צעקות, מה שרק הדאיג את הוריי והנכדים. אם מרת'ה הייתה קצת אדיבה יותר כלפיהם, במקום לסדר את זה כך שאני אקח את ההיט, היא הייתה יכולה למנוע המון כאבי לב, עבורה ועבור כל השאר. אבל בעצם, כל הדבר הזה לא היה קשור לאחים האחרים לבית הארט האחרים או אליי. באחת מהודעות הטלפון העוקצניות שלה, אלי הפצירה בי: "יש לי הזכות להאכיל את משפחתי, והעסקים שלי עם וינס מקמהן לא קשורים אליך, ולא קשורים למותו של אואן. לא כולם רוצים שתדבר בשמם". אלי ודיאנה שכנעו את וינס במהרה שאני הייתי הכוח המניע מאחורי התביעה של מרת'ה. אחר שאואן מת, הגענו לדטאנט בנוגע לארכיון הקרבות שלי עם ה-WWF, בהם וינס שלט, והוא עמד להסכים שתהיה לי גישה אליהם. עכשיו עורך הדין של ה-WWF סיפר לעורך הדין שלי, גורד קירק, שוינס פשוט לא זכר שדיבר איתי על הנושא. וינס ראה אותי כאויב ונראה נחוש לגרום לי לסבול, כאילו לא סבלתי מספיק. אריק ביקש ממני לטוס ולפגוש אותו בשיקגו ב-25 ביוני כדי לדבר על איפה עמדתי. עדיין היה כמעט בלתי אפשרי עבורי לחשוב על לחזור אל הזירה, אבל ככל שהימים עברו, הבנתי שזה לא נכון עבורי או עבור המעריצים שלי לתת למותו הטראגי של אואן לסיים את הקריירה שלי. אריק היה ממש נחמד לאחר מותו של אואן, ואמר לי לקחת את כל הזמן שהייתי צריך, וגם אני לא רציתי לפגוע בו. בפגישה שלנו, האלק היה ידידותי ואמר לי שרצה לעבוד איתי סופסוף בסתיו של אותה שנה. אריק דיבר על כך שישים את תואר העולם עליי, אבל הבין שלא הייתי מוכן להתחייב לכלום עדיין ושהזדקקתי לזמן להחלים פיזית ורגשית. שניהם הקשיבו באמפתיה כשסיפרתי להם על הבעיות במשפחת הארט מאז מותו של אואן ושוינס הציע עבודות לג'ים ולדייבי, כך ששיחד את אלי ואת דיאנה להיות בצד שלו מול אלמנתו של אואן. אריק אמר בחביבות שאם זה יעזור במצב הזה, הוא ישכור את ג'ים שוב ואמר לי להגיד לג'ים להתקשר אליו. עזבתי, כשאני לוחץ את ידיהם, רוצה להגיע לג'ורג'יה דום ב-5 ביולי עבור ריאיון בנייטרו. אריק אמר לי שאוכל להגיד כל מה שארצה כדי שמעריצי היאבקות ברחבי העולם ישמעו. בעשרת הימים הבאים חשבתי על כך כמעט כל הזמן. לא ממש ידעתי מה אני אגיד. אולי זאת תהיה פרידה.
בפרק הבא: "תיזהר מהבעיטה"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה