היטמן- פרק 44

הגענו לפרק 44!

היום אנחנו נשמע על החזרה של ברט ל-WCW ולהיאבקות פעילה, נראה מה הולך עם התביעה של מרת'ה, על הדשדוש של החזרה שלו, על וינס רוסו, הקרב הכי זכור שלו מ-WCW, התכניות של וינס רוסו עבורו, קצת על ביל גולדברג, הזכייה שלו בתארי העולם, והפציעה שגמרה אותו. למרות שבמילא הוא לא רצה להתאבק עוד יותר מדי. אה, וגם מעריצה מטורפת של ברט...

פרק 44: תיזהר מהבעיטה!

כשנכנסתי לחדר ההלבשה בג'ורג'יה דום, החבר'ה קמו מכיסאותיהם, אחד אחרי השני, כדי לנחם אותי מעומק ליבם. באותו הרגע, כמו בהרבה יותר מדי רגעים אחרים, הרגשתי יותר תמיכה ואחדות מצד אחיי להיאבקות מאשר אחיי האמיתיים. זה היה כל כך חשוב עבורי כשרנדי סאבאג' חיבק אותי, דמעות בעיניו. "אחי, אני משתתף בצערך". ג'ים דאגן שם את ידו על כתפי. "משתתף בצערך, בן אדם" (האקסו ניצח את הסרטן וחזר לעבוד, בלי כליה ימנית). לפני שהבנתי מה קורה, סיפרתי סיפורים על אואן יחד עם רנדי, האקסו, קראש ובריאן נובס. הרגשתי בטוח כשהייתי עם האנשים שבאמת הבינו את החיים הללו. אלו היו אחים מאימהות אחרות. פתאום, קראו לי לבצע את הריאיון שלי. מוזיקת הכניסה הנוראית שלי ב-WCW התנגנה והקהל עודד כשצעדתי בשביל הכניסה, עדיין בלי שום מושג מה אני עומד להגיד! זה עמד להיות מהלב. בלי לחשוב על כך, באותו היום השארתי את ההיטמן מאחור ובפעם הראשונה יצאתי לזירה בתור ברט הארט, אמיתי ככל שיכולתי להיות. בלי משקפי שמש, ז'קטים, תלבושת זירה, ג'ל לשיער- אפילו לא ההליכה והגישה. עשיתי ככל שביכולתי כדי לא להישבר כש-25,000 מעריצים עודדו אותי ואת אואן. וכך, הבנתי באותו רגע כמו המעריצים מה אני חושב. אמרתי להם שאואן היה כל כך חשוב לי ושהייתי בצומת דרכים בחיים שלי ופשוט לא ידעתי אם אחזור. "אקח קצת זמן, אסדר את הדברים, אבל אם לעולם לא אקבל את הסיכוי להגיד זאת שוב, אני רק רוצה להודות לכל המעריצים שלי בכל העולם שהיו לי ושעדיין יש לי. אתם הייתם איתי מההתחלה ואם זה הסיכוי האחרון שאקבל לדבר אל מעריציי בכל רחבי העולם, תודה רבה לכם. אני רוצה להודות לכל המתאבקים בחדרי ההלבשה בכל רחבי העולם, היה תענוג לעבוד עם כל אחד ואחד מכם. מקווה שלא הייתי סטיפי מדי!". חזרתי הביתה ומצאתי עוד הודעה קולית מאלי: "אני רוצה לדעת מה קורה עם התביעה. אני רוצה לדעת מה האפשרויות של אמא ואבא. אם אתה רוצה לגמור עם זה תוך חמש או שש שנים, אפילו שנתיים, זה ישפיע על אבא ונצטרך לדבר על כך. זאת לא הדרך האפשרית היחידה. תדבר איתי קצת. דיאנה ואני לא עשינו כלום עדיין. אל תלחץ על אבא". מה הייתי אמור לחשוב על זה?

כשהתקשרתי לאמא שלי, היא אמרה "אני מנסה להתעורר בכל יום ולחיות עם זה כל היום". סטו לא היה אותו הדבר לאחר מותו של אואן. אמי בכתה, כעבור כמה שבועות, כשהתוודיתי בפניה שדיברתי עם משרדו של הסנאטור הארי הייס באוטווה ושהם עמדו להגיש מועמדות בשם סטו לקבלת אות מסדר קנדה, מדליית הכבוד האזרחית החשובה ביותר במדינה, על פעולות הצדקה שאבא שלי עשה. אמי אמרה שאני צריך לזכור שהיא וסטו תומכים בי בכל ליבם, ושהם תובעים את ה-WWF יחד עם מרת'ה. כדי להקל על המתח המשפחתי, עורכי הדין של מרת'ה ניסו ליצור הסכם שיקציב חלק מהשטח של ההורים שלי לכל אחד מהאחים אם סטו והלן ימותו לפני שהתביעה תסתיים. אבל אלי, דיאנה וברוס סירבו לחתום על כזה מסמך. תוך זמן קצר, אלי שוב קראה לעורכי הדין של מרת'ה בשמות. הרעיון נגנז והפסקת האש הפוטנציאלית נגמרה במהירות. ב-27 ביולי, וינס אמר באופן קריר באוף דה רקורד: "מתוך כבוד לאואן, נפגשתי עם ברט. ברט דיבר כל השיחה. באמת חשבתי שהוא רצה לדבר על אואן... הסתכלתי לעיניו של שלד, בכמה מובנים. נראה כאילו לא היה אנושי. זאת הייתה חוייה מוזרה. וינס המשיך והאשים אותי בכל דבר שקשור לתביעה של מרת'ה. כבר כעסתי שנסוג מהבטחתו לתת לי גישה לסרטונים שלי, אבל כשקרא לי שלד ואמר שאני לא בן אדם, כעסי הפך לשנאה אמיתית. אבל בנוגע לאחריות משפטית על מותו של אואן, הוא זוכה כעבור ארבעה ימים. אחרי חודשיים, ב-31 ביולי, רק אז משטרת קנזס סיטי הכריעה שאין מספיק ראיות עבור כתב אישום מול וינס.

WCW קראו לי פתאום לעבוד בקצת האוס שואוס עם הוגאן. ממש רציתי לחזור לדרכים. בקאו פאלאס בסן פרנסיסקו, הוגאן עשה כל מה שיכול היה כדי להראות לי שהוא יכול לעבוד בסגנון ריאליסטי. הוגן להגיד שאף אחד, במיוחד לא טרי, רצה שהחבר'ה יגידו כמה זה רע, כיוון שכמעט לאף אחד לא היה קרב גרוע מולי. זה שיחרר קצת את החבר'ה כששוב התחלתי לצייר, כשציירתי את נובס עם עשרה איברי מין ובועת דיבור שבה היה כתוב "עכשיו אתם יודעים למה קוראים לי נובס (בליטות)". הרבה מהחבר'ה של WCW רק שמעו על הציורים שציירתי פעם בחדרי ההלבשה של ה-WWF, והיה נחמד לראות את סטינג ושאר החבר'ה מתפוצצים מצחוק. לא הייתי ההארט היחיד שחזר לזירה. לאחר שהוא הטיס אותם לניו יורק כדי שדייבי יוכל להתראיין עבור המגזין של ה-WWF, וינס איחסן את דייבי ואת דיאנה במלון וולדורף אסטוריה. בריאיון דייבי עשה שוב את מה שמרת'ה ביקשה ממנו במיוחד לא לעשות, והכריז שמותו של אואן לא היה אשמת אף אחד. הוא גם קיבל כותרות בעיתונים של קלגרי על החזרה האמיצה שלו. השתתפתי בקצת קרבות בפלורידה בדרך לנייטרו במיאמי ב-6 בספטמבר. אריק רצה שאעבוד בקונספט של גיבור מול גיבור כמה חודשים, עד להאלווין האבוק. התקווה הייתה שהתגובה הטובה בהאוס שואוס מול הוגאן תעזור לעסקים המדשדשים של WCW. כשנכנסתי למשרדו של אריק בנייטרו במיאמי, לא נראיתי בטלוויזיה מאז הריאיון שבו אמרתי שאני לא בטוח אם אתאבק שוב. חיכיתי שוב עד שאריק סופסוף אמר שאהיה חלק מהתערבות הילית. אמרתי "אחרי כל החודשים האלה חזרתי לכאן כדי לעשות מה?". בהתחשב בכל מה שקרה, לגרום לי להתערב בקרב של מישהו אחר היה בזבוז מוחלט, ובוקינג ממש טיפשי. ב-7:59, דקה אחת לפני שהתכנית החיה החלה, אריק החליט שאתראיין, ואז הלך לצידי לכניסה לסט כשהוא מסביר מה רצה שאגיד. יצאתי לפופ טוב מצד הקהל אבל הלכתי לזירה וחתכתי פרומו גרוע, כשאמרתי איך שאחזור בקרוב אבל אני איני יודע מתי. מה שהיה צריך להיות התחלה נהדרת לחזרה שלי היה פשוט נורא.

אני חושב שאריק ידע שימיו ספורים. בהתחלה הבוס שלו, הרווי שילר, הלך, ואז ב-10 בספטמבר, גם אריק. ביל בוש, שהיה רואה החשבון הראשי של WCW, השתלט על הארגון מאריק, והדבר הראשון שעשה היה להחתים את הכותב לשעבר של וינס מקמהן, וינס רוסו. רוסו, ניו יורקר רזה עם זקן ושפם שחור, אהב להתלבש רק בשחור ושיערו נראה כמו שיער של קוסם קרנבל. רוסו היה זה שרצה שהבלו בלייזר ירד מהגג בקנזס סיטי. ברגע שאואן נחת בזירה, הוא היה אמור למעוד וליפול כפרודיה על סופר גיבורים. לכן לא היה כבל בטיחות- אואן היה צריך לשחרר את עצמו מהר בשביל הבדיחה של רוסו. אני לא מאשים אותו בזה. רוסו נענש מספיק שהוא צריך לחיות עם הידע של תפקידו במוות של אואן. ראיתי דרך ארוכה וריקה מלפניי. העסק היה יותר מת עבורי מאשר שהיה אי פעם לפני כן, אבל עדיין אהבתי מספיק את הקריירה שלי עד שרציתי שיהיה לי קרב נהדר אחרון. ידעתי שהקמפר ארינה הייתה המקום הכי טוב לעשות זאת, ושכריס בנואה היה הבחור היחידי שיכולתי לעשות את זה איתו: קרב מחווה עבור אואן ממש שם לפני המעריצים שראו אותו מת. ידעתי שסוף הקריירה שלי לא היה כזה רחוק. עדיין יכולתי לעבוד, אבל יכולתי להרגיש את הכאב בכל לילה ולא יכולתי להגיד יותר שהייתי הטוב ביותר בעסק. המתאבקים היו כל כך יותר פזיזים עכשיו, והעסקים טבעו עמוק יותר באלימות ובלכלוך. לעיתים קרובות, לא ניסו בכלל להיות מציאותיים, וזה לא היה יותר ברור מאשר ב-14 בספטמבר כשוינס בעצמו ניצח את האנטר והפך לאלוף ה-WWF העולמי. חגורות ההיאבקות היו סתם אביזרים עכשיו. הייתי צריך לשכנע את WCW לתת לי לעבוד עם כריס בנואה לכבוד אואן. כמו כל דבר הגיוני אחר, לקח להם קצת זמן לתמוך בזה בכלל, וכריס היה זה שגרם להם לעשות את זה. כריס לא שכח מעולם שסטו, וברוס, הכניסו אותו לעסקים. ההיאבקות הישנה הייתה רק על אמון ועל כבוד, עסק של אנשים קשוחים שיכלו לשים בצד את המוניטין שלהם כשהיו צריכים לעשות ככה כדי לעזור אחד לשני ולעסקים. בנואה, למרות שהיה צעיר, היה מתאבק אולד סקול. רציתי את הקרב מול בנואה עבור אבי, עבור הוורקרים מזמנו, עבור החבר'ה בחדר ההלבשה, עבור המעריצים הוותיקים- וחשוב מכל, עבור אואן.

ה-4 באוקטובר, 1999. הקמפר ארינה. יכולתי להרגיש את רוחו של אואן שם איתי, ושהוא ממש ציפה לראות את הקרב הזה. לא רציתי לאכזב אותו, אבל הייתי בחופש כל כך הרבה זמן עד שהתזמון והכושר שלי לא היו במיטבם. התפללתי, ביקשתי מאואן שיעזור לי. גם הזמנתי את הארלי להיות הכרוז האורח, והוא נסע שלוש שעות עם כאב גב כדי להיות שם. המעריצים היו מכובדים והיו שקטים כשכריס ואני התחלנו. העובדה הייתה, שהם לא היו רגילים לקרבות בייביפייסים יותר והיה קשה למכור להם את זה. חבל מאוד, אמרתי בראשי, אתם מקבלים קרב ישן בין אם תאהבו את זה ובין אם לאו! כעבור 20 דקות, הקהל היה מרותק לכל מהלך כשהתקרבנו לסיום. מיקי ג'יי, השופט, נתן לנו את הסימן ואחרי קרב ארוך, כריס ניסה את הקריפלר. חסמתי אותו והמעדתי לאחור אל המזרן. צעדתי מעל כריס ואיכשהו נעלתי שארפשוטר, כשהקמפר ארינה התפוצצה ועודדה עבור שנינו כשכריס נכנע. יכולתי להרגיש את נוכחותו של אואן. הסתכלתי למטה, נלחם בדמעות, ונופפתי נפנוף אחרון לאואן. אז חיבקתי את כריס, שנשבר בבכי. "כריס, הוא שם למעלה עכשיו, צופה בנו". איכשהו ידעתי שזה יהיה הרגע היפה האחרון שלי בזירה, אי פעם. במטבח של בית הארט, אמי וסטו, חולים מדי כדי להיות שם, צפו עם דמעות בעיניהם.

עורכי הדין של ה-WWF תבעו את מרת'ה עבור 75,000 דולרים פלוס עמלה, מה שיכול היה לעלות מיליונים אם הייתה מפסידה. הם אמרו שהחוזה של אואן קבע שכל האשמה כלפי ה-WWF עבור התנאים שלה יובא לביתם, קונטיקט, שם לא היה מקובל להעניש על כך. עורכי הדין של מרת'ה טענו שהחוזה הופר כשאואן מת, שהחוזה לא כיסה הזנחה של ציוד מחוץ לזירה ושכיוון אואן מת במיזורי והתביעה הוגשה במיזורי, המשפט צריך להתרחש במיזורי. ב-23 באוקטובר, יוקוזונה מת (הערת המתרגם: שנה אחר כך, אבל מי סופר?) מהתקף לב במלון דרכים מלוכלך בלונדון. הוא היה בן 34 ובמותו שקל יותר מ-315 קילו. באותו היום, וינס מקמהן הנפיק את ה-WWF לציבור ונהיה מיליארדר. בתוך כמה ימים, לינדה מקמהן אמרה ל-CNBC שהמקמהנים ישמחו להגיע להסכם עם מרת'ה בצורה שבה תוכל לטפל בילדים שלה לשארית חייה, אבל לא הוצע כזה הסכם, ואחד עורכי הדין שלה, אד פיפלה, ירה לעברם בעיתון של קלגרי. הוא טען שהתביעה של ה-WWF יכולה לחסל אותה באופן פיננסי, לא משנה כמה טובות הכוונות של לינדה. ב-WCW, ניסינו כמיטב יכולתנו להוציא אובר את הסטוריליינים המוזרים של וינס רוסו. רוסו חשב שהסטוריליינים שלו היו מה שגרם לניצחון של ה-WWF במלחמות הרייטינג, אבל הוא לא הבין, ולעולם לא יבין, שההיאבקות הכי טובה הייתה צריכה לפחות להיראות אמיתית. היו לו תכניות גדולות עבורי- בתור היל. אמרתי לו שהסימפתיה כלפיי הייתה חזקה מדי עבור היל טרן, ושגם עשו לי כבר יותר מדי טרנים. הוא עדיין רצה שאעשה את האנגל הגדול בנייטרו שבו אהפוך להיל מול גולדברג יום אחרי סטארקייד 99 בטורונטו (הערת המתרגם: סטארקייד לא היה בטורונטו, מאייהם היה בטורונטו). שנאתי את הכל, אבל כעסתי כל כך על מקמהן עד שקיוויתי שרוסו יחזיר את הארגון לחיים עם בוקינג אופרת הסבון הקיצוני שלו. באירוע של האלווין האבוק ב-24 באוקטובר, הוא גרם לי להעמיד פנים שפצעתי את הקרסול שלי ולוותר לבוסטון קראב של לקס כחלק מהבנייה. לאחר הקרב, ליז חיבקה אותי חזק ואמרה לי שהיא מצטערת שהדברים כל כך אפלים עבורי. "הדברים ישתפרו," היא אמרה, והוסיפה במתיקות שאני תמיד הייתי המתאבק שהכי אהבה לצפות בו. המילים שלה היו מאוד חשובות לי.

למחרת היום, הגעתי לבניין בפיניקס עבור נייטרו, הוצאתי את המזוודה שלי והתחלתי להוציא את התיק שלי. ילד קטן ומודאג, שחבש משקפי היטמן על מצחו, עמד והסתכל עליי. "איך הקרסול, היטמן?". כבר בקושי העמדתי פנים שזה היה אמיתי, אבל כשהרמתי את התיק לחשתי "די כואב". אחרי שחתמתי על המשקפיים שלו, צלעתי משם בכאב: היה לי יותר מדי כבוד עבור שנינו כדי לא לעשות זאת. כבר לא ראיתי מספיק מעריצים אמיתיים. באותו לילה, רוסו ארגן סטוריליין שבו אלחם מול גולדברג עם הקרסול ה"פצוע" שלי. לא הייתי להוט שגולדברג יפגע בי באמת: הוא כבר פגע בשלושה או ארבעה חבר'ה, וכמעט שבר את צווארו של האקו. אהבתי את גולדברג, אבל עמדתי להשתמש בהזדמנות הזאת בפיניקס כדי להרגיש אותו בזירה. כשקפצתי על גבו של גולדברג, הרגשתי כמו קאובוי ביריד שרוכב על שור. צווארו של ביל היה כל כך עבה עד שהיה קשה לי לנעול אותו בסליפר. הוא הוריד אותי ממנו, והוריד שופט. כשהתגלגלתי אל הרצפה, נאש, רייזור וסיד יצאו ואחרי מאבק קשה גולדברג התעלף. זחלתי בחזרה אל הזירה בדיוק לפני שקפצתי וכיסיתי את ביל עבור האחץ... שתיים... שלוש. זה נתן לי את הניצחון הגדול השני שלי עליו. כרגיל, היו הודעות ממעריצים בטלפון שלי במלון באותו הלילה, אמון איחולים טובים ומספר רגיל של נשים שהציעו את עצמן עבורי. כשעברתי על התיבה שלי, שמעתי קול נעים של אישה שקראה לעצמה "האישה המלוכלכת", והיא אמרה לי שתגשים את כל חלומותיי המיניים. היא השאירה לי הודעות אחרי כל נייטרו במשך חודשים. היא התקשרה אליי שוב באותו הלילה והשיגה אותי. ניסיתי להיות נחמד, אבל בסוף הייתי צריך להיות בוטה וניתקתי. אצלע עבור כמה מעריצים, אבל עבור אחרים לא היה לי זמן.

ב-2 בנובמבר, טסתי לאנגליה כדי להיות בבכורה הבריטית של להתאבק עם צללים. בינתיים, סרט דוקומנטרי שפול ביים על אואן, שכלל גם ריאיון עם אואן שלא השתמש בו ב"צללים", שודר בטלוויזיה בקנדה ובארצות הברית. כשהייתי באנגליה, סופסוף הצלחתי להתעדכן עם דיינמייט בטלפון ואמרתי שיותר מאשמח לשלם כל ניתוח גב שיוציא אותו מכיסא הגלגלים שלו, אבל הוא אמר שאין שום דבר שאפשר לעשות. הוא אמר לי שכתב ספר, וצחק על איך שיכלול סיפור על סטו מפנה גללי חתולים עם מרית כשהכין עבורו ביצים (הערת המתרגם: בספר על בנואה, נאמר שסטו נהג לעשות את זה גם לילדים שלו. ברט רגיל לאכול חרא...). סטו היה נשמה פצועה כל כך עכשיו עד שדאגתי שאם דיינמייט יספר סיפור מגוחך כזה זה יפגע בליבו השבור ממילא (לאחר מכן קראתי את ספרו של דיינמייט, והסיפור היה שם, יחד עם עוד דברים מגעילים ומדכאים. לא דיברתי איתו מאז). ה-19 בנובמבר, 1999. עמדתי עם ריק פלייר, שאיתו עמדתי לעבוד באותו הלילה. כפי שהוא ידע, אהבתי לשמוע סיפורים על היסטוריית ההיאבקות, והוא סיפר לי מה קרה כשסופסוף קיבל את ההזדמנות לעבוד מול "נער הטבע" האמיתי, באדי רוג'רס. רוג'רס עזב את הביזנס אחרי בעיות עם משפחת קרוקט, וחזר רק עבור הקרב הזה כדי להוציא את פלייר אובר. לפני שהתחילו, רוג'רס תפס את פלייר בידיו, הסתכל לו ישר בעיניים ואמר "רק תזכור, ילד, יש רק נער טבע אחד!". הסתכלתי על פלייר, תוהה כמה זמן עבר מאז שמישהו קרא לו ילד. היה רק נער טבע אחד וזה לא היה ריק פלייר. כיבדתי את פלייר על שהחזיק מעמד, אבל נשבעתי שאף אחד לא יראה אותי מתאבק בזקנתי (הערת המתרגם: 2010 התקשרה, ברט. היא דורשת להביא לך כמה קופים). ג'ולי, ילדיי, ואחייני מארק, בנו של טום ממישל, כולם טסו עבור הלילה הגדול בטורונטו, ב-21 בנובמבר, בו הייתי אמור לזכות בתואר ה-WCW העולמי. ניצחתי בקרב שלי מול סטינג אחרי כל מיני התערבויות שחוקות, ואז נלחמתי מול כריס בנואה בגמר. כריס ואני עבדנו בקרב טוב מאוד, כשאני סופסוף מצליח לצאת מהקריפלר שלו ונועל את השארפשוטר. כריס נכנע, אני עזבתי אותו ומיקי ג'יי הושיט לי את תואר העולם. עשרים אלף מעריצים מטורונטו עמדו בעידוד חזק, ורצו להאמין שהרגע הזה ממש היה שווה משהו. פתחתי את החבלים כשג'ולי, ילדיי, מארק וילדיו של וויין גרטצקי נכנסו אל הזירה כדי לחגוג את תואר העולם השישי שלי (וויין וילדיו הוזמנו למופע, ולמרות שוויין לא יכול היה להגיע, הילדים שלו בילו איתי את היום והזמנתי אותם להצטרף). כשחזרתי לחדר ההלבשה, קורט הניג היה שם כדי לברך אותי בלחיצת יד. "אתה איש הברזל, היטמן! אני לא יודע איך אתה ממשיך לעשות את זה!".

למחרת היום ג'ולי והילדים הלכו הביתה ואני נסעתי לדטרויט עבור נייטרו. בנמל התעופה, שמתי לב לאישה שחורה וכבדה שבוהה בי והסתכלתי עליה מספיק זמן כדי לזכור אותה. בקובו הול, המשכתי להתנהג כמו בייבפייס אפילו שנאש והול תמיד הגיעו והתערבו בקרבות שלי. ההיאבקות הייתה טיפשית, אבל הלכתי איתה כי זה כל מה שיכולתי לעשות. במהלך השבועות הבאים אפילו זכיתי איכשהו בתארי הזוגות של WCW עם גולדברג כשותף. לאחר נייטרו, הקשבתי לשיחת טלפון מהילדה המלוכלכת. היא אמרה שראתה אותי בנמל התעופה בדטרויט ושזעמה כיוון שכנראה עצבנתי אותה: בפעם הבאה שתראה אותי אהיה איש מת! קיבלתי הרבה מאוד הודעות איומים, אבל יחד עם המבט שקיבלתי בנמל התעופה גבי התחיל לרעוד. המשכתי לעבוד בכמה האוס שואוס שיכולתי כי רציתי לעבור את מספר הימים שאצטרך לעבוד כדי שאוכל לקבל זמן חופשי בקיץ. עבדתי בכמה האוס שואוס מול גולדברג בדרום באלבמה ובפלורידה. גולדברג לא היה כיפי. כל לילה הוא כיסח אותי עם הספיר במגע מלא שלו, רק כדי שרייזור, נאש וסיד יתערבו ויפסלו אותי כדי שאשמור על החגורה. סטארקייד 99 הגיע ב-19 בדצמבר 1999, ב-MCI סנטר בוושינגטון הבירה. ישבתי על הספסל שלי כשאני מלביש את מגן הברך שלי, עוטף את ברכיי ופרקי ידיי החבולים. צלעותיי כאבו מהספיר של גולדברג: הן עקצצו לי בעשר השנים האחרונות, מאז שדינו בראבו העיף אותי אל גדר הברזל ההיא ב-1989. התמתחתי וצעדתי כשחיכיתי לקרב שלי עם גולדברג. "לא משנה מה תעשה שם, ביל, אל תפגע בי," אמרתי. באמת רציתי שזה יהיה קרב גדול.

הסטוריליין קבע שהשופט יפגע ויתחלף שלוש פעמים, כשרודי יצא בסוף. אחרי שכיסחנו את השופט הראשון, גולדברג ואני התקוטטנו על הרצפה, אבל ברגע שהמחליף הגיע גולדברג זרק אותי שוב אל הזירה כמו מזוודה. הוא הזכיר לי את הגורילה בפרסומת של סמסונייט לאגז'. אז הוא העיף אותי לפינה וריסק אותי עם מכת מרפק שאפשר להשוות רק למישהו שמניף כרית מלאה בלבנים. זאת הייתה מכה סטיפית שהשאירה אותי מסוחרר. גם גולדברג ידע זאת ולחש באוזני "מצטער, אחי". הוא תפס אותי בפייסלוק קדמי ודחף אותי לאחור, מעיף את השופט השני. עדיין הייתי מטושטש כשקמתי, ובקושי זזתי מהדרך כשגולדברג רץ אליי בפינה, וכמעט פגע בראשו בעמוד הזירה. העצמה הרעידה את כל הזירה, והוא היה בר מזל שלא נפגע בעצמו. יצאתי אל הרצפה ומשכתי את רגליו מסביב לעמוד כדי לעשות את הפיג'ר פור שלי סביב העמוד. שמתי רגל אחת על האייפרון והרגשתי את גולדברג תופס אותה כמו שאמרתי לו, אבל כשנפלתי לאחור הוא שחרר! ראשי נפגע כל כך חזק ברצפה המרופדת ומשקלי נפל עליי כמו אקורדיון. הקהל צעק "גולדברג!" כשקמתי למעלה. הייתי חייב להמשיך. זה היה ההיט שלי. כדי לתת לעצמי זמן להתאושש, גלגלתי את גולדברג פנימה והתחלתי לעבוד על הרגל שלו בכעס- לא הקהל ולא גולדברג שמו לב שנפגעתי. הוא תפס אותי בגרוני ונתן לי כמה מכות כשהשופט השלישי ניסה להפריד בינינו. שלחתי בעיטה לברך שלו, שלחתי אותו לחבלים וכשהפך את זה, שמעתי אותו אומר "תיזהר מהבעיטה!". לא היה לי שום מושג לאיזה בעיטה הוא התכוון ולא היה הרבה זמן כשחזרתי מהחבלים. גולדברג עמד באמצע הזירה, לצידי. כשהתכופפתי בניסיון להגן על פניי. וואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאם! הרגשתי כאילו מישהו פגע בי עם מקל הוקי, מכה נוראה שגרמה לי להתרסק אל המזרן שעליו שכבתי בעודי מחזיק את צווארי מאחורי אוזני הימנית, בבסיס גולגולתי.

חשבתי לעצמי שאני חייב לקום עבור הסיום... אבל לא זכרתי מה הוא! קמתי בכל מקרה, בדיוק כשגולדברג נתן לי ספיר שהרגישה כאילו דרס אותי עם מכונית. השופט עדיין היה מעולף וגולדברג שיחק עם הקהל. ממש בזמן,רודי יצא, מחקה הכי טוב את ג'ון וויין, ורץ בשביל הכניסה עם חולצת שופט. יש לי זיכרון מעורפל שבו אני תופס את גולדברג מאחור ומסובב אותו במהירות אל השארפשוטר. הקהל היה מבולבל כשרודי אפילו לא חיכה שגולדברג יכנע וצלצל בפעמון. כשרודי לקח את החגורה וחזר אל שביל הכניסה, הייתי מבולבל כמו המעריצים. רצתי אחריו. הרגשתי בחילה, ראשי כאב וראייתי הייתה מעורפלת, אבל הצלחתי לרוץ ולתפוס אותו לפני שיצא מהמסך, והושיט לי את החגורה. בטייס אוטומטי, מילאתי אחרי התסריט, אבל הייתי לחלוטין מעורפל כשעברתי דרך המסך. הייתי מסוחרר עם עיניים אטומות וצווארי הרג אותי. חדר ההלבשה היה כמעט ריק כי החבר'ה רצו החוצה בשביל להשיג את הקהל ביציאה מהבניין, מלבד רודי והמאמן של WCW, דני "קואץ'" יאנג. אמרתי לדני שנפגעתי בצוואר, והוא התנצל בפניי כי כל מה שיכול היה לתת לי היה חבילת אדוויל. הייתי במצב כל כך גרוע, בקושי זכרתי שנתתי למרסי את מפתחות המכונית כי ידעתי שלא אצליח לנסוע בחזרה למלום. כשנסענו בחושך, בגשם קפוא, בלעתי מילים ומרסי דאגה מאוד. היא רצתה שאראה רופא, אבל חשבתי לעצמי- כפי שאתה חושב כשסבלת מזעזוע מוח חמור רק שעדיין לא הבנת- שפשוט אאט את הקצב ואראה איך אני מרגיש בבוקר.

כשנכנסתי למלון, המעריצים, שבדרך כלל רצו אחד אחרי השני כדי להצטלם או לקבל חתימות, נעצרו. ברור שמשהו לא היה בסדר בנוגע אליי. הלובי היה מטושטש, וקירות חדרי הסתובבו כשזרקתי את התיק שלי והתמוטטתי על המיטה. התעוררתי בחמש למחרת בבוקר עדיין בבגדיי, מוכתם בזיעה, עם כאב ראש אדיר וכאב בגב צווארי. ישנתי באומללות למשך עוד כמה שעות וכשיצאתי, הקבלה נתנה לי הודעה מהנערה המלוכלכת המטורפת. הפתק שלה אמר לי שהיא נסעה באוטובוס כל הדרך מדטרויט אחרי שעצבנתי אותה בפעם השנייה ועוד איום מוות, יותר מטריד מהראשון. רציתי פשוט להמשיך ללכת, אז הגעתי לבולטימור, עדיין לא מבין כמה אני לא בסדר. עברתי על הכל עם רוסו כשהוא הכין את הקרקע להיל טרן שלי. לאחר הסיום הנוראי מהלילה הקודם, ויתרתי על תואר העולם ונתתי לגולדברג קרב חוזר אוטומטי. זאת הייתה פארסה מוחלטת, כשנאש והול הגיעו לזירה ואני בגדתי שוב בגולדברג בסיום רע. למחרת היום בסליסבורי, מישיגן, אמרתי לרוסו שנפגעתי מהבעיטה של גולדברג ושאולי יש לי זעזוע מוח. הוא עדיין רצה שאעבוד בקרב מול בנואה, כשג'ף ג'ארט יוצא לעזור לי מולו. גולדברג יצא ויתן ספיר לג'ארט בזמן שאברח מהאזור עם מצלמות שעוקבות אחריי וגולדברג רודף אחריי. אברח לקאדילק השכור שלי, שיחנה מאחורה עם מפתחות בהתנעה, ובדיוק כשגולדברג יגיע אברח מהבניין. נרד מהאוויר עם גולדברג הזועם שמרביץ לחלונות של לימוזינה, עם ברזל חד באגרופו. כשרוסו עבר על הכל, חשבתי (בדרכו המעורפלת של אדם עם זעזוע מוח) שאוכל לעשות זאת בקלות. רק חשבתי על לחזור הביתה לחג המולד. באותו הלילה היה לי קרב טוב מול בנואה, שניסה כמיטב יכולתו להקל עליי. ג'ארט יצא ואז הטנק, גולדברג. כשגולדברג נתן ספיר לג'ף, רצתי בשביל הכניסה, קפצתי אל המכונית שלי ונסעתי משם בדיוק כשגולדברג הגיע והרביץ על חלונות המכונית.

מה שאף אחד לא שם לב אליו היה שכשנסעתי, המכונית שלי פגעה במדרכה קפואה ויצאתי משליטה, בלי זמן לשים את חגורת הבטיחות. אז הייתי שם עם זעזוע מוח, מידרדר לכיוון משאית הפקה ענקית! חשבתי מיד על אואן. מה העולם יחשוב אם איהרג כשהמכונית שלי תיתקל במשאית טלוויזיה עבור פעלול טיפשי? אנשים יגידו "היית חושב שאחיו הטיפש של אואן היה מבין יותר!". למזלי הצמיגים פגעו במדרכה יבשה ועברתי את המשאית בבטחה. אפילו כשראשי היה מלא בכאבים הייתי מעוצבן וחזרתי כדי לנזוף ברוסו, אבל שכחתי מכך לחלוטין כשראיתי את גולדברג המודאג מחזיק את ידו באוויר כשדם זורם מכל מקום. הברזל שהשתמש בו לא שבר את החלון, אז גולדברג החליט שישבור את זה בעצמו. הוא עשה זאת, אבל חתך שלושים סנטימטרים לאורך זרועו כל הדרך אל העצם. הרופאים ניסו לעצור את זרימת הדם ומיהרו איתו לבית החולים. הרגשתי נורא עבורו: בפעם הראשונה האיש הגדול הזה נראה מפוחד כשהועמס אל אמבולנס. התקלחתי ועזבתי, לא זוכר בכלל למה כעסתי כמה דקות לפני כן- שכמעט נהרגתי בפעלול טיפשי שכתב אותו אידיוט שכתב את הפעלול שהרג את אואן. קניתי לג'ולי טבעת לחג המולד, ולצערי היא לקחה את זה יותר ברצינות ממה שהתכוונתי. כשאמי התקשרה לברך אותי, הסברתי לה. כשנהיה ברור שהטבעת היא רק מתנה, אכזבתה של ג'ולי העכירה על הכל. בחג המולד אצל סטו, אלי ואני שוב ערכנו קרב צעקות כשסטו היה באמצע. סטו היה יותר חירש מעיוור והרגיש מחויב להגן עליה, כמו תמיד. הספיק לי מאלי. איך שצעקתי עליה הפחיד את סטו. צעקתי "אלי, זה לא קשורא אלייך או אליי! זאת פשוט ההחלטה של מרת'ה לתבוע את וינס על כך שהרג את בעלה! את אחיך! איך לעזאזל את יכולה לעבוד יד ביד עם וינס כנגד אשתו וילדיו של אחיך המנוח וההורים שלך? איך את ישנה בלילה?".

"ממש בקלות!" ירתה אלי.
סטו, שלא שמע כלום, המשיך להגן עליה. "אני לא מאמין שאלי עושה את זה!"

"אבא, היא תגיד לך בעצמה!"

אמי תמכה בי, ואמרה לאלי שהיא וסטו בחרו לתמוך במרת'ה ושאין לזה שום קשר אליי. אלי התפרצה, והאשימה אותה שהיא תמיד תומכת בי. היה לי כאב ראש תמידי מאז הבעיטה של גולדברג ובסוף המקרה הזה הרגשתי כאילו ראשי עמד להתפוצץ. ביוסטון, עבור נייטרו של ה-27 בדצמבר, חיפשתי את ביל בוש ואת וינס רוסו. בקושי זכרתי את חג המולד, למרות שהוא היה מחורבן. עדיין לא ישנתי טוב, וראשי דפק מרוב הכאב התמידי בגב צווארי. אמרתי לבוש: "אני לא פעלולן, אני מתאבק מקצועני, ומעתה ואילך כל מה שאעשה יצטרך להיות בזירה". שניהם התנצלו עבור הנסיבות ששמו אותי במצבי. אבל רק כעבור עשר דקות, רוסו אמר לי שהוא צריך שאסע במשאית מפלצתית ענקית, כשסיד בתוכה! כמה שהייתי מטושטש, הסתכלתי על רוסו ואמרתי "אתם אמיתיים? הרגע אמרתי לכם שאני לא עושה פעלולים. אני מתאבק, לעזאזל!". מעל כל השאר, רוסו נתן לי להילחם מול ג'רי פלין, קיקבוקסר לשעבר עם יכולת מוגבלת של היאבקות מקצוענית. באותו הלילה, כשהתקוטטנו על הרצפה, פלין נתן לי בעיטה מסובבת שפגעה בי כל כך חזק בבטן עד שנפלתי למזרן. ניסיתי להתאושש בגלל שהייתי מוכרח. סיימתי את הקרב, אבל תהיתי למה WCW חשבו שהדרך הכי טובה שאעבור את זעזוע המוח שלי תהיה עם טירון סטיף. אז צפיתי בקאדילק מלא שנסע רק שני מטרים נמחץ בידי משאית מפלצתית- רק עבור סיום של שלושים שניות עבור נייטרו. סטו היה בוכה אם היה שם. בלילה הראשון שבו חזרתי הביתה, היה לי חלום מדהים. ישבתי עם אואן בשולחן המטבח שלי. הוא היה בחולצה הכחולה והמאובקת האהובה עליו, וממש צחקנו כשדיברנו על כל הבעיות במשפחה מאז שמת. הוא הניד בראשו כאילו שנינו ידענו שזה יקרה, ואמר לי שלא היו לו הספקות שאצטרך להילחם מול האחים. בחלום, אמרתי לו כמה אהבתי אותו והוא נראה שלב, מה שעזר מאוד ללבי השבור ולמוחי הכואב. כשהחלום התחיל להיעלם, יכולתי להרגיש את עצמי מתחנן שימשיך- שלא אתעורר, יש לי עוד כל כך הרבה לספר לו- אבל הוא נעלם ואואן הלך. התעוררתי עם תחושה שממש דיברנו. באותו הבוקר מצאתי שיר תודה ממרת'ה דבוק לדלתי הקדמית:

השיר לברט (לא תרגמתי, כמובן):

Let it be you 

who comes to bring the light, who 

guides me with his hand held tight 

let it be you 

who navigates through all the gray 

to help me see a better day 

let it be you 

who listens endlessly of broken lives 

and shattered dreams 

let it be you 

who sees the ugliness of people’s 

souls in times like this 

let it be you 

who’s tall while others fall, whose 

heart is purest of all 

let it be you 

whose love and tenderness will not 

let me slip into this great abyss 

let it be you 

who stands by faithful friend 

until the bitter end 

(נכתב באהבה בידי מרת'ה, ה-29 בדצמבר 1999)

כשהמילניום עמד להסתיים, הוקל לי ש-1999 נגמרה. איזו שנה נוראית זאת הייתה עבורי ועבור כל ההארטים. לפחות ביל בוש התקשר לביתי כדי להודות לי על כל מה שעשיתי. הוא שאל אותי עוד כמה זמן אוכל להמשיך ואמרתי לו: "עדיין נשארו לי כמה שנים טובות". ואז חברי הוותיק ווילק התקשר אליי ואמר לי להדליק את הטלוויזיה. אז ישבתי שם, בהתחלה מופתע אבל אז נגעל, כשאני צופה בסיום המביך למופע הסטמפיד רסלינג של ברוס (הערת המתרגם: לא יודע אם זה זה, אבל הנה דוגמה מסטמפיד של אז). דיאנה התערבה כדי להציל את הארי בן ה-14, שנסחב אל האנגל הראשון שלו. מהר מאוד, אפילו אלי הייתה בזירה ולקחה באמפ. רק יכולתי לגלגל את עיניי בגועל. פארסה כזאת גרמה לכל משפחת הארט להיראות רע.

בפרק הבא, אנחנו מסיימים את קריירת ההיאבקות של ברט. היכונו היכונו... ל"ריקוד האחרון".