היטמן- פרק 46+47: הסוף!

זהו! הגענו לסוף! הגענו לסוף! ברט גומר את המסע שלו באופן סופי.

היום ניפרד מכולם... מדייבי, מהלן, מ-WCW, מאד וויילן הפרשן שליווה את ברט פעם... נשמע על הלכלוכים במשפחה בפעם האחרונה, ועל השבץ של ברט. ולבסוף... מישהו משלים עם ברט.

פרק 46: לעצבן את אלוהים

הייתי סוס עבודה כל השנים הללו. מאז שנפצעתי, עשיתי כל מה ש-WCW רצו ממני, אך הם קיצצו במשכורת שלי, ואז שוב קיצצו לי. עכשיו, כמו פוני צולע בקרקס, חיכיתי לסוף. זה הגיע ב-19 באוקטובר 2000, כש-JJ דילון התקשר עם החדשות הרעות. קולו נשבר, ואני ידעתי שזה כאב לו לספר לי, למרות שעדיין הרגשתי את הצער שפיטורין. עשרים ושלוש שנה והכל נגמר. פדאקס שלחו לי את מכתב הפיטורין: "בהתבסס על יכולת ההיאבקות שלך WCW מממשת את זכותה להפר את הסכם החוזה העצמי שלך החל מה-20 באוקטובר, 2000... תרומותיך לעסקי ההיאבקות מוערכות באופן גבוה ואנו מאחלים לך רק טוב בעתיד".
ואז קראתי מכתב שבדיוק קיבלתי ממעריצה צעירה שלי בשם רוזלי. קיבלתי אלפי מכתבי מעריצים במהלך השנים, רבים דומים לשלה. אולי זה היה התזמון שלה, אבל אף אחד מהם לא נגע בי כמו זה:
"אני כותבת לך את המכתב הזה כדי להגיד לך כמה היית חשוב לי. רציתי לספר לך שאתה הסיבה שהתחלתי לצפות בהיאבקות ושבאופן בסיסי גדלתי עליך... זה לא יאומן כמה שדמות ההיטמן עזרה לי לעצב את מי שאני היום... ראיתי איך לעולם לא ויתרת... מה שלמדתי מההיטמן היה לעבוד קשה, לא לוותר לעולם ותמיד להאמין בעצמך. האמונות הללו נשמעות נדושות אבל כשאת ילדה בת 10 וגדל בבית שבור שמסביר לך תמיד כמה את חסרת תועלת האמונות הללו הופכות לדבר חיובי. אני זוכרת שהסתכלתי במראה בתור מתבגרת ואמרתי לעצמי: רוזלי, את הכי טובה שיש, הכי טובה שהייתה והכי טובה שתהיה אי פעם, ואל תתני לאף אחד להגיד לך אחרת... אני בשנתי השלישית באוניברסיטה, לומדת הנדסה כימית... ההיטמן היה מה שהניע אותי לאיפה שאני נמצאת בו היום... שמעתי איפשהו שסלבריטאים לא ראויים להיות גיבורים של ילדים, שהגיבורים צריכים להיות אנשים שה אמיתיים. טוב, לפעמים האנשים שבחייו של הילד לא יכולים להיות גיבורים. הילד צריך לחפש במקום אחר. אני לא מתביישת להגיד שאתה היית הגיבור שלי. זה שובר את ליבי לשמוע שתפרוש בקרוב. אני לא רוצה להאמין לזה כי אני לא רוצה לשחרר אותך. צפיתי בך מתאבק מאז שאני זוכרת את עצמי וזה יהיה כל כך מוזר כשתיעלם. לראות אותך פורש, לשחרר אותך, יהיה כמו להיפרד מחבר ממש יקר שלעולם לא אדע אם אראה שוב. אני מתכננת להרוויח מספיק כסף כדי לקנות בית יום אחד. אתלה את התמונה החתומה והממוסגרת שלך וכשחבריי ומשפחתי יבואו לבקר אספר להם עליך. על כמה אני מכבדת אותך. ומתי שאהיה זקנה עדיין אזכור אותך ואספר לילדיי איך היית הגיבור שלי. היאבקות לא תהיה אותו הדבר בלעדיך, אבל בנימה חיובית, אני מאחלת לך את כל השמחה שבעולם. תמיד יהיה לך מקום מיוחד בליבי. שלך בכנות, רוזלי".

ב-3 בנובמבר, מרת'ה התקשרה אליי במצב רוח מרומם כדי להגיד לי שאחרי כל המהמורות שאלי גרמה להם, היא הצליחה להגיע להסכם עם וינס. אני חייב להודות שנפגעתי קצת כשאמרה לי שלא יכלה להגיד את הסכום כי נשבעה לא לגלות אותו. כששאלתי אותה אם היא גילתה מה קרה ומי היה אחראי למותו של אואן, היא אמרה בכניעות "הוא פשוט נפל". ככל שדיברנו יותר, נהייתי יותר מאוכזב, במיוחד כשזכרתי מה אמרה בהספד. "יום הדין יבוא וזאת הבטחתי האחרונה עבור אואן. לא אאכזב אותו". שאלתי אותה אם היא ועורכי הדין לפחות ניסו לקבל את ארכיוני התמונות והסרטונים שלי מוינס. היא אמרה לי שפאם פישר אמר שהנושא לא היה חשוב מספיק כדי לעלות. כשניתקתי את הטלפון, התקשרתי למרסי: היא שמעה את החדשות מחבריה בתקשורת שמרת'ה קיבלה 18 מיליון דולר. למחרת בבוקר קראתי את דעתה של מרת'ה על משפחת הארט בעיתון. "האנשים הללו עבדו נגדי... אני מדירה את עצמי ואת ילדיי מהמשפחה הזאת. יש לי את שם משפחתם, אבל אני לא קשורה אליהם יותר. אנשים צריכים לדעת שאואן היה כבשה לבנה במשפחה שחורה". לאחר מכן, היא התקשרה אליי שוב, ואמרתי לה ישירות שהרגשתי שניצלה אותי ושלא הערכתי את איך ששמה את כולנו באותה סירה. לא הבנתי למה מרת'ה הייתה צריכה לפגוע במשפחתי. בזמן שמיהרה לשבח אותי, היא הייתה די ארסית כלפי אמי, שעמדה לצידה בכל הוויכוחים המשפחתיים. לא נראה ששינה למרת'ה שאואן היה הבן של אמי. כשמרת'ה התחילה לבכות סלחתי לה, כי ידעתי שהרגישה שאין לה ברירה אלא להגיע להסכם לאחר שאלי חיבלה בתיק, אבל מה שאמרה שלא היה קשור לכסף הפך להיות קשור לכסף.

ממש לפני חג המולד נקראתי כדי להעיד בבית המשפט לטובתו של סמית'. במהלך השנים היו לו מספר לא ידוע של ילדים מאמהות שונות, והוא לא לקח אחריות על אף אחד. אבל הוא רצה בעלות על צ'אד, שאמו מתה, כשהוא סומך על סטו והלן שיגדלו אותו. הם כבר היו מבוגרים ואחרי שנים עשר ילדים, וארבעים ומשהו נכדים, הם היו שחוקים. המצפון שלי אמר לי שחשוב יותר להיות דוד טוב מאשר אח טוב, ולצערי לא יכולתי להעיד שסמית' הוא אב אחראי. סמית' טען שזאת הייתה בגידה בלתי נסלחת. אז עכשיו היה לי עוד אחד נגדי. חג המולד באותה השנה בטח היה הגרוע ביותר שאמי הייתה צריכה לעבור: כולם רצו לגרום להוריי להצטער על כך שגידלו שנים עשר ילדים. לברוס היו הבעיות שלו. דייבי, שהיה עם אנדריאה, הצליח לקבל עוד כותרות על איומי מוות ששלח לכאורה לדיאנה. לי, כמובן, היה היט רציני עם אלי, דיאנה, ברוס ועכשיו גם עם סמית'. אלי מצאה לנכון להאשים אותי בפירוק המשפחה, כשאמרה לתקשורת שהיא מאמינה שהיה לי יותר חשוב לפגוע בוינס מקמהן מאשר להיות נאמן אליהם. ואז קרלו נתן לי את החדשות הגדולות על כך שארגן באופן אישי השתלטות של ה-WWF על WCW. הוא צחק על איך שוינס קיבל את הארגון, כולל ספריית הוידיאו לא רק של WCW, אלא גם של ה-NWA, בעבור חצי מיליון בלבד. לא אמרתי לקרלו כמה הטריד אותי שעכשיו לוינס היה כל קטע מהקריירה שלי, מלבד סטמפיד רסלינג. אבל מלחמת ההיאבקות שפרצה ב-1984 נגמרה סופסוף, ולכל דבר ועניין וינס השתלט על הביזנס. משרד המושל הכללי התקשר ביום האהבה עם החדשות הטובות שסטו יקבל את אות מסדר קנדה ב-31 במאי. אמי רצתה שאלווה אותם לאוטווה עבור הטקס, אבל כשדלקת הריאות של סטו שלחה אותו לבית החולים למשך רוב אפריל, תהיתי אם יוכל להגיע. ניסיתי כמיטב יכולתי לא להתעמת עם עוד חברי משפחה. ביליתי את כל החורף בהחלמה מזעזוע המוח שלי, כשאני צופה בבלייד משחק הוקי. גם התחלתי לעבוד על הספר הזה. מאז שהתחלתי לעבוד ב-WWF סחבתי רשמקול איתי בכל העולם, והקלטתי יומן של חיי.

רק המשכתי לחשוב, זה יהיה חתיכת ספר יום אחד, ונראה לי שהיום הזה הגיע. לילה אחד חלמתי שנעלתי את אלוף ה-WWF דאז, קורט אנגל, בנעילת ראש. בחלומי, שאלתי את עצמי אם זה באמת קורה, וכדי לגלות אם זה אמיתי או לא, התרכזתי בזיעה שנפלה מראשו ואז בסיבים הכחולים של מזרן הזירה. החלטתי שזה לא היה חלום, וכשהתעוררתי, בפעם הראשונה והאחרונה ממש התגעגעתי לעבודה. קרלו הזמין אותי למופע של ה-WWF ב-28 במאי. אמרתי לו שאשמח לפגוש את קורט אנגל וברוק לסנר (הערת המתרגם: שלא היה אז ברוסטר בכלל...), אבל לא היה לי נוכח ללכת ל-RAW כל כך קרוב ליום השנה השני למותו של אואן. למה ה-WWF התעקשו להריץ מופעים בקלגרי בכל מאי, לעולם לא אדע. זה הכעיס את מרת'ה והוסיף שמן למדורה בבית הארט. קרלו ידע שעדיין הייתי מאוד רגיש בנוגע למה שוינס עשה לי, אבל העביר לי שוינס רצה שאדע שלא שנא אותי: אם ארצה לבוא למופע הוא מאוד ישמח ללחוץ את ידי. אבל הבעיה כבר לא הייתה זה שהוא שונא אותי. הבעיה הייתה שאני שנאתי אותו. חוץ מלעצבן אותי בכל סיכוי שהיה לו, הוא השמיד את ההרמוניה במשפחת הארט, ואני הואשמתי בכך. קרלו שאל אותי בנוגע לבריאותו של סטו, ואמר שאלי, דיאנה וברוס נורא רצו שסטו יהיה בטלוויזיה כדי להראות לעולם שמשפחת הארט השלימה עם ה-WWF. הוא אמר שהם ביקשו 500 כרטיסים בחינם למופע- הם לא קיבלו אותם, כמובן- ולא ראו את האבסורד שבעניין. ברגע שניתקתי את הטלפון, נסעתי אל סטו. הוקל לי כשאמר לי בשיניים חשוקות שלא רצה ללכת ל-RAW, אלא שהכריחו אותו ללכת.

"אתה לא חייב לעשות שום דבר שאתה לא רוצה לעשות, ואני אהיה כאן כדי לוודא את זה!" אמרתי. אבל אלי, דיאנה וברוס היו יותר מנחושים לראות את סטו הולך לשם. בינתיים, בעוד פרק באופרת הסבון הפומבית שלנו, מרת'ה אמרה שממש תיפגע אם המשפחה תלך למופע של ה-WWF, מה שרק הוסיף לחץ על ההורים שלי לתקן משהו שאי אפשר היה לתקן. ה-28 במאי, 2001. אם התכנית מתחילה בערב, החבר'ה בדרך כלל מגיעים לבניין אחר הצהריים. כשהגעתי לביתו של סטו ב-10 בבוקר, חשבתי שזה יהיה יותר ממספיק זמן כדי להציל אותו מללכת ל-RAW בקלגרי. אבל איחרתי: אלי וברוס סחבו אותו משם בשמונה בבוקר. שמעתי אחר כך שדיאנה וברוס גלגלו אותו אל משרדו של וינס כמו איל ניגוח, ואז התווכחו בנוגע לראשון שיציג את הדרישות שלו לוינס. אבל וינס היה כל כך עסוק עם התכנית, ופינה אותם ממשרדו. עם כמה שהייתי מודאג, אמרתי לאמי שיעזור לסטו לראות את החבר'ה בחדר ההלבשה. אבל חשבתי שזה ישבור את ליבי אם יוציאו אותו ב-RAW- הציבור יחשוב שסטו סלח לוינס על הכל. לא הלכתי לסאדלדום. דמעות זלגו מעיניי כשראיתי את הפתיחה של התכנית החיה בטלוויזיה בביתי: שם היה סטו העייף, העצוב והריקני יושב בשורה הראשונה עם אלי, דיאנה, ג'ורג'יה, ברוס וסמית', שחייך כשהרים שלט גדול שעליו היה כתוב "חה חה, ברט!". בסוף התכנית, וינס תקע את אצבעו הגדולה והשמנה בעיני כמה שיכול היה כששחזר את הדפיקה במונטריאול, בקלגרי, ממש מול אבי, כשהוא היה הפרומוטר המושחת שצלצל בפעמון כשבנואה נעל את סטון קולד בשארפשוטר שלי (הערת המתרגם: הפוך, כמובן...). נסעתי אל סטו והתפרצתי אל חדר השינה של אמי. זעם מילא אותי כשגיניתי כל אחד מהם על כך שעשו לי את זה- גמרתי עם כולם. לא ידעתי איך לסלוח להם. ירדתי במדרגות ולקחתי את תמונות הילדות שלי ושל אואן מהקיר, והשארתי שם שני ריבועים לבנים ומאובקים. טרקתי את דלת המטבח כשעזבתי ונסעתי מהחצר, כשאני מרגיש נבגד בדיוק כמו ביום שבו וינס ציווה על מרק יטון המסכן לצלצל בפעמון.

למחרת בבוקר, ברוס הסיע את סטו בן ה-68 שלוש שעות צפונה להקלטות של סמאקדאון באדמונטון והעביר אותו שוב את הכל. בנואה וג'ריקו התקשרו אליי, כשהם מודאגים מבריאותו וממצב התשישות של סטו. אפילו שממש רציתי ללכת לאוטווה כדי לראות את סטו מקבל את אות מסדר קנדה, כל כך נפגעתי מהכל עד שבחרתי לו ללכת. כתוצאה מכך, החמצתי משהו שממש רציתי. ביוני, הבנתי כמה זה לא היה צודק להעניש את הוריי על כך שאחיי ואחיותיי מנצלים אותם. סטו והלן היו שבורי לב מהיעדרי, אז אחרי כמה שבועות, הגעתי ותליתי בחזרה את התמונות על הקיר. לאחר מכן הלכתי למעלה וכרכתי את זרועותיי מסביב לאמי, וכשהרגשתי אותה רועדת מרוב רגש, תיעבתי בשקט את אחיי ואחיותיי על כך שעשו לה את זה. הצטערתי עבור כולנו. לא יכולתי שלא להרגיש כאילו נפלתי נפילה חופשית לתהום יאוש חסרת תחתית. אם הייתי צריך לכתוב צוואה, היא הייתה באורך כמה שורות, אבל אם הייתי צריך לכתוב מכתב התאבדות, הוא היה באורך אלף עמודים. באותו הקיץ, כשהגעתי לחצר של סטו, אלי ודיאנה רצו מהבית ונכנסו למכוניות שלהן. אבל בהמון דרכים קטנים, אמרתי לעצמי, הדברים לא השתנו כל כך. תמיד הייתה זירה מלאה בנכדים שהתאבקו בחצר, כלבים וחתולים בכל מקום, כד תה טרי וחמישה או עשרה אנשים שרצו להיות מתאבקים ולקחו באמפים בצינוק.

באחר צהריים חם ביולי, עוזרי הנאמן קומבס יצא איתי לדרך (הערת המתרגם: הכלב של ברט, זוכרים?) וביחד חיפשנו את אמי. עקבתי אחרי נחירותיו כל הדרך אל משרדה וחיבקתי אותה בחיבוק גדול. היא לא ממש מתה על כלבים, אבל אמה, גה גה, ממש אהבה כלפי פאג. גרמתי לה לצחוק ולספר לי סיפורים. אחד מהאהובים עליה היה כשאיבדתי את החיבוק שלי. אחד מחברות הילדות שלה מניו יורק, שנקראה הלן הקטנה (כי הייתה רזה יותר מאמי, וזה היה קשה מאוד), באה לבקר כהייתי בן שלוש. היא קיבלה חיבוקים מכולם, אבל כשהגיע תורי, התביישתי לחבק זרה. היא הוסיפה בחיבה "איפה החיבוק שלי?". עיניי גדלו ואמרתי לה "איבדתי אותו". כל השבוע שהייתה שם, העמדתי פנים שחיפשתי אותו. למזלה מצאתי אותו ביומה האחרון אצלנו. למרות שניסיתי לעודד אותה, הבנתי שאמי ממש מודאגת. היא אמרה לי לבסוף שקראה טיוטה של ספר של דיאנה שיצא בקרוב. דיאנה גרמה לסטו לכתוב הקדשה בלי שיקרא את הספר. אמי דאגה כי ללא ידיעתו של סטו, הוא כתב הקדשה לספר שפגע במשפחתו. היא ניסתה באופן נואש כל כך לעודד את עצמה, וחשבה על האיחוד שיהיה לה עם אחיותיה בקליפורניה. חשבתי לעצמי, דיאנה, מה עשית? בספטמבר, יצאתי לאוסטרליה כדי לקדם סיבוב הופעות עם מישהו בשם אנדרו מקמנוס שהוביל ארגון היאבקות חדש בשם WWA. הוא ביקש ממני לעזור לשים אותם על המפה בכך שאהיה הקומישינר שלהם. נהניתי לעזור לארגונים קטנים מתי שיכולתי, כדרך להחזיר לביזנס שנתן לי כל כך הרבה. זה נתן לי הזדמנות לבקר את אוסטרליה. מעולם לא הייתי שם לפני כן. נהניתי מאוד. זעזוע המוח שלי סופסוף התחיל להיעלם, למרות שעדיין לא יכולתי להרים משקולות או להתאמן. ב-12 בספטמבר, 2001, באוסטרליה, הייתי בטוק שואו בשידור חי עם מנחה בשם רוב ושמחתי בנוגע לריאיון. חזרתי לחדר המלון ופגשתי כמה מהמתאבקים בסיבוב ההופעות במעלית. הם אמרו לי שמישהו הטיס מטוס אל אחד מהמגדלים במרכז הסחר העולמי. כשהלכתי אל חדרי צפיתי באימה, יחד עם שאר העולם, כשהמטוס השני פגע בהם. בהיתי בטלוויזיה כל הלילה בעצב שהשתלב בכאב והצער שכבר היה לי.

אני אהבתי את ניו יורק. היא הייתה טובה אליי. תמיד חשבתי על קו הרקיע של ניו יורק כמו על נערה יפה שמחייכת עליי. עכשיו שיניה נשברו: הם ממש התאכזרו אליה. עדיין היה קשה לי לדמיין צער ואימה מעבר לאואן, ותהיתי מה היה חושב. חשבתי על הבית וכמה שאמי בטח הרוסה אם היא צופה בזה בטלוויזיה. היא וסטו עדיין זכרו את תקרית פרל הארבור, וכמה קטסטרופלית הייתה המלחמה אחר כך, הם נפגשו והתאהבו על חוף בלונג איילנד, ניו יורק. להיות באוסטרליה הפך את הכל למוזר, כאילו שזה לא היה כבר מוזר. הייתי במלבורן עד שהיו טיסות שיכלו להחזיר אותי אל צפון אמריקה. אני זוכר שהלכתי אל האקווריום של מלבורן, שבו ראיתי כרישים ועטלפי מים צפים מעליי במיכלי זכוכית ענקיים. לא יכולתי שלא לחשוב שאם משהו היה קורה לי, עדיין הייתי רוצה שידעו שלא אשנה כלום בחיי. קול בראשי אמר לי להמשיך לחיות ולחיות ולחיות. כשחזרתי לקלגרי, באיחור של שבוע, גיליתי שאמי המסכנה עוקבה בנמל התעופה יום שלם בגלל האבטחה שהודקה, ושמכונת הסוכרת שלה הייתה במזוודה. לפי דעתי, אוסמה בין לאדן גם גרם למותה של אמי. אחרי שחזרה הביתה מותשת, היא נפלה לתרדמת ולא יצאה ממנה. סטו המסכן כל כך הצטער על כך שלא קרא לאמבולנס עבור אמי ברגע שחלתה. אני לא חושב שהתגבר על כך אי פעם. הוא היה חלש מדי כדי להרים את גופה מהרצפה. ספרה של דיאנה יצא באותו הזמן. פסקת הפתיחה תיארה את דייבי מסמם אותה ומבצע בה מעשי סדום. זה הידרדר משם. דיאנה סיפרה סיפורים מגוחכים על איך שהיה תנין היאבקות במרתף, בנוגע לחברות שלה עם אנדרה הענק ועל הכוכבות שלה ב-WWF. היא אפילו לעגה לחברים הקרובים של המשפחה כמו אד וויילן, כשהיא אומרת שלא היה טוב בעבודתו ופגע בסטו. כשדיאנה הגיע לתכניות אירוח לקידום הספר שלה, אפילו מרק בולארד החביב, שאמר שהייתי גיבור קנדי, התייחס אליה בציניות. כשהבנתי כמה דיאנה לא הבינה בנוגע לדרך שבה אנשים הגיבו, ממש הצטערתי בעבורה. לאחר מכן שמעתי שדיאנה הוטעתה בידיי האישה שכתבה את הספר, שהגזימה את הסיפורים של דיאנה. האם הייתי אמור להניח שדיאנה אפילו לא קראה את הספר שלה לפני ששיחררה אותו?

במחלקה לטיפול נמרץ, אחותה הקטנה של אמי, דודתי דיאנה, אמרה לאחותי שלא העריכה כמה מהמשפטים בספר. אחותי ירתה אליה בחזרה "אמי מעולם לא חיבבה אותך!" (הערת המתרגם: ולכן קראה לך על שמה?). בינתיים, במרחק של תשעה מטרים, טיפלו באמי. במשך כמה ימים, הרופאים עשו כל מה שאפשר כדי להחיות אותה. היא סבלה מזונדות בזרועותיה ומכונת הנשמה בגרונה. היא יצאה מזה ממש מספיק כדי לנשום בעצמה, בקושי. חלשה מדי כדי ללכת, היא רק יכלה ללחוץ על ידי. פעם אחת היא הצליחה ללחוש בחולשה "מה שלום קומבס?". ידעתי שהיא שונאת את כל זה, ומקללת את הרופאים ששמרו עליה בחיים. בשלוש וחצי לפנות בוקר ב-4 בנובמבר, 2001, כשסטו החזיק את ידה, היא החליקה ומצאה את השלווה שכל כך הגיעה לה. באותו הרגע שכבתי ער במיטה. אמרתי בקול: "אני מצטער, אמא, שהאור היה כל כך חזק בסוף". הרגשתי בריזה רכה עליי וידעתי שזאת הייתה אמי שנפרדה ממני. רק כמה שבועות לאחר שאד וויילן נתן הספד מרגש בהלוויתה של אמי, גם הוא מת. בינואר 2002, טיי דומי בא עבור משחק והלכנו לבית הארט כדי לבקר את אבי.

טיי היה איש קומפקטי עם ראש שנראה כאילו היה חצוב מגרניט: הוא נחשב לבחור הכי קשוח בהוקי. התקשרתי אל סטו כדי להגיד לו שאנחנו באים, וכשהגענו לשם, הוא חיכה לנו לבדו במקומו בראש שולחן האוכל. טיי היה לבוש בחליפה נחמדה. כשהגענו אליו, סטו הסתכל עליו ואמר "יש לך ראש מעניין עליך". כולנו צחקנו. אם מישהו ראה הרבה ראשים מוזרים, זה היה סטו. כעבור כמה דקות, סטו גרם לטיי להתכופף על השולחן, וניסה להראות לו איך יכול היה למשוך מישהו אחר קרוב, לתקוע את הסנטר שלו בארובת העין שלו ולהפיל אותו לאחור על הקרח. סטו קיפל את טיי עם שיער חתולים על הבגדים שלו. לאחר שעה, הוצאתי את טיי משם. הוא אמר לי אחר כך שהמהלך שסטו הראה לו בטח יעבוד בהוקי, אם ייקח את הסיכון ויבצע אותו. ב-27 בפברואר, קרלו התקשר אליי ורצה שנעשה עסקה: אם אשפוט ברסלמניה 18, וינס יתן לי תמונות לשימוש עבור הספר. זה היה האחרון מבין ניסיונות קבועים להחזיר אותי לתכנית של וינס. זה היה מזעור נזקים: בסוף, אפילו אנשים שעזבו בתנאים הכי גרועים תמיד חזרו לוינס. רציתי הפסקת אש עם וינס, אבל גם רציתי התנצלות פומבית, אחת שקרלו אמר לי שלעולם לא אקבל. חשבתי על אחייני, הארי וטד, ואפילו על TJ ווילסון שכולם חלמו להתאבק מתישהו בגדול (הערת המתרגם: זה אכן קרה... רק שלא הלך להם כמו שצריך, במיוחד לא לטדי). לא רציתי שטינתי מול וינס תסכן את כל מה שחלמו עליו, אבל לא רציתי להיות ברסלמניה בתור שופט. אמרתי לקרלו שכל מה שרציתי היה פגישה עם וינס כדי לנקות את האוויר בינינו.

למחרת היום קרלו וברוס אלן הכניסו אותי לשיחת ועידה וניסו כמיטב יכולתם לגרום לי להאמין שעליי לשפוט ברסלמניה. הם קבעו פגישה בניו יורק לכמה ימים אחר כך, אבל כשרציתי לארוז,קרלו התקשר ואמר לי שאם לא אסכים לרסלמניה שלא אטרח לבוא- רק אבזבז את זמנו ואת זמנו של וינס. שאלתי אותו אם חשב שלשפוט ברסלמניה היה הדבר הנכון שאעשה. הוא חשב שישכנע אותי כשאמר כמה שזה יהיה מדהים בעבורי. עכשיו הבנתי שהיה איש של החברה. סירבתי. ב-18 במאי באותה השנה, מלאך המוות של ההיאבקות לקח את דייבי. הוא היה באינבמיר, קולומביה הבריטית, עם אנדריאה, ומת בשנתו מהתקף לב בגיל 39. אנדריאה הייתה הבחורה של דייבי בסוף, אפילו שהיא וברוס עדיין היו נשואים. היו שתי לוויות עבור דייבי. דיאנה התקשרה כדי לבקש ממני להספיד אותו בזאת שהיא ארגנה והסכמתי, אבל קודם ראיתי את הלוויה של אנדריאה. אנדריאה המסכנה בכתה ממש, ושמחתי שהייתי שם בעבורה. ראיתי כמה מהחבר'ה של סטמפיד, כולל את בן באסארב, שהיה אחד מהחברים הכי קרובים של דייבי, ואשתו החדשה, שגם הייתה מאוד נחמדה. אבל באד ניוז, גרי מורו וגאמה סינג' התחמקו ממני. כולם היו גמורים, וניסו לשמור על עבודתם: אף אחד מהם לא דיבר איתי בכלל. מה עשיתי להם? שאלתי את עצמי, ואז הבנתי- לא התרוששתי. דיאנה תכננה את ההלוויה שלה עבור דייבי ב-29 במאי, באותו היום שה-WWF היו בעיר. וינס, הוגאן ואחרים באו. אלי, שדיברה לפניי, ירתה ארס על אנדריאה המסכנה. בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, דממה מוזרה. בסופו של דבר אחד מהאנשים של בית הקברות פינה אותה משם. ניקיתי את הבלגן והספדתי את דייבי כראוי, מה שגרם להארי ולאחותו הקטנה ג'ורג'יה לחייך עם דמעות בעיניהם. אהבתי את דייבי כמו אח. טעותו הגדולה ביותר הייתה לתת לאנשים רעים להשפיע על ליבו התמים. אמרתי איך זכרתי אותו תמיד בתור הילד הנאה והביישן עם גומות החן הגדולות. אני מצטער, באקס, חשבתי, הייתי צריך להיות שם בשבילך. כשהגעתי לבית הארט לאחר מכן, היו לי הרבה רגשות בתוכי. היה ממש חם במטבח. כששאלתי את אבי איך הרגיש, הוא אמר לי שהיה עייף ולא רצה ללכת למופע של ה-WWF. אבל אז אלי נכנסה, והבנתי מאיך שקפץ את שפתיו שהיא סחבה אותו לשם.אמרתי לאלי "הוא עייף. הוא לא רוצה ללכת. תראי אותו".

היא ירתה שוינס הזמין אותו, כאילו שזה היה חשוב יותר מבריאותו. מיד, התחלנו קרב צעקות, שבו אמרתי שהביכה את כל המשפחה בלוויה של דייבי. "אנחנו אמורים לתת לו כבוד, לא לפגוע!" אמרתי. מיד אחותי ג'ורג'יה וביתה הקטנה של אלי, ג'ני, תמכו בה וכשהתווכחתי איתן, אלי סחבה את סטו במורד המדרגות ויצאה. הרגשתי נורא בנוגע לזה, והבנתי שהמתח של הכל הגיע אליי. הארי, שהיה בגובה מטר תשעים עם גומות החן של דייבי, תפס אותי, והודה לי על המילים שלי בלוויה. סחבתי כעס, יאוש, חרטה וצער כמו שק אבנים כבד. התבקשתי להתלבש כמו הדמות של מרדכי ריכלר, "הנשכן בברדס", ולתת מונולוג מספר הילדים שלו, קובי קובי והנשכן בברדס, בספיישל של CBC שחגג את חייו של ריכלר. ביום חמישי, ה-20 ביוני, הבאתי את ג'ולי איתי למונטריאול עבור התכנית. שמחתי להיות חלק מקאסט שכלל את ריצ'רד דרייפוס, האגדה של הקנדים ממונטריאול ז'אן באליבו וכמה אנשים ידועים בתחום הספרות והבמה, אבל דאגתי לגבי איך שאצליח. עדיין היו לי כאבי ראש ובעיות ריכוז, והמופע הזה היה חי. למדתי את התסריט במשך שבועות.

שמתי מסכת היאבקות שחורה על ראשי. כשהסתכלתי במראה, נראה לי כאילו חייתי את החלום שלי לעבוד מול קהל בתור דמות ההיאבקות המצוירת מילדותי- הקול קול קילר- זה היה מספיק קרוב. למרות תקלה ברגע האחרון עם המיקרופון שלי כשהלכתי לבמה, ביצעתי את התפקיד. בחצי הדרך הורדתי את המסכה שלי וקיבלתי פופ נחמד מהקהל. השתחוויתי, וחיוכי הראה כמה הייתי גאה בעצמי. אולי זעזוע המוח שלי היה מאחוריי. לאחר מכן, קיבלתי טפיחה על השכם מדרייפוס ובאליבו. בסוף הערב, שתיתי ואכלתי עם ג'ולי במונטריאול הישנה. טסתי הביתה ללא דאגות ומוכן ללכת. ההופעה תהיה המהפך שלי. עמדתי לקום על רגליי, להיות שוב אני, להתאמן ולחזור לגופי. אולי סופסוף אוכל להשתחרר ולשחרר את כאבי הראש והלב מחמש השנים האחרונות. כעבור יום אחד, ג'ולי שוב כעסה עליי. ג'ים התקשר אליי כשרכבתי על אופניי והוא הגיע כדי לפגוש אותי. זה היה אחר צהריים חם ביום שבת ועצרנו כדי להרטיב גרונות ולהתעדכן. הייתה לו בטן גדולה עכשיו, וזקן אדום וארוך. שנינו עדיין היינו עצובים ממותו של דייבי. זה היה כאילו חיינו הפכו לתכנית מצוירת, אבל בתכנית הזאת כל הדמויות באמת נהרגו. ג'ים שתה יותר מתמיד ורציתי לחגוג אחרי הנשכן בברדס, אז הבירה ירדה בקלות. זאת הייתה רכיבה ארוכה הביתה, והרגיש טוב להזיע את האלכוהול. אבל איחרתי בשעתיים לארוחת הערב עם ג'ולי, וזה כל מה שהיה צריך כדי לפגוע בהתקדמות שעשינו. ביום שני, ה-24 ביוני, התעוררתי כשאני נחוש לבצע שינויים רציניים. התקשרתי לעורך הדין שלי בנוגע לגירושין, והוא התבדח שהגירושין שלי לקחו הכי הרבה זמן בהיסטוריה של משא ומתן. אמרתי לו שאני רוצה לגמור עם זה מיד. הספיק לי מהמשחקים עם ג'ולי. כשהייתי שם, לא ממש אהבתי איך שברוס אלן תמך בקרלו, ודיבר איתו מאחורי גבי בנוגע לאיך שיוכלו לגרום לי להשתתף ברסלמניה 18 כשהיה אמור לייצג אותי. אז נתתי לברוס פקס בכתב יד שיידע אותו שאינני זקוק לו יותר.

מכיוון שזה היה עוד בוקר יפה ושמשי, החלטתי לרכוב על אופניי אל מכון הכושר. עצרתי בחנות אופניים כדי לראות אם יוכלו לתקן את הקסדה שלי כי אחד מהילדים השתעשע ברצועת הסנטר. לא היה להם החלק לתקן אותה והם הציעו למכור לי קסדה חדשה. החלטתי להסתכן יום אחד. ממש לפני הצהריים פידלתי ליד הנהר. הבנתי שאני צריך להתפנות אז עצרתי ליד שביל האופניים. הלכתי לאט אל כמה עצים כשהצמיג הקדמי שלי נפל לחור מכוסה בדשא וכמעט הפיל אותי. קפצתי משם, אבל האופניים יצאו מאיזון כשהצמיג האחורי פגע בחור. האופניים נפלו, ושלחו אותי נופל לצד. הרמתי את ידיי כדי להגן על עצמי, ואני זוכר שחשבתי שלא רציתי לשבור את משקפי השמש או את הטלפון הנייד בכיס שלי. התגלגלתי על שדה הדשא. המחשבה שחשבתי הייתה שכל מי שצפה בטח היה צוחק. ברגע שראשי פגע באדמה, הצטערתי לשארית חיי שפגעתי בחור הזה. חשבתי שאקום בפנים אדומות ואוריד מעצמי את האבק. טעיתי. שכבתי שם פצוע, מתייסר כמו דג מחוץ למים. ראיתי את נקודות הכסף שוב, אבל רק בעיני השמאלית והן זזו לאותה נקודה. במשך כמה דקות לא הצלחתי לקום. משכתי כמה קוצים כדי לקום על ברכיי ואז קמתי על רגלי הימנית. השתמשתי באופניי עבור תמיכה ועמדתי שם כשאני חושב, מה לעזאזל קרה לי? איש עבר לידי ושאל אותי אם אני בסדר. נפנפתי אותו, אבל כעבור כמה שניות הבנתי שידי השמאלית תלויה לצידי ולא עובדת. תפסתי את ידי השמאלית עם הימנית ושמתי אותה על הכידון, אבל היא נפלה והייתה תלויה שם. עם משקלי על רגלי הימנית, שמתי את חזי על המושב ועם ידי הימנית, הצלחתי איכשהו לחזור עם אופניי אל החור הארור הזה ובהיתי בו, לא מבין מה קרה. לא האמנתי שהחור המזדיין הזה עשה לי את זה! ניסיתי להעביר את ידי השמאלית מעל לאופניים ולהמשיך כי לא רציתי לאחר לחדר הכושר, אבל נפלתי באופן מביך. כששכבתי שם מזיע ומרייר, מריח את הדשא הקצוץ, השמש קפחה עליי כששפיריות ודבורים זמזמו לידי. הצלחתי להגיע לג'ייד בטלפון הנייד שלי, רק כדי לגלות שלשוני ופי לא עובדים כמו שצריך ושבלעתי מילים. לא היה לה מושג על מה דיברתי, אז ג'ייד שמה את ג'ולי בטלפון. הסברתי כמיטב יכולתי מה קרה ושהייתי במרחק קטן מגבעה קטנה שבה ישבנו וקראנו רומנים פעם.

כעבור עשר דקות בערך, ג'ולי ובינס רצו אליי. אמרתי להם שאני בסדר, שרק נפגעתי בראשי. "רק תוציאו אותי מפה!". ג'ולי לא אמרה לי שהאישון של עיני השמאלית היה גדול ושחור. אמרתי להם למשוך אותי על רגליי כדי שנוכל ללכת למכונית, אבל בצעד הראשון שלי כולנו נפלנו. גולש התקשר לאמבולנס בזמן שאחות מטורונטו שבמקרה הלכה שם השפריצה עליי מים קרים ואמרה לי להישאר ער. פרמדיקים שמו אותי על אלונקה. בינס נסעה איתי באמבולנס כשג'ולי נסעה אחריה במכונית. תהיתי מה עשיתי כדי לעצבן את אלוהים. כעבור כמה שעות, בחדר טיפול נמרץ, האחיות ניסו לשכנע אותי שארגיש יותר טוב אם אשתין. כל שעה ובכל שעה, הן אמרו לי שאם לא אשתין בקרוב, לא תהיה להן ברירה אלא לתת לי קתטר. הבטחתי להן שיאלצו להרוג אותי לפני כן. יכולתי לשמוע אותן אומרות את אותו הדבר לאיש מאחורי וילון במיטה לידי. כשהוא אישר להן, צווחותיו נשמעו כאילו הן גדעו לו את הרגל בלי הרדמה. המסכן מת למחרת בבוקר. יש לי זיכרונות מעורפלים של ג'ולי וילדיי מסביבי, ושל בלייד מחזיק את ידי כשהוא דומע ואומר לי "אתה האבא הכי טוב שהיה!". מתישהו, דוקטור ווטסון הגיע ושאל אם אני יכול להזיז את אצבעותיי ובהונותיי. זה לקח את כל הכוח שהיה לי כדי להזיז את קצות אצבעותיי. דוקטור ווטסון הסתכל עליי בתקווה ואמר "זה סימן ממש טוב". לקחו אותי לצנתור, שבו החדירו במורד גרוני צינור בגודל צינור גינה עם מצלמה קרה בגודל כדור גולף. רפלקס ההקאה שלי היה כל כך קיצוני עד שהרדימו אותי. כשהתעוררתי, הם כבר ביצעו עליי MRI, והשתמשו בנוזל שאני יכול לתאר רק בתור משהו שגרם לראשי להרגיש כאילו דלק זורם בעורקיי ומישהו הדליק מצית. אוזניי רתחו כל כך עד שחשבתי שימסו. מעל הכל, בקושי יכולתי לנשום מהכאב בצווארי.

בשלוש בבוקר, דוקטור ווטסון הראה לי תמונות של מוחי. הוא הראה נקודה קטנה בצורת סוכריית גומי על ראשי, ואמר לי שחוויתי שבץ. לא ממש הייתי בטוח מה ההשלכות של שבץ. דוקטור ווטסון הסביר שאף אחד לא יכול היה להבטיח לי כמה אחלים, אבל שאם אהיה בר מזל ואעבוד ממש קשה, אוכל לקבל קצת מהמוביליות שלי בחזרה. אבל הוא אמר לי שלא יוכל לתת לי את תרופת הפלא TPA כיוון שחששו שמוחי מדמם. אם רק ידעו שהשבץ שלי נגרם מקריש דם לפני, ה-TPA היה קורע אותו והייתי יכול לקום וללכת משם. בשעות הקטנות של הבוקר, אחות צעירה ונדיבה גלגלה אותי אל המקלחת. בכיתי כמו תינוק, אסיר תודה שהנערה הזאת ניקתה אותי. עברו שש עשרה שעות מאז שהתפניתי בשביל האופניים, ועם כל המים, השתנתי הרבה זמן.

פרק 47: לחזור חזק

לאחר השבץ שלי, התעוררתי בכל יום וריחמתי על עצמי, אפילו שידעתי שאני בר מזל שאני עדיין חי. הייתי הרוס. לא יכולתי לשרוק יותר אז כשהאחיות טיפלו בי, זמזמתי את "חסד מופלא" בראשי. חיוכי התעקל למטה בצידי השמאלי ונשאר כך, כמו לעג. עיני השמאלית הייתה פקוחה וראייתי הידרדרה. לא יכולתי להפסיק להתפרק מבחינה רגשית. הכל גרם לי לבכות כשהתקשיתי בכל יום לחזור לאיפה שהייתי. זה היה בטח מביך, עד שגיליתי שאי יציבות רגשית הייתה נפוצה למי שחווה שבץ ושכולם שם בכו כל הזמן. נזכרתי באיך ששון מייקלס אמר שאיבד את חיוכו. טוב, אני איבדתי את החיוך שלי, את היכולת לקרוץ, ושותקתי בכל הצד השמאלי של הגוף שלי. בהתחלה, רציתי לבצע קאמבק כמו ההיטמן, אבל לאחר ארבעה ימים שאלתי את דוקטור ווטסון אם עליי להתרגל לרעיון שלא אלך משם באופן פשוט. הוא אמר לי שלא אוכל ללכת לשום מקום הרבה מאוד זמן. אבל עדיין לא הבנתי עם מה אני מתעסק. צפיתי בספיישל של מרדכי ריכלר מבית החולים שלי, וכשראיתי את החיוך הגדול שלי בסוף, כל כך שמח שניצחתי את זעזוע המוח שלי, כשרק שבוע אחר כך חוויתי שבץ, נזכרתי במילותיו של וינס: "החיים לא הוגנים". לא יכולתי להרים קיסם. נחנקתי כל הזמן כי שפתיי ולשוני עבדו בחצי. נאמר לי שהחלק החשוב ביותר בהחלמה שלי יבוא בחצי השנה הראשונה, ושהשלושה הראשונים היו קריטיים. ב-1 ביולי, זוכה מדליית הזהב הקנדי הראשון בהיאבקות, חברי דניאל יגאלי, ומאמנו, דייב מק'קיי, באו לבקר אותי. בדיוק כשהועמסתי לאמבולנס בפארק, דניאל השאיר לי הודעה בטלפון לבוא לסעוד איתו, עם קופי ענאן ועם מנהיגים אפריקניים שהיו בוועידת ה-G8 בקאנאנאסקיס, קרוב לקלגרי. דניאל היה מספיק חביב כדי לגלגל אותי אל המרתף, שבו חניתי בכיסא הגלגלים שלי והקשבתי לבחורה מבוגרת ומתוקה בשם מרים, שגם חוותה שבץ, כשאמרה לי שהיא בטוחה שאנצח את הדבר הזה.

אחי ברוס הגיע לחדרי בלי להודיע עם צוות חדשות מהטלוויזיה. למזלי נחסכה ממני ההשפלה של להיראות במצבי הגרוע כי הייתי בטיפול מחוץ לחדר. לאחר מכן, הכנתי רשימה קצרה של חברים ומשפחה שארצה לראות ונתתי למרסי את המשימה הנוראית של לאכוף את זה: אלו שלא יכלו להיכנס האשימו אותה. היא ארגנה צוות אבטחה שהיה מחוץ לדלתי 24 שעות ביממה, והרגשתי בטוח כשאני ידעתי שאני מוגן. אלי ניסתה להשתמש בסטו כדי לראות אותי, אבל השומר אמר לה שהיא לא ברשימה. אלי גרמה לסטו להאמין שלא רציתי לראות גם אותו ולקחה אותו הביתה. באותו הערב קית' התקשר כדי להגיד לי כמה זה הדאיג את סטו, וזעמתי. אני לא חושב שאלי יכלה לפגוע בי יותר באותו הזמן, ובסטו. כשהיא יודעת כמה הייתי מודאג, ישר על הבוקר מרסי אספה את סטו מבית הארט והביאה אותו כדי לראות אותי. כשגלגלה אותו אל החדר, השתמשתי בכל כוחי כדי לעמוד מכיסא הגלגלים שלי ולצעוד שלושה או ארבעה צעדים לא יציבים אליו כדי ללחוץ את ידו הגדולה והשמנה. הוא חייך כל כך עד שדמעות עמדו בעיניו. יום אחד, אחרי שחזרתי מפיזיותרפיה מתישה, שכבתי במיטתי מוכן לנמנום כשהטלפון שלי צלצל. לא יכולתי להיות יותר מבולבל כששמעתי את קולו של וינס. הוא נתן לי מילות עידוד כשהתנגדתי לרצוני לטרוק את הטלפון. קולי נסדק כשניסיתי להגיד לו שממש רציתי לנקות את העניינים איתו, ושאחד מהדברים הכי חשובים עבורי היו שלא רציתי שהקריירה שלי תימחק. דיברנו על ה-DVD על הקריירה שלי שלא קרה בגלל סרבייבור סירייס ועל הרעיון שאצטרף להיכל התהילה של ה-WWF יום אחד. כשהורדתי את הטלפון לבסוף, פרצתי בבכי כי הבנתי שבאותו הרגע הפלתי את אחד מהסלעים הכבדים ביותר שסחבתי. בכל בוקר, ג'ולי הביאה לי ארוחת בוקר וקפה. היא עזרה לי בדרכים שלעולם לא אשכח. לעולם הייתי מחלים כל כך טוב אלמלא אהבתה ותמיכתה. לאחר שג'ולי הלכה, הלכתי שוב לפיזיותרפיה. כשעברתי את הפציינטים, וכולם לא הפסיקו לבכות, אני הזכרתי לעצמי שהיום אנצח. בוקר אחד, במעלית, לא יכולתי שלא לבהות בילד קטן ונאה בגיל תשע או עשר. הוא היה בכיסא גלגלים, עם גדמים מדממים וחבושים איפה שהיו פעם הרגליים שלו. כשהוא היה עצוב, הוא לבש כובע בייסבול שכיסה את ראשו הקירח. בתוך כמה שניות, נזכרתי בכל הבנות ובכל המקומות שהייתי בהם, איך שהעולם היה שייך לי. היו לי ספיקות בנוגע לכך שהבחור הקטן והמסכן הזה יקבל רישיון נהיגה או יעשה אהבה עם חברתו הראשונה. ירדנו רק כמה קומות והורדתי את הכובע שלי אל עיניי כדי להחביא את דמעותיי. האומץ שהיה בעיניו העצובות גרם לי להצטער על שאי פעם ריחמתי על עצמי. זה העיר משהו בתוכי. לאחר המעלית עם הילד הזה, התפללתי על חיי. חזרתי לאט לאט, פעימת לב אחת כל פעם. זמן להיות הגיבור שתמיד העמדתי פנים שאני. כעבור 11 חודשים הייתי באוסטרליה. זה היה ה-20 במאי, 2003, ויום השנה הרביעי של מותו של אואן היה במרחק של כמה ימים. שמחתי להסתלק מקלגרי כי מאי היה חודש כזה מדכא עבורי. זאת הייתה שנה ארוכה. שלא לדבר על מזג האוויר הידוע לשמצה של קלגרי, שרמז אביב אבל היה קרוב לחורף. הקרה הרטובה שאבה את האנרגיה שלי כי הקשתה את שריריי והיה לי קשה יותר ללכת. זאת הייתה שנה ארוכה.

זהו, חברים. סיימנו. ברט סיים את המסע שלו. עברנו כל כך הרבה זמן איתו ומי היה מאמין שזה יקרה?

ומה עכשיו? האם אתרגם את המוות של WCW או שאקח חופשה? רק הזמן ידע לגלות.