פרק 1: צ"ד נולד מחדש

 הערה קטנה: יש הערות שוליים, למקרה שיש משהו לא מובן.

"כל מכשפה או קוסם שמתחתנים עם מוגל יכולים לצפות לסיכון נורא. הילד שנולד ממיזוג לא טבעי שכזה," אלקטו קארו (1) החוותה בשרביטה אל הלוח, כשהמשפטים הופיעו שם בכתב היד הכבד והמקושקש שלה כשהיא קראה אותם. "יכול לחוות עיוותים גופניים, פיגור, נטיות אנטי-חברתיות קשות, ולעיתים קרובות חוסר מוחלט של יכולות קסומות. בנוסף, כיוון שנקבות מוגלגיות אינן בחירה טובה כדי לשאת ברחמן ילדים קסומים, סיבוכים רציניים עלולים לנבוע מכאלו סוגי הריון, ולעיתים קרובות הם יגרמו למותה של הנקבה. כמו כן, ניסיון בידי מכשפה לשאת ברחמה ילד של זכר מוגל... כן, מר פיניגן?"

שיימוס (2) נעמד, פניו עוטות תמימות מסוקרנת כשהוריד את ידו. "אם כך, גבירתי, המאפיינים האנטי-חברתיים הללו, אז הם הסיבה שאת-יודעת מי כל כך הזוי?"

נוויל הרגיש כאילו הקיבה שלו נפלה בפתאומיות אל רגליו. האם פיניגן יצא מדעתו? הוא התפלל שזה לא היה מאוחר מדי להסתכל על חברו, להזהיר אותו מלהגיד משהו כזה נורא, אבל הנזק נעשה. המילים על הלוח נעלמו בעננת עשן כשפניה של קארו עטו גוון עמוק של אדום.

"בעורקיו של אדון האופל זורם דמו של סלית'רין הגדול בכבודו ובעצמו דרך דורות של משפחות קוסמים חזקות כמו הגונטים והפברלים (3)," היא לחשה כשחרקה בשינייה. "הוא יותר חזק מהדרוש כדי להתמודד עם ההשפעה הנוראית של כל מוגל... אם אתה בוחר להאמין לשמועות מרושעות שהופצו בידי שוטים מעוררי רחמים, טיפשים ואוהבי בוצדמים. אבל אתה ההוכחה הניצחת ששום מכשפה רגילה ופשוטה לא יכולה להתחתן עם זוהמה בלי השלכות!"

להפתעתו של נוויל, שיימוס לא התפרץ בעקבות ההתקפה על אמו, והנהן כאילו התשובה שלה הייתה הגיונית לחלוטין. "אז אם אנחנו לוקחים את הדוגמה של הגונטים שהתחתנו בינם לבין עצמם (4), אפשר לשאול מתי לך ולאמיקוס יהיה ילד?"

כל תלמידי הכיתה השתנקו בחדות, ונוויל הושיט את ידו אל כיסו, כשהוא סוגר את אצבעותיו בחשאי על ידית השרביט שלו. שיימוס הביא על עצמו כל עונש שלא יהיה, לא היה ספק בכך, אבל אם זה יהיה מוגזם מדי, נוויל היה מוכן להציל את החיים של חברו מגריפינדור. המבט על פניה של המורה החדשה לחלוטין רמז שהמצב יגיע לכך.

שיימוס, לעומתה, פשוט עמד בשקט, כשהוא מסתכל עליה עם אותו מבט של סקרנות שלווה על פניו, עד לרגע ששרביטה הופנה אליו. "קרושיו ! (5)" היא צווחה, והקללה פגעה בשיימוס בכזה כוח עד שהוא עף לאחור בכיסאו, כשהוא מתרסק על השולחן שמאחוריו. לבנדר בראון (6) קפצה על רגליה וצרחה כשהוא החליק אל הרצפה, גופו רועד מול רגליה כשהכאב מהקללה עבר בגופו.

בקדמת הכיתה, קארו צפתה בו, שיניה חשופות בניצחון בגלל כאבו של שיימוס. ידו של נוויל התהדקה כל כך על שרביטו עד שציפורניו חתכו בבשר כף ידו, אבל הוא לא זז, והזכיר לעצמו בנחישות שזהו רק היום השני, מוקדם מכדי לנסות משהו פזיז או טיפשי. אם הוא היה מנסה לזוז אל שיימוס, הוא היה מצטרף אליו מיד על הרצפה, חסר אונים תחת הכאב הנוראי מהקללה שזכר טוב מאוד מהלילה בו פגש באוכלי המוות במשרד הקסמים.

אחרי מה שנראה כמו שנים, יד הופיעה על שולחנה של לבנדר, ושיימוס הזקף לאט. הוא רעד, סנטרו היה אדום וחולצתו הייתה ספוגה מדם שהופיע שם כשנשך את שפתו התחתונה, אבל למרות זאת, הוא חייך. "נקודה רגישה, הא?"

לאט לאט, קארו צעדה ברחבי הכיתה, דמותה השפופה ועגולת הכתפיים הולכת במבט תקיף אל התלמיד הגבוה ממנה. כשהגיעה אליו, היא שלחה מבט צורב אל פניו, שמה את קצה שרביטה מתחת לסנטרו והכריחה אותו להסתכל למעלה. "לא אסבול חוסר כבוד מזוהמה אירית בת כלאיים, פיניגן." כשהורידה את שרביטה, היא ירקה גוש גדול של רוק שפגע ישירות בפניו של שיימוס, ואז, בתנועה מהירה, הצביעה עליו שוב בשרביטה.

אולם לפני שהיא שיחררה את הקללה, שרביטו של שיימוס כבר היה בידו, כשיצא מתוך שרוולו בתנועה שנראיתה כמעט קסומה בעצמה. "איונסייג ! (7)" הוא צעק.

קארו התקפלה כאילו הרביצו לה, עינייה הקטנות מתרחבות בכאב, ונוויל השתנק בתדהמה. בשקט, הוא התפלל ששיימוס ירוץ, יברח, ישתק אותה ויסתלק לפני שתגיב על כך. אבל זה היה מאוחר מדי. קארו כבר התאוששה מספיק כדי להצביע בשרביטה על התלמיד הצעיר מגריפינדור, וכל מה שנוויל יכול היה לעשות היה לאחוז חזק בפרוואטי (8), שישבה לידו, ולהחביא את פניה בגלימתו כך שלא תיאלץ לצפות בזה.

OOO

"מה בשם מרלין חשבת לעצמך?!" ג'יני וויזלי דיברה עבור כולם באותו הרגע שעיניו של שיימוס נפקחו בחדר המועדון של גריפינדור, בקושי נראות, חריצים כחולים ולבנים מתחת לשני סימנים נפוחים.

"אאיתי איאיות אואה," המילים לא היו ניתנות לזיהוי דרך השפתיים הסדוקות והמדממות, ונוויל התכופף, והרים קערה קטנה אל פיו של חברו לשכבה.

"הנה, שתה את זה," הוא הסתכל על ג'יני. "תוכל להמתין ולספר לנו מה נכנס בך ברגע שתרגיש טוב יותר".

"אה אה?" נוויל הטה את הקערה, והדיבור נעצר כששיימוס התחיל לשתות את הנוזל הירוק והעכור.

כשהוא מתעלם מהפרצוף שהמטופל עשה בגלל הטעם, נוויל ניגב בעדינות כמה טיפות מסנטרו של שיימוס, ואז מילא את הקערה שוב מתוך קדרה שהייתה על השולחן ליד הספה ששומשה כמיטת בית חולים. "אתה לא במרפאה," הוא הסביר, "כי הקארואים לא נתנו לנו לקחת אותך לשם. אלקטו רצתה שתסבול על מה שעשית. אף אחד מאיתנו לא רצה לנסות עליך קסמי ריפוי כשהיית חסר הכרה, אבל בישלתי תערובת של אזוביון, מרטלפ (9), וכמה דברים אחרים שאמורים לעזור, וג'יני עומדת לתת את הקסמים כדי ש... אוי, אל תסתכל עלי ככה, זה לא שיקויים, זאת תורת הצמחים".

הנפיחות כבר ירדה בחצי, ונוויל שמח לראות שטיפולו כבר כמעט השיב את הפה החבול והמדמם לצורתו המקורית, למרות ששתי השיניים הקדמיות עדיין היו שבורות. כששיימוס דיבר שוב, הוא היה ברור באופן מפתיע: "רציתי להיות כמו הארי. חשבתי שאם מישהו יתנגד לה ישר בהתחלה, אנשים יראו שאפשר לעשות את זה. אתה מבין?"

"מה שראינו, פיניגן, חמור שכמוך, הייתה חלופה מצויינת אם לא נוכל להתקרב לערבה המפליקה יום אחד!" לחייה של פרוואטי האדימו, אבל היא לא יכלה להחביא את ההקלה שבקולה. למשך שעתיים נוראיות זה נראה כאילו שיימוס לא יתעורר מרוב הכאבים שקארו נתנה לו על חוצפתו, אבל עצם העובדה שחזר להכרה וכמעט נרפא עשתה פלאים לכולם.

נוויל הנהן אל ג'יני. "תוכלי לנסות כשאני אוסיף עוד קצת תמיסת דודאים (8), אני חושב".

הילדה הצעירה הרימה את שרביטה, ושיימוס נשען בכאב על הר הכריות שהיה מתחתיו. "רק רגע..."

"תשב בשקט." קולה של ג'יני היה קר וענייני, קול שנוויל ידע, אפילו בלי לבלות יותר מכמה רגעים עם גברת וויזלי, שהיא למדה מאמה. "אתה באמת חושב שיכולתי לחיות בבית עם שישה אחים כל חיי ולא ללמוד דבר אחד או שניים על קסמי ריפוי? אם היינו צריכים לקחת את פרד וג'ורג' לקדוש מנגו בכל פעם שהם פוצצו את עצמם, היינו ברחוב".

בחוסר רצון, שיימוס הפסיק לזוז, וג'יני שמה את קצה שרביטה על השיניים השבורות. "אפיסקי דנטאטה (10)!" עם קול "פוף!" קטנטן השיניים גדלו שוב מיד, ושיימוס ניסה להרים יד כדי להרים את פיו, אבל נעצר באמצע, גונח מכאב.

נוויל הרים את ידו מהקדרה שבה הרתיח בזהירות את תמצית הדודאים, טיפה בכל פעם, כשהוא מרשה לחושיו לגלות לו מתי המרקם היה נכון. "יש לך יד שבורה, כמה צלעות סדוקות, קרסול נקוע, ויותר חבלות מאשר אם כל חובט בבית הספר היה משתמש בך לאימונים. וזה בלי להזכיר את הבליטה בגודל סניץ` שיש לך על הראש העבה שלך, שני פנסים, כמה כוויות מהשרביט ופה שרק מתחיל להיראות שוב אנושי. אני מציע שתשכב לך ותחשוב על זה שהגריפינדורים נוטים להיות אמיצים עד טיפשות, ואז נצטרך לדבר על מה שחשבת עליו ולהחליט קצת החלטות." הסמכותיות הקרירה בקולו הפתיעה אותו, והוא עצר, האדים והסתכל בחזרה אל התערובת הירוקה. "אם זה בסדר עם כולם".

"וואו, נוויל," התלהב קולין קריווי (11). "נשמעת ממש כמו הארי לרגע! זה היה כמו צ"ד שוב!"

"כן, טוב..." נוויל מילמל, נבוך. "הארי הלך, וכך גם דמבלדור, וכך גם רון והרמיוני ודין וג'סטין (12) ועוד הרבה מצ"ד, ועוד מאה מבית הספר. זה לא כמו כשהיינו צריכים לדאוג בנוגע לאמברידג' והיחידה הקטנה שלה".

"אבל בגלל זה הקמנו את צ"ד מלכתחילה, לא? כי הארי ידע שזה אולי יהיה ככה?" פרוואטי שאלה, ונוויל תהה למה נראה לו שכולם הסתכלו עליו, אפילו ג'יני, שנראתה לו יורשת טבעית הרבה יותר למנהיגות בגריפינדור.

"זה נכון," הוא הסכים באיטיות. כשהוא מסופק מהתערובת, הוא מזג עוד קצת לקערה והתחיל להזליף אותה על פצעיו של שיימוס, כשהוא משתמש בכך כתירוץ להתחמק ממבטם של כולם כשדיבר. "אבל אני חושב שזה גרוע יותר ממה שהארי אי פעם חשב שיהיה. כלומר, דמבלדור מת, סנייפ אחראי על בית הספר, אוכלי המוות מלמדים שיעורים, המשרד נשלט בידי אתם-יודעים-מי... אני לא חושב שמישהו היה חושב שזה יקרה כל כך מהר וכל כך בגדול אפילו לפני חצי שנה".

ג'יני הביטה בו מאיפה שהשתמשה בשרביטה על הקרסול הנקוע. "אתה לא מציע שפשוט נוותר?"

"או שניתן לעצמנו להיות שקי איגרוף כמו מר פיניגן המבריק, אני מקווה," הוסיפה לבנדר.

"אני לא יודע מה אני מציע," נוויל הודה. אז הוא הסתכל על שיימוס, ומחשבה עלתה במוחו. "רציתי לשאול אותך, מה הייתה הקללה ההיא שהשתמשת בה על קארו? לא זיהיתי אותה. זה משהו שהארי לימד אותך בעצמו?"

שיימוס האדים, והוסיף גוון ורדרד לפניו הצבעוניים. "לא, זה אפילו לא מאושר (13), לא הייתי צריך לעשות את זה".

עיניו של קולין התרחבו. "אז זה כמו הקללות הבלתי-ניתנות-למחילה?"

"ממש לא!" שיימוס התחיל להניד את ראשו, ואז הפסיק ועצם את עיניו בכאב, גונח קצת לפני שדיבר שוב. "זה אחד מהישנים של סבתא שלי- זה בגאלית. כל הכישופים שאושרו בידי משרד הקסמים הם מלטינית נחמדה, טובה ומכובדת, אתם יודעים, אבל לקלטים היו קסמים משלהם, אפילו אם העיפו אותם. הרוב נעלם עכשיו, אבל חלק מהזקנים עדיין זוכרים קצת פה ושם, הרוב קללות ולחשים וקסמים של מכשפות, אתם יודעים, כדי לנבא את המין של התינוק וכאלה".

פרוואטי נראיתה לפתע מרותקת, הזדקפה מאוד וזרקה את שיערה השחור והכבד לאחור. "סבא שלי היה פאקיר בבומביי, הוא פעם אמר לנו שיש הרבה מאוד סוגי קסמים שלא נלמד בהוגוורטס- הוא ניסה לשלוח אותנו להודו כדי ללמוד- אבל כשההורים שלנו התנגדו, הוא לימד אותנו כמה קסמים. פדמה יכולה אפילו לשלוט בנחשים".

ג'יני השתנקה. "היא למדה לחשננית?"

"לא, היא לא יכולה לדבר איתם, רק לגרום להם לעשות מה שהיא רוצה".

"נהדר!" חייך שיימוס. "תגידי לה לגרום לגדולה של את-יודעת-מי לאכול אותו".

פרוואטי נתנה בו מבט מיואש. "זה היה יכול להיות נחמד, אבל אלו רק הקטנים- הרגילים- כמו קוברות וצפעונים. ואני מכירה כמה קסמים צרפתיים מאחד מהבנים מבובאטון".

כשהיא מתלהבת, לבנדר רכנה מעל גב הספה. "אנתוני גולדשטיין (14) בא ממשפחה של קוסמים שהם צאצאים של המלומדים האיסיים, אני מתערבת איתם שהוא מכיר כמה דברים בעברית. ויין (15) תמיד משוויצה שהמשפחה שלה הם בני הרומה- צוענים- והמשפחה של ארני (16) הייתה כל כך מעורבת במלחמות השבטים בסקוטלנד עד שהם לא היו בהוגוורטס עד לפני מאה וחמישים שנים, אז אולי יש לו משהו כמו של פיניגן, קסם גאלי עתיק".

"אלו קסמים סקוטיים, לא גאליים. אנחנו לא אותו הדבר, וכיסחנו את סקוטלנד בקווידיץ' בשנה שעברה." שיימוס אמר בהגנתיות.

נוויל וג'יני בהו אחד בשנייה, המומים מההתפרצות הפתאומית הזאת של ידע בקסמים אקזוטיים, ואז ג`יני ציחקקה. "אני לא יודעת בנוגע אליך, נוויל, אבל אני מרגישה כל כך פשוטה פתאום".

הוא לא יכול היה שלא לחייך בחזרה. "כן, כלומר, המשפחה שלי הייתה רק, את יודעת, קוסמים. קוסמים בריטים ישנים ורגילים. התחפצי בכוס תה, יקירה?" הוא הוריד את הקערה ונופף בשרביטו, כשהוא מזמן ספל תה ריק מהקצה השני של החדר והרים אותו כלפיה בתנועה מוגזמת, עם זרת זקופה.

ג'יני קדה בפניו, וחיקתה מבטא מתנשא מיושן שכולם זיהו מיד כחיקוי מדויק עד להכאיב של ההגייה המוטעמת של דראקו מאלפוי. "בוודאי, יקירי!"

כולם צחקו. זה הרגיש טוב, פרץ חמים של שמחה ואחווה באמצע האפלה שסגרה על כולם, ונוויל ויתר לה, כשהוא שואג מצחוק עם כולם עד שצד גופו כאב ודמעות זלגו על פניו. זה נראה כמו נצח נפלא לפני שהצחוק נעלם, והוא ניגב את לחייו בגב ידו הרועדת. האחרים מסביבו עדיין זרחו, והוא לא רצה להחזיר אותם לאדמה, אבל המצב שהיו בו היה ברור כמו הפצעים הצהובים והירוקים על פניו הנפוחים של שיימוס.

"באמת," התנשף נוויל. "אבל זה טוב. כלומר, קארו לא ידעה מה פגע בה, נכון? היא לא יכלה לחסום את זה אפילו אם הייתה מנסה. ואוכלי המוות מכירים את כל הקסמים הרגילים. לא משנה כמה נתאמן, פרוטגו ושתק ואימפדימנטה (17) לא יספיקו לבד מול מכשפים אפלים בוגרים. אתם זוכרים מה סנייפ אמר על אומנויות האופל. הן לא צפויות. גם אנחנו נצטרך להיות".

שיימוס הזעיף פנים. "חשבתי שלא רצית שאחזיר להם?"

נוויל הניד בראשו. "לא ככה. אנחנו חייבים לחשוב יותר כמו האחים שלך, ג'יני. כמו התאומים. שובבים וקצת מרדנים. נחטוף כמה מכות, ניענש, בטח; אבל שיימוס לקח את זה רחוק מדי. הוא כמעט נהרג ביום השני של השנה על שום דבר. לחטוף קצת זה בסדר, אבל לא משהו רציני אלא אם כן המצב דורש את זה." הוא בקושי האמין שהמילים יצאו מפיו, והוא מיהר להמשיך, מתוך פחד לאבד את האומץ. "נמשיך עם צ"ד, אבל רק מספיק כדי לעצבן אותם ולשמור על התקוות של התלמידים האחרים. שום דבר גדול מדי עד שיגיע הזמן".

"למה אתה מתכוון, עד שיגיע הזמן?" שאלה פרוואטי.

"טוב, עד שנהיה חייבים. כולנו יודעים מה מגיע אלינו." הוא חשב שהם כבר הבינו מאז שהארי והשאר לא חזרו לבית הספר, אבל כשראה את הבעות הפנים סביבו, הפציעה על נוויל ההבנה הנוראה והאיטית שאולי הוא לבדו הבין מה עמד מולם. "קדימה..." הוא אמר בתחינה. "ג'יני, שיימוס, אתם לא הבנתם כבר?"

"כנראה שלא," אמרה לבנדר.

נוויל נשם עמוק וליקק את שפתיו, לא מרגיש בנוח עם אור הזרקורים שהופנה אליו. בחוסר רצון, הוא הרים את ידו, והרים ארבע אצבעות. "כפי שאני רואה את זה, יכולים לקרות רק ארבעה דברים שונים. אפשרות אחת, כולנו נהפוך לחסידים קטנים וטובים של אתם-יודעים-מי." הוא הוריד אצבע אחת. "אני לא רואה את עצמי עושה את זה. אפילו אם אוכל לחיות עם עצמי, סבתא תהרוג אותי".

"גם אני לא, חבר," שיימוס הסכים.

"גם אני," ג'יני הנהנה כשפרוואטי, קולין ולבנדר כולם הביעו הסכמה.

"אפשרות שנייה," נוויל המשיך. "הארי מוצא דרך לעצור את אתם-יודעים-מי ומסיים את כל זה נקי ומהר לפני סוף השנה, כל אוכלי המוות נעצרים, והדברים חוזרים להיות רגילים".

"אני תומך בזה," פלט קולין, וכמה אנשים חייכו והנהנו.

"אבל אני לא מהמר על זה. זה יהיה נהדר- ואני מאמין בכל ליבי שהארי ינצח אותו בסוף- אבל לעשות את זה בשנה אחת רק עם רון והרמיוני נראה קצת קשה." קולין נראה כאילו הוא עמד לטעון שאין כזה דבר בשביל הארי פוטר הגדול, אבל נוויל המשיך, והתעלם ממנו כשהוריד עוד אצבע. "אפשרות שלישית. אנחנו מסיימים ללמוד, ואנחנו כבר לא בטוחים כאן יותר".

"מצטער לקטוע אותך שם," שיימוס התערב. "אבל אני לא מרגיש כל כך בטוח כאן, באופן אישי".

"קורמאק מת. צ'ו ולי מתחבאים. רוג'ר נמצא בקדוש מנגו (18) במצב גרוע יותר ממך, שיימוס, וזה רק מה שבנביא, או מה שהאחים של ג'יני הצליחו להעביר בחדשות מסווגות. עכשיו, הוא חושב שעדיין יש סיכוי לשטוף לנו את המוח בבית הספר, אבל ברגע שנסיים פה, נאבד את הביטחון שבכמות שלנו ואת ההגנה בזה שאנחנו ילדים. הוא לא רוצה שהציבור ישמע על טבח בהוגוורטס, אבל ברגע שנסיים, אנחנו לבד".

הקול של פרוואטי היה שקט. "ומה האפשרות הרביעית?"

הוא הוריד את אצבעו האחרונה. "נילחם. אם הארי יחזור ויצטרך אותנו, נילחם איתו. באופן אישי, אני מאמין בזה- שהוא יוכל לעשות את זה, אבל הוא יזדקק לעזרתנו. זה רק עניין של זמן לפני שיחזור, אבל אין לנו זמן אינסופי, אז ביום האחרון לפני שנגמור את בית הספר, אם לא נשמע עוד מהארי, נילחם. בכל מקרה, נהפוך את זה לקרב. נוריד כל אוכל מוות שנוכל, ובתקווה גם את סנייפ. נשתמש בכל כישוף אקזוטי וטריק מלוכלך שנוכל לחשוב עליו. נגרום להם לשלם על כל מי שנעדר, כל מי שאיימו עליו, כל מי שנהרג. נשווה קצת את הסיכויים עבור הארי והמסדר, וניתן לציבור את הטבח שאתם-יודעים-מי לא רוצה- נגרום לאנשים לכעוס בצורה שאותה הנביא לא יוכל לכסות. עדיין נמות, אבל נמות בתנאים שלנו, ונמות כשאנחנו משיגים משהו, לא כשהורגים אותנו אחד אחד בסמטאות כשמתעלמים מהמוות שלנו".

הייתה דממה ארוכה ונוראית אחרי הנאום שלו, ונוויל בהה ברצפה, לא מסוגל להאמין למה שאמר, אפילו שחשב על כך כמעט שבוע. זה נראה כמו הדבר ההגיוני היחיד לעשות בתוך ראשו, אבל כשאמר זאת, זה נשמע כמו מחווה גדולה ואמיצה, אפילו משהו הירואי. קולין צדק, זה כן נשמע כמו משהו שהארי יגיד, וההשוואה גרמה לנוויל להרגיש לא בנוח.

לבסוף, ג'יני נעמדה, זורקת את רעמת שיערה האדום בהחלטיות. "חיפשתי דרך להתעלות על היציאה של פרד וג`ורג` מכאן," היא אמרה. "אני בפנים".

שיימוס הושיט את ידו השמאלית, כשימינו עדיין על חזהו, ולקח את היד הקטנה והלבנה של ג'יני. "אני לא אנצח בשום תחרות פופולאריות אצל אוכלי המוות בכל מקרה, אז למה לא, לעזאזל? אני איתך".

ידה של פרוואטי הצטרפה לשתיים האחרות. "אני לא יכולה לדבר בשם פדמה, אבל אני בפנים. אני רק מקווה שהגלגול הבא שלי יהיה שקט יותר".

"וגם אני!" קולין הושיט את ידו בהתלהבות שגרמה לנוויל לרעוד.

"מה עוד צריכה לעשות נערה מגריפינדור?" היד של לבנדר הצטרפה אליהם.

לאט, נוויל שם את ידו על שאר הידיים, כשהוא מקווה שאף אחד לא ישים לב כמה היא רעדה. "אני אמרתי את זה, אז כנראה אני לא יכול לחזור בי".

"אני מקווה שלא, נוויל," עיניה החומות של ג'יני הבהיקו באור האש. "אתה המנהיג שלנו".

נוויל הסתכל עליה. "אני-"

"כל מי שבעד שנוויל יחליף את הארי כמנהיג של צ"ד?" קולה של ג`יני נשמע מעל מחאותיו, ונוויל נדהם לראות ראשים מהנהנים מסביבו. היא חייכה, כשהיא מראה את החיוך הלבן המסחרר שהשאיר בנים בכל בית הספר, כולל הילד המפורסם שנשאר בחיים, חסרי אונים לרגליה. "אז קבענו. נדבר עם תלמידי רייבנקלו והפלפאף אחר כך, אבל אני חושבת שעכשיו, צבא דמבלדור חזר".

עיניו של נוויל סקרו את פרצופי חבריו, כשהוא ראה את האמונה בפניהם, והן נחו על כל אחד בתורו. ג'יני הבהירה והנלהבת, בת וויזלי האחרונה שנשארה בהוגוורטס. פרוואטי הקרירה והאקזוטית, עיניה השחורות סומכות עליו. לבנדר הסוערת, חברתה הטובה, עומדת לצידה כמו אחות יותר מתאומתה של פרוואטי, ומוכנה לוותר על חייה באותה הצורה. קולין, הבעת פניו נחושה ותמימה, קורנת באומץ חסר סוף של תמימותו. שיימוס, עדיין בכאב, עיניו הנפוחות כמעט סגורות אבל עדיין החלטיות.

בצללים המהבהבים של האש שבערה באח, היה אפשר לטעות ולחשוב שפרצופים אחרים מגריפינדור גם היו שם. הרמיוני בעלת העיניים החדות והשיער המקורזל. רון האמיץ, שיערו האדום זוהר לצד אחותו. התאומים, צוחקים מאיזו בדיחה סודית, לי ג'ורדן לידם כמו אחיהם הלא זהה. דין (19), עיניו וחיוכו קורנים מפניו הכהים. והארי. הארי עם צלקת הברק שסימנה אותו כשונה כל כך מהם, שיערו השחור עדיין מזדקר לכל הכיוונים, משקפיו מעל המבט הירוק המהמם שתמיד היה אפשר לסמוך עליו שיוביל אותם.

נוiיל הסתכל על כל מי שהיה שם בגופו וברוחו, כשהנהן. "צבא דמבלדור!"

OOO

"שש-מאות שמונים ואחד, שש-מאות שמונים ושניים, שש-מאות שמונים ושלושה..." נוויל נאנח והזדקף, תפס בכר שלו והרביץ לו בתקווה שיקנה לו צורה נוחה יותר לשינה. לא היה שום דבר שלא היה בסדר איתו, שום בליטות או משהו לא נוח, אבל זה נתן לו תחושה שעשה משהו חוץ מספירת היפוגריפים חסרת תוחלת. באנחה עמוקה, הוא חזר לשכב. "שש-מאות שמונים וארבעה..."

דפיקה קלה נשמעה על דלת חדרי הבנים, ונוויל הזדקף, לקח את שרביטו מהשידה וקם על רגליו כשהסית את הכילות ביד אחת. "מי שם?" הוא לחש.

"ג'יני."

באנחת רווחה שאלו לא סנייפ או האחים קארו שבאו כדי להכריז שידעו מה עשה באותו אחר הצהריים, נוויל יצא מהמיטה וצעד אל הדלת. הוא רק צעד כמה צעדים בחדר השחור משחור לפני שהבוהן שלו נתקלה בפתאומיות במשהו קשה, והוא צעק בחדות. כשהוא נלחם בדחף לצעוק כמה מהקללות הטובות שלמד מדודו, הוא קיפץ במעגל, כשהוא תופס ברגלו עד שהכאב עבר. למה זה כל כך כאב כשהבוהן שלך נפגעה?

כשהוא הוריד את רגלו באיטיות שוב אל הרצפה, הוא הושיט את שרביטו לפניו ומילמל "לומוס !". הקצה נדלק באור כחול מוכר, ונוויל ראה שמה שנתקל בו היה מה שהייתה פעם המיטה שלו. כשהארי, רון ודין לא חזרו, שני הבנים שנותרו בחדר עברו מהמיטות השלישית והחמישית אל הראשונה והשנייה, ונוויל עדיין לא התרגל לשינוי.

כשהוא משתמש באור משרביטו כדי להימנע מעוד מפגשים לא נעימים עם רהיטים, נוויל הגיע אל הדלת ופתח אותה. ג'יני נכנסה פנימה בעננת שיער אדום ופסים כחולים ולבנים, במהירות רבה כל כך עד שבקושי זז מדרכה. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא לחשה.

"מצטער, נפגעתי בבוהן שלי".

היא ישבה ישיבה מזרחית על המיטה הישנה של דין, זרועותיה מקופלות על החזה שלה, וכשנוויל סגר את הדלת והתקדם לעברה, הוא פתאום ראה כמה צעירה וקטנה היא נראתה. שיערה היה קשור בשתי צמות ארוכות שנפלו על כתפיה, והיא כמעט נעלמה בפיג'מה שגולגלה עשר פעמים בזרועותיה וברגליה, אבל עדיין הייתה גדולה עליה בארבע מידות לפחות.

כשהיא עוקבת אחרי עיניו, ג'יני האדימה. כל הוויזלים, הוא ידע, נטו להאדים, והגוון האדום היה ברור אפילו בזוהרו הכחול של השרביט. "זה של רון," היא הסבירה, והייתה נימת מבוכה קלה בקולה. "אני בדרך כלל לא מקבלת דברים מהבנים, אבל הדברים... טוב, ביל התחתן כרגע, ואנחנו לא יודעים עוד כמה אבא או התאומים יוכלו לעבוד, אז- כלומר, זאת רק פיג'מה".

כשהוא יודע עד כמה רון היה רגיש לגבי מצבה הכלכלי של משפחתו, נוויל חייך בזהירות. "זה די חמוד, בעצם. זה נראה כאילו שאלת את זה מהחבר שלך או משהו".

היא נחרה. "אם הייתי עושה את זה, הייתי יכולה לחסוך לעצמי שלושה סנטימטרים".

נוויל לא יכול היה שלא לחייך כשטיפס למיטה לצידה. "לא באת לכאן בשלוש לפנות בוקר כדי להראות לי את הפיג'מה של רון".

ג`יני השפילה מבט, עצבנית. "זה טיפשי".

הוא משך בכתפיו. "בכל מקרה הייתי ער. לא יכולתי לישון".

"היה לי סיוט," היא הודתה. "חלמתי שפישלתי עם שיימוס, וה... הידיים-והרגליים-שלו-נפלו-והוא-כעס-עלי-בגלל-זה." החלק האחרון יצא בלחישה אחת מושפלת, והיא כיסתה את פניה עם שתי ידיה. "אוי, זה נשמע כל כך מגוחך עכשיו כשבאתי כל הדרך לכאן!"

נוויל הניד בראשו. "לא, זה לא. את פשוט מודאגת לגביו. פרוואטי ולבנדר גם באו לבדוק אותו. כולנו דואגים לגביו. הוא חטף כהוגן, ואנחנו לא בדיוק מרפאים מורשים".

היא הנהנה בתודה, כשהיא לא טורחת להסתיר את מבטה אל המיטה הרחוקה, בה שיימוס שכב מכורבל מתחת לשמיכה. "הוא ישן טוב?"

"רומילדה נתנה לו שיקוי שינה ממש טוב- היא ממש טובה עם שיקויים. הוא לא התעורר מאז שנתנו לו אותו, אבל הוא עדיין נושם והכל בסדר. מנוחה זה מה שהוא צריך. את יכולה לבדוק אותו בעצמך אם תרצי".

"לא, זה בסדר. כל עוד אתה בטוח שכל הידיים והרגליים שלו עדיין מחוברות".

"כמו שהן היו כשקארו גמרה איתו." חייך נוויל.

כשהיא מהנהנת, ג'יני מתחה את רגליה והתחילה לקום. "כדאי שאחזור לחדר של הבנות. מצטערת שהטרדתי אותך".

"חכי!" הוא הושיט את ידו והיא עצרה, כשהיא מסתכלת עליו בסקרנות. הוא זע באי נוחות, כשפתאום לא היה בטוח שרצה להגיד את מה שגרם לו להישאר ער. "רק... לא משנה".

"מה, נוויל?" היא שוב התיישבה, רגליה תלויות מעל קצה המיטה כשרכנה לעברו, והניחה את ראשה על ידיה. ידיה ורגליה נעלמו בתוך הפיג`מה, והיא נראיתה קטנה יותר מאי פעם. נוויל הרגיש את תחושת האשמה עולה לרמה שכמעט חנקה אותו. למרות התלהבותה, היא עדיין הייתה אחותו הקטנה של רון, והוא הסכים, בעצם, להרוג אותה היום. לא הייתה לו הזכות. לא הייתה לו הזכות הזאת כלפי אף אחד מהם.

"רק... מה שקרה קודם. חשבתי על זה. אתם עושים טעות. טעות גדולה." הוא הסתכל עליה בתחינה. "רק בגלל שאני הייתי הראשון שאמר משהו, זה לא אומר ש- הייתם מגלים את זה לבד, אני יודע את זה. זה לא הופך אותי למנהיג. אני לא יכול להיות המנהיג. אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יכול לקחת כזאת אחריות, אני לא טוב מספיק".

ג'יני הסתכלה עליו. "למה לא?"

"בגלל ש..." הוא עצר, והצביע על עצמו כאילו כדי לרמוז שהתשובה ברורה. "את יודעת".

היא הפנתה את ראשו אליו, ונראיתה כאילו היא שקלה את העניין ברצינות לכמה שניות. ואז היא דיברה, קולה קצת ציני. "שמע, אתה גבוה לפחות כמו רון, הקול שלך התחלף, ואני חושבת שאתה מתגלח לעיתים יותר קרובות מהארי, אז אני באמת מבולבלת".

הוא מיצמץ. "מה?"

"טוב, זה אומר שיש לך זוג פועל של מה שיש להם, אז אני לא מבינה למה אתה מסרב להשתמש בהן".

נוויל הסמיק. "ג'יני!"

"אוף, צא מזה!" היא גילגלה את עינייה. "אני הילדה היחידה במשפחה של שבעה אחים! אני יכולתי לדקלם את ההמנון של התותחים מצ`אדלי (20) בשלמותו כשהייתי בת ארבע, אבל קייטי בל (21) הייתה צריכה להסביר לי מתי הייתי צריכה חזייה ולהראות לי איך לשים אותה, אז אל תתנהג כאילו אני איזה פרח קטן ומוגן בנוגע לבנים".

"אני לא... אני מתכוון... רק..." המילים נאבדו לו לגמרי, אבל לא לג'יני.

"אני לא מבינה אותך, נוויל לונגבוטום. הבן אדם היחיד שהכרתי שחושב שהוא גרוע כמוך הוא רון, ואפילו הוא לא כזה גרוע. אתה נראה נחוש להוכיח לכולם שאתה חסר תועלת, ולעזאזל עם כל מי שאומר אחרת. ואל תתחיל עם סבתא שלך, אפילו פרופסור מקגונגל אמרה שהיא צריכה להפסיק..."

"כן, אני יודע," נוויל התפרץ. "להפסיק לנסות לקבל את הנכד שהיא רוצה ולהתחיל להיות גאה בנכד שיש לה (22). זה לא משהו שאומרים למישהי שהילד שלה נהדר, ג'יני. זה משהו שאומרים למישהי שצריכה להסתפק במה שיש לה".

"לא לזה היא התכוונה, ואתה יודע את זה!"

"אבל זה נכון!" הוא נעמד, כשהוא יודע שהוא מתנשא מעליה, אבל נחוש לגרום לה להקשיב למה שנראה לו כמו האמת הברורה. "אני לא חצי מהקוסם שאבא שלי היה. הוא היה הילאי! הוא ו..." נוויל עצר פתאום והסתכל הצידה, מרגיש בחילה פתאומית כשנזכר שג'יני הייתה שם ביום הנורא ההוא בקדוש מנגו (23) וידעה מה קרה להוריו.

רגע ארוך עבר, ואז הוא הרגיש את ידה על זרועו. היא נעמדה גם כן, והמגע שלה היה עדין באופן מפתיע. "מה?" קולה היה עדין, אבל הייתה בו גם נימה עקשנית עמוקה. "נוויל, מה בדיוק קרה להורים שלך? ראיתי את קללת קרושיאטוס, אני יודעת כמה זה נורא, אבל זה לא כזה פשוט, נכון?"

"זאת הייתה אשמתי." נוויל היה המום לשמוע את המילים יוצאות מפיו. הוא מעולם לא אמר אותן בקול רם, לא משנה כמה פעמים חזר עליהן בראשו ובליבו, אבל עכשיו נראה לו כאילו עבר איזה קו בלתי נראה ולא יכול היה לעצור. "הם רצו אותי. אני לא יודע למה, אף אחד לא יודע למה- אבל הם חשבו שאם הם יקחו אותי, הם יוכלו להבין מה הארי עשה כדי לגרום לאת-יודעת-מי להיעלם. אולי הם חשבו שזה היה משהו בילדים של הילאים, או בילדים שנולדו ביולי, או בבני שנה, או... ההורים שלי החביאו אותי בארון. שמו עליו כישוף השתקה ונעלו את הדלת. זה עלה להם בסיכוי שלהם לברוח... הם לא ידעו איפה הוא היה, הם לא ידעו, אבל אם הם אמרו איפה... אם הם רק היו..."

הוא קבר את פניו בידיו ושקע שוב במיטה, מתבייש כשהרגיש דמעות רותחות זולגות בין אצבעותיו כשהוא לא מצליח לעצור. "ארבע עשרה שעות. אלוהים, ג'יני, הם עינו אותם במשך ארבע עשרה שעות! המרפאים... הגוף מגן על עצמו. כל מה שגורם לכזה כאב במשך יותר מכמה דקות... זה אמור להיות פציעה נוראית. פציעות גורמות לאנדרופינים, לשוק, את מתעלפת, את מתה. אדם לא אמור להיות בכזה כאב שהוא כאב טהור כל כך הרבה זמן. המוח לא יכול לשאת את זה! אם הם רק..." יפחה עמוקה כל כך עד שכאבה חנקה את מילותיו. "לא הייתי שווה את זה! הלוואי שידעו שלא הייתי שווה את זה! הם נתנו לעצמם להיות גרועים יותר ממתים בשבילי, ואני כלום לעומתם!"

כל הבושה, כל הכאב, כל האשמה של שש עשרה השנים האחרונות עלו אליו עכשיו, ונוויל לא יכול היה להגיד עוד שום דבר. אפילו לא היה אכפת לו אם ג'יני הייתה שם או לא. ברכיו היו מקופלות אל חזהו והוא עטף אותן בזרועותיו כמו כדור, כאילו רצה להיעלם, למחוק את קיומו. היפחות באו ממקום כל כך עמוק עד שאפילו לא נשמעו, הן היו פשוט התנשפויות שקרעו אותו כשהדמעות זלגו אל ברכי הפיג`מה שלו בגושים גדולים ושחורים.

נוויל התייפח עד שגרונו יבש וחזהו כאב. הוא לא ידע אם עברו דקות, שעות או אפילו ימים, אבל בסוף עיניו הנפוחות התייבשו. רק אז הוא שם לב שמשהו רך וחמים התכרבל ליד גבו, שזרועות הקיפו את כתפיו בחיבוק עדין. מיד הוא הבין מה הוא עשה, והוא הזדקף במהירות, וניער אותה מעליו במבט של מבוכה מבוהלת. "אני... אני כל כך מצטער... אני לא יודע..."

הפנים שלה לא היו מעוותות בגועל או ברחמים כמו שחשב שיהיו. במקום זאת, העיניים החומות הסתכלו עליו בהבעת פנים שכל כך לא ציפה לה עד שלא ידע איך לזהות אותה. היא שוב רכנה לעברו, שמה את ידה הקטנה על כתפו, ואמרה את הדבר האחרון שדמיין שתגיד. "אתה הרבה יותר חזק ממה שחשבתי שאתה".

"מה?" קולו היה צרוד, הוא כמעט גמר אותו.

"חצי מעולם הקוסמים מת על הארי וקורא לו גיבור ומנחם אותו על ההורים שלו. רון יורד על עצמו כל הזמן, אבל הכל בראש שלו, והוא יגלה את זה באחד מהימים האלה, אפילו אם הרמיוני תצטרך לכתוב את זה על משהו כבד ולהרביץ לו איתו. אתה... אתה סחבת את זה כל השנים האלה לבד, וכשזה פגע בך, אנשים פשוט המשיכו לפגוע בך בלי לדעת שזה שם... והבן אדם היחיד שידע את זה הפך את זה ליותר כבד. זה שהצלחת להמשיך זה כבר חזק מספיק, אבל עשית הרבה יותר מזה. זה מדהים." הכבוד בקולה היה כנה לחלוטין, אבל נוויל הניד בראשו בבלבול.

"אני לא. אני מפשל בכל מה שאני מנסה. אני בכלל לא גיבור," הוא מחה.

"ראיתי אותך נלחם ביחידת הפיקוח במשרד של אמברידג`, ובאוכלי המוות במשרד הקסמים, ושוב במגדל. אתה לא רע כמו שאתה חושב שאתה רוב הזמן, אבל כשאתה נלחם..." היא הנידה בראשה באיטיות. "אתה מדהים".

"הארי-"

יד על פיו קטעה אותו, ועכשיו העיניים החומות הללו היו במרחק קטן משלו. "הסתכלתי על שניכם. הארי נלחם באומץ. ככה גם רון, ככה גם הרמיוני - לעזאזל, אנחנו גריפינדורים, כולנו נלחמים באומץ. אבל אתה משהו אחר. מעולם לא ראיתי מישהו במסדר שנלחם עם הכוח והעוצמה שיש לך. זה קצת מפחיד, בכנות".

נוויל משך את ידה מפיו, והסתובב כך שלא יאלץ להביט בה. "זה לא אותו הדבר. אני לא אני כשאני נלחם. זה כאילו משהו קורה," הוא טפח על חזהו. "כאילו משהו מתחיל לצעוק או לשאוג או משהו, והוא מטביע כל דבר אחר ואני מאבד את זה".

ג'יני שוב רכנה מאחוריו, כשהיא נחה על כתפיו ושמה את ידה על החזה שלו, במקום שאליו הצביע. "אני חושבת שהדבר הזה זה אתה, נוויל. זה מי שאתה באמת- קוסם אמיץ וחזק, הבן של שני הילאים מפורסמים וחייל אמיץ בעצמך- ואם אני הייתי לכודה וסגורה כל כך הרבה זמן תחת מטען כזה כבד, בטח גם הייתי מתחילה לצרוח כשהיה לי הסיכוי לצאת".

הוא הניד בראשו, אבל הפעם לא טרח להזיז את ידיה. "את פשוט לא מבינה את זה".

"בסדר." היא זרקה את ראשה לאחור, והניפה את הצמות מאחוריה, ועכשיו שפתיה היו קרובות לאוזנו, ובקולה הייתה תוקפנות כמעט פראית. "בוא נגיד שאתה צודק. שאתה חסר תועלת. כישלון מוחלט כקוסם וכגבר. מה אתה עומד לעשות לגבי זה?"

נוויל לא היה בטוח כיצד לענות לאחר התפנית הזאת, והוא משך בכתפיו, חצי בבלבול, חצי בצייתנות. "אין מה לעשות. ניסיתי במשך שנים".

"לא, אתה לא. רק קיבלת את איך שהדברים היו. יש תקווה להורים שלך?"

השאלה תפסה אותו לא מוכן. "לא. הם אומרים שיש סיכוי קטנטן אם לסטריינג' (24) תמות, אבל זה סיכוי קטן יותר אפילו מהסיכויים שאת-יודעת-מי יחליט להסגיר את עצמו".

"אז הם ויתרו על שפיותם- בעצם, על חייהם- עבורך. מה אתה חושב שהם היו אומרים אם היא הייתה מתה והם היו מתעוררים מחר? 'וואו, בן, אנחנו שמחים כל כך לראות שעינית את עצמך עם המתנה שלנו?' או אולי, 'כמה נוגע ללב לראות שהם שברו את כולנו?' או שאתה חושב שהיה קצת יותר טוב להגיד להם: 'חשבתם שהייתי שווה את כל זה, והאהבה הזאת הייתה שווה יותר ממה שכל אחד אחר יוכל להגיד, וחייתי כל רגע כאילו אתם ראיתם אותי'".

"איך אני אמור לעשות את זה?"

"אם זה לא היה קורה, אם ההורים שלך עדיין היו עצמם, מה הם היו עושים?"

בפעם הראשונה במה שנראה לו כמו נצח, נוויל ידע בדיוק מה להגיד. "הם היו במסדר".

"קצת כמו ההורים שלי, אם ככה?"

הוא הנהן. "כן".

"והם היו גאים לדעת שהובלת את צבא דמבלדור כאן בהוגוורטס, או שהם היו רוצים שתוותר ותגיד שלא היית בטוח אם הילד שלהם טוב מספיק?"

"הם היו רוצים שאוביל את צ"ד," נוויל אמר באיטיות.

קולה היה רך יותר עכשיו, אבל עדיין החלטי. "אז אולי הגיע הזמן להפסיק לחיות בגללם ולהתחיל לחיות עבורם".

הייתה דממה ארוכה בה אף אחד מהם לא זז או אמר מילה, ואז נוויל הרים את ידו והוריד אותה באיטיות ממנו. ג'יני לא מחתה, אבל ישבה על עקביה וצפתה כשהוא חצה את החדר אל מיטתו, ועצר לרגע כדי לבדוק אם שיימוס עדיין ישן בערפול חושים.

בלי להסתכל עליה, הוא הושיט יד אל מתחת לכר שלו והוציא משהו קטן ומרובע, ואז התעסק בשידה שלו, משתמש בשרביטו כדי לחפש מעבר לעטיפות הממתקים הריקות, חתיכות גלילי הקלף, עטי הנוצה העודפים וחבילות הקלפים עד שמצא את מה שחיפש. כשהוא שם את מסגרת התמונה הקטנה על השידה, הוא פתח את התפס בגב המסגרת והוציא את התמונה של עצמו, של דין ושל שיימוס, פניהם צבועות באדום וזהב במסיבת הניצחון לכבוד גביע הקווידיץ' הראשון של גריפינדור. במקומה, הוא הכניס את מה שהוציא מתחת לכר שלו.

זאת הייתה תמונה של משפחה צעירה. קוסם עם האף של נוויל ושיער חום ישר חייך בגאווה לצד מכשפה שיכלה להיות רק אמו, ושהחזיקה תינוק בן חצי שנה בזרועותיה, מדגדגת את בטנו כדי לגרום לו לצחוק בתמונה. לאחר שסידר אותה, הוא הפנה את התמונה אל מיטתו, ואז הרים את מבטו.

"זאת תמונה של ההורים שלי ושלי לפני כן," הוא הסביר, מודע לכך שג'יני לא יכלה לראות את זה.

כשהיא מרימה גבה בסקרנות, ג'יני קפצה מהמיטה והלכה לשם, כשהיא לא טורחת למשוך את מכפלת הפיג'מה שהתגלגלה אל מעל לרגליה. היא בהתה בתמונה הרבה זמן ואז חייכה. "היית חמוד." היא עצרה, גירדה בסנטרה בידה ואז פנתה אליו בקול חמור. "עדיין, עכשיו כשאני מסתכלת עליך... אבל גבוה יותר. ויותר שיער".

חיוך קטן עלה על פניו בגלל המחמאה, והוא הצביע לתמונה. גופו הרגיש מוזר, אפילו זר לו, והוא הבין שעמד שונה עכשיו: גבו ישר, כתפיו לאחור, סנטרו מורם כשהסתכל על עיניה בלי שום רצון מביש להוריד את מבטו. "אני לא אחביא את זה יותר".

"באמת?"

הוא הניד בראשו, ואז הסתכל על התמונה, ובפעם הראשונה לא הרגיש את דקירת האשמה שבדרך כלל פילחה אותו כשראה את הבעות הפנים השמחות והחיות על פניהם. כשדיבר, נוויל שמע קול שהיה עמוק יותר, חזק יותר ממה שהיה לפני כן, קול שהיה מוכר באופן מפתיע מתיעודים ישנים של משפחתו. זה היה קולו של אביו, אבל הוא יצא מפיו.

"אני רוצה שיראו אותי".

OOO

"הכרוב הסיני הנושך, או הברסיקה אורליסיה וארקארניבורוס, כפי שהוא ידוע באופן מדעי, הוא בן משפחת החרדל. למרות זאת, שמו הנפוץ מטעה. למרות שהוא כרוב, ואם יש לכם ספקות בנוגע לנשיכה, אני מציעה שלא תקרבו מדי את אצבעותיכם אליו, הוא בעצם מחצי האי הקוריאני. טבעו החריף במיוחד של הירק המסוים הזה הוביל לפיתוחה של מנה פופולארית באזור, שמנסה לשחזר את הטעם עם פחות סכנה לגנן. בנוסף לשימושיו הקולינריים, שעליהם אני ממליצה במינון נמוך רק לנפשות הרפתקניות במיוחד, הכרוב הנושך הוא מרכיב מרכזי בשיקוי השיקומון (25), שמשומש במקרים של היפותרמיה..."

נוויל הקשיב רק בחצי אוזן להרצאתה של הפרופסור ספראוט. הוא כבר למד את הפרק לפני השיעור, ויכול היה לחזור על המידע בלב עוד לפני שהחלה. תורת הצמחים תמיד היה המקצוע החזק והאהוב עליו, אבל עכשיו אף יותר, כי הוא היה אחד מהשיעורים המעטים שלא נפגעו משינוי ההנהלה בבית הספר. בדרך כלל, לא משנה כמה ידע את החומר,  הוא תמיד הקשיב קשב רב בתקווה לשמוע עוד כמה פניני ידע, אבל היום, הוא חשב על דברים חשובים יותר.

כשהוא מעמיד פנים שהוא כותב סיכום, הוא זע קצת על הספסל, ונגע בחנה אבוט (26) בעדינות בצלעותיה. היא קפצה, ואז הסתכלה עליו במבט שיכול היה לגרום לכל צמח בחממה לנבול. הוא נאנח. הם היו שותפים בשיעור תורת הצמחים מאז השנה הראשונה, אבל מאיזושהי סיבה, היא התעלמה ממנו היום. נוויל היה מוכן לשייך את הקרירות הפתאומית שלה לתנודות האינסופיות במצבי הרוח של הנשים, אבל זאת לא הייתה אפשרות תחת הנסיבות.

הוא שוב נגע בה, והפעם העביר את גלילי הקלף שלו עד שהיו כמעט לפניה. עם משיכה עצבנית באף, היא הסתכלה וראתה את מה שכתב. הכל בסדר?

מבטה היה תשובה יותר ממספקת, והיא שילבה את זרועותיה, כשהיא ממשיכה להסתכל בנחישות על הפרופסור ספראוט, שהדגימה את ההגנה הנחוצה נגד השיניים והכוויות כשקוצרים את העלים. כאילו במקרה, שרביטה השתחרר במעט מידה השמאלית, שפשף את גליל הקלף, והמילים השתנו. ממשיכים מאיפה שהארי הפסיק, נכון?

עיניו של נוויל התרחבו. היא כבר ידעה! הוא ניסה לגלות לה על תחיית צ"ד, אבל כנראה מישהו כבר הקדים אותו. בתערובת של התלהבות ופחד הוא תהה האם החדשות התפשטו בהתלהבות, או שהן דלפו באמצעים פחות מבוקשים. הוא טפח קצת על גליל הקלף. מי סיפר לך?

עיניה לא עזבו את קדמת הכיתה, אבל גבה התיישר עד שהיא ישבה בתנוחה מושלמת כמעט להכאיב. יש לי עוד חברים בגריפינדור חוץ ממך.

לאט לאט, סיבה אפשרית לחוסר שביעות רצונה עלתה בראשו, והוא ניסה לתפוס את עיניה בחיוך מתנצל. אני מתנצל. היית צריכה לשמוע את זה קודם ממני. רציתי לספר לך בעצמי.

אל תטרח. האותיות נראו ממש כהות הפעם, ואז הוא הבין שהן שרפו את גליל הקלף. יותר מכך, הן המשיכו להתפשט, והתחילו לשרוף את הגליל במעגלים אדומים. כשהוא עצר קריאת אזהרה, תפס נוויל משפך מים קרוב וכיבה את האש, וגרם לפרופסור ספראוט לעצור, גבה אחת מורמת מתחת לשיערה האפור הקצר.

"מר לונגבוטום?"

נוויל הרגיש את לחייו מאדימות, והסתכל למטה, מנפנף בשרביטו לעבר העשן השחור והערפילי ומעלים אותו. "אני מצטער, גבירתי, כנראה לא שמתי לב מה עשיתי... חשבתי על יכולות החימום של הכרובים וכל זה".

היא נתנה לו את המבט הסבלני שהכיר כל כך ממורים אחרים, והוא הרגיש גל גדול של שנאה כלפי חנה בגלל שעכשיו קיבל אותו מפרופסור ספראוט, מכל האנשים. "זה בסדר, כלום לא קרה. עכשיו, כפי שאמרתי, מגע עם הכרוב בעור חשוף הוא אסור בתכלית האיסור..."

ברגע שתשומת ליבה חזרה אל הצמח שלפניה, נשען נוויל קרוב לשותפתו. "למה עשית את זה?" הוא לחש בשקט ככל שיכל.

חנה לא הגיבה, אלא שוב הניעה קלות את שרביטה. לרגע, נראה כאילו כלום לא קרה, ואז הוא הרגיש את קדמת הגלימה שלו מתחממת, והבין ברגע אחד של אימה משתקת שמכנסיו עמדו להישרף. בייאוש, כשלא אכפת לו יותר אם מישהו ישים לב, הוא הצביע בשרביטו על עצמו וצעק "פרוטגו !". התחושה הבוערת עצרה מיד, והוא חשב שראה חיוך קטן ונקמן על פניה של חנה כשפרופסור ספראוט שוב הסתובבה.

אבל הפעם, חנה הרימה את ידה לפני שהמורה יכלה לשאול אותו מה קרה. "אני מצטערת, פרופסור," היא אמרה במתיקות נוראית. "זאת אשמתי. אני חושבת שפיתחתי אלרגיה למשהו כאן. השרביט שלי פשוט נדלק מעצמו. אני יכולה לקבל שותף אחר, בבקשה?"

המבט על פניה של הפרופסור ספראוט הבהיר לחלוטין שלא רק שהיא לא האמינה לאף מילה מכך, אלא שהתחילה לפקפק גם בתירוץ הקודם של נוויל. אבל כנראה זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה ראתה שני שותפים לשיעור רבים, והיא פשוט החוותה בידה לעבר מקום ריק על ספסל במרחק כמה שורות. "דין תומאס כבר לא איתנו יותר, העלמה אבוט, אז תוכלי להיות עם מר פיניגן אם תרצי".

"תודה, פרופסור," היא אמרה באותה מתיקות מגעילה, ובלי להסתכל אל נוויל, תפסה את הספר ואת כלי הגינון שלה והלכה ברחבי החממה כדי לשבת ליד שיימוס.

כשהוא מבולבל לחלוטין, נוויל עשה כמיטב יכולתו כדי לתפוס את מבטה בשארית השיעור- וכתוצאה מכך כמעט חנק את הכרוב שלו כששכח לקצוץ את המזון שהאכילו אותו בו, והיה חייב להשתמש בכישוף הסרה ברגע האחרון כדי להציל את הצמח שהפך לסגול- אבל היא התעלמה מניסיונותיו. יותר מכך, היא נראיתה זורחת שלא כהרגלה כלפי שיימוס. למיטב זכרונו של נוויל, היא מעולם לא הייתה יותר ממנומסת כלפיו, אבל הפעם נראה כאילו היא ניסתה בכוח לצחוק מכל המשפטים שלו, להתעניין בשאריות הפצעים שעדיין נשא מאז אמש, ולשבת כל כך קרוב אליו עד שזה נראה כמו נס שמישהו מהם יכול היה לזוז.

כשהשיעור סופסוף נגמר, חנה עזבה את החממה כל כך מהר עד שהוא חשב לרגע שהיא התעתקה, לפני שראה  גלימה צהובה וקוקיות ארוכות נעלמות ליד שיח גדול. "חנה!" הוא צעק. "חכי!"

היא לא הראיתה סימן ששמעה אותו, ונוויל התחיל לרוץ. כשתפס אותה מחוץ לחממה הרחוקה ביותר, הוא היה אדום-פנים ומתנשף, וגם יותר מקצת מעוצבן. היא ניסתה להתחמק, סנטרה מורם גבוה, אבל הוא תפס את המרפק שלה. חנה עצרה, הסתובבה ובהתה בו בזעם רב. "תעזוב אותי, חתיכת..." הפנים שלה התעוותו כאילו לא מצאה מילה רעה מספיק.

נוויל הסתכל לכל הכיוונים, ואז, כשהיה בטוח שאף אחד לא היה בסביבה, הוריד את ראשו קרוב לשלה ודיבר בתקיפות אך בשקט. "תראי, זה לא כאילו אני מוחק את הארי או משהו, אם על זה את כועסת. אף אחד לא עושה את זה. אבל הוא לא כאן עכשיו. אני לא מבין למה את מתנהגת ככה. תמיד היינו חברים. חשבתי שאת תהיי... טוב, גאה בי, אני חושב".

להפתעתו, עיניה של חנה התמלאו פתאום בדמעות. "כנראה אני צריכה להיות, לא? כלומר, זה לא כאילו הארי היה היחיד שחשב... וכנראה... כנראה זה באמת שיפור בשבילך!"

כשהוא מבולבל בגלל הדמעות, אבל שמח שהיא הבינה את חומרת המצב, נוויל הנהן. "בדיוק. אני כל כך שמח שאת מבינה, זה באמת חשוב לי".

באותו הרגע, היא התפרקה לחלוטין ויבבה יבבה גדולה. הוא הסתכל עליה בהלם, קפוא על המקום, עד שבצעקה כמו מפלצת בנשי, היא תפסה גרניום משונן מכוננית קרובה וזרקה אותה ישירות על ראשו. הוא התכופף, והצמח הנושך החמיץ אותו ממש בקושי עד שהרגיש שן משתפשפת באוזנו. "חנה!"

עוד גרניום משונן עף אליו, והפעם, הוא התחבא מאחורי אחד מכדים בוציים שהיו אמורים להכיל את צמח מלכודת השטן (27) מאוחר יותר באותה השנה. "אל תגיד לי 'חנה', יא בן מרביצן!" היא צווחה. "מילא אם היה לך האומץ לספר לי בעצמך, אבל לא, אני חייבת לשמוע את זה מדמלזה (29)!" עציץ של סנרגלוף (30) נשבר במרחק קטן מברכו הימנית. יכולת הדיוק שלה הייתה מטרידה. "הג'ינג'ית הזאת..."- הוא העיף את העציץ הבא בידו- "היא חתיכת..." - הוא התכופף, והפעם, הזרועות הירוקות והמתפתלות פגעו בדיוק איפה שהכתף שלו הייתה לפני רגע- "כלבה!"

ההפתעה עימעמה את שיקול הדעת שלו, ונוויל נעמד, ממצמץ. "מה?"

"אתה וג'יני וויזלי!" העציץ הבא פגע בו ישירות בפנים, ונוויל הפיל את שרביטו כשנפל לאחור, אוחז נואשות בקנוקנות המסריחות שנדחפו אל אפו ופיו, וחנקו אותו. "היא הייתה שם במשך יותר משעה אתמול, טמבל! חשבת שאף אחד לא ישים לב? שאף אחד לא יגיד כלום?!"

 

"אקספליארמוס ! (31)" כשהוא עדיין על האדמה, מנסה לשאוף אוויר למרות הצמח הלוחמני, שתפס בפניו ובצווארו, נוויל שמע שאגת זעם מחנה כשקול אחר צעק את כישוף הפירוק מנשק. הוא זיהה מיד את הקול, אבל לא היה בטוח אם היא הייתה האדם הטוב ביותר או הגרוע ביותר שיכול היה לבוא לעזרתו.

"את!" צעקתה של חנה הייתה רצחנית.

הזרועות חנקו אותו לחלוטין עכשיו. ניסיונותיו להסית אותן ממנו נחלשו בכל רגע, וכשהחשיכה סגרה על מוחו, המחשבה האחרונה שנוויל חשב לעצמו הייתה שלא מפתיע שהמטורפת מבין אוכלי המוות היא בחורה.

 OOO

"נוויל? נוויל? נוויל, תגיד משהו. אני כל כך מצטערת. בבקשה תגיד משהו. נוויל?"

נראה כאילו לקח לצלילים הרבה מאוד זמן להגיד לו משהו מבעד לחשכה המסתחררת, אפילו שהוא היה בטוח שהייתה להם משמעות. לאט לאט, הוא חזר להכרה, והבין שלוש מסקנות ברורות. הראשונה הייתה ש'נוויל' זה שמו. השנייה הייתה שגרונו ואפו מרגישים כאילו צוחצחו בצמר פלדה. והשלישית הייתה שכנראה איבד את הכרתו באירוע הכי מוזר בכל שנותיו בהוגוורטס: שתי מכשפות רבו עליו.

לאט לאט, כשראשו הולם, נוויל פקח את עיניו ועבר לתנוחת ישיבה על הקרקע. חנה וג'יני כרעו לידו, מבטי דאגה על פניהן. הגלימות של שתיהן גם לא נראו במצב טוב, ולג'יני היה פנס נפוח בעין שהתאים לשפה המדממת של חנה. הוא נגע בפניו הבוערות, והרגיש את החבורות שנותרו שם מהתקפת הסנרגלוף. איזו קבוצה פתטית הם היו.

"אוי, נוויל, אני מצטערת." חנה התחילה להושיט את ידה אליו, ואז נעצרה, ידה נעה בחוסר ביטחון במרחק קטן ממנו. "אתה בטח כועס".

"לא." הוא הניד את ראשו, עדיין מנסה לעכל את מה שקרה. "לא כועס. אולי מבולבל, אבל לא כועס".

"טוב," ג'יני אמרה בחביבות. "דמלזה הייתה מאוהבת בדין".

נוויל הסתכל עליה. "תומאס?"

"בדיוק." חנה דיברה כאילו הוא הבין את כל הדבר עכשיו. הוא לא.

למזלו, ג'יני המשיכה. "אבל אני יצאתי איתו, אז היא החליטה שהוא במילא לא שווה את זה, אז היא חזרה למי שהייתה דלוקה עליו במקור, להארי, אבל הוא יצא עם צ'ו, ודמלזה שנאה את צ'ו, אז היא הפסיקה לאהוב את הארי כשהוא היה איתה, אבל אז היא חזרה לרוג'ר, וזה היה בסדר שהיא תאהב שוב את הארי. אז דמלזה ניסתה להתחיל עם הארי, לא שהוא שם לב או משהו כזה, ואני נפרדתי מדין, והיא ניסתה שוב לצאת עם דין, אבל לא היה לו זמן בשבילה כי הוא חזר לנבחרת הקווידיץ' כטובה עבורי, ואז אני התחלתי לצאת עם הארי, ועכשיו אני כבר לא עם הארי, אבל הוא לא פה, וכך גם דין. אז כמובן, כשיצאתי אתמול, היה ברור שהיא תנסה להשתמש בזה כדי לפגוע בשם שלי כמה שתוכל. כלומר, לא ידעתי שהיא ידעה, כי אם הייתי יודעת, הייתי מספרת לך כדי שתדע".

נוויל מצמץ באיטיות. "ברור כשמש. היית-לא היית-היית עם דין, שדמלזה כן-לא-כן אהבה, והיית-לא היית-היית עם הארי, כשהיא גם כן-לא-כן אהבה, אז חנה אבוט כמעט הרגה אותי אחרי שהיא ניסתה לשרוף לי את המכנסיים בשיעור תורת הצמחים. הגיוני לגמרי".

ג'יני הסתכלה עליו באותו מבט שהורה מסתכל על התינוק האהוב אך הסתום שלו. "דמלזה סיפרה לחנה- ולכל בחורה אחרת בבית הספר שיכלה למצוא- שאתה ואני התמזמזנו שעות אתמול, בזמן שכמו שאמרתי לה עכשיו, בעצם טיפלנו בשיימוס ותכננו את הדבר האחר... ודרך אגב, היא הסכימה, והיא תספר לארני ולשאר אחרי ארוחת הערב".

לאט לאט, כמו השמש שמפציעה על בוקר מעורפל, האמת הלכה והתבהרה. "ואת..." -הוא הסתכל על המקום בו חנה ישבה, ונראיתה מובכת לגמרי מעצמה - "רצית להרוג אותי, כי רק אידיוט מושלם ינסה לגנוב את הבחורה של הארי ברגע שהוא הולך, וחשבת שאני חבר יותר טוב מזה".

שתי הבנות החליפו מבט שדיבר בשפה שאותה נוויל לא ידע, ואז חנה הנהנה. "פחות או יותר." הייתה שתיקה, ואז היא הסתובבה לג`יני כאילו שמעולם לא חשבה על להרוג אותה. "הם תמיד כאלה סתומים?"

ג`יני חשבה לרגע על העניין, ואז הנידה בראשה. "לא. זוכרת איך בשנה שעברה רון נראה כאילו להקת ציפורים תקפה אותו?"

"כן."

"טוב, זה באמת מה שקרה, הרמיוני גריינג'ר עשתה את זה ממש אחרי שכל העניין עם לבנדר התחיל, והם לא תמיד כאלה סתומים. אם הם וויזלים, הם גרועים יותר." היא טפחה בצער על כתפה של ההפלפאפית המבוגרת ממנה. "תמיד יש תקווה".

עיניו של נוויל הצטמצמו. "תקווה למה?"

חנה נתנה אנחה גדולה ועמוקה ונעמדה, כשהיא מציעה לו את ידה כדי שיוכל שוב לעמוד. הוא עשה זאת, עדיין קצת מסוחרר, למרות שלא היה בטוח אם זה היה מהחנק או מהשיחה. היא הסתכלה עליו בהבעה שנראיתה כמורכבת מרוב הרגשות שנוויל שמע עליהם וכמה אחרים שלא שמע עליהם, ואז היא דיברה. "תקווה לכל זה, נוויל. תקווה בשבילנו".

הוא הנהן, שמח שסופסוף יש משהו שפשוט יוכל להסכים איתו בלי אי-הבנות. "כן, תמיד יש תקווה".

פעמון צלצל בתוך הטירה, וחנה קפצה. "אני חייבת ללכת, אני אאחר לשיעור תולדות הקסם." ואז היא נעלמה בעננה של גלימה צהובה ושחורה, והוא היה לבד עם ג'יני, שאספה את התיק שלה מאיפה שהוא שיער שהפילה אותו כשהצילה את חייו.

הוא התכופף, הרים עט נוצה והושיט לה אותו. "תודה לך, דרך אגב".

"אין בעיה. בכל מקרה זאת הייתה אשמתי." היא חייכה בצער, וסידרה את שיערה. "אבל כנראה שהפלפאף יודעים עכשיו, ופרוואטי סיפרה לאחותה הבוקר, אז גם רייבנקלו".

נוויל הרים את תיקו ותלה אותו מעל כתפו כשהם התחילו לחזור במעלה השביל שהוביל לבית הספר. "אם לכולם יש עדיין את המטבעות שלהם, אני אפרסם את זה ברגע שהכל יהיה מוכן".

היא הנהנה, ופנתה בשביל שהוביל לבקתה של האגריד, בו היה אפשר לראות תלמידי שנה שישית אחרים נאספים לשיעור טיפול בחיות פלא. "בסדר, אני אשמור את המטבע במקום שארגיש אותה".

"נהדר. אה, ועוד דבר אחד..." הוא קרא אחריה, והיא נעצרה. "תזכרי שמתי שזה קורה, תזכירי לי לוודא שלחנה יש משהו לזרוק. הילדה לא מחמיצה אף פעם".

ג`יני חייכה אליו חיוך קטן ומוזר. "טוב..." היא אמרה, "רוב הזמן לא."

הערות שוליים:

(1) אלקטו קארו- אוכלת מוות, מונתה להיות מורה ללימודי מוגלגים בספר השביעי. אחיה, אמיקוס קארו, מונה להיות המורה לאומנויות האופל. הם אחראיים על המשמעת.

(2) שיימוס פיניגן- תלמיד בשכבה של הארי, אירי שאביו היה מוגל. היחיד חוץ מנוויל שנשאר שם (רון והארי בורחים, דין תומאס לא בטוח שהוא לא יליד מוגלגים ובורח גם הוא).

(3) הייחוס של וולדמורט- הוא, כמובן, צאצא של סלאזאר סלית'רין (ולכן שולט בבסיליסק), ומשפחת גונט (המשפחה של אמא שלו) היא הצאצאית האחרונה של סלית'רין. משפחת פברל היא המשפחה שיצרה את אוצרות המוות, ולטענת ואנדרולו גונט (סבא של וולדמורט), הם צאצאים שלה (הייתה להם הטבעת עם אבן האוב).

(4) משפחות טהורות דם רבות החליטו, כדי לשמור על טוהר הדם שלהן, להתחתן בינן לבין עצמן. הגונטים היו ידועים בזה, וזה גרם- באופן מוזר- לאותם הדברים שקארו אומרת בנוגע לילדים מעורבים (פיגור, אלימות וכו', ראו ערך מורפין גונט, דוד של וולדמורט).

(5) קרושיו- אחת משלוש הקללות הבלתי-ניתנות-למחילה, קללה שגורמת לכאב.

(6) לבנדר בראון- תלמידה בשכבה של הארי. הייתה חברה של רון בשנה השישית.

(7) איונסייג- "תקיפה" באירית.

(8) פרוואטי פאטיל- תלמידה בשכבה של הארי. הודית, עם אחות תאומה בשם פדמה.

(9) אזוביון, מרטלפ, דודאים- צמחי מרפא. אזוביון מצמיח עור מחדש (ספר שביעי), ומשושי מרטלפ מרגיעים כאב (ספר חמישי). דודאים מרפאים אדם מאובן (ספר שני).

(10) אפיסקי דנטאטה- אפיסקי זה כישוף שמרפא עצמות (ספר שישי), לכן זה כישוף שמרפא שיניים.

(11) קולין קריווי- תלמיד בשכבה של ג'יני (שנה מתחת להארי). מעריץ גדול של הארי. בעל אח קטן ממנו בשנתיים (שנה רביעית) בשם דניס.

(12) ג'סטין פינץ'-פלצ'לי- תלמיד בשכבה של הארי. יליד מוגלגים מהפלפאף.

(13) בספר השישי, הרמיוני טוענת שמשרד הקסמים מאשר כל קסם.

(14) אנתוני גולדשטיין- תלמיד בשכבה של הארי מרייבנקלו. יהודי.

(15) רומילדה ויין- תלמידת גריפינדור, שברגע זה נמצאת בשנה החמישית שלה. מנהיגה את המעריצות של הארי.

(16) ארני מקמילן- תלמיד בשכבה של הארי מהפלפאף. שמנמן ונוטה לדבר בשפה גבוהה.

(17) לחשים. פרוטגו- כישוף המגן. שתק- משתק. אימפדימנטה- קללת המכשול, מקפיא מה שבא אליו.

(18) תלמידים. קורמק מקלאגן- תלמיד גדול מהארי בשנה, היה שומר בגריפינדור בספר השישי (לא מסופר שהוא מת, אבל הסופר אומר שכן). לי ג'ורדן- גדול מהארי בשנתיים, חבר של התאומים. היה שדרן קווידיץ', וכרגע שדרן של תכנית הרדיו המחתרתית "מבט לפוטר". צ'ו צ'אנג- תלמידת רייבנקלו, גדולה מהארי בשנה, הייתה חברה שלו בספר החמישי (לא אומרים בספר שהיא בורחת). רוג'ר דיוויס- גדול מהארי בשנתיים, היה הקפטן של קבוצת הקווידיץ' של רייבנקלו (לא מסופר עליו כלום אחרי הספר החמישי).

(19) דין תומאס- תלמיד בשכבה של הארי מגריפינדור. לא יודע אם אבא שלו היה קוסם, ובגלל שיש לו אימא מוגלגית בורח עם גובלינים ונמלטים נוספים. חבר של שיימוס.

(20) התותחים מצ'אדלי- קבוצת הקווידיץ' האהובה על רון. זכו בגביע בפעם האחרונה ב-1892. הם שינו את המוטו שלהם מ"אנחנו נכבוש" ל"בואו פשוט נחזיק אצבעות ונקווה לטוב" לאחר כישלון ב-1972. ב-1997 הם סיימו אחרונים.

(21) קייטי בל- תלמידה בשכבה מעל הארי. שיחקה איתו קווידיץ'.

(22) פרופסור מקגונגל אמרה לה את זה בספר השישי.

(23) בספר החמישי, חג מולד במחלקה הסגורה.

(24) לסטריינג'- משפחת קוסמים ותיקה, אפילו העמידה שר קסמים בעבר. יש שני אחים- רבסטאן ורודולפוס, ואשתו של רודולפוס היא בלטריקס. הם עינו את ההורים של נוויל עם ברטי קראוץ' הבן. כאן מדובר על בלטריקס, שהיא אוכלת מוות בכירה במיוחד.

(25) שיקוי שיקומון- שיקוי מחמם שבדרך כלל מרפא הצטננות.

(26) חנה אבוט- תלמידה בשכבה של הארי מהפלפאף. לעתיד אשתו של נוויל (אמרה ג'יי קיי רולינג).

(27) מלכודת השטן- צמח שתופס כל מי שהוא לוכד וחונק אותו. הופיע בספר הראשון.

(28) דמלזה רובינס- תלמידה בשכבה של ג'יני (שנה מתחת להארי), הייתה רודפת בגריפינדור.

(29) תרמילי סנרגלוף- מופיע בספר השישי. צמח שנלחם מולך ופוגע בך.

(30) אקספליארמוס- כישוף הפירוק מנשק.