פרק 2: לגדול

הם היו רבים יותר ממה שציפה. נוויל חישב את המספרים שנשארו מצ"ד המקורי, והמספרים הדאיגו אותו. רק שנים-עשר תלמידים מהשלושים המקוריים עדיין היו בבית הספר- מספיק לקטטה, פחות לקרב- אבל כשהסתכל ברחבי חדר הנחיצות, כמות גדולה פי שלושה מזה של פרצופים הסתכלה עליו. הוא קיווה שהמספרים יגדלו קצת, אבל זה היה מגוחך.

 

הוא זע במקומו בעצבנות, אוחז בהערות שלו בגלילי הקלף כאילו הם יגנו עליו ממבט של כל כך הרבה זוגות עיניים. "טוב..." קולו נשבר, והוא כחכח בגרונו, כשהוא מרגיש את הסומק עולה בפניו מרוב מבוכה. "אה... זה... יש הרבה מכם. באמת חשבתי... אה... שאלו יהיו רק... כמה מאיתנו." נפלא. פשוט נפלא. דרך טובה לגרום להם לבטוח במפקד שבחרו!

 

רומילדה ויין זרקה את ראשה לאחור, ומשכה את שיערה השחור והמבריק מעיניה ביד אחת. "לא אכפת לך שיהיו עוד כמה שרביטים בצד שלך, נכון?"

 

"לא! זה פשוט... לא מה שציפיתי." הוא הסתכל שוב בחדר, והבין שאפילו לא הכיר את רוב האנשים שם. "אני מניח... שכדאי שנתחיל עם ספירה או קריאת שמות או סבב היכרות או משהו. זה מה שהארי עשה בפעם שעברה."

 

מיד, האוויר רטט, ועט נוצה הופיע על השולחן בקדמת החדר, יושב בנוחות בתוך קסת דיו טרי לצד גליל קלף ארוך. נוויל החווה בידו אליו. "כולם זוכרים שהרמיוני קיללה את הקלף בפעם שעברה (1). אני לא עומד לעשות את זה." עכשיו כשחזר לנקודות שהתכונן אליהן בפתקים שלו, הוא נהיה יותר בטוח בעצמו, והמילים זרמו בקלות רבה יותר. "למריאטה הגיע להסתובב עם מה שהיא עשתה במשך שנה אחרי שהסגירה אותנו, אבל אם מישהו יעשה משהו כזה הפעם, טוב, לא נצטרך לדאוג שישעו אותנו. אני לא חושב שאני מגזים אם אומר שניהרג או במקרה הטוב נישלח לאזקבאן, שלא לדבר על מה שיעשו למשפחות שלנו, ובאופן אישי, אני חושב שאם זה יהיה על המצפון שלנו זה יהיה יותר גרוע מכל מה שיהיה על הפנים שלנו."

 

בשורה הקדמית, מייקל קורנר (2) שילב את זרועותיו וחייך. "זה מאוד רגיש מצדך, חבר, אבל אני אהיה הראשון שאגיד שאני לא סומך על אף אחד כאן שהוא קצת צהוב (3)." ארני כחכח בגרונו בחשיבות לשמע הדברים הללו, ומייקל הסתכל עליו במבט נרגז. "אוי, באמת, ארני, זה לא היה נגדכם. זאת הייתה אחת משלנו בפעם שעברה, אתה יודע!"

 

ג'יני עמדה, פניה היפות קשות באופן מפתיע מרוב נחישות. "אני חושבת שכדאי שנסמוך אחד על השני. נוויל צודק, הסיכון גבוה מדי כדי שמישהו ילשין על חברים שלו. זה יהיה..."

 

"לא. יש משהו בדבריו של מייקל." נוויל הופתע לשמוע את הביטחון בקולו כשהוא קטע אותה. "ולא גמרתי. אני מסכים איתו לגמרי. אם חברות הייתה מספיקה, להארי עדיין היו הורים (4)."

 

נראה כאילו המילים הדהדו ברחבי החדר שהחריש מרוב דממה, ונוויל שוב כחכח בגרונו.

 

"כולכם קראתם על פיטר פטיגרו אחרי ה... אתם יודעים, כל העניין במשרד הקסמים. הוא בגד בג'יימס ובלילי פוטר, אפילו שידע שזה יהרוג אותם, ביחד עם הארי. אם מישהו יכול לבגוד בחברו הכי טוב ובכל משפחתו, אפילו בתינוק חסר אונים, אנחנו לא יכולים להגיד שזה לא יקרה לנו. אבל אנחנו לא יכולים לצפות שכמה חצ'קונים מכוערים יפתרו את זה".

 

נוויל הסתכל על הפתקים שלו, והזכיר לעצמו שהחליט על כך לפני שהפגישה התחילה בכלל. זה לא הקל עליו. הוא הכריח את עצמו להרים את ראשו ולחפש את העיניים הכחולות, הנלהבות, בקהל, והרגיש כמעט מלוכלך בגלל מה שעמד לעשות. "קולין, אתה מוכן בבקשה לבוא לכאן?"

 

קולין קריווי קפץ על רגליו וכמעט רץ אל קדמת החדר, נמתח להקשב. "אדוני?"

 

נוויל חייך בעדינות אל הילד שהיה צעיר ממנו רק בעשרה חודשים, אבל עדיין נראה כמו ילד. "קולין, אני רוצה לעשות משהו. יש כישוף שנקרא כישוף פידליוס. זה די מסובך, אבל אני חושב שזאת התקווה היחידה שלנו. לסמוך שאף אחד לא יגלה שצ"ד חזר, איפה אנחנו נפגשים או מי נמצא בתוכו זה הרבה להמר עליו, אבל אם אעשה את זה, אתה תהיה שומר-הסוד, וזה אומר שהדרך היחידה שאתה-יודע-מי וחסידיו יגלו בנוגע אלינו זה אם תספר להם מרצונך. קללת אימפריוס (5) לא תשבור את זה, גם לא וריטסרום (6), או כל דבר אלא אם תספר להם: אפילו אם תהיה תחת קללת קרושיאטוס, אפילו אם הם עומדים להרוג את דניס..."

 

הלחיים המנומשות והאדומות בערו באדום בהיר יותר, כאילו התבייש בכך שחשב על כזה דבר. "אפילו!"

 

ריצ'י קוט, תלמיד שנה חמישית ששיחק חובט בנבחרת הקווידיץ' של גריפינדור בשנה שעברה, קפץ אל רגליו. "אבל זה מה שהזהרת אותנו מפניו הרגע, זה מה שפיטר פטיגרו הפר!"

 

"אני יודע." נוויל לא הרשה לעצמו לשבור את קשר העין עם קולין. "וקולין יודע, ואני חושב שבדיוק בגלל זה אנחנו בטוחים. אתה תבגוד בנו כמו שבגדו בהורים של הארי?"

 

לא היה שום היסוס. "אני מעדיף למות קודם!"

 

"אז..." הוא נקטע כשג'יני הופיעה משום מקום לצידו ותפסה בזרועו, מושכת אותו מקולין בכוח מפתיע.

 

"נוויל, אתה לא יכול! אתה מנצל אותו!" קולה היה מלא בתחינה ובתמיהה.

 

"כמובן שכן." המילים, שהיו רגועות וענייניות, הדהימו את שניהם, והם הסתובבו לאט, כשכל עין בחדר הצטרפה אליהם ובהתה בחוסר-אמון בקולין.

 

בפעם הראשונה מאז שנוויל פגש אותו, קולין נראה בגילו. הוא הסית את השיער מעיניו, והסתכל על החדר בקלילות, ידיו בכיסו. הוא לא היה גבוה, לא חסון, אבל פתאום היה ברור שכתפיו התרחבו בשנה האחרונה, עצמות לחייו התגלו מפניו העגולים, וקולו שהיה ספוג בהתלהבות היה קשה כשהסתכל על הקהל בלי למצמץ. "הוא היה טיפש אם לא היה עושה זאת".

 

קולין צעד קצת ימינה והסתובב, כך שפנה ישירות אל הקבוצה. "ינצלו את כולנו. זאת מלחמה, ואנחנו כאן כי אנחנו מסכימים להיות חיילים עכשיו. את החיילים מנצלים. הארי נמצא שם בחוץ עכשיו, נלחם עבור החיים והחופש שלנו, ואלו של המשפחות שלנו, ומנצלים אותו. מנצלים אותו בגלל האומץ שלו, את הרמיוני מנצלים בגלל המוח שלה, ואת רון בגלל הנאמנות שלו. הם יכולים למות. הם יודעים את זה.

 

נוויל מנצל אותי כי הארי הוא כל גיבור מכל ספר שקראתי בתור ילד, והייתה לי הזכות להכיר אדם חי וקיים שהפך את הסיפורים האלה לאמיתיים והראה לי שלא רק שהקסם קיים, אלא שהאנשים שהפכו את הקסם למשהו ששווה לחלום עליו גם קיימים. לבגוד בו יהיה לבגוד בכל מה שאי פעם האמנתי בו לגבי להיות טוב, ואין סיבה להמשיך לחיות אם לא אאמין שהטוב ינצח בסוף. אולי זה טיפשי, אולי זה תמים, אבל נוויל יודע שזה נכון, ואני גאה שמנצלים אותי בגלל זה." העיניים הכחולות והרכות פתאום היו בגוון שמי הקיץ אחרי הסערה. "אל תשאלו את נוויל למה הוא מנצל אותי. תשאלו בשביל מה אפשר לנצל אתכם, או שתעזבו".

 

הייתה דממה ארוכה, ואז לונה נעמדה. "אני לונה לאבגוד, במקרה שאלו מכם שלא בבית שלי או בשנה שלי לא מכירים אותי. אני חושבת שאפשר להשתמש בי כי אבא שלי הוא המוציא לאור של הפקפקן, מקור החדשות החלופי העיקרי בעולם הקסומים, וכל מה שתצטרכו לספר לציבור, אני אמצא דרך להכניס אותו. יש לנו קשרים מצוינים בין המון קוסמים ומכשפות שלא תומכים במשרד הקסמים. חלקם אפילו לא ידועים לממשלה."

 

"אני לא מתכוון להיות חומרני, כמובן," ארני נראה קצת נבוך, אבל עדיין נחוש כשקם על רגליו, "אבל המשפחה שלי מסתדרת די טוב, ואולי כדאי שנגיד שמשפחת מאלפוי היא לא היחידה שיכולה לתת תרומות נדיבות אם יש צורך במשאבים פיננסיים. אה, ואני ארני מקמילן."

 

תלמיד הפלפאף בלונדיני ומנומש שנראה היה קצת מוכר אבל נוויל לא יכול היה ממש לזהות היה הבא שקם. "פריץ בגמן (7). אבא שלי היה חובט עבור הצרעות מוויימבורן, ואני התאמנתי בצורה מקצועית רוב החיים שלי. אני אוכל לאמן אתכם לקטטה טובה אם נאבד את השרביטים, איך לחטוף מכות, אימונים פיזיים..." הוא משך בכתפיו. "או מה שתרצו."

 

"טרי בוט (8). אני זוכר את כל שבע המהדורות של ספר הכשפים הבסיסי (9) וגם שמונים ושישה מהכתבים הנוספים בספרייה, וארבעה ממדור המוגבלים באישור מיוחד מפרופסור פליטיק."

 

ג'יני בלעה צחקוק מאחורי ידה. "אז אני חושבת שלא נתגעגע להרמיוני כל כך אחרי הכל."

 

בוט הרים גבה, אבל חייך. "היעדרה של העלמה גריינג'ר נותן לי סיכוי להדביק אותה... אני מפגר אחריה בחצי אחוז במקצוע אחד כדי שאהיה התלמיד עם הציונים הגבוהים ביותר בבית הספר."

 

"סוזן בונז (10). יש לי גלימת היעלמות שדודה שלי נתנה לי לפני ש..." היא הפסיקה, ואז המשיכה, קולה שוב מתגבר. "היא די ישנה, אבל היא עדיין עובדת טוב בחושך, או אם ממש לא זזים מתחתיה."

 

"קמיליה פרקינסון (11). אחותי בסלית'רין, אבל אני ברייבנקלו. אני אגיד מההתחלה שאני לא מאמינה שילדי מוגלגים שייכים לחברה קסומה, אבל אני מאמינה בדיקטטורה אפילו פחות. אנשים צריכים לשנות את דעתם בגלל טיעון רציונלי, ולא בגלל שרביטים. לפנסי לא אכפת כל עוד זה לא משפיע עליה, אבל אני חושבת שזה משפיע על כולנו, אז אני מוכנה להילחם איתכם, ולרגל בסלית'רין אם תרצו."

 

נוויל צעד קדימה שוב, והרים את ידיו כדי לעצור את האחרים שקמו על רגליהם. "וואו- זה די מדהים, אבל אין לי את הזיכרון הכי טוב בהוגוורטס." כמה צחקו מכך, והוא חייך קצת. "אם כולכם תרשמו מה שיש לכם- ממש בקצרה, כמו 'גלימת היעלמות' או 'יכולה לרגל בסלית'רין' ליד השמות שלכם, אז יהיה הרבה יותר קל לזכור. אחרת, אני אבקש מאנתוני לשים משהו בפקפקן בשבילנו. אני אתחיל." הוא הרים את עט הנוצה וחתם על שמו בראש גליל הקלף, ואז נעצר לפני שכתב "השוטה הראשי."

 

להפתעתו, גליל הקלף רעד בחום, כמו כל דבר כשחדר הנחיצות התאים את עצמו לצורכיהם. עכשיו היה כתוב שם: "נוויל לונגבוטום- מפקד, צבא דמבלדור". הוא הסמיק, ויצא מהתור שנוצר מאחוריו.

קולין היה הבא בתור, וכשסיים לכתוב "חייל ושומר-סוד" ליד החתימה שלו, נוויל טפח לו בשקט על הכתף וסימן לו לבוא הצידה. "זה היה חתיכת נאום, קולין."

 

הילד הצעיר משך בכתפיו, וקרן כרגיל כאילו לא קרה שום דבר מוזר. "רק אמרתי את האמת."

 

כן, נוויל חשב בצער, זה כל מה שעשיתי ביום שלישי, ותראה לאיפה זה הביא אותי. "ועדיין," הוא אמר, "אני ממש מעריך את זה. רק רציתי שתדע שאני לא חשבתי על זה כניצול כשהחלטתי להשתמש בכישוף הפידליוס. ממש חשבתי על מי שהכי אכפת לו מהארי, וחשבתי על ג'יני..."

 

"אבל יש לה חמישה אנשים יותר ממני שאפשר להשתמש בהם נגדה (12)."

 

"בדיוק." הוא הציץ כדי לוודא שהיא לא שומעת, ואז הוריד את קולו. "ואני חושב שהארי היה הורג אותי אם היה מגלה."

 

קולין חייך. "אז אני האיש שלך!" הוא הוציא שרביט והפשיל שרוולים. "מה עושים?"

 

"תן לי רגע." נוויל הושיט יד אל כיסו והוציא את חתיכת הקלף שהועתקה מאחד מספרי הכשפים הישנים יותר בספרייה. הוא הסתכל על ההוראות המיושנות והמסובכות, ואז נשם נשימה עמוקה, והתרכז בכל כוחו בסודות שרצה להחביא. לבסוף, הוא הוציא את שרביטו, והעמיד אותו לפניו כשהסתובב במעגל איטי. "פידליוס אינקורפוריום (13) ."

 

הכל בחדר הנחיצות התחיל לזהור בנוגה זהוב, אבל נראה לנוויל כאילו הוא היחיד שיכול היה לראות את זה, כי אף אחד אחר לא הגיב, אפילו לא קולין, שנראה מלאכי באופן כואב באור המנצנץ. הוא שוב נשם נשימה עמוקה, והתרכז בהשלכות הנוראיות שהפכו את הכישוף לנחוץ. "פידליוס סנקטוס (13)."

 

הזוהר נהיה חזק יותר, כל כך עד שהיה חייב לצמצם את עיניו שראו את הכול מסביבו באור שמש.

 

עכשיו הוא הניף את שרביטו בזהירות באוויר, ויצר את קווי המתאר של קובייה. נראה כאילו האור התאסף והתרכז, כשהוא מתכווץ ומשאיר הכל כרגיל ויוצר קופסה זהובה וזוהרת שהייתה קטנה יותר מחפיסת קלפים וצפה באמצע האוויר. "פידליוס אימפרביום (13)."

 

כשהוא תופס את הקופסה באוויר, נוויל החזיק אותה בכף ידו. היא השתקפה בעיניו של קולין כשלקח אותה. הוא לא היסס, רק קיבל והרגיש אסיר תודה, ונוויל בקושי יכול היה לשמור על קשר העין שהיה נחוץ כדי לחתום את הכישוף. "קולין קריווי," קולו היה בקושי יותר מלחישה, "אתה נשבע להיות שומר-הסוד לצבא דמבלדור ולכל מי שנמצאים בו עכשיו, היו בו או אי פעם יהיו בו? שאתה תהיה אחראי לבדך תחת שבועה קסומה לידיעת החברים, המטרות, המשימות וכל אמצעי ומקומות המפגש? שאתה מבין את טבעו של כישוף הפידליוס, ומבין שהוא אמיתי וכובל לכל זמנך, או עד שישוחרר בידי מי ששם אותו עליך?"

 

"אני נשבע."

 

"פידליוס פיניטה (13)." הקופסה עפה מידו של קולין והסתובבה שלוש פעמים באוויר. ואז, במהירות ובפתאומיות של קליע, היא נורתה אל חזהו, ונעלמה אל גופו ישירות מעל ליבו. קולין השתנק, וגבו נמתח לאחור, גופו מתקשה, לובן עיניו נראה בזוהר פניני כשעיניו התגלגלו לאחור בראשו והזוהר הזהוב עטף אותו. לרגע אחד ועוצר נשימה, הוא ריחף, ואז הזוהר נעלם, והוא נפל לרצפה כמו בובת סמרטוטים.

"קולין!" כשהוא מפוחד שמשהו השתבש לגמרי, נוויל כרע אל ברכיו, אבל לפני שהוא הניח יד על שומר-הסוד, קולין התחיל להתנועע.

 

הוא התיישב, הניד את ראשו כאילו ניסה לסלק שאריות של חלום, מצמץ פעמיים, ואז נתן בנוויל חיוך של ילד שרכב בפעם הראשונה על מטאטא. "וואו."

 

כשהוקל לו מאוד על כך שלא הרג את אחד מהתלמידים בפגישה הראשונה, נוויל הושיט יד רועדת אחת ופרע את שיערו של קולין, ושחרר צחוק מתוח כשעשה זאת. "שובב קטן, הפחדת אותי!"

 

מישהו השתעל, ונוויל הרים את מבטו, מופתע לראות את ג'יני עומדת שם. "אם סיימת לזרוק אנשים עם הקסמים הנפלאים שלך," היא חייכה, "השאר מנסים לערוך פגישה כאן." היא הצביעה מאחוריה, והוא ראה שכולם סיימו לחתום את שמם וחזרו לכיסאות ולפופים שפוזרו ברחבי החדר.

 

"כן." הוא הסתכל מסביבו כשקולין הלך לשבת ליד אחיו כאילו הפך לשומר-סוד פעמיים ביום לפני ארוחת הבוקר. נוויל הניד בראשו, וניסה לחזור אל הפגישה כשלקח את הפתקים המקומטים מגלימתו. "כן... אז... אני חושב שהעניין הבא זה ליצור סוג של מערכת בנוגע לאיך שנרצה לעשות את זה. כלומר, כבר יש לנו את המטבעות כדי לתקשר- וטרי, אם תוכל לעשות ג'מינו (14) כדי שלכולם יהיה אחד עד שיעזבו, זה יהיה נהדר- אבל זה קצת שונה ממתי שזה היה סתם שיעור שהסתרנו. אנחנו נלחמים עכשיו, ונצטרך שרשרת פיקוד, וגם דרך לטפל בדברים אם לא נוכל להיפגש כולנו. אני רוצה לקבוע... טוב, סגן, אני חושב, לכל בית."

 

הוא החווה בידו לעבר ג'יני. "אני חושב שג'יני וויזלי צריכה לקחת את גריפינדור. יש לה שמונה בני משפחה במסדר עוף החול (15), ואחיה עם הארי עכשיו. אם דמבלדור סומך כל כך הרבה על הוויזלים, זה טוב מספיק בשבילי. שהגריפינדורים יצביעו?"

 

פרוואטי הרימה את ידה, אבל היה בלבול על פניה. "אני לא מבינה, נוויל... אתה מגריפינדור, למה אנחנו צריכים מישהו אחר?"

 

"בגלל," הוא הסביר, "שאני עומד להיות עסוק עם כל צ"ד. ג'יני תטפל בדברים שרק קשורים לבית שלנו ותדווח ישירות אליי, כמו כל שאר הסגנים".

 

כשהיא מסופקת, פרוואטי הנהנה, ואז הרימה שוב את ידה. "אז אני מצביעה לג'יני."

 

ידיים הורמו בכל רחבי החדר, ונראה כאילו ג'יני הייתה היחידה שהופתעה לראות שחבריה לבית תמכו בה פה אחד. היא הסמיקה בסומק הוויזלי המוכר וחייכה חיוך מבויש. "טוב," היא אמרה, "אז או שזה אומר שהם מחבבים אותי, או שהם יודעים שהתאומים שולחים לי הרבה דברים."

 

כשהוא מגחך, נוויל מתח את צווארו וחיפש בקהל עד שמצא את האדם הבא שחיפש, שרועה על גבה, כמעט בלתי נראית בערימת כריות ומסלסלת קווצת שיער בקצה שרביטה בפיזור-נפש. "לונה?"

 

"המממ?" קולה היה חולמני כמו תמיד, כאילו הוא עמד לשאול את דעתה בנוגע לצבע הגרביים שעליו ללבוש ולא להציע לה לפקד על קבוצת חיילים.

 

"תיקחי את רייבנקלו?"

 

עם מבט מוזר למייקל קורנר לידו, אנתוני גולדשטיין הרים את ידו. "אני לא רוצה להיות גס רוח, נוויל, אבל, אה... כלומר, אני לא חושב שהיא מטורפת כמו שאנשים חושבים, אבל..." קולו נחלש, והוא נתן מבט נואש של אל-תגרמי-לי-להגיד-את-זה בערימת הכריות.

 

"בסדר," נוויל משך בכתפיו, "תראה לי עוד מישהי מרייבנקלו שהחזיקה מעמד מול תריסר אוכלי מוות בגירים- פעמיים (16)."

 

אנתוני הסמיק כאילו נתפס בקלקלתו, ונוויל הבין שעד לאותו הרגע, השתתפותה של לונה בשני הקרבות נחשבה בידי שאר התלמידים לעוד אחת מהשטויות שלה. עכשיו אנתוני כחכח בגרונו ושאל בהיסוס, "באמת עשית את זה, מג'נונ... כלומר, לונה?"

 

היא התיישבה, תחבה את השרביט מאחורי אוזנה ושילבה את רגליה בקלילות. "אה, כן. הם לא כאלה מפחידים בלי המסכות שלהם, בעצם. אני חושבת שזה הרבה יותר קל להילחם מולם אם מטפלים במשחקים הפסיכולוגיים הקטנים שלהם קודם, אז אני מעדיפה להשתמש בכישוף העלמה על המסכות ברגע שאפשר." הנימה הקלילה בקולה השפיעה במהירות על האחרים, וידו של אנתוני הייתה הראשונה שקפצה לאוויר.

 

"בסדר," נוויל חייך. "אז לונה לאבגוד ברייבנקלו." הוא הסתכל מסביבו. "הפלפאף... ארני?"

 

"אני לא מתכוון לפקפק בהחלטה שלך," ארני אמר לאט, "אבל גם חנה מדריכה, ואני ציפיתי שתבחר בה, כיוון שידוע שאתם חברים כבר הרבה זמן. אני מקווה שאני לא נבחר בגלל ש..." הוא עצר, ואז משך בכתפיו, "טוב, זה לא סוד שלשניכם היה תאקל באותו יום."

 

"בעצם, בגלל שהיא חברה שלי אני בוחר בך." נוויל הסתכל על עיניה של חנה, וקיווה שהיא תראה שהוא כנה. "אני רוצה להשתמש בחוזק של כולם כאן, ועבור הפלפאף, כולכם עובדים קשה, ואולי זה לא תמיד העבודות הכי נחמדות, ואני לא רוצה ששום דבר יפגע במה שטוב עבור כולם. בלי לפגוע, אבל אתה לא תהיה חצוף כמו גריפינדורים, ארני." להקלתו, חנה לא נראתה כועסת. אם בכלל, היא נראתה די שמחה, והוא נאנח בהקלה בליבו.

 

כשהוא מסופק, ארני קד קידה קטנה. "לא נפגעתי, ואני מקבל את התפקיד עם הכבוד שבו הוא ניתן לי."

 

"נהדר." אמר נוויל, ובדק שוב את הפתקים שלו. "אז פשוט-"

 

מילותיו נקטעו בידי קראק חזק, ושלושים ושישה שרביטים הופיעו משום מקום, והצביעו אל הדמות המוזרה שהופיעה כרגע באמצע החדר.

 

היא הייתה נמוכה, בקושי הגיעה למותניו של נוויל, ולבשה על ראשה מה שנראה כמו מכסה סיר גדול מנחושת, כשרק הפה, הסנטר וקצוותיהן של שתי אוזניים עטלפיות נראו מתחת לקסדה המוזרה. אחד מהסוודרים החומים שרון תמיד קיבל לחג המולד התכווץ לסוג של טוניקה, ושתי חגורות של פטריות פרואניות פוגעניות (17) נתלו במצולב על החזה הקטן. כל רגל ארוכה הייתה עטופה בשישה זוגות גרביים לא תואמים ששפשפו את הרצפה, והידיים הדקיקות אחזו בלהב חלוד ועתיק שהיה בגובה של כל היצור, והציבו אותו מעל כתף אחת כמו רומח.

ג'יני הייתה הראשונה שקולה חזר אליה. "דובי?"

 

גמדון הבית נמתח להקשב, והצמיד את עקביו ביחד ככל שגרביו המרובות אפשרו לו, למרות שלא הבין שהסתכל על הקיר. קולו הגבוה הדהד באופן מוזר מתחת לסיר החלול. "דובי בא להצטרף לחברים של הארי פוטר, אדונילי!"

 

כל חברי צ"ד הוותיקים החליפו מבטים לחוצים. "פרופסור סנייפ יודע על זה?" נוויל שאל.

 

"לא, אדונילי! פרופסור סנייפ לא יכול למנוע מדובי להצטרף למשהו שהוא לא יודע עליו!" הפה הקטן חייך חיוך רחב. "דובי לא יכול להגיד שום דבר רע על פרופסור סנייפ, אבל דובי יכול להגיד שהוא אוכל מוות טוב מאוד מאוד, הו כן, ושהוא מאוד מאוד נאמן לאדון האופל, ונוויל לונגבוטום יכול לפרש את זה איך שירצה!"

 

נוויל חייך והרים את הסיר מראשו של הגמדון, וגילה את עיניו הענקיות, שבהו בו בהערצה שהייתה שמורה רק לחבריו הקרובים של הארי פוטר הגדול. "גמדונים בית לא אוהבים את האדונילים החדשים שלהם, אדונילי. דובי יצר את גבב"ה (18) בשבילכם!"

 

"גבב"ה?"

 

"גמדוני בית בשביל הארי! אנחנו מתנגדים, אדונילי, בכל דרך שנכול-נוכל." עיניו הצטמצמו, והוא הסתכל מסביב לחדר במבט קטן ונקמני. "אוכלי המוות, אדונילי, אנחנו לא המלחנו-נמליח את האוכל שלהם! ואנחנו לא מנקים את השירותים שלהם הרבה! ולפעמים..." הוא בלע את רוקו, ורעד קצת מחוצפתו. "לפעמים, אנחנו השאר-משאירים כדורי אבק מתחת למיטות שלהם!"

 

נוויל בקושי הצליח לשמור על פרצוף רציני. "אתה לא מעז."

 

דובי הנהן ברצינות. "הו, כן, נוויל לונגבוטום, אדונילי. אנחנו מאוד רציניים. אנחנו עזור-נעזור לחבריו של הארי פוטר בכל דרך שנוכל. דובי בא מוכן כדי להצטרף לקרב!" הוא ביצע כמה תנועות עם החרב הגדולה, אבל היא הייתה גדולה מדי עבורו, והוא איבד את שיווי משקלו, ונפל אל הרצפה בכל כובד משקלו.

 

כשהיא קצת צוחקת, ג'יני הושיטה את ידה כדי לעזור לגמדון שפזל במקצת לקום על רגליו. "זה באמת אמיץ מצדך, דובי, אבל אנחנו לא נלחמים עדיין. זאת רק הפגישה הראשונה."

 

דובי נראה עצוב, ונוויל כרע על ברכיו כך שהיו באותו גובה. "אבל עדיין תוכל לעזור לנו. אני אתן לך את זה;" הוא הושיט יד לכיסו והוציא את האונייה המכושפת. "כחבר אמיתי של צ"ד, אתה תוכל לדעת מתי אנחנו נפגשים, ואני רוצה שתבוא ותדווח על כל מה שסנייפ והקרואים ושאר החסידים של אתה-יודע-מי מתכננים. אתה עומד להיות העיניים והאוזניים שלנו. זאת משימה מאוד חשובה, אתה יכול לטפל בזה?"

 

העיניים העגולות נצצו בדמעות שמחה, ונשמתו של נוויל נעתקה ממנו כשהגמדון הכבד באופן מפתיע זרק את עצמו על צווארו של נוויל בחיבוק תודה גדול. "הו, כן! כן! ודובי ספר-יספר לחברים של הארי פוטר הכול! הכול!"

 

למזלו, ג'יני ראתה שהמפקד שלהם מתחיל לעטות גוון סגול, והיא ניתקה ממנו בעדינות את ידיו של היצור הקטן. קולה עדיין נאבק בצחוק, אבל היא הצליחה לשמור על פרצוף רציני. "אוקיי, עכשיו, כדאי שתחזור לפני שמישהו ישים לב שאתה חסר."

 

דובי לקח את קסדת-הסיר שלו ושם אותה שוב על ראשו, ואז נמתח להקשב והצדיע לצ"ד בצליל רועם. "דובי עשה-יעשה את חובתו! וגבב"ה ישימו את כל העוגות והתה הכי טוב במועדונים אחרי הפגישה, ושהחדרים שלכם יהיו נקיים ביותר!" בעוד הצדעה קולנית וקראק, הגמדון נעלם.

 

הייתה שתיקה ארוכה, ואז ארני מקמילן דיבר, פניו חסרות הבעה לחלוטין. "טוב, נחמד לדעת שיש לנו בעלי ברית."

 

פריץ בגמן הנהן, למרות שלא יכול היה לעצור את צחוקו בקלות. "תודה לאל, או שנצטרך להתמודד עם כדורי אבק יחד עם אוכלי מוות!"

 

זה היה הקש האחרון עבור כולם, והחדר התחיל לצחוק בכל הצחוק שהם עצרו כשדובי היה שם. זה המשיך הרבה מאוד זמן, וכשזה סופסוף נגמר, נוויל ניגב את עיניו בשרוול גלימתו והסתכל מעבר לחדר. המספרים שלהם כבר לא איימו עליו עכשיו כשהם לא היו בשורות סדורות ובהו בו. במהלך הפגישה, קבוצות הוותיקים והחדשים נעלמו. עכשיו כולם היו ביחד: תלמידי שנה-שביעית בטוחים לצד תלמידי שנה-רביעית וחמישית לחוצים, אדום נועז של גריפינדור, כחול קר של רייבנקלו, וצהוב בהיר של הפלפאף שמתערבבים בחופשיות.

 

כל כך הרבה כישרונות ואופנים שונים, כל כך הרבה רקעים, תקוות ופחדים שונים, אבל הם היו שם כולם מסיבה אחת: אותה הסיבה שהניעה את היצורים הכי כנועים ונחמדים בעולם הקסום לבצע את מה שעבורם היה מרד קיצוני. הם היו שם כדי להילחם, כדי להתעמת מול העריצות האכזרית והלא צודקת שהונחתה עליהם. הם ישברו את המצור, ואולי, רק אולי, זה לא יותר מדי לקוות שהם אפילו ינצחו במלחמה הזאת.

 

הוא תהה אם ככה הארי הרגיש בלילה הראשון במסבאה החשוכה והמלוכלכת ההיא בהוגסמיד, ותהה איפה היה חברו עכשיו. איפשהו שאתם-יודעים-מי לא יאהב, הוא היה בטוח בכך. נוויל עצם את עיניו, ואפשר להארי ולאחרים לדעת איכשהו שהם לא לבדם. איפשהו, מתישהו, איכשהו יצטרכו אותם, והם יהיו מוכנים. היה לו צבא לפקודתו, והוא לא פחד.

 

OOO

 

"נוויל!" חליפת השריון במסדרון בקומה החמישית פתאום דיברה בקול של ילדה, ונוויל קפץ והוציא את שרביטו מכיסו כשתיקו פגע ברצפה בחבטה חזקה. "מה?! מי?!" לא היה שם אף אחד, אפילו לא בצללים החשוכים של הקסדה הפתוחה של חליפת השריון, והוא קימט את מצחו. "מי אמר את זה?"

 

"זאת אני, לונה." כשהיא דיברה שוב, הוא זיהה את הקול, שעוות בעזרת ההד מחליפת השריון.

 

"איפה את?"

 

"במועדון של רייבנקלו. שמתי כישוף ונטרילוקושס (19) על הקול שלי. אתה שומע אותי?"

 

זה היה מוזר לדבר אל חליפת שריון ריקה, אבל נוויל הנהן, ואז עצר, ולא היה בטוח שהוא יכולה לראות אותו בנוסף לשמיעה. הוא החליט ללכת על בטוח. "כן, מה קורה?"

 

"היה משהו בפקפקן הבוקר. הנביא לא אמר כלום, אבל אני חושבת שאנשים צריכים לדעת. אתה יכול לקבוע עוד פגישה?"

 

"עדיין לא. עברו רק שלושה ימים מאז הקודמת, ואני לא רוצה שיהיו קרובות מדי."

 

קולה הרך של לונה הביע התלהבות שנוויל מעולם לא שמע ממנה. "זה שווה את זה, באמת!"

 

כשהוא נושם נשימה עמוקה, הוא שקל את זה לרגע. זה יהיה מסוכן, אבל כל מה שגרם ללונה לאבגוד להיות כזאת לחוצה בטח היה שווה את הסיכון. למרות, הוא חשב, שאם זה רק שמישהו ראה מה-שמו מברבר או דבר פחוס קרן (20), הוא יהרוג אותה. "בסדר," הוא הסכים, "תסתכלי על המטבע שלך... אני לא יכול לקבוע עוד פגישה מלאה, אבל אקרא לסגנים."

 

קסדת החליפה נסגרה בתשובה, ונוויל הרים שוב את תיקו, והתחיל לרוץ כשהמשיך במורד המסדרון אל מה שהיה כעת כיתת אומנויות האופל. איחורים לא התקבלו כמו פעם.

 

OOO

 

הוא חשב שחדר הנחיצות יראה ענק וריק עם ארבעה אנשים בתוכו, אבל הוא הסתגל אליהם כמו תמיד. למרות שהוא היה מרווח ביותר בכל פעם קודמת שנכנס לשם, כרגע החדר לא היה גדול יותר מסלון מאוד מרווח, שהיה מרוהט בארבעה כיסאות עור מסביב לשולחן עץ יפה לפני אש מלחשת. סמלי שלושת הבתים שלהם נתלו מעל לקמין האבן, ועטי נוצה, גלילי קלף ודיו היו מוכנים בכל מקום, כשמלשינוסקופ (21) כסף זוהר הוצב בשקט על חודו באמצע השולחן.

 

נוויל הסתכל על שלושת התלמידים האחרים שישבו מסביבו. ארני בא ישירות מאימון קווידיץ', ושיערו עדיין היה רטוב מהמקלחות, מגבת לבנה השתלשלה מצווארו אל חליפת האימונים המפוספסת בצבעי צהוב ושחור שלו. לג'יני היה עט נוצה מאחורי אוזן אחת וכתם דיו על אפה, שרווליה מופשלים וחושפים כמה הערות על הגיית כשפיים על ידיה ומצחה. רק לונה נראתה כאילו לא יצאה באמצע משהו אחר, וישבה בשקט בתלבושת שלה עם עגלי הצנוניות הרגילים שלה מתחת לשיער הבלונדיני החיוור והארוך שלה.

 

ארני הסתכל עליה במבט שבקושי הסתיר את כעסו כשהוריד את המגבת מצווארו וניגב את ראשו בחוזקה, כשהוא מפזר אגב-כך טיפות מים על השאר. "אמרת שזה היה חשוב, לונה?"

 

"זה קשור להארי."

 

בעזרת המילים האלה, לונה זכתה לתשומת הלב המלאה של כל שלושתם, ונוויל רכן לעברה, והציב את עצמו על מרפקיו. "הוא בסדר?"

 

היא הושיטה יד אל תיקה והוציאה מה שנראה כמו ערימת גלילי קלף ללימודים, אבל כשפרשה אותם על השולחן לפניהם הם הפכו לעותק של הפקפקן. הכותרת נראתה כאילו צרחה עליהם:

 

הארי פוטר מתנגד למשרד הקסמים עם פריצה נועזת! עשרות בני-מוגלגים בורחים לחופשי!

 

"זה קרה לפני שבוע," היא הסבירה, "אבל המשרד השתיק את זה לגמרי, ואבא לא קיבל דיווחים מעדי ראייה שברחו עד סוף השבוע. הוא הוציא מהדורה מיוחדת בשביל זה."

 

נוויל הסתכל על התמונה המטושטשת בעמוד הראשי. היא נלקחה בבירור בידי מישהו שלא יכול היה לכוון את המצלמה בזמן, אבל נראה כאילו היא הראתה קוסם גדול וחסון עם זקן עבה שדחף זוג בגיל העמידה לאחד מהאחים של משרד הקסמים כשירה כישוף מעבר לכתפו. "אני לא רואה כאן את הארי."

 

"זה הוא." לונה טפחה על התמונה בשרביטה, והחוותה לעבר הקוסם הגבוה. "זה נראה כמו אוכל המוות, רנקורן (22), אבל עדים אמרו שהוא פרץ לאולם המשפט בו הועדה לרישום בני-מוגלגים עשתה את המשפטים הנוראים האלה, שיתק את אמברידג' ואת יאקסלי (23), והפיק פטרונוס אייל כדי לעבור את הסוהרסנים ולעזור בערך לחמישים אנשים לברוח!"

 

ג'יני השתנקה קצת. "שיקוי פולימיצי! בזה השתמשנו בחתונה כדי להחביא את הארי! הם בטח גנבו קצת!"

 

ארני נשען קרוב לתמונה, עיניו מחפשות ברעבתנות. "זה יכול להיות השרביט של הארי, עכשיו כשאני מסתכל עליו."

 

"ומפלדה הופקירק עזרה לו, ורג'ינלד קטרמול (24), והם אפילו לא עובדים באותה מחלקה... וקטרמול בעצמו נשבע שמפלדה קראה לרנקורן 'הארי' ושהפטרונוסים שלהם היו לוטרה וכלב קטן."

 

נוויל קפץ על רגליו, ולא יכול היה לעצור צעקת ניצחון כשהרים את אגרופו באוויר. "רון והרמיוני, ידעתי! ידעתי שהם ילחמו מולו!"

 

"הם ברחו משם?" קולה של ג'יני היה קצת יותר מלחישה, פניה חיוורות כשהיא העבירה את אצבעותיה בערגה על העיתון. לונה הנהנה ועיניה נעצמו. נוויל חשב שראה קצת דמעות מתחת לריסים הנחושתיים שלה, והיא צחקה צחוק קטן. "הוא חי."

 

הוא תהה אם התכוונה להארי או לאחיה- או אם היא ידעה בעצמה- והוא שם יד אחת על כתפה, ולחץ עליה בנחמה כשרכן אל השולחן. "את צודקת, לונה, זה חדשות נהדרות. יש לך עוד?"

 

היא הנידה את ראשה. "לא, אבל אני בטוחה שנצליח למצוא דרך להבריח אותן. אני אתן לרייבנקלו לעבוד על זה. אם יש קסם שיוכל להעביר אותן באבטחה החדשה, נמצא אותו. הצלחתי להעביר את זה כי לאבא שלי ולי יש קמעות מקודדים שנותנים לו לשלוח לי את הפקפקן כמכתב פשוט, אבל זה רק עובד על עותק אחד כל פעם, וזה יראה קצת חשוד אם הוא יתחיל לכתוב לי עשרות מכתבים בבת אחת."

 

"אם מדברים על עשרות..." כל העיניים הסתכלו על ארני, שחייך בצער. "עמדתי לחכות ולספר לך, חבר טוב, אבל אולי יש לנו בעיה קטנה בהפלפאף."

 

נוויל קימט את מצחו. "למה אתה מתכוון?"

 

"טוב, כמובן שאף אחד לא הצליח להגיד משהו עם כישוף הפידליוס, אבל היו הרבה ניחושים, ואני מקבל הרבה בקשות. נראה לי שיש עוד כמה שרוצים להצטרף."

 

"איך זאת בעיה?" ג'יני שאלה.

 

ארני צחק בלחץ. "אני חושב שאולי ישימו לב אם כל תלמיד הפלפאף בשנה הרביעית ומעלה יעלם באותו הזמן כל שבוע בערך."

 

"כולם?" נוויל היה המום.

 

"כולם חוץ משישה, ליתר הדיוק. והשישה האלו חדשים בהוגוורטס השנה; הם למדו בבית לפני שהנוכחות נהייתה חובה (25)."

 

"אבל... כולם?"

 

חוסר האמונה שלו נראה כאילו פגע בארני, והוא שילב את זרועותיו העבות על חזהו, וסנטרו הזדקר כאילו רצה לראות אם מישהו ישאל אותו שוב פעם. "כל אחד מאיתנו שהיה שם עבור סדריק דיגורי (26)."

 

נוויל הסמיק, והרגיש ממש טיפש. "אני מצטער, הייתי צריך ל-"

 

"אתם בדרך הכלל הבית שמביא את הגיבורים, אף אחד לא יעמיד פנים שלא." ארני הנהן בכבוד לג'יני ולנוויל. "אבל סדריק היה שלנו, והוא היה ממש מדהים. אמיץ, חכם, נראה טוב... כולם אמרו שהוא היה הכי טוב שהיה להפלפאף להציע בחמישים השנים האחרונות, וזה לא אומר כל כך מעט כמו שאתם חושבים. יותר אותות מסדר מרלין הלכו להפלפאף מאשר לגריפינדור, אתם יודעים. אתם אולי קופצים קדימה כשהקרב מתחיל, אבל אנחנו אלה שאף פעם לא יחשבו לוותר, לא משנה מה."

 

כשהוא מהנהן, נוויל התיישב שוב והסתכל על ארני עם קצת בושה. "לא התכוונתי לזה ככה. פעם ממש רציתי להיות אחד מכם."

 

עכשיו ארני נראה המום. "אבל אתה בגריפינדור."

 

"טוב," הוא הסתכל במהירות על ג'יני. "אני מנסה להיות אחד עכשיו, אבל מעולם לא ממש הרגשתי שאני שייך לשם. תמיד צפיתי בכם בשיעורי תורת הצמחים, או במדשאות וחשבתי שלכם יהיה אכפת שאני תמיד מנסה, שאני עובד הכי קשה, שאני תמיד נאמן, אפילו אם אני נופל על הפרצוף כל פעם שאני מנסה לבצע משהו הירואי. כלומר, התהילה הכי גדולה שאי פעם הבאתי לגריפינדור עד עכשיו הייתה לקבל עשר נקודות על זה שהארי, רון והרמיוני הטילו עליי נעילת גוף מלאה כשהם הלכו להציל את בית הספר." הוא הצביע אל סמל הגירית הצהוב והשחור שהיה תלוי מעל האש.

 

"בכיתי לגמרי כשסדריק נהרג. אל תחשוב שאני לא מכבד אתכם."

 

ארני נראה כאילו נתנו לו מתנה שהוא לא יכול היה לשאת והוא הושיט את ידו לנוויל. "תודה לך, באמת." ואז הוא חייך. "וטוב לשמוע, כי אתה עומד לראות הרבה מאיתנו עכשיו."

 

נוויל צחק. "כנראה שכן." הוא חשב לרגע. "אולי אתה, חנה, ועוד שניים מהשנים הרביעית, החמישית והשישית שכבר בצ"ד תבואו למפגשים הרשמיים, ואז תוכלו לעשות מפגשים משלכם בתוך הפלפאף לכל השאר? אני אדבר עם קולין אחר כך כדי להרחיב את כישוף הפידליוס לכל השאר."

 

"טוב," ג'יני התערבה. "עכשיו כשסיימתם להתווכח על איזה בית יותר טוב, האם אתם חשבתם מה זה-" היא טפחה על הפקפקן, "-באמת אומר?"

 

לונה הסתכלה עליה במבט שואל. "זה אומר שהם חיים ונלחמים, כמובן, ושהם שחררו את כל ילידי המוגלגים המסכנים האלה."

 

"זה מאוד נחמד, אל תביני אותי לא נכון, אבל הם לא היו פורצים למשרד בעצמו רק בשביל זה. כתוב כאן שהם לקחו קמע מאמברידג', לפי גברת קטרמול. כשמצאתי את הארי ליד הגופה של דמבלדור באביב, היה לו קמע ביד שלו. ובכיכר גרימולד, היה קמע שאף אחד לא יכול היה לפתוח... היו להם כל מיני מוצגים אפלים ומוזרים." העיניים שלה הבזיקו בשמחה, וידה הקטנה התכווצה לאגרוף, והוטחה בשולחן להדגשה. "זה יותר מדי בשביל להיות צירוף מקרים... אני מתערבת אתכם שהם אותו אחד! אנחנו חייבים לדעת מה כל כך חשוב בנוגע לקמע הזה, כדי שנוכל לעזור להם!"

 

"ראית פעם איך הוא נראה?" נוויל שאל.

 

היא עצמה את עיניה, ועיוותה את פניה בריכוז לפני שדיברה. "ראיתי אותו מקרוב רק בכיכר גרימולד. הוא היה מכסף. בגודל די גדול. עם אות מלפנים. אני חושבת שזה היה S".

 

עיניה הבולטות של לונה התרחבו. "אווו, S כמו סלית'רין, אולי?"

 

"אני בספק שהארי רצה אותו כי זה אמר 'סניץ''," ארני אמר בציניות.

 

"סלית'רין, סניץ', סנרגלף, לא משנה... למה שהארי יסכן הכול כדי להשיג אותו?" נוויל הסתכל על כפות ידיו כאילו יגלה שהחזיק את התשובה בטעות. "הוא לא ינצח את אתם-יודעים-מי בכך שינפנף עליו בתכשיט. בטח יש לו איזה תכונה קסומה, או אולי יש משהו בתוך הקמע שהוא רוצה. מה קטן מספיק כדי להיכנס לקמע שיוכל להיות כזה חשוב?"

 

הייתה שתיקה ארוכה כשהם שקלו את זה. פיה של לונה נפתח כמה פעמים כאילו היא עמדה להגיד משהו, אבל כל פעם היא עצרה, והנידה בראשה בביטול לפני שחזרה לבהות בתקרה. לבסוף, ג'יני דיברה. קולה נשמע ממש דק, ואפילו באורה החם של האש, פניה החווירו. "אולי לא מה. אולי מי."

 

הבעת פניו המבולבלת של נוויל השתקפה בשני הפרצופים האחרים על השולחן. "ג'יני?"

 

"חדר הסודות. הארי מעולם לא דיבר על מה שקרה שם כי הוא לא רצה לסבך אותי. היה יומן. הוא היה שייך לטום רידל. זה אתם-יודעים-מי לפני שהיה אתם-יודעים-מי, רק שלא ידעתי את זה. חשבתי שזה היה פשוט יומן קסום שהיה שייך לילד ממש נחמד שכתב לי בחזרה כשכתבתי בו." היא החביאה את פניה בידיה. "הייתי כזאת טיפשה!"

 

נוויל הושיט את ידו ומשך בעדינות את ידיה מפניה, והרים את סנטרה בידו כך שתסתכל עליו. "היית בת אחת-עשרה. אל תכעסי על העבר. לא משנה מה קרה בגלל היומן הזה, אף אחד לא נהרג, או אפילו נפצע לצמיתות בכל העניין עם החדר. עכשיו, תגידי לנו למה את חושבת שהקמע קשור לחדר הסודות... או, אני מנחש, ליורש של סלית'רין."

 

היא נשמה נשימה עמוקה, הרימה את עצמה מידו וזרקה את שיערה בהחלטיות כשהיא אספה את עצמה. "טום רידל היה היורש של סלית'רין. הוא... הוא נכנס בי. הוא גרם לי לעשות דברים. זה לא היה רק היומן שלו, היה סוג של זיכרון חי שלו בתוכו. כמו דיוקן, אבל חזק יותר."

 

"ואת חושבת," נוויל אמר לאט. "שלקמע אולי יש את אותו זיכרון בתוכו?"

 

"בדיוק. ואני חושבת..." ג'יני עצרה לרגע, וכשהתחילה שוב, קולה רעד ובקושי נשמע. "אוי, אלוהים, אני חושבת שהארי מנסה להכניס אותו בתוכו."

 

ארני קילל. "למה שיעשה משהו כזה..." היה ברור שהיה ללא מילים, הוא קילל שוב, ונוויל מצא את עצמו מסכים איתו.

 

עיניה של ג'יני מתו לגמרי עכשיו, וקולה היה שקט. "כשהצלקת שלו כואבת לו, הוא יכול לראות אל תוך המוח של אתם-יודעים-מי. לונה, נוויל, אתם זוכרים: בגלל זה הוא חשב שסיריוס היה במשרד הקסמים. אבל זה לא היה אמין. הוא עבד על הארי. אני חושבת שהארי רוצה שיכנס בו כדי להפוך את החיבור למושלם. בגלל שאחרי שדמבלדור הלך, הקוסם היחיד שחזק כמו אתם-יודעים-מי הוא ממש אתם-יודעים-מי. הארי עומד להיות הוא כדי לעצור אותו. אם יש לו את הקמע, אולי הוא כבר עשה את זה."

 

"אני לא חושבת." לונה הייתה ממש רגועה למרות מה שג'יני אמרה, אפילו שנוויל הרגיש כאילו מרביצן פגע לו בפנים. "אני חושבת שאת צודקת בנוגע לזה שהקמע הוא סוג של שומר זיכרון כמו היומן, אבל אם הארי השתמש בו, או שהוא היה הורג את אתם-יודעים-מי או שהיה מאבד את עצמו ומצטרף אליו עכשיו."

 

"אלא אם כן," ארני אמר בשקט, "הוא כן איבד את עצמו ורון והרמיוני היו חייבים להרוג אותו."

 

נוויל הניד בראשו במהירות, והכריח את קולו להיות חזק ובטוח כשנעמד. "לא! אנחנו לא יכולים לתת לעצמנו להתחיל לחשוב ככה... יש שם יותר מדי 'אם'. אם הקמע של סלית'רין. אם הזיכרון בתוכו. אם הארי הכניס אותו לתוכו. אם הוא לא יכול היה לשלוט בזה. יש כאן ארבעה 'אם' לפני שהארי מת, ואני לא אאמין בזה."

 

הוא הסתכל על ג'יני, שהרימה את ברכיה אל החזה שלה וישבה מכורבלת בכיסא שלה, נראית קטנה. "אני עם לונה בנוגע לזה שאני חושב שאת צודקת בנוגע לקמע, אבל אני לא חושב שהארי ייקח את הסיכון וייתן לו להיכנס בו. אם זה כמו דיוקן של אתם-יודעים-מי, אני חושב שהוא ישאל אותו כמה שיוכל, שירצה מידע ממנו, ואז ישמיד אותו. אני לא חושב שהוא עשה את זה עדיין כי לנו יש את מה שהוא צריך כדי להשמיד אותו, והוא לא רוצה להוציא את זה עד שיוכל."

 

"חדר הנחיצות?" לונה שאלה.

 

"לא. ג'יני, איך הוא עצר את היורש של סלית'רין בפעם שעברה?" הוא הסתכל מסביבו, עיניו נוצצות בפראות מההתלהבות שפעם אחת, הוא חיבר את הכול בעצמו. "זוכרים, הוא סיפר לכולנו בפעם הראשונה שצ"ד נפגש. חרבו של גריפינדור! הארי צריך את החרב, והיא נמצאת כאן בהוגוורטס!"

 

ג'יני שיחררה את עצמה, רכנה קדימה, תקווה צפה בעיניה כשהצבע חזר ללחייה. "אתה צודק, נוויל! זאת החרב! אם הוא ישיג את החרב... הו, ואני בטוחה שזה מה שהוא צריך להשיג כדי להרוג אותו! רק חרבו של גריפינדור יכולה לנצח את היורש של סלית'רין... ואתם-יודעים-מי הוא היורש!"

 

ארני קימט את מצחו. "אבל אם לדמבלדור הייתה החרב כל השנים האלה, למה לא פשוט להוריד את אתם-יודעים-מי בעצמו?"

 

"רק תלמיד גריפינדור אמיתי יכול להניף את החרב," לונה אמרה להם. "דמבלדור אמר לפרופסור פליטיק שהוא תמיד חשב שהוא יותר רייבנקלו. זה משהו שפרופסור פליטיק תמיד התגאה בו וסיפר לנו. אולי זה מנע ממנו להשתמש בחרב."

 

"אולי." הסכים נוויל. "אבל זה אומר שבמוקדם או במאוחר, הארי עומד לחזור להוגוורטס בשביל החרב, ואז אנחנו נצטרך להילחם. כלומר, אפילו אם הארי יוריד את אתם-יודעים-מי לבדו, אני לא מתכוון פשוט לתת לסנייפ ולקארואים ו-" לבלטריקס לסטריינג', הוא חשב. "ולכל אוכלי המוות ללכת בחופשיות, או פשוט להניח שהם יתנו להארי ללכת לאתם-יודעים-מי ולהגיד 'היי, יש לי משהו כאן, בוא נראה אם זה יהרוג אותך.'"

 

"אני תוהה," אמרה לונה. "איך הוא יכנס? שיקוי פולימיצי לא יעביר אותו את כל האבטחה בהוגוורטס. כל המעברים הסודיים חתומים. אוכלי המוות יודעים בנוגע לארוניות המעלימות. ואני בטוחה שיש עוד אבטחה במשרד של המנהל."

 

"בחיי-" נוויל נאנח אנחה עמוקה, ושקע בכיסא שלו. "נהדר. זה במשרד של סנייפ."

 

"אז?" שאל ארני בעקשנות.

 

"טוב, לא יהיה ממש קל להגיע לשם," ג'יני אמרה.

 

"אז נעזור. בגלל זה אנחנו פה, אם אני לא טועה." הבחור מהפלפאף שילב את זרועותיו שוב, ונצמד לכיסא כאילו מישהו עמד להכריח אותו להיכנע פיזית.

 

"אבל," ג'יני מחתה. "לפרוץ למשרד של סנייפ? נצטרך שבועות של תכנונים אם אנחנו רוצים חצי סיכוי להצליח!"

 

"אז שייקח שבועות. או חודשים." ארני משך בכתפיו. "נעבוד מבפנים, הוא יעבוד מבחוץ, ומי שיגיע לחרב קודם, הכול נהדר. או שלהארי יש תכנית, או שתהיה לנו מתנה ממש טובה בשבילו כשהוא יגיע ויחשוב שעדיין יש לו עבודה לעשות." הוא הסתכל מעבר לשולחן. "נוויל, אתה המפקד, המילה האחרונה היא שלך. מה נעשה בנוגע לחרב?"

 

נוויל לא היסס. "נשיג אותה. אתה צודק, ניקח כמה זמן שנצטרך, ונשתמש בזמן הזה כדי לאמן את עצמנו כלוחמים, כי הארי יוכל להופיע בכל יום עכשיו, וזה לא קשור לקסם הגנתי יותר. אני עומד לבקש מדובי לגלות כל מה שהוא יכול בנוגע לאבטחה על המשרד של סנייפ, זאת התחלה." הוא לקח את עט הנוצה והתחיל לכתוב על גליל הקלף לפניו. "לונה, אני רוצה שרייבנקלו יתעסקו בשני דברים: אחד, כל כישוף שתוכלו למצוא ונוכל להשתמש בו ואוכלי המוות לא שמעו עליו. סודי, זר, הזוי לגמרי... כל עוד אפשר להשתמש בו. אם תרצי שנתקוף אותם עם השנורקלים שחוקי-הקרן-"

 

"שנורקקים פחוסי-קרן." לונה תיקנה אותו, קצת בכעס.

 

"שנורקקים פחוסי-קרן. זה בסדר מצידי כל עוד תביאי אחד ותראי לנו איך לכוון את הדבר הזה. שנית, כל מה שתוכלו להשיג בנוגע לקמע של סלית'רין." הוא הסתובב אל ג'יני. "אני רוצה כל מה שנוכל להשיג כדי להבין מה הארי זומם. זה היה הבית שלו, והוא היה ידוען לפני שהגיע לכאן. את בחורה, אז את ממש תתאימי לזה. אני רוצה כל שמועה, כל פיסת רכילות, כל רמז של משהו שקרה איתו בשש השנים האחרונות. כל מה שאנשים ראו, שמעו, קראו או שסיפרו להם. ואני רוצה שתעברי על זה בתור מישהי שמכירה אותו ותראי אם את יכולה לסנן משהו שיעזור לנו להיכנס לראש המצולק שלו ולעזור לו."

 

ג'יני חייכה באכזריות, והוא הרגיש שהיא תשתמש בפקודה כדי לחסל כמה חשבונות אישיים. "בעונג רב."

 

נוויל עצר, והסתכל על גלילי הקלף שלו, ואז הסתכל על הסגן האחרון שלו. "ארני, אני אהיה כנה איתך... הסיבה היחידה שסלית'רין זכתה בגביעי הקווידיץ' כל השנים האלה לפני שהארי היה מחפש היא בגלל שהם משחקים מלוכלך. לכם תמיד היו האתלטים הכי טובים."

 

"אין כלום," ארני אמר, "מדהים, מתוחכם או חכם בשכיבות סמיכה."

 

"בדיוק. וקרב זה גם לרוץ ולהתכופף כמו גם לחשים וקללות." נוויל בלע את גאוותו בקושי וצבט את מותנו כדי להבהיר את הנקודה לחברו. "אני לא הילד השמנמן שהייתי פעם, אבל אני גם לא בכושר כזה טוב. הרבה מאיתנו לא. אני רוצה שהפלפאף יביאו אותנו לכושר לחימה. אף אחד לא צריך למות רק בגלל שלא היה לו אוויר להטיל כישוף מגן."

 

ארני נשען לאחור, מתח את זרועותיו השריריות לפניו ופצפץ את אגרופיו. "אני מקווה שאתה מוכן לכאב, חבר יקר."

 

נוויל הסתכל על הרשימה לפניו. למעלה, המילים להשיג את החרב של גריפינדור נראו כאילו לעגו לו. היה קל כל כך לכתוב אותן שם. הוא הרים שוב את מבטו, הסתכל על עיניו של ארני ותשישות נחתה עליו. "ארני, כאב זאת הבעיה האחרונה שלי עכשיו."

 

OOO

"היא לא אנושית, אני נשבעת. לב אבן לגמרי." לבנדר בראון הסתכלה על עוגת השוקולד במרכז השולחן במבט משתוקק, ואז נאנחה, ובהתה בתפוח שישב בודד באמצע הצלחת שלה. "כלומר, אולי אני לא עומדת להתקבל להרפיות הנהדרות מהוליהד (27) כמו שחלקנו חושבות שנהיה, אבל שום דבר לא בסדר איתי".

 

פרוואטי הנהנה, וחתכה את התפוח שלה לחצי באלימות לא נחוצה. "נוויל, היא מפלצת. היא גרמה לנו לעשות כפיפות בטן והרמות ידיים עד שחשבתי שאני עומדת למות. נטפתי זיעה. הארי לא הכריח אותנו לעשות דברים כאלה."

 

נוויל הסתכל מסביבו, ואז נתן בשתיהן מבט מזהיר כשהוציא את שרביטו מתחת לשולחן. "מופליאטו (28)." כשהוא מסופק מהכישוף, הוא נשען קדימה. "אולי תפסיקו להתבכיין? הארי לימד אותנו מה לעשות אם נהיה במצב רע. זה לא כמו להיות במלחמה. אנחנו לא מנסים לצאת מקרב בחיים, אנחנו מתכננים להתחיל אחד ולשרוד כמה שנוכל בתוכו. ואני לא מתרגש. רוואן גליניס (29) מקלה עליכן."

 

"לא היית שם," לבנדר אמרה בטון עצוב.

 

"לא, הייתי עם בגמן ושאר הבנים. הייתי שמח להחליף איתכן. תראו-" הוא הרים את הגביע שלו ביד אחת ומיץ הדלעת כמעט נשפך מהקצה. "-אני עדיין רועד. מישהי מכן הייתה צריכה לקשור נעליים עם קסם הבוקר כי היה לכן כואב מדי בשביל להתכופף?"

 

אף אחת לא ענתה, אבל הוא היה די בטוח ששמע את פרוואטי ממלמלת משהו מתחת לנשימתה שכלל את מה שתרצה לעשות אם יתכופף. כשהוא מתעלם ממנה, נוויל הזדקף, והיה בטוח שלא הביט בערימת הפחזניות המסוכרות שישבה ממולו כשלקח תפוז. הוא היה המפקד, ולא רצה להראות שפקפק בעצמו כל כך. זה היה די מעליב שלסכן את חייך בהתנגדות אצילית גם אמר שתצטרך לוותר על פשטידות ממולאות ופודינג טופי.

 

הרהוריו המרירים נקטעו בידי צליל כחכוח גרון בשולחן הסגל. נוויל הרים את מבטו כשכל החדר השתתק לגמרי. פרופסור סנייפ קם על רגליו, גלימתו השחורה עטופה סביבו כמו גלימה מלכותית. ידיו של נוויל הצטמצמו לאגרופים, והוא הרגיש שעורק מתחיל לפעום ברקתו. המראה של סנייפ בכיסא המנהל הדומה לכס מלכות- כיסאו של דמבלדור- עדיין מילא אותו בזעם חונק.

 

הוא התנחם כמה שיכל כשראה את מבטיהם הכועסים של שאר המורים. רק הקארואים, שבעצמם לא נראו שייכים לשולחן הסגל, לא נראו זועמים, ונוויל הרשה לעצמו את החיוך המריר הקטן ביותר שאפשר. זה לא רק אנחנו, הם יודעים מה אתה, יא בוגד מלוכלך. הם יודעים, ובאחד מהימים האלה נגרום לך לשלם. הם לא מפחדים ממך, אתה-יודע-מי הוא מי שמפחיד אותם. אפילו אני לא מפחד ממך יותר, כי הבנתי שאתה פחדן. אתה תפחיד ילדים ותרצח איש זקן בלי הגנה בדם קר, אבל תברח כשתצטרך להתעמת עם מה שעשית. ברחת והתחבאת מאחורי אדונך, והסיבה היחידה שאתה מסתכל עלינו היא כי הוא מגבה אותך.

 

"דממה." הפקודה לא הייתה נחוצה. למרות שגלי השנאה שזרמו מהתלמידים היו כמעט נראים, נראה כאילו אף אחד לא נשם מהרגע שסנייפ קם. הוא הסתכל מעבר לאפו המעוקל בתלמידים, שפתיו מתעקלות בחיוכו הלעגני והמוכר. "טוב, כנראה, לא לוקח הרבה זמן עד שתחושת המחוייבות נחלשת. רק מעט יותר משבוע לאחר ששנת הלימודים החלה, וכבר הקארואים ומר פילץ' מספרים כאלה סיפורים. נו נו. אדון האופל מעריך את החינוך שלכם יותר מכם, כך נראה."

 

עיניו השחורות חלפו על פניהם והתקבעו על השולחן של גריפינדור. לרגע אחד נורא, נוויל חשב שהן בוהות ישירות בו, שהוא איכשהו ידע, אבל אז הוא הבין שהן התקבעו בשיימוס, שישב רק שתי מקומות לשמאלו.

 

"מר פיניגן הראה חוסר כבוד משווע בשיעור לימודי המוגלגים. העלמה לאבגוד," -המבט האפל עבר לשולחן של רייבנקלו- "חשבה לשעשע את חבריה לכיתה עם ציור מאוד לא מחמיא של המורה שלה לאומנויות האופל, שהוחרם והושמד. ומר קריווי הצעיר," - דניס התכווץ בכיסאו כשסנייפ מצא אותו - "כנראה חושב שיש לו כישרון לחקות אותי במסדרונות. ואני אפילו לא מדבר על החולשה הכללית שהקארואים דיווחו שאתם מפגינים כלפי הנושאים שאדון האופל בחר שתלמדו באופן אישי."

 

סנייפ עקף את שולחן הסגל כדי לעמוד לפניו, ידו הארוכה והחיוורת הניחה את שרביטו בכף ידו. "ראשי הבתים שלכם הבטיחו לי שהם יטפלו בעניינים האלה, אבל בשנותי כאן כמורה, חזיתי ב…" הוא הסתכל במבט מלוכלך על פרופסור מקגונגל, ששפתיה התכווצו לקו דק של זעם, "חוסר יכולת מסוים מצדם לשלוט בתלמידים שנחושים להפר כללים. לכן הפרופסורים אלקטו ואמיקוס קארו יטפלו בכל ענייני המשמעת כאן בהוגוורטס מעתה ואילך. אני מאמין שתמצאו אותם הרבה יותר…" הוא עצר, ואז חייך בחוסר חביבות. "משכנעים."

מאחוריו, הקארואים נעמדו, ונוויל רעד כשראה את החיוכים שלהם. היה כאב בחיוכים. "כולכם," סנייפ המשיך, "נמצאים כאן כי יש לכם דם קסום אמיתי. אולי הרשו לבית הספר הזה להתפרע בעבר, אבל לאדון האופל יש ציפיות גבוהות יותר. אני מציע שתעמדו בהן."

 

הוא נופף בשרביטו, והגביעים והצלחות נעלמו, כך שהשולחנות נשארו ריקים. כמה תלמידי שנה-ראשונה שלא גמרו קראו קריאות כעס, אבל הושתקו במהירות בידי התלמידים המבוגרים יותר בשולחנם, ונוויל חשב שראה הבעת ניצחון על פניו של סנייפ כשחזר לשבת. "אתם יכולים לחזור למעונות שלכם עכשיו. לחלקכם יש שיעור באומנויות האופל מחר. אני ממליץ שתנצלו את הזמן כדי ללמוד."

 

לא נשמע צליל פרט לגרירת הספסלים וצליל מאות זוגות הרגליים כשהתלמידים יצאו מהאולם הגדול, אבל ברגע שהם יצאו ממנו, שיחות שקטות פרצו בכוח רב כל כך עד שנשמע כאילו נחיל צרעות חיקה להם. שיימוס הגיע לצדו של נוויל מיד. "הקארואים, מטפלים במשמעת? הוא מטורף? הם יגרמו לאמברידג' להיראות כמו נסיכה מהאגדות!"

 

נוויל הנהן בעצב. "אם יהיה לנו מזל."

 

"מה נעשה?" קולין פילס את דרכו דרך הקהל, זרועו האחת עטופה בהגנה על כתפיו של אחיו הקטן. דניס רעד ונראה כאילו יקיא בכל רגע. "אסור לנו לתת לו להתחמק עם זה!"

 

"אין ברירה. הוא המנהל; אם הוא חושב שצריך לחזק את המשמעת, הוא יכול לבחור במי שהוא רוצה שיעשה את זה. זאת זכותו, בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא. כלומר, אנחנו רק ילדים." קולין הסתכל עליו כאילו אמר משהו גס במיוחד, אבל נוויל הניע במקצת את ראשו לעבר קומץ תלמידי שנה חמישית בגלימות ירוקות שהתקבצו על גרם המדרגות לידם. סלית'רין, הוא מלמל, והוקל לו כשראה את ההבנה על פניו של חבריו כשהמשיך בקול רם. "פשוט נצטרך להתנהג יפה."

 

"אתאמן על לשרבב שפתיים," שיימוס אמר באירוניה.

 

"רק תיזהר." ג'יני הצטרפה אליהם, והיא הנמיכה את קולה כשהם עברו את גרם המדרגות ואת תלמידי סלית'רין. "אם אתה מתכנן לנשק לאלקטו את הישבן, תצטרך לוודא טוב-טוב שזה לא הפנים שלה."

 

נוויל התחיל לצחוק, ואז תחב את ידו אל פיו, גופו רועד כשהוא עצר את הצחוק, כל שריר כואב מהמאמץ. לבסוף, כשהוא מניד את ראשו, הוא הצליח לפלוט, "ג'יני, אני חושב שאני מבין למה הארי התאהב בך."

 

היא חייכה חיוך חצוף, זרקה את שיערה לאחור והעמידה פנים שהיא מעריצה את השתקפותה כשעברו חלון. "אוי, אני לא יודעת. אני חושבת שהוא פשוט אוהב לחיות עם סיכונים."

 

שיימוס חייך אליה. "את מתכוונת לששת היצורים המגוננים שאת קוראת להם אחים, או רק לעצמך?"

 

"אני יותר ממה שאתה יכול לטפל בו, פיניגן," היא ירתה אליו.

 

הוא הרים את שתי ידיו בתנוחת כניעה. "מותק, אני אולי אתחצף לקארואים, אבל אני ממש לא אמיץ מספיק כדי להתווכח איתך."

 

נוויל הרשה לעצמו לצחוק הפעם, וזה כמעט נראה כמו פעם כשהוא הקשיב להם צוחקים כשעלו במדרגות אל הדיוקן המוכר שכיסה את הכניסה למגדל גריפינדור. הגברת השמנה נראתה לחוצה מאז שהתחילה השנה, וברגע שראתה אותם מגיעים, היא סילקה את המכשפה עטוית הגלימה בסגנון ימי-הביניים איתה דיברה בלחישות. "סיסמה?" היא שאלה בהגינות נוקשה.

 

"דירוג דם," אמר נוויל, והחליף איתה מבט כועס כשהיא הסתובבה על צירה וחשפה את המעבר.

 

ברגע שחור הדיוקן נסגר מאחוריהם, תלמידי גריפינדור באו מכל מקום בבת אחת, ונוויל מצא את עצמו מוקף, חמישים קולות מוחקים כל שאלה, התפרצות ודרישה. הוא פרש את ידיו בייאוש, וצעק כדי שישמעו אותו. "וואו! כולם להירגע! זוזו! אני לא יכול להקשיב לכולכם בבת אחת!"

 

הצעקות הפסיקו מיד, והוא צעד קדימה, תפס כיסא וסובב אותו לאחור, מרפקיו נחים על גב הכיסא כשהוא העביר את אצבעותיו בשיערו. "אני יודע מה קורה. כולנו שמענו את זה. אני רק צריך לחשוב."

 

הוא עצם את עיניו, והרגיש שוב כאילו מעולם לא העריך את הארי וכמה שזה היה קשה כשכל כך הרבה אנשים הסתכלו עליך. הם ציפו שיענה להם מיד, ועל הכול, כאילו שכל שש השנים האחרונות בהן ירדו עליו לא קרו. הכל השתנה כל כך הרבה, הוא חשב, שאני מניח שזה לא עניין גדול שהמפסידן של הבית אחראי פתאום.

 

לבסוף, הוא פקח את עיניו והרים את מבטו, ונשם נשימה עמוקה כשראה שכולם יצרו מעגל מסביבו, מחכים כאילו יהיה לו חזון נהדר. הרעיון שחשב עליו נראה ממש גרוע בהתחשב בציפיות שלהם, אבל זה היה כל מה שהיה לו. "אני אצטרך לגלות בעצמי מה המשמעות של זה."

 

ג'יני קימטה את מצחה, שני קמטי דאגה מופיעים בין גבותיה. "נוויל, אני ממש מקווה שאתה לא מתכנן להסתבך בצרות בכוונה."

 

"זאת הדרך היחידה." הוא משך בכתפיו, אבל קולו היה החלטי. "נוכל לשבת כאן ולהניח הנחות כמה שנרצה, אבל אנחנו לא נוכל להחליט מה לעשות בנוגע לזה עד שנגלה מה המשמעות האמתית לזה שהקארואים מטפלים במשמעת. כלומר, מי יכול היה לנחש מה אמברידג' עמדה לעשות? אנחנו יודעים מה קורה כשאלקטו מאבדת סבלנות," הוא הצביע על שיימוס, "אבל לא כשהם מתכננים את זה. זה יכול להיות רק ריתוקים נוראיים כמו שסנייפ נותן, או שזה יכול להיות הלקאות של פילץ', או כל דבר, בעצם. אנחנו לא נדע עד שזה יקרה למישהו, ואנחנו לא נוכל להחליט מה לעשות בנוגע לכך עד שנדע."

 

התלמידים הצעירים הסתכלו עליו בתערובת של אימה ותדהמה, אבל המבטים הלחוצים שהיו על פניהם של תלמידי השנים השישית והשביעית הוכיחו לנוויל שצדק. לבסוף, לבנדר הנידה בראשה. "אני לא יודעת. מה אם זה יהיה משהו נורא?"

 

"אני לא מצפה שזה יהיה מאה שורות של 'אהיה עבד קטן וטוב' ואז תה ועוגיות," הוא אמר.

 

"אתה לא יכול." זאת הייתה פרוואטי שדיברה, ולמרות שקולה היה רך, הייתה נימה סופית בקולה שחיסלה את שאר הפטפוטים. היא צעדה קדימה ונוויל ראה שהכול בה השתנה. ראשה היה מורם, האש זהרה על עורה כמו פסל שיש כשהיא החליקה אל מרכז טבעת הגריפינדורים כדי לעמוד לידו.

 

"אם תעשה את זה, נוויל, אנחנו לא ממש נדע מה הקארואים יעשו לנו. היית במשרד הקסמים, היית במגדל, ההורים שלך היו הילאים. הם יפגעו בך קשה, לא משנה מה. זה חייב להיות מישהו שלא הסתבך בצרות איתם לפני כן." כל הברה הודגשה בהחלטיות חולנית. "כמוני."

 

נוויל הניד בראשו. "לא, אני לא אתן לך."

 

היא הסתובבה אליו, עיניה מבזיקות בפראות. "למה?"

 

הוא חשב לרגע, וניסה להסביר מה שהיה כל כך ברור עד שלא מצא את המילים. "טוב, את-"

 

"אם תגיד 'בת', אז למה שלא תלך ותוציא את הרמיוני מאיפה שהיא לא נמצאת?" פרוואטי ירתה. "או, אם ככה, תגיד לאלקטו קארו או לבלטריקס לסטריינג' שהן צריכות להיות חמודות ומתוקות."

 

האזכור לבלטריקס גרם ללחייו של נוויל להאדים, אבל הוא נשך את שפתיו, והסתכל על השטיח כדי לא לפגוש בעיניה. כשהוא מרגיש מכותר, הוא הסתכל על פני חבריו לכיתה, אבל רק הבין שהיא צודקת. המחשבה להשתמש באחד מהילדים הצעירים הייתה נוראית מדי, וכל שאר תלמידי השנה השביעית שהיו בגריפינדור, כפי שאמרה, יכלו למשוך כעס לא רגיל כלפיהם. האפשרות האחרת היחידה שראה הייתה לבנדר, והיא לא התנדבה. לאט, בחוסר רצון, הוא הנהן, וקולו היה לחישה צרודה כשדיבר לבסוף. "בסדר."

 

"טוב." פרוואטי חייכה חיוך קודר. "אבל כדאי שכולם יתנהגו יפה מחר. אני רוצה לבלוט."

 

OOO

 

שיעור אומנויות האופל נמשך עשר דקות בלי סימן לפרוואטי, ונוויל לא שמע מילה ממה שקארו אמר להם על יצירת חיז"ל (30). בדרך כלל, למרות שנאתו לנושא, המראה של גופה על שולחן המורה היה מספיק כדי ללכוד את תשומת ליבו, אבל עכשיו הוא נאבק בתקווה שהיא לא תגיע. הוא לא חשב שהיא תשתפן, אבל אולי משהו בארוחת הבוקר גרם לה לחלות? אולי היא נקעה את הקרסול במדרגה נעלמת?

 

הוא בדיוק החליט לשים לב מספיק כדי להגיד משהו מכעיס להגיד כשהדלת נפתחה. פרוואטי דילגה פנימה כאילו לא הייתה לה דאגה בעולם, שמה את תיקה על השולחן והתיישבה, כרגיל, ליד לבנדר בראון.

 

היא הוציאה קווצת שיער מעיניה והסתכלה על קארו בתמימות גדולת עיניים. "מצטערת שאיחרתי, פרופסור," היא אמרה בקלילות. "רשמתי את כל השיעורים החשובים שלי, אבל פשוט שכחתי משיעור מה-שמו האופל."

 

אמיקוס קארו נראה כאילו הוא יתנפח מרוב זעם לרגע, ואז האודם שהתחיל לטפס במעלה צווארו נעלם, והוא מישש את שרביטו כמעט באהבה. "לא, העלמה פאטיל, אני בעצם מודה לך," הוא נחר. "כי עכשיו אני יוכל (31) להדגים לכיתה כמה פרופסור סנייפ רציני בנוגע לשמירת  הסדר בבית הספר."

 

בפעם הראשונה, פרוואטי שמה לב לגופה המתה בקדמת הכיתה, ועיניה טיילו אל התמונות שעדיין היו על הקיר מתקופתו של פרופסור סנייפ לפני שנה. הערימה מלאת הדם שנאמרה שהייתה מישהו שעורר את חמתם של החיז"לים נעה בקושי במסגרת שלה, ופניה עטו גוון ירוק חולני, פחד אמתי בעיניה כשקארו צעד בחדר.

 

נוויל רצה להסתכל הצידה, אבל לא יכול היה, מרותק מהאימה שהרגיש מכל תלמיד גריפינדור אחר שם. מה עשיתי? הוא חשב ביאוש. לעולם לא הייתי צריך לתת לה… מה עשיתי?

 

לאחר מה שנראה כמו עידן ועידנים, קארו הגיע אל המכשפה המאובנת והושיט את שרביטו. היא עצמה את עיניה, ידיה מתהדקות על קצה השולחן, אבל הוא רק שם אותו מתחת לסנטרה בעדינות כשהוא הרים את פניה אל פניו. "בואי נראה…" קולו הצרוד היה גרגור נורא. "האדון… נוט (32)."

 

עיניה של פרוואטי נפקחו, ובהו בקארו בבלבול כשהתלמיד מסלית'רין קם, וקד בהתרפסות. "כן, אדוני?"

 

"אני מאוד אוהב ללמד." הוא לא שבר את קשר העין עם פרוואטי כשהרים את שרביטו וליטף את לחיה. "העלמה פאטיל תוכל ללמוד על דייקנות, ותוכל להתאמן על אחת משלוש הקללות החשובות. אני לא חושב שאימפריו זה מה שנצטרך כאן, ואבדה קדברה (33) זה קצת קיצוני, אבל אני חושב שקרושיו זה בדיוק מה שהיא צריכה כדי שתוכל לזכור את שיעורי 'מה-שמו האופל'."

 

פניו של נוט זרחו בעונג סאדיסטי כשהוא הפשיל את שרוולי גלימתו והוציא את שרביטו. "כן, אדוני!"

 

הכול נראה לא מציאותי. כאילו בחלום, נוויל צפה בחוסר אונים כשנוט התקרב אל פרוואטי, שעדיין קפאה על מקומה מול השרביט של קארו. ואז התלמיד מסלית'רין הצביע בשרביטו עליה וצרח את הקללה, והוא עצם את עיניו. פרוואטי צרחה. זה היה הצליל הנורא ביותר שנוויל שמע בחייו. גבוה וצווחני, הוא חתך אותו כאילו הכאב היה שלו. הוא המשיך והמשיך. כל צווחה צרבה אותו לפני שהפכה לנשימות קטנות ודוקרות של ייסורים, ואז הקול שלה נשבר והצטרד, ועכשיו היו צלילים אחרים: לחישות ונשימות מיוסרות ואחריהן הצליל של גוף שנופל על עץ ואבן.

 

הוא לא יכול היה להסתכל. הוא הרגיש כאילו הוא עמד לצאת מדעתו. זה לא היה כזה נורא כשעינו את שיימוס. הוא קיבל את זה ברצון, אבל כאן היה הבדל, והוא לא היה הבדל בין בחור ובחורה. שיימוס הלך לשם בגלל האומץ שלו. פרוואטי הייתה השה לעולה, וכל צרחה הייתה האשמה, הצביעה על כישלונו כמפקד למצוא דרך אחרת, כל דרך אחרת.

 

הצליל הפך לדממה כל כך חזקה עד שהייתה כמעט מוחשית, נוזלית ומלוכלכת מול עורו. ואז קארו צחק, וזה היה יותר מדי. נוויל רכן, בקושי מצליח לנקות את קצה שולחנו כשהקיא בחולניות.

 

OOO

 

"תירגע, חבר. מישהו אחר היה חושב שפרוואטי יולדת שם את התינוק שלך אם היה מסתכל עליך." שיימוס דיבר ברוגע, אבל הדבר היחיד שקיבל היה מבט מלוכלך כשנוויל המשיך לצעוד במועדון של גריפינדור בצעדים ארוכים, והעביר את ידיו בשיערו כל כמה צעדים כאילו זה יוכל להוציא את צליל צרחותיה של פרוואטי מזיכרונו.

 

"זאת הייתה פחות אשמתי אם זה היה המצב." הוא הסתכל שוב אל הכניסה לחדרי הבנות, ושנא את הקסם ששמר אותו נעול בחוץ (34). "אין שום דרך שאוכל להגיע לשם?"

 

"בנים ניסו את זה במשך מאות שנים." הילד האחר הניד את ראשו בצער. "אין סיכוי."

 

"למה הן היו חייבות להחביא אותה ככה?" נוויל לא ניסה להחביא את הכעס בקולו. "אני רק רוצה לדעת אם היא בסדר!"

 

"זה לא היה עניין גדול להפשיט אותי עד לתחתונים שלי ולבדוק אותי," שיימוס אמר בעדינות, "אבל בנות קצת יותר רגישות מאיתנו בנוגע לזה. היא נפלה על הכיסא הזה חזק, וג'יני והן היו חייבות להפשיט אותה או לפחות שהיא תהיה בתחתונים שלה כדי לוודא שהן מטפלות בה כמו שצריך."

 

נוויל עצר והסתכל על הדלת הסגורה, בוהה בה כאילו יגלה מה קורה מאחוריה בכוח הרצון. הדלת נשארה סגורה ולועגת, והוא הטיח את אגרופיו עליה, מרעיד את הצירים ומבריח תלמידי שנה ראשונה ושנייה. "זאת אשמתי! הכל באשמתי!" הוא שוב הכה בדלת, והתייסר מהכאב בזרועותיו ובכתפיו.

 

"היי, תירגע." ידיים תפסו אותו בזרועותיו עכשיו ומשכו אותו, ונוויל זז באחיזת חברו, כועס כשגילה ששיימוס חזק יותר ממה שדמיין עבור מישהו שהיה נמוך ממנו בראש וקל יותר.

 

"תעזוב! תעזוב לפני שאני-"

 

"תעשה משהו ממש טיפשי, אני יודע." נוויל ניסה להגיע לשרביטו, אבל זרועותיו הודקו מאחוריו עכשיו, והוא רק יכול היה לקלל בחוסר תועלת.

 

"אל תגרום לי להוריד אותך." הקול היה ממש כועס ברוגע שלו, ונוויל צעק צעקת זעם והשתמש בכל כוחו, וניתק את האחיזה המרסנת כשתפס את שרביטו בהיכון.

 

הוא אפילו לא כיוון כשסילון האור פגע בו בחזה. "פטריפיקוס טוטאלוס (35)!"

 

התחושה המוכרת של קיפאון מוחלט עטפה אותו, ונוויל נפל לרצפה, לא מסוגל להזיז אצבע כששיימוס רכן מעליו. "לא רציתי לעשות את זה, חבר, אבל פשוט איבדת את זה, ולא רציתי שתחולל מהומה שתביא את הקארואים."

 

נוויל קיווה שעיניו מעבירות את הקללות שעברו בראשו, ושיימוס נראה כאילו ניחש אותן מספיק טוב. "אני עומד לקחת את זה," הוא לקח את השרביט מאצבעותיו הנוקשות, "ואז אני אספור עד עשר ואשחרר את נעילת-הגוף, ונדבר על זה כמו קוסמים וגברים מבוגרים, לא כמו ענקים טיפשים. הדבר האחרון שפרוואטי צריכה זה לשמוע אותך צועק כאן. היא עלולה לחשוב שהקרב התחיל בלעדיה. בסדר? אחת… שתיים…"

 

בעשר, שיימוס נופף בשני השרביטים, ונוויל הרגיש את החופש חוזר לגופו. הוא הניע את אצבעותיו, מסופק להרגיש שהן מגיבות שוב לפקודתו, ואז התיישב. הוא ציפה שירצה לפגוע בשיימוס, אבל נראה כאילו כל התחושה נעלמה ממנו כשיכולתו לזוז חזרה, ומאחור נשארה רק תחושה ריקנית כמו פצע מדמם. כשהוא רועד, הוא העביר את ידו על פניו, והרגיש שהם היו ספוגי זיעה. "אני… אני מצטער." הוא אמר.

 

"אל תדאג." הראש הבהיר התנדנד. "השתגעת כל כך כשאני נפצעתי? זה מחמיא לי."

 

"אתה עשית את זה לעצמך, אידיוט." נוויל הרשה לעצמו חיוך קטן. "למה שארגיש רע בנוגע לכך?"

 

"נכון."

 

הוא קם, ושקל לצעוד שוב לרגע ארוך לפני שנפל על הכורסה הקרובה בתבוסה. "אני לא מבין."

 

"מה?"

 

"איך אתה יכול להיות כזה רגוע." נוויל החווה לעבר הדלת הסגורה. "גם אתה היית שם. ראית, שמעת…" הוא לא יכול היה לסיים.

 

"דין." שיימוס התיישב על מסעד הכורסה והחזיר לנוויל את השרביט כשהסביר. "דין הוא החבר הכי טוב שלי, והוא היה תמיד האחד בשכבה שלנו עם הכי הרבה היגיון של סוס, כפי שאימא קוראת לזה. הייתי מוכן לתקוף את קארו בעצמי, אבל אז הקאת, וזה היה כאילו שמעתי אותו מדבר בראש שלי. 'שיימוס,' הוא אמר, 'נוויל לא לוקח את זה טוב, והוא התקווה הכי טובה שלכם. מה שקרה לפרוואטי קרה, אבל כדאי שתשמור עליו, או שכולכם טובים כאילו אין לכם שרביטים.' זה עזר, באופן מוזר. נתן לי משהו לעשות, וזה עזר לי. אז ג'יני והבנות מטפלות בפרוואטי, ואני כאן ומונע מהמנהיג הנועז שלנו לקרוע את הטירה."

 

"אני לא המנהיג שלכם יותר. אני מפרק את צ"ד." הוא הזדקף ולקח מכיסו את האונייה המזויפת, ואז זרק אותה מעבר לחדר בלי להסתכל עליה.

 

"אתה לא יכול!" התדהמה בקולו של הילד האחר נתנה לנוויל הנאה אכזרית, והוא הרגיש ממש שמח ששבר את הרוגע. "בשעה הזאת לפני שבוע, אמרת שאנחנו צריכים להיות מוכנים למות, ועכשיו אתה מוותר בגלל שמישהי חטפה עונש?!"

 

"הוא נתן לה קרושיאטוס." נוויל הסתובב, והצביע בכעס על חדרי הבנות. "קרושיאטוס על משהו שסנייפ היה מוריד עבורו חמישים נקודות בימים הכי גרועים שלו. אני לא יכול לאפשר לכולכם לעבור את זה!"

 

לחייו של שיימוס האדימו, ועיניו הכחולות נצצו בכעס. "דבר בשם עצמך; חטפתי את זה, ואני אחטוף את זה שוב אם אצטרך!"

 

"גם אני חטפתי את זה! ואני יודע מה זה יכול לעשות יותר טוב ממך! יש דברים גרועים יותר מהמוות, פיניגן! יש דברים שאתה אפילו לא-"

 

הוא הפסיק, ודממה ארוכה נמשכה ביניהם לפני שיכול היה להכריח את עצמו לדבר שוב כשבהה אל האש באח. היה להם מועדון לעצמם עכשיו, כששאר התלמידים ברחו, אבל הוא עדיין שמר על קולו נמוך, בקושי מעל לחישה. "לא גדלתי אצל סבתא שלי בגלל שההורים שלי מתים. רק נתתי לאנשים לחשוב ככה."

 

"אני לא-"

 

"הם עונו בידי אוכלי מוות. חטפו קרושיאטוס עד שיצאו מדעתם. הם בקדוש מנגו כבר שש עשרה שנים עכשיו. הם אפילו לא יודעים מי הם. הם אפילו לא יודעים מי אני. אני לא רוצה שזה יקרה לחברים שלי בגלל שאני צריך להוכיח שאני גריפינדור גדול וגיבור אחרי הכול."

 

"בחיי." שיימוס החליק ממסעד הכורסה כדי לשבת קרוב יותר לנוויל, ושם יד אחת בעדינות על גבו של חברו. "זה…"

 

"בגלל זה אני מפרק את צ"ד," נוויל אמר בחומרה. "אני לא יכול לחיות עם זה."

 

"הוגן." הייתה הפסקה ארוכה, ואז שיימוס שוב דיבר. "אבל אם אנחנו מתוודים על דברים, אני רוצה שתקשיב למה אני עומד להמשיך להילחם, בין אם אתה תפרק את צ"ד או לא."

 

נוויל הנהן, ולא היה בטוח אם לא יכול היה או לא רצה להגיד עוד משהו.

 

"כשאתה חוזר הביתה, אתה חוזר הביתה לשני הורים שלא מכירים אותך, וזה דבר נורא. אבל טוב להם איפה שהם לא נמצאים בראש שלהם, והם בטוחים כאילו הם מתים. אני לא חוזר הביתה לשלום. אני חוזר הביתה לבלפסט (36). מטעני נפץ ומתנקשים בלילה. אתה-יודע-מי מלא בשנאה, ואני יודע מה עושה השנאה." קולו של שיימוס נחנק, וכשהמשיך, היה ייאוש בקולו, כמעט תחינה.

 

"אם ניתן לזה להמשיך, ברגע שיגמור עם ילידי-מוגלגים, הוא יעבור לכל העולם המוגלגי, וכשיגמור עם זה, אלו יהיו חצויי-דם, ואז הוא ימצא משהו אחר לשנוא, ומשהו אחרי זה. אנשים שמונעים משנאה לא מגיעים למנוחה, והם לא מרשים אותה. אני יודע. אני אירי, וזה אומר שאני מעודד נבחרת קווידיץ' עם לפרקונים כקמעות, אבל זה גם אומר שעבורי, העולם לא יוצא למלחמה, המלחמה מגיעה לחלק בחיים שלי שחשבתי שהבין יותר. אתה אומר שיש דברים יותר גרועים ממוות, ואני לא יכול שלא להסכים איתך. אני פשוט לא מסכים בנוגע למה שהם."

 

"הארי עומד לעצור אותו." נוויל נופף בידו אל החלון. "הוא שם בחוץ עכשיו, עושה איזו תכנית שהייתה לו ולדמבלדור. היו להם שיעורים ביחד בחצי מהשנה שעברה. הוא יודע מה הוא עושה, הוא לא צריך אותנו."

 

"אולי כן, אולי לא." שיימוס משך בכתפיו. "אבל אני יודע שאני צריך להצליח להסתכל על עצמי במראה כשהכול יגמר, ואני לא חושב שאני אוכל לעשות את זה אם רק אשב על התחת… ואני מכיר אותך כבר שבע שנים, גם אם אני לא ידעתי על ההורים שלך, ואני לא חושב שגם אתה תוכל."

 

נוויל פתח את פיו במחאה, אבל לפני שיכול היה לענות משהו, היה צליל פתיחת דלת מאחוריו, ושני הקוסמים קפצו על רגליהם, והסתובבו בזמן כדי לראות את ג'יני יוצאת אל המועדון. היא נראתה עייפה, וכמה קווצות שיער אדום היו על פניה, אבל היא חייכה. "זה בסדר."

 

"פרוואטי -" שניהם דיברו באותו הרגע, והיא הרימה את ידה וקטעה אותם.

 

"פרוואטי תהיה בסדר גמור. היא במצב יותר טוב ממה שאתה היית, שיימוס. אלקטו הייתה יותר יצירתית מסתם קרושיו, אבל היא פשוט נפגעה קצת מהנפילה שלה. המשחה הירוקה והמסריחה שנוויל הכין ניקתה את הכל כאילו כלום לא קרה. היא תבוא בעוד כמה דקות. ניסיתי להגיד לה לנוח, אבל היא רוצה שכולם יראו ששום דבר רציני לא קרה."

 

ברכיו הרגישו כאילו היא פגעה בו בקללת רגלי-ג'לי, ונוויל שקע אל הרצפה, מחבק את עצמו בזרוע אחת. "היא לא…"

 

עיניה החומות של ג'יני היו רכות ומבינות. "לא. היא לא. והיא לא כועסת עליך. אני חושבת שהיא תהיה קצת בלתי נסבלת לקצת זמן. היא ממש מרגישה שהיא הוכיחה את עצמה, אתה מבין?"

 

"כן." המילה יצאה בחולשה, ואז הוא הניד את ראשו, מנסה להבין שפרוואטי הייתה בסדר. מילותיה של ג'יני והאמת שבה נלחמו מול הדי הצרחות מלפני כמה שעות.

 

"מה אתה אומר, נוויל?" שיימוס הסתכל עליו, אתגר בעיניו הכחולות. "היא מקבלת מדלייה במפגש הבא של צ"ד?"

 

הוא עצר למה שנראה כמו שנים לפני שענה, עיניו על זוהרה הצהוב והחם של האונייה שהייתה בפינת החדר אליו נזרקה. לבסוף הוא ענה, למרות שלא היה יכול להסתכל על שני זוגות העיניים. "לא. אני לא רוצה שמישהו אחר יעשה את זה… אני אוציא אותה מהאימונים לכמה ימים."

 

"זה המעט שתוכל לעשות." פרוואטי נשמעה צרודה, כאילו התגברה על דלקת גרון קשה, אבל חייכה כשירדה במדרגות. צעדיה היו קצת מהוססים, והיא נשענה על המעקה קצת יותר מהרגיל, אבל חוץ מזה, היא נראתה כאילו קמה משינה, שיערה הכהה נופל על כתפיה ועל זרועותיה ושום חבלה בכותונת הלילה שלה.

"פרוואטי!" נוויל רץ בחדר, לא מצליח לעצור את עצמו כשחיבק אותה בחיבוק גדול שהרים אותה מרגליה. הוא סובב אותה, והיא צחקה כמו ילדה, תופסת בצווארו באחיזה שהייתה באופן נפלא, בטוחה ואמתית ובריאה ושפויה ושלמה וחיה. כשהוא הוריד אותה, הוא הרגיש את נשימתה בגרונו כשהוא הסתכל עליה, שותה אותה כאילו המציאות של חייה תוכל למחוק את זיכרון העינוי שלה.

 

הוא לא השמיד אותה אחרי הכול. היא הסתכלה עליו עכשיו דרך עיניים בהירות וברורות, והיא הייתה בסדר, יותר מבסדר. היא הייתה יפהפייה.

 

נוויל הרגיש תחושה מוזרה בחזה שלו, ופתאום היה מודע לכך שהחזיק בחורה בזרועותיו, גופה הקטן קרוב אל שלו, עורה חם ורך מתחת לידיו. הוא לא שם לב לבנות לפני כן, ותהה אם משהו לא בסדר איתו כי כל בחור אחר בשכבה יצא מדעתו בגללם, אבל הוא פתאום הבין מה היה העניין. פרוואטי הייתה הדבר הכי יפה שאי פעם ראה, וזה היה הדבר הכי טבעי בעולם לכרוך את זרועותיו סביבה, להוריד את ראשה ולתפוס את שפתיה בשלו.

 

הנשיקה הייתה מוזרה בתחילה,  אפו מול שלה, אבל היא ידעה מה היא עושה יותר ממנו, והיא הנידה את ראשה, והעבירה את אצבעותיה בשערו ומשכה את פיו אל שלה. ואז זה נהיה עמוק יותר, חושני יותר, ראשו של נוויל הסתובב מהטירוף הנפלא של הכול. ליבו ומוחו וגופו עפו עם יותר תחושות חדשות ממה שיכול היה לשאת. כשנפרדו סופסוף, הוא השתנק, עיניו מתרחבות. "פרוואטי…"

 

היא חייכה ושמה אצבע על פיו. "תודה."

 

הוא מצמץ, והיה מודע לכך שחייך בטיפשות ולא היה צריך. "על מה? עינו אותך."

 

"נתת לי להוכיח שאני יכולה לשאת את זה. פחדתי שלא. ההורים שלי תמיד הגנו עליי, ופחדתי שכשיגיע הזמן להילחם, אני אשבר. אני יודעת שלא עכשיו, ואתה נתת לי לעשות את זה. זה בטח היה כל כך קשה בשבילך… שמעתי אותך צורח מלמעלה."

 

הוא הנהן בטיפשות. "לא יכולתי לסלוח לעצמי על זה שנתתי להם לפגוע בך."

 

"אין על מה לסלוח." ידה ליטפה את חזהו, מעל ליבו. "אני יודעת שיש לי אומץ עכשיו, אבל גם אתה צריך אומץ כדי לשלוח אותי לשם. אתה עומד להיות מנהיג נהדר, אני חושבת."

 

נוויל חשב על האונייה, שנטש ביאיושו. הוא חשב על איך שרצה שהכול יעלם, על איך שרצה לוותר, להשאיר את הקרב לאחרים, והוריד את עיניו בבושה. "לא…"

 

ואז היא נישקה אותו שוב, וכל השאר נמס. עורו חי בעצמו, דבר רעב ופועם, והוא מעולם לא הבין כמה השתנה, כמה כולם השתנו מאז שהגיעו להוגוורטס. הוא היה בגוף של גבר עכשיו, גבוה ורחב כתפיים, סנטרו בעל הזיפים משתפשף בפניה כשהתנשקו, ואיכשהו הוא החמיץ שהיא לא הייתה יותר ילדה קטנה, אלא אישה בעלת גוף שידיו מיששו בכותונת הלילה שלה.

 

הם היו מבוגרים עכשיו, מבוגרים וחיילים שעדיין נאלצו להיות ילדים ותלמידים, וזאת הייתה מלחמה, וזה היה גיהינום, וזה היה גן עדן, והוא היה קורבן ומנהיג ומפוחד ואמיץ והכול - הכול היה שונה ממה שהיה אי פעם לפני כן. נוויל ידע שהוא שינה משהו באותו הרגע, ומה שלא יקרה מאותו הרגע, החוקים הישנים שלפיהם חשב על דברים או מי שחשב שהוא לא ישנו. הוא יצטרך לגלות את הכול מההתחלה, ואיכשהו, זה לא נראה לו מפחיד כמו שחשב שזה יהיה.

 

הכול היה שונה עכשיו. הוא היה שונה. הנורא מכל קרה, הוא שלח מישהי לספוג את קללת קרושיאטוס והעולם לא הושמד. במקום, הוא התחיל. הוא גדל.

 

(1) הרמיוני גרמה לכך שמי שיגלה עליהם יחטוף חצ'קונים בצורת המילה "מלשן". מריאטה אדג'קום, חברה של צ'ו צ'אנג, גילתה עליהם ונשארה עם החצ'קונים שנה אחר כך. צ'ו והארי נפרדו בגלל זה.

 

(2) מייקל קורנר- תלמיד מרייבנקלו בשכבה של הארי. חבר לשעבר של ג'יני, ושל צ'ו.

(3) "צהוב"- בגידה, וגם הצבע של הפלפאף. הוא גם מזכיר שמריאטה הייתה מרייבנקלו.

 

 (4) פיטר פטיגרו הפר את הלחש וגילה לוולדמורט הכל.

 

(5)  קללת אימפריוס- קללת השליטה. אחת משלוש הקללות הבלתי-ניתנות-למחילה.

 

(6)  וריטסרום- שיקוי אמת.

 

(7)  פריץ בגמן- דמות מקורית, אבל הבן של לודוביץ' "לודו" בגמן. הוא היה חובט בצרעות מוויימבורן ובנבחרת הקווידיץ' של אנגליה (אחד מהטובים), וכמעט הורשע בהיותו אוכל מוות (הוא סתם היה דביל). הוא עבד במשרד הקסמים (המחלקה לספורט ומשחקי קוסמים) ואירגן את טורניר הקוסמים המשולש. ברח בספר הרביעי בגלל חובות לגובלינים.

 

 (8) טרי בוט- תלמיד מרייבנקלו בשכבה של הארי. כנראה חכם מאוד, בהתחשב בבית שלו ובהתחשב בזה שהוא הופתע מהמוח של הרמיוני ומזה שהיא לא ברייבנקלו.

 

(9)  ספר הכשפים הבסיסי- ספר לימוד בהוגוורטס. יש אחד לכל שנה.

 

(10)  סוזן בונז- תלמידה מהפלפאף בשכבה של הארי. דודים שלה נהרגו בידי אוכלי מוות. הדודה שלה שמדברים כאן עליה, אמיליה בונז (ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם) פעם שפטה את הארי, ולפי מה שמסופר, נהרגה בידי וולדמורט עצמו שנה לפני זמן הסיפור.

 

(11)  קמיליה פרקינסון- דמות מקורית, אבל האחות של פנסי פרקינסון. פנסי היא תלמידת סלית'רין בשכבה של הארי, ו"החברה" של דראקו.

 

(12)  לקולין יש את הוריו ואת דניס שאפשר לחטוף. לג'יני יש את ארתור ומולי (ההורים שלה) ועוד שישה אחים- ביל, צ'ארלי, פרסי, פרד, ג'ורג' ורון.

 

 (13) כל התהליך של לחש הפידליוס מומצא.

 

 (14) ג'מינו- כישוף השכפול.

 

(15) שמונת בני המשפחה- ארתור, מולי, ביל, פלר (אשתו של ביל), צ'ארלי, פרד, ג'ורג' וכנראה רון.

(16) בקרב במשרד הקסמים ובקרב במגדל האסטרונומיה.

 

 (17) פטריות פרואניות פוגעניות- באנגלית  Tasmanian Thumping Toadstools, כלומר פטריות טסמניות מכות. ניסיתי לתרגם ולשמור על הצליל. משהו מומצא.

 

(18) באנגלית House Elves to Liberate Potter (גמדוני בית לשחרור פוטר). תרגום מצחיק.

 

(19) ונטרילוקושס- כישוף מומצא. משמעותו היא פיתומות- לדבר דרך חפץ אחר.

 

(20) המדינגר מברבר ושנורקק פחוס-קרן- יצורים שרק לונה ואבא שלה מאמינים שקיימים.

 

 (21)מלשינוסקופ- סביבון שמסתובב ושורק כשיש מישהו שאין לתת בו אמון בסביבה.

(22) אלברט רנקורן- עובד במשרד הקסמים. בהתחשב בזה שאוכלי המוות השתלטו על המשרד וביחסים הטובים שלו עם אוכלי מוות, לא מוגזם להניח שהוא אוכל מוות... למרות שלא אמרו את זה. נשמע עליו עוד.

(23) יאקסלי- אוכל מוות, ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקסם (מונה לאחר שוולדמורט השתלט על המשרד).

 

(24) מפלדה הופקירק (עובדת במחלקה לאכיפת חוקי הקסם) ורג'ינלד קטרמול (ממחלקת תחזוקה) היו מי שהרמיוני ורון התחזו אליהם בפריצה למשרד הקסמים.

 

(25) וולדמורט קבע שהנוכחות של נערים בגיל לימודים בהוגוורטס תהיה חובה (היו מעט שבחרו ללמוד בבית או ללמוד בחו"ל, אבל זה עדיין חיזק את הפיקוח שלו על הנוער).

 

(26) סדריק דיגורי- תלמיד מהפלפאף, שלוש שכבות מעל הארי. השתתף בטורניר הקוסמים המשולש ונהרג בידי זנב-תולע כשהגיע בטעות לבית הקברות.

(27) ההרפיות מהוליהד- נבחרת קווידיץ' לנשים. ג'יני מעריצה אותן ותשחק איתן בעתיד.

(28) מופליאטו- לחש של סנייפ שגורם לזמזום בסביבה ומונע שיצותתו לך.

(29) רוואן גליניס- דמות מקורית, תלמידת שנה חמישית מהפלפאף. לסבית.

(30) חיז"ל- גופה מתה שכושפה והפכה לבובה של מכשף אפל. צירוף של "חי" ו"ז"ל".

(31) אמיקוס מדבר בצורה מאוד גסה, ובתרגום המקורי הוא אומר "יוכל" וכאלה.

(32) תיאודור נוט- תלמיד סלית'רין מהשכבה של הארי, בן של אוכל מוות. לא בחבורה של מאלפוי ומעדיף להתבודד, למרות שיש ביניהם קשר טוב.

(33) אבדה קדברה- הקללה הבלתי-ניתנת-למחילה השלישית. קללת הריגה.

(34) בנים לא יכולים להיכנס לחדרי הבנות, המדרגות יהפכו למגלשה. לפי הרמיוני, המייסדים סמכו יותר על הבנות.

(35) פטריפיקוס טוטאלוס- קללת נעילת-גוף מלאה.

(36) שיימוס מדבר על "הצרות"- סכסוך בצפון אירלנד בין אירים קתולים (נאמנים לאפיפיור) שדרשו איחוד עם אירלנד העצמאית, ובין אירים פרוטסטנטים (לא נאמנים לאפיפיור) שדרשו להישאר עם בריטניה. בסיפור השני בסדרה, "סלואה", יסופר יותר על שיימוס באירלנד.