פרק 3: חתול ועכבר

"בטוח שהם ישנים, דובי?" 

הגמדון הקטן הנהן בהתלהבות, אוזניו הגדולות מתנופפות. "כן, אדונילי. שמנו את השיקוי במשקאות שלהם כמו שאמור-אמרת לנו, והם ישנים טוב-טוב. פרופסור סנייפ רדום-נרדם על השולחן שלו!" 

"הלוואי שהייתה לנו המפה של הארי (1)," ג'יני מלמלה. 

נוויל משך בכתפיו בביטול. "כולנו רוצים הרבה דברים, אבל נצטרך להסתפק במה שיש. עכשיו, בואו נעבור על התכנית שוב פעם." הוא הסתכל על מעגל הפרצופים מסביבו, ואז טפח בשרביטו על מפת בית הספר שהייתה על השולחן לפניו. "כולם יודעים איזה שמות וכיתות הם לוקחים?" 

כולם הנהנו, ונוויל פלט רעש קטן ומסופק, ואז הרים את האונייה המזויפת שלו. "אם משהו משתבש, אל תנסו לפתור את זה. תלחצו על זה פעמיים ותסתלקו משם. זה יתקרר בשבילנו, וזה אומר שצוות אחד נסוג ושנצטרך להיות בהיכון. אם משהו ממש משתבש ואתם נתפסים או עומדים להיתפס, תלחצו על זה ארבע פעמים, וזה יתחמם בשבילנו-" 

"וזה אומר שכולנו בורחים חזרה למועדונים כאילו להקת דרקונים רודפת אחרינו," סיימה לבנדר. 

"בדיוק. עכשיו, אנחנו ארבעה-עשר זוגות, ורק שני קארואים וסנייפ אחד. אפילו אם פילץ' לצידם, זה אומר שלא משנה מה, עשרים מאיתנו יוכלו להתחמק. אלו מספרים טובים, אז בבקשה," הוא הסתכל בתחינה בעיקר על חבריו לבית גריפינדור, "שאף אחד לא יקבל רעיונות על לנסות לחלץ אחד את השני כשאתם מרגישים את האונייה מתחממת. פשוט תברחו. בתקווה, כלום לא ישתבש, אבל אם כן, אנחנו צריכים להציל כמה אנשים שנוכל כדי להמשיך להילחם מולם. בבקשה." 

אחרי הפסקה קצרה, מלמולים קטנים של "כן" ו"בסדר" נשמעו, והוא נשם נשימה עמוקה כשקם מכיסאו, וחיטט בכיס גלימתו כדי לקחת את הצעיף, שכבר לא היה מפוספס בארגמן ובזהב של גריפינדור, אלא שחור. "כולם לזכור לכסות את הפרצופים, ליתר ביטחון. ותיקחו את הזמן עם הפלגראטה (2)... אנחנו רוצים שהשמות יהיו חקוקים עמוק. עשרת הימים האחרונים באמת השפיעו על המורל, ואנחנו לא רוצים שהם ימחקו את מה שעשינו לפני שכולם יזכרו מה על הכף. ג'יני, יש לך מסטיק מסלף (3)?"

ג'יני חפרה בכיסה והוציאה חופן ממתקים עטופים בעטיפות צבעוניות, שעל כל אחד מהם הייתה אות "W" מודגשת של חנות הוקוס-מוקוס של האחים וויזלי (4). "זה יימשך בערך שעה," היא אמרה להם, "אבל אם תירקו אותו, הקול שלכם יחזור להיות רגיל מיד. אין לזה טעם רע כל כך. טעם מנטה-קינמון כזה." 

כל אחד מהם לקח אחד, וכשהכניס אותו אל פיו, הייתה תחושת תסיסה מוזרה, כאילו שאב את הקצף מבקבוק בירצפת. כשדיבר שוב, קולו נשמע כאילו דיבר דרך מפוחית; קטן ולא טבעי, לא זכרי או נקבי ובלתי מזוהה לחלוטין. "אז בואו נתכונן." הוא בדק בשעונו. "נצא בעוד חמש דקות." 

הייתה התפרצות פתאומית כשמסביבו אנשים בדקו ברגע האחרון את השרביטים, החגורות והשרוכים, עטפו צעיפים מסביב לפניהם והוציאו מסטיקים. נוויל שמח לראות שאף אחד לא נראה מפוחד, ולמרות שליבו האיץ, הוא יותר התלהב מאשר פחד. הוא הרגיש טוב שהוא עושה את זה, לבצע פעולה אמתית אחרי כמעט שלושה שבועות של הפרודיה החדשה והחולנית הזאת על בית הספר שכולם אהבו. הוא חייך כשדמיין את המבטים על פניהם של סנייפ ושל הקארואים בבוקר כשיגלו שכל הכיתות והאולם הגדול כוסו בשמות של התלמידים החסרים, המגורשים, "הבעייתיים" וה"לא טהורים" שכולם התגעגעו אליהם כל כך. 

הוא עטף את הצעיף על פניו, תוך כדי שהוא בודק במראות הגדולות שחדר הנחיצות הצמיח הפעם שרק עיניו נראות. נוויל וידא שקשר את הצעיף טוב כך שלא יחליק אם יצטרך לזוז מהר, ובדק את שותפו, ארני מקמילן, לפני שבדק שוב את עצמו. אסור לטעות כאן. כולם ידעו שכשמשתמשים בקללת קרושיאטוס באופן כל כך חופשי- שתיים עשרה פעמים בעשרה ימים, ופעמיים על תלמידי שנה ראשונה חסרי אונים! - העונש על להיתפס במקרה כזה היה משהו שאסור היה לחשוב עליו. 

לבסוף, כשנותרה עוד דקה, כולם היו מוכנים. נוויל רעד כשסקר את שני הטורים הישרים. הם כבר לא הזכירו את קבוצת הלימוד המחתרתית שפעם היו. כישוף כרומומורפוס (5) הפך את התלבושות האחידות שלהם לשחורות, ומחק כל סימן לשייכות לבתים, ופניהם ושיערם הוחבאו לחלוטין בצעיפים ובברדסי הגלימה שלהם. העיניים שבהו בו היו קשות ונחושות, והוא הנהן בסיפוק לפני שהצביע בשרביטו אל התקרה. "צבא דמבלדור!" 

עשרים ושבעה שרביטים הצטרפו אליו, והד קריאת הקרב, מוזרה ולא אנושית מיותר מעשרים קולות שהוסוו בידי התחבולות הקסומות של התאומים וויזלי, נשמעה בחדר הסודי כשניצוצות כסופים נורו באוויר. כולם נפגשו במרכז התקרה בפיצוץ אור יחיד שהיה מסחרר, ואפילו מעוור מרוב כוחו. 

כשאחרון הניצוצות גווע לבסוף, החדר היה ריק. הם נעלמו כמו רוחות אל האפלה. המשימה החלה. צבא דמבלדור התחיל לפעול.

OOO

נוויל מעולם לא יצא לשוטט במסדרונות כל כך מאוחר בלילה לפני כן. הוא וארני לא העזו להאיר בשרביטיהם, מפחד להעיר דיוקנאות לא ידידותיים או להזעיק כוח משוטט שדובי לא ידע להזהיר אותם מפניו. באפלה הכמעט מוחלטת, כשהאור היחיד זרח מהירח הדק בחלונות שעברו לידם מדי פעם, המסדרונות המוכרים נהיו זרים ומוזרים. הכול הדהד באופן נורא, כל נשימה, כל צעד היה חזק באופן בלתי אפשרי, והוא היה בטוח שהקימו מספיק רעש כדי להעיר את כל הטירה, למרות שידע שלא.

 

כשהגיעו אל דלתות האולם הגדול, הוא הרגיש את הזיעה על עורפו מתוך הגלימה. גירד לו, אבל הוא סירב להסיר את הברדס כדי לגרד. אפילו כשהצעיף היה קשור לפניו, הוא הרגיש כאילו מזלו רע. הם עצרו בדלתות, ונוויל הסתכל על ארני, וסימן בשקט אל הצירים.

 

הסגן הנהן בהבנה, ונוויל הרים שלוש אצבעות, ספר לאחור ואז הצליף בשרביטו על צירי הנחושת הענקיים, והתרכז בכל כוחו בכישוף ההשתקה. הוא מעולם לא היה טוב בכישופים אילמים, והוא החזיק אצבעות כשכל אחד תפס ידית. כשהוא עוצר את נשימתו, נוויל משך, והיה חייב למנוע מעצמו להיאנח בהקלה כשהדלתות הענקיות נפתחו בלי חריקה או ציוץ.

 

הם פתחו את הדלתות מספיק כדי להחליק פנימה, וסגרו אותם שוב ברגע שנכנסו. ארני החווה בראשו אל המנעול, מבטו שואל, אבל נוויל הניד בראשו. אם יאלצו לברוח, הוא לא רצה לזכור לפתוח את מסלול הבריחה היחידי שלהם.

 

האולם הגדול היה בדרך כלל מרכז הפעילות בהוגוורטס. בנוסף לכך שהיה עמוס בתלמידים ובסגל שלוש פעמים ביום לארוחות, תמיד היה אפשר למצוא אנשים בארבעת השולחנות הארוכים, מתאספים כדי ללמוד, לקרוא דואר, או פשוט מתחברים ומחליפים רכילויות עם חברים מבתים אחרים. זה היה כמו מועדון אחד גדול, מואר בשמש או זוהר בזוהר החם של נרות שמרחפים מעל לשולחנות, קנקני מיץ דלעת ועגלות תה וקפה תמיד נמצאים יחד עם החטיפים שגמדוני הבית בישלו באותו היום.

 

אבל עכשיו, החדר היה נטוש לחלוטין, השולחנות חשופים; כבד ועתיק יותר מחמים ומזמין. התקרה המכושפת הייתה חשוכה, חתומה, הירח הכסוף מציץ מדי פעם מאחורי העננים הכבדים שהסתירו את הכוכבים לחלוטין. בסוף האולם, במרחק שנראה כמו קילומטרים, שולחן הסגל עמד כמו שולחן של שופטים, שבהה ברצפת האבן החשופה והענקית.

 

כשהוא נושם נשימה עמוקה, סימן נוויל לארני, ושני הבנים התפצלו, התכופפו וכמעט זחלו על ידיהם וברכיהם בקצוות החדר מתחת לחלונות הגבוהים. כשהם נפגשו לבסוף בקצה הרחוק של האולם מאחורי שולחן הסגל, הוא הרגיש כאילו התאחדו מחדש אחרי מסע ארוך ומייגע, ולפי ההקלה בעיניו של ארני, הוא ידע שהוא לא היחיד.

 

אפילו כשפרץ למחלקת המסתורין עם הארי, נוויל מעולם לא הרגיש כל כך לחוץ. אז, למרות כל הפחד, היה קל פשוט להאמין שהארי יודע הכול, וכשהתברר שהוא טועה לגמרי, הם נלחמו על חייהם. הדבר המוזר היה שהוא לא יכול היה להחליט אם אהב את התחושה או שנא אותה, העולם הזה בו לכל נשימה יש משקל, כל רגע בעל פוטנציאל להסתדר או להשתבש באופן מחריד.

 

כשהוא נעמד, הוא העביר את שרביטו לידו השמאלית כך שלא יזהו את כתב ידו, ואז הצביע בו על קיר האבן שהיה ישירות מעל כיסא המנהל. פלגראטה, הוא חשב, וסילון של אור כתום נורה מקצה שרביטו, מסנוור באופן מדהים באפלה הכמעט-מוחלטת. כמעט באותו הרגע, ארני עשה את אותו הדבר, כשהוא מכוון כמה מטרים למטה. לאט לאט, סילוני האור חקקו דרך האבנים, והשאירו אותיות שבערו כמו לבה, שהפכו בסופו של דבר למילים.

 

יחי הארי פוטר

 

זכרו את סדריק דיגורי

 

לבסוף, משימתם הסתיימה, והם קמו. הפיות שלהם היו מוסתרים, אבל הוא ראה את החיוך בעיניו של ארני וידע שהוא השתקף בשלו כשהעריצו את פרי עמלם. מעל כיסא הכוח של סנייפ שהושג במרמה היו חקוקות שבע מילים שהם ידעו שיספיקו כדי לגרום לתגובה של כל מי שימלא את האולם בעוד כמה שעות מעטות.

ואז החיוך קפא על פניו של נוויל, ונראה כאילו ליבו עצר, דמו הפך לקרח בעורקיו כשצליל הדהד בלילה הקר כמו דלת ממולכדת שנפתחת. מחיאות הכפיים האיטיות, המחושבות והלועגות.

 

אחת, שתיים, שלוש, ארבע. ידו לחצה על האונייה בכיס גלימתו, וכשהיא התחילה לשרוף, הוא שיחרר אותה. בכל בית הספר עכשיו, הוא ידע, שאר חברי צ"ד ירגישו את חום המטבע וידעו שקרה הנורא מכל. הם נתפסו, וכל מה שיוכל לעשות הוא לקנות זמן, זמן עבור חבריו ושותפיו לברוח בו, להגיע למועדונים ולחדרים שלהם, להחזיר צבע לתלבושת שלהם, להחליף בגדים לפיג'מות, להעמיד פנים שהם ישנים בתמימות לא מזיקה.

 

לאט-לאט, הוא הסתובב, וארני עשה את אותו הדבר, ובהיעדר-הפתעה נוראי הוא ראה את הדמות האפלה עומדת בשביל שהגיע אל מרכז החדר, חיוך בפניו השקועות כשהוא כיוון אליהם את שרביטו. "יצאנו להשחית מאוחר בלילה, אני מבין?" שאל סנייפ בלעג.

 

"לך תקלל את עצמך!" ארני ירק, הזעם והשנאה בקולו ברורים אפילו בעיוות של ההמצאה של התאומים.

 

בקלילות, סנייפ הצליף בשרביטו, והם מצאו את עצמם פתאום תחת אור מסנוור כמו זרקור. נוויל נסוג לאחור, מרים את ידיו באינסטינקט כדי לגונן על עיניו כשנקודות התפוצצו ושחו מולן. איפשהו מעבר ללובן המסנוור, צחק סנייפ בקור. "נוויל לונגבוטום, אני רואה. התחפושות הקטנות שלך די יעילות. אני לא יכול להגיד שזיהיתי את חברך, אבל אני מזהה את הרתיעה וההתכווצות הזאת בכל מקום."

 

הזעם גרם לנקודות הירוקות לזהור באדום, אבל ארני היה הראשון שהגיב, תנועותיו מטושטשות כשהוא כיוון את שרביטו אל מרכז האור. "אימפדי -"

 

הכישוף נקטע במחצית הדרך כשסילון אור אדום פגע בתלמיד מהפלפאף ישירות בחזה, והוא נפל לאחור, מאבד הכרה לפני שפגע באדמה.

 

נוויל צלל, וניצל את ההזדמנות של חלקיק השנייה כדי להתחבא מאחורי מגן העץ הגבוה והכבד שהיה כיסא המנהל. לא היה אכפת לו מה יקרה לו, אבל הוא ידע שככל שישמור על סנייפ שם, יהיה יותר סיכוי שהאחרים יברחו. עדיין, הוא ידע שקנה לעצמו רק כמה שניות לכל היותר. סנייפ רק השתעשע איתו, ויכול היה להסיר את המגן שלו בתנועת שרביט קלילה מתי שירצה.

 

בייאוש, מוחו של נוויל סרק כל כישוף שידע, וחיפש לשווא משהו שיוכל להוציא אותו מזה, ואז פתאום הוא שם לב למעטפה השחורה הקטנה עם אותיות הכסף שנחו באצבעות הפתוחות של היד הרפויה של ארני. כשהוא זיהה את זה, תכנית נבטה במוחו, פזיזה ולא מושלמת, אבל כל מה שהיה לו. במהירות, הוא ירק את המסטיק לתוך כף ידו והצביע בשרביטו עליו. "וודיווסי (6) !"

 

הגוש הקטן נורה לאוויר ועף מעל השולחן, ונוויל לא ביזבז זמן כדי להסתכל כששמע את שאגת הזעם של סנייפ כשהמסטיק נורה בדיוק אלים ישירות אל נחירו השמאלי. בקושי שנייה לאחר מכן, הוא צעק "אקספולסו (7)!" אבל לנוויל לא היה אכפת. הוא רץ, ועכשיו החבילה הקטנה הייתה בידו, ובתנועה אחת הוא קרע אותה ופיזר את תוכנה באוויר.

 

האולם הגדול מיד התמלא באפלה מוחלטת ושחורה.

 

לרגע, הייתה דממה, ואז קולו של סנייפ נשמע, כאילו בא מכל מקום בבת אחת. הוא לא הדהד או חזר, הוא יצא ישירות מהרצפה מתחתיו, מהכיסא ליד כתפו, כאילו כל האולם הגדול היה רדיו אחד ענק. "נוויל המסכן. תמיד כל כך קרוב, אבל תמיד טעות אחת פשוטה וקטלנית. בחישה כנגד כיוון השעון במקום עם כיוון השעות. עשר כפות של עיני חיפושיות במקום עשירית כף. לנסות להשתמש בשיקוי מול מי שבמשך ארבע עשרה שנה היה המורה לשיקויים."

 

נוויל נשך את שפתיו, ונתן לראשו ליפול בכעס. האמת הנוראה הייתה שסנייפ צדק. הוא היה טיפש כשניסה לסמם את המורה לשיקויים, וטיפש פי שניים כשהאמין לדובי שכולם ישנו בלי לבדוק בעצמו, ולהבטיח לעצמו שהם לא מעמידים פני ישנים. הוא רצה לנסות לענות, להגן על עצמו, אבל הוא תפס את עצמו ברגע האחרון.

 

לא, לא עוד שגיאות ילדותיות. הוא אומר שהוא זיהה את איך שהתכווצת, אבל הוא לא יודע על בטוח שזה אתה, נכון? לכן הוא מפתה אותך, בגלל שאם תתחמק, הוא עדיין לא ידע על בטוח מי זה היה. הוא מחכה שתגיד משהו- להגן על עצמך או לנסות ולהגן על חבר שלך- כי הוא מניח שמשהו כזה יעשה בידי תלמיד גריפינדור.

 

הוא התחיל לזחול לעבר איפה שחשב שארני שכב בעיוורון. אם יוכל לשחרר אותו והם יוכלו למצוא דרך לעבור את סנייפ כשהאפלה שם…

 

רעש אנקה וגרירה גדול, כאילו מעשרת אלפים דלתות ישנות שהוכרחו להיפתח בבת אחת, עצר אותו, והוא כיסה את אוזניו מול הרעש הנורא והמרעיד. תמונות מוזרות של מה שסנייפ עשה עברו במוחו אחת אחרי השנייה, הבהירה ביותר מביניהן הייתה זיכרון של פרופסור פליטיק גורם לשולחן לקפוץ בשיעור לחשים. האם עמד להימחץ למוות בידי רהיטים?

 

"לא כל כך מהר. אני שומע שאתה זז, אבל אולי תרצה לשקול זאת שוב." שוב פעם, נשמע כאילו הקול בא מכל מקום ומשום מקום, ואי אפשר היה לדעת איפה הוא נמצא. ליבו האיץ מהמחשבה שסנייפ מאחוריו, ממש מאחוריו, עומד להתכופף ו… לא. הוא עצם את עיניו, נשם נשימה עמוקה כדי להרגיע את הלחץ. עצימת העיניים איכשהו שיפרה את החושך, ויצרה את האשליה שמשהו יהיה שם כשיפקח אותן.

 

נימת הדיבור של סנייפ הייתה עניינית, כאילו הוא היה שוב בשיעור, והסביר להם על כל המרכיבים והתהליכים לרקיחת שיקוי שהיה פשוט מבחינתו. "השולחנות והכיסאות באולם הגדול פועלים לפי רצון המנהל. אתה עכבר, לונגבוטום, עכבר בין אריות, והנחת את המלכודת שלך. אתה כבר לא יודע איפה כל דבר נמצא כאן, אפילו לא אני, ואפילו לא, אני מניח, עצמך. אתה מבודד, לא בטוח, רדוף. ואם תיגע במשהו עכשיו- אם רק קצה הגלימה שלך או קצה אצבע אחת ישתפשף בקצה השולחן- תמצא את עצמך במצב… מאוד דביק."

 

ידו התהדקה על שרביטו. הוא היה לכוד. הוא רצה לקפוץ על רגליו, להתחיל לירות את הלחשים והקללות הנוראיים ביותר שידע, להילחם ולהפסיד, אבל הוא עצר את עצמו. זה היה משחק של חתול ועכבר, אבל, נוויל חשב לעצמו בחיוך קודר, לעכבר הזה יש כמה טריקים בשרוול. אתה חושב שאתה יכול לשמוע אותי? כבר לא. כשהוא מתרכז חזק, הוא נופף בשרביטו. מופליאטו !

 

"פוטר!" קולו של סנייפ היה מלא תדהמה, אבל התאושש במהירות. "אז חזרת. למדת מברטי קראוץ' (8), אני מבין? אני מצדיע לך. נוויל היה בחירה טובה. אבל הסגרת את עצמך. לא אמרתי לך לא להשתמש בקסמים שלי נגדי?"

 

לנוויל לא היה מושג על מה סנייפ דיבר, אבל זה לא שינה לו. אם סנייפ חשב שהוא הארי תחת שיקוי פולימיצי, אז שיהיה. הוא היה חייב להסתלק, והוא ידאג לגבי זה אחר כך. עם עוד נפנוף בשרביטו הוא חשב פרוקסימיטוס ! (9) השרביט התחיל לרטוט בידו, והוא הזיז אותו בזהירות, והרגיש כשהרטט עלה, נהיה מהיר יותר, חזק יותר ככל שהתקרב למשהו. לא משנה מה זה היה, לגעת בו אמר שיהיה תקוע שם עד שאבקת החושך אינסטנט מפרו (10) תתפזר, והוא נסוג לאט-לאט, והשתמש בשרביט במקום את עיניו כשקם בזהירות על רגליו והתחיל לנוע בצעדים קטנים ומהוססים לעבר מה שקיווה שהיו הדלתות. אם רק יוכל לעבור את החשכה… אבל הוא לא ידע כמה היא נמשכת, ויהיה כל כך קל להיתקע בפינה, להיות לכוד במבוי סתום של שולחנות וכיסאות…

 

לרגע אחד מצער, הוא חשב על ארני, משותק וחסר אונים, אבל הכריח את עצמו לסלק את הילד האחר ממחשבותיו. ארני ידע על הסיכונים. עדיף שאחד מהם יברח. הוא צעד עוד צעד, והניע את השרביט לפניו כמו איש עיוור, מרגיש שינויים ברטט…

 

ואז עוד קול נשמע, מעוות ולא אנושי. "שתק !" האור האדום נבלע בחשכה, אבל נוויל שמע את הכישוף חותך את האוויר, והכין את עצמו לפגיעה, לכלום, אבל רק שמע חבטה עמומה של גוף שפוגע ברצפה, ואז שוב את הקול. "איולום (11) !"

 

עם שאגה של סערה בחורף, סופה נשבה בחדר, וכמעט העיפה את נוויל מרגליו בכוחה. הברדס עף מראשו, הוא הרגיש את גלימתו נצמדת ומתקפלת אליו כשהסתובב והפנה את גבו אליה, ידיו תופסות בצעיף כדי למנוע ממנו להישאב מפניו. עיניו נעצמו בחוזקה, אבל כשהרוח נגמרה, הוא שם לב להבדל באפלה מבין עפעפיו, וכשפקח אותן, הוא גילה ששוב יכול היה לראות.

 

האבקה פוזרה בסערה הקסומה, ושתי דמויות עמדו ליד הדלתות, עוטים שחור וברדסים, פרצופיהם עטופים ושרביטיהם מורמים. הקלה התפשטה בחזהו של נוויל כשראה את חבריו לצ"ד, אפילו שהרגיש קצת כעס על כך שלא צייתו לפקודותיו. הם רצו קדימה אל המבוך המסובך של כיסאות ושולחנות שחילקו את האולם הגדול, והוא נופף בזרועותיו כדי לסמן להם להתרחק. "אל תגעו בכלום! זה מכושף! אתם תידבקו!".

 

כשהוא מבין יותר את סביבתו, נוויל הבין שבקושי התרחק משולחן הסגל, אבל יותר מפחיד, שדמותו המכווצת והעטויה בשחור של פרופסור סנייפ נחה במרחק חמישה מטרים. שמחה מרירה ונקמנית פעמה בו כשהצביע בשרביטו אל המורה השנוא והוסיף כישוף שיתוק משלו לראשון, וחייך כשהדמות בעלת השיער השמנוני התעוותה מהפגיעה.

 

כשהוא הולך בזהירות אל ארני, גלימתו מהודקת סביבו כדי שלא תיגע בכלום, הוא שם יד אחת בזהירות על כתפו של הסגן לפני שטפח עליו בשרביטו. "שחרר ."

 

עיניו של ארני מצמצו, והוא התחיל לקום, אבל נוויל החזיק אותו. "סנייפ משותק. אנחנו חייבים לזוז מהר, אבל אל תיגע בכלום. שאלות אחר כך. פשוט ברח." ארני הנהן בהבנה, והוא שחרר את אחיזתו, ונתן לילד האחר לקום על רגליו.

 

הריצה דרך מבוך הרהיטים הייתה כמו ריצה בשדה מוקשים. פינות קשות למעבר, זוויות בלתי אפשריות, מבויים סתומים… ואז הם שוב היו לכודים. לא היה מוצא. נוויל קילל. הכיסאות יצרו מחסום מוחלט, ואפילו לונה או דניס לא יכלו להידחס פנימה בלי לגעת במשהו, שלא לדבר על שני גברים צעירים בגודל בריא. הוא עצר לרגע, בטוח שישמע את סנייפ נושם מאחוריהם, שיתעורר בכל רגע.

 

יד תפסה בכתפו, והוא הסתובב. עיניו של ארני נצצו ברעיון מנצח, והוא עשה תנועת היפוך בידו. "לויקורפוס (12)?"

 

נוויל הנהן, הכין את עצמו, ומיד אחר כך הרגיש כאילו דרך על מלכודת. חבל בלתי נראה התהדק על קרסולו, והוא הונף אל האוויר, עף כמה מטרים מעל רצפת האבן. ארני הניע את שרביטו בזהירות, ונוויל צף מעבר למחסום הכיסאות כאילו שהיה תלוי ממטאטא, ואז, בתזוזה של השרביט, הוא נפל. כשנזכר ברגע האחרון את מה שבגמן לימד אותם על ליפול נכון, הוא הסתובב באמצע האוויר, ואז שיחרר אנקת כאב כשנחת על כתפו, מתגלגל במהירות ועוצר לרגלי שני המחלצים שלהם.

 

הגבוה ביניהם כבר הרים את ארני אל האוויר עם אותו הכישוף, אבל ממנו נחסך הכאב של נחיתה לא מכובדת, והוא הורד בזהירות כדי ליפול פחות ממטר. נוויל כבר עמד, אבל זרועו הימנית לא הגיבה נכון, ואיפשהו מעבר לאדרנלין, הוא חשד שנפצע, ושיכאב לו בעתיד, אבל עכשיו זה לא שינה. הוא העביר את שרביטו לידו השמאלית והבריאה, והתחיל לרוץ.

 

אסור היה לו להתעכב עכשיו. הם עברו את דלתות האולם הגדול אל אולם הכניסה, ואז נעצרו. שלושה זוגות עיניים הביטו בו, והוא החליט מיד, מסמן לארני. "למטה. למועדון." באור השרביטים הוא סופסוף זיהה את העיניים החיוורות והבולטות של לונה לאבגוד, וידע שהכחול העז בעיני חברה שייך לשותפה, טרי בוט. הוא החווה בראשו אל המדרגות. "המגדל שלכם. רוצו!"

 

כשחיכה בשקט כדי לראות אותם מתפזרים, הוא רץ במעלה המדרגות אל מגדל גריפינדור, עולה שלוש-שלוש. כשהגיע לקומה השביעית, נגמר לו האוויר, ראשו היה מסוחרר, אבל ג'יני הייתה שם, לבושה בפיג'מה הגדולה של רון כשהושיטה לו יד אל מעבר לחור הדיוקן, ואז הוא היה פנימה ועל הרצפה ומישהו קרע את הצעיף מפניו, את הגלימה מכתפיו.

 

זה היה שיימוס, וקולין היה שם עם הפיג'מה של נוויל בידו. כתפו הפצועה צרחה במחאה, אבל לנוויל לא היה אכפת. בלי שיהיה לו אכפת מי במועדון או מי יראה, הוא התפשט, תפס את הפיג'מה ולבש אותה כשעלה אחרי שיימוס לחדר שלהם. כילות מיטת האפיריון שלו כבר היו משוכות, והוא קפץ פנימה, התכסה בשמיכה עד הסנטר וזרק את עצמו על הכרית.

 

הוא גמע אוויר, ראשו פעם כל כך חזק עד שהופתע שלא העיר תלמידים בבתים אחרים, לחייו היו אדומות, כל גופו רעד וכתפו פעמה בזרמים כואבים, אבל הוא צחק. המשימה הייתה הצלחה. לסנייפ לא היה מושג את מי תפס אחרי הכול, והם התחמקו.

 

הוא עשה את זה. הם עשו את זה. ומחר… טוב, זה היה מחר.

 

OOO

אצבעותיה של פרוואטי היו עדינות כשליטפה את כתפו, אבל נראה כאילו היא צרחה למגע הקל ביותר, ונוויל נסוג לאחור, מעוות את פניו כשנשף במחאה. היא גלגלה את עיניה וליטפה אותו בחזה. "אוי, תפסיק. איך אני אמורה להתרשם מהפציעות הגדולות של הלוחם האמיץ שלי אם הוא כזה תינוק לגביהן?"

 

נוויל חייך בכאב. "את לא אמורה לגעת בהן. את אמורה להסתכל עליהן ולעשות רעשים מבינים."

 

"רעשים מבינים לא יעזרו לפציעה." היא תפסה שוב את כתפו באחיזת ברזל, והוא השתנק מכאב, ועצר קללה כשכיוונה את שרביטה. "עכשיו אל תזוז, ואנשק את הפציעה אחר כך."

 

"תנשקי את הפה שלי, לא את הכתף שלי, ועשינו עסק." הוא פלט בחריקת שיניים.

 

פרוואטי נופפה בשרביטה, ואז טפחה בו על העור הנפוח והצבעוני, אבל התחושה המגרדת של ריפוי בקושי התחילה כשמישהו דפק בדלת. שניהם קפאו, בלי לנשום, כששיימוס ירד מאיפה שישב על קצה מיטתו ופתח את הדלת.

 

להקלתו של נוויל, אבל גם לבלבולו, הייתה זאת פרופסור מקגונגל שנכנסה. הוא יכול היה לספור על יד אחת את הפעמים בהן ראש הבית שלהם ביקרה בחדרם, והוא הרגיש את עצמו מאדים כשהבין את המצב בו היא רואה אותו. זה לא נראה טוב להיות ער בחמש וחצי בבוקר בלי חולצה ועם בחורה בחיקך.

 

כיוון שהגיעה לאותה מסקנה, פלטה פרוואטי צווחה קטנה וקפצה על רגליה, כשהיא מחליקה את שיערה ואת גלימתה. "פרופסור!"

 

מקגונגל הרימה גבה, אבל לא נראתה מזועזעת. אם בכלל, היא נראתה קצת נרגזת כשהלכה אל החדר והגיעה אל אדן החלון בו ישב נוויל. "הירגעי, ילדה. יש על החדרים הללו יותר כישופים מגרינגוטס. אם הייתם עושים משהו לא ראוי, הייתי יודעת. עדיין -" היא עצרה, ומה שנראה כמעט כמו חיוך עיקם את שפתיה. "אני מניחה שזה אומר שהשמועות נכונות."

 

הרעיון שמישהו חושב שהוא נושא ראוי לשמועות מעולם לא עלה בראשו של נוויל, והוא הסתכל עליה, נלחם בדחף הסקרן לשמוע על הרכילות שעסקה בו ובפרוואטי. הוא ישאל את ג'יני אחר כך. אבל זה היה בלתי אפשרי שמקגונגל עלתה רק כדי לוודא שמועות, וגבותיו התכווצו בסקרנות. "פרופסור?"

 

היא לא הסתכלה עליו ישירות, אלא מעבר אליו, אל החלון ואל המדשאות של הוגוורטס, שאור השחר הכחול הראשון החל לזרוח בהן, וקולה היה קליל מאוד, אפילו יותר מדי, כשדיברה. "ארגוס פילץ' בא לראות אותי הבוקר אחרי ארבע. אני לא אוהבת כשמעירים אותי מוקדם כל כך, ואפילו פחות כשמספרים לי שהכיתה שלי הושחתה. כנראה שמישהו חרט את השמות 'רונלד וויזלי' ו'ג'סטין פינץ'-פלצ'לי' עמוק מאוד אל הקירות. והכיתה שלי לא הייתה היחידה שהושחתה."

 

נוויל ניסה להעלות בכפייה מבט של תדהמה תמימה על פניו. "באמת?!"

 

מבטה נשאר מקובע אל החלון. "אכן. כל אחת ואחת, והאולם הגדול גם כן, כולם עם שמות של תלמידים שלא איתנו השנה. פרופסור סנייפ טוען שהיה קרוב מאוד לתפוס את האשמים אתמול בלילה, והוא אומר שיש לו חשד בנוגע למי אשם בכך. הוא מתכנן לעשות משהו בנוגע לכך מאוחר יותר היום."

 

"ואת יודעת מה הוא עומד לעשות להם?" נוויל ניסה לשווא לשמור על קולו קליל כשלה.

 

"אני לא חושבת שזה יהיה נעים במיוחד, אבל את הפרטים, לא." עכשיו היא כן הסתכלה למטה, ושמה לב בפעם הראשונה שאינו לבוש. הוא אחז בפיג'מה, מודע לעצמו פתאום, אבל התנועה פגעה בכתפו הפצועה, והוא עצר, תופס אותה מיד בידו השנייה. היא צפתה בו בשקט, והוא הרגיש ממש חשוף תחת מבטה הקפוא. "ירדת קצת במשקל, מר לונגבוטום?"

 

השאלה הפתיעה אותו לרגע, והוא הסתכל על עצמו, ואז שוב עליה. "כמה קילוגרמים, אני מנחש… לא הרבה."

 

"איכות המזון שלנו נשארה מצוינת, אז אני מניחה שלקחת על עצמך פעילות גופנית מחוץ לשעות הלימודים. אולי שם פצעת את הכתף שלך. אתה שוקל להיבחן לנבחרת הקווידיץ'? מעולם לא הבנתי למה כל כך הרבה תלמידים מרגישים שהם צריכים להתכונן לזה בסודיות." עיניו של נוויל התרחבו. היא מציעה לי אליבי!

 

הוא הנהן במהירות. "אה… כן."

 

"אהיה בטוחה שאזכור זאת. והעלמה פאטיל -"

 

קולה של פרוואטי היה גבוה מאוד, והיא הסמיקה מצווארון עד שיער. "כן, פרופסור?"

 

"אני מקווה שאת מבינה שאם פרופסור סנייפ ישאל אותי בנוגע למיקומו של מר לונגבוטום בשעות המוקדמות של הבוקר הזה, לא אוכל להגן על המוניטין שלך."

 

באנחת רווחה גדולה, פרוואטי הנהנה, וחייכה כשעיניה זהרו בהבנה. "כמובן, פרופסור."

 

"טוב מאוד." פרופסור מקגונגל אחזה בגלימתה והלכה אל הדלת, אבל ברגע האחרון היא נעצרה. כשהסתובבה, נוויל ראה קצת איך היא בטח נראתה כילדה צעירה כשהיא חייכה אליהם חיוך ערמומי ונדיר. "דבר אחד אחרון. בפעם הבאה שאתם מתכננים הרפתקה, בבקשה יידעו את מי מחבריכם הקטנים שאחראי לכך שמר פינץ'-פלצ'לי כותב את שמו עם מקף. הייתי צריכה לתקן זאת בעצמי."

 

OOO

כשירדו לארוחת הבוקר, כתפו של נוויל החלימה מספיק כך שיכול היה לשים את הילקוט עליה עם קצת כאב, אבל היא עדיין עטתה היה צבע ירוק וצהוב מתחת לגלימתו, והחליטו שעדיף להשאיר אותה ככה לאור הצעתה של פרופסור מקגונגל. אף אחד מתלמידי גריפינדור שהיו בצ"ד לא הצליח לישון כמו שצריך, והוא שם לב להמון עיגולים שחורים על העיניים וקיבות מקרקרות כשירדו למטה.

 

כשהקהל התרבה והיה ברור שהתלמידים מדברים בהתלהבות על החדשות שלא סיפרו להם, הוא הסתכל בעיניה של ג'יני, והיא חייכה אליו. הוא חייך בחזרה. מה שלא חיכה לו אצל סנייפ, זה לחלוטין היה שווה את זה. תחושת הייאוש שהתיישבה בבית הספר נעלמה כמו ערפל הבוקר, ובמקומה, נראה כאילו האוויר התמלא בתקווה והתנגדות. מסביבו, כולם מלמלו את השמות, אבל הוא עצר כששמע את שמו נאמר יחד עם הארי מתלמידת שנה-ראשונה מגריפינדור.

 

הילדה הסתכלה עליו כששמה לב, ונוויל ראה לתומו את אותו המבט שהיה רגיל לראות את האחים קריווי נותנים בהארי. כשהסתכל מסביבו, הוא ראה עוד שישה עושים אותו הדבר, ולא רק תלמידי גריפינדור צעירים, אלא גם תלמידים בוגרים יותר שאפילו לא היו בצ"ד. תלמידי סלית'רין, לעומתם, הסתכלו עליו במבט של שנאה יוקדת, ובלייז זאביני (13) התנגש בו קצת יותר מדי חזק בשביל תאונה, כשהוא מתעלם מההתנגשות, אבל מרים את קולו מספיק כדי שישמע אומר "יודעים שאנחנו לא אחראיים לכזאת מתיחה ילדותית. חלקנו מבינים את המשמעות של לשמור על עורנו."

 

נראה כאילו איכשהו, הרכילות הייתה שהיה לו קשר לכך, והדחף המוכר לכופף את ראשו ולהסמיק נלחם מול הדחף שלו כמנהיג, והוא הסתפק במשהו באמצע, להרים את ראשו בגאווה ולהמשיך לאולם הגדול כשלחייו בוערות.

 

אבל ברגע שחצה את המפתן, ליבו נעצר, וכל הצבע נעלם מפניו. מסביבו, כאילו כישוף השתקה הוטל, שיחות הפסיקו, ורק תלמידי סלית'רין התיישבו בשולחנות ובכיסאות שכפי שנראה, הוחזרו למקומם הרגיל.

 

סנייפ ישב בכס המנהל כפי שכולם ציפו, גלימתו השחורה מסביבו, פניו אפילו יותר צהבהבות באור הזהוב של בוקר הסתיו, אבל היה חיוך נוראי על פיו הדק. על הקיר מאחוריו, הדגל החדש שנתלה עם סמל הוגוורטס נראה מוזר, כשהאותיות הבוערות עדיין בולטות מאחוריו, אבל זה היה מקור הכעס על פניהם של הקארואים והמבט הרצחני על פניו הכחושות של פילץ'. מקור חיוכו של סנייפ עמד בשני צידי הכיסא שלו.

 

לונה לאבגוד וחנה אבוט.

 

שתי הבנות עמדו זקופות, עדיין בכותנות לילה, כבולות ומשותקות בידי חבלי כסף קסומים ודקים אל זוג עמודים זוהרים שהיו שקועים עמוק באבן. הן נראו באופן מזעזע כמו האיורים מתקופת שריפת המכשפות מספרי תולדות הקסם שלהם, כשרק ערימת קרשים לרגליהן הייתה חסרה. לונה לא נראתה ממש מושפעת ממצבה, כמעט רדומה, אבל חנה הייתה מבוהלת; עיניה ענקיות, לחייה נוצצות מדמעות.

 

יא ממזר חולני, חשב נוויל בכעס, אתה יודע שאלו היו שני גברים, לא משנה מה, אתה יודע שאלו לא היו… ואז עיניו של נוויל ראו את מבטו השחור של סנייפ, והוא ידע. אם סנייפ היה לוקח את הקורבנות שלו מגריפינדור, זה לא היה מפתיע, אבל בכל בית הספר, הוא לא יכול היה לבחור בשני אנשים שהיו קורעים את ליבו של נוויל כל כך, בשום חברים יקרים יותר. עכשיו, הוא יצטרך לצפות בהן סובלות עונש שהוא ידע ששייך לו, או לבוא מרצונו, ובכל מקרה, סנייפ ינצח. זה שחמט.

 

ג'יני תפסה את שרוול גלימתו, ונוויל הרגיש את עצמו נמשך אל הספסל, רועד בזעם חסר אונים כשכולם התיישבו. הוא ניסה לתפוס את עיניה של מקגונגל, אבל גם היא נראתה כאילו עצרה יותר כעס ממה שאי פעם ראה בה, תופסת את שרביטה באגרופה כשבהתה בצלחתה כאילו קיוותה לשנות את צורתו של סנייפ למשהו קטן, צווח ומאוד ניתן לדקירה.

אוכל הופיע לפניהם, אבל אף אחד לא זז אליו, והם חיכו בנשימה עצורה כשסנייפ קם לאט על רגליו, נשען קדימה ושם את ידיו על שולחן הצוות כשהסתכל עליהם. "אתמול," המילים הדהדו בדממה כאילו השתמש בכישוף סונורוס (14), "תפסתי שתי תלמידות מבצעים פעולת השחתה נוראית באולם הגדול. הן הצליחו לברוח, אבל תפסנו אותן מאז."

 

הוא הסתובב אל חנה, והיא התחילה להיאבק בפראות בכבליה, זרזיף דם מופיע על סנטרה כשהעור הדק של שפתיה נפתח מתחת למטפחת בפיה. סנייפ לא הושפע מהאימה. אם בכלל, נראה היה כאילו זה הזין את תחושת הסיפוק שלו כשהמשיך. "העלמה לאבגוד והעלמה אבוט תדגמנה לכולכם את הטיפשות של פעולה כזאת. קללת קרושיאטוס לא הרתיעה מספיק, אבל הקארואים הבטיחו לי שיש להם דרכים אחרות לאכוף משמעת, והם נחושים להראות לכם אותן."

 

שני האחים הגמדיים נעמדו, עיניהם הקטנות נוצצות בתיעוב בפניהם החיוורים והבצקיים כשהפשילו את שרווולי גלימתם והתקרבו אל הבנות הכבולות, שרביטים בידיהם. אלקטו הגיעה אל לונה קודם ועמדה מרחק קטן מאחוריה, נשענת קדימה ומלטפת בשרביטה את הלחי הלבנה כאילו הייתה אהובה. עיניהן נפגשו, ומשהו במבטה של אלקטו גרם ללונה לצרוח.

 

זה היה הקש האחרון. מעולם, בכל התקופה שהיו חברים, הוא לא ראה את לונה לאבגוד מפוחדת. אפילו כשנלחמו מול מוות בטוח במשרד הקסמים, היא הייתה כסלע איתן עבורם. לא משנה מה לבשה או באיזה דברים מוזרים האמינה, הוא תמיד סמך עליה שתפגוש את הנורא מקול ברוגע שקול שיקל על כל מי שסביבה למצוא את האומץ שלו. עכשיו היא צרחה, צרחה בשקט מאחורי המטפחת, עיניה הכחולות ענקיות באופן בלתי אפשרי ומתחננות.

 

נוויל נעמד.

 

"לא!" פרוואטי תפסה בגלימתו עכשיו, מתחננת בפניו לשבת, אבל היה מאוחר מדי, והוא לא היה חוזר בו אפילו אם יכול היה. הוא ניער אותה כשהלך אל השביל, מזדקף מלוא גובהו כשבהה בלי למצמץ באיש ששנא יותר מכל דבר אחר בעולם. ניצחון הבזיק בעיניו של סנייפ, אבל לא היה אכפת לו כשהתחיל לצעוד קדימה. הוא ידע שכישוף הפידליוס ימנע ממנו מלבגוד בצ"ד, אבל זה לא ימנע ממנו לקחת את מה שהיה שלו בצדק.

 

סנייפ הניע את ראשו, גבה אחת מורמת בהפתעה לועגת. "מר לונגבוטום? אתה מתנגד לסמכותי כמנהל בית הספר להעניש עושי-צרות?"

 

"הם לא עשו את זה."

 

"ואתה יודע," הוא לגלג, "מי כן?"

 

נוויל נשם נשימה עמוקה. "קח אותי. תעניש אותי במקומן."

 

"אצילי מאוד, אבל היו שניים." סנייפ הסתובב בחזרה אל הקארואים, שכמעט ריירו על קורבנותיהם. כלבי התקפה אנושיים ברצועה דקה. הוא הרים את ידו, אבל עצר כשקול שני קרא.

 

"אז קח אותי. אני אהיה השני." נוויל הרגיש גל גאווה כשארני מקמילן קם על רגליו והצטרף אליו בשביל הכניסה.

 

הייתה הפסקה ארוכה ומענה, ונוויל שאל פתאום את עצמו אם זה היה העונש. לפתות אותם, לגרום להם להודות, ואז להעניש את הבנות בכל מקרה. אז הניף סנייפ את שרביטו, והקארואים הועפו לאחור מקורבנותיהם. כבלי הכסף והעמודים נעלמו כמו עשן, וחנה רצה מיד כדי לחבק את פרופסור ספראוט כשבכתה דמעות הקלה.

 

להפתעתם של כולם, לונה לא זזה כל כך מהר. לרגע אחד ארוך היא עמדה שם, בהתה באלקטו, ואז דיברה, קולה החולמני ברור באופן מפתיע. "אני לא חושבת," היא אמרה בפשטות, "שאת בן אדם מאוד נחמד, אפילו מבפנים." ואז, כשהיא זורקת את ראשה לאחור, היא הצטרפה לשולחן של רייבנקלו כאילו כלום לא קרה, ולקחה פרוסת טוסט כשהתחילה למרוח עליו רוטב עגבניות לפני שאלקטו סיימה לעכל את מה שאמרה.

 

עכשיו ארני ונוויל עמדו לבדם, והוא הרגיש כל עין בבית הספר בוהה בהם כשסנייפ שילב את זרועותיו וטפח בקצה שרביטו על סנטרו. "אה, כן. הגריפינדור האמיץ והאבירי וההפלפאף החזק והנאמן. אתם בטח מרגישים כל כך גאים, רצים אל הסכנה כדי להציל את עלמות החן מגורל גרוע יותר ממוות. אבל אם אתם כל כך נחושים לעשות מעצמכם דוגמה, אני יכול לסדר משהו."

 

סנייפ הניף את שרביטו, ושרשראות ברזל יצאו כמו נחשים מהקיר מאחוריו, נורות קדימה כדי לתפוס את פרקי ידיהם וקרסוליהם לפני שלאף אחד מהבנים היה סיכוי להגיב. נוויל הניע את עקביו, נאבק בכל כוחו, אבל זה היה חסר תועלת כשהשרשראות התחילו להימשך, סוחבות אותו קדימה עד שניצב מול קיר האבן הקר מתחת למילים שחקקו בלילה הקודם. פניו התעוותו, והוא התחיל לדבר, אבל לפני שהמילים יכלו לצאת משפתיו, מטפחת נתחבה אל תוך פיו, כמעט חונקת אותו.

 

"אתם תישארו כאן," אמר סנייפ בחלקלקות, "ללא אוכל או מים עד שהנזק ימחק. אני מאמין שתגלו שכתבו את המילים די ביסודיות. ייקח יומיים או שלושה לפחות לפני שהן ייעלמו." נוויל שמע את השרשראות מקרקשות כשארני נלחם בכבליו, ואז נאנק כשתחושה חדה ושורפת כמו להב של פגיון מלובן עברה במהירות בגבו, וחולצתו ירדה, נופלת קרועה לרגליו.

 

איפשהו מאחוריו, היו יפחות חנוקות כשכמה מהתלמידים הצעירים יותר התחילו לבכות. היו השתנקויות, כמה גניחות, ושוב קולו של סנייפ. "מר פילץ', אני מאמין שחיכית לזה הרבה מאוד זמן."

 

המטפחת נעלמה, ונוויל סובב את ראשו בקושי רב, לחיו משפשפת את האבן הגסה כשהסתכל על עיניו של ארני בברית שקטה. ואז הוא עצם את עיניו, חשק את שיניו ופתח את ידיו אל מול הקיר.

 

היה צליל הנפה, נחיתה, פגיעה. פעם. פעמיים. שלוש פעמים. שוב ושוב. עשר פעמים. עשרים. שלושים. ארבעים. עוד כמה בכו, גם תלמידים בוגרים יותר, וכמה מהקטנים היו בהיסטריה מוחלטת. ואז שוב. פעם. פעמיים. שוב ארבעים.

 

ואף אחד מהם לא השמיע צליל.

(1) מפת הקונדסאים- מפה שמראה את הוגוורטס כולל מי הולך בכל מקום. אצל הארי.

(2) פלגראטה- לחש שחוקק סימנים על קירות.

(3) באנגלית Garbling Gum- מסטיק מסלף. המצאה מקורית.

(4) חנות הוקוס-מוקוס של האחים וויזלי- באנגלית Weasley's Wizard Wheezes- חנות התעלולים של פרד וג'ורג'.

(5) כישוף כרומומורפוס- המצאה מקורית, לפי השם כישוף משנה צבעים.

(6) וודיווסי- כישוף שיורה חפץ קטן אל הקורבן.

(7) אקספולסו- כישוף מפוצץ.

(8) ברטי קראוץ' הבן- בן של עובד משרד הקסמים שהתחזה לפרופסור בשנה הרביעית. עינה את ההורים של נוויל.

(9) פרוקסימיטוס- כישוף מקורי, מהמילה "קרבה". מאתר משהו שקרוב אליך.

(10) אבקת חושך אינסטנט מפרו- תוצר של האחים וויזלי. אבקה שגורמת לחושך.

(11) איולום- כישוף מקורי. כנראה גורם לסופה. איולוס הוא אל הרוח היווני.

(12) לויקורפוס- כישוף של סנייפ, מרים את הקורבן מהרגל ומרחיף אותו.

(13) בלייז זאביני- תלמיד בשכבה של הארי מסלית'רין. בן למכשפה שהתחתנה הרבה פעמים, הבעלים שלה מתו באופן מסתורי והיא ירשה המון כסף.

(14) סונורוס- כישוף מגביר קול.