הדבר הראשון שראה היה שהעולם הפך מאפור לארגמני. נוויל מצמץ באיטיות,
עפעפיו כבדים באופן מגוחך, והכל נראה כאילו הוכפל, הסתובב, ואז התרכז שוב באותו
אודם שטוח. הוא ניסה לזוז, רק כדי לגלות שהוא לא יכול היה להרגיש את גופו, והוא
התחיל לתהות אם הוא הוזה. אם כן, אז זה לא היה כל כך נורא. האדום היה מוזר, אבל
תחושת הנימול הייתה הקלה מבורכת אחרי הכאב האינסופי הזה שהיה עולמו כל כך הרבה
זמן.
"התעוררת!" הקול נשמע מוכר, וכשהוא ניסה לזהות אותו,
מחשבותיו מגיבות באותה איטיות כמו עיניו, פרצוף הופיע באמצע האדום. זאת הייתה
בחורה. בחורה יפה, עם שיער אדום ארוך שהיה משוך לאחור, והיא נראתה מודאגת ושמחה.
האדום. הוא היה מעל הבחורה. מוכר. כילות המיטה שלו! אז הוא לא הזה. הוא היה
במיטתו, והוא הכיר את הבחורה. מה היה שמה?
"איאי." המילה נשמעה כאילו היא יצאה מזר פצוע קשות, צרוד
והרוס, והוא ניסה שוב, אבל הפעם רק לחישה יצאה משפתיו.
"ששש…" ידיים רכות ועדינות החליקו מעל ראשו, הרימו אותו
קצת, והוא הרגיש משהו נוגע בפיו כשהבחורה- ג'יני- חייכה אליו בנחמדות. "הנה…
שתה את זה."
אלו היו מים. רק מים קרים וצלולים, אבל ברגע שנגעו בלשונו, הוא ידע
שמעולם לא טעם משהו כה מתוק ונפלא. הוא בלע אותם בשמחה, אבל היא משכה אותם ממנו,
והוא שמע את עצמו גונח בייאוש. "קצת בכל פעם, אתה תחלה." היא הרשתה לו
עוד קצת, והוא שמר אותם בפיו כמה שיכול היה לפני שבלע, כשהוא מרגיש את הרקמות
היבשות והמצומקות בפיו ובגרונו שוב חוזרות לחיים.
הוא הצליח להרגיש שוב. נוויל נהיה מודע לכך שלשונו הייתה נפוחה בתוך
פיו, שפתיו כמו נייר זכוכית, סדוקות וקשות. אבל הוא לא הרגיש כלום מהצוואר ומטה,
וזה הדאיג אותו. הוא ניסה שוב להזיז את זרועותיו ורגליו, אבל הוא לא יכול היה לדעת
אם משהו קרה.
בתחושת פניקה גוברת, הוא הסתכל על ג'יני, וקיבל בברכה עוד לגימת מים
לפני שניסה שוב לדבר. "לא… מגיש… עמי…"
המילים היו עדיין צרודות וקטועות, אבל היא הבינה. "זה בסדר.
ניתנו לך מספיק שיקויים משככי כאבים כדי להרדים זנבקרנית הונגרית (1). עדיף ככה.
אתה עדיין צריך להיות במרפאה, אבל פרופסור סנייפ רק נתן לך להישאר שם עד שיצאת
מכלל סכנה. אני לא יודעת כמה אתה זוכר, נוויל, אבל אתה וארני כמעט מתתם."
הוא קימט את מצחו וניסה להניד את ראשו. המכות היו נוראיות, הרעב
והצמא בלתי נסבלים, אבל להגיד שכמעט מתו… "אזימה."
"אני לא מגזימה. מדאם פומפרי גרמה להם להוריד אתכם בסוף היום
השלישי. אתה התעלפת לגמרי באחר הצהריים הזה, וארני שרד רק עוד שעה אחריך. זה בגלל
ההתייבשות אחרי… אחרי שאיבדתם את כל הדם. היא אמרה ששניכם הייתם מתים עד הבוקר לכל
היותר."
נוויל ניסה להגיד עוד משהו, לשאול על החבר האמיץ שחטף את העונש הנורא
לצידו, אבל ג'יני הרימה את הספל אל שפתיו, והפעם, המים היו חמוצים, כמעט לימוניים,
עם טעם לוואי מריר ומוזר. הוא רצה לשאול מה זה היה, אבל הכל שוב התערפל, והדבר
האחרון ששמע כשנרדם היה קולה של ג'יני, אימהי באופן מוזר בשביל בחורה כה צעירה.
"רק תישן עכשיו, יהיה זמן אחר כך…"
OOO
כשנוויל התעורר שוב, הוא היה מודע יותר לעצמו, אבל גם יותר כאב לו.
גבו הרגיש כאילו בער, אבל כשניסה להתגלגל ולהקל על מצבו, כל שריר ומפרק פלטו
צווחת ייסורים, והוא נאנח.
כשהוא מזהה מיד את קולו מעוטר המבטא של שיימוס, הוא סובב את ראשו
בנוקשות, והופתע לראות קהל די גדול ליד מיטתו. ליד שיימוס, היו גם ג'יני, פרוואטי,
קולין ולבנדר, אבל גם לונה ושני תלמידי שנה רביעית שהוא לא זיהה והיו עטויים
בגלימות הירוקות של סלית'רין. עיניו התרחבו. "מה -"
"טרנס רנקורן ומלקולם ברדוק," הסבירה ג'יני. "מצטרפים
חדשים. הם רצו לראות בעצמם ששרדת בחתיכה אחת."
"אנחנו לא מתגייסים למשהו שמנסה למצוא מנהיג חדש," אמר
הגבוה מהבנים. הוא היה רחב, עם שיער ערמוני עמוק וצללית של זקן שכבר התחילה להחשיך
את קו הלסת שהיה די חזק עבור ילד בן ארבע עשרה.
נוויל מצמץ, ותהה אם חזר להכרה באופן מלא כפי שחשב. "אבל אתם
-"
"מסלית'רין." השני משני הבנים היה קצר בכמעט חצי ראש, רזה
כמו בחורה, עם תחושה לחוצה שעלתה ממנו. "אבל כל העניין פה הפך לכזה…"
הוא נופף בידיו כאילו גירש משהו מלוכלך. "כלומר, אנשים לא עומדים לתמוך בזה
ברגע שזה ידלוף החוצה, ותמיד מדברים. אני רק לא חושב שזה יעזור לאדון האופל באופן
כללי. תמיד יהיו אנשים כמוכם, וקראתי מספיק ספרי היסטוריה כדי לדעת מה קורה כשיש
תנועת התנגדות חזקה… המשטר מתחיל להיסדק יותר ויותר, יותר אנשים מתעצבנים, ואז…
אתם יודעים. אני מעדיף להיות בצד המנצח קודם, אם לא אכפת לכם."
נראה כאילו הוא מצא את זה יותר חסר טעם מאשר משהו מדאיג מוסרית, אבל
נוויל הניח שזה לא ממש שינה כל עוד היה כן. עיניו עברו את הראשון, רנקורן.
"השם שלך נשמע מוכר."
"אבא שלי הוא אוכל מוות. אני חושב שמה שאדון האופל עושה זה נהדר,
בעצמי. אני אשמח שלעולם לא אצטרך לגעת בבוצדמים שוב, אבל פוטר התחזה לאבא שלי
במשרד הקסמים, ואז אדון האופל…" העיניים האפלות והסגורות נעצמו, ונוויל זיהה
את הבעת פניו של הילד טוב מדי.
"עינה אותו?" הוא שאל בעדינות.
הילד הנהן. "נורא." עיניו שוב נפקחו, והן הבזיקו בזעם חסר
אונים. "הוא לא עשה שום דבר רע! הבוצדמית הקטנה הזאת זרקה משהו לקפה שלו
כשאחר שאל אותו איזו שאלה טיפשית מיד אחרי שהוא התעתק לעבודה, וממש אחר כך, הוא
דימם למוות מהאף שלו! אדון האופל השתגע!" מבט פראי ורדוף הופיע על פניו של
רנקורן. "משפחת מאלפוי טובים כמתים בפעם הבאה שהוא ירצה להפעיל את יד השרביט
שלו, והם מהנאמנים ביותר, מהחזקים ביותר - הוא לא מבדיל בין ידידים ואויבים
יותר!"
למרות הקללות כלפי ילידי-המוגלגים, נוויל הרגיש הרבה יותר בטוח בנוגע
לרנקורן מאשר לברדוק. היה שם משהו יותר חזק מכל לימוד היסטורי, והערך בכך שבנו של
אוכל מוות הצטרף אליהם לא היה משהו של מה-בכך. מצד שני, דמבלדור למד לקח בנוגע
לאמון בעריקים-לכאורה שנוויל לא ישכח לעולם. הוא הסתכל אל מעבר לשני הנערים, אל
ג'יני ולונה. "תנו לי לדבר עם הסגנים שלי. שיימוס, קח אותם למועדון… ותוודא
שאף אחד לא יתעסק איתם. הם אורחים שלנו כרגע."
ברגע ששמעו את הדלת נסגרת מאחורי השלושה, ג'יני עשתה פרצוף.
"הפקודה הראשונה היא לעשות כישוף קרצוף על הפה של רנקורן."
"הפקודה
הראשונה," תיקן נוויל, "היא לתת לי הסבר ממש טוב למה סמכתם עליהם…" הוא זז קצת,
וגנח שוב כשגבו התמלא בכאב שגרם לגרונו לרצות להקיא. "עזבו את זה. הפקודה
הראשונה היא לתת לי עוד שיקוי משכך כאבים."
"מדאם פומפרי אמרה שאסור לך עוד אחד בארבע השעות הקרובות."
יידעה אותו לבנדר בצער. "הוא ממש חזק, והיא אמרה שאם תשתה אותו יותר מדי,
תוכל להתמכר, וזה גרוע יותר מהכאב. אותו דבר עם שיקוי השינה. למרות שהצלחנו להכניס
שני מכלי מים וכמה קערות דייסה אליך, אז תרגיש יותר טוב בנוגע לזה."
נוויל קילל, ואז הסתובב אל ג'יני. "סלית'רין?"
"כן." היא גררה את הכיסא שלה קרוב יותר, ושמה מרפק אחד על
מיטתו כשרכנה לעברו. "העניין הוא, אני לא סומכת עליהם, אבל ללונה הייתה נקודה
טובה." היא הנהנה בראשה הג'ינג'י אל הסגנית מרייבנקלו, שמשכה בכתפיה.
"הם באו אלינו. זה אומר שהם ניחשו. כפי שאני רואה את זה, אם
נדחה אותם, הם יכעסו, יתעצבנו ויוכלו לרכל ולהפיץ שמועות בבית שלהם. אם נקבל אותם,
הם תחת כישוף הפידליוס, ואנחנו הרבה יותר מוגנים, כי הם לא יוכלו להלשין עלינו. אה, והכנתי לך
פרחים." המילה 'הכנתי' נשמעה מוזרה, אבל אז היא הושיטה יד חיוורת ורכה, והוא
ראה חתיכת נייר קטנה ומקופלת בתוכה. כשהיא פתחה את אצבעותיה, החתיכה צמחה אל פרחי
ארגמן וזהב צבועים שפרחו בכל ידה.
הוא חייך, כשהוא נזכר למה לונה הייתה שווה את כמות הכאב שעבר. היא
הייתה חברה נהדרת. לראות אותה סובלת את מה שסבל או נורא מכך מהקארואים היה בלתי
אפשרי. "תודה," הוא אמר, וקיווה שהבינה שהתכוון ליותר מהפרחים,
"-ואת כנראה צודקת בנוגע לסלית'רין. הם פשוט גורמים לי להרגיש לא
נינוח."
קולין עשה פרצוף ותנועה מגונה, ולבנדר עצרה נחרת צחוק. ג'יני פחות
הצליחה. "קולין, לפעמים אתה ממש מדייק," היא צחקקה.
שומר-הסוד משך בכתפיו והסמיק. "אני מנסה."
"כולנו." נוויל עצם את עיניו לרגע, והזיז את כתפיו בזהירות
כדי למצוא תנוחה שהייתה לפחות מעט יותר נוחה. כשעשה זאת, הוא חשב על משהו, ועיניו
נפקחו. "בשם מכנסיו של מרלין- ארני!" הוא ניסה לקום, בקושי שם לב לכאב,
אבל פרוואטי וקולין תפסו אותו באחיזה עדינה אך חזקה וריסנו אותו.
"זה בסדר," לונה הרגיעה אותו. "ארני בסדר. הוא… טוב,
כל השכבה שלו הבריזה משיעורים ביומיים האחרונים כדי לטפל בו. הקארואים רצו להעניש
את כולם, אבל פרופסור ספראוט הייתה מדהימה. היא חסמה את הדרך שלהם למועדון ואמרה
שאם יניחו אצבע על ארני או על מישהו שעזר לו, הם יצטרכו להתעסק עם כל תלמיד הפלפאף
בעבר ובהווה." היא הנידה את ראשה במבט מרותק. "הם באמת מתכוונים
לנאמנות, אתה יודע."
נוויל חשב על כמה כוח שאב מעיני האגוז ההחלטיות, וחייך חיוך שקט
ועמוק. "לעולם אל תזלזלי בזה, לונה. זה דבר נפלא." הוא שוב זז, גונח.
"יש משהו…"
"עכשיו כשאתה ער, נוכל להשתמש בכישופי ריפוי יותר טובים, ועדיין
נשארה לנו המשחה ההיא שלך. אם תרצה, נוכל לצאת לרגע, ופרוואטי תוכל לעשות את זה
בשבילך." ג'יני החליפה מבט רב-משמעות עם לבנדר, שתפסה את כתפיו של קולין בסוג
האחיזה שנוויל ראה בדרך כלל אמהות משתמשות בה כדי לגרור את ילדיהן הקטנים מעבר
לדובשנרייה.
"זה בסדר," נוויל אמר, "כלומר, אין טעם להיות צנוע
בנוגע להורדת החולצה שלי כשהפכתי לטפט קיר מול כל בית הספר."
"לא," ועכשיו היה טון מוזר בקולה של ג'יני שנוויל זיהה
כשיטת תקשור שרק הבנות האחרות יכלו להבין. אפילו לונה הרימה את מבטה כאילו קיבלה
אות על-קולי, קמה על רגליה ושמה את הפרחים על השידה שלו. "אנחנו נלך. אתה
ופרוואטי צריכים קצת זמן לבדכם."
עיניו של קולין התרחבו, וג'יני נחרה בבוז ותפסה את הכתף השנייה שלו. "אוי,
אלוהים אדירים, אפילו הארי לא יכול היה, יא מלוכלך קטן… ותאמין לי, אני בטוחה. נוויל עדיין מתגבר על
הגבורה שלו." היא החליפה עוד מבט משמעותי עם לבנדר. "שום דבר חוץ
מזה." שתי הבנות גררו את קולין ההמום והמוחה מהחדר כשלונה הלכה אחריהן, ואז
הדלת הכבדה נסגרה בטריקה.
היה רגע של שתיקה, ואז פרוואטי משכה את השמיכה וטיפסה אל המיטה לצדו,
הקערה המוכרת של משחה ירוקה וסמיכה בידה. עיניה הכהות היו רכות כשהסתכלה עליו,
והיא הניחה את ידה הפנויה על חזהו בקלילות של פרפר. "זה כואב?"
פיו של נוויל התעקל בחיוך מריר. "אה, קצת."
"תן לי לראות מה אני יכולה לעשות. בבקשה." היא משכה את
השמיכה מעליו לחלוטין, והוא הבין בפעם הראשונה שהייתה שכבת תחבושות שעטפה את גופו
מכתפיו עד בטנת מכנסי הפיג'מה שלו. "אתה יכול להסתובב?"
הוא ניסה, אבל הופתע לגלות שהתזוזה הפשוטה הייתה מעבר לגבולות כוחותיו.
הוא פלט, "אני מצטער…"
"לא." היא הורידה את הקערה ושלפה את שרביטה. כשנופפה בו
מעליו, הוא הרגיש תחושת קלילות משונה, כאילו בשר ועצם הפכו לאוויר, והיא סובבה
אותו בקלילות ובקלות כמו בובה. נוויל הרגיש מובך מחולשתו, אבל היא הנידה בראשה.
"זה נס שאתה חי. אל תדאג. אתה תבריא מהר."
עוד נפנוף בשרביטה, והוא הרגיש אוויר קריר פוגע בעורו כשהתחבושות
התקלפו. הוא חייך במרירות. "את עושה את זה עדין יותר מסנייפ."
"אני מקווה." צליל טפטוף קטן נשמע כשלקחה קצת מהמשחה
בקערה, ואז הוא הרגיש אותה מתחילה למרוח אותה על הפצעים שעיטרו את גבו והוא נאנח
בהקלה. זה גירד, אבל הכוויות, העקיצות והכאבים מהמלקות הוקלו כמעט מיד. "זה
עוזר?"
"הרבה, תודה," אמר נוויל בשמחה.
פרוואטי עבדה בשקט עד שכל גבו צופה בתערובת, והריח החזק מילא את החדר
במגדל. אחר נופפה שוב בשרביטה, והתחבושות חזרו למקומן, עכשיו מרגיעות ולא לוחצות,
והיא שוב החזירה אותו לשכב על גבו. עוד הנפה בשרביטה וכישוף משקל הנוצה בוטל,
ונוויל הרגיש את עצמו שוקע במזרן שוב. היא רכנה ונישקה אותו בזהירות על המצח.
"אני כל כך מצטערת."
נוויל קימט את מצחו ובהה בה בבלבול מוחלט. "על מה לעזאזל את
מצטערת?"
היא השפילה מבט, סובבה את הקערה בידיה ונשכה את שפתיה. "נוויל…
אני צריכה לספר לך משהו."
הוא הרים גבה בסקרנות. "אם נישקת את שיימוס כשהייתי מעולף, אני
סולח לך, אבל אולי אצטרך להרביץ לו כשיהיה לי כוח."
"לא, לא נישקתי אף אחד." היא עצרה שוב, ואז לחייה האדימו,
וכשהיא הרימה את מבטה, עיניה נצצו מדמעות. "נוויל, אני לא יכולה לעשות את
זה."
"את עוזבת את צ"ד?"
"אני מתכוונת אלינו. זה פשוט… אני חלשה, אני יודעת. ג'יני עדיין
מאוהבת בהארי, אפילו שאנחנו עדיין לא יודעים בכלל אם הוא מת או חי, אבל זה העניין,
נוויל. אני לא מאוהבת בך."
"אני יודע." נוויל הופתע מהמילים אפילו שאמר אותן, אבל הוא
ידע שהיו נכונות. הוא מעולם לא חשב באמת שפרוואטי אהבה אותו, וגם, כשחשב על כך
עכשיו, שאהב אותה. הוא חיבב אותה, הם היו חברים טובים, והדברים שעשו ביחד היו ממש
נפלאים, אבל הקשר החזק הזה, המשהו הנוסף שהוא ראה שנוצר בין כמה מחבריו האחרים היה
חסר. היא הייתה ידידה ובחורה יפהפייה שנהנה לנשק, אבל שום דבר יותר מזה. "את
לא צריכה לבכות, פרוואטי. אני מחבב אותך, אבל גם אני לא מאוהב בך."
"אתה לא מבין." הוא היה בטוח בזה, אבל סתם את הפה כשהיא
המשיכה. "יכולתי
לאהוב אותך, ואני לא רוצה. יש בך הרבה יותר ממה שחשבתי שהיה, וזה קשור לזה שאתה
עושה את זה, מוביל את צ"ד… אתה משתנה. אתה הופך לגיבור אמתי, ו-" היא
הפסיקה, מסתכלת הצידה כאילו התביישה. "-אוי, אתה תבין את זה בסוף, אבל אתה לא
נראה רע עכשיו כשאתה לא הולך עם הראש ברצפה ונושך את השפתיים שלך ומתכווץ כל
הזמן."
נוויל קימט את מצחו, קצת פגוע. "אני מקווה שאת לא חושבת שאני
כזה דוחה אם נישקת אותי במשך שבועיים."
"כמובן שלא! אבל חשבתי שהיית חמוד ומתוק… אתה הופך לנאה. לא
משנה." היא הנידה את ראשה בכעס. "זה הבדל של בנות, זה לא משנה לך. אבל
יהיו בנות אחרות, נוויל, אני רוצה שתדע את זה, ואני בסדר עם זה."
"תודה." הוא לא ידע מה עוד להגיד.
"אני רוצה שתדע שאני בסדר עם זה, כי לי לא יהיו עוד בנים, ואני
לא רוצה שתחשוב שאני עדיין רוצה אותך." הנימה שלה הייתה רצינית, אבל לא הייתה
בה תחושת קורבן, ומחשבה איטית עלתה במוחו של נוויל כשחשב על דודה רחוקה שפגש פעם בחג
המולד.
"החלטת שאת מעדיפה…" הוא הפסיק, ונזכר איך סבתא שלו קראה
לזה. "שאת בוחשת את הקדרה שלך באותו הכיוון?"
"מה?!" היא הסתכלה עליו כאילו משושים צמחו מאוזניו, ואז
גלגלה את עיניה. "לא, נוויל, חשבתי ששמת לב שאני מחבבת גברים." פרוואטי
נאנחה ברוגז, ואז קולה שוב הפך לרציני. "זה היה ביום השני שהיית שם. לא זזת,
הגב שלך נראה כל כך נורא… וארני היה לידך… אוי, נוויל, זה היה נורא לראות את שניכם
סובלים ככה."
פרוואטי רעדה, וכרכה את זרועותיה מסביבה בחוזקה. נוויל התחיל להזיז
את ידו כדי לנחם אותה, אבל עצר, כי לא היה בטוח אם מותר היה לו לעשות את זה יותר.
למזלו, היא לא שמה לב לכך. "צפיתי בסוזן- היא מאוהבת בארני כבר המון זמן-
ובמה שהיא עברה, והבנתי שאם אני הייתי אוהבת אותך, זה היה יותר מדי. ג'יני אמרה
שהדרך היחידה שהיא סובלת את זה היא שהיא לא צריכה לדעת. אם אני אתאהב במישהו מבית
הספר הזה עכשיו, אוכל לאבד אותו מחר בדרך הכי נוראית ולצפות בזה. אני לא אוכל
לסבול את זה."
"אז אל תתאהבי בי." עכשיו הוא שם את ידה על הירך שלה,
והוקל לו שלא סילקה אותו. "נוכל עדיין להיות חברים ולהתמזמז לפעמים."
"נוכל להיות חברים." ועכשיו היא כן סילקה את ידו.
"אבל אם נמשיך להתמזמז, זה יהיה קל מדי ל… פשוט תסמוך עליי. אנחנו עדיין
יכולים להיות חברים, אבל זה הכול."
הייתה שתיקה ארוכה ביניהם, ואז נוויל הנהן. "בסדר."
היא מצמצה. "בסדר?"
"כן. אני לא רוצה שתיפגעי."
"אבל רק… בסדר?" פרוואטי בהתה בו במבט שנראה פגוע.
"טוב, אם עדיין נהיה חברים, וכבר הסכמנו שאנחנו לא אוהבים אחד
את השנייה, מה עוד את רוצה שאגיד?"
היא הסתכלה עליו במבט שרמז שהיו הרבה דברים שרצתה להגיד, אבל אז זרקה
את ראשה לאחור, שמה את הקערה בחזרה על השידה ותחבה יד לכיסה. "אל תדאג בנוגע
לזה, נוויל. זה רק משהו שנצטרך להשלים איתו כשאנחנו לא 'בוחשים את הקערה בכיוון
שלנו'. אבל האונייה שלי נדלקה. אני צריכה להתכונן לפגישה הלילה." היא נעמדה,
ונוויל קרא אחריה.
"פרוואטי!"
היא הסתובבה, עיניה מעורפלות. "כן?"
"תגידי לג'יני וללונה שאני בא לפגישה." קולו היה חזק ככל
שיכול היה, והפתיע אותו וגם אותה ביציבותו.
"נוויל, אתה אפילו לא יכול להסתובב בעצמך!"
"אז יעזרו לי, אבל אני בא הלילה." הוא הסתכל עליה, מוכן
שתראה, שתבין כמה היה צריך לחזור אליהם, להרגיש את כוחם, את נחישותם, לדעת למה הוא
חווה שלושה ימים של עינוי ומי ידע כמה זמן לפני שיחזור לעמוד בכוחות עצמו. "בבקשה, פרוואטי, אני צריך ללכת. אמרת את
זה בעצמך; זה היה קשה גם לאלו שצפו. אני רוצה שיראו שלא נשברתי, ואני חייב לדעת
שהם גם לא נשברו. הדבר הזה רק מתחיל. תגידי לג'יני. בתור חברה."
פרוואטי שתקה כל כך הרבה זמן שהיה בטוח שהיא שוקלת איך לסרב לו
בחביבות, אבל לבסוף הנהנה בשקט. "כחברה."
היא הסתובבה, וכשפתחה את הדלת ויצאה החוצה, ועזבה אותו, נוויל לא היה
בטוח אם היה צריך לשמוע את מילותיה האחרונות או לא. "בנים מגריפינדור! אוי,
תודה לאל שזה רק כחברה."
OOO
"בתור
הסגנית מגריפינדור, השנייה בדרג הפיקוד, חברה שלך… אוי, נו, וחברה של הארי פוטר,
אחותו של רון וקפטן נבחרת הקווידיץ' (2) אם להוסיף את זה עוזר, אני חושבת שאתה
יצאת מדעתך אם תעשה את זה." ג'יני הסתכלה עליו בכעס, זרועותיה משולבות מעל
החזה שלה.
"אני חייב לעשות את זה. כבר אמרתי לך למה. עכשיו, את הולכת
לעזור לי?" נוויל הרשה לייאוש שהרגיש להישמע בקולו, סנטרו מורם בנחישות שווה
לשלה.
"היא נאנחה. "כן, אני אעזור לך, אבל רק בגלל שאני לא רוצה
לדעת איזה דבר טיפשי תעשה אם לא אעזור. מייקל וטרי כבר מחכים במועדון. לא חשבתי
שאוכל לשכנע אותך."
הוא קימט את מצחו. "מייקל וטרי?"
"כדי לסחוב אותך." ג'יני נתנה בו מבט ממש מלוכלך. "כי
אם אתה חושב שאתה תוכל ללכת לשם, בבקשה. אשמח לראות אותך מנסה."
נוויל מצמץ, ואז חשב על איך שפרוואטי הזיזה אותו בקלות רבה כל כך
מוקדם יותר באותו היום. "את לא יכולה להשתמש בכישוף משקל הנוצה?"
"נוויל, מה הגובה שלך?"
הוא קימט את מצחו וחשב על כך לרגע. "בעצם, אני לא בטוח בדיוק.
אני לא חושב שסבתא מדדה אותי מאז שהייתי בן ארבע-עשרה בערך. עכשיו… בערך מטר
שמונים, אני חושב."
"מטר שמונים וחמש." היא אמרה במהירות, והוא בהה בה.
"איך לעזאזל את יודעת את זה?"
ג'יני משכה בכתפיה. "כי היית נמוך מרון בחמישה סנטימטרים בערך
כשהתכופפת כל הזמן, וזה הגובה שלו. הנקודה היא, שאפילו אם אשתמש בכישוף משקל
הנוצה, אני בגובה מטר שישים וחמישה אם אני זקופה לגמרי ולובשת עקבים טובים. איך
אני אמורה להביא אותך לשם? לסחוב אותך?" היא החוותה אל הדלת. "מייקל
וטרי הם היחידים שגבוהים מספיק ולא בהפלפאף שהלכו לעזור לארני."
כשהוא מבין אותה, נוויל הנהן. "אז תכניסי אותם לכאן."
היא הסתכלה בו בעוד מבט ארוך וכועס, ואז עזבה עם זריקת שיער אחרונה.
הוא שמע אותה דרך הדלת הפתוחה כשירדה במורד המדרגות למועדון. "אתם יכולים
לעלות, בנים. האידיוט האחראי במיטה, והפגישה תתחיל בעוד חצי שעה. אתם כל כך חכמים,
תראו אם אתם יכולים לגרום לו להבין."
בתוך כמה רגעים, מייקל קורנר וטרי בוט נכנסו לחדר במגדל, ונוויל חייך
אליהם במבוכה. "אני מצטער שאתם חייבים לעשות את זה."
מייקל משך בכתפיו. "אל תדאג, חבר. כולנו ראינו מה קרה לך, אף
אחד לא חושב שאתה צריך ללכת לך במסדרונות. אבל אנחנו לא עומדים להתווכח איתך.
כלומר, אם תוכל להתנגד ליופי ולמוח של מבצעת קללת עטלפי-הנזלת (3) הטובה ביותר
בבית הספר, איזה סיכוי יש לנו לשכנע אותך?" הוא הצביע אל מרגלות המיטה.
"זאת המזוודה שלך?"
נוויל הנהן, ומייקל התכופף, פתח את הרוכסן של המזוודה הגדולה והתחיל
להוציא תלבושת אחידה של הוגוורטס. כשהוא צפה בתלבושת נערמת, מגרביים ועניבה עד
חגורה וחולצה, הוא הבין שרק כשאיחר לשיעור היה קרוב להבין כמה היה קשה להתלבש. זה
נראה היה כמו משהו פשוט, למען האמת, זה נראה לו די מאיים, אבל הוא לא רצה ללכת
ערום, והוא שמח שלא היה צריך להסביר את זה לשני התלמידים מרייבנקלו.
טרי משך את השמיכה ושם יד אחת על גבו, ואז קימט את מצחו.
"נוויל, זה הולך לקרוע לך את הגב? לא אכפת לי לעזור, אבל אני לא רוצה להחמיר
לך את הפציעות."
"לא," הוא ענה בכנות, "פרוואטי מרחה על זה קצת דברים
שסגרו את הפצעים. זה פשוט שאני נוקשה, כואב לי, ואני חלש כמו צמרור ננסי (4)
עכשיו. יום-יומיים של מנוחה ואוכל, ואני חושב שאוכל לחזור אל בגמן, אני
רציני."
"הוגן מספיק." טרי שם זרוע ארוכה אחת מתחת לגבו ומשך
בזהירות, ידו השנייה על החזה של נוויל כשהושיב אותו. מתחת לעור המחלים, השרירים
הכואבים צעקו, וטרי היסס, וראה את הצבע אוזל מפני המפקד שלו. "אנחנו עדיין
בסדר?"
"הזכרתי שכואב לי?" נוויל ניסה לחייך במרירות, וזה סיפק
אותם.
טרי חייך בחזרה. "כן, למען האמת. ואני מניח שסיפרת את
האמת." הוא הרים את מבטו, וראה שמייקל הגיע עם תלבושת בידו. "בוא נתחיל
עם החולצה, התחבושות יהיו מספיק בתור גופייה."
שני הגברים הצעירים עבדו בצוות מתואם, ושיתפו פעולה באופן מושלם
כשהכניסו את זרועותיו אל חולצת הכותנה. נוויל שמח לגלות שכוחו כבר התחיל לחזור
קצת, למרות שהיה מובך מזה שלהרים את ידיו היה עניין גדול. הוא הסתכל על מייקל.
"אתם צוות ממש טוב. עשיתם את זה לפני כן?"
הם החליפו מבטים מעל ראשו, ואז מייקל צחק. "לא. טרי ואני פשוט
חברים טובים מאז השנה הראשונה. אני חושב שאנחנו יכולים לקרוא אחד לשני את המחשבות
בכל מצב."
"אני אזכור לצוות אתכם לעיתים יותר קרובות," הגיב נוויל.
טרי הניד את ראשו כשקשר את עניבת הארגמן והזהב מסביב לצווארו של
נוויל. "לא אם זה משהו מסוכן מדי. אני חושב שהייתי מאבד את היכולת לחשוב
רציונלית אם מייק היה תלוי על הקיר."
"לא חשבתי שזה יקרה לתלמיד רייבנקלו!" אמר נוויל בציניות,
והם צחקו.
"רק בתנאים הכי קשים," אמר מייקל בעצב.
"אם מדברים על תנאים קשים," נוויל הרים שוב את ידיו כששמו
את האפודה על כתפיו ומשכו למטה, "היה לי הרבה מאוד זמן לחשוב שם למעלה, וזה
באמת הטריד אותי. איך פגעת בסנייפ עם לחש השיתוק, טרי? היה חושך מצרים."
"כישוף כיוון אוטומטי (5)." התגובה באה ללא היסוס.
"באופן הגיוני, סנייפ היה קרוב יותר לדלת מכל מה שתפס, כיוון שרציתם לחרוט את
המילים מעל כיסא המנהל בקצה הרחוק של האולם. אז חשבתי שהיה בטוח להוריד את מי שהיה
הכי קרוב."
"ואם היית טועה?"
"אז הייתי ממשיך לירות, מנקה את האפלה, ומשחרר את מי שלא היה לו
נפש אכזרית ואות אפל."
נוויל הנהן. "אני עדיין כועס עליך שהפרת פקודות, אבל תודה שהצלת
את חיי."
"זה שום דבר."
מייקל הוריד את רגליו מקצה המיטה, ואז התכופף כדי להוריד את הגרביים
ממנו. "אני שמח שהבנות החליפו לך," הוא אמר, "חמישה ימים, בחצי
מתוכם היית ספוג בדם…" הוא עשה פרצוף, וטרי הרביץ לו בעורף.
"אתה חושב על הגרביים שלך." הוא הסתכל על נוויל במבט סובל.
"לחדרים של רייבנקלו לא יהיו בעיות דוקסים (6). אנחנו מקבלים ריסוס כל לילה
כשמייק מוריד את הנעליים."
"אם תמשיך ככה, אני אקלל אותך שתסתום, בוט." מייקל האדים.
"שים לב," אמר טרי בשמחה, "שהוא לא התווכח עם מה
שאמרתי."
"היי," צחק נוויל, "זאת הסיבה היחידה שאני שמח שהארי
ורון עזבו. הם השאירו את בגדי הקווידיץ' שלהם כאן עד שטרול הרים היה מתעלף."
"ברצינות, חבר." מייקל הרים את מבטו משרוכי נעליו של
נוויל, והניצוץ בעיניו נעלם. "הייתה בריכה של דם מתחת לשניכם. זה היה חולני. פשוט
חולני. אני לא מאמין שסנייפ עשה משהו כזה… ברברי."
"כן, אבל זה יכול היה להיות קטלני, וזה שאני עדיין כאן אומר לנו
משהו חשוב," הסביר נוויל, ושניהם עצרו והסתכלו עליו בסקרנות. "הם לא
יהרגו. לא כל עוד אנחנו עדיין בבית הספר, בכל מקרה. לא משנה מה הם מוכנים לעשות,
הם יעצרו ממש לפני שיהרגו אותנו. אני חושב שעם כל הצרחות שלהם על 'בוצדמים', הם
יודעים שאנחנו גזע נכחד. הדם הטהור שווה להם יותר כשהוא זורם בי מאשר על
הרצפה."
"אמיקוס," הקול של טרי נשמע רדוף, "ליקק את השוט כשפילץ' סיים. האנשים הללו לא
הגיוניים, נוויל." הוא עצר, הידק את החגורה מסביב למותניו של נוויל ונסוג
לאחור. "השיער שלך נראה כמו של הארי ויש לך התחלה של זקן. יש לך מסרק
במזוודה?"
"כן, אבל אל תדאג בנוגע לגילוח עכשיו, אני לא חושב שיש לנו
זמן." מייקל התחיל שוב לחפור במזוודה כשנוויל המשיך. "לא, הם לא
הגיוניים, או, למען האמת, שפויים. אבל סנייפ כן, והוא גם חכם מספיק כדי לדעת שהכוח
הגדול ביותר שלהם עכשיו הוא שמשפחות טהורות-דם מרגישות בטוחות, אפילו אם הן לא
מסכימות. הן יוכלו לסבול עונש ולהגיד שזה חמור מדי, אבל אם הם יתחילו לפזר בעולם
הקוסמים גופות של ילדים טהורי דם…"
"נקודה טובה." מייקל העביר את המסרק במהירות בשיערו של
נוויל, ואז שניהם שמו זרוע מתחת לכתפו. "בשלוש… אחת, שתיים, שלוש."
הם נעמדו, ונוויל התנדנד כשיכור ביניהם לרגע לפני שמצא את שיווי
המשקל שלו. בתמיכה כזאת, הוא שמח לגלות שרגליו היו יציבות מתחתיו, והוא הצליח ללכת
קצת בהיסוס לפני שהעולם הסתובב לו.
"תיזהר," הזהיר אותו טרי. "תן לנו." כתפיהם
התקשחו מתחתיו, והוא הרגיש את עצמו מורם בקלות כשהחלו לרדת במדרגות.
"תודה שוב שאתם עושים את זה," אמר נוויל.
"על לא דבר. רק תדע שנצפה לאותו דבר אם אחד מאיתנו יתלה
שם," אמר מייקל.
"אני מקווה שלא," קולו של נוויל היה כנה כשעצרו בחור של
הדיוקן, וטרי רקע ברגלו בהחלטיות, והרים את משקלו של נוויל כשמייקל טיפס החוצה
והושיט ידיים.
"זה יכול לקרות." פניו הנעימים של מייקל התאבנו. "אני
לא עומד לתת לזה לקרות שוב. הם ינסו לעשות את זה למישהו אחר, ואני נשבע בקבר של
אבא שלי שאחזור באמצע הלילה ואחתוך אותם אם אצטרך. לראות אותך תלוי שם יום אחרי
יום… זה היה קשה לכולנו, אבל אני חושב שכמה מתלמידי השנה-הראשונה המסכנים יהיו
מצולקים יותר ממך ומארני. היה לנו קטנצ'יק אחד בבית שלנו שהתעורר בצרחות מסיוטים
כל לילה מאז."
"רק תיזהר, מייק." הייתה קצת אימה בנימה של טרי, ונוויל
ידע מכך יותר מכל דבר אחר שמייקל היה רציני. הם הלכו את שאר הדרך אל חדר הנחיצות
בדממה, והתרכזו בלהעביר את נוויל כמה מהר שאפשר בעזרתו המינימלית, אבל כשהדלת
הופיעה ונפתחה לפניו, גל של רעש פרץ ושלושתם עצרו.
כל חברי צ"ד היו על רגליהם. תרועות, שריקות, קריאות וצחוק נשמעו
בהתלהבות. חנה אבוט רצה קדימה, כרכה את ידייה מסביב לצווארו וכמעט פגעה בשני הבנים
שלידו כשכיסתה את פניו בנשיקות תודה.
וגם ארני היה שם, נתמך בידי בגמן וילד אחר שנוויל זיהה כחובט השני
מהפלפאף, דרק אדמס (7). הוא תהה אם נראה חיוור ושעווני כמו שארני נראה, אבל זה לא
שינה כשסגנו הושיט יד, ונוויל לקח אותה, ולחץ אותה בשתי ידיו. לא היו מילים, לא
יכלו להיות, אבל לראות את חברו שם בחיים כאילו הטעין אותו בכוח חדש, והוא משך את
עצמו הרחק מתלמידי רייבנקלו וצעד בצעד לא יציב קדימה כשארני עשה את אותו הדבר.
שני הבנים התחבקו, והוא ניסה להעביר בשקט את כל הכרת התודה, כל
תחושות האחווה שנוצרו בעונש המשותף, וידע שהובן. הם שרדו, הם ימשיכו להילחם, ואלו
לא רק הוא וארני, כולם עברו את האש עכשיו. סנייפ לא ידע זאת, אבל הוא הבטיח את
תבוסתו כשציווה לענות אותם, ויצר אחדות ותחושת מטרה עמוקות יותר ממה שנוויל או
הארי אי פעם הצליחו בעצמם.
הידע הזה מילא כל זוג עיניים שנצץ בחדר, לא משנה מה היה הצבע של
הגלימות שלהם. השורדים התנתקו עכשיו, רעדו כשתמכו אחד בשני והוציאו את שרביטיהם.
ניצוצות כסף נורו לא רק משניים, אלא מכמעט ארבעים שרביטים שהתנגשו בפיצוץ שהיה
בהיר יותר מהתקווה כשקולם נשמע בצעקת ניצחון שפשוט עדיין לא קרה. "צבא
דמבלדור!"
OOO
"בסדר,
זה התרגיל הלילה." ג'יני נעמדה במרכז המעגל הגדול, והסתובבה לאט כדי להסתכל
על כל האנשים שעמדו מסביבה בשרוולים מופשלים ושרביטים ביד. "לונה ואני נירה
כישופים משתקים. אתם לא תדעו מתי, ואתם לא תדעו על מי עד שנעשה את זה. התפקיד שלכם
פשוט. תחסמו אותם. אבל בלי אימפדימנטה, בלי פרוטגו, בלי אקספליארמוס, ובלי לשתק
אותנו בחזרה. היו לכם שלושה ימים למצוא עוד דרך. בואו נראה אם הצלחתם."
נוויל צפה בהערצה מהספה בצד החדר, ורצה להיות שם איתם, אבל ידע שהתיש
את עצמו רק בהצטרפות אליהם בחדר הנחיצות. אחרי הברכות, הדברים נרגעו מהר מאוד,
והוא שמח לראות כמה טוב ג'יני ולונה טיפלו בצ"ד בלעדיו, אפילו שזה היה נורא
לראות כמה אפשר היה להחליף אותו בקלות.
שתי הבנות עמדו גב אל גב, מסתובבות באיטיות, ואז לונה הניפה
בפתאומיות את שרביטה, וירתה סילון של אור אדום אל שיימוס. "סגיית' (8)!", הוא צעק, והאור סטה ממסלולו
והתנגש בתקרה בצליל מחריש אוזניים.
כמעט באותו הרגע, ג'יני ירתה, ופגעה בפריץ בגמן. "דוראדרמיס (9)!" זרועו גידלה מרקם קשה
וחזק של עור תנין כשהרים אותה, והכישוף קפץ ממנו בלי נזק.
לונה שלחה אחד אל פדמה, אבל לא נראה היה שהיא מגיבה. במקום זאת, נראה
היה כאילו פדמה נעלמה מהמותניים ומעלה, כשהכישוף פוגע בלי להזיק בקיר מאחוריה,
ועבר רגע לפני שהבינו שלא השתמשה בכלל בשום קסם. היא התקפלה כמעט בחצי לאחור, ושמה
את כפות ידיה על הרצפה מאחוריה לחלקיק שנייה לפני שקפצה במהירות אל רגליה. פדמה
זרקה את ראשה לאחור, מוכנה כמו חתולה לזוז שוב, אבל תריסר אנשים בהו בה בפה פעור,
והיא הסמיקה. "מה? היא לא אמרה שזה חייב להיות קסם, זאת יוגה."
"אני מאוהב." שיימוס שם יד אחת על ליבו בדרמטיות וחייך
אליה. "אם את יכולה להתקפל ככה, מותק, אז היו לי חלומות ממש לא נכונים עלייך
ועל אח -" הוא נקטע כשכישוף שיתוק פגע בו בחזה והוא נפל.
ג'יני הסתכלה על המעגל במבט חמור. "בלי הסחות דעת. תחשבו על
השרביטים, בנים, לא על המכנסיים. קדימה."
"קיר (10)!"
כישוף השיתוק של לונה על אנתוני גולדשטיין התנגש בקיר אבן מוצק שיצא מהאוויר.
סוזן בונס לא אמרה כלום, אבל הושיטה את ידה אל האור האדום, כשהיא
טופחת על כף ידה הריקה והפתוחה בשרביטה, והיד השמאלית פתאום נראתה מצופה ברשת
כסופה כשתפסה את הכישוף בניצוץ אדום שנגוז.
"מורטוסנקטום
(11)!" סילון האור האדום שג'יני שלחה אל טרנס רנקורן התפרק לעשן שחור,
נורה בחזרה אליה והפיל אותה בגניחת כאב. היא הפילה את שרביטה, הרימה את ידה ובהתה
בה כאילו לא הייתה שלה כששלפוחיות שמנות התחילו להתנפח על כף ידה המאדימה.
רנקורן חייך בסיפוק, אבל לבנדר רעדה בכעס כשפנתה אליו ממקום קרוב
במעגל. "זה קסם אפל! פגעת בה!"
"חסמתי את זה, לא? אני מבטיח לך, נסיכה, אדון האופל לא מגביל את
עצמו. גם אנחנו לא צריכים," לגלג רנקורן.
"כן, אנחנו צריכים." קולה הרך של לונה נשמע חזק באופן
מפתיע מעל הוויכוח. "אנחנו חייבים." רנקורן פתח את פיו כדי להתווכח
איתה, אבל היא קטעה אותו. "אה, אני לא מאמינה שיש הבדל בין קסם 'רגיל' לקסם
'אפל'. אני חושבת שהכול תלוי באיך שמשתמשים בקסם, אבל זה לא העניין. מאיפה למדת את
הכישוף הזה, טרנס?"
"אבא שלי." הוא אמר בגאווה, עיניו מבזיקות כאילו הוא רוצה
לראות אם מישהו יעז להגיד משהו.
"והוא אוכל מוות, נכון?" לונה שאלה את השאלה בקלילות כאילו
שאלה לגבי שמו הפרטי של אביו, או באיזו עיר הם חיו.
"אחד ממש טוב."
"אז אני מניחה שזה כישוף שאוכלי המוות יכירו… וידעו איך לחסום.
ונראה לי שזה מבטל את כל המטרה של התרגיל."
ג'יני קמה על רגליה עכשיו, נופפה בשרביטה על ידה הפצועה והזיזה את
האצבעות בזהירות כשהשלפוחיות נסוגו אל העור המלבין. "בלי קסם אפל," היא
הסכימה והנהנה לעבר לונה. "אבדה קדברה אם ממש אין לכם ברירה, אבל את זה אי
אפשר לחסום אם אתם ממש מתכוונים לזה, ובכל מצב בו תצטרכו להשתמש בזה, תתכוננו לזה.
חוץ מזה, לונה צודקת לגמרי." לחייה האדימו כשצמצמה את עיניה אל רנקורן.
"אבל הייתי צריכה לצפות לזה ממישהו מסלית' -"
"סגנית
וויזלי!" כל העיניים פנו אל נוויל כשג'יני הסתובבה, פיה נפער בתדהמה. הוא
מעולם לא קרא לאף אחד בתארים שלו לפני כן, ומעולם לא דיבר בכזאת סמכותיות.
נוויל הרים את עצמו ממרפקיו, וניסה להשתמש באותו מבט כועס שמקגונגל
השתמשה בו כל כך טוב. "אנחנו משאירים את הבתים שלנו בדלת החדר הזאת. כאן,
כולנו חברי צבא דמבלדור. אני מסכים, בלי קסם אפל, אבל זהו זה. כל הבית שלי טיפל בי כשהייתי פצוע, גם
של ארני, ואם הם היו תופסים את לונה או אחד מהשאר, רייבנקלו היו שם. אם סלית'רין
יגלו איפה השניים האלה נמצאים הלילה, יהיה להם מזל אם יישאר מהם משהו להסגיר
לקארואים. אם את עומדת להגיד משהו על הבית שהם שייכים אליו, את צריכה להגיד שאת
מכבדת את האומץ שהם הראו."
ואז הוא הפנה את מבטו אל רנקורן והמשיך לזעוף. "אבל אם אי פעם
תפגעו בחבר צ"ד שוב, או אם אי פעם אשמע אתכם קוראים למישהו 'בוצדם' או 'בוגד-דם', אתם תצטרכו לעמוד
מולי באופן אישי, ואני מבטיח לכם, כשאחזור לאיתני, אני הרבה יותר גדול מכם. זה
ברור?"
הראש האדמוני והראש הערמוני הנהנו למשמע הנזיפה, ונוויל חזר לשבת
בספה, גונח כשמפרקיו מחו מהמאמץ שהעביר אותם הלילה. "תמשיכו."
התרגיל המשיך בלי עוד תקרית עד שכל אחד ניסה לחסום את כישוף השיתוק.
נוויל היה גאה לגלות שבסוף היה צריך לשחרר רק שלושה אנשים, לא כולל שיימוס, ואפילו
דניס קריווי הקטן הצליח עם קללת דחייה נחמדה שהייתה יעילה, אפילו אם לא הייתה
מרשימה או חריגה בהשוואה לקסמים האחרים שנראו.
לבסוף, כשכולם חזרו להכרה וישבו שוב, הלכה ג'יני קדימה, מוציאה את
השיער מעיניה כשהסתובבה לראות אותם. "זה היה ממש גדול, ואני מתכוונת לזה.
עשיתם דברים ממש מדהימים, דברים שאפילו לא שמעתי עליהם קודם, וזה בדיוק מה שרצינו
לראות הלילה. לחשוב מחוץ לקופסה. אנחנו נצטרך את זה כשיגיע הזמן להילחם, כי אנחנו
נילחם מול המיטב של אתם-יודעים-מי, לא רק מול סנייפ והקארואים."
לונה צעדה לידה, חבילת נייר קטנה וחומה בידיה, וג'יני לקחה אותה,
חיוכה משתנה בצורה שהזכירה לנוויל את התאומים. "עכשיו, כמה אנשים לא יודעים מתי לוותר, אבל אנחנו צבא
כאן, ואנחנו ממלאים פקודות. למרות זאת, ארני, אני רוצה שתדע שמחוץ לדלת הזאת יש
עדיין יריבויות בין הבתים, אז כדאי שהפלפאף יחליפו סימני ידיים לפני משחק
הקווידיץ' הבא."
ארני צחק, והרים את ידו בסימן שכולם הבינו, ולא היה קשור לקווידיץ'.
ג'יני הוציאה לשון לעברו והחזירה את התנועה, ואז הסתכלה על השאר. "המנהיגות
האמיצה והפגועה שלנו אמרה לנו לתקוף שוב, אז זה בדיוק מה שנעשה. מחר בבוקר, כולם ייקחו
אחד מאלה -"
כשהיא קורעת את הנייר בשרביטה, היא פתחה את הקופסה והוציאה כמה
חבילות קטנות של ממחטות והעבירה אותן לשורה הראשונה, וכולם העבירו לאחור עד שלכולם
הייתה אחת. כשהיא מסופקת, היא לקחה אחת בעצמה והחזירה את הקופסה ללונה, שלקחה את
האחרונה לפני שהעלימה את הקופסה. "תפזרו אותן איפה שתוכלו, רק אל תיתפסו.
כיתות, מסדרונות, מועדונים, מדשאות…" היא עצרה, והסתכלה על שני התלמידים
מסלית'רין. "טרנס, מלקולם, אם תוכלו להכניס כמה למועדון של סלית'רין או
למרתפים, זה יהיה נהדר. אנחנו רוצים אותן בכל מקום. דובי אפילו יעזור לנו להכניס אותן
לחדר המורים."
לבנדר פתחה את החבילה ומיששה את התוכן עם האצבע שלה, וקימטה את מצחה
לעבר מה שנראה כמו קצת גרגרי אורז שרופים. "מה זה?"
"עלונים." היא טפחה על גרגר עם שרביטה, והוא התפוצץ בעננת
עשן קטנה, לפני שהעשן נעלם וגילה גליל קלף. ג'יני תפסה אותו כשהוא נפל אל הרצפה
ונופפה בו כדי להראות לכולם. "אנתוני כתב אותם, הם נהדרים. זאת כתבה על ילידי
מוגלגים גדולים בהיסטוריית הקוסמים. אלו -" היא הצביעה אל חבילת הממחטות,
" -לא יראו כשתפזרו אותן, אבל יש להן כישופי השהייה כדי שיפעלו בזמנים
אקראיים מחר אחר הצהריים, ואם נעשה את זה נכון, כל בית הספר יתמלא בדברים האלה
וכולנו נהיה במקומות אחרים, חפים מפשע לגמרי."
בשורה הקדמית, רומילדה ויין הרימה את ידה. "הם לא יוכלו פשוט
להעלים אותם?"
לונה חייכה בשמחה. "הו, בבקשה, רומילדה, תנסי."
במבט ספקני, רומילדה נופפה בשרביטה לעבר גליל הקלף בידה של ג'יני.
"אוונסקו (12)!"
מבול של גלילי קלף נפל מידיה של ג'יני כמו מפל, והיא נאלצה להפיל את
העותק המקורי כשידיה התמלאו בעותקים. "הם מתרבים פי מאה בכל פעם שמנסים
להשמיד אותם. אני בטוחה שיש דרך לעשות את זה, אבל עשרת הכישופים הנפוצים ביותר כדי
להיפטר ממשהו מכוסים." היא קדה קידה קטנה כשכולם הריעו. "תודה, אבל
הקרדיט לקסם הזה הולך לאחים שלי
ולזיקזוקין דה-נזיקין (13) של האחים וויזלי."
"אם יבוא להם לסיים את הלימודים שלהם, תודיעי להם שאנחנו
מתגעגעים, בסדר?" אמר קולין, והיו כמה צחקוקים נוסטלגיים מצד התלמידים
הבוגרים שזכרו בשמחה את תעלוליהם של פרד וג'ורג'.
ג'יני חייכה בשמחה. "אני אעשה זאת, אני מבטיחה." כשהיא
מושכת את שרווליה, היא הרימה את הגלימה מהכיסא שאליו זרקה אותה בתחילת הפגישה ושמה
אותה על החולצה שלה. "זה הכול הלילה, חברים. יש עוד עשרים דקות, אז בואו
נחזור למועדונים שלנו. תזכרו: קבוצות קטנות, אל תרוצו, תסכימו על אליבי בנוגע
לאיפה שהייתם. הפגישה נגמרה."
כשהפגישה החלה להתפזר, תלמידים נפרדים לזוגות ושלשות של חברים לבית
וחברים, סימן נוויל לתלמיד מסלית'רין שעמד בנפרד מהאחרים, והסתכל על חברו לבית
בכעס כשברדוק שוחח בהתלהבות קריווית עם שני תלמידי רייבנקלו. רנקורן זעף, ואז הלך
לאיפה שנוויל שכב, זרועותיו משולבות על חזהו הרחב. "אדוני?"
"תמכתי בך, רנקורן. עכשיו אני רוצה לדעת למה אני לא אתחרט על
זה." נוויל לא מצמץ כשהסתכל על המבט הכועס של הילד הצעיר, והיה מודע למצבו
החלש; הוא לא יכול היה להרשות לסמכותו להיסדק.
"כבר אמרתי לך," ירק רנקורן בכעס, "הוא עינה את אבא
שלי."
"ואם הוא יחזיר את אבא שלך לעניינים מחר, אם הוא יהיה יד ימינו
של אתה-יודע-מי, איך אני אדע שלא תבגוד בנו?"
רנקורן משך בכתפיו. "כישוף פידליוס. מה אני אוכל לספר?"
"לא שאלתי למה אתה לא יכול לבגוד בנו, שאלתי למה לא
תבגוד." פיו של הילד הצעיר נפתח, ואז שוב נסגר, ונוויל המשיך. "סבתא שלי
היא אוגוסטה לונגבוטום. אתה צעיר מכדי לזכור, אבל לפני בערך עשר שנים, לוציוס
מאלפוי הציע למשרד הקסמים חוק שהיה מסמיך שימוש בקסם כנגד מוגלגים שגרמו ל'נזק'
כפי שהוא הגדיר את זה במעורפל. הרבה מאוד אנשים ניסו לעצור את ההצעה לפני שהיא
תעמוד לדיון, אבל סבתא שלי הובילה את התנועה שדרשה להצביע עליו."
"אבל חשבתי…" רנקורן נעצר, מבולבל בבירור.
"היא תמיד הייתה גאה בכך שהחוק הובס בדיון פתוח. היא לימדה אותי
שהדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לחברה הוא מתי שהיא מתחילה למנוע מאנשים להאמין
באמונות שלהם ולדבר עליהן בפתיחות. על זה אנחנו נלחמים. לא על זכויות המוגלגים, לא
על זכויות הקוסמים, אלא על הזכות לחיים ולהאמין במה שנרצה בלי פחד. אתה-יודע-מי לא
נלחם על עליונות טוהר הדם, רנקורן, הוא נלחם עבור הכוח המוחלט שלו, ואתה ראית מה
הוא עושה עם הכוח הזה."
החדר היה כמעט ריק עכשיו, רק מעט אנשים התעכבו מאחור, ורנקורן הציץ
מסביבו לפני שהסתכל שוב על נוויל. כשעשה זאת, האומץ נמס, והוא פתאום נראה ממש ילד
בן ארבע-עשרה, עיניו גדולות ופגיעות. הוא התכופף ליד הספה, ורכן כל כך קרוב עד
שהמילים הבאות נשמעו רק ביניהם. "אני מפחד," הוא אמר בפשטות.
נוויל הזדקף, והנמיך את קולו כדי להעניק לילד פרטיות.
"ממה?"
"מכולם. אמרת קודם." ידיו אחזו בצבע הירוק של גלימתו.
"אם האחרים יגלו, אני מת. ואדון האופל…" הוא נשך את שפתיו, לא מסוגל
להמשיך, ונוויל הושיט יד ושם אותה בעדינות על כתפו של רנקורן.
"אני יודע. אתה מאוד אמיץ. אני רק רוצה שתבין שאתה באמת עושה את
הדבר הנכון… אתה משתמש בשם טרנס או טרי?"
"רני."
"רני. אני חושב שאם הוא היה מבין מה קורה, אבא שלך היה בוחר
דברים אחרים. בגלל שאם אתה באמת מאמין בעליונות טוהר הדם, יהיה לך סיכוי טוב יותר
לראות את זה קורה- באמת קורה,
לא גרסה מעוותת של זה- תחת ממשל הוגן." הייתה הפסקה ארוכה, והוא הרגיש את
הזרוע מתחת לידו רועדת. מעבר לכתפו של רנקורן, הוא ראה שג'יני התחילה להתקרב
אליהם, והסתכל עליה במבט מזהיר. הוקל לו שהבינה והסתובבה כדי לעזור לארני ולחבורת
תלמידי הפלפאף לעבור בדלת.
"אבא היה במחלקת אכיפת חוקי הקסם. הוא קשוח, ממש קשוח. המשפחה
שלנו אכפה חוקים במשך דורות. רציתי להיות אחד כשאגדל. המכתב מאימא שלי אמר ש… שהוא
התחנן." רנקורן
נראה כאילו לא ידע אם הוא יותר מפוחד מהחולשה הזאת, או מהעינוי שגרם לה.
קולו של נוויל היה עדין אך חמור. "אביך היה נאמן למשרד הקסמים,
הוא אוכל-מוות וטהור דם. אם אתה-יודע-מי עומד לגמול לו ככה, לא מגיעה לו הנאמנות
שלכם."
"אתם עומדים להרוג את כל אוכלי המוות?" השאלה הייתה בקושי
יותר מלחישה, ופניו הכהות של רנקורן החווירו.
"אנחנו במלחמה, ואנשים מתים במלחמה." נוויל החליט לא לנסות
להגן על האמת. "אבל אחר כך, אחרי שננצח, זה יהיה כמו בפעם הקודמת. אבא שלך
וכל השאר יקבלו משפט, לא הוצאות להורג."
"ואם אלחם אתכם, זה יעזור לאבא שלי במשפט שלו?"
נוויל חשב על זה לרגע, ואז הנהן. "כנראה. זה בטח לא יפגע
בו."
הרעידות התגברו, ועכשיו כשרנקורן הרים את מבטו, עיניו זהרו מהנרות
המרצדים בחדר הנחיצות. "אני שונא את זה. אני שונא את הכול. זה לא הוגן. אני
שונא בוצדמים, אני שונא את אדון האופל, אני שונא את המלחמה הטיפשית הזאת… אני
שונא…" קולו נשבר, והוא הצמיד את ידיו אל עיניו.
כשהוא מתעלם מהקללה, הנהן נוויל בהבנה. "זה לא הוגן. אתה בן
ארבע-עשרה. אתה לא צריך להחליט החלטות כאלה."
"אני צעיר ממך רק בשלוש שנים!" הייתה מגננה שבירה בהכרזה
שגרמה לו להיראות אפילו צעיר יותר, אבל נוויל לא רצה לחייך. הכול היה נכון.
"כן, גם אני לא צריך להיות כאן. אבל אם נישאר ביחד, אולי כולנו
נגדל, ואז אתה ואבא שלך ואני וסבתא שלי נוכל לשנוא את מה שנרצה, אפילו אחד את
השני."
"שיקרתי."
הווידוי הפתיע אותו, ונוויל מצמץ. "בנוגע למה?"
קולו התחזק עכשיו, אבל הוא עדיין רעד, כשהשנאה גורמת למילים להישמע
כאילו הן שורפות את פיו. "לא אימא שלי כתבה לי. אימא שלי מתה כשהייתי בן שש.
גברת לסטריינג' כתבה לי את המכתב הזה. היא אמרה שהיא רצתה שאדע שאבא שלי היה חלש,
ושמענישים חולשה. היא אמרה שכדאי שאלמד מהטעויות שלו ואזהר ו… הוא לא חלש!"
"בלטריקס לסטריינג'," נוויל הרשה להגיית השם לצאת כמו רעל,
שתדלק אותו בכל השנאה והתיעוב שאי פעם הרגיש כלפי מי שנשאה אותו, "היא תירוץ
חולני, נתעב, מעוות ואכזרי לאישה ולמכשפה. אל תאמין לעולם לכל דבר שהיא אומרת או
כותבת לך." הוא הסתכל בעיניו של רנקורן, והרשה לו לראות את הכנות שמאחורי
מילותיו. "אם אבא שלך דומה לך, רני, הוא לא חלש בכלל. ואני חושב שהוא יהיה
גאה בך בסוף."
הייתה הפסקה, ואז הכול היה יותר מדי. ביפחה חנוקה, תפס נוויל את
רנקורן שקרס עליו. הוא ליטף את הגלימה הירוקה על גבו של הילד, ועדיין שרף לו, כאב
לו, ייסר אותו הכאב מהמלקות והשעות הארוכות שבהן היה קשור לקיר, אבל הוא השמיע
רעשים מרגיעים ומנחמים כלפי תלמיד צעיר מסלית'רין, בן של אוכל מוות שגופו החזק רעד
בחוזקה כשהזיל דמעות חמות ועצובות על חזהו של נוויל.
זה היה צריך להיות מוזר, מעוות, אבל הוא לא היסס כשלחש אל השיער
הערמוני הכהה. "זה בסדר שכואב. זה לא הוגן. זה לא הוגן בכלל."
(1) זנבקרנית הונגרית- דרקון מאוד מאוד אכזרי, שחור, משוריין עם זנב קוצני. מופיע בספר הרביעי כדרקון שעל הארי לעבור בטורניר המשולש.
(2) ג'יני לא הייתה קפטן קבוצת הקווידיץ', אבל מכיוון שהארי ורון עזבו והיא הייתה הוותיקה בנבחרת (היא הצטרפה בשנה החמישית, בעוד שהרודפת דמלזה רובינס והחובטים פיקס וקוט הצטרפו בשנה השישית, והיו צריכים עוד רודפת במקום קייטי בל שעזבה, מחפש ושומר) אז הגיוני להניח שכן.
(3) קללת עטלפי-הנזלת- קללה שהופכת את הנזלת שלך לעטלפים שתוקפים אותך. מוזכר שג'יני מבצעת את זה בצורה מצוינת.
(4) צמרור ננסי- מין יצור צמרירי וקטן שמוכרים אצל האחים וויזלי. לג'יני יש אחד בשם ארנולד.
(5) כישוף כיוון אוטומטי- מקורי.
(6) דוקסים- פיות נשכניות. מתייחסים אליהן כמו אל חרקים מזיקים.
(7) דרק אדמס- דמות מקורית, תלמיד שנה שישית בהפלפאף. הומוסקסואל.
(8) סגיית'- בגאלית סקוטית, מגן.
(9) דוראדרמיס- מלטינית: דורה (קשה) דרמיס (עור).
(10) כן, אנתוני גולדשטיין צעק "Kir". הוא יהודי.
(11) מורטוסנקטום- לפי מה שמצאתי, סנקטוס משמעו "קדוש" ומורטוס משמעו "מוות".
(12) אוונסקו- כישוף העלמה.
(13) זיקזוקין דה נזיקין- הזיקוקים של האחים וויזלי, שמוכפלים כל פעם שמנסים להעלים אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה