חשוב לדעת: פעם ראשונה שהסיפור קצת, קצת סוטה מהגרסה הרשמית. זוכרים שפיניאס ניגלוס טען שהעונש לשלישייה שלנו על הפריצה היה רק ללכת ליער עם האגריד? טוב, כאן אנחנו רואים שהעונש היה הרבה, הרבה יותר אפל.
"עברו
כבר שבועיים! הם לא יכולים פשוט לנעול אותנו כאן למטה כל השנה!" הטיח נוויל
את אגרופיו בסורגי הברזל האיתנים בכעס כשגמדון הבית ערם את שאריות ארוחת הערב שלו
על מגש גדול. "קדימה! תספר לי משהו, כל דבר!"
"קרימפט מצטער, אדונילי, אבל לקרימפט יש פקודות מהמנהל."
הגמדון נראה מבויש, עיניו הכחולות והגדולות היו מלאות בפחד, והוא המשיך להסתכל על
הקירות כאילו הם צפו בו. "קרימפט מביא אוכל לאסירים, והוא לוקח את הכלים,
ונתון-נתנו לו פקודות חזקות. הוא צריך-יצטרך להעניש את עצמו נורא-נורא, וקרימפט לא
אמיץ כמו דובי, הו לא. הוא מפחד מהמנהל סנייפ." הוא חייך חיוך קטן ומתרפס, קד
קידה כמה שיכול היה עם העול שנשא. "אבל הוא מביא חרדל ללונה לאבגוד, והוא
נותן לנוויל לונגבוטום עוף בלי הרבה רוטב, והוא לא שוכח שג'יני וויזלי אוהבת
לימון, ולא חלב, בתה שלה, אז נוויל לונגבוטום לא צריך לכעוס על קרימפט."
נוויל נאנח אנחה ארוכה, והחליק לאט במורד הסורגים עד שכרע על ברכיו
בתא המכוסה בטחב, ראשו רכון בתבוסה כועסת. כשהוא נושם נשימה עמוקה, הוא הרים את
ראשו וניסה לעטות את מה שקיווה שהייתה הבעת פנים אדיבה ומתנצלת. "אתה צודק,
קרימפט, זאת לא אשמתך. אני מצטער. אני פשוט… חשבתי שלפחות נקבל קרושיאטוס, אבל הם
רק… זה משגע אותי. מה שלום הבנות?"
"ג'יני וויזלי כועסת, ממש כמו נוויל לונגבוטום, אדונילי. היא
צועקת דברים- שפה נוראה-נוראה בשביל מכשפה- אבל היא שוכחת שיש קסם חזק במרתפים,
ואי אפשר לשמוע אותה למעלה או בתאים אחרים. אבל היא עדיין בריאה, כן, מספיק כדי
לזרוק את העוגה שלה ולרסק את הצלחת לחתיכות קטנות מאוד-מאוד." קרימפט הניד
בראשו בעצב, מתאבל בבירור על אובדן האוכל, ואז פניו אורו. "אבל לונה לאבגוד
לא כועסת, נוויל לונגבוטום, אדונילי. היא שרה והיא צובעת עם האוכל שהיא לא אוכלת,
וקרימפט חושב שהיא נחמדה יותר."
"הן שלחו לי הודעות?"
"כל יום, נוויל לונגבוטום שואל את זה, וכל יום קרימפט צריך
להגיד לו שזה אסור. למה נוויל לונגבוטום עדיין שואל?"
השאלה נשאלה בסקרנות כנה ותמימה, והוא משך בכתפיו וחייך חיוך קטן.
"אני לא יודע, בעצם. אני רק מקווה שמשהו השתנה."
הוא שוב נעמד, וחזר ללכת ברחבי התא כמו שנהג לעשות לאחרונה, אבל נעצר
כשהיצור הקטן שוב דיבר. "דובי שולח הודעה."
נוויל הסתחרר, ונלחם בדחף לתפוס את המגבת ולנענע את הגמדון עד שמוחו
יתערבל בגלל שלא סיפר לו קודם. במקום זאת, הוא חרק בשיניו, והכריח את קולו להישאר
רגוע ועדין. "מה זה?"
"דובי אומר שמשהו גדול בא בקרוב מאוד-מאוד. וזה הכול, נוויל
לונגבוטום, אדונילי, ולפני שהוא ישאל, קרימפט גם לא יודע למה הוא מתכוון, אבל דובי
הוא גמדון חופשי ומוזר מאוד." המבט על פניו של קרימפט הזהיר בבירור את הקוסם
הצעיר לקבל כל דבר מידיו של יצור לא יציב כזה בספקנות עמוקה, ואז הוא שוב קד קידה.
"קרימפט חייב ללכת עכשיו." קראק חזק הדהד בתא האבן הקטן, והגמדון נעלם.
משהו גדול. נוויל העביר את אצבעותיו בטירוף בשיערו השמנוני כשחזר
ללכת, צעדיו הגדולים עוברים בתא במהירות גדולה כל כך עד שהרגיש מסוחרר מהמהירות
שבה נאלץ להסתובב. משהו גדול. האם צ"ד תכננו פריצה? האם סנייפ החליט להעניש
אותם? הם נשלחים לאזקבאן? יוסגרו לאתם-יודעים-מי בעצמו? או שהוא שמע מהארי? ניצחו
במלחמה? הפסידו? עמדו להוציא אותם להורג? זה יכול היה להיות הכול!
"בחיי, אני פה הרחתי אותך לפני שהסתכלתי עליך. כמה זמן עבר לפני
שאתה פה עשית אמבטיה (1)?" נוויל הזדקף, הסתכל על הסורגים של התא ופיו נפער
בתדהמה. ההודעה המוזרה של דובי הייתה פתאום ברורה להפליא.
"האגריד!" הוא חצה את התא בשני צעדים, נלחץ אל הסורגים
והושיט את ידיו כדי לתפוס את היד בגודל מכסה הפח של שומר-הקרקעות בשתי ידיו.
"מה אתה עושה כאן?"
"אוסף אתכם." חיוך עדין הופיע מתחת לזקן השחור והפרוע, אבל
עיני החיפושיות השחורות היו קודרות. "והם אמרו לי פה להגיד לכם שאם אתם פה
תנסו משהו מצחיק, הם לא יעשו לכם כלום, אבל הם פה יתחילו לקחת תלמידי שנה-ראשונה
שיחטפו את מה שאתם אמורים לקבל." הוא עשה פרצוף. "זוג מגעיל, הם
הקארואים האלה."
האגריד הושיט יד אל תוך אחד הכיסים של מעיל פרוות החפרפרת שלו,
ונוויל שמע כמה דברים מקרקשים, נוקשים ואפילו משהו נמחץ לפני שהוציא מפתח גדול
וישן. לא היה מנעול או דלת בתא, וזה נראה מוזר, אבל האגריד פשוט לחץ את המפתח על
הסורג הקרוב, והוא נכנס בקלילות כאילו היה שם חור כל הזמן. בחצי סיבוב, הסורגים
לפני נוויל נעלמו.
"ג'יני!" הוא רץ דרך הדלת, מאיץ, בקושי מהנהן בתודה
להאגריד כשעבר אותו במסדרון אל הכיוון שממנו קרימפט בא אחרי שנתן לחבריו אוכל.
למרות הדיוק בתיאוריו של הגמדון, חלק ממנו מעולם לא שכח מהאפשרות המחרידה שהגמדון
שיקר, אז הייתה זו הקלה נפלאה כשהוא שמע אותה קוראת לו בחזרה, וראה עננת אבק נופלת
מהתקרה כשהיא רצה אל הסורגים, זרועותיה מושטות אל המסדרון.
"נוויל!" הוא בקושי נמנע מלהתנגש בסורגים, נעצר ותפס אותה
בחיבוק חזק שלחץ על הסורגים ביניהם. היא צחקה בצחוק שהיה כמעט צרחה, כמעט יפחה,
ידיה מחפשות על גופו כאילו לא יכלה להאמין שהוא אמתי, אפילו שהחזיק אותה חזק ככל
האפשר בלי להכאיב לה.
"איפה היית? מה הם עשו לך? אתה בסדר? תגיד לי שאתה בסדר!
ניסיתי… אבל הם לא סיפרו לי… האף הגדול שלו… לא ידעתי… חשבתי שזה נגמר… חשבתי
שהיינו… ואז סנייפ… אוי, והחרב… והוא שיתק אותך… ואז אותי… התעוררתי כאן… ימים
וימים… בלי מושג…" המילים היו שבורות, חצי יפחה עם הקלה, התלהבות, תקווה, זעם
ועוד דברים אחרים שמנעו מהמשפטים להסתיים. היא לא הייתה צריכה לסיים. הוא הבין,
והנהן לכל כשנישקה את פניו, אבל הוא לא הרגיש אשמה כי לא היה כאן שום דבר פסול, רק
אהבה של ידידה וחברה שהייתה כמעט אחות בשבילו.
"אם שניכם אתם תוכלו להיפרד לרגע, אני פה יוכל להוציא את ג'יני
בשבילך אתה." צחק האגריד מאחוריו, וג'יני התרחקה והשתנקה, עיניה רחבות.
"אתה
זה שעוזר לנו לברוח!"
"מצטער אבל לא, חמודה." הוא הניד בראשו הסבוך והגדול בצער.
"הקארואים הם ציוו עליי להביא אתכם פה אליהם."
נוויל ראה בעיניה את אותו ניצוץ תקווה שהבזיק בעיניו, והוא קטע אותה
לפני שתוכל לדבר. "לא, אנחנו לא יכולים לברוח. הם אמרו שהם יענישו את הקטנים
במקומנו אם נעשה את זה- סתם תלמידי שנה-ראשונה תמימים."
פניה התעוותו בגועל. "זה חולני!"
האגריד לחץ את המפתח לסורגים, וג'יני קפצה דרך הפתח, מסתובבת ויורקת
גוש רוק מרשים אל התא הריק. "לפחות אני יצאתי מהמקום המזורגג הזה!"
הוא תפס את הזרוע שלה. "מה הכיוון של לונה?"
"לשם!" היא סימנה בראשה, והובילה אותו בריצה במסדרון, ומהר
מאוד הם שמעו קול חולמני מוכר מהדהד ברכות לפניהם.
"עולים שם הורדים.
אתה לי שם חיכית,
ידך בידי תשים.
בכיתי כשלחמת,
אהוב, ללא מורא.
כי הכישור שלי הוא חרב,
ואלחם אתך, חיילת נערה (2) …"
הם החליפו מבט, צעקו את שמה כשהתקרבו אל הזוהר מהנר היחיד בתא, אבל
כשהגיעו לשם, הם נעצרו, המומים ממה שראו לפניהם. לונה ישבה בשלווה, פשוטת רגליים על
בסיס הקיר, וכד חרדל בידה כשציירה עלי כותרת על חמנית בגודל טבעי.
כל התא נראה כמו גן מדהים; פרץ צבעים ופרחים, פירות וצמחים יפים,
שצוירו בדיוק רב, פרחו על הקירות, הרצפה, אפילו על צדי דרגש העץ הצר. בניגוד
להופעתם המלוכלכת והמרושלת, לונה הייתה נקייה ומסודרת, שיערה הבלונדיני החיוור
זוהר ומתפתל על ראשה כשכפית מחזיקה אותו, בגדיה שלמים וחזרו להיות סוודר אפור עם
חולצה לבנה וקצת כחול וארד בעניבה. היא קמה על רגליה כשראתה אותם, ניקתה אבק
ממכנסיה והסתובבה לחייך אליהם. "אה, שלום. שחררו אותנו?"
"איך…" התחילה ג'יני, ואז הנידה בראשה, לא יכולה לסיים.
"צבעתי באוכל שלי," היא אמרה בפשטות, ואז עצרה לרגע ונענעה
בראשה. "והשתמשתי בקסם כדי שלא ירקיב."
"איך שמרת על השרביט שלך?!" נוויל הרגיש תקווה חדשה עולה
בתוכו. אם לפחות אחד מהם היה חמוש, אולי יצליחו למצוא משהו אחרי הכול, למרות
ניסיונותיהם של הקארואים לסחוט אותם.
לונה הסתכלה עליהם בצורה מוזרה, ואז משכה את הכפית משיערה. "אני
לא. השתמשתי בזה."
הוא היה רואה את זה בתור הוכחה מוחלטת שלונה לאבגוד סופסוף עברה את
מה שתמיד חשד שהיה גבול דק שמנע ממנה להיות מטורפת לגמרי, אבל ההוכחה שאכן השתמשה
בקסם הייתה חזקה מספיק כדי לגרום לו להסס. "כפית?"
"קרימפט נתן לי לשמור אותה. ביקשתי יפה." היא אמרה כאילו
זה יסביר הכול, וג'יני קימטה את מצחה.
"אבל… כפית?"
"צריך שרביטים כדי לעשות כשפים, כמובן, או לכוון אותם כמו
שצריך, אבל כולנו יכולים להשתמש בקסמים בלעדיהם. עשינו כשהיינו ילדים. זה פשוט לא
יפה או מדויק כשאתה מתעל אותם דרך משהו אחר. לא יכולתי להשתמש בהתקרצף (3) או
באימפדיה מורטיפיקוס (4), אבל יכולתי לרכז את הקסם בזה שאני רוצה להיות נקייה
ושהאוכל לא ירקיב." לונה משכה בכתפיה כאילו זה היה עניין של מה בכך. "לא
היה שום דבר שיכולתי לעשות בנוגע לזה שאני כאן למטה, אז חשבתי שאהפוך את זה למקום
נחמד ואמצא דרך להעסיק את עצמי."
נוויל החליף מבט עם ג'יני, והוקל לו לראות שהרגישה טיפשה כמוהו על כך
ששיגעו את עצמם וצרחו וכעסו ללא תועלת. הם השיגו רק גרונות צרודים ואגרופים
כואבים, ונראו עייפים, מותשים ומלוכלכים באותה מידה, אבל לונה שמרה על ראש צלול
ונראתה כאילו יכלה ללכת לפגישה הבאה של צ"ד בלי צורך לנוח.
כשבהו אחד בשני במבוכה גדלה והולכת, היא הסתכלה מעבר להם ונופפה.
"באת לקחת אותנו לקארואים, האגריד?"
"לא, מצטער, אני ר... -" הוא עצר ומצמץ. "-רק רגע,
שניהם סיפרו לך כבר."
"לא, אבל אם היית בא לחלץ אותנו, הם היו מספרים. רק תן לי
רגע." היא הסתובבה אל התא ותפסה את הכפית בשתי ידיה, מושיטה אותה ועוצמת את
עיניה בריכוז. הכלי הקטן התחיל לזהור, והקירות זהרו לרגע, ואז מרקם החרדל, מרק
האפונה, התבלינים ורוטב העגבניות נעלם, ונראה כאילו האבן עצמה נצבעה באותם צבעים
עליזים.
"מה זה היה?" שאל נוויל.
"התרכזתי בזה שאני רוצה שזה יישאר לנצח כדי שהאדם הבא שיהיה פה
לא יהיה מדוכא." היא אספה את שיערה ביד אחת, שמה את הכפית בתוכו ויצאה אל
המסדרון, צועדת קצת לפני שהביטה מעבר לכתפה אל המקום בו השניים האחרים עדיין בהו
בתדהמה בתא המקושט. "נו, אתם באים?"
הם הלכו אחריה, האגריד במאסף כשהתחילו ללכת בין רשת המנהרות שהרכיבו
את המרתפים. ג'יני הסתכלה עליו ממבט צידי, ואז מלמלה בשקט, כפית?
הוא משך בכתפיו, ומלמל בחזרה בדממה דומה. לונה.
OOO
"חשבנו
הרבה מאוד זמן על העניין פה, בעצם." פניו הבצקיות והחיוורות של אמיקוס קארו
היו מעוותות בחיוך מרוצה כשצעד מול שלושת האסירים. אולם הכניסה היה נטוש, ונוויל
יכול היה לראות אור דרך חריצי הדלתות שהובילו לאולם הגדול ולשמוע קולות שגרמו לו
להבין שזאת שעת ארוחת הערב. מחוץ לחלונות, האור זהר בשקיעה, שנתנה לפניו העגולות
ועיניו השקועות של אוכל המוות מראה של מנורת דלעת מגולפת חייה ומעוותת.
למרות האיומים, הוא לא לקח סיכונים, ונעל כל אחד מהם בנעילת גוף
מלאה ברגע שהגיעו אליו, והוסיף חבלים קסומים כשהזכיר להם שכל תזוזה תגרום לכך
שילדים חסרי אונים יקבלו את העונש שלהם. השיטה המסובכת הזאת, במקום לעורר ייאוש,
רק מילאה את נוויל בתחושת גאווה. קוסם גדול ובגיר, אחד מאוכלי המוות של
אתם-יודעים-מי, הרגיש שהיה צריך להשתמש בשני כישופי ריסון שונים, איומים ובחצי ענק
כדי לטפל בשלושה מתבגרים ללא שרביטים, שתיים מתוכם מכשפות בשנה השישית. הוא היה לחייך
אם יכול היה להזיז את פניו.
"אנחנו מבינים שהייתם קוצים מעצבנים ועקשנים, אבל הם אומרים
שאפשר לתפוס יותר פיוניות עם דבש, אז אנחנו לוקחים בקלות את מה שעשיתם. אתם הולכים
ליער האסור עם 'אגריד הלילה. הוא ישאיר ת'כם שם למשך הלילה. אם תחזרו בבוקר, תוכלו
לקבל ת'שרביטים שכ'ם ותחזרו לשיעורים, בלי שום דבר." הוא צחק צחוק נורא
וחלול, ואז הצביע בשרביטו על האגריד.
"ושלא תקבל רעיונות על להישאר שם איתם, יא חייה טיפשה."
הוא הרים את קולו ועמד על קצות אצבעותיו כדי לצעוק חזק ולאט על הכפתורים בחגורתו
של האגריד. "שעה אחת, אתה נכנס. שעה אחת, אתה חוזר. אתה לא לחזור, אני הורג
כלב גדול. עדיין לא לחזור, אני הורג סקרוטים מכוערים (5). עדיין לא לחזור, אני
שולח תלמידים קטנים למצוא אותך. ב'נת?"
נוויל לא יכול היה לסובב את ראשו ולראות את המבט על פניו של
האגריד, אבל הוא שמע את הכעס העצור בקולו של הענק. "או, אני 'ב'נתי' טוב מאוד
מה אתה מדבר פה, אמיקוס."
"טוב." קארו הסתובב אליהם, ואז היסס, שרביטו שלוף. הוא
עצר לרגע, ואז סימן בראשו אל האגריד. "קח ת'ם החוצה, אני אשחרר ת'ם כשתהיו
בקצה היער." פניו הפכו לחיוך לעגני ונורא, וגילו שיניים עקומות ומלוכלכות
שגרמו לו להיראות יותר מתמיד כדלעת שגולפה לא כהלכה. "כדאי שתמהרו. השמש
שוקעת. ירח מלא הלילה."
קארו נופף בשרביטו, והדלתות הקדמיות נפתחו, וחשפו את המדשאות
שהובילו לקצה היער, שכבר היה כמעט שחור מצללים מול האור. במקום כלשהו, עמוק בהרים
הרחוקים, כל כך רחוק עד שזו יכלה להיות רק הרוח, זאב יילל, ונוויל הרגיש את ליבו
עוצר.
הוא ידע. בהתפרצות פתאומית של אימה חולנית, הוא ידע למה אמיקוס
חייך, למה לא ציפו שיחזרו, ומה בדיוק חיכה להם ביער האסור מתחת לצללים האפלים
ולירח המלא.
OOO
דרך חופת העלים העבה מעליהם, כמה רצועות שמיים עדיין נצצו בזהב
ובכחול של שקיעה גוועת, אבל על קרקע היער, הלילה כבר נפל על השיחים הכבדים. גזעי
העצים עמדו במרחק קטן מאוד אחד מהשני כל כך עמוק ביער, זקנים ומסוקסים, והצללים
שהם הטילו היו שחורים לגמרי. הם הלכו במשך מה שנראה כמו ימים, דוחפים את דרכם דרך
קוצים שקרעו את בגדיהם ושרטו את עורם, וסטו מהשביל כשמעדו על שורשים בלתי נראים
ומעדו על מאורות ארנבים, כל ציפור מצייצת וזרד שנשבר מעוררים את עצביהם המרוטים.
לבסוף, האגריד נעצר, ונוויל מעד כי לא הצליח להימנע מלהתנגש בגב
הרחב. "אני חייב להשאיר אתכם פה." הוא הסתובב, ואפילו בחשכה, פניו היו
אדומות, דמעות שמנות וגדולות זולגות על לחייו במורד זקנו. "אני מצטער. אני פה
כל כך מצטער!" ביפחה גדולה, הוא הוציא ממחטה בגודל מפת שולחן מכיסו וקינח את
אפו בצליל חצוצרה. "אתם פה רק ילדים, זה לא פייר להשאיר אתכם אתם פה…"
הייתה עוד יפחה, וג'יני עמדה על קצות אצבעותיה כדי לשים יד אחת על המרפק הגדול.
"זה בסדר, האגריד. אנחנו מבינים שאין לך ברירה. הוא היה הורג
את -" קולה היה מרגיע, אבל הוא קטע אותה בנפנוף של הממחטה הענקית.
"אני הייתי מחליף את פנג בכם ברגע!" הוא היה החלטי לגמרי
והם הבינו עוד יותר מה יהיה גודל הקורבן. "אלו הקטנים, אתם מבינים… לא שאתם
פה גדולים מהם בחצי!"
"אני איש בוגר עכשיו, האגריד. אני יכול לטפל בעצמי."
נוויל דיבר בביטחון, אבל ראה את המבט הספקן מעבר לדמעות שעוד זלגו.
"אתה פה בן שבע-עשרה. לא אכפת לי מה המשרד אומר, זה עדיין
ילד, או שזה צריך להיות פה." האגריד שוב חפר בכיסו, והוציא משם חפץ שהיה
בגודל כיכר לחם. "הייתי נותן לכם פה את השרביט שלי אם יכולתי - הם שם שברו
אותו כשהושעיתי מפה, ולא הייתי צריך לשמור אותו, אבל החבאתי את החלקים - אבל סנייפ
הוא ידע איפה שמרתי אותם, ולקח אותם ממני בתחילת השנה. אז אני רק יכול לתת לכם פה
את זה. זה הוא סכין כיס, אבל זה כל מה שיש לי שלא גדול מדי בשביל שאתם פה תצליחו
לשלוט בו." הוא החזיק אותו ביד אחת, ונוויל לקח אותו, שולף את הלהב באורך
שלושים הסנטימטרים כמו פגיון קטן.
הוא בחן את הידית העבה באחיזתו, וגילה שהיא מאוזנת, וכמה הנפות מול
השיח חתכו אותו בקלות. נוויל הסתכל למעלה בתודה. "תודה… כלומר, כן, זה הסכין
שלך, אבל זה נשק אמתי עבורנו."
"אתה חייב ללכת, האגריד. אסור לך לאחר." לונה הצביעה
לשמיים. "בבקשה. אנחנו לא רוצים שזה יהיה גרוע יותר ממה שזה צריך
להיות."
עם עוד קינוח כמו חצוצרה אל הממחטה, הנהן האגריד באומללות, ואז
נוויל מצא את עצמו מורם מרגליו ומרוסק אל מעיל פרוות החפרפרת בחיבוק שעתק את
נשימתו כשצלעותיו נאנחו במחאה. הבנות נמשכו לאותו חיבוק גדול, והוא ניסה להשתחרר
מאיפה שמרפקה של ג'יני חפר בבטנו, רק כדי שימחצו עוד יותר. "בחיי, אני פה
אתגעגע אליכם!" בכה האגריד.
"האגריד-" הצליחה ג'יני להתנשף, "-אתה עומד לרסק
אותנו…"
"אני מצטער!" הוא הפיל אותם מיד, ונוויל נפל על ברכיו,
נושם משב נהדר של חמצן זמין. כשהוא מישש את צדדיו, הוא הבין ששום צלעות לא נשברו
בהתקפה של הרצון הטוב, וקם על רגליו, מזדקף בכל הסמכות שהשתמש בה כמנהיג של
צ"ד.
למרות שהיה איש צעיר וגבוה, קצה ראשו בקושי הגיע לבית שחיו של
האגריד, והוא הרגיש קצת מגוחך כשהסתכל על מישהו כל כך גדול ומבוגר יותר ממנו
כשהכריח את קולו לא להסגיר את תחושת האימה שגדלה כשהכחול מעליהם העמיק.
"האגריד, אתה לא עושה לנו שום טובות כשאתה נשאר פה מספיק זמן כדי לשפוך עוד
דם. תמסור למשפחות שלנו את אהבתנו, אבל לך מכאן! לך! עכשיו!"
כשהוא עדיין מתייפח, האגריד נתן לכל אחד מהם חיבוק אחד אחרון
ועדין, ואז הסתובב וחזר בדרך שממנה באו, יפחותיו נשמעות למרחוק גם אחרי שדמותו
הגדולה נעלמה לחלוטין אל העצים. אז אפילו זה נעלם, והם נשארו ביער שמיד נשמע חי
מרוב רעשים קטנים ומבשרי רעות, ועדיין שקט לגמרי.
מיד, הבנות התקרבו אליו, והם עמדו במעגל צמוד בקרחת היער הקטנה,
גבם אחד אל השני כשסרקו את הצללים לשווא בשביל לראות סימן לגורלם. נוויל נלחם בדחף
לנופף בחרב המאולתרת מול כלום, והכריח את עצמו לקפל אותה ולדחוף אותה אל בטנת
מכנסיו, כשהידית מוסתרת מתחת לחולצתו. אם זה היה הנשק היחיד שלהם, הוא רצה לפחות
שיהיה הפתעה לאויביהם. "ג'יני?" הוא לא ידע למה לחש פתאום, אבל קולו
סירב להיות חזק יותר.
"כן?" למרות שלא לחשה בחזרה, קולה היה דק ורועד.
"כמה טוב את מכירה את פרופסור לופין?"
"לא כל כך טוב. אז גם אתה חושב ככה?" הייתה סופיות
נוראית בקולה, כאילו קיוותה שיגיע למסקנה אחרת, הכול חוץ ממה ששניהם ידעו שהייתה
האמת.
"למה עוד להחזיק אותנו שם במשך יותר משבועיים עד לירח המלא
ואז לשחרר אותנו ככה? כלומר, היער האסור לא שווה את מה שעשינו. והם לא הניחו אצבע
עלינו. הם אפילו האכילו אותנו כמו שצריך, אבל לא נתנו לנו להתרחץ או להחליף בגדים.
אני חושב שאנחנו אמורים להסריח."
הוא הרגיש אותה מהנהנת לצדו. "קל יותר למצוא אותנו." היא
עצרה. "לונה, עדיין יש לך את הכפית?"
"איבדתי אותה כשהראש שלי נתפס בענף קצת לפני. אתם חושבים
שכדאי שנלך לחפש אותה?" אפילו המילים שלה רעדו מפחד, ונוויל הרגיש שתקוותם
לראות את הבוקר בחיים קצת התרחקה.
"אל תדאגי בנוגע לסכו"ם, מתוקה. אנחנו לא בררנים."
הקול היה מעורר חלחלה, נביחה צרודה וגסה שבאה רק קצת לידם מצללי העצים שהקיפו
אותם, ונוויל הרגיש זיעה קרה כשבעליו של הקול צעד אל האור.
הוא לבש גלימה גדולה של אוכל מוות, אבל היא בקושי הכילה את דמותו
הגדולה והגבוהה, ונמתחה בחזה ובכתפיים. הוא היה מלוכלך מעבר לכל דמיון, ידיו
המיובלות והבוציות הסתיימו בציפורניים ארוכות ומצהיבות. שיערו וזקנו היו ארוכים
ואפורים כמו של דמבלדור, אבל במקום ליפול בחוטי כסף ישרים, הם היו מעוטרים בקשרים
וראסטות עבים, מלאים בלכלוך, שומן, ודברים אחרים, אפלים יותר ופחות טעימים.
כשחייך, הוא חשף שיניים צהובות ומשוננות שזהרו באופן לא טבעי באור הירח, וכשהרוח נשבה,
היא הביאה אתה ניחוח מחליא של זיעה, לכלוך, ריקבון, ובניחוח שאי אפשר לטעות בו,
דם.
נוויל הכיר אותו מיד. אכן, כמו כל ילד קוסם, הוא הכיר אותו כל
חייו; ולמרות הכול, הוא הרגיש את ברכיו מתחילות לרעוד. הוא היה סיוט. היצור שיתפוס
אותך אם אתה רע. הסיבה לא ללכת ליער לבד או לעזוב את הבית בלילה. הדבר שחיכה מתחת
למיטה שלך. המפלצת שטרפה ילדים והייתה אמתית מדי. פנריר גרייבק (6).
פתאום, רצה ג'יני קדימה, פניה אדומות ומלאות בזעם, ידיה מושטות
לפניה בציפורניים שלופות כשרצה אל האדם. "אתה!" נוויל רץ קדימה, תפס אותה במותניה ומשך
אותה כשבעטה והתנשפה, מעוותת בזעם היסטרי. "ביל! הוא תקף - אתה תקפת - את אחי! תקפת את ביל! יא מפלצת!
מפלצת מתועבת, נוראית… אני אקרע אותך לגזרים, אני -" המילים שלה הפכו
לצווחת שנאה לא מובנת, וגרייבק צחק.
"הייתי צריך לזהות את הדמיון המשפחתי. אותו שיער, אני אפילו
אגיד שהוא היה ארוך כמו שלך. יפים, לא ככה? טוב, בעצם, כנראה שהוא כבר לא כל כך." הוא ליקק את שפתיו
באיטיות, בהתלהבות מגונה, ונהנה מהזיכרון ומהכאב שגרם לה. "ירד חלק, הוא. אבל
פנים זה תמיד החלקים הטובים ביותר."
הוא הסתובב, מתעלם מצעקותיה ומהניסיונות הנואשים שלה להיחלץ
מאחיזתו של נוויל כשהתקרב אל לונה. נוויל הרגיש חולני מרוב חוסר אונים כשצפה
באדם-הזאב מושיט ציפורן אחת כדי ללטף בעדינות את לחייה החיוורת. הוא ידע שאם ישחרר
את ג'יני אפילו לרגע במצבה הנוכחי, היא תרוץ אל מותה, אבל לראות את החיה הזאת
נוגעת בחברה שלו…
"הם
היו טובים כלפינו." קולו של גרייבק הפך להיות חושני באופן דוחה. "תמיד
אהבתי כשמביאים לי את ארוחת הערב." הוא התרחק מלונה, והסתכל על שלושתם בניצוץ
חומד בעיניו הקטנות. "בשר טוב ורזה למנה ראשונה, ולקינוח, יש בחירה… תות או
וניל." צחוק נובח וצרוד נשמע בלילה, ולאימתו של נוויל, כל הצדדים ענו לו. הם
היו מוקפים.
ג'יני קפאה בזרועותיו, והוא הרגיש אותה פתאום נצמדת אליו, אפילו
כשלונה נצמדה לצידו השני באחיזה משלה. כשהוא ראה את האימה בפניהם, גרייבק שוב
גיחך. "מה, הם לא מלמדים אתכם כלום? זאבים משוטטים בלהקות."
היו לפחות שלושים מהם שבאו מהעצים. גברים, נשים, ובאופן נורא, גם
ילדים, הצעיר ביניהם ילדון כחוש בן לא יותר מארבע שיצא מהשיח במבט רעב על פניו
שכבר הפכו לאכזריות. רק גרייבק לבש גלימות. השאר עטו אוסף מוזר של עורות חיות
שנתפרו בגסות, שיערם וזקנם של הגברים ארוך וסבוך, גפיהם ופניהם כהים מרוב לכלוך,
שרשראות של מה שהיו בבירור עמודי שדרה ואצבעות אנושיות נתלו מסביב לצווארם. אפילו
שהירח עדיין התחבא מאחורי חופת העצים, הם בקושי נראו אנושיים; שבט פרימיטיבי ופראי
מעבר מרוחק ולא מתורבת שעדיף היה לשכוח.
כשהוא דוחף את הבנות מאחוריו, נוויל תפס את הסכין והניף אותה לפניו
במעגל רחב. "אם תתקרבו יותר, אני נשבע שאני -"
"אקספליארמוס !" הסכין עפה מידו, מסתובבת ללא תועלת
באוויר ונעלמת בעצים, ונוויל עצר את נשימתו כשדמות אחרת בגלימת קוסם מרופטת באה אל
קרחת היער, שרביט שלוף בידו מול שלושת המתבגרים חסרי האונים.
"פרופסור לופין?" נוויל הרגיש תדהמה. זה לא יכול היה
להיות, ועדיין, האיש שעמד לפניו בכלל לא היה דומה למורה החולני, האדיב שזכר שכמעט
היה גמלאי. תווי פניו היו דומים, אולי קצת רזים יותר, עוד קצת אפור מפספס את שיערו
בטרם עת, אבל הבעת פניו הייתה מלאה בשנאה פתוחה ובנקמה לעגנית.
"אל תקרא לי ככה, ילד." זה היה אותו הקול שפעם שאל אותו
אם לסבתו היה ארנק, אבל עכשיו הוא נהם בקצוות ונשמע באוויר כמו תקווה מתנפצת.
"אני לא כלבלב השעשועים של דמבלדור יותר, מתכרבל ומתכווץ ונושך את הבשר שלי
במקום את התלמידים היקרים שלו כדי שיזרוק לי כמה פירורים." שרביטו עדיין
לפניו, הוא הסתובב אל גרייבק והחווה בראשו אל השלושה. "שלי. אני אהרוג
אותם."
"אם אתה רוצה את הילד, תוכל לקבל אותו. אני עדיין בוחר בין
שתי הבחורות היפות," ענה גרייבק כשהקיף אותם.
"אני רוצה את שלושתם." לופין לא הושפע מעומק הבגידה שלו,
והעביר את לשונו בשיניו כשהוא חייך אליהם באכזריות.
"אתה לא יכול לקבל את שלושתם, חיית מחמד אוהבת קוסמים שכמוך." קולו של
גרייבק היה מלא יותר בבוז, ועכשיו שני אנשי הזאב הקיפו אחד את השני, כתפיהם
מתוחות, ידיהם מורמות כמו מתאבקים שעומדים לתקוף. נוויל צפה באימה מרותקת, לא בטוח
אם מה שראה היה נורא כמו שזה נראה, או שהיה זה סוג של אתגר טקסי בחברה החייתית
והמוזרה הזאת.
"כמה יש לך עם שרביטים, גרייבק? אתה אפילו לא יכול להשתמש
במקל שלך," נחר לופין.
"הזדווגת עם מכשפה!" המילים יצאו בגועל גדול ממנו,
ונוויל חשב שזה ממש אירוני שיצור כזה יחשוב שמשהו הוא בטעם רע.
"התרביתי. אתה רוצה אותם צעירים," הוא החווה בידו אל הילד
הפראי, שעיניו החלו לזהור באור הירח העולה, "הוא יהיה אחד משלנו מלידה.
ודורה היקרה, האהובה והסובלנית שלי -" פיו התעקם בחיוך לעגני. "-לא
בדיוק רוצה שאתקרב אליה בתקופה הזאת."
"נתנו אותם לי, לא לך!"
"בסדר!" נבח לופין, והוא הסתובב במערבולת גלימות
מרופטות, והלך אל העצים כאילו עזב אותם. "אדונך יכול לשחרר אותך כשיבוא הזמן,
ותוכל לחפש כאוות נפשך. ואז אני אחזור אחרי שהסתלקת על בטן ריקה ואפתח כל חדר,
ארון, סדק ופינה סודית בה החביאו את הילדים היקרים שלהם, ואמלא את עצמי בבשר צעיר
ומתוק."
הייתה שתיקה שנמשכה כמו נצח, ואז גרייבק נבח פעם אחת, הלך אל לופין
ונשך אותו בכתף בהבזק לסתות, דם זורם על הבד המקומט. הוא ציפה לכך, ולופין בקושי
הגיב, וחזר אליהם באכזריות מלאת ציפייה נוצצת בעיניו. הוא נופף אליהם בשרביטו.
"אינקרצירוס (7)!"
חבלי הכסף הדקים נורו מקצות שרביטו, כובלים אותם חזק, כשהם לא
יכולים להאמין למראה עיניהם ולא יכולים להגיב, והוא תפס את קצה החבלים בזרוע
מלוכלכת אחת, מחזיק אותם כמו אדון של כלבי ציד. הוא משך אותם אל העצים והם נאלצו
ללכת אחריו, מועדים קצת בכבליהם.
מוחו של נוויל דהר. המצב היה חסר תקווה, והיו יותר מדי מהם, אבל
שנאה רותחת ומרירה שצמחה בתוכו כלפי האויב שפעם העריץ גרמה לו להחליט לא ליפול
בקלות, לא לתת לעצמו ולחבריו פשוט להיטרף ללא קרב. יהיה רגע של שינוי צורה, הוא
ידע זאת, והוא הזיז את אצבעותיו. הוא מעולם לא דמיין שיעשה כזה דבר, אבל נשבע
שיקרע את גרונו של הבוגד כשיחליף צורה, יקרע אותו במו ידיו, וייקח אתו עוד כמה
שיוכל לפני שיופל.
הם היו לבד עכשיו, ונוויל מתח את רגליו, מוכן לקפוץ בהזדמנות
הראשונה. ואז לופין הסתובב, וייאוש החליף את התיעוב בכל תווי פניו, קולו היה תחינה.
"אין לנו זמן, זה יקרה בכל רגע! בבקשה, תקשיבו לי… אני עומד לקחת מכם קצת דם, לנסות לשכנע אותם
שלפחות נשכתי אתכם לפני שהשתמשתם עליי בתעלול של קוסמים כששיניתי צורה, אבל אתם חייבים
לעשות את מה שאומר. כולכם חייבים לברוח הכי מהר שברחתם בחיים שלכם. תרוצו ואל
תסתכלו לאחור. לא משנה מה יקרה, מה תשמעו, לא משנה מה." הוא נופף
בשרביטו וחבלי הכסף נעלמו כשהושיט את ידו. "הזרוע שלך, נוויל-"
כשהשנאה התחלפה בתקווה פתאומית וגדולה, הושיט נוויל את זרועו,
ולופין קרע את השרוול השחור, פתח אותו וחתך עם שרביטו את העור החשוף. הדם זרם מיד
מהחתך השטחי, והוא לא יכול היה לעצור את הרעד כשאיש הזאב הוריד את פניו אל הפצע
ונצמד אליו, לשונו כבר ארוכה ושטוחה מדי כדי להיות אנושית, פניו מגדלות שיער אל מול
עורו של נוויל.
כשהרים את ראשו, פיו היה מוכתם באדום נוצץ והוא הסתכל עליהם, שיניו
ארוכות מדי, עיניו בעלות אישונים בצורת חריצים באור הכסוף והפתאומי של הירח שהופיע
מעליהם. "רוצו!"
המילה יצאה כנהמה לא-אנושית, וראשו זז לאחור, גופו מתעוות ורועד, השרביט נופל
מאצבעותיו כשהן הפכו לטפרים. לרגע אחד, חשב נוויל לתפוס אותו, אבל לונה תפסה את
ידו, ומאחוריהם, במרחק קטן, הם שמעו את הצווחות ואת יללות הייסורים כשהלהקה החלה
לשנות צורה.
הם רצו.
כשהוא עובר את השיח כמו איל-ניגוח, הוא זרק את עצמו אל היער, רגליו
מניעות אותו מהר יותר ממה שחשב שיכול היה, הבנות קרובות אליו, שלושתם מונעים מפחד
טהור ויצר הישרדות ומתעלמים מהקוצים החותכים והשורשים הקשים כשרצו. הוא לא ידע אם
הם רצים אל הטירה או רק עמוק יותר אל העצים, אבל זה לא שינה, כי מאחוריהם נשמעה יללה
נוראית של ניצחון, והוא ידע שהלהקה הריחה אותם, וזה הפך למרוץ, מרוץ על חייהם.
הוא הרגיש דקירה בצד גופו, נשימתו נעתקה, אבל הוא המשיך לרוץ עד
שהעצים נעלמו והאדמה התעקלה למטה בפתאומיות. הוא בקושי תפס את עצמו בזמן, פורש את
זרועותיו כשג'יני התנגשה בו והוא תפס אותה קצת לפני שנפלה אל התהום שהופיעה
לפניהם, לונה פוגעת בגבו כעבור שנייה.
אור ירח כסוף האיר את האזור, ומתחתם, על קרקע העמק הרחבה, רשת
עכבישים עבה נמתחה ונצצה בלבן בכל העמק. היא הייתה פראית וסבוכה, וכמו אוכמניות
כבדות על שיח מעוות, מאה עכבישים בגודל מכוניות קטנות עמדו על הקורים, עיניהם
הקטנות מנצנצות באלף השתקפויות של הירח העגול והזוהר (8). הם היו לכודים.
סוללת העפר התחילה להתפורר תחת רגליו, ונוויל צעד לאחור, אבל קצת
חצץ נפל אל העמק, והוא צפה בפחד ובעיניים פעורות כשהוא נגע בקצה הרשת, והניע אותה
כמו מיתר של פסנתר שהודיע על הגעת טרף. העכביש הקרוב ביותר זע, ואז קם, רגליו
הארוכות והשעירות מתרחבות בחן מפלצתי כשהחל לעלות מהרשת אל קצה הצוק, עשרות אחרים
קמים להצטרף אליו.
מאחוריהם, הם שמעו שיח נשבר, יללות ונהמות נלהבות כשהלהקה התקרבה
אליהם, והוא הסתכל מג'יני אל לונה ובחזרה בייאוש, מוחו מחפש משהו, כל דבר שיוכל
להשתמש בו נגד המפלצות שסגרו עליו מכל הצדדים. היו להם רק כמה דקות, כשהם לא
חמושים, ובאותו הרגע, הוא היה נותן הכול, כל דבר עבור שרביט, עבור הכפית של לונה,
עבור כל דבר חוץ מהפחד הנורא שהיה כל מה שהיה להם.
כולנו יכולים להשתמש בקסמים בלעדיהם. מילותיה של לונה הדהדו בראשו כאילו היא אמרה
אותם שוב, ונוויל כרע על ברכיו ליד קצה השיח, מותח את זרועותיו כדי לתפוס בידיו את
הבסיס העבה של שני גפנים קוצניים, מרגיש בקושי את הקוצים עמוק בידיו. הוא עצם את
עיניו, וחפר עמוק בתוכו אל מה שידע שבטח היה שם, ניצוץ הכוח שכל כך הרבה זמן היה
כבוי עד שתהה אם היה קיים.
פיו לא זז, אבל ליבו קרא תפילה נואשת אל ההורים שעדיין אהב. אתם הייתם הילאים. אני יודע שזה שם. אם אתם
יכולים לשמוע אותי איפה שאתם לא נמצאים, אם חלק מכם עוד יודע שעדיין יש לכם בן,
תעזרו לי עכשיו. תעזרו לי למצוא אתכם. תעזרו לי להציל את החברים שלי.
באפלה בעיני רוחו, נראה כאילו אור קטן זהר כמו כוכב בודד בשמי
הלילה, והוא הושיט את ידו אליו, מושך אותו, קורא לו, רוצה שיבוא אליו. הוא זהר,
ועכשיו הוא היה כמו שמש קטנה, כדור זוהר שנהיה גדול יותר, זוהר יותר, חם יותר
כשהתרכז, מתרכז בכל כוחו על מה שהבין עכשיו שתמיד כל כך פחד ממנו, המשהו בתוכו שלא
רק שהיה קיים, אלא שזהר בכוח שהיה מעוור את עיניו אם היה נאלץ להסתכל עליו
במציאות.
זה היה מה שאוכלי המוות באו בגללו. הדבר שהארי רק התחיל להעיר
בתוכו. הדבר שכשנעלם ממנו גרם לכך שבקושי יוכל לזכור את שמו. הדבר שצרח ושאג
כשנלחם. הדבר הזה שבנוכחותו ובהיעדרו הגדיר את כל חייו.
קולה של אישה, מוכר אולם זר בכוחו ובשפיותו, צרח בייסורים קשים
מנשוא. לא אגלה לכם! לא תוכלו לקחת אותו! תצטרכו להרוג
אותי קודם! ואז קול אחר, צווחני ומטורף וצוחק את הקללה
הבלתי ניתנת למחילה, קרושיו ! קרושיו ! ושוב קרושיו ושוב עד שתגידי לי איפה הם, אדון
האופל והתינוק, אני יכולה לעשות את זה כל הלילה! קרושיו !
והכל היה חשוך והכל היה מואר, באור שבער יותר משמש הקיץ החמה
ביותר, שמילא את הכול, שהחליף את העצם והשרירים ונהיה הוא, שהתנפח למשהו גדול יותר
ועמוק יותר ומוזר יותר ונורא יותר ונפלא יותר וצודק יותר מכל מה שידע. הצרחות
המשיכו שוב ושוב, וקולם של גבר ואישה נשמעו בצווחות ייסורים, והן זרמו בו כמו ברק.
ואז האור הבזיק בכוח של כוכב מתפרץ, וגבו נמתח כמו קשת, גופו כמעט נשבר לחצי כשהאור התפוצץ, קרע, והפך לכלום.
OOO
היו ידיים שליטפו את שיערו. ידיים עדינות, מעבירות את אצבעותיהן
ממצחו בצורה מרגיעה כשראשו נח על משהו חם ורך. נוויל פקח את עיניו, ממצמץ בחוסר
ביטחון כשפניה החיוורות בצורת הלב של לונה התמקדו מעליו. היו עיגולים שחורים של
עייפות מתחת לעיניים הכחולות הגדולות, אבל היה גם חיוך קטן, מוזר וסודי על פיה
שגדל קצת כשמבטיהם נפגשו. היא הסתכלה מעליו. "ג'יני…"
הוא שמע תזוזה קרוב אליו, רשרוש עלים וזרדים, ופתאום הבין שהיו
בחוץ. היער. היער האסור. הכול חזר אליו מיד, והוא הזדקף מיד וקם מחיקה של לונה,
ליבו הולם כשראשו הסתובב, כתפיו מתקשות, מוכן להילחם. ואז הוא נעצר, וקמט מבולבל
צמצם את גבותיו.
הם עדיין היו בחוץ, ברור, אבל האור הכסוף, המוזר והמוצל של הירח
המלא התחלף בזוהרה החם של הזריחה. האוויר היה רך מערפל הבוקר, נשימתו יוצרת קצת
ערפל בקרירות המוקדמת, אבל העצים הסבוכים, התהום, והיצורים המפלצתיים שתקפו אותם
נעלמו. במקום זאת, נראה היה כאילו הם היו בתוך מבנה כיפתי מוזר כלשהו. הוא היה
בגודל של אוהל גדול, בלי חלונות או דלתות, הקירות והתקרה נוהמים לעיתים במה שהבין
לפתע שהיו גפנים קוצניות וחיות, עדיין נטועות באדמה מכל צדדיהם.
לאט לאט, יותר ויותר מרגעיו האחרונים לפני איבוד ההכרה התבהרו,
ונוויל הרים את שתי ידיו אליו, בוהה בפצעים הקטנים שדקרו את כפותיו בכל מיני
מקומות. לאט לאט, הוא אגרף את כפותיו, מרגיש את הפציעות צועקות במחאה, איכשהו צריך
להוכיח לעצמו שהן אמתיות. ואז הוא הרגיש יד על זרועו, והוא הסתובב, וראה את ג'יני
לידו.
היא נראתה עייפה כמו לונה, והיא בהתה בו באותה הבעת פנים מוזרה.
כשדיברה, קולה היה דאגני כאילו דיברה עם אהוב שהיה חולה מאוד. "איך אתה
מרגיש?"
"אני -" הוא החווה לעבר המקלט המוזר. "אני עשיתי את
זה?"
"לונה ואני חשבנו שזה נגמר. החלטתי לקפוץ, לקחת את העכבישים
ולא את אנשי הזאב - חשבתי שזה יגמר מהר יותר - אבל אז אתה… אתה תפסת את הגפנים,
והן התחילו לזהור, צומחות כל כך
מהר וחזק… ואז פקחת את העיניים, ויצא מהן אור, והייתי צריכה להסתובב כי זה
היה חזק כל כך," היא הנידה בראשה, כאילו היא לא האמינה לזיכרונה. "וממש
אחר כך, הגפנים עטפו אותנו והפכו למקום הזה, והוא המשיך להתעבות יותר ויותר עד
שעפת לאחור ונפלת."
נוויל הושיט את ידו, והעביר את אצבעו על קוץ ארוך וחד כמו פגיון.
"וזה שמר עליכן?" זאת לא באמת הייתה שאלה, נוכחותן מולו הוכיחה את זה,
אבל הוא עדיין ציפה שישועתם באה ממשהו אחר, איזו התערבות שמימית ברגע האחרון.
לונה קמה על רגליה והגיעה אליהם, מהנהנת. "שמענו אותם כל
הלילה. הם ניסו לעבור, אבל הקוצים היו עבים מדי. זה היה די נורא - אנחנו חושבות
שהם נלחמו אחד עם השני די הרבה - אבל זה נעצר קצת לפני שהייתה זריחה, והיה שקט
מאז. אני חושבת שהם הלכו."
"פשוט…" הוא עצם את עיניו, וחשב על איך שקרא להוריו,
התקווה האחרונה שלו, התחינה למשהו, כל דבר. "אני לא יודע מה עשיתי,
בעצם."
"הצלת אותנו." קולה של לונה היה ענייני, אבל זה לא היה
כזה פשוט.
הוא הניד את ראשו כאילו ניסה להתנער מחלום. "אני אפילו לא
יודע איזה כישוף היה עושה את זה אם הייתי רוצה שזה יקרה!"
היא משכה בכתפיה. "תמיד היית טוב עם צמחים, נוויל. אני חושבת
שהגעת לאיפה שהכוח שלך היה, והם פשוט הגיבו למה שהיית צריך… משהו שימנע מה -"
היא רעדה קצת. "-מהדברים האלה לפגוע בנו."
"רק בגלל שאני מקבל ציונים גבוהים בתורת הצמחים זה לא אומר
ש…" הוא עצר. אחד מהגפנים התנתק מהקיר והגיע אליו, עובר על ידו כמו כלב
שמרחרח את בעליו. העלים רעדו לרגע, ואז כל הגפנים החלו להתפרק, מפרקות את המחסום
ההגנתי ויוצרות פתח בצד שהיה מספיק גדול בשביל ששוב יצאו ליער.
כשהוא לא מאמין למה שקורה, יצא נוויל החוצה דרך הדלת החדשה, והבנות
הלכו אחריו, כל כך קרוב עד שהיו כמעט לצידו. ברגע שעברו דרך הסבך הקסום, היה רשרוש
חזק, וכל השלושה הסתובבו רק כדי לראות שהמקלט התפרק, הופך לגפנים וענפים בודדים
שהתכווצו שוב אל הארץ. בתוך כמה רגעים, כל סימן למבצר הזה נעלם, והשיח לא היה עבה
או מוזר יותר ממה שתמיד היה.
הם עמדו על שדה-קרב. דם ומוגלה רוססו והותזו בכל מקום, ואפילו יצרו
בריכות ענקיות של נוזלים. תריסר רגלי עכבישים ופי שניים חתיכות מהם לכלכו את האדמה
כמו ענפים אחרי סופה; שעירים, עקומים ועבים כשתילים. נוויל צעד צעד אחד מהוסס
קדימה, ומשהו נמחץ מתחת לרגליו. הוא הוריד את מבטו, וראה שעמד על ערימת איברים
פנימיים שהותזו לצד הנעל שלו.
כשהוא נסוג באימה, הוא פתאום זיהה את השאריות של הצד של גרייבק,
מזוהות טיפה פחות מרגלי העכבישים, אבל באותה צורה של נתזים. האדמה שהקיפה את המקלט
שלהם הייתה קרועה והפוכה, השיח מרוסק, שפת העמק שקעה במקצת, ובכל מקום, לא רק סימן
של מאבק אלים, אלא של דברים שנגררו. שני הצדדים אכלו את מתיהם.
עיניו נחו על יד שחציה נקבר בעלים, האצבעות עקומות במקצת, אבל
עדיין ניתן היה לראות שהן שייכות לאישה צעירה, הציפורניים מלוכלכות וארוכות, כף
היד מיובלת, אך עדינה כמו הידיים שהעירו אותו. נוויל הסתכל אל שתי חברותיו. שנאה
וגועל על האכזריות הנוראית הופיעו על פניה של ג'יני, אבל לונה נראתה רק עצובה
ומדוכאת, למרות שפניה החיוורות הפכו אפרפרות במקצת.
הוא הרגיש נורא וקצת מתבייש כשחשב איך עבר עליהן הלילה, מכורבלות
מתחת למגן ליד גופו חסר ההכרה כשהקרב היה לידן. למרות היופי והעדינות שבגופן,
שתיהן היו כל כך חזקות, כל כך אמיצות בדרכים שונות, והוא התמלא בעוד כבוד עבורן.
ואז ענף נשבר, ושלושתם קפצו, כל שריר ועצב נדרכים. ג'יני נעה כמו
חתול, ותפסה את הקצה החד והמשונן של מה שהיה פעם עצם ירך אנושית והחזיקה אותה
לפניה כמו חרב, אגרופיו של נוויל הורמו לקרב, ונראה כאילו לונה הוציאה אבן
מהאוויר, זרועה מוכנה לזרוק אותה על היריב הראשון שיופיע שם.
היה רגע של דממה נוראית, ואז ראשו הפרוותי של שועל הופיע מתחת לשיח
בקצה היער, עיניו הזהובות מסתכלות עליהם ברוגע לפני שברחש עלים והבזק לבן בקצה
זנבו, הוא נעלם אל ערפל הבוקר. השלישייה נאנחה אנחת רווחה עמוקה, ונוויל הסתובב,
פותח את אגרופיו ומנגב את כפות ידיו המזיעות על מכנסיו. "כדאי שנעוף מכאן
לפני שמשהו גדול יותר יחזור."
הבנות הנהנו, ובלי עוד דיבורים, הוא צעד לעבר השמש הזורחת, והם
יצאו לדרך, עדיין דרוכים לכל סימן מהיצורים שבקושי נמלטו מהם אתמול בלילה, או כל
דבר אחר שאולי מחכה להם ביער. בדקות הראשונות, הם הלכו בדממה, דוחסים את דרכם דרך
שיחים סבוכים או עוברים בזהירות מעל שורשים ובולי עץ, אבל אחרי שהתרחקו יותר מקרחת
היער, הם התחילו להירגע מעט, ג'יני צעדה לצידו, והוא ראה את המבט המוזר מקודם חוזר
אל פניה.
"נוויל?" היא שאלה בהיסוס.
"כן?"
"יש משהו שאני צריכה לספר לך." נימת החרטה בקולה הייתה
כזאת עד שעצר, והסתובב כדי להסתכל עליה ישירות.
"נפצעת?" עיניו סרקו את השאריות המלוכלכות והקרועות של
התלבושת שלה, אבל הוא לא ראה שום דבר נורא יותר מהשריטות שכיסו את שלושתם מאז
המנוסה מלהקת אנשי הזאב.
"לא." היא הנידה בראשה, ואז חזרה ללכת, משתמשת במכשולים
כדי להימנע מעיניו. "אבל כשהיינו במשרד, דמבלדור רצה לדבר איתי."
הוא הנהן. "אני זוכר. אני הנחתי שזה קשור להארי או
לרון."
"בערך. הוא אמר -" היא נשמה נשימה עמוקה. "הוא אמר
שאני צריכה להבין ולהיות מוכנה לזה שהארי, ואולי אפילו שלושתם, לא ישרדו. שנתנו
להם משימה שתבטיח את התבוסה של אתה-יודע-מי, אבל היא מאוד מסוכנת, ואי אפשר להבטיח
שיצאו ממנה בחיים, במיוחד לא הארי."
נוויל קימט את מצחו, ואז דיבר בזהירות, לא מעוניין להישמע אדיש או
לא אכפתי. "אבל כבר ידענו את זה, ג'יני."
"ואז הוא אמר -" היא המשיכה כאילו לא אמר כלום,
"-שאני צריכה לשמור עליך במקרה שהארי ייכשל."
"לשמור עליי?" הוא שאל בהפתעה.
"נוויל, היו שניים מכם." ג'יני תפסה את זרועו, והוא
נעצר, נדהם מהתקיפות במבטה החודר. "הנבואה… סנייפ שמע אותה, הוא סיפר לאוכלי
המוות לפני הרבה שנים עליה, והיא הייתה על שניכם. אתה והארי. אתה-יודע-מי בחר בהארי,
אבל בגלל זה הם רדפו אחרי המשפחה שלך, כי הוא יכול היה בקלות רבה לבחור גם
בך."
נוויל הרגיש כאילו הכו אותו. קולו היה מת. "הם חשבו שמשהו
איתי…"
היא הנהנה, ועכשיו בעיניה הייתה רק הזדהות עמוקה ועצובה. "אתה
תכנית הגיבוי, נוויל. בגלל זה דמבלדור נתן לך סתם לשוטט, כדי שאף אחד לא יחשוד בך.
אם הארי ייכשל, אתה האדם היחידי שיכול לחסל את אתה-יודע מי, כי דמבלדור אמר ש'רק נתינת נשמתו ועצמו של האדם היא הקרבה גדולה
וחזקה כמתנת החיים, וזה ייתן לו כוח והגנה כמעט שווים לשל הארי אם ירצה להשתמש
בהם.'" ג'יני בלעה את
רוקה, והסתכלה הצידה עכשיו. "לא האמנתי לזה. אני מצטערת. ידעתי שאתה אמיץ,
אבל הקסם שלך היה די חלש, למען האמת. חשבתי שהוא מנסה לגרום לי להרגיש יותר טוב,
אתה יודע, שאני לא ארגיש שהכול תלוי בהארי ובהם. אבל אתמול… אני חושבת שאולי זה
באמת נכון."
לאט לאט, שקע נוויל אל העלים היבשים על רצפת היער, רגליו לא
מסוגלות לשאת את משקלו. זה היה מגוחך, זה היה בלתי אפשרי, הוא כבר עבר את הגבולות
של כל מה שדמיין בעצמו רק בכך שהיה בצ"ד. אם לקחת את התפקיד של הארי כמנהיג
בהוגוורטס היה נטל כזה גדול, איך הוא אמור ל… אין מצב שיוכל… הוא הניד בראשו, מנסה
לסלק את כל הרעיון המגוחך. הרעיון שיהיה לו משהו במשותף עם הארי חוץ מזה שהם
גריפינדורים ובאופן מפתיע חולקים יום הולדת (9)...
ראשו הסתובב. הראיות המנוגדות לכך במשך כל חייו- כמעט סקיב, בדיחת
בית הספר, אסון השרביט, האף והנבואה השבורים במשרד הקסמים (10), נלכד פעמיים
בניסיונו להוביל את צ"ד, וכמה שזה היה קשה, ואם הוא היה אמור להיות איזה סוג של
גיבור גדול, האם המנהיגות לא אמורה לבוא בקלות- מול דברים אחרים; קולות אחרים,
חלשים יותר ממקומות עמוקים בזיכרונו שרק עבר עליהם באור מסנוור לצד צרחות של הוריו
שאפילו לא ידע שזכר.
איפה החבאתם את השני?!... תספרו לנו איפה הוא!... מה משותף בין
הילד שלכם לבין היצור של הפוטרים שיכול היה לפגוע באדוני?!... אנחנו יודעים על
הנבואה, לונגבוטום, אנחנו יודעים שהיו שניים… אנחנו יודעים שהיו שניים… אנחנו יודעים
שהיו שניים… אנחנו יודעים שהיו שניים…
נוויל קבר את פניו בידיו, והרגיש כאילו משקל עצום הונח על
כתפיו. הוא רעד, אפילו שבקושי הרגיש את קרירות הבוקר. הוא רצה לטעון שטעתה,
שדמבלדור טעה, שזה לא נכון, אבל הוא ידע, גם אם ידע בביטחון דומה שהמשימה תהיה קשה
מדי; שאם זה תלוי בו, הוא יאכזב לא רק את הוריו, סבתו או חבריו, אלא את כל עולם
הקוסמים, אולי אפילו את כל העולם כולו. "אני לא יכול," הוא לחש.
לונה רכנה על האדמה לפניו, מושכת בעדינות את ידיו מפניו כדי להסתכל
עליו במבטה השלו והתכול כשמיים. "אתה יכול. גילית מה אתה באמת מסוגל לעשות
אתמול, הקסם שתמיד היה שם, והוא עדיין שם. אני מרגישה אותו. אל תרסן אותו
שוב." היא הושיטה יד אל הגרב שלה והוציאה קלף צפרדע שוקולד מקופל, התמונה
המקומטת בקושי מזוהה בתור הקוסם נייג'ל גאמפ. "עדיין יש לי את הדבר האחרון שאימא
שלי נתנה לי, אפילו אם הוא טיפשי. אל תזרוק את מה שההורים שלך נתנו לך."
"אבל, לונה, אני מפחד." הוא לא ניסה לעצור את הרעד בקולו. "הארי לא
מפחד מאת-יודעת-מי. אני כן."
"שטויות. הארי מת מפחד ממנו." ג'יני זרקה לאחור את שיערה
האדום, "הוא פשוט יודע מה הוא צריך לעשות. השאלה היא לא אם אתה יכול, נוויל.
דמבלדור יודע שאתה יכול.
השאלה היא מה תעשה. אתה הולך לפרק את צ"ד ולרוץ להתחבא איפשהו, או שאתה הולך
להמשיך להילחם ולהיות מוכן לקחת את זה כמה רחוק שצריך, לא משנה מה יקרה?"
הוא חשב על שיימוס, חם המזג והאמין. האחים קריווי המאמינים
והתמימים. פרוואטי ולבנדר, שהיו מוכנות להפסיק עם בנים ורכילות למען כאב וסכנה.
ארני וסוזן, מסכנים את אהבתם ועתידם עבור קרב שיוכל לקרוע אותם לגזרים. עיניה הירוקות
והעדינות של חנה נוצצות בנחישות מתחת לצעיף שחור. רנקורן מסכן הכול ובוגד באביו
כדי לעשות את מה שצודק. לונה וג'יני, נמצאות אתו עכשיו אחרי שהיו ערות כל הלילה
בסיוט שהוביל אותן אליו. הייתה רק תשובה אחת שאתה הוא יכול היה לחיות, והוא הנהן.
"אז אני אעשה את זה."
כשהוא קם על רגליו, הבריש נוויל את העלים מברכיו, ונעמד, חיוך מריר
על שפתיו. "אבל אני עומד לעודד את הארי כמו משוגע."
ג'יני חייכה אליו, אבל הייתה הקלה בעיניה. "כמו... טוב,
כולנו, אני חושבת." עם לחיצה מהירה על כתפו, היא שוב התחילה ללכת ביער.
"עכשיו, קדימה, אני רוצה את השרביט המזורגג שלי בחזרה!"
OOO
“כפי
שאתם כבר יודעים, ולמרות חומרת העונש, אנו מרגישים שהוא צודק בהתחשב בטבע הקיצוני
של העבירה שלהם. אולם, בצער רב אני נאלץ להודיע לכם שמישהו לא הרגיש אותו הדבר.
שומר הקרקעות שלנו האמין שחודש הוא יותר מדי, ואתמול, הוא ניצל את זכויותיו
במפתחות שמשרתו מעניקה לו, וניסה לשחרר את מר לונגבוטום ואת חבריו. הם נראו
לאחרונה הולכים אתו אל היער האסור, כנראה כדי להתחבא. אולם, הם נפרדו…"
קולו של סנייפ נישא בבירור דרך הדלתות הכפולות אל אולם הכניסה כשנוויל פתח את
דלתות הכניסה לטירה.
הוא תהה למה אף אחד לא בא לברך אותם, אבל עכשיו הוא ראה חתיכת בד
שחורה תלויה על סמל הוגוורטס, ושלושתם החליפו מבטים כשקולו של סנייפ הדהד ברחבי
החדר. לחייה של ג'יני האדימו. "הוא חושב שאנחנו מתים, והוא מנסה להאשים את
האגריד!"
אפילו לונה נראתה פגועה מחוצפתו של המורה לשעבר לשיקויים.
"אני חושבת שזאת הייתה התכנית שלו כל הזמן."
נוויל הרגיש חיוך זומם קטן מתחיל לעלות על פניו, והוא עשה טקס גדול
מהפשלת שרווליו, למרות שבגדיו היו קרועים ומוכתמים בדם, לכלוך וזיעה. "אז אני
חושב שיש לתקן אותו. קודם הנשים?"
ג'יני משכה באפה בזלזול, עיניה החומות מנצנצות. "מר לונגבוטום,
סבתא שלך לא לימדה אותך שג'נטלמן תמיד פותח את הדלת?"
כשהוא קד עמוקות בתגובה, הוא הוביל אותן אל דלתות האולם הגדול, נשם
נשימה עמוקה ואחז בידיות הדלתות בשתי ידיו ומשך.
דגלי הבתים הצבעוניים הוחלפו בשחור, בדיוק כמו לאחר מותו של סדריק,
וסנייפ עמד ליד שולחן הסגל, פיו נפער בתדהמה באמצע המשפט כשצליל פתיחת הדלתות נשמע
ברחבי האולם. האגריד עמד לידו, פרקי ידיו הענקיים כבולים באזיקי ברזל עבים כמו
שרשראות של עוגנים, סמרטוט בגודל מצעי מיטה עטוף מסביב לפיו, והיה ניכר שבכה, כי
הרצפה הייתה מוכתמת בטיפות ענקיות ועיניו היו אדומות ונפוחות. לשתיקתו הפתאומית של
סנייפ, הוא הרים את מבטו, ועיניו נדלקו בשמחה טהורה ונפלאה.
כל עין הסתכלה עליהם. נוויל תמיד התכווץ מכזאת תשומת לב, אבל עכשיו
הוא התמלא בהנאה נקמנית כשהסתכל מסביבו, מבטו מחפש ברעבתנות את הפרצופים של אלו
שהתגעגע אליהם כל כך בשבועות האחרונים. הם היו שם, כולם היו שם, בריאים ושלמים, גם
אם המומים לראות אותו עומד לפניהם אחרי שנאמר להם שהמפקד שלהם מת.
ואז, בשולחן של גריפינדור, בחור רזה ובעל שיער חולי נעמד, ושיימוס
צעד אל שביל הכניסה ושלף את שרביטו, הרים אותו לפניו ואז הניח אותו אנכית על החזה
שלו. "גריפינדורים!" קולו הרעים, ממושמע לגמרי אפילו כשעיניו בערו
בשמחה. "הצדיעו!"
נשמע צליל גרירת ספסלים חזק, ואז כל תלמיד גריפינדור, מחבריהם
לצ"ד בשנה השביעית עד לתלמידי השנה הראשונה הקטנים ביותר שלא ידעו שהיה קיים
כזה דבר קמו על רגליהם. שרביטים נשלפו משרוולים ומכיסים ומגלימות פנימיות והצטרפו
לשל שיימוס, אבל לפני שבכלל סיימו לעמוד, ארני מקמילן קם על רגליו, וטרי בוט
בשולחן של רייבנקלו, ובתוך כמה רגעים, כל שלושת הבתים היו מאורגנים בעשרות שורות
מדויקות כמו מצעד צבאי במחוות כבוד וצייתנות שגרמה לנשימתו של נוויל להיעתק.
ואז עוד דמות קמה. בפעם הראשונה מאז שהדלתות נפתחו, כל העיניים
התנתקו מנוויל ומשתי חברותיו. ילד נמוך עם שיער ערמוני נעמד בשולחן של סלית'רין,
שרביטו מורם בהצדעה בדיוק כמו שלושת הבתים האחרים כשחבריו צפו בו בתערובת של תדהמה
מסרבת-להאמין ואימה. הוא לא מצמץ, אלא הסתכל עליהם בתיעוב גלוי. "אבי הוא
אוכל מוות," הוא הכריז בעוז, "והוא אמר לי שאדון האופל מעריך אומץ. גם
אני, אתם לא?"
בהתחלה נשמעה דממה לאחר מילותיו, ואז לתדהמתו של נוויל, גרגורי
גויל קם, הרים את שרביטו והניח אותו על חזהו הרחב, עיני החזרזיר הקטנות שלו
ממוקדות בנוויל. "אני לא אוהב אפ'חד מכם," הוא הכריז בקול שהיה רך באופן
מפתיע עבור נער צעיר כל כך. "אבל פרופסור סנייפ אמר שהיו אנשי זאב וכל מיני
מפלצות שם, ואם נלחמתם בהם בלי שרביטים, אז זה משהו."
לאט, באי חשק, התחילו תלמידי סלית'רין לקום, בהתחלה בזוגות
ובשלשות, ואז עוד, עד שכל השולחן קם על רגליו והצטרף להצדעה. נוויל היה חסר מילים,
אבל לצידו, הוא שמע את המלמול הכמעט דומם של לונה. "כי הוגוורטס לאיום נתון מצד אויב חיצון, כעת
חובה להתלכד או שניפול פרודים…(11)."
כשהוא מלא בתחושת תקווה ומטרה חדשה, הרים נוויל את כתפיו ואת סנטרו
כשבהה במורד שביל הכניסה אל סנייפ, שעמד רועד מזעם שקט כשראה את כל בית הספר מאוחד
לכבוד שלושת התלמידים שחשב שחיסל לתמיד. הוא הושיט את ידו אל המנהל, קולו צלול
וברור באולם הגדול. "הייתה לנו עסקה. אני רוצה את השרביט שלי."
(1) מנסה, כמה שאפשר, להעתיק את המבטא של האגריד כפי שתורגם.
(2) סתם שיר שלונה שרה, לא באמת קיים. ניסיתי לתרגם כמה שאפשר.
(3) התקרצף- לחש ניקוי.
(4) אימפדיה מורטיפיקוס- מלטינית "עיקוב מוות". כנראה לחש שמונע ריקבון. מקורי.
(5) אמיקוס מדבר על ה"סקרוטים פוצי-התחת" האלמותיים, היצורים שהאגריד יצר בשנה הרביעית. סרטנים מתפוצצים ומסוכנים.
(6) פנריר גרייבק- אדם זאב שמשתף פעולה עם וולדמורט. נמצא בכוונה באזורים מאוכלסים בלילות ירח מלא. רוצה להדביק כמה שיותר אנשים בזאביות כדי שאנשי הזאב ימרדו בקוסמים. קניבל וחייתי. נשך את לופין ואת ביל (את ביל הוא נשך בצורה אנושית, ולכן לא הדביק אותו).
(7) אינקרצירוס- כישוף זימון חבלים.
(8) הרעגוג, העכביש המפלצתי של האגריד, מת בספר השישי. גם ככה הצאצאים שלו היו רצחניים (רק הרעגוג מנע מהם לאכול רק את האגריד- אבל לא אף אחד אחר). הם גם יהיו בקרב הסופי לפי הספר.
(9) נוויל לא חולק יום הולדת עם הארי, אבל נולד יום אחד לפניו. נוויל נולד ב-30 ביולי, הארי ב-31 ביולי. הנבואה דיברה על ילד שייוולד בסוף יולי.
(10) נוויל היה "כמעט סקיב"- הוא הפגין יכולות קסומות בגיל מאוחר יחסית. בקרב במשרד הקסמים השרביט של אבא שלו נשבר, נשבר לו האף והוא שבר את הנבואה.
(11) השיר של מצנפת המיון בשנה החמישית, טוען שאסור להתפלג וצריך להיות חזקים מבפנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה