פרק 7: הדבר האצילי לעשות

הגיע הזמן לאבד את חברינו הראשון... מישהו הולך עכשיו. אבל נוויל גם מרוויח משהו...

היום עבר בעננת ניצחון. סנייפ התאושש ככל שיכול היה, עיניו בוערות בכעס אפילו שנאלץ להכריז על הקלתו בשל העובדה ששרדו. הוא נקם אחרי שהחזיר להם את השרביטים בכך שלקח מהאגריד את המפתחות, מה שאמר ששומר הקרקעות נאלץ לבוא אליו כמה פעמים ביום כדי לבקש רשות לגשת לאן שפעם יכול היה לגשת בחופשיות, אבל זה היה דבר קטן ומעורר רחמים, ואפילו האגריד ידע את זה.

 

סנייפ גם התעקש שיחזרו מיד לשיעורים, ולא נתן להם זמן להחליף בגדים, להתקלח או אפילו לאכול ארוחת בוקר. כל השיעורים של השבועיים האחרונים בלימודי המוגלגים ניתנו לו בידי פרופסור קארו הזועמת, אבל פרופסור פליטיק לא רק פטר אותו מהם, אלא גם נתן לו ציונים מלאים עליהם, ופרופסור בינס לא שם לב שהוא נעלם, או שנראה כאילו יצא ממטחנת בשר.

 

בכל מקרה, בעזרת הפתקים שעברו בשיעורים, המפגשים הגנובים במסדרונות, והחיוכים הנקמניים מתחת למבטו הכועס של סנייפ בשולחן גריפינדור, חברי צ"ד מצאו דרך להראות את ההתלהבות שלהם והקלתם מכך שחזר. בפעם הראשונה הוא הרגיש בצד הטוב של מעמדו החדש, וראה אותו בכל פרצוף קורן, בכל מלמול של "יפה מאוד!", אפילו בחיבוק הגדול מצד בגמן מחוץ לשיעור לחשים שהשאיר אותו כואב ודואב. הוא ראה את ג'יני רק פעם אחת מאז אותו הבוקר, ואת לונה בכלל לא, אבל החיוך המסחרר שירתה אליו מאמצע חבורת תלמידות השנה השישית הראה לו שגם היא חוותה את אותו הדבר.

 

למרות זאת, הוקל לו שהשיעור האחרון נגמר. הוא צלח במהירות את ארוחת הערב ומיהר במעלה המדרגות לפני תלמידי גריפינדור האחרים כדי להימנע ממפגש בחדר המועדון, ובמקום זה הלך ישר למקלחת (1). עם כמה שהעריך את הערצתם, הוא היה מותש, וכל מה שהוא רצה כרגע היה לנוח ולצאת סופסוף מהתלבושת המצחינה שלבש במשך יותר משבועיים.

 

שאריות בגדיו הישנים ירדו במהירות כשהוא התענג באושר מתחת למים הרותחים- ללא ספק הם ילכו לגמדון בית שאפילו הוא יתהה איך בגדים יוכלו להיות במצב כזה- והוא התלבש במכנסי פיג'מה נקיים ורכים להפליא ובחלוק הרחצה הישן אך הנוח שלו. הוא ניצל את הזמן כדי להתגלח, והצליח להיחתך רק פעם אחת למרות שהיה לו קשה להתעסק עם מה שהפך מתישהו מזיפים לזקן קטן, וכשהוא ניגב את שיערו במגבת ויצא אל חדר המועדון, הוא הרגיש כמו אדם חדש.

 

הייתה בחורה על המיטה שלו. נוויל נעצר, המגבת נופלת מידיו כשמצמץ בבלבול. "מה-?"

 

לפני שגמר, הדמות חצתה את החדר בריצה, אבל אפילו שהתכונן לפגיעה, היא נעצרה, ידיה מרחפות קרוב לחלוק הרחצה הפתוח שלו. עכשיו הוא ראה שזאת הייתה חנה אבוט (2), עדיין לבושה בתלבושת האחידה והצהובה שלה, למרות שהוא לא זיהה אותה מיד בלי הצמות האופייניות לה. פניה הוורדרדים בדרך כלל היו חיוורים, והיא ירדה במשקל, עצמות לחייה בולטות קצת יותר מתחת לעיניים הירוקות והגדולות כשהיא בהתה בו במבט רדוף ומוזר.

 

כשהוא מודאג, הוא ניסה לשים את היד על כתפה, אבל היא קפצה לאחור, והוא נעצר, מבולבל כשהיא כרכה את זרועותיה סביבה חזק. "באמת חשבתי…" קולה היה חלול, צרוד. "אוי, נוויל… אני… אני חשבתי שאיבדתי אותך." עיניה היו עצומות, וזרועותיה התהדקו כלפיה כשהתחילה לרעוד.

 

"נלחמתי כמה שיכולתי. הורדתי את אמיקוס, אבל סנייפ היה יותר טוב ממנו. היינו חייבים לברוח. נטשתי אותך. אני לא יכולה לסלוח לעצמי. נטשתי אותך, והוא תפס אותך, והם אמרו שהם נועלים אותך לחודש. לא ידעתי אם זה נכון. לא ידעתי אם הם נעלו אותך, או שזה היה כמו קודם. אם הם פגעו בך. נטשתי אותך. נטשתי אותך, ואיבדתי אותך. נטשתי אותך, ואיבדתי אותך. איבדתי אותך. איבדתי אותך." היה קצב נוראי ומת למילים כשהיא חזרה עליהן, שפתיה מחווירות, עיניה עדיין עצומות כשהתנדנדה הלוך ושוב לקצב החרטה שלה.

 

"זה בסדר. אני כאן. לא איבדת אותי." הוא דיבר בעדינות ככל שיכול היה, כורך את זרועותיו מסביב לגופה הרועד ומושך אותה קרוב אליו, יד אחת מלטפת את שיערה. "אין על מה לסלוח, חנה. זאת לא הייתה אשמתך".

 

הוא ציפה שתבכה, שתפרוץ בדמעות, אבל במקום זאת, היא התרחקה ממנו, וסומק עלה בלחיים החיוורות, הוא כמעט הרגיש את החום קורן ממנה כשקרעה את החלוק מכתפיו עם מבט פראי בעיניה. נוויל קפא, המום מדי כדי למחות כשהיא העבירה את ידיה על כל פיסת עור חשופה בזרועותיו ובגופו, מתעכבת ובוחנת כל חבלה, כל חתך, אפילו השריטות והשפשופים הכי דקים. סופסוף היא הגיעה אל ידיו, ושם היא עצרה, והרימה את הידיים הפגועות אל פניה ולקחה אותן כדי להצמיד את שפתיה לפצעים.

 

עכשיו היא כן הסתכלה עליו, והבעת הפנים בעיניה כשניקתה את המקומות בהם הקוצים דקרו אותו גרמה ללבו להפסיק לפעום. עוד נשיקה, עמוקה יותר ובלי שום תחושת היסטריה, ואז הוא הרגיש את נשימתה החמה על כפותיו כשהיא דיברה, קולה עדיין קצת רועד אבל מאופק. "חשבתי שאיבדתי אותך לנצח."

 

"אני יודע." זה היה טיפשי, הוא ידע, והוא שנא את עצמו על כך שלא היה לו עוד מה להגיד, אבל נראה כאילו מוחו הפסיק לעבוד, והוא הרגיש את לחייו בוערות, לא בסומק המוכר של מבוכה, אלא במשהו עמוק יותר. לבו פעם מהר עכשיו, ונהיה קשה יותר לנשום כשהביט אל העיניים הירוקות שהכיר במשך שש שנים בלי להכיר בכלל איכשהו.

 

חנה עזבה את ידיו, אבל במקום לתת להן ליפול שוב לצדו, הוא מצא אותן נופלות על גופה עד למותניה. עיניה לא משו משלו, והוא הרגיש מסוחרר כשבהה אליהן, ושם לב לגוני הזהב והטורקיז בירוק שמעולם לא ראה קודם לכן. הן היו מהפנטות, יפהפיות. שפתיה נפתחו, וקולה היה נמוך אך יציב. "אם אני אאבד אותך שוב, אני רוצה לדעת למה."

 

היא נישקה אותו. הנשיקה הייתה רכה ועמוקה, מלאה ברעב, אבל שונה לגמרי מכל מה שאי פעם הרגיש עם פרוואטי. הוא הרגיש כאילו היא עברה את פיו ועורו, והעירה משהו עמוק בחזה שלו שגדל עד שלא היה מודע אליו, ועכשיו זרועותיו היו מסביבה, גופם צמוד כשהם התנדנדו קצת במקומם, אצבעותיה מחליקות מעל כתפיו אל שיערו הארוך ומושכות את פיותיהם אחד אל השני אפילו חזק יותר.

 

זה היה נפלא, זה היה נכון, והוא רצה שזה ימשך לנצח. נראה היה לו בלתי אפשרי שאי פעם חשב שהיא רק חברה, כי הוא ידע עכשיו שהיא הייתה הרבה יותר מכך עבורו, שהייתה סיבה שפניה, קולה, עיניה עלו ברוחו כל כך הרבה פעמים בתא במרתפים, שהוא הסתכל אל השולחן שלה, חיפש קודם את פניה כשחזר. זה היה כמו להיות שיכור, מסוחרר ושמח, אבל זה היה אמתי, והתחושה החלקה והקרירה של שיערה על ידיו וחום פיה ורכות עורה הייתה אמתית, והיה משהו בנשיקה שלה שאמר לו שהיא אהבה אותו הרבה זמן, וגם זה היה ממש אמתי.

 

חנה נישקה אותו. הילד שהיה השותף שלה בשיעור תורת הצמחים ושבקושי הצליח לא לקלל את דרכו אל המרפאה, הילד השמנמן, המגמגם והמסמיק שכולם צחקו עליו כשלא הסתכלו עליו ברחמים. ועדיין, נוויל חשב, אולי זה לא היה מטורף כל כך אחרי הכול. הוא לא היה הילד הזה יותר, והיא לא הייתה ההפלפאפית המרושלת עם הקוקיות שתמיד התעכבה ונשכה את שפתיה כשהייתה לחוצה. שניהם השתנו, והחברות שלהם השתנתה, אפילו שהוא לא ראה את זה עד עכשיו, ומתישהו, הדבר שהיה חסר בינו ובין פרוואטי הופיע אצלה.

 

הם התנשקו במשך מה שהרגיש כמו כמה ימים מאושרים לפני שסופסוף נפרדו, אבל הוא המשיך לכרוך את זרועותיו מסביבה כשהניחה את ראשה על החזה שלו, מעבירה את אצבעותיה בעדינות על הקווים בצלעותיו, איפה שהשיח דקר את עורו. קולה יצא בלחישה חמה. "אני אוהבת אותך."

 

"גם אני אוהב אותך." זה קצת הפתיע אותו כמה זה היה קל, אבל הוא אמר את זה, והוא ידע שזה היה נכון. הוא אהב אותה, וכשחשב על זה, הוא הבין שאהב אותה כבר כמה שבועות, אולי אפילו יותר זמן, למרות שהיה קל יותר לשים לב מתי שם לב ליופייה מאשר מתי החברות עצמה הפכה למשהו אחר, והוא ידע שלרצות ולאהוב בחורה היו שונים כמו לילה ויום. הוא רצה את פרוואטי. הוא אהב את חנה.

 

תנועות אצבעותיה נעצרו לשמע מילותיו, והיא התרחקה מספיק כדי להסתכל בעיניו, ובפעם הראשונה, דמעות נצצו בשלה. "באמת?"

 

הוא הנהן. "כן, אני באמת חושב שכן."

 

"נוויל…" היא שוב נישקה אותו, והפעם הייתה זאת נשיקה איטית יותר, רכה יותר, אבל לא פחות חזקה, והוא רצה לגעת בה, קינא בידיה על עורו. הוא רצה להתקרב יותר אליה בייאוש שכווה ושרף אותו כמעט בכאב. חנה לא מחתה כשהוא הוריד את הגלימה מכתפיה, עוצרת את הנשיקה רק לרגע כדי לתת לו למשוך את הסוודר מעל לראשה, אבל כשידיו הלכו אל העניבה בגרונה, משחררות אותה כדי להגיע לכפתורים מתחת, הדלת נפתחה, והוא קפא כשקול חמור ומוכר נשמע מאחוריו.

 

"מר לונגבוטום, עם כל שמחתי על כך שהשמועות על מותך היה מוגזמות בבירור (3), לא הקלתי ולא מעמדך החדש מתרצים התנהגות בלתי הולמת במעונות."

 

שני הנערים נפרדו בצליל פקיקה חזק כשפיותיהם נפרדו, ונוויל הרגיש שלא רק לחייו, אלא כל פניו וצווארו מסמיקים בסומק כל כך חזק עד שחשב שאוזניו יבערו. "פ-פ-פרופסור מקגונגל!" הוא גמגם.

 

היא הרימה גבה אחת בתוכחה, ואז הסתובבה למקום שבו חנה כרעה על ברכיה, מנסה ללבוש את הסוודר שלה בלי לשים לב שהוא עדיין הפוך. "העלמה אבוט, אני בטוחה שאת השתתפת מרצונך החופשי, כמובן?" התשובה נאמרה עם סומק גדול, אבל בבירור הייתה חיובית, ומקגונגל הנהנה כשהסתכלה על שניהם. "אני לא אעניש אתכם לאור הנסיבות, אבל אני אתעקש שתיקחו את מעשיכם אל המועדון. אם תלמידים אחרים צופים תובטח רמת צניעות מסוימת."

 

הוא הנהן במהירות, "כן, פרופסור. מצטער, פרופסור. כמובן שכן… כלומר, אנחנו… כלומר, אנחנו לא…"

 

פיה הדק התעקל לחיוך קטן. "תאמין בכך או לא, מר לונגבוטום, גם אני הייתי צעירה פעם. אני יודעת שאלו זמנים קשים, והתשוקה מתעוררת בזמנים קשים. אני לא מנסה להרוס לכם, אבל אני מזהירה אתכם מהתקדמות מהירה. יש סוגים רבים של חרטה." מתחת למשקפיים המרובעות שלה, עיניה עברו אל חנה, שהייתה לבושה ושוב על רגליה. "העלמה אבוט, אם לא אכפת לך, ארצה מילה עם חברך באופן פרטי… ותהפכי את הסוודר שלך, ילדה, אם את לא רוצה שאנשים ידברו יותר ממה שהם עכשיו."

 

הסומק של חנה העמיק עוד יותר, פניה כמעט סגולים כשמיהרה אל הדלת וירדה במדרגות אל המועדון. היה רגע של שתיקה, ואז מקגונגל סגרה את הדלת מאחוריה, והתיישבה למרגלות המיטה הקרובה ביותר. היא הסתכלה עליו בחומרה. "אתה מודע, אני מניחה, לכך שהעלמה הצעירה מאוהבת בך?"

 

נוויל זע בעצבנות, סגר את החלוק והידק את החגורה בחוזקה מסביב למותניו. "כן, גבירתי."

 

"ורגשותיך כלפיה?"

 

הוא הסתכל על עיניה כמה שיכל, "אני אוהב אותה."

 

להפתעתו, עצבות עלתה בעיניה. "אני מבינה." הייתה הפסקה ארוכה, והוא הרגיש כאילו לא הסתכלה רק עליו, אלא דרכו, עיניה הקפואות חופרות דרכו כדי להסתכל על ליבו ומוחו. "דיברתי עם העלמה וויזלי," היא אמרה לבסוף, "היא אומרת שסיפרו לך על… מצבך."

 

נוויל מצמץ בהפתעה. "את מתכוונת, עלי ועל הארי… על הנבואה?"

 

היא הנהנה. "אכן."

 

"היא אמרה לי שאני היחיד שיכול להרוג את את-יודעת-מי אם הארי ייכשל. דמבלדור חושב שאני יכול לעשות את זה…" הוא התעכב, והסתכל על רגליו. "אבל אני לא יודע. זה נראה לי… הרבה מאוד."

 

"סבתך ואני היינו חברות. אני הכרתי את אביך די טוב. חבל מאוד מה שקרה להם." קולה היה רך ומנחם בצורה שלא שמע מעולם לפני כן, והוא הרים את מבטו. "תמיד האמנתי שהיה בך יותר ממה שאוגוסטה ראתה, אבל לי יש את יתרון המרחק לעומת אימא שאיבדה את בנה ומקווה להשיג אותו בנכד שלה. אתה לא תהיה אביך, נוויל."

 

הוא התכווץ מהמילים שלה, מהפחדים השקטים שהם אימתו, אבל היא המשיכה. "אתה אדם שונה, לא פרנקלין, כמו שהארי אינו ג'יימס, אבל גם אתה וגם הארי הוכחתם שאתם חזקים ואמיצים בעצמכם. אני הולכת לבקש ממך עכשיו משהו שאין לי זכות לעשות כמורה שלך או כראש הבית שלך, אבל ארצה שתשקול את זה כבקשה מחברה של המשפחה."

 

"כמובן, פרופסור."

 

"אולי תרצה לחשוב על להתייחס לעלמה אבוט כמו שהארי התייחס לעלמה וויזלי. אני יודעת שבזמנים כאלה, הצעירים נוטים להיצמד אחד אל השני מרוב הפחד מהאובדן, וזה דחף מובן לחלוטין. בפעם האחרונה שאתה-יודע-מי היה בשלטון, בסוף כל שנה היו עשרות חתונות, ולא ראיתי את השולחן שלי מרוב הודעות הלידה שהינשופים הביאו." הוא תהה אם היא ידעה על ארני ועל סוזן, אבל ההבעה שלה לא הראתה כלום. "אני הייתי כלת מלחמה בעצמי (4)."

 

נוויל מצמץ בהפתעה. "את?"

 

"הוא היה יליד מוגלגים. תלמיד גריפינדור, כמוני, והוא בחר להצטרף לחיל האוויר- זה חלק מהצבא המוגלגי- אחרי שאחיו נהרג בקרב על בריטניה (5). התחתנתי איתו פחות משלוש שעות לאחר שגמרנו את מבחני הכשיפומטרי, ואיבדתי אותו בים הצפוני כעבור חמישה שבועות." קולה של מקגונגל היה ענייני, אבל היה משהו עמוק בעיניה שרמז על פצע שלא החלים מעולם. "אינני יכולה לשפוט דברים מסוג זה, אולם אני רוצה שתבין שמעמדך שונה משל רובנו. כל הקוסמים והמכשפות בבית הספר הזה יכולים לאבד את חייהם בחודשים הבאים, אבל אתה והארי נמצאים בעמדה אף יותר מסוכנת. אפילו אם לא תצטרכו להילחם מול אתם-יודעים-מי, אתה עדיין הפכת למטרה בגלל… בחירות אחרות."

 

"חנה יודעת את זה," הוא מחה. "כלומר, היא לא יודעת בנוגע לנבואה, אבל היא יודעת בנוגע לדבר השני. ואם היא אוהבת אותי, היא תיפגע בכל מקרה אם משהו יקרה לי… חוץ מזה, לא ביקשתי ממנה להתחתן איתי."

 

"בלי קשר לרגשותיה כרגע, אם תתחיל מערכת יחסים אתה, בין אם תרצה ובין אם לא תרצה להתחתן אתה בקרוב, הרגשות יתחזקו, והאובדן יהיה כואב יותר. העלמה וויזלי מתחילה להבין את זה. היא יודעת שאם הרגשות היו חזקים יותר, או אם היה מובטח יותר, היעדרו של הארי והסכנה בה הוא נמצא היו בלתי נסבלים. אם אתה אוהב אותה, אז נסה בכל מחיר לשמור על עצמך בחתיכה אחת, אבל אם רגשותיך אמתיים, הם לא צריכים להישמר לעצמך." היא עמדה עכשיו, החליקה את גלימתה ואז צעדה אל הדלת.

 

"זה כל מה שרציתי להגיד. אני מקווה שתשקול זאת." היא שמה יד על הדלת, ואז הנהנה לעברו, אותו חיוך דק חוזר אל פיה. "ואני שמחה מאוד שחזרת לבית שלי. הדברים היו פחות מעניינים בהיעדרך ובהיעדר העלמה וויזלי, ופרופסור סנייפ היה במצב רוח טוב לעיתים קרובות מדי."

 

OOO

חנה חיכתה לו כשירד למועדון. הוא לבש את חולצת הפיג'מה שלו לפני שירד למטה אבל כשהיא הסתכלה עליו מאיפה שישבה עם ג'יני ליד האח, הוא עדיין הרגיש חשוף מאוד, והוא הידק את חולצתו מסביבו כשהתיישב ליד שתי הבנות.

 

ג'יני החליפה מבט מהיר ומשמעותי עם חנה ונעמדה. "אני חושבת שאני אלך למיטה עכשיו," היא הכריזה, "זה היה יום ארוך."

 

היא עזבה, ונוויל התיישב על הספה כשחנה הרימה את ברכיה אל החזה, מסתכלת עליו עם מבט מריר על פניה היפים. "אתה לא נראה כאילו ירדת לכאן כדי שנתנשק שוב."

 

"לא." הוא נשם נשימה עמוקה, וליקק את שפתיו היבשות פתאום כשרכן ולקח את ידיה. הזוהר החמים של האח גרם לשערה לזהור כמו זהב מותך, לעיניה לנצנץ, והוא לא רצה לעשות את זה. הוא רצה למשוך אותה קרוב אליו, להתעלם מהמספר הקטן של התלמידים שעשו שיעורי בית בשולחנות צדדיים ולנשק אותה, לאבד את עצמו ואת המציאות המחליאה שידע שהוא נמצא בה לרכות שפתיה, אבל זה היה בלתי אפשרי. "חנה, יש משהו שאת צריכה לדעת."

 

"ג'יני כבר סיפרה לי." היא חייכה בצער. "אני ידעתי שאתה גיבור מאז הקרב במשרד הקסמים, אבל זה עדיין די הדהים אותי, בעצם."

 

"אז את מבינה למה אנחנו לא יכולים…" התעכב נוויל, לא מצליח לסיים. הוא לא רצה להגיד את זה. משהו בתוכו מרד בו, צרח כנגד הרעיון לדחות משהו כל כך נפלא לפני שהחל. זה לא היה הוגן. הוא אהב אותה, והרעיון שאותם האנשים שבאו לבית הוריו לפני שש עשרה שנים עדיין יכלו לפגוע בו, עדיין יכלו לקחת ממנו דברים, צרב וחנק את גרונו ומנע ממנו לדבר.

 

"נוויל…" קולה של חנה היה שקט, אבל היה בו כוח עדין שתמיד העריך בה. "אני יודעת מה אתה מנסה לעשות, ואני מעריכה את זה, אבל זה לא אותו הדבר."

 

הוא הניד בראשו. "זה כן, את לא רואה? סנייפ והקארואים כבר סימנו אותי, ובלטריקס והאחרים יודעים מה אני. הם השמידו את ההורים שלי, והם לא יפחדו לרדוף אחרי כל אדם אחר שאני אוהב כדי להגיע אלי אם יצטרכו. אני לא יכול לתת להם לעשות את זה לך."

 

"וזה מאוד אצילי מצדך, אבל אני לא מגריפינדור, נוויל." היא החוותה באצבעה אל מכפלת השרוול הזהובה שלה (6), והאירה אותה באור האח. "אני אולי לא אמהר לקפוץ אל הסכנה לצדך כמו ג'יני, אבל אני גם לא עומדת פשוט לקבל את זה שהשביל האצילי והאבירי הוא הנכון. עוד קצת סיכון שווה את זה שאני אדע שהייתי שם בשבילך. מה שקרע אותי לגזרים בשבועות האחרונים לא היה שאיבדתי אותך, אלא שאיבדתי אותך בגלל שעזבתי." עיניה חדרו לתוכו בעוצמה כזאת שכמעט גרמה לליבו להפסיק לפעום. "אל תגרום לי לעזוב שוב."

 

נוויל לא ידע מה להגיד. הוא לא היה מוכן לזה, שהיא תסרב לקבל את מה שניסה לעשות כדי להציל את רגשותיה, והוא בהה בפס הבד הצהוב כאילו זה יסביר מה עליו לעשות עכשיו. "אבל, חנה," הוא מחה, "אנחנו לא כמו ארני וסוזן -"

 

היא קטעה אותו בצחוק קטן. "אני מקווה שלא! אם אתה תבקש ממני להתחתן אתך אחרי נשיקה אחת, אני אצטרך לאכזב אותך, בין אם אני אוהבת אותך או לא, ובין אם אתה מנשק טוב או לא!"

 

"לא…" הוא התבלבל, "...אני לא… לא מתכוון שאני לא… כלומר, אולי יום אחד… את יודעת, אם… כלומר, אני לא מתכנן ל… לא שאני לא…"

 

"נוויל -" היא רכנה קרוב אליו עכשיו, והפנים שלהם היו במרחק קטן מאוד. "-תסתום."

 

הוא סתם. ממילא לא היה צורך במילים עבור מה שהיה להם להגיד עכשיו אחד לשנייה.

 

OOO

נובמבר המשיך, והשלג כיסה את המדשאות בהוגוורטס, מרכך את הארץ החשופה וגורם לנטיפים להיתלות מענפיהם חסרי העלים של העצים. לאדם מבחוץ, הטירה לא השתנתה, אבל תלמידים מיהרו עכשיו לשיעורי תורת-הצמחים וטיפול ביצורי-הפלא בטורים שקטים כשהם נושפים עשן, לא מתעכבים או צוחקים, ולא הייתה שמחת קרבות כדורי-השלג, לא היו קוסמי או מכשפות-שלג עם צעיפים בהירים על צווארם. שלטונם של סנייפ והקארואים כיסה בעלטה כבדה את בית הספר שהיה שוקק פעם, אבל ניצוצות ההתנגדות המשיכו להבזיק באפלה, וניצוצות המרד נראו אפילו בעיניים המושפלות.

 

כל הגבלה שאמברידג' אי פעם הטילה עליהם חזרה (7), ועוד. על תלמידים נאסר לדבר אחד עם השני במסדרונות או בשעות הארוחות. הבתים הופרדו לחלוטין, נאסרו מפגשים ביניהם, והוטל עוצר בשעה תשע בערב, שדרש מכל התלמידים להיות ישנים במיטה באותה שעה בכל לילה. השיעורים שפעם חולקו בין שני בתים או יותר הופרדו. לא רק שהמועדונים פורקו, אלא שכל פעילות חוץ-לימודית בוטלה, ואפילו הפסקות השירותים הוגבלו ללא יותר מחמש דקות בניסיון למנוע מהם לתקשר בזמן הזה.

 

אך לכעסו וזעמו של סנייפ, כל החוקים והתקנות לא עצרו את רמת המרד הקבועה. הוא ידע מאיפה היא באה, אבל למרות שעשה הכול חוץ מלחבר את קראב וגויל לסוליות נעליו של נוויל, הוא לא הצליח לראות כל סימן לכך שהוא, או כל אחד אחר ממי שנחשד כחבר צ"ד היה מעורב בהפרות סדר. עוד שני עלונים, גרפיטי שהודיע שקינגסלי שאקלבולט הוריד שלושה אוכלי מוות (8), כישוף חליפות השריון כך ששידרו את מבט לפוטר בעוצמה מחרישת אוזניים… נראה היה כאילו הכול קרה מעצמו.

 

פעם, הוא אפילו תפס את נוויל עם סימני שפתון על צווארו וסרט לשיער בצבע צהוב-הפלפאף בכיסו בדרך לארוחת הבוקר, אבל חקירה של הגברת השמנה לא גילתה שום פרצה באבטחה של מגדל גריפינדור. סנייפ התחיל ללכת במסדרונות בעצמו, מפטרל בהם בלילות, פניו השקועים מחווירים עוד יותר מהמתח ומחוסר השינה, אבל זה רק תדלק את המורדים, והוא קיבל מתנה מסתורית: שיקוי שינה, תה קמומיל, העתק של השירים הקלילים החדשים של הקוסמים מצ'סטרפילד (9) ופתק שהציע לו להשתמש בדברים האלה אם שאריות המצפון שלו מטרידות אותו בלילה, כשחתימת השולח היא "אתה-לא-יודע-מי".

 

חדר הנחיצות התגלה כיותר מגוון ושימושי ממה שהם ציפו לו. נוויל גילה שהעניין היה לבקש ממנו בדיוק מה שצריך, עד לפרט הקטן ביותר אם זה היה אפשרי. הדבר הכי טוב עד עכשיו הייתה היכולת שהדלת תיפתח אל כל חלק מבית הספר (10), מה שאפשר להם לפרוץ גם את האבטחה ההדוקה יותר.

 

כל עוד מישהו יכול היה להיכנס לחדר- בדרך כלל תלמידי רייבנקלו וגריפינדור בגלל שהיו קרובים יותר למסדרון הקומה השביעית, ובדרך כלל עם כישוף הנגזה או הגלימה הישנה של סוזן- הם יכלו לפתוח את החדר אל כל חדרי המועדון בתורם, מה שאפשר לצ"ד להתאסף בלי שמישהו יראה עוזב את האזור שלו. רק שני התלמידים מסלית'רין נתקלו בבעיות להצטרף אליהם, אבל לא השגיחו על הבית שלהם כמו על השאר, ועד עכשיו, למרות שברדוק החמיץ כמה פגישות, רנקורן תמיד מצא מקום שהדלת הקסומה תופיע בו.

 

בסוף השבוע הראשון של דצמבר, האכזבה מכך שסנייפ שלח את חרבו של גריפינדור לגרינגוטס (11) נעלמה בכל הניצחונות שלהם, והם התחילו להגיד שהם מנצחים; צעד אחד קטן ומהוסס בכל פעם.

 

הקישוטים נאסרו בשאר בית הספר, אבל חדר הנחיצות נראה כאילו תצוגת החג של סמטת דיאגון התפוצצה; זרי פרחים וקישוטים נתלו מכל מקום, ונוויל לגם ספל של ליקר ביצים חם שדובי סיפק להם כשישב באחת הספות הגדולות בחדר הנחיצות, ראשה של חנה בחיקו. בקדמת החדר, מייקל קורנר וטרי בוט שרו מזמורי חג מולד ייחודיים שכתבו שחליפות השריון ישירו בעונת החג.

 

"קארואים נצלים על האש,
דוקסים בבהונותיהם.
אתם-יודעים-מי מרגיש די עצוב,
כי נגמר השלטון שלהם.
הם אומרים שהארי פוטר בדד
יביא הילאים לעזור לצ"ד.
וכל אם של ילד תבוא לצפות

כשיגרום לאמיקוס לבכות (12)..."

 

משהו התחמם כנגד ירכו של נוויל, והוא הזדקף, מוציא את האוניה המכושפת מכיס מכנסיו. המספרים בשולי האוניה הפכו לאותיות, והוא קימט את מצחו כשקרא את ההודעה. הם תפסו אותי. ט.ר. כשהוא דוחף את חנה הרחק מחיקו, הוא התיישר, וחיפש בחדר. נכון, הסלית'רין הצעיר היה חסר, והבעת פניו התקמטה עוד יותר.

 

כשהוא שולף את השרביט, הוא טפח על האוניה, והאותיות זהרו קצת כששלח הודעה משלו. איפה אתה?

 

הוא היה צריך לחכות קצת פחות מדקה כשהמטבע שוב התחמם, והייתה לו התשובה. מרפאה.

 

הוא הלך אל ארני, שישב על הרצפה עם סוזן לפניהם, וטפח לסגנו על הכתף. "רני בצרות," הוא לחש, "אני צריך את עזרתך." הוא החווה בראשו לעבר פינה ריקה, וארני קם על רגליו, והם התרחקו מהאחרים, שעדיין שרו את "קארואים נצלים על האש", כשהם שרים את הבית האחרון בשמחה.

 

"מה קורה?" ארני שאל.

 

"אני לא יודע בדיוק." הוא הרים את האוניה. "קיבלתי הודעה מרני שאומרת ש'הם' תפסו אותו, ושהוא במרפאה. אני צריך לגלות מה קרה."

 

ארני הנהן בהבנה, אבל נימת קולו הייתה ספקנית. "הבעיה, חבר, היא שהם לא עומדים פשוט לתת לך לשוחח עם תלמידי סלית'רין, במיוחד כאלו שהסתבכו מאיזושהי סיבה. אתה בראש הרשימה של סנייפ, אבל לא הטובה."

 

"אני יודע," הסכים נוויל. "בגלל זה אתה צריך להרביץ לי."

 

"רק רגע…"

 

"אני צריך להגיע למרפאה. אני אגיד למדאם פומפרי שהייתה לי תאונה עם שיעורי הבית בלחשים, שהטלתי קללה קופצת על ספר ולא זזתי מהדרך בזמן. הייתי שם מספיק פעמים עם תאונות בשיעורי הבית כך שלא תהיה לה בעיה להאמין לי." הוא הסתכל על ארני בתחינה. "בחייך, אנחנו חייבים לילד."

 

ארני נאנח בצער, ולפני שנוויל הבין מה קרה, הוא משך אגרוף גדול אחד ושחרר. כאב זרם בראשו של נוויל, והוא נפל על ברכיו, תופס את פניו בידיו כשהתנשם, דם נשפך מאצבעותיו על רצפת האבן בטיפות שמנות ואדומות. "דעזזד, ארדי!" פיו היה מלא בנוזל מתקתק, והוא ירק, עוד אדום מצטרף לרצפה. "אדי חושב ששברת די את האף!"

 

התלמיד מהפלפאף הסתכל עליו בתמימות מוגזמת מאוד. "זה נורא, התאונות של שיעורי הבית. אני חושב שכדאי שתלך למרפאה, חבר. זה נראה די רע."

 

כשהוא מסתכל על חברו במבט מלוכלך, הוציא נוויל ממחטה ועטף בה את אפו הנוזל בניסיון לעצור את רוב הדימום כשהתקרב אל הקיר החשוף. "אדי צריך דעבור את כד הדרך דבגדל גריפידור!" הוא הכריז. למזלו , החדר הבין אותו, וכשהדלת נפתחה, הוא עמד במרחק כמה מטרים בלבד מהגברת השמנה, שהתחילה לזמזם בקול חזק מדי כשהעמידה פנים שהסתכלה לכיוון השני ולא ראתה אותו.

 

עד שירד אל המרפאה, הממחטה הייתה ספוגה בדם, והוא התחיל לקלל בשקט את חברו על שהכה אותו כה חזק. כל פניו החלו להתנפח, אפו היה שבור לחלוטין, והוא התחיל לפעום בפעימות עמוקות וכואבות שדקרו בכל ראשו. כשפתח את הדלת בדחיפה, הוא ראה את מדאם פומפרי רוכנת מעל למיטה התפוסה היחידה בקצה הרחוק.

 

היא הרימה את מבטה כשנכנס, עיניה מתרחבות. "מר לונגבוטום! אוי לי, מה בשם מרלין קרה לפנים שלך?"

 

"קדדת קפיצה שדא הדכה טוב. שיעורי בית." הוא ניסה לחייך חיוך מתנצל כשמשכה את ידיו מאפו וסקרה את הנזק, מצקצקת בלשונה.

 

"טוב, הוא לחלוטין שבור." היא הנידה בראשה ונאנחה. "שום דבר שלא תיקנתי לפני כן… זה לא שונה מפגיעה של מרביצן, באמת- לא שאתה רוצה לשמוע אותי מתחילה לדבר על איך שנותנים לילדים לשחק כזה ספורט מסוכן." היא החוותה אל המיטה לידה, והסתובבה אל המשרד שלה. "תחכה כאן רגע. תוכל לקחת את המיטה לידו כל עוד תבטיח לי לא להיקלע לשטויות של בתים."

 

הוא הנהן ברצינות. "אדי בבטיח!"

 

עם משיכה מרוצה באפה, הלכה מדאם פומפרי לחדר השני, והוא מיהר לאיפה שרנקורן שכב. הסלית'רין הצעיר נראה כאילו חטף בעצמו כמה מכות ממרביצן. כל פניו היו נפוחות ומלאות בצבעים, זרועו מגובסת, צלעותיו חבושות, ובקבוק הפלא-ושלד (13) היה מונח על השידה. נוויל הושיט את ידו וניער בעדינות את כתפו של הילד. "רדי, בה קרה?"

רנקורן הסתובב בעדינות, בכאב מובהק כשפניו החווירו מתחת לחבלות והוא אחז בצלעותיו החבושות. "הם שמו לב שאני ממשיך להיעדר." כשדיבר, פיו זב דם, ונוויל זיהה את הזוהר הלבן-מדי של שיניים שתוקנו כרגע. "חיפשו בתיק שלי. בטח פספסתי גרגר, כי הם מצאו עלון." הוא העווה את פניו. "החליטו ללמד אותי לקח על נאמנות בין הבתים. שיטות הלימוד שלהם כוללות הרבה מכות."

"אדי רואה את זה." נוויל אמר. "בי אדו היו?"

"קראב וגויל. כולנו ממש מתגעגעים למאלפוי. הוא שמר עליהם ברצועה, אבל עכשיו הם חושבים שהם מדריכים… וזאת בעיה, כי לחשוב זה לא הצד החזק שלהם." רנקורן השתנק כשהזיז בטעות את הזרוע השבורה, ואז חרק בשיניו, כעס מריר מבזיק בעיניו האפלות. "למה הם לא יכלו ללכת אתו? אסור לו להשאיר את חיות המחמד שלו בבית הספר."

נוויל צחק קצת, ואז שוב הרצין. "הקארואיב יודעיב?"

רנקורן הנהן. "סלגהורן לא עמד להגיד כלום. הוא לקח אותי לכאן… אני חושב שאכפת לו, אבל אני לא סומך עליו. הוא סתם איש חברה גבוהה בגלימת קוסם. אבל קראב וגויל סיפרו לקארואים, והם סיפרו לאבא שלי, ו…" הוא היסס, והאומץ שלו נסדק, הכאב והפחד דלפו מקצות עיניו וקולו. "הם באים בשבילי."

לפני שיכול היה להגיד עוד משהו, מדאם פומפרי נכנסה אל החדר, מחזיקה גביע שיקוי שהעלה אדים כחולים. הבנים נפרדו ברגע ששמעו את הדלת, והיא לא נראתה כאילו קרה משהו מוזר כשהושיטה את הגביע לנוויל ונופפה בשרביטה אל אפו. "אפיסקי !"

מיד, רוב הכאב נעלם, והיא החוותה אל הגביע. "זה יטפל בשאר הכאב, וגם בנפיחות בגרון ובסינוסים. הדם על הגלימות שלך, לצערי, הוא עניין אחר."

"כמה נוגע ללב. את חוששת בגלל כתמים על גלימות של בוגד-בדם (14) ידוע, אבל את תתני לבן של אוכל מוות לשכב כאן בייסורים כשאבא שלו בדרך? אבא ישמח לשמוע את זה, אני בטוח. אלוהים, אני צריך להודות להם על זה שהם מוציאים אותי מבית הספר… זה באמת מתחיל להידרדר כאן, לא?" עיניו של נוויל התרחבו כששתה את השיקוי, אבל מדאם פומפרי החווירה בכעס ופחד, והיא קדה קידה קטנה וכועסת.

"אז נביא לך עוד שיקויים נגד כאב, אדוני. לא ידעתי שעדיין כואב לך."

פניו התעוותו בהבעת סבל מופרזת. "ייסורים."

היא נעלמה בחזרה אל המשרד שלה, וברגע שהדלת נסגרה מאחוריה, רנקורן צחק ממש. "אני חושב שמאלפוי אימן את כל בית הספר. רק לחקות אותו עוד גורם לאנשים לקפוץ."

נוויל חייך בחזרה, ומישש בזהירות את אפו השלם-שוב. "חשבתי שזיהיתי את המבטא הנוראי הזה. מהר, אני אשלח הודעה לצ"ד, נחביא אותך בחדר ה…"

רנקורן הניד בראשו, פניו קודרים. "הם יהרגו את אבא שלי אם תעשה את זה, נוויל. רק רציתי לתת לך את זה." הוא הוציא את האוניה. "כדי שהם לא ימצאו אותה כשיחפשו עליי. אני מצטער שלא הצלחתי לעשות הרבה עבורכם".

הייתה נימה סופית נוראית בקולו שלא נשמעה נכון אצל ילד בן ארבע עשרה, ונוויל הנהן, קולו נחלש בהבנה עצובה. "אתה לא חוזר, נכון, רני?"

התגובה הייתה נדנוד ראש איטי ושתקן, כשהאוניה הועברה לחיקו של נוויל, אבל מבט הפחד והאובדן והבגידה בעיניו אמר הכול. הוא לא רק הוצא מבית הספר, עמדו להעניש אותו, או את אביו, וזה יהיה גרוע יותר מכל מה שהקארואים או סנייפ עשו בימים הגרועים ביותר שלהם. הוא רכן ולחץ בזהירות על כתפו של הילד הצעיר. "טוב, הצלחת לעשות קצת היסטוריה לפני שעזבת… אני חושב שזאת הפעם הראשונה שמישהו מגריפינדור מצטער שמישהו מסלית'רין הולך."

החיוך הדק ביותר הופיע על פיו הנפוח של רנקורן. "אל תהיה רגיש, לונגבוטום. נלחמתי על הזכות לשנוא אותך."

"ואתה חתיכת רפש מלוכלכת, ערמומית ושונאת מוגלגים. אבל יש לך אומץ," אמר נוויל. "תחזיק מעמד כמה שתוכל, בסדר?"

רנקורן הנהן, ונוויל לקח את המטבע המכושף, יצא מהמרפאה ועלה במדרגות עם מבט עצוב על פניו. בחדר הנחיצות, הוא ידע, שאר חברי צ"ד צוחקים מהמזמורים ומתכוננים לעוד הרפתקאות, והוא בכלל לא רצה למסור להם את החדשות. הם איבדו את הראשון שלהם.

OOO

"'...הם פשוט נופלים ומתים'. המרפא חושב על זה לרגע, ומציע שהיא תנסה סילנסיו בפעם הבאה שהדברים מגיעים לכך. טוב, הבנשי (15) חוזרת למחרת היום, והוא שואל איך היה. 'בכלל לא רע,' היא ענתה. 'הם לא עושים כל כך הרבה רעש כשהם נופלים מהמיטה.'"

נוויל בקושי עצר את עצמו, קבר את פניו בכרית עד ששוב היה בשליטה, ואז הרים את ראשו כשניגב את הדמעות בעיניו והסתובב אל שיימוס באפלת חדר השינה. "יש לי, יש לי…" הוא לחש בזהירות. "אז הקוסם ההוא נכנס למשרד הקסמים ומציע עשר אוניות לכל הילאי שישמור על הבית שלו כשהוא בעבודה בבוקר. 'אני חושב שלאשתי יש רומן עם החלבן,' הוא אומר. 'כל פעם שאני פותח את הדלת בשביל החלב, הקניזל (16) שלי משתגע.' אחד מההילאים מסכים לשמור, ולמחרת היום הקוסם שואל אותו מה קרה. 'יש לי חדשות טובות וחדשות רעות,' אומר ההילאי. 'אשתך נאמנה, אבל אתה לא רוצה לדעת מה החלבן עושה לקניזל שלך.'"

שיימוס נחר נחרת צחוק גדולה, ונוויל תפס את הכרית שלו, וזרק אותה אל הדמות המטושטשת שראה. "אידיוט! כבר אחרי עשר! אנחנו אמורים לישון!"

"מצטער!" הוא בכלל לא נשמע מצטער, אבל הצחקוקים האחרונים נבלעו מאחורי ידיו, ולבסוף הוא נשם נשימה עמוקה ומייצבת. "בכל מקרה, יש לי עוד אחת. היו שלוש מכשפות שהחליטו שהן רוצות לצאת ולקנות מטאטאים חדשים, מבין? אז הראשונה נכנסת לחנות, והמוכר מראה לה את…"

הבדיחה של שיימוס נקטעה בידי התנגשות פתאומית בחלון, ונוויל שמע את הכילות נמשכות כששניהם הזדקפו מיד. הוא חטף את השרביט שלו מהשולחן, וכיוון אותו אל הווילונות כשהלך והסיט אותם בזהירות. אור חצי-הירח דרך השלג בחוץ הטיל צללים מטורפים על רצפת האבן, והוא בקושי העז לנשום, לא יכול לראות אם אחד מהצללים שייך ליותר מסתם פתיתי שלג.

נשמע צליל של קפיצים חורקים, ואז רגליים יחפות מכות ברצפה, ואז שיימוס צעק "זה ינשוף!"

נוויל מצמץ, החליק מהמיטה ומיהר להצטרף לחברו בחלון. "בשעה כזאת?"

אבל זה אכן היה ינשוף. ינשוף צהבהב וגדול שכב על אדן החלון, וחבילה כבדה קשורה לרגל אחת כשהוא שכב ללא תנועה על הזכוכית בשלג. הפחד והבלבול של נוויל נעלמו, והוא הסתכל על שיימוס בלחץ. "הוא פצוע! הוא עומד לקפוא שם!" בלי היסוס של רגע, הוא טפח בשרביטו על הצירים של החלון, ובקושי הרגיש את הכפור שנכנס אל החדר החמים כשפתח את החלון ואסף את הינשוף בזהירות אל זרועותיו.

הוא בקושי זז כשסחב אותו אל המיטה, והניח אותו בזהירות על המצעים הרכים כששיימוס סגר את החלון מאחוריו. הינשוף נראה כאילו גסס. הוא היה קפוא, מקורו ורגליו כחולים, נוצותיו מעוטרות בקרח, ומישהו ניסה למנוע ממנו להגיע ליעדו, כי כל זנבו הפך להיות גוש נוצות קרוע, והוא רעד מתשישות, קור וכאב כשליטף אותו. "מסכן שכמוך," נוויל מלמל. "לא היית צריך לעוף ככה, לא במזג האוויר הזה."

"נוויל, תראה." שיימוס היה מאחוריו, והצביע אל רגלה של הציפור אליה עדיין הייתה קשורה החבילה. "הוא מסומן." ואכן, סרט שחור ונוצץ היה כרוך באופן קסום מסביב לרגלה של הציפור, ועליו חקוק הסימן המוכר להחריד של הגולגולת והנחש. הגבות מעל העיניים הכחולות התכווצו בדאגה. "למה שאוכל מוות ישלח ינשוף למגדל גריפינדור?"

"אנחנו לא יודעים שזה אוכל מוות," מחה נוויל. "אולי מישהו פשוט השתמש בו כדי לעבור את האבטחה כי לא בודקים אותם?"

"כן, כמובן, כי ינשופים מסומנים כל כך קלים להשגה." קולו של שיימוס היה מלא בציניות כשהשתמש בשרביטו כדי לפרום את החוטים שקשרו את החבילה לציפור. כשמשך אותה, חתיכת קלף קטנה שגולגלה היטב מתחת לחוטים נפלה על המיטה. הוא הרים אותה, ופניו האדומים החווירו מתחת לנמשים. "אוי, לא…"

הוא העביר את גליל-הקלף לנוויל, שהתכופף וחיפש במזוודה שלו שיקוי שיקומון שידע ששמר משיעורים בתורת-הצמחים מתחילת השנה. נוויל ניסה לנפנף אותו, אבל שיימוס רכן והחזיק את הקלף מול פניו, והוא נעצר כשעיניו ראו את כתב היד החד, העבה והמוכתם בדיו, עם סימני אצבעות אדומים בקצוות שיכלו רק להיות דם. כשהוא הסתובב, הוא לקח את הקלף והחזיק אותו מול אור הירח.

כתב היד היה שרבוט גס, כל כך מוכתם בדיו עד שהיה חייב להתאמץ כדי לפרש חלק מהמילים, שטושטשו בידי הכתמים בקצוות, אבל כשפענח את ההודעה החפוזה והנואשת, ידיו התחילו לרעוד, והוא הרגיש את פניו מחווירות.

 

פגו בי אבא עצר אותם יתפסו אותי אני יודע זה אולי תוכל להשתמש בהם תעשה שישלם יחי ה"פ

ט ר

נב תשחרר את מרקורי הם יהרגו אותו גם (17)

 

הוא הרים את מבטו, מרגיש מסוחרר וחולה, וראה ששיימוס החזיק את החבילה בידיו, הנייר החום נקרע כשהוא בהה פנימה בתדהמה. "נוויל…" הוא התכופף, החזיק את החבילה והניד בראשו לאט. "אלו מה שאני חושב שהם?"

 

בזהירות, הושיט נוויל את ידו אל החבילה והוציא בגד שחור יקר ומקופל. כשהוא פרש אותו, משהו קרקש מבפנים, משהו שזהר באור כסוף בהיר ונוראי באור הירח על הרצפה. "גלימות של אוכל מוות," לחש נוויל, נדהם. "ו… אחת מהמסכות שלהם. הן… הן אמתיות. בחיי, הן עבות." הוא מישש את האות האפל שהיה כמעט בלתי נראה על השרוול השמאלי, חוט דק על בד שחור; פרט שלא שם לב אליו לפני כן. "אתה חושב שהן היו של אבא שלו?"

 

"טוב, אתה לא יכול לקנות אותן אצל מדאם מלקין!" ענה שיימוס.

 

הינשוף על המיטה צייץ בחולשה, ונוויל ניער את עצמו, זרק את הגלימות והמסכה אל המזוודה שלו וקבר אותן עמוק כשהוציא את הבקבוקון הקטן ומיהר אל הציפור הפצועה. הוא היטה בזהירות את הראש בידו, והרים את הבקבוקון אל המקור. "הנה לך… אז אתה מרקורי, מה? טוב, מרקורי, בוא נחמם אותך קצת, ואז נראה מה נוכל לעשות בנוגע לזנב שלך ולדבר הנוראי הזה על הרגל שלך, בסדר?"

 

"מה נעשה בינשוף, נוויל?" שאל שיימוס. "זה לא יהיה קל להסביר מאיפה השגנו אותו, במיוחד אם הם מחפשים אותו, והסרטים האלה לא יורדים סתם. אני לא חושב שהמסכן ידע את זה."

 

"ניקח אותו לחדר הנחיצות, ונטפל בו עד שהוא יתאושש," הכריז נוויל בהחלטיות. "ואם לא נוכל להוריד את הסרט מהרגל שלו, נשנה לו קצת את הצורה, ורני נתן לנו ינשוף שלא יחפשו עליו בנוסף לגלימות ולמסכה."

 

"ומה, לעזאזל, נעשה באלו?"

 

"לא ממש החלטתי." הינשוף לגם כמה לגימות מהשיקוי, ואדים החלו לעלות מהנוצות בהן אוזניו היו כשהקרח על כנפיו נמס והצבע שלו הפך לפחות קפוא. "אבל הוא שלח אותן לנו כבקשה אחרונה, ואני לא מתכוון לקחת את זה בקלות."

 

העיניים הכחולות התרחבו. "אז אתה באמת חושב שהרגו אותו?"

 

"הוא לא היה ילד שנלחץ מסתם רעש." נוויל היה נחוש, ולמרות שעיניו לא דמעו, ליבו כאב בשביל הסלית'רין הצעיר. עם כמה ששנא את כל מה שהילד האמין בו, הוא היה אמיץ ונאמן לעצמו, אפילו שעשה מה שנחשב לבגידה, ושילם את המחיר ברצון ובאומץ ומוקדם מדי. "אני אעשה מה שביקש. אני אמצא דרך לגרום לכולם לשלם."

 

OOO

קסנופיליוס לאבגוד התעלה על עצמו, והוציא מהדורה מיוחדת של דף אחד של הפקפקן בתוך עשרים וארבע שעות, ובתוך עוד כמה שעות, הגרגרים המכושפים היו מוכנים. נוויל חילק אותם לכל אחד מחברי צ"ד בתורו, פניו רציניות. "תוודאו שנפטרתם מכל אחד מהם לפני שהם יפעלו, אבל אל תהיו פזיזים עם זה. אתם לא יכולים להיתפס. לא משנה מה חשבתם על רנקורן כבן אדם, או כתלמיד סלית'רין, הוא היה אחד מאינו, ולא נתעלם מזה.

 

"הוא הראשון שצ"ד איבד, אבל לא הראשון ששילם בחייו. סוזן, דודה שלך. חנה, אימא שלך. מייק, אבא שלך. קורמק מקלאגן, סדריק דיגורי, לין פוסט (18)- שלא לדבר על חצי ממחלקת ההילאים עכשיו- ואנחנו אפילו לא יודעים כמה מאלה שבורחים ומתחבאים. זאת המכה הראשונה, ורק המכה הראשונה. הסגנים ואני יודעים שהוא נתן לנו יותר מסתם ינשוף. אנחנו עדיין חושבים על איך להשתמש במתנה השנייה, אבל הדבר הכי גדול שהוא נתן לנו היו חייו. בואו נוודא שאנשים ידעו את זה."

 

הגרגרים חולקו, ונוויל אגרף את ידו והרים את שרביטו כדי לסמן להתחלת המשימה. הניצוצות שנורו אל האוויר לא היו כסופים הפעם, אלא תערובת של הכסף והירוק הבוהק של סלית'רין, והיום, צעקת הקרב הייתה שונה.

 

"עבור הנופלים!"

 

עד ארוחת הערב, הם היו בכל מקום. גלילי קלף מכושפים שנושאים את סמל הפקפקן, ומתחתיו, תמונה של רנקורן שקמיליה הביאה להם. היא הציגה אותו בחדר המועדון של סלית'רין, לבוש בפיג'מה ירוקה עם נחש כסוף על הכיס כשהיה שרוע הפוך על כיסא, משחק טאקי מתפוצץ עם כמה ילדים אחרים שגבם היה למצלמה, ואז צחק כל כך כשהקלפים התפוצצו עד שנפל עם ראשו אל שאריות המשחק.

 

זאת הייתה התמונה היחידה שקמיליה מצאה- רוב אלבום התמונות של פנסי היה של המחזור שלה, בעיקר של דראקו, שעליו הייתה דלוקה כהוגן- והם דאגו האם זה מספיק טוב כדי להיות מחווה לחייל שנפל. נוויל חשב שזה מושלם. הוא לא אמור היה להיות חייל, אף אחד מהם לא אמור היה להיות, והתמונה הראתה אותו כילד, שגאה בבית שלו, אבל בתמונה שיכלה לקרות בכל מועדון בבית הספר.

 

מתחת לתמונה, הכותרת זהרה בשחור, ומתחתיה, כתבה שנכתבה בידי כמה מתלמידי רייבנקלו ומלקולם ברדוק, שפעל בפעם האחרונה לפני שהתוודה בדמעות בפני נוויל שהוא עוזב את צ"ד, מפוחד מדי עבור ביטחונו ומשפחתו. נוויל ציפה לכך, אבל גילה שעם כמה שהיה מוזר שסלית'רינים היו בצ"ד, זה היה אפילו יותר מוזר כשהדגלים הירוקים נעלמו מקירות חדר הנחיצות, והשאירו אדום, צהוב וכחול לבדם.

 

העלונים נאסרו, כמובן, אבל נוויל לא היה צריך לראות אותם שוב כדי לדעת מה הם אמרו כשפילץ' גרף אותם בכעס אל האחים של האולם הגדול מתחת לספסלים ולשולחנות, והיה צריך לשרוף אותם ביד אחד אחד.

 

אף אחד לא בטוח! אתם-יודעים-מי רוצח את תומכיו!

 

ביום שלישי, ערב ה-9 בדצמבר, נרצחו בביתם טרנס קווינסי רנקורן, בן ארבע עשרה, מבית סלית'רין, ואביו, אוכל המוות הידוע וחבר לשעבר במחלקה לאכיפת חוקי הקס,ם אלברט רנקורן, בידי חסידיו של אתם-יודעים-מי.

 

טרנס, שהיה ידוע בקרב חבריו הרבים כרני, נבחר לתפקיד השומר בנבחרת הקווידיץ' של סלית'רין לפני פירוקה בתחילת השנה, והיה ידוע ביכולתו האתלטית. "לחלוטין האמנתי שיהפוך למקצוען," אמר פרופסור הוראס סלגהורן, "הייתה נחישות בכל מה שעשה. מצוין בשיקויים, תמיד ממלא אחר כל ההוראות."

 

אולם מילוי ההוראות לא עזר מול כעסו המטורף והפרנואידי של אתם-יודעים-מי. רני היה קוסם טהור דם במשך שלושה עשר דורות מתועדים, משושלת סלית'רינים, ומסורת משפחתית של שבעה דורות בתור שירות כאוכפי חוק שעברה מאב לבן. אלברט קיבל ציון לשבח פעמיים על שירותו עבור משרד הקסמים, ובלט במיוחד כשלכד את הזייפן הידוע מורטימר לוגפטר לפני שש שנים, ולא נתפס בקלקלתו, דבר שבנו רצה לחקות. משפחת רנקורן גם תמכה בעליונות טוהר-הדם, ואלברט הצטרף לאוכלי המוות בתוך כמה חודשים מחזרתו של אתם-יודעים-מי, ועשה לעצמו שם גם בידי דיווח על בני-מוגלגים שניסו להגן על עצמם בעזרת זיוף מסמכים משפחתיים.

 

כל הנאמנות הזאת הייתה אמורה להגן על האב ועל בנו, אבל אתם-יודעים-מי לא מתנהג בהיגיון. הטענות הפומביות של המשרד ושל אתם-יודעים-מי טוענות בבירור שכל מי שישתף פעולה עם ניסיונותיו לדכא ולתקוף ילידי-מוגלגים ועם שלטונו האלים על עולם הקוסמים יזכה לביטחון ולהגנה, אך הוא הוכיח עם רציחתם הנוראית של הרנקורנים שזהו עוד שקר!

 

אם הנביא היומי יעז להדפיס משהו על הרצח הכפול הזה, הם בבירור ינסו להציג זאת כתאונה, או כהוצאה להורג של בוגדים, אבל לציבור מגיע לדעת את האמת! כאן בפקפקן, מעולם לא פחדנו לומר את הלא פופולרי, ועכשיו נביא לכם את הסיבה האמתית והבלעדית לכך שאתם-יודעים-מי ציווה על הוצאתם להורג.

 

ב-2 בספטמבר, הארי פוטר- הידוע במשרד הקסמים כגורם בעייתי מספר אחת, אולם לאלפי נאמנים כנבחר או כילד שנשאר בחיים- פרץ אל משרד הקסמים ושחרר עשרות ילידי-מוגלגים שחיכו ל'משפטים' הנלוזים של הוועדה לרישום בני-המוגלגים, כפי שדווח במהדורה מיוחדת של הפקפקן. השתמשו בשיקוי פולימיצי בחדירה האמיצה הזאת, ואלברט רנקורן נתן לפוטר בחוסר רצון את ההסוואה, ונשלח אל הקדוש מנגו בידי שוקולדימום שנזרק אל הקפה שלו בידי שוליה של פוטר שכבר הוסוותה כעובדת המשרד. רק על כך שדיבר עם עמיתה לעבודה, עונה אלברט רנקורן בידי חבריו אוכלי-המוות.

 

פעולה זאת גרמה לרני הצעיר לראות את טבעו האמתי של אתם-יודעים-מי, והוא השתתף בניסיונות בבית הספר הוגוורטס לפקוח את עיניהם של עולם הקוסמים. מעולם לא נטש את אמונותיו על עליונות טוהר-הדם, או בגד בחבריו לבית, או בחסידיו של אתם-יודעים-מי. הוא רק ניצל את מה שהייתה אמורה להיות זכותו בכל חברה חופשית להביע דעה על מנהיגיו. הוא לא נתפס בפעולות אלו. העתק של אחד מהעלונים הדומים לזה שאתם מחזיקים בידכם פשוט נמצא באמתחתו במהלך חיפוש לא חוקי, ורק על כך, בלי הסבר או משפט, הוא חטף מכות, הוצא מבית הספר באותו יום, ולמחרת היום, הוא ואביו נרצחו בדם קר.

 

לא משנה מהי עמדתכם בנוגע לזכויות המוגלגים או עליונות טוהר הדם, זהו לקח ואזהרה! אם אתם-יודעים-מי מסוגל לחסל שושלת שלמה של משפחה בעלת דם טהור שהוא אומר שיקר לו כל כך, בגלל ראיות פעוטות כל כך, האם מישהו יכול להיות בטוח? מקורות מהימנים אומרים לנו שמשפחת מאלפוי, שהיו מהבולטים והמוערכים ביותר במעגל הפנימי של אתם-יודעים-מי, חיים כאסירים בביתם, אחוזת מאלפוי, תחת עינויים ואיומי מוות לפי כל גחמותיו של אתם-יודעים-מי, ופיטר פטיגרו, הבוגד שהסגיר את הפוטרים לפני שש עשרה שנים ועזר לחזרתו של אתם-יודעים-מי לצורה גשמית בכך שחתך את ידו בנאמנות, עכשיו משומש כמעט יותר מגמדון-בית.

 

האם אלו הפרסים הנהדרים שהוא מבטיח לנאמניו? האם בגלל זה אנו אמורים להסגיר את חברינו, לבגוד במשפחותינו, ולבגוד אחד בשני? האם רצח, עינוי, עבדות ומאסר הם מה שאמורים להיות היתרונות בשלטונו? מכשפות וקוסמים, שקלו את עמדתכם בתבונה, וזכרו את משפחת רנקורן ואת כל שאר הקורבנות של משטר הדמים של אתם-יודעים-מי בכך שתצטרפו לפקפקן בתמיכה בהארי פוטר בכל הזדמנות!

 

יחי הארי פוטר!

 

בשולחן הסגל, פניו הדקים של סנייפ הראו את כל הזעם שנוויל ציפה לו לאחר פעולות כאלו, אבל לאט לאט, הוא הבין שהעיניים השחורות לא התמקדו בשולחן של גריפינדור כמו תמיד. במקום, הן הסתכלו על השולחן של רייבנקלו כשרכן אל הקארואים ולחש משהו אליהם, והחווה בידו אל עותק של העלונים שהיה על השולחן לפניהם. לאט לאט, זוג חיוכים נוראיים התפשטו בשני הפרצופים הבצקיים, והשתקפו בחיוך המסופק של סנייפ, ונוויל הרגיש את הדם שלו קופא כשראה על מי הסתכלו שלושת זוגות העיניים.

 

לונה.

(1) זה אמנם מצחיק, אבל מקלחות מעולם לא קרו בהוגוורטס. כלומר, יש- אבל אף פעם לא הוזכר שהארי הולך לשם או משהו (ולפעמים תיאור הימים שלו היה מלא, אז נוצר רושם שהוא לא מתקלח). נאמר שפשוט כלום לא קרה שם. הפעם היחידה שראו מקלחת הייתה בספר הרביעי, כשהארי הלך למקלחות של המדריכים.

(2) חשוב לדעת- בסיפור הזה נוויל יהיה בכל המועדונים של כל הבתים. זה חשוב כי זה לא נהוג. הוא גם יהיה במועדון של הפלפאף, למרות שלפי רולינג, זה המועדון היחיד שמעולם לא ביקר בו תלמיד שלא מהבית שלו (במילים אחרות, הארי מעולם לא נכנס לשם, כי הוא נכנס לחדר של סלית'רין בספר השני ולחדר של רייבנקלו בספר השביעי).

(3) מארק טווין, במקור: "השמועות על מותי היו מוגזמות".

(4) חשוב לדעת שזה סוטה מהסיפור האמיתי: מקגונגל נולדה ב-1935, כלומר שכשהיא התחילה ללמוד בהוגוורטס מלחמת העולם השנייה נגמרה. היא סיימה ללמוד ב-1953. ב-1954, היא התחילה לעבוד במחלקת אכיפת חוקי הקסם. היא התאהבה במוגל, אבל אחרי שהסכימה להצעת הנישואין שלו היא נפרדה ממנו בלי יכולת לספר לו למה (הוא לא יכול היה לדעת שהיא מכשפה). הסיבה לכך הייתה פשוטה: אימא שלה התחתנה עם מוגל, וגם ויתרה על הקסמים כדי שתוכל לחיות אתו בשקט. דבר זה השתנה אחרי שמקגונגל נולדה והתחילה להפגין שליטה בקסם באופן בלתי רצוני. לאחר מכן היא התחילה ללמד (ב-1956, כי היא טענה שהיא תלמד שלושים ותשע שנים בספר החמישי).

(5) הקרב על בריטניה- הקרב בין חיל האוויר הבריטי לחיל האוויר הגרמני.

(6) משהו שסוטה קצת מהסיפור האמיתי- בהוגוורטס אין צבעים בתלבושות. בסרטים כן, אבל לא בספרים. לכן כשהארי ורון ניסו לאתר את חדר המועדון של סלית'רין בספר השני הם לא ידעו את מי לשאול- כי אין סימנים מזהים.

(7) רשימה של ההגבלות ("תיקונים לחוק החינוך")- פירוק כל מועדון שלא קיבל אישור, מיסוד עמדה של אחראי משמעת (במקור לאמברידג' הייתה האחריות לכך), איסור על המורים לדבר על משהו שלא שייך לנושא הלימוד שלהם, איסור על הפקפקן, אישור לעונשים פיזיים.

(8) קינגסלי אמר את השם של וולדמורט ואוכלי המוות איתרו אותו. הוא ניצח אותם וירד למחתרת.

(9) הקוסמים מצ'סטרפילד- באנגלית Chesterfield Charmers, המכשפים מצ'סטרפילד (עיירה ביורקשייר). מקורי. תרגמתי כדי לשמור על המצלול.

(10) כפי שהתברר בספר השביעי.

(11) או שהוא שלח את ההעתק שלה לכספת של בלטריקס בגרינגוטס, ואת האמתית החביא מאחורי הדיוקן של דמבלדור.

(12) מזמור חג מולד בשם "ערמונים נצלים על האש" ("Chestnut Roasting On An Open Fire"). ניסיתי לתרגם כמה שאפשר, אבל אני לא מתכוון לנסות לשים שיר חנוכה על המילים...

(13) הפלא ושלד- שיקוי שמצמיח מחדש את העצמות שלך (בכאב רב).

(14) בוגד בדם- משפחה טהורת דם שתומכת בזכויות המוגלגים. הוויזלים ידועים בכך.

(15) בנשי- יצור אירי שהיללה שלו הורגת. הדבר שהכי מפחיד את שיימוס.

(16) קניזל- חתול אינטליגנט.

(17) המכתב נכתב בחופזה ולכן חסרים בו אותיות וסימני פיסוק.

(18) לין פוסט- אין לי מושג בכלל מי זאת. לפי מה שהבנתי, תלמידת הפלפאף שהוא המציא והייתה בנבחרת הקווידיץ'.