חוזרים לסיפור המדהים על הנערים שמתבגרים מהר מדי. הפעם נראה קישור חזק מאוד לשואה, ונתחיל את חופשת חג המולד. סנייפ ינסה לשבור את התמיכה של הפקפקן בצ"ד. ונתכונן לקראת החתונה של ארני וחנה, שתהיה בפרק הבא, בפרק חמוד מאוד.
נוויל נשען בחוזקה על קיר האבן הקר, ועצר את נשימתו כשהקשיב כדי
לשמוע צליל צעדים, אוושת גלימה, הכול חוץ מליבו הדוהר. כל עצביו היו מרוטים, והוא
לא העז לעזוב את שרביטו מספיק זמן כדי לנגב את הזיעה מכפות ידיו. הם היו שם,
איפשהו, צדים אותו, והסחת דעת של רגע הייתה כל מה שיזדקקו לו. הוא הרשה לעצמו
נשימה עמוקה ומייצבת, ואז עבר בשקט את הפינה, שרביטו שלוף.
הוא ראה דמות שוכבת ללא ניע על הרצפה לפניו. רעמת השיער השחור, העבה
והמבריק אמרה לו שזאת הייתה אחת מהתאומות פאטיל, אבל הוא לא בזבז זמן כדי לבדוק
האם שולי הגלימה שלה אדומים או כחולים. יהיה זמן למנות את האבדות אחר כך. עכשיו
זאת הייתה רק חתיכת העץ הדקה בידו וכמות לא ידועה של אוכלי מוות שחיכו לו שם
איפשהו. הוא כבר הפיל שניים, סילוני האור הירוק שלו נלחמים מול שלהם כמה שיכלו.
הבזק תנועה לכד את מבטו, והוא הסתובב והתכופף כדי לצמצם את טווח הירי
כשייצב את השרביט בשתי ידיו. זה היה מייקל, פניו הנאים זוהרים בזיעה שניגרה מעל
הגוון האפור, עיניו רדופות. התלמיד מרייבנקלו השתנק כשהושיט את שרביטו בהיכון, ואז
נשף אוויר כשזיהה את נוויל. "בחיי- נוויל, יכולתי ל-"
"לא יכולת כלום," לחש נוייל בלחישה
נרגזת. "תשמור על השרביט שלך מורם, קורנר! יכולתי להרוג אותך כבר שלוש פעמים
לפני שכיוונת אותו!" עיניו הסתכלו על המסדרון. "איפה טרי?"
"הם תפסו אותו." הוא ניגב יד רועדת
אחת על מצחו. "זה יותר מדי. אנחנו לא יכולים לנצח… הם פשוט באו משום מקום,
והם מוכנים להרוג! אי אפשר לחסום אותם!"
"אז תתכופף, או שתתפוס אותם קודם, או שתגרום להם להמשיך להילחם
עד שתפגע. זה קרב, לא משחק. קרב זה תמיד יותר מדי, הייתי כבר בשניים. פשוט תפסיק
לחשוב ותרים את השרביט שלך!" הוא היה במקום אחד יותר מדי זמן, חושיו התחילו
לצעוק באזהרה, והוא לא הסתכל לאחור כשהמשיך במסדרון, והשאיר את מייקל מאחור
במסדרון האפל עם עצתו והפחד שלו.
נשמע צליל תזוזה מכיתת הלחשים לפניו, אבל לפני שיכול היה להגיע לדלת,
הרשרושים והפסיעות החלשות הפכו לרחשים, פיצוצים וצרחות של דו-קרב. היו שם לפחות
שני אוכלי מוות, קולם עמום מאחורי המסכות, אבל המבטא הסקוטי של ארני היה ברור,
וקולה של המכשפה גרם ללבו לקפוא. זאת הייתה חנה, קולה דק, מתוח, עם כאב ברור
כשירתה כישוף אחרי כישוף בייאוש גובר והולך.
בלי עוד מחשבה, רץ נוויל במורד המסדרון ופתח את הדלת לכיתה. חנה
הייתה על הרצפה, רגליה חסרות תועלת מתחתיה בקשר של קללת רגלי הג'לי (1) כשהיא
נלחמה כדי לשמור על כישוף המגן שלה מול אוכל המוות שהתנשא מעליה, וירה קללות
וכישופים על המחסום הכסוף. מעבר לחדר, כרע ארני מאחורי השולחן של פליטיק. הוא נלחם
מול שניים בבת אחת, צד אחד של פניו מעוות בכוויה אפלה ומכוערת.
נוויל לא היסס. אור ירוק נורה אל אוכל המוות שתקף את חנה, ולפני
שהדמות העטויה בשחורים פגעה ברצפה, הוא היה לצידה, אוסף אותה בזרועותיו כדי לסלק
אותה משם, להביא אותה למקום בטוח כדי לגלות מה גרם לכאב בקולה. אחד מאוכלי המוות
שנלחם מול ארני הסתובב, והוא הבין לאימתו ששרביטו היה לכוד ביד שעכשיו החזיקה את
ברכיה של חנה. היא הסתובבה בזרועותיו, הרימה את שרביטה, אבל היה מאוחר מדי.
העולם הבזיק בירוק, הכול הסתובב לחלקית שנייה, ואז הוא לא ראה כלום.
OOO
"זה היה אסון מוחלט!" נוויל הוריד
את גלימותיו המוכתמות בזיעה וזרק אותן אל הרצפה בגועל. ג'יני, עדיין בגלימות אוכל
המוות שלה, נתנה לו כוס מים בחיוך עגום ושתקן, אבל הוא דחה אותה, והוריד את החולצה
והעניבה וזרק אותi על הגלימות. כשהוא היה עכשיו בגופיה, הוא
כרע על ברכיו, מניח את מרפקיו על ברכיו ומעביר את אצבעותיו בשיערו כשהסתכל אל
חייליו המותשים.
חדר הנחיצות כבר לא נראה כמו המסדרונות והכיתות של בית הספר בחוץ.
במקום זאת, הוא הפך להכלאה מוזרה בין אולם התעמלות ומקום מפגש. הרצפה הייתה עץ
זהוב חלק, הקירות היו מכוסים במראות, מלבד זה שנוויל עמד מולו, שעליו היה לוח שחור
גדול במקום אחת המראות. פופים גדולים שעליהם ישבו רוב חברי צ"ד עכשיו היו
מפוזרים בכל מקום, והיה שולחן מתחת ללוח עם מים, תה, וכמה חטיפים שדובי הביא להם
ברוב טובו.
חצי מחברי צ"ד לבשו גלימות שחורות שהחדר העתיק עבורם מאלו
שרנקורן נתן להם, והחצי השני עדיין היה בתלבושות בית הספר, אבל כולם נראו נורא, נוטפים
זיעה ומלאים בחבלות, כוויות והשפעות של כישופים מגוונים. הכעס הראשוני נעלם עכשיו,
ונוויל נאנח. "פשוט… תבטלו את הקללות, תרפאו את עצמכם אם נפגעתם, ואלוהים
אדירים, תתפשטו, תשתו קצת מים, תאכלו משהו, נו. זה לא יעזור לצרוח עליכם אם אתם
עדיין עייפים מכדי להקשיב."
היו כמה אנחות, מלמולי תודה, ואפילו כמה צחוקים כשהרצפה התמלאה
בערימות בד שחור וגלימות ועניבות שירדו מכל מקום. כמעט כל הבנים היו בגופיה, אפילו
ללא חולצה, והבנות פשוט הפשילו שרוולים ושחררו כפתורים בצווארון נמוך כל כך עד
שדניס קריווי לא היה הילד היחיד שבטעות החמיר את המצב כשניסה לרפא כוויה פשוטה
משרביט.
נוויל ניצל את ההזדמנות כדי למצוא את חנה, שטיפלה בשפה המדממת של
אורלה קווירק (2), תלמידת שנה-רביעית מרייבנקלו. היא הסתכלה עליו בכעס כשראתה אותו
מתקרב, והוא חייך את מה שקיווה שיהיה חיוך מתנצל. "תראי, חנה," הוא
התחיל, "לא התכוונתי ש…"
"אנחנו עומדים להיות חיילים עכשיו, לא
חברים לשכבה. לא אכפת לי מי זה, אני לא רוצה לראות מישהו עושה משהו טיפשי בגלל שהם
מרגישים שהם צריכים לשחק את הגיבור, וזה כפול עבורנו הגריפינדורים." היא
הייתה טובה, ונוויל קצת הופתע לשמוע את המילים שלו חוזרות אליו בחיקוי מדויק, עד
למבטא היורקשיירי המוטעם (3). הוא פרש את ידיו בהבנה חסרת אונים.
"כן, אני יודע. אבל היית פצועה, ולא יכולתי פשוט לתת לך -"
"נפגעתי במרפק שלי כשנפלתי מקללת רגלי-הג'לי, לידיעתך, נוויל.
זה כאב כמו שיניים של דרקון, בטח, אבל הייתי בסדר. זאת לא הנקודה. לא אכפת לי שרצת
להציל אותי, בעצם, אני מודה לך. אבל היית צריך לעצור בנקודה שבה הורדת את מי שתקף
אותי. לחסום את יד השרביט שלך עם מעשי הגבורה שלך… מה חשבת לעצמך?" ניצוצות
אדומים נורו משרביטה של חנה בכעס כשהסתכלה עליו, ואורלה התכופפה, עושה כמיטב
יכולתה כדי להעמיד פנים שלא שמה לב לכלום.
"בסדר!" נוויל הופתע לגלות שהוא צעק בחזרה אליה. "אז
לא חשבתי! אני מצטער. חשבתי שנפצעת, ולא חשבתי יותר מזה, זה מה שאת רוצה
שאגיד?"
"לא, זה לא!" חנה הזדקפה והסתכלה עליו עכשיו, ואורלה רצה
במהירות כדי להצטרף לשאר תלמידי רייבנקלו, והשאירה את שני המפקדים להתווכח.
"זה מה שמפחיד אותי בנוגע אליך, נוויל! לא נבואה, לא זה שאתה מפקד על
צ"ד, זה שאתה תמיד שם את עצמך בסוף. זה לא רק שטעית בשבילי. אני יכולה לסלוח
לך על זה. האהבה הורסת ראשים של אנשים כמו שהיא הורסת את הלב, אבל היית עושה את זה
לפריץ בגמן באותה המהירות, לעזאזל!"
"ומה אם כן?" שילב נוויל את
זרועותיו בכעס על החזה.
"אתה לא רואה?" קולה נהיה צווחני
מרוב כעס וזעם. "תאבד את בגמן, תאבד אותי, תאבד את אנתוני, את ויין… תאבד כל
אחד מאתנו, בעצם, ואיבדנו מספרים. רק מספרים! אם נאבד אותך, איבדנו יותר מעוד
שרביט, איבדנו את המפקד שלנו! אתה חשוב, נוויל לונגבוטום, ולא רק לי, אתה חשוב
לכולם, ואם אתה רוצה להיות המפקד, כדאי שתתחיל לחשוב כאילו אתה מבין את זה!"
"ג'יני, ארני, לונה-"
"הם שלושה! זה שלושה אנשים שיצטרכו להסכים כדי לעשות משהו! אתה
לא יכול לקלוט את זה דרך הראש העבה שלך?" היא הנידה את ראשה בכעס, הקוקיות
שלה מתנופפות, ואז הסתכלה עליו, זרועותיה שלובות כמו שלו. "אם תעשה את זה
שוב, נוויל, זה נגמר בינינו. אני אוהבת אותך, אלוהים יודע, אבל אני לא עומדת לקחת
חלק במסע ההרס העצמי הטיפשי הזה שלך. אם באמת אכפת לך מצ"ד, אם באמת אכפת לך
ממני, תתחיל לשמור על עצמך כמו שאתה שומר על השאר."
"אני כן!" הוא מחה, "אני שומר
על עצמי כמה שאפשר!"
עיניה הפכו למרירות, וקולה ירד, רועד קצת כשהסתכלה על כתפיו
המצולקות. "אם היית, נוויל, הגב שלך היה בחתיכה אחת."
"אז זה העניין? המלקות?" קימט נוויל את מצחו, מבולבל
פתאום. "זה לא קשור בכלל לאימונים הלילה!"
"אויש, לא חשוב!" היא דרכה על הרגל
בכעס, ואז פניה היו פתאום במרחק קטן משלו, סנטרה מורם בעקשנות. "אז אל תשמור
על עצמך. אבל אם אכפת לך מאתנו, כדאי מאוד שתישאר חי בשבילנו, כי זה יהיה הרבה
יותר שימושי מלמות עבורנו!" היא הסתובבה והלכה משם, והוא נשאר עומד שם, כועס
ומבולבל וגם נבוך כשהבין כמה החדר נהיה שקט, כמה אנשים הסתכלו עליו. בעצם, כולם.
הייתה שתיקה ארוכה ומוזרה, ואז קמיליה פרקינסון דיברה. "היא
צודקת, אתה יודע, ואני אפילו לא מחבבת אותך."
"אני גם לא עומד להתחיל לנשק אותך, חברי הטוב, למרות שאני די
מעריך אותך, ואני הייתי שם על הקיר אתך, בסופו של דבר," משך ארני בכתפיו,
והחווה לעבר הצלקות שלו. "אבל סגן שלך או לא, אני חושב שצ"ד יתגעגע אליך
יותר מאשר אליי." הוא הסתכל מסביבו. "ספירת ידיים, מי חושב שלונגבוטום
צריך להתחיל לשמור על האחוריים שהוא לא מעריך קצת יותר מקרוב כדי שכולנו נוכל
לישון טוב יותר בלילה?"
ידיים הורמו בכל רחבי החדר, ונוויל היה המום מהתמיכה המאוחדת. הוא לא
ידע מה להגיד, והידיים נשארו באוויר עד שנטלי מקדונלד (4), תלמידת שנה רביעית
בגריפינדור, חייכה חיוך קטן וממזרי. "טוב, אם זה לטובת צ"ד, אני מתנדבת
לשמור באופן אישי על האחוריים של נוויל. הם נהיו נחמדים."
שאגת צחוק נשמעה ברחבי החדר, ונוויל הרגיש את פניו מאדימים כשנופף
בידיו כדי להשתיק את החדר. "תודה לך, העלמה מקדונלד," הוא הסתכל עליה
במבט נוזף, רק כדי שהיא תקרוץ לו ללא בושה. "אבל זה לא יהיה נחוץ." הוא
סרק את החדר שוב, והיה מסופק שכולם נרגעו. "אני מנחש שכולכם שמעתם שאני לא
חסין מהעובדה שעשינו טעויות. הרבה. אבל קודם כל, אני רוצה להדגיש המון דברים
שאנשים גם עשו טוב."
"רומילדה, הכוונון שלך השתפר. דניס, אני
מתחיל לראות ביטחון אמתי בעבודת הקסמים שלך, וזה הדבר הכי חשוב. לונה, הכישוף
המעלים ההוא על המדרגות היה גאוני. פדמה, כישופי המגן שלך חזקים לפחות פי שניים
מלפני שנה. וסוזן, זה היה קונפונדוס (5) נהדר." הוא הצביע לכל אחד מהם בתורו
כששיבח אותם, ואז הסתובב אל הלוח, בו היו שתי עמודות של שמות, אחת עם כמה קווים,
והשנייה מחוקה לגמרי.
נוויל טפח על העמודות בידו. "אלו צריכות להיות שוות, אנשים.
כולנו התאמנו באותם אימונים, ביחד, הצוותים חולקו באופן שווה. אבל אוכלי המוות
שלנו איבדו רק קצת פחות מחצי אצלם, וכל צ"ד חוסל. למישהו יש רעיון למה?"
ריצ'י קוט הרים את ידו. "אני יודע שהיססתי להשתמש בקללת ההריגה,
אפילו שידעתי שאנחנו רק משתמשים בכישופי שיתוק ירוקים."
"הרבה מאיתנו היססו, זאת הייתה אחת מהבעיות הגדולות. ג'יני,
אוכלת המוות הראשית שלנו הלילה, אמרה לי שהיא הרגישה הרבה יותר בנוח לבצע את זה
בגלימות, כי היא לא מרגישה שזה משהו ש'החבר'ה הטובים' יעשו." הוא נשם נשימה
עמוקה. "זה לא. זאת קללה בלתי-ניתנת-למחילה מסיבה מסוימת, וזה דבר נורא, נורא
לעשות; לעולם, לעולם לא אכחיש זאת. אבל בעת שלום, להרוג מישהו זה רצח. במלחמה, זאת
יכולה להיות חובה. אני חושב שכולנו מקווים, לדוגמה, שהארי לא ישתק, יקלל או ינסה
ללכוד את אתם-יודעים-מי. אנחנו מקווים שהוא יהרוג את בן-המכשפה בעל פני-הנחש."
כולם הריעו על כך, והוא חיכה שיירגעו לפני שהמשיך, פניו חתומות.
"תראו, אני אומר את האמת כאן. כולנו יודעים שבסוף השנה, או כשהארי יחזור, מה
שעשינו עכשיו יהיה אמתי, והם לא יהיו חברים שלנו, הם יהיו האליטה של אתם-יודעים
מי, והם ינסו להרוג אותנו. רוב האנשים בחדר הזה לא יראו את הקיץ. אין טעם לוותר על
החיים שלנו אם בסופו של דבר, כל החבר'ה שלו קמים ואף אחד משלנו לא. בדרך כלל,
אפילו בקרב על החיים שלכם, אתה מוריד את האויב ומנסה להסתלק משם בחיים. עבורנו,
אין מוצא. אז לא נוכל להוריד אותם, נחסל אותם. אני רוצה שכולם כאן יבחרו מישהו שהם
יודעים שלא יחזור, ויחשבו עליו כל הזמן כשיגיע הזמן להילחם באמת. אני חושב על
ההורים שלי. אתם תחליטו מי הכי חשוב לכם."
הוא שוב הסתובב אל הלוח, וליד רשימת השמות הופיע המספר אחת והיסוס
בקללת ההריגה. הוא טפח על הלוח בשרביטו, והמספר שתיים נוצר מתחת. "מה
עוד?"
לבנדר הרימה את ידה. "התלבושות של אוכלי המוות. הן באמת פוגעות
לך במוח." היא רעדה. "זה לא כמו להילחם מול בן אדם. אתה לא רואה את
הפנים שלהם, אז זה כאילו שאתה מפוחד, והם תמיד לגמרי רגועים ושום דבר לא יבטל את
זה, והגלימות האלה גורמות לי לחשוב על הסוהרסנים."
איום פסיכולוגי של אוכלי המוות
הופיע ליד המספר השני.
"ללונה יש שיטה טובה עם זה, תורידי את
המסכות במהירות האפשרית אם הן מטרידות אותך. באופן אישי, הן עוזרות לי, כי אני לא
צריך לחשוב עליהם כעל אנשים. כולם יכולים להיות מפלצת שפגעה והרגה אנשים שאכפת לי
מהם, אבל כולם שונים. אם זה עוזר לכם לדמיין שם פנים, תעשו את זה, אם לא, תורידו
את המסכה, או שתגידו לעצמכם שהם מפחדים לחלוטין. מספר שלוש:" הוא שוב טפח על
הלוח. "טעויות טיפשיות."
"אדרנלין," חייך נוויל ביובש,
"זה החבר הכי טוב שלכם והאויב הכי גרוע שלכם. מצד אחד, אתם יכולים להיות ממש
פצועים או עייפים או צמאים או מה שזה לא יהיה ואפילו לא תאטו. כמעט שברתי את הכתף
שלי בתחילת השנה ולקח לי חצי שעה אחרי שהכול נרגע עד שהיה לי אכפת. גם גיליתי שעם
אנשי זאב שרודפים אחרינו, לונה, ג'יני ואני יכולים להשיג מטאטא אש-המחץ." עוד
צחוק נשמע. "מצד שני, זה מתדלק אותך כל כך עד שאתה עושה טעויות טיפשיות. כמה
מאתנו יכולים להגיד בכנות שנפלנו בגלל שעשינו משהו ממש טיפשי?"
הוא הרים את ידו, ולאט לאט, בחוסר רצון, עם הרבה מבטים אחד אל השני,
כמעט עשרים אנשים הצטרפו לשלו. "כולכם יודעים מה אני עשיתי," הוא משך
בכתפיו, "בואו נשמע עוד. קולין?
"נלכדתי כשהסתובבתי ופתחתי את הדלת
לארון מטאטאים."
"פריץ?"
"השארתי את עצמי פתוח כשיריתי."
"לבנדר?"
"לא הסתכלתי לפני שעברתי פינה."
"אנתוני?"
"התבלבלתי בין שני קסמים שונים."
נוויל הנהן בסיפוק. "זאת המשימה השנייה שלכם. עשיתי את זה ממש
לפני חופשת חג-המולד בגלל סיבה. זאת הפגישה האחרונה של צ"ד לפני שנלך הביתה
ביום שבת. אני רוצה שכולם ממש יחשבו על מה שהם עשו, ועל מה שהם ראו אנשים אחרים
עושים; טוב ורע. תחליטו מה אתם יכולים לשפר, תלמדו מההצלחות והטעויות של אנשים
אחרים, ונעשה את זה שוב כשכולם יחזרו, ונשתפר, בתקווה." הוא החזיר את שרביטו
אל החגורה, והלוח נעלם.
"אז אלו כל הדברים הרשמיים. עדיין יש
לנו חצי שעה, כי הסגנים ואני רצינו לוודא שכולם יוכלו להגיד שלום לחברים מבתים
אחרים… אני חושב שיש לנו הרבה יותר מאלו עכשיו. אז… אה, הפגישה הסתיימה, אבל אתם
לא חייבים ללכת עדיין."
דובי התחיל להתרוצץ בחדר, והעביר חבילות קטנות לכולם כשהם קמו על
רגליהם ופצחו בשיחה. בכל מקום אליו נוויל הסתכל, אנשים חיבקו אחד את השני, החליפו
כתובות ינשופים, מידע על רשת הפלו, או שדיברו על מה שעשו בתרגיל. הוא גם שם לב
שהוא וחנה לא היו הזוגות היחידים שחצו את גבולות הבתים בסתיו. עוד כמה זוגות היו
בפינות החדר, לא חושבים על מי שראה אותם כשלקחו את ההזדמנות האחרונה להחזיק אחד את
השנייה לפני הפרידה, והוא חשב על מה שפרופסור מקגונגל אמרה לו על מלחמה. היא באמת
הביאה אהבה ושנאה באופן שווה.
"נוויל לונגבוטום, אדונילי…" הוא הסתכל למטה כשמכנסיו
נמשכו וראה את דובי מסתכל עליו בהערצה. "דובי חושב שאתה אמיץ כמעט-כמעט
כמו הארי פוטר השנה, אז דובי לא נותן לך עוגיות כמו כולם, לא, אדונילי."
הגמדון הרים חבילה גבשושית ועטופה ברישול בסרט, ונוויל לקח אותה בהפתעה, ופתח את
הנייר הבהיר במודעות לא נוחה לעיניים הגדולות שצפו בכל תזוזה שלו. "דובי
הבא-הביא לך גרביים!"
אלו אכן היו גרביים. סרוגים בצבעים בהירים של אדום וזהב של גריפינדור
(עם צבעים הפוכים בכל גרב), והיו עליהם שתי צורות מעוותות שלא רצה לנחש שהיו
פרצופים, ועוד פחות למי היו שייכים הפרצופים. הוא חייך בהוקרת תודה על המתנה, ושמע
מהארי ומרון- שלא לדבר מהרמיוני כל הזמן כשדיברה על אלרג"ה (6)- מה הייתה
המשמעות של פריט הלבוש הזה לדובי (7). "תודה, דובי. הם באמת… מדהימים."
"הקארואים, נוויל לונגבוטום! על הרגליים
שלך, כדי שתוכל לדרוך עליהם!" דובי רקד ריקוד דריכות קטן, ונוויל צחק.
"דובי, זה מבריק!" הוא התיישב ומיד
הוריד נעליים וגרביים, והחליף אותם במתנה החדשה והצעקנית. "סבתא שלי תחשוב
שהם נהדרים." הוא הסתובב, וחיבק קצת את הגמדון, אבל בניגוד למימזי, שגלגלה את
עינייה למחוות כאלה מצד אדונה, דובי הוצף באושר. הוא ניגב את עיניו על בטנת הסוודר
הצמרירי שלו. "נוויל לונגבוטום יחגוג חגמולד טוב ויחזור בטוח?"
"מבטיח." רעיון פתאומי קפץ אליו, והוא רכן אליו.
"דובי, אני יודע שאתה נהדר בשמירה על סודות… ארני וסוזן מתחתנים בחופש. בגלל
המלחמה, הם עומדים לעשות את זה כדבר קטן בעולם המוגלגים, רק במשרד איתי ועם חנה
בתור עדים. אם הם ישרדו, הם יתחתנו באמת אחר כך, אבל אתה חושב שאתה וגבב"ה
תוכלו להכין מסיבה עבורם כשהם יחזרו? אתה יודע, עוגה וכל זה?"
"כמובן!" העיניים הענקיות נדלקו בזוהר גדול. "וזה
יהיה סודי-סודי!" הוא התעתק עם הקראק
החזק והרגיל, ונוויל קם על רגליו, הסתובב ומצא את טרי מאחוריו.
"מה יהיה סודי-סודי?"
"לא יכול להגיד, או שזה לא יהיה סוד, נכון?" חייך נוויל.
"אבל תשתמש במוח רייבנקלו שלך על הסלע הענק הזה שמחזיק ביד של סוזן כל פעם
שהיא כאן ותנחש."
"אה…" הנהן טרי בהבנה. "גברת
מקמילן בעתיד הקרוב?"
"לא שמעת את זה ממני." הוא כרך את
זרועו סביב כתפיו של הנער האחר, ורכן קרוב כשהוריד את קולו. "מה עם
לונה?"
"אנחנו שומרים עליה עשרים-וארבע שעות ביממה." עיניו של טרי
הרצינו. "הבנות ישנות במשמרות. אתה תדע מיד אם משהו יקרה, ואנחנו מוכנים
להבריח אותה לכאן בהתרעה של רגע."
נוויל הנהן בסיפוק. "טוב. אני נלחץ מזה שהוא עוד לא עשה כלום.
נשארו רק שלושה ימים לפני החופש. אני משוכנע שהוא הולך לנסות להחזיק אותה כאן ברגע
האחרון."
"אם כן, חבר, אז הוא יצטרך להתעסק עם כל
רייבנקלו. היא מוזרה, זה נכון," הוא משך בכתפיו. "אבל היא באמת התחבבה
עלינו השנה הזאת, אתה יודע?"
"היא עושה את זה," נוויל חייך. "אה, וטרי…?"
"כן?"
"תודה. אני יודע שאתם מעדיפים את הספרייה על שדה-הקרב, אבל
רייבנקלו הייתה מדהימה השנה הזאת. רציתי שתדע ששמתי לב, ואני באמת מבין שזה קשה
יותר בשבילכם מאשר בשבילנו, אבל לא יכולנו להגיע כל כך רחוק בלעדיכם."
העיניים הכחולות התרככו בתודה, והוא לחץ את ידו של נוויל בחוזקה.
"זה אומר הרבה. זה לא היה קל, אבל אנחנו כן מבינים שיש דברים שהם יותר חשובים
מציונים טובים. אני מניח שיש כל מיני סוגים של למידה, כנראה." הוא חייך בשמחה.
"מייק ואני, לדוגמה, גילינו שאנחנו יכולים לעשות מאה שכיבות-סמיכה עבור בגמן
אם נרד עליו."
"טרי," צחק נוויל. "כולנו למדנו את זה." הוא
חיבק את חברו. "חג שמח, ותמסור גם למייק. די הייתי קשה אתו בתרגיל. עכשיו, אם
תסלח לי…" הוא החווה בראשו אל חנה, "יש מישהי שאני רוצה להסדיר אתה את
העניינים לפני שנלך."
"אתה מתכוון," לגלג טרי, "שיש
מישהי שאתה רוצה לנשק ממש חזק בעשר הדקות הבאות."
נוויל שוב צחק, והסתכל מעבר לכתפו כשחצה את החדר. "שוב המוח
שלך, תמיד פוגע בול."
"המנהיג האמיץ שלנו," באנחה דרמטית
וגדולה, גלגל טרי את עיניו אל התקרה. "מרלין יודע שאם המוות לא ישיגו אותך,
כולנו נאבד אותך לתשישות של השפתיים."
"זה עוד לא הרג את ארני!"
"תן לזה זמן, חבר." הניד טרי בראשו.
"תן לזה זמן."
OOO
סנייפ לא פעל למחרת היום, או באותו לילה, או ביום שאחריו. בעצם, עם
תשומת הלב שהוא והקארואים נתנו לה, לונה הייתה יכולה להיעדר מבית הספר באותה
המידה. נוויל צעד בחדר המועדון של
גריפינדור בזעם, טופח בשרביטו על ידו בקצב העצבים המרוטים. "זה חייב להיות
הלילה. אנחנו עוזבים מחר על הבוקר, אז זה חייב להיות הלילה. פרוואטי, אני רוצה
שתשלחי הודעה לתלמידי רייבנקלו. ג'יני, הפלפאף… כולם צריכים לעמוד על המשמר. שיעשו
מה שירצו, אבל אף אחד מצ"ד לא ישן הלילה. אני אלך לחדר הנחיצות; מישהו צריך
להיות מוכן למשוך אותה לשם כשהם יכו."
קולה של ג'יני היה מרגיע, כמו של אדם המדבר אל מישהו מעורער.
"נוויל, אולי הוא לא עומד לעשות לה כלום."
"לא!" הוא הסתובב, הבעת פניו
מתעוותת בתחינה. "אני מכיר את המבט שלו כשאנחנו מנצחים אותו! הוא ניצח,
ג'יני. הוא ניצח, או שהוא חושב שהוא ניצח, והוא שמח על זה, ולא משנה מה זה אומר על
לונה, זה לא טוב!"
"אולי זאת לא לונה." קולין רכן קדימה באחת הכורסאות, קמט
מופיע על פניו המלאכיים. "אולי בגלל זה הוא שמח."
נוויל הניד את ראשו. "לא, זאת לונה. הוא והקארואים הסתכלו עליה
ממש אחרי העניין עם הפקפקן,
ואז הוא הפך לכזה. הוא אפילו לא הסתכל על השאר."
"לא לזה התכוונתי." כשהוא נעמד, הלך קולין לאיפה שנוויל
צעד והתחיל לעקוב אחריו, רוכן אליו בהתלהבות ללא ילדותיות, אלא בלהט בוגר.
"הוא יודע שניצחנו אותו בכל מה שהוא ניסה, אבל הוא לא יודע איך. הוא רוצה
לפגוע בגלל הפקפקן, אבל הוא מצפה למשהו כמו שאנחנו
עושים עכשיו- לא בהכרח לחדר הנחיצות, אבל שתהיה לנו תכנית- אז הוא מחליט משהו
כעונש, אולי משהו יותר טוב מלפגוע בלונה ישירות כדי לעצור את העלונים, ומשהו שלא
נוכל לעצור אותו."
כשהוא מתרשם, הפסיק נוויל לצעוד והסתכל על הילד הצעיר.
"תמשיך."
"אני חושב שהוא עשה משהו למשפחה שלה,
לקסנופיליוס. אני חושב שלונה הולכת לחזור לבית ריק, או לפחות לאבא שנענש מספיק כדי
לגרום לה לחשוב פעמיים אם להישאר בצ"ד..."
ג'יני השתנקה, ולבנדר צרחה בפחד, אפילו נוויל הרגיש את ליבו צונח.
"אתה יודע, קולין," הוא נאנח, "אני חושב שאתה אולי צודק… זה הגיוני
בצורה נוראית."
קולין הסמיק, ומשך קצת בכתפיו, אבל היה משהו רדוף בעיניים הכחולות
הגדולות. "אני חשבתי על זה כבר כמה חודשים. לא אמרתי כלום, כי אני לא רוצה
שזה יפגע בדניס."
"חשבת כבר חודשים שמשהו יקרה לאדון לאבגוד?" שאלה פרוואטי.
"לא, אבל אנחנו בקושי השגנו את דירוג הדם שלנו. אבא שלי מוגל,
לא היה לו מושג שעולם הקוסמים בכלל קיים עד שקיבלנו את הינשופים. גם אמא די נדהמה.
דמבלדור דיבר הרבה זמן עם שניהם. היא הייתה סקיבית, אתה מבין, אבל נולדה במשפחת
לסטריינג' (8), והם טהורי דם לחלוטין."
נוויל כמעט נחנק. "אמא שלך קשורה לבלטריקס
לסטריינג'?"
"בנישואין!" קולין הרים את שתי
ידיו במגננה. "הם שלחו אותה לחיות עם קרובים מוגלגים של חברים חצויי דם
כשהייתה רק בת שש! היא אמרה שהילדות שלה הייתה די מוזרה כי ההורים שלה היו קוסמים
מקצועיים, ושהם השאירו אותה עם האנשים האלה כשהם הלכו לאוסטרליה להופעה, והמטוס
שלהם התרסק. ממש לא היה לה מושג."
"תנשום עמוק, נוויל. אתה הופך לסגול. תנסה לזכור שכולנו די
קשורים במשפחה, בסדר?" ג'יני הניחה יד על זרועו בחיוך מריר. "לעזאזל,
הארי קשור לאתה-יודע-מי בסופו של דבר… הפוטרים והגונטים שניהם צאצאים של הפברלים
(9)."
"מצטער." נאנח נוויל, והניד את ראשו בבושה. "אני לא…
יש לי בעיות עם בלטריקס."
לבנדר צחקה צחוק קטן ומתוח. "זה בטח הסוד הכי גרוע בגריפינדור,
אלא אם אתה מחשיב את זה שהצלקת של הארי עדיין כואבת לו, או שרון דלוק על הרמיוני
מאז השנה הרביעית." היא נעצרה, ואז חייכה חיוך שובב. "למרות שאם תרצה
לזרוק כמה חרמשים לקדרה, אני מהמרת עד טווח של עשרים וארבע שעות מהמפלה של
אתה-יודע מי."
"הקדרה?" שאל נוויל.
"ההימורים על כמה זמן ייקח לרון והרמיוני לבד שם בחוץ לגלות שהם
מטורפים אחד על השנייה. אני הימרתי על השנה החדשה. זה אמור להיות מוקדם יותר, אבל
אני גרתי עם שניהם, אז אני יודעת כמה רון יכול להיות סתום וכמה כל עניין הגיבור של
הארי יכול להיות מפחיד," סיפרה לו ג'יני ברוגע.
"חג הפסחא, שמונה חרמשים." ענה
נוויל בלי לחשוב, ואז ניער את עצמו. "לא משנה- אני מצטער. קולין, בבקשה,
תמשיך…"
הילד נשם נשימה עמוקה לפני שהמשיך. "פשוט… טוב… אני יודע
שהמשפחה שלה מספיקה בקושי להכניס אותי להוגוורטס. זה לא מספיק כדי לשמור עליהם. אם
כבר, הם בטח בסיכון יותר גדול, כי בטח לא ירצו לדעת שהייתה להם במשפחה סקיבית
שהתחתנה עם מוגל וגידלה את הילדים שלה כמוגלגים. אני מצפה לבית ריק ולהרבה דם,
למען האמת. כבר הזמנתי מונית שתיקח אותנו הביתה אם אף אחד לא יפגוש אותנו ברכבת,
ויש לי קצת כסף מוגלגי במזוודה כדי לשלם למונית לחכות שם כשאני ודניס נלך
ונבדוק."
קולו היה רגוע, אך עיניו הראו את הכאב של מישהו שקיבל את העובדה שהוא
חולה במחלה סופנית. "הם לא ענו למכתבים שלנו מאז השבוע הראשון של בית הספר.
בגלל זה הייתי בסדר עם להיות שומר-הסוד. אני לא חושב שיש מישהו חוץ מדניס שישתמשו
בו נגדי, ואני יודע שהוא מוכן למות בשביל זה ממש כמוני."
דממה ארוכה נשמעה בגלל מילותיו, ואז לבנדר דיברה. "אבל, קולין…
מה תעשה אם הם באמת הלכו?" היא שאלה בהיסוס.
"הם רצו לתת לי אפשרות לבחור באיזה עולם
אחיה כשאגדל, אז עדיין יש לי חיסכון לאוניברסיטה, וגם לדניס, ולשנינו יש ניירות
מוגלגים. אם נשרוד עד סוף השנה, אני אשיג לנו מקום, ואשיג עבודה, ואעשה כמיטב
יכולתי." הוא משך בכתפיו. "מה עוד? אם אני חייב להיות לבד, אני יודע ששם
יותר טוב מהעולם שמחוץ לבית הספר."
חור הדיוקן נפתח, וכולם הסתובבו כששיימוס טיפס בו, נאבק כדי לשלוט
במה שנראה כמו שרפרף אלים עם רגליים קצרות עם טפרים ופס שיער פרוותי ולבן באמצע
הכרית. "זאת אמורה להיות גירית," הוא הסביר, מתנשף קצת. "מקגונגל
אומרת שעדיין אוכל לעבור אם אגמור את שינוי הצורה עד מחר בבו- מה קורה?" הוא
נעצר, מצחו מתקמט בדאגה כשראה את פרצופיהם הקודרים.
"קולין חושב שהם רודפים אחרי אבא של לונה, ואנחנו חושבים שהוא
אולי צודק," הסבירה פרוואטי.
שיימוס קילל. "יש לנו תכנית?"
"לא," הודה נוויל, "אבל
ג'יני, את גרה באוטרי סנט קצ'פול, נכון?"
היא הנהנה. "הלאבגודים ממש מעבר לגבעה (10)."
"אז אני רוצה שתלכי הביתה אתה אם כלום
לא יקרה מחר בבוקר. אומרים שמפרידים אותנו לפי בתים על הרכבת, אבל אם קולין צודק,
אני לא רוצה שהיא תהיה בשבועות הבאים לבדה בבית ריק. את חושבת שהיא תוכל להישאר במחילה?"
"לגמרי!" חייכה ג'יני בחמימות. "ההורים שלי יתלהבו,
בעצם. ביל מבלה את חג המולד עם אשתו בבית החדש שלהם, צ'ארלי ברומניה, פרסי עדיין
פוץ, התאומים בורחים, ומרלין יודע איפה רון… נהיה רק אני והם, אז נשמח לעוד קצת
חברה."
"בסדר." נופף נוויל בשרביטו, ושיתק
את השרפרף שהלך משיימוס והתחיל ללעוס את רגל השולחן. "אני עדיין רוצה שמירה מרבית
על לונה הלילה, על כל מקרה, ואני רוצה שכולם ישנו בגלימות שלהם, מוכנים לפעול
בהתרעה של רגע, אבל אנחנו צריכים לארוז. הדברים שלי מפוזרים בחצי מהחדר. אבל
קולין, אני יכול לדבר אתך לרגע?"
הם התפצלו, שיימוס הרים את השרפרף מעל כתף אחת כשעלה במדרגות, והבנות
מיהרו במעלה המדרגות שלהן, כשנוויל לקח את קולין לפינה הרחוקה במועדון. כבר היה
אחרי שמונה, אש האח החלה לדעוך לקראת העוצר של השעה תשע בערב, והזוהר גרם לשיערו
של קולין להיראות כמעט אדום כמו של ג'יני. למרות שהיה הבדל של שנה בלבד ביניהם,
הילד בקושי הגיע לסנטרו של נוויל, והוא התיישב על אדן החלון, בלי רצון להיראות
שהוא מנסה להתנשא מעליו.
"קולין, לא היה לי מושג על ההורים שלך.
כלומר, ידעתי מה הם היו, אבל לא ידעתי שהייתה לך סיבה להאמין שפגעו בהם. למה לא
אמרת משהו קודם?" הוא שאל בעדינות.
"לא רציתי שיהיה לך עוד משהו לדאוג
לגביו," הוא ענה, קצת בהתרסה. "אני יכול לטפל בנו."
"אני בטוח שאתה יכול. אני חושב שכולנו קצת זלזלנו בך, ואני
מצטער. אתה יכול להיות קצת…"
קולין צחק, ונוויל התכווץ כששמע שזה עדיין צחוק של ילד. "לבנדר
אומרת שאני עליז."
"זאת צורה אחת להגיד את זה." חייך נוויל.
"זה נראה כאילו זה עובר מעליך, כל האפלה הזאת שגורמת לי להרגיש כאילו הזדקנתי
בעשרים שנה בשלוש וחצי החודשים האחרונים… אבל אני חושב שאתה מבין את זה,
נכון?"
"כמובן שכן. אנחנו הרבה פחות מוגנים שם
בחוץ, אתה יודע." הייתה כמעט התנשאות בקולו שהפתיעה אותו, וקולין ראה את זה.
"העולם המוגלגי הוא מקום מכוער רוב הזמן. גדלנו עם אוהדי כדורגל מופרעים
וגנבות ונעילות כפולות על הדלת ועיתונים מלאים באונס וברצח ובמלחמות בכל יום.
לסבתא שלי עדיין יש צלקות מהבליץ (11). דניס נקרא על שם אח גדול של חבר שנהרג
במלחמת פוקלנד (12), ואני מהמר שאתה לא יודע מה המשמעות של שום דבר משני
אלו."
הוא חשב על מה ששיימוס אמר על בלפסט, ופתאום הרגיש בושה בכך שגדל
בכפר פסטורלי ושקט. "לא," הוא התוודה, "אני לא יודע. אבל אם זה
ככה, אז למה אתה לא קשה יותר?"
"אני לא חושב שאתה מבין." קולין
התיישב לידו, ושם יד אחת על הברך של נוויל. "אמרתי משהו על זה קודם, אבל אני
לא חושב שהבנת את זה. כל הסיפורים התגשמו כשהייתי בן אחת-עשרה. ראיתי דרקונים. יש
לי שרביט, שרביט קסמים אמתי, ואני משתמש בקסמים אתו. אכלתי ארוחת ערב עם רוחות
מתחת לפיות אמתיות. ואפילו כשיש רשע, זה רשע נורא וגדול שברור מאוד ושווה להילחם
מולו, לא איזה בלגן של בעיות חברתיות כשחוליגנים יורים במישהו בשביל כסף לסמים.
אני כבר חי את החלום שלי, נוויל. אני לא מפחד אם אני לא אתעורר."
"אתה צודק, אני לא חושב שאני אי פעם
אוכל באמת להבין, אבל אני חושב שאני מבין כמה שאני יכול." הוא הסתכל ישירות
בעיניו של הילד האחר, עם כבוד חדש. "עמדתי להביא אותך לכאן ולהגיד לך שאתה לא
יכול לטפל באח שלך לבד, אבל אני חושב שטעיתי. עדיין…" נוויל הוציא חתיכת קלף,
וטפח עליה בשרביטו. "תוכל לשלוח לכאן ינשוף, ואם לא, תוכל לשלוח דואר מוגלגי
לכפר ואני אבדוק כשנרד לעשות קניות בכל שבת. אנחנו ממש לא משפחת מאלפוי, אבל סבתא
שלי ואני חיים די טוב, ויש לנו כמה חדרים מיותרים. אם אתה חושב שהם בסכנה, ואם הם
החרימו לך את הכספת או משהו, תיידע אותי. מבטיח?"
"מבטיח." קולין לקח את גליל הקלף
ונעמד, ואז הסתובב וכרך את זרועותיו מסביב לצווארו של נוויל בחיבוק שהפתיע לחלוטין
את הילד הבוגר יותר.
"בשביל מה זה היה?" צחק נוויל.
"אם לא אראה אותך שוב." לא היו שום
חרטה או צער בקולו. "זה בגלל שנתת לי להיות חלק מהחלום."
OOO
רכבת האקספרס של הוגוורטס השתנתה (13). התאים נעלמו, וכשאלקטו קארו
הצעידה את הגריפינדורים לתוך הקרון שלהם בטורים שקטים וישרים, ראה נוויל שפנים
הקרון היה ללא רצפה, אלא עם לוחות עץ חשופים, ועל הרצפה היו שורות של ספסלים קשים.
רק תא המטען למעלה נשאר כרגיל, והוא בהה בספסלים בערנות גוברת כשדחס את המזוודה
שלו למקומה. הוא הסתכל על שיימוס, שדחס את המזוודה שלו לידו. "למה הם-?"
"שקט! בלי לדבר!" קולה של אלקטו
היה צווחני, והיא דקרה אותו בגב בצורה כואבת בשרביטה. "עוד מילה אחת,
לונגבוטום, ותחטוף קרושיאטוס!"
הוא הסתכל עליה במבט מגעיל מעבר לכתפו, ואז הידק את הרצועות ששמרו על
התיק במקומו והסתובב, מחכה לפקודה הבאה שלה עם שנאה בוערת בעיניו כשסיימה לדחוס את
השאר לקרון. כשסיימה, הם היו קצת יותר מחמישים תלמידים שנדחסו אל החלל הצר, ורוב
הצעירים, שנדחפו לשם אחרונים, נאלצו לעמוד עם המזוודות לרגליהם כשסקרה אותם בחיוך
אכזרי. "שבו!"
נוויל התיישב על הספסל הקרוב ביותר, והצטופף ליד החלון כמה שיכל כדי
לתת לשיימוס, פרוואטי, לבנדר ולג'יני מקום להידחס לידו. קארו הסתכלה אל חמשתם ושוב
נופפה בשרביטה. "לא, אני לא רוצה שתהיו ביחד. אתם צרות. פיניגן, אתה תחליף
מקומות עם פרובישר (14). פאטיל, תחליפי עם אברקרומבי (15). בראון… הופר (16).
וויזלי… קוט."
כשהם התיישבו לטעמה, חיוכה התרחב, והיא הניפה את שרביטה. אזיקים יצאו
מהרצפה לרגליו, ולפני שנוויל יכול היה לזוז, הם התהדקו חזק סביב קרסוליו, וכבלו
אותו ללא יכולת לזוז במקומו. כמה תלמידים צרחו, ואגרופו התהדק על שרביטו, אצבעותיו
רוצות לקלל את החיוך המכוער מפניה הבצקיות, אבל הוא לא יכול היה. היו כאן יותר מדי
קורבנות תמימים שהיא תוכל להשתמש נגדו אם יכה בטיפשות, וכשעיניה הקטנות פגשו בשלו,
הניצחון בהן הראה לו שגם היא ידעה זאת.
באוושת גלימות שחורות, היא יצאה מהקרון, והוא שמע את הדלת נטרקת
וננעלת כאילו נדבקה לצירים. בקושי שנייה עברה לפני ששיימוס דיבר, קולו הנחמד מלא
בציניות. "הם פשוט יכלו להגיד לנו שנמאס להם שאנחנו רצים במסדרונות, אתם
יודעים."
כמה צחקוקים חלשים נשמעו בתשובה, ונוויל רצה להגיד משהו בחזרה. הוא
היה בטוח שתשובה הייתה על קצה לשונו, אבל האוויר פתאום התמלא בניחוח מתקתק ודביק
כמו פרי מרקיב, ושפתיו נרדמו. היה קשה לחשוב. במעורפל, הוא היה מודע לכך שהיה צריך
להילחץ, שמסממים אותם, אבל זה לא שינה לו. עפעפיו נהיו כבדים מנשוא, והוא נפל על
החלון, מרגיש בקושי את ויקטוריה פרובישר, תלמידת השנה-החמישית, שנפלה על צדו,
מאבדת את הכרתה רק שניות לפניו.
הוא התעורר לצרחות. ראשו של נוויל הסתחרר, הוא הרגיש בחילה, מסוחרר,
אבל הצרחות עברו את הערפל כמו סכינים, והוא חיפש את שרביטו, מנסה להכריח את
האצבעות הרדומות והמשותקות למצוא את הנשק בקפלי גלימתו. ידיו התהדקו על הידית הדקה
והמצוחצחת, והוא ניסה לקום על רגליו, רק כדי ליפול בגלל האזיקים שעדיין קשרו את
רגליו ולהיתקע בצד הקרון.
הרכבת הפסיקה לזוז. דרך החלונות, רציף תשע ושלושה רבעים בתחנת קינגס
קרוס נראה בבירור, גם אם היה מעורפל ומטושטש כמו הכול, והוא ראה אנשים מחכים שם
בשקט, טבעת של דמויות בגלימות כהות, עם מסכות כסף שעמדו שם לשמירה, ומסביבו, החלו תלמידים
לזוז, מתעוררים לאט כשהריח המתוק נעלם מהאוויר. ועדיין הצרחות.
גבוהות וחדות ונוראיות, הן חוררו את האוויר שוב ושוב, אבל כשראשו החל
להתעורר, הוא הבין שמרחק הצרחות לא היה קשור להשפעות הגז. הצרחות באו ממקום אחר,
מקרון אחר, והן היו מילים. הוא ניער את ראשו בפראות, מכריח את עצמו לנשום נשימות
עמוקות של אוויר צח, ואז הוא הבין, קשר נוראי של תבוסה קשר את ליבו כשהחל להיאבק
חזק באזיקים חסרי-הרחמים שבד קרוע ועור מדמם היו ליד קצותיהם החדים.
"לונה! לונה! היא נעלמה!"
בקרקוש קולני, הכבלים בכל הקרון חזרו אל הרצפה, ונוויל קם על רגליו,
שרביטו מורם גבוה כשפילס את דרכו בין התלמידים המטושטשים. הוא הגיע עד לקדמת
הקרון, והצביע בשרביטו על צירי הדלת. "אלוהומורה !" כלום לא קרה.
הוא לא בזבז אף רגע וצעק מעבר לכתפו, "שיימוס!"
האירי הצעיר כבר היה לצדו, עיניו הכחולות מבינות והוא הנהן.
"נפתח בכוח. בשלוש. אחת, שתיים -"
לפני שיכלו לזרוק את עצמם דרך הדלת, הבריח נעלם, והם החליפו מבט מהיר
לפני שפתחו אותה וקפצו אל הרציף מתחתיהם. רגליו עדיין רעדו, והוא מעד, שפשף את
ברכו, ואז חזר אל רגליו, רץ לאורך הרכבת לאיפה שכמה תלמידים חיוורים ולחוצים יצאו
מהקרון של רייבנקלו.
מייקל תפס אותו כשיצא מהקרון. היה בלתי אפשרי כמעט לזהות אותו,
פרצופו אדום ומעוות בזעם נורא. "הם קשרו אותנו וסיממו אותנו!" הוא ירק.
"התייחסו אלינו כמו אל חיות!"
טרי הופיע לצד חברו, מהנהן בכעס. "כשהתעוררנו, היא נעלמה, חבר!
המזוודה שלה עדיין שם, אבל לונה פשוט נעלמה!"
"תאותתו לה עם האוניה, תמשיכו עד שהיא
תגיב. אפילו אם הם לקחו לה את השרביט והיא לא תוכל לשלוח הודעה, היא תוכל לגרום לה
להתחמם אם יש לה יד פנויה כדי ללחוץ עליה. טרי, אני רוצה שתיקח את המזוודה שלה.
תשתמש ברדוקטו, תקטין אותה כמה שוכל, ואז תן אותה לשיימוס." הוא הסתובב לחברו
מגריפינדור. "שיימוס, תלך לג'יני. תן לה את המזוודה, תגיד לה לשמור עליה,
ואני רוצה שהיא תשים עין על הבית של הלאבגודים. אני צריך הודעה ברגע שיש חדשות: על
אבא שלה, על דרישת כופר, על -"
צרחה מיוסרת ולא אנושית נשמעה ברציף, והנערים הסתובבו. שני אוכלי
מוות החזיקו את מרפקיו של קוסם בגלימה בהירה בצבע טורקיז עם שיער לבן מקורזל וזקן
שנראה כמו צמר-גפן מתוק. פניו התעוותו בכאב שבור-לב ואובדן כשנאבק באחיזתם.
"לונה!" הוא יילל. "לונה שלי! מה עשיתם ללונה שלי?!"
"עדיף לבת שלך להתרחק ממך, יא שקרן זקן
ומטורף!" שאג אוכל המוות הגבוה. "אנחנו נטפל בה טוב אלא אם תיתן לנו
סיבה לעשות אחרת!"
"בבקשה…" התחנן הקוסם שעכשיו נוויל
הבין שבטח היה אדון לאבגוד. "תחזירו לי את לונה שלי, היא כל מה שיש לי! אני
אוהב אותה!"
"נוגע ללב," לגלג אוכל המוות השני. הם עזבו, והפילו את
אדון לאבגוד בגסות אל הרציף, שם שכב; צל של בן אדם, מכווץ ומתייפח. "אתה
תתעשת, תיקח קצת זמן כדי לחשוב על הזבל שאתה מדפיס בצהובון הטיפשי שלך, ואולי נדבר
על לונה שלך אחר כך." אדון לאבגוד לא ניסה לקום. הוא שכב על הרציף, מתייפח
ללא הרף, ידיו הדקות נפתחות ונסגרות על הרצפה כמו כנפיה של ציפור גוססת כשגנח את
שם ביתו שוב ושוב במלמול מת.
"בושה וחרפה! לקחת ילדים כבני ערובה כי אתם לא אוהבים את דעתם
של הוריהם. אלו מעשי פחדנות, אם תשאל אותי." מכשפה מבוגרת, גבוהה וסמכותית
למראה עם נשר מפוחלץ ענקי על כובעה צעדה קדימה, מסתכלת מעל לאפה על אוכלי המוות
בסלידה גלויה כשקולה נשמע ברחבי הרציף מעל הקהל השקט.
"תשמרי על הפה שלך, סבתאל'ה. כדאי שתראי קצת כבוד לאדון
האופל." אוכל המוות הגבוה הסתובב אליה, מנענע את אצבעותיו באיום. הלסת של
נוויל התהדקה, והוא צעד קדימה, אבל מבט אחד מסבתו עצר אותו. היא שלפה את שרביטה
ונופפה בו כמעט בהיסח הדעת, ומסכת הכסף נפלה ברעש רב וחשפה את פניו המצולקים
והנדהמים של קוסם בגיל-העמידה עם רטייה על עין אחת.
"וולדן מקנייר (17)." קולה היה חד ומלא תיעוב. "אתה
צריך להתבייש בעצמך, מענה איש זקן וחוטף ילדה קטנה. אבל אם זכרוני אינו מטעני,
הפסקתי לתת לך לשחק עם פרנקי כי אהבת לפגוע בכל מה שהיה חלש יותר ממך. אני רואה
שזה הרגל מגונה שעדיין לא נפטרת ממנו."
חד-העין הסתכל מסביבו, ראה את המבטים על הפרצופים שהקיפו אותו וקדר
ברגע שהבין שאיבד את היתרון. הוא קילל בכעס, ואז התכופף כדי לקחת את המסכה לפני
שעזב. היא הסתכלה עליו הולך, ואז הסתובבה והסתכלה על נכדה בחיוך דק. "אני
מאמינה," היא אמרה בקרירות, "שהוא כנראה עדיין קצת במצב רוח רע בגלל מה
שעשית לעין שלו, נוויל."
"סבתא!" נוויל רץ קדימה וחיבק אותה
חזק. "התגעגעתי אלייך!"
היא החזירה את החיבוק, וגבותיה התרוממו כמעט עד לכובע שלה כשהרגישה
את גופו שהתקשח מתחת לגלימות. סבתא דחפה אותו קצת לפניה, וסקרה אותו מכף-רגל ועד
ראש. "אלוהים… מה קרה לך?"
הוא צחק בקדרות, ושוב חיבק אותה. "כל השליש היה מטורף, סבתא.
אני אספר לך אחר כך… יש הרבה שאת צריכה לדעת."
עיניה היבשות הצטמצמו. "בהחלט כן. השתנת יותר מסתם ירידה במשקל,
איש צעיר. ראיתי איך שירדת מהרכבת הזאת. חוץ מזה שהרסת זוג מכנסיים טוב לגמרי,
הילדים רצו אליך כאילו היית גנרל של איזה צבא. כמעט ציפיתי שיצדיעו לך! אני מניחה
שזה טיפשי לא לנחש שזה קשור למה שאתה צריך לספר לי… וגם לאורח שקיבלתי קודם, שלא
לדבר על המכתבים מפרופסור סנייפ שאמרו שאתה 'בעיית משמעת רצינית' ומאיימים להשעות
אותך!"
נוויל היסס, וחייך בחוסר ביטחון. "את לא כועסת על זה, כן?"
"כועסת?" כל הקשיחות נמסה, והיא הזדקפה מלוא גובהה, עיניה
קורנות. "אני לא חושבת שהייתי גאה בך יותר אי פעם! 'בעיית משמעת רצינית'...
אני צריכה למסגר את זה."
הוא הרגיש את עצמו מסמיק והסתכל על רגליו, אבל סבתא שמה אצבע מתחת
לסנטרו, ושוב הרימה את פניו. "לא. תרים את הראש שלך. אין לך במה להתבייש אלא
אם אתה עומד להגיד לי שאתה עומד לעצור."
הוא הניד בראשו. "הם יצטרכו להרוג אותי קודם."
"זה מה שרציתי לשמוע מהבן של פרנק ואליס." סבתא חייכה,
וליטפה את לחיו. היא הסתכלה על הרציף עליו אדון לאבגוד עדיין היה מכורבל בתוך כמה
הורים וחברים לשכבה של לונה, שניסו לנחם אותו לשווא. הבעת פניה הייתה של רחמים-
ולרגע אחד, הבזק של פחד- והוא ידע שבאותו הרגע, היא דמיינה מה היה קורה אם הוא היה
זה שלא היה יורד מהרכבת. המבט נעלם במהירות שבה הופיע, והיא אחזה במרפקו, שמה את
ארנקה האדום והגדול מעל זרועה. "בוא, נוויל. בוא נלך הביתה. יש לנו הרבה על
מה לדבר."
הוא ניתק ממנה את זרועו והניד בראשו בחוסר רצון. "סבתא, אני לא
יכול. מצטער."
היא הנהנה ללא שום מחאה שציפה לה. היא כמעט ציפתה לכך. "זה בגלל
מה שאתה עושה בבית הספר?"
"בערך," הוא ענה בכנות. "זאת
הבטחה אישית, אבל לאחד מהסגנים שלי."
"הסגנים שלך?" אמרה סבתא בנימה של כעס מזויף. "אני
בכלל אראה את הגנרל הקטן שלי בחג המולד הזה?"
"אני אחזור הביתה מקסימום בעוד שלושה
ימים, אני נשבע."
"אז תטפל באנשים שלך," היא אמרה. "אני חושבת שאוכל
לשרוד עוד שלושה ימים בלי שמישהו יטפל בפיקוס המתעלף (18) בטרקלין."
נוויל קימט את מצחו. "הוא חולה?"
"הו, לא," היא נשפה ברוגז. "המסכן פשוט לחוץ מאוד מאז
שהאיש הצעיר ההוא היה בבית. אני מרחמת על הוריו, וזאת האמת. הוא בטח היה ילד
קשה!"
"תנסי לתת לו ספל חזק וטוב של תה קמומיל עם קצת שמן לבנדר לפני
השינה, ותוודאי שהוא לא נושר," הוא הציע. "זה ירגיע אותו עד שאוכל
להסתכל עליו."
"אני אעשה את זה," היא הנהנה. "תחזור בשלום, ונלך
לראות את הוריך בחג המולד."
הוא רכן כדי לתת לה לנשק את לחיו, ואז חייך. "אני אשמח. אני
חושב שיש לי גם הרבה לספר להם."
אחרי שסבתו עזבה, הסתובב נוויל אל הרכבת, וסרק את המשפחות הקטנות כדי
למצוא את הפרצופים המוכרים של צ"ד, ובעיקר של הסגנים שלו. הוא ראה את ארני
ראשון. הנער מהפלפאף עמד ליד המזוודה שלו בקצה הרחוק של הרציף, צועק על איש בעל
פנים אדומים שיכול היה להיות רק אביו. מקמילן הבוגר נראה בדיוק כמו בנו, עם כמה
פסים אפורים שעברו על התלתלים החוליים, ועם בטן מרשימה שמתחה את גלימתו על מבנה
גופו החזק.
כשהוא התקרב, הזמזום החלש של כישוף מופליאטו מילא את אוזניו, אבל
הנושא של קרב הצעקות השקט באופן מוזר היה קל לניחוש. נוויל התכווץ. הוא בחיים לא
חשב שארני לא ימצא דרך לספר להוריו- סוזן, הוא ידע, כבר יידעה את הוריה- אבל זה
היה די ברור שזאת הייתה הפעם הראשונה שאדון מקמילן שמע על כוונות בנו.
נוויל הסתובב, וניסה להחליק בחזרה אל הרכבת כדי לקחת את המזוודה שלו
ולתת לדברים להירגע קצת. לצערו, כבר ראו אותו. ארני נופף בשרביטו, והזמזום נעצר,
והוחלף בצעקת חברו, עם מבטא חזק יותר ממה ששמע בקולו אי פעם. "נוויל, תביא
ת'צ'מך לפה, אבא'שלי מתנהג כמו תחת של דרקון!"
"ארני, זה באמת לא-"
השינוי הפתאומי במבטא של ארני נהיה ברור ברגע שאביו נשמע ברציף.
"לא ת'ה לא, חבוב!" אדון מקמילן הרים את שרביטו, ונוויל הרגיש כאילו
זרוע בלתי נראית תפסה בצווארון חולצתו, וגררה אותו לאחור. "אם ת'ה מספיק אמיץ
כדי שהבנ'שלי יחטוף מכות בגללך, ת'ה יכול להיות מספיק גבר כדי להתמודד!"
"אז זה לא בנוגע לסוזן?" הוא פלט.
הגבה של אדון מקמילן התרוממה. "סוזן?"
לא היה לו מושג שארני הכיר דרכים טובות כל כך לקלל. אבל בתוך כמה
דקות, הוא גילה שאביו של ארני הכיר עוד יותר.
OOO
כעבור חצי שעה, ארני עדיין היה עם גוון ורדרד מעט בפניו כשעמד בצד
השני של הכניסה הקסומה לרציף תשע ושלושה רבעים עם סוזן, נוויל וחנה, מזוודותיהם
לרגליהם והינשוף הלבן של חנה, אוריון, מנמנם בשלווה בכלוב שלו. כל הארבעה עדיין
היו לבושים בתלבושת של הוגוורטס, כולל גלימות, והם משכו די הרבה מבטים וצחקוקים
מוסתרים בקושי מעוברים ושווים. איש צעיר אחד עם שיער כתום צעקני אפילו חייך ושאל
איפה חגגו את טקס הסיום שלהם, אבל ארני הפשיל שרוול אחד והראה אגרוף, והילד והחיוך
שלו נעלמו כאילו התעתק.
לסוזן היו כמה קלפים קטנים וצבעוניים בידיה, וגם צרור של נייר קלף דק
וקטן, שאותם העבירה לכל אחד מהם בתורו. "הם מאבא של ג'יני," היא הסבירה.
"אמצעי זיהוי מוגלגים. הייתי צריכה להבטיח לאדון וויזלי שלא ננסה להשתמש בהם
כדי להפעיל מכוניות מוגלגיות (19) כי עדיין לא למדנו איך. עניתי לו שאני בטח לא אדע
איפה לשים אותם, אבל הבטחתי בשביל כולכם, אז בבקשה אל תעשו שום דבר טיפשי."
נוויל הסתכל על מה שנתנה לו. פניו הסתכלו עליו מהתעודה, התמונה קפואה
ודוממת באופן מוזר ליד אותיות שחורות קטנות שרשמו את שמו, יום הולדתו, כתובתו ועוד
מידע אחר, כולל כמה אותיות ומספרים שהניח שהיו קוד ממשלתי. גם הייתה שם חוברת
ירוקה שהייתה עשויה מנייר הקלף הדקיק והייתה מכוסה בתיבות ושורות ללא סוף, אבל היה
בה את אותה המידע, ועוד שרבוט שהיה כתוב בראשו שזאת תעודת לידה, למרות שהוא לא ראה
שם שום תמונה של תינוק שהופך לעצמו הבוגר ואז חוזר לאחור (20). היו שם רק עוד
מילים ותיבות. המוגלגים כנראה ממש אהבו תיבות. וכתובות. הן היו על הכול!
"זה ממש מגניב," הוא מלמל.
"אני יכול לשמור את זה?"
"בטח." משכה סוזן בכתפיה.
"אנחנו רק צריכים להראות אותם לאנשים שיטפלו בדברים. אז… יש לנו עד ארבע
בצהריים מחר כדי להבין מה נעשה עם עצמנו, ואנחנו רוצים להתרחק כמה שאפשר מסמטת
דיאגון ומקומות של קוסמים בהתחשב במה שקרה ללונה. אז כנראה השאלה היא, כיוון
שכולנו טהורי דם: מי בילה הכי הרבה זמן בעולם המוגלגי?"
ארבעת הקוסמים והמכשפות הצעירים הסתכלו אחד על השני, כל אחד מצפה
בבירור שמישהו אחר ידבר. לבסוף, נוויל דיבר. "הלכתי אל הכפר עם סבתא שלי
לקניות, אבל אנחנו קונים בחנות של קוסמים; אנחנו פשוט רואים מוגלגים בדרך ואומרים
שלום לפעמים."
חנה התעסקה בקצה הצמה שלה. "אני לא חושבת שאי פעם התקרבתי
לילידי-מוגלגים יותר מהוגוורטס. אלא אם אתם סופרים את זה שהמשפחה שלי ואני פעם
טיפלנו בחתול של שכנה מוגלגית כשהייתה בבית החולים."
מבט מודאג הופיע על פניהם של החתן והכלה המיועדים, וארני כחכח
בגרונו. "אני מאמין, חברים, שאולי יש לנו בעיה מסוימת."
(1) קללת רגלי הג'לי- קללה שגורמת לרגליים
שלך לרעוד. בניגוד למה שזה נשמע, לא הופכת את הרגליים לג'לי.
(2) אורלה קווירק- תלמידה
שמוינה לרייבנקלו בספר הרביעי.
(3) למה נוויל מיורקשייר? מת'יו לואיס (השחקן שלו) מיורקשייר.
(4) נטלי מקדונלד- תלמידת שנה רביעית מגריפינדור עם סיפור עצוב...
רולינג קיבלה מכתב מאימא לילדה קנדית שחלתה בלוקמיה (נטלי מקדונלד האמתית), שחששה
שביתה תמות לפני שהיא תקרא את כל הספרים. רולינג קיבלה את המכתב מאוחר וכתבה בחזרה
לנטלי- היא סיפרה לה את כל העלילות. לצערה, נטלי כבר מתה מהלוקמיה. רולינג התחברה
עם האימא של נטלי, והחליטה להכניס את נטלי לספר, כדי שהיא תוכל לחיות בו לנצח.
(5) קונפונדוס- כישוף הבלבול.
(6) אלרג"ה- הארגון למען רווחת גמדוני הבית, ארגון שהרמיוני
הקימה ונועד לשפר את תנאי הגמדונים.
(7) הוא קיבל מהארי פוטר גרב (שכיסתה את היומן של טום רידל, כך
שלוציוס מאלפוי זרק לדובי את הגרב בהיסח הדעת) ששחררה אותו.
(8) כן, זאת השיטה להסביר את נוכחותו של קולין ואת העובדה שגם דניס
קוסם. אמא שלהם סקיבית (לא נאמר בספרים), וכאן מוסיפים שהיא לסטריינג'. למען האמת,
סקיבים שנולדים למשפחות טהורות דם אכן מנושלים ומנודים כדי לשמור על טוהר הדם, כמו
גם אנשים שמתחתנים עם ילידי מוגלגים, כך שזה לא סיפור כזה הזוי.
(9) נכון. הפברלים המציאו את אוצרות המוות. סבא של וולדמורט, ונדרולו,
טוען שהוא קיבל את הטבעת עם אבן האוב בגלל שהם צאצאים של המשפחה. הארי קיבל את
גלימת ההיעלמות בירושה, וזה עבר בירושה לכל הבנים של איגנוטוס פברל. כך שהם בני
דודים רחוקים.
(10) מוזכר שהלאבגודים גרים באזור בספר הרביעי, ובספר השביעי רון
אומר שזה קרוב לבית שלו ומראה להם את המקום.
(11) הבליץ על לונדון- כינוי להפצצות של חיל האוויר הגרמני על לונדון במלחמת העולם השנייה, גרם לשליחת ילדים רבים לכפרים, לבתי יתומים.
(12) מלחמת פוקלנד- מלחמה שבה בריטניה סילקה כוחות ארגנטינאים מאיים שבבעלותה.
(13) והנה קיבלנו עוד התייחסות לשואה, הרכבת לחלוטין עוצבה כאחת מהשואה.
(14) ויקי פרובישר- תלמידה מגריפינדור (לא ידוע איזו שנה). פעילה בהמון מועדונים. רצתה להיות שומרת בספר החמישי, אבל לא יכלה כי האימונים יצאו על מועדון הלחשים שלה. לפי הסיפור כאן, היא החברה הלסבית של רוואן גליניס.
(15) יואן אברקרומבי- תלמיד שנה שלישית מגריפינדור שהתחיל ללמוד
בהוגוורטס בספר החמישי. פחד מאוד מהארי בגלל שהשמיצו אותו בנביא
היומי באותה תקופה.
(16) ג'פרי הופר- תלמיד מגריפינדור (לא ידוע איזו שנה). ניסה להיות
שומר בספר החמישי, אבל בגלל שהוא תמיד מתלונן על דברים הוא לא נבחר.
(17) וולדן מקנייר- אוכל מוות, שעבד פעם במשרד הקסמים כאחד שמוציא
להורג חיות מסוכנות. היה אמור להוציא להורג את בקביק, ההיפוגריף, בספר השלישי.
הקטע שהוא פעם היה חבר של פרנק לונגבוטום מומצא. בספר החמישי, נוויל (שהיה עם אף
שבור ולא יכול היה להטיל קסמים) דחף לו שרביט לעין וגרם לה לדמם.
(18) פיקוס מתעלף- Fainting Fichus.
מקורי.
(19) לפי מה שהבנתי, בארצות הברית רישיון הנהיגה הוא תעודת זהות...
טעות של הכותב, כי הסיפור בריטי.
(20) רעיון גאוני... תעודת לידה של קוסמים מראה איך אתה מתבגר.
הערה לגבי התמונה בסוף- היא לא שייכת לסיפור הזה ספציפית. היא שייכת
לסיפור "חמוץ מתוק", שמספר את השנה מנקודת המבט של ארני. אלו ארני וסוזן
בתמונה, כמובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה