כשהתחושה המוחצת של ההתעתקות נעלמה, כרע נוויל על ברכיו, שרביטו מוכן ומושט בידו כשעיניו סרקו את הסביבה החדשה. הוא היה בחדר גדול ואפלולי עם קירות ורצפת מלט, והתקרה הייתה מבוך נמוך של צינורות וקורות שהוארו בידי כמה נורות חשמל מוגלגיות צהובות. קופסאות קרטון נערמו בערימה גדולה בצד אחד של החדר, ושולחן שהיה מכוסה בחוטים מוזרים ומכונה מרובעת (1) עמד ליד כיסא קטן עם גלגלים מולו. חנה, ארני וסוזן היו רק במרחק קטן ממנו, וכמוהו היו בתנוחת כריעה ומוכנים להילחם, והוא החליף איתם מבט מתוח. "איפה קולין?"
חנה הנידה בראשה. "אני לא יודעת. התעתקנו אליו כמו שאמרת, אבל הופענו פה."
קול מוכר ודק, מלא בכאב ובפחד, נשמע מהצללים בפינה הרחוקה של החדר. "הוכיחו מי אתם."
נוויל הסתכל אל הקול, אבל בקושי ראה את הדמות הקטנה שעמדה בצל, עם מה שנראה כמו חבילה גדולה לרגליה. "נוויל לונגבוטום," הוא הכריז בזהירות, "מעדתי ונפלתי כשיצאתי מחור הדיוקן של גריפינדור בשבוע שעבר, וקולין קריווי צחק ואמר לי שזה לא מאוד מעורר השראה או אצילי לנחות על הפנים שלי ככה. הייתי בגרטנה גרין עם חברי; חנה, ארני וסוזן, שגם נמצאים פה, והגענו בגלל שפטרונוס של סייח שלח לנו הודעה."
"בסדר." הייתה שתיקה, ואז הדמות צעדה קדימה, עדיין מוצלת אך נראית עכשיו. היה זה קולין, פניו אפרוריות, עדיין בתלבושת ובגלימה של הוגוורטס, זרועותיו משולבות בחוזקה מסביבו כשהחווה אל האפלה בראשו. "דניס צריך עזרה, בבקשה… אני… הייתי צריך להרביץ לו ממש חזק."
"מה קרה?" נוויל לא הוריד את שרביטו, אלא חצה את החדר למקום אליו קולין הצביע, וכרע מעל מה שראה עכשיו שהייתה דמותו הרפויה של הצעיר מבין האחים קריווי. בזהירות, הוא הרים את הילד בזרועותיו, מופתע לגלות עד כמה היה קל, והניח אותו שוב בנקודה הכי מוארת באזור. גם דניס עוד היה לבוש בתלבושת האחידה שלו, ודם נצץ על שיערו הצהבהב מבליטה גדולה ומכוערת על מצחו.
קולין לא זז, וקולו היה חלול כשענה. "כשהגענו הביתה, נכנסתי הביתה לבד. הבית הסריח מאוכל רקוב. לא היו שום גופות, אבל היו סימני שריפה על הקירות, קצת דם על הרצפה, ו… והאות האפל על הקיר בחדר השינה. לקחתי את דניס למלון. אמרתי לו. לא נראה היה כאילו אכפת לו, אבל למחרת היום, הוא רצה להתקשר הביתה. שוב אמרתי לו, אבל הוא עדיין התקשר. לא הייתה… לא הייתה הודעת חג מולד במשיבון."
המילים נחנקו, כמעט הפכו לבכי, אבל הוא הצליח להמשיך. "הוא פשוט ישב שם, בוהה בטלפון, אבל החדר התחיל לרעוד, והטלוויזיה התפוצצה. ניסיתי לעצור אותו, אבל אז הוא התחיל לצרוח שהם בכלל לא עשו כלום, הם אפילו לא היו בעולם הקוסמים, והמנורות התחילו לכבות, והתחננתי שיעצור, שירגע, אבל הייתי חייב… הייתי חייב להרביץ לו, וזה היה מאוחר מדי. העיקוב… שמעתי אותם במסדרון, פותחים דלתות, אנשים צועקים, הם חיפשו אותנו. שלחתי את ההודעה ובאתי לפה. לא ידעתי מה עוד לעשות."
הוא קימט את מצחו מהכאב בקולו של קולין, לא בטוח אם זה היה עניין פיזי או רק הלב. "אתה בסדר?"
"לא התעתקתי מעולם. אפילו לא לקחתי שיעורים, רק שמעתי את הבוגרים מדברים על איך עושים את זה. גיזררתי את עצמי קצת, אבל אני בסדר. זה סתם דוקר." העיניים הכחולות התרחבו אפילו באור הדל. "רק תטפלו בדניס, בבקשה."
נוויל הנהן, ונגע בזהירות בבליטה על ראשו של הילד. לא נראה היה כאילו הגולגולת נסדקה מתחת, אבל זה היה בבירור זעזוע מוח רציני. מזווית עינו, הוא ראה את ארני ושתי הבנות הולכים ברחבי החדר, חוסמים את הדלת בראש גרם המדרגות ומחפשים עוד כניסות נסתרות או אויבים מסתתרים. הוא הרגיש גאווה וחיבה עזה כלפי כולם, כי הם ידעו מה לעשות אפילו בלי לשאול, בלי כעס של רגע על מה שנקטע.
הוא החזיר את מבטו לקולין. "אבל מה זה פה?"
"בית של חבר שלי, בראד. הוא מוגל, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי מאז שהייתי בן שלוש. זה המרתף שלו. הוא יודע שאני כאן. די הייתי צריך לספר לו שאני-"
דפיקה חזקה בדלת בראש גרם המדרגות גרמה לחמשתם לקפוץ, וכל שרביט מלבד זה של קולין הורם מיד כשקול של ילד נשמע בכעס מהצד השני. "לעזאזל, קולין, אל תנעל אותי בחוץ! הבאתי דברים לראש של דניס!"
קולין הנהן בזיהוי למשמע הקול, ונוויל הניף את שרביטו אל חור המנעול. "אלוהומורה ."
הדלת נפתחה, וילד גבוה ורזה הופיע. הוא נראה כבן חמש-עשרה, עם זרועות ורגליים ארוכות, גרוגרת בולטת, והרבה פצעי בגרות מתחת לשיער חום ארוך וחולצה שחורה עם פה מרחף עליה (2) שהייתה מעל ג'ינס כחול משופשף. כשראה את האורחים החדשים במרתף הוא נעצר, פיו נופל כשהחזיק בקבוק יוד וגוש צמר גפן באופן מוזר בידיו. הוא קילל.
"הם איתי," הסביר קולין מהר, אבל בלי לזוז. "מכשפים אחרים, כמו שאמרתי לך שאני. הגבוה זה נוויל. הגדול זה ארני. הבחורה בשמלת הכלה זאת סוזן. זאת בשמלה הכחולה זאת חנה. כולם לוחמים מסדר-טוב. הם השתגרו לכאן כמוני (3)."
זה היה בבירור איזה סוג של קוד בין הבנים, והבחור החדש- שנוויל הניח שהיה בראד- הנהן באיטיות, אבל במבט ספקני. "אתם… אתם יכולים לעשות קסמים, כמו קולין?"
נוויל שקל כיצד לענות לזה, אבל ארני נופף בשרביטו וסגר את הדלת בראש גרם המדרגות, וזאת הייתה תשובה מספקת. באופן מוזר, הילד לא הופתע בכלל שהיו לו שישה קוסמים ומכשפות במרתף. אם בכלל, הוא נראה די מאוכזב. "כולכם סתם… כלומר, כולכם לובשים בגדים רגילים, ו… ארני? חנה? מה השמות האמיתיים שלכם?"
"נוויל אלאסטור לונגבוטום, סוזן קירקה אמיליה בונז, ארנסט איאן מקמילן, וחנה גרייס אבוט (4) אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר." נימת קולה של חנה הייתה מלאה בכעס, יד אחת על מותנה, והמוגל הסמיק.
"סליחה. פשוט חשבתי ש… לא משנה." הוא הניע את רגליו היחפות על רצפת המלט, ואז הושיט את הציוד בידיו אל נוויל, שעדיין כרע מעל גופו הדומם של דניס. "אה, אם תרצה להשתמש בזה, אתה יכול, או שפשוט, אתה יודע, תטיל קסם ריפוי או מה שתרצה."
נוויל הניד בראשו. "אני לא עומד להתעסק בפציעת ראש כזאת. אני לא יודע כל כך טוב מה אני עושה בכישופי ריפוי. אנחנו לא יכולים לקחת אותו לקדוש מנגו, זה טוב כמו לעטוף אותו במתנה לאתם-יודעים-מי, אבל אנחנו לא יכולים פשוט להשאיר אותו כאן, וזה לא רק בגלל שהוא פצוע. אולי ייקח להם קצת זמן, אבל אם הילד הזה היה החבר של קולין כל כך הרבה זמן, אוכלי המוות יאתרו אותו כאן במוקדם או במאוחר אם נישאר."
"מה עם המחילה?" קולו של קולין התחיל להישמע חולמני באופן מוזר, וסוזן קימטה את מצחה, והלכה אל הפינה החשוכה.
הוא נסוג לאחור, אבל היא הושיטה יד, ושמה אותה על זרועו בהבעת פנים של דאגה כמעט אימהית. "אתה בטוח שאתה בסדר, חמוד?" ואז היא קפאה, משכה את ידה והסתכלה על כף ידה בתדהמה. היא זהרה באדום באור המועט. "אתה… ארני, הוא נוטף דם!"
"מה?!" קפץ נוויל על רגליו, אבל קולין כבר נדחס כמה שיכול היה אל הפינה, מניד בראשו במרץ, זרועותיו עדיין מהודקות לחזה.
"לא, לא! תטפלו בדניס! אני בסדר, טיפלתי בזה! רק יש לי קצת די…" הנדת הראש הייתה יותר מדי לשיווי המשקל המעורער ממילא. הוא התנדנד, עיניו מרחפות ומסוחררות, ואז העיניים הכחולות התגלגלו לאחור, וברכיו פקו, מפילות אותו קדימה.
נוויל רץ, וכשתפס את הילד הצעיר בקושי רגע לפני שפגע בבטון, הוא הרגיש לחרדתו שסוזן צדקה. הגלימות השחורות והצללים הסתירו זאת, אבל הגוף הקטן והשברירי היה מלא בנוזל אדום, חם ודביק. זרועותיו של קולין נפלו ברפיון מהחזה ללא הכרה, והוא שמע את חנה צווחת קצת כשהן נחשפו לאור. ידו הימנית נעלמה באזור פרק היד. משהו שזהר בכסף חיוור מתחת לאדום הקיף את פרק ידו מעל הגדם, אבל זה לא היה הדוק מספיק, ודם עדיין נטף ללא הפסקה, הופך לכתמים גדולים שהבגדים כבר לא הסתירו.
מאחוריו, פלט הילד המוגל צרור מרשים של קללות. "מישהו עושה לו סטאר וורס, והוא מנסה להדביק את זה בסלוטייפ?!"
כשהוא לא מבזבז זמן בלתהות מה המשמעות של כל המילים האלו, הוריד נוויל את העניבה מצווארו, כרך אותה סביב פרק היד החבול ומשך חזק בניסיון נואש לעצור את הדימום. הוא הוריד את שרביטו, ידו השנייה מחפשת את הדופק בגרונו של קולין. לקח יותר מדי זמן למצוא אותו, חלש מאוד, והוא הרגיש רעד קר עובר בעמוד השדרה שלו. "לעזאזל אתך, קולין," הוא לחש בצרידות. "שלא תעז…"
מישהו כרע לצדו, והוא הסתכל בתחינה אל עיני האגוז החמימות של ארני. "אנחנו צריכים שיקוי חידוש דם מיד… אתה לומד שיקויים ברמת כשיפומטרי (5)…"
ארני הניד בראשו. "זה לוקח שעה וחצי, אפילו אם היו לי כל המרכיבים עליי. אין לנו כל כך הרבה זמן. לא חשבתי שיכול להיות כל כך הרבה דם בילד בגודל שלו."
"מה אם באמת ניקח אותו למחילה? ג'יני אמרה שאימא שלה-" התחילה חנה, אבל נוויל קטע אותה.
"הוא לא ישרוד את ההתעתקות, לא ככה. אנחנו חייבים לעשות משהו מהר…" הוא עצר, ונשך את שפתיו כשמוחו עבר על האפשרויות המועטות. "סוזן, את תיקחי את דניס למחילה. תדאגי שיטפלו בו כשננסה לעזור לאחיו. לא יעזור לאבד את שניהם, והמכה לראש מפחידה אותי… הצבע שלו לא בסדר, והוא אפילו לא זז מאז שהגענו לכאן. אנחנו ננסה לעשות משהו עבור קולין, ונצטרף אלייך ברגע שנוכל."
היא הנהנה. "בסדר. אבל תשמרו על עצמכם. אם הם יגלו שאתם כאן…"
"נסתכן בהעברה שלו בכל מקרה ונברח," הבטיח לה ארני. הוא הרים את דניס וסחב אותו אליה, ורכן מעל גופו של הילד כדי לתת נשיקה חפוזה ועדינה לאשתו החדשה לפני שעזר לה להרים אותו בזרועותיו וצעד לאחור. "נתראה בקרוב, יקירי." סוזן חייכה אליהם חיוך מהיר ומתוח, ואז הסתובבה במקום ובקראק חזק, היא ודניס נעלמו באוויר.
"חתיכת…" הניד בראד בראשו, המום. "זה לא אמתי."
"לא, זה מאוד אמתי, וחבר שלך מת אלא אם כן נעשה משהו," אמר נוויל בחדות. "איזה שיקויי עזרה-ראשונה יש למשפחה שלך?"
"אתה לא יכול פשוט לרפא אותו בקסם? או אפילו, אתה יודע, להטיל החייאה אם הוא…"
"מוות זה מוות! אפילו בעולם הקוסמים! עכשיו, אנחנו נצטרך שיקוי דם לפני שתלמד את זה בעצמך!" השפה של קולין נצבעה בצבע כחול מטריד, ולמרות שחוסם העורקים המאולתר עצר את רוב הדימום, הוא כבר איבד יותר מדי, וכשניסה שוב למצוא את הדופק של הילד, זה היה רק רשרוש קטן מתחת לאצבעותיו.
פניקה אמיתית עלתה על פניו של הילד המוגל עכשיו, והוא רץ בחדר כדי לכרוע לצד חברו, עיניו קרועות מרוב ייאוש כשהסתכל מהזרוע ההרוסה אל הקוסם הבוגר. "אין לנו דברים כאלה!" הוא בלע את רוקו, עוצר את הדמעות כשראה את הנזק מקרוב עכשיו, את כמות הדם שהכתימה את הגלימות הכהות. "אני אזמין אמבולנס, נביא אותו לבית החולים!"
"לא!" תפס ארני את זרועו כשקפץ על רגליו וניסה ללכת לדלת. "אסור לך!"
"למה לא?!" למרות השרביט בידו של ארני וההבדל המשמעותי בגודל שלהם, פניו של בראד היו מלאות בנחישות. "הוא חבר שלי, ואם אתם אומרים שהוא גוסס פה, ואתם לא יכולים לעשות כלום-"
נוויל נשם נשימה עמוקה, והכריח את עצמו לשמור על מספיק קור רוח כדי להגיב. "קולין פצוע כי אנחנו במלחמה בעולם שלנו- עולם הקוסמים- ויש קוסמים רעים שרודפים אחרינו כי אנחנו נלחמים. אם ניקח אותו לאחד מבתי החולים שלכם, הם ימצאו אותו שם, ולא יהיה אכפת להם במי הם יפגעו כדי להשיג אותו. וזה אפילו בלי לדבר על זה שאם המרפאים שם לא יודעים מה הם עושים עם ילד קוסם, כל דבר יכול לקרות. אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט בקסם שלנו כשאנחנו פצועים או חולים."
פניה של חנה היו חיוורות, אבל כשהרימה את מבטה מגופו הרפוי של קולין, רעיון הצית תקווה בעיניה. "בראד- זה השם שלך, כן?" הילד הנהן. "בראד, מה אתם עושים אם אין לכם שיקויי חידוש דם? בבתי החולים שלכם?"
היה היסוס של רגע בלבד לפני שהתשובה נשמעה. "אנחנו נותנים להם עירוי. אנשים אחרים נותנים דם, והם תוקעים צינורות במי שצריך אותו."
"נוויל, נוכל (6)…?" היא הפסיקה, לא צריכה לסיים את המשפט כשעיניהם נפגשו והיא הנהנה.
חנה ישבה קצת יותר ביציבות על הרצפה, אפילו לא שמה לב לכתמי הדם שכיסו את שמלת המשי שלה, ופתחה את זרועותיה כשנוויל שם בזהירות את גופו של קולין בחיקה, וניסה לא להזיז את היד הפצועה יותר ממה שהיה צריך. ברגע שלקחה אותו, הוא נעמד, הוריד את הז'קט, ולאחר מבט מהיר עם ארני הם הפשילו שרוולים, הושיטו את ידיהם והפכו אותן כדי לחשוף את כפות ידיהם.
כשהוא נושם נשימה עמוקה וסוגר את שיניו, שם נוויל את קצה שרביטו מול הוריד הכי בולט שמצא. "אספדיוס (7)." עץ הדובדבן הקהה הפך לחוד חד כתער, והוא היסס רק לרגע לפני שדחף אותו אל בשרו, מרגיש את התנגדות עורו לפני שמצא את זרימת הוריד ועצר, בלי רצון לחדור יותר מדי. הוא הרים את מבטו, וראה שארני עשה אותו הדבר. הוא הנהן. "דסנגויום (8)!"
זאת הייתה אחת מהתחושות המוזרות ביותר שאי פעם הרגיש כשהשרביט התחיל למצוץ בתאווה, והוא כמעט יכול היה להרגיש בכלי הדם שלו נמתחים. הוא דימם לפני כן, הרגיש את הקלילות, הכאב הקהה שבא ממרכז עצמותיך, אבל מעולם לא שאב את הנוזל היקר ממנו, ותהה האם כך הרגישו קורבנות ערפדים ברגעיהם האחרונים. נוויל המשיך כמה שיכול היה, אבל כשהרגיש שהוא מתחיל להסתחרר, הוא ידע שזה מספיק. הם אפילו לא ידעו אם זה יעבוד, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לרוקן את הכוח שלו ושל ארני יותר מדי. "פיניטה אינקנטאטם ."
הפצע נסגר כשהוציא את השרביט, והשאיר רק טיפת דם אחת על עורו, אבל העץ הרגיש חם וכבד באופן מוזר עכשיו, והוא הרגיש כאילו הוא פעם בידו, כאילו הדופק החי המשיך בתוכו. הוא כרע ברך, הרים את זרועו הבריאה של קולין בעדינות והפשיל את השרוול, אבל העור היה חלק ולבן כמו קליפה של ביצה, והורידים נעלמו מרוב אובדן הדם ולא נראו על שרירים כמו אצל הבוגרים יותר.
הוא קילל, אבל ארני היה לידו עכשיו, שרביט עץ האלון שלו נראה אדום באופן מוזר כשהיסס, הקצה שעדיין היה חד מול גרונו של קולין. "אם אני טועה…"
חנה צחקה במרירות, אבל היו דמעות על לחייה. "כן, אולי תהרוג אותו."
בנשימה ארוכה וזהירה, דקר ארני עם השרביט את צווארו של קולין, פניו הנעימים מכווצים בריכוז. נוויל ידע שחברו גדל כאיש עסקים, לא מרפא, אבל שמע סיפורים על חילוצי חירום של כבשים שלכדו בסבכים של סנרגלוף, ועל לידות עכוז של דמיגייזים כך שבין שלושתם, הוא היה הדבר הקרוב ביותר שהיה להם שיכול היה למצוא איבר חשוב על דבר ללא עלים. הגוף הקטן זז, וארני קפא, והסתכל עליו בבקשת עזרה, ונוויל ליקק את שפתיו כשפיו וגרונו התייבשו. "תעשה את זה."
עוד רגע של ריכוז, והשרביט התחיל לפעום, העץ המבריק מתכווץ בידו של ארני כשדמו של הילד הבוגר זרם אל הורידים היבשים. נוויל הושיט לו את שרביטו, וידע שיש לבצע את החילוף במהירות כשיגיע הזמן, אבל ברגע שאצבעותיו עזבו את הנשק נשמעו קראקים של התעתקות בבית מעליהם. הצלילים נשמעו אחד אחרי השני, בהתחלה שניים, ואז ארבעה, ולבסוף שישה בסך הכל. שישה אוכלי מוות כדי להוריד זוג ילדים ילידי מוגלגים? הוא רעד, ותהה מה בדיוק דניס עשה בצערו וכעסו בחדר המלון.
"תסתלקו מכאן!" קולו של בראד נסדק מרוב פחד. "אני יודע מה הצליל הזה אומר עכשיו!"
"אם נעזוב עכשיו," לחש נוויל , "נעשה את אותו הרעש, והאנשים שם למעלה ישמעו אותו, לא משנה אם קולין ישרוד או לא!"
"אז… אתם לא תהיו פה!"
"ואתה כן, ואין להם שום בעיה לפגוע בעוברי אורח תמימים אם הם יחשבו שעזרת לנו." אמרה חנה במהירות.
לחץ עלה בעיניו החיוורות של הילד, והן עברו ברחבי המרתף לפני שנחו על האוסף המוזר של חוטים וקופסאות בשולחן הרחוק. קולות ריסוק ודפיקות נשמעו למעלה עכשיו כשאוכלי המוות התחילו לחפש בבית, אבל בראד לא אמר מילה כשקם על רגליו, צולל מתחת לשולחן כשארני החליף בזהירות בין השרביטים, ועכשיו הזרים את דמו של נוויל אל שומר-הסוד הפצוע שלהם.
הילד המוגל השמיע צליל ניצחון קטן, תפס את הקצה של חוט עם שלוש שיניים כסופות שבלטו ממנו ודחף אותו אל הקיר. אורות אדומים וירוקים החלו לזהור על אחת מהקופסאות, ובראד נעמד במהירות, לחץ על כפתורים והזיז מתגים. דלת קטנה נפתחה, והוא תפס חפץ קטן ומלבני שנראה כמו ספר קטן עם שני חורים בחזית ממדף מכוסה באבק, שם אותו על הדלת הפתוחה וסגר אותה שוב לפני שלחץ על עוד לחצן כשניצוץ ניצחון מבזיק בעיניו.
הרעש היה בלתי יאומן. כל אחת מהקופסאות השחורות הגבוהות צרחה, והצווחה קורעת האוזניים של גיטרה והלמות התופים הרעידו את קירות המרתף. קולו של אדם, מוגבר ומעוות לחלוטין, התחיל לצרוח מילים שנשמעו כמו כישוף מלא בכעס, אבל בראד חייך אליהם. נוויל לא שמע מילה, בקושי יכול היה לשמוע את עצמו חושב, אבל פיו של הילד זז בבירור. "זוזו! זוזו!".
כשהוא מהנהן אל שני חבריו, תפס נוויל את שרביטו של ארני חזק בידו והכריח את עצמו לחסום את הקקופוניה כשהתרכז בחיוכה הזוהר של ג'יני ובבטיחות החמימה של המחילה. הוא הסתובב במקום, והכל הפך לאפלה מוחצת.
OOO
ברגע שהגיעו אל המחילה, התקרבו אליהם. קוסם גבוה, שחום עור עם ראש קירח ובוהק נטל את קולין מזרועותיו של נוויל והניח אותו על שולחן המטבח, שלידו מכשפה צעירה עם שיער בצבע ורוד בזוקה מזעזע כבר רכנה מעל דניס. זוג בגיל-העמידה עם שיער אדום בוער- שרק יכול היה להניח שהיו הוריה של ג'יני- היו עסוקים בתנור, היא עובדת במרץ על קדרה מבעבעת כשהוא ארגן כמה סכינים ומאזניים בהכנה ומדידה של מרכיבים לשיקוי שהכינו, וסוזן רק הציצה לרגע בבעלה לפני שהתחילה לעזור למכשפה בשיער הוורוד להוריד את חולצתו הספוגה בדם של קולין.
לפני שנוויל הצליח לאסוף את עצמו ולהגיד משהו, הופיעה ג'יני, פניה חיוורות מתחת לשני כתמים ורודים בהירים גבוה על לחייה מהפחד בעיניה כשסרקה את בגדיו המדממים. "אתם-?"
"אנחנו בסדר, הכל של קולין," אמר נוויל מהר.
היא הנהנה, וחזרה אל הקבוצה. "הם בסדר!" היא הכריזה, ההקלה גורמת לקולה לרעוד קצת.
גברת וויזלי הסתכלה מעבר לכתפה והנהנה, מחייכת לעברם חיוך מזמין וחמים. "אז תוציאי אותם מפה, ג'יני, יקירה, נגמר לנו המקום… רמוס ולי יחזרו בכל רגע ברגע שיראו אם יוכלו למצוא את היד של המסכן." היא התחילה לפנות שוב אל הקדרה, ואז נעצרה, עיניה מתרחבות. "חי זקנו של מרלין! זאת הילדה אבוט הקטנה (9)?"
חנה הנהנה. "כן, גבירתי. אמא שלי אמרה שהכירה אותך, אבל היא ניתקה קשר אחרי ששתיכן התחתנתן."
"לא ראיתי את פגי כבר שנים… את בטח היית בת ארבע או חמש… אלוהים…" היא הנידה בראשה, מבטלת את רגע הנוסטלגיה. "אמא שלך אי פעם לימדה אותך את הכישוף שהיה לה לקילוף אפונים שורפות (10)?"
המכשפה הצעירה כבר נדחקה במטבח הצפוף אל צידה של גברת וויזלי, והרימה את שרביטה כדי לזמן סינר מהמתלה על הקיר הרחוק. "כל מה שהיא ידעה."
"טוב. ארתור -" גברת וויזלי נופפה לבעלה מהשיש כשחנה הצטרפה אליה מעל התנור, "- אתה תלך עם שאר הילדים, תנקה אותם. העלמה אבוט תעזור לי לגמור את השיקויים. ג'יני, במחשבה שנייה, שימי את הגלימה שלך ותראי אם תוכלי לקחת קצת גרגרים מהבוטראקלים (11). קדימה, לכי!"
נוויל הניד בראשו, מנסה להתקרב אל השולחן. "אבל קולין -"
הקוסם הגבוה והשחום הסתובב, וחסם אותו לחלוטין. קולו היה איטי ועמוק, מרגיע בלי להתנשא, והיה בו משהו שהשרה ביטחון בכל מה שיאמר. "לא, בן. כבר הצלת את חייו כשקשרת את זה והבאת אותו לכאן עם מספיק דם בתוכו כדי לשרוד את ההתעתקות. יש יותר ממספיק שרביטים בקדרה כדי לעשות את השאר. אנחנו נספר לך אם יקרה משהו, זאת הבטחה. עכשיו לך עם אדון וויזלי."
כשהוא מסוחרר ואסיר תודה שמישהו אחר מטפל במצב לשם שינוי, הוא הרשה לעצמו ללכת אל המדרגות. ארני ניקה את כתמי הדם על ידיו ובגדיו בעזרת כישוף קרצוף פשוט, ואז חזר לגרטנה גרין כדי לסדר דברים במלון ולאסוף את המזוודות שלהם, אבל נוויל החליט להסכים להצעה של אדון וויזלי להתקלח (12). הוא לא ידע למה, אבל לחזור לעולם המוגלגי נראה כמו משהו יותר מדי מפחיד, וצליל הקראק היה כמו סטירה בפנים שקראה לו פחדן כשארני התעתק לבדו.
המראה בחדר האמבטיה דיברה באופן מעצבן (13), וניסתה לחקור אותו על מיקומם של ששת האחים וויזלי, ורצתה מידע מפורט על הדם של מי נמצא עליו ואיך, אבל היא סתמה כשתלה עליה מגבת. לקח לו כמה דקות להתעסק בברזים עד שהמים היו חמים כמו שרצה, והוא השתנק כשהחליק מתחת למים, מרגיש את עורו מתעבה במחאה כלפי האמבטיה הרותחת. זה כאב. כל שריר בגופו רצה לקפוץ בצווחה, אבל הוא לא זז כשראה את המים מאדימים עם זרזיפי דם שנזלו מגופו כמו האדים על המים.
זה כאב, אבל היה נכון. הוא הרים את הסבון שמצא בחדר הכביסה אליו נשלח בידי אדון וויזלי כדי להביא מגבות ומטליות. זה לא נועד להיות סבון לרחצה, אבל הוא רצה משהו חזק, ונוזל ניקוי הקדרות של קאדווליג'ר שרט ודקר מספיק כששפך אותו על עורו האדום. זה היה כמעט מספיק כדי לגרום לו להרגיש שוב נקי. נוויל שפשף את גופו במטלית עד שדמו החל להצטרף לשל קולין במים, נוזל בטיפות דקות על חזהו וזרועותיו ובמורד גבו במקום בו אחת מהצלקות נפתחה תחת תקיפתו.
ורק אז הוא עצר. הרצון הנוראי לכוות ולצחצח את עצמו עד שיהיה נקי נעלם לא בצרחה, אלא באנחה חסרת תקווה, והוא שקע בחזרה אל המים הרותחים עדיין, עוצם את עיניו כשהרגיש את החום שורף בהתחלה, ואז מרגיע את הפצעים שנפתחו שוב. זה לא עזר. כלום לא יכול היה לעזור, בעצם.
שום ייפחות לא זעזעו את המים השלווים, לא היה צליל במקלחת חוץ מנשימה קבועה והמלמול הזועף של המראה, אבל דמעות החלו לזלוג על לחייו של נוויל מאחורי העפעפיים העצומים. אפילו אם יכול היה לקלף לחלוטין את עורו, זה לא היה עוזר, כי היו כתמים שלא נשטפו, צלקות שכאבו יותר מאלו שאנשים ראו כשהורדת את החולצה.
למשך שארית חייו, הוא ידע שיראה את סוזן בשמלת החתונה המוכתמת בדם שלה עם גופו של דניס בזרועותיה, את זרועו של קולין נופלת רפויה על הבטון כדי לגלות את סודו הנוראי, את פרצופו של הנער המוגל, בראד- שכמעט בטוח שהוא מת עכשיו- כשחיפה עליהם… ואלו לא היו הראשונים ולא יהיו האחרונים. הם רק היו התוספת האחרונה לאלבום הזוועות שנבנה בזכרונו השנה.
הוא קינא בהארי. אוי, כמה שקינא בו. עם כל הנטל שהיה הנבחר, שידע שכל עולם הקוסמים תלוי בו, הוא לא היה צריך לראות שום דבר. איפה שלא היה, הוא לא החזיק תלמידי שנה שנייה אחרי שחטפו קללת קרושיאטוס, הוא לא קרא את בקשתו האחרונה של ילד בן ארבע-עשרה שחתם באופן אישי על הוצאתו להורג, הוא לא ביקש מבנות מצחקקות וסמוקות בשנה-החמישית להפסיק להסתכל על בנים ולהתחיל לשים לב איך הורגים מישהו.
הם לא דיממו עליו, הם לא בכו עליו, הם לא הזיעו והקיאו ורעדו עליו, ואוי, הם לא הסתכלו עליו. העיניים שלהם לא היו עליו מבוקר עד ערב, תמיד מצפות שיביט בחזרה בכוח, בהתנגדות ובביטחון, שתמיד תהיה לו תכנית, שתמיד ימצא דרך, שתמיד יסדר את הכל, לא משנה כמה הכל היה מאוד, מאוד, מאוד לא בסדר (14).
לא, להארי ניתנה תכנית בידי דמבלדור, אבל לא משנה כמה היא הייתה קשה ונוראה, היו לו רחמי הפרטיות כדי לעשות אותה. רק שני חבריו הטובים ביותר היו שם כדי לראות אם הוא מפחד, והם יסלחו לו על כך, כי הייתה ביניהם קרבה שנוויל קינא בה אף יותר.
באופן מוזר, הוא תמיד היה מקובל, אפילו כשנחשב למפסידן מוחלט בעיני כולם, בגלל שהוא ידע שהוא היה חבר טוב. הוא תמיד הקשיב, היה נחמד, מתחשב ומצחיק בלי להיות מוגזם בנוגע לשום דבר, וממש אהב להיות בחברת אנשים. כתוצאה מכך, מעולם לא חסרו לו חברים כדי לשחק טאקי מתפוצץ (15) או כדי להבריז משיעור תולדות הקסם כדי לשחות באגם באחר צהריים חם בסוף מאי, אבל גם מעולם לא היה לו מישהו שבאמת היה יכול לדבר איתו ברמה האישית כמו שראה בין הארי, רון והרמיוני.
עכשיו, החברויות שלו היו עמוקות יותר, מוכתמות בדם ובדמעות, וקשר קטן של חברי צ"ד הבוגרים יותר- הוא, ג'יני, לונה, ארני, שיימוס וחנה- יצרו קשר שבו יתנו את חייהם אחד עבור השני ללא היסוס של רגע. ועדיין, הוא הבין, הוא לא יכול היה לבכות מול אף אחד מהם. הוא לא יכול היה לפחד מול אף אחד מהם, כי לא משנה עד כמה הם היו קרובים כמכשפות וקוסמים צעירים, לא משנה כמה אהב את כולם בדרכם, הוא עדיין היה המפקד שלהם.
זה אולי היה ההבדל הגדול ביותר שבגללו קינא בהארי. הארי היה מרופד, מיועד, נבחר, אחראי מבחינה גדולה וקוסמית, אבל לא נראה שהיה צריך לבצע את כל הבחירות היומיומיות של הפיקוד. זה מנוסח חזק מדי או לא מספיק? מי יהיה בחזית? לשים אחים ביחד כי הם ילחמו טוב יותר, או להפריד ביניהם כי יהיו הרוסים מכדי להילחם אם יאבדו אחד את השני? כמה כאב הוא יותר מדי עבור בן אחת-עשרה לסבול לפני שאתה מתכנן חילוץ? אם ככה, את מי שווה לסכן? הבחירות הללו היו צריכות ניתוק רגשי, וגם היו צריכות אמון, ובגלל שתי הסיבות הללו, הוא לא יכול היה להראות חולשה. הוא היה צריך להיות מוכן לשלוח את כולם למות, והם היו צריכים להאמין שהוא לא חשב פעמיים.
זה לא היה הוגן. עכשיו הייפחות יצאו, שקטות ורדודות, וגרמו למי האמבטיה לנוע מול חזהו. זה לא היה הוגן. כל מה שרצה היה הפסקה, הקלה מהכל, סיכוי ללכת להרפתקה לא מזיקה כדי לחגוג את אהבתם של חבריו, לבלות קצת זמן עם חנה, וללכת הביתה, הביתה לסבתא ולמימזי ולחדר השינה שלו ופשוט להירגע. במקום זאת זה היה דם במקלחת ושני ילדים על שולחן המטבח מתחת עם תריסר אנשים שמנסים להציל את חייהם.
ובעצם, זאת הייתה אשמתו. האם לא ידע עמוק בתוכו שקולין צדק בפעם הראשונה ששיער את מה שיקרה להוריו? האם לא ידע שרוב הסיכויים הם שהאחים קריווי יצטרכו לדאוג לעצמם? אבל הוא השתפן. הוא לא רצה להתעסק עם זה, אז הוא פשוט נתן לו את הכתובת והלך עם חבריו כשהשאיר את שומר-הסוד שלהם ואחיו ההמום בן הארבע-עשרה לטפל בדברים לבדם. זה לא היה מקובל.
כוננות מתמדת. זה היה מה שעין-הזעם מודי לימד אותם, והאם לא היה היחיד שידע שזה יבוא? נכון, זה היה אוכל מוות שהתחזה להילאי הזקן, אבל זה עבד רק בגלל שעין-הזעם בעצמו השתמש באותה הגישה. מודי היה הקוסם שאימן את הוריו, וסבתא תמיד אמרה שהוא הניגוד הנערץ והפיקח לנכדה השכחן. המלחמה משמעה כוננות מתמדת, לא להוריד מגננה. בגלל שאז האויב שלך יתקוף.
הוא לא יכול היה לעשות זאת. האמבטיה התקררה עכשיו, ונוויל פתח את הפקק ברגלו, ופקח את עיניו כשראה את המים האדומים מתערבלים, לפני שעמד ושטף את עצמו במטח מים קר כקרח מהברז. זה הפסיק את הבכי, הוריד את הדמעות, והוא הניד בראשו, רועד כשיצא מהאמבטיה ולקח את המגבת מהמראה.
"... ואני באמת -"
"סתמי, או שאשבור אותך." המילים היו מספיק חזקות כדי שהמראה תעצור פתאום, ורק תשקף את בבואתו בחזרה אליו בלי עוד מילה.
הוא לא יכול היה לעשות את זה. הוא לא יכול היה להמשיך להיות מוכן כל כך עוד שישה חודשים, ושמרלין יעזור לכולם אם זה ימשך עוד יותר זמן מזה. זה היה ממש מפליא, הוא חשב, שסבתו בכלל זיהתה אותו כשירד מהרכבת. שיערו היה מספיק ארוך עד שהתחיל להסתלסל, באזור עיניו ובצווארו, וכמה שיערות אפורות, שבאופן מוזר לא הפתיעו אותו למרות שהיה בן שבע עשרה, הופיעו בשיער החום מסביב לרקות. תווי פניו היו חדים יותר, ברורים יותר ממה שזכר אי פעם, לסתו קשה, עצמות לחייו בולטות ועיניו שקועות מעל עיגולים כהים משבועות של שינה מועטה, אם בכלל, וסיוטים כשהצליח להירדם.
נוויל פתח את ארון התרופות. עם שישה גברים בבית, הוא ידע שהיו מספיק תאונות בגילוח כך שלוויזלים בטח הייתה אבקה נגד דימום שיוכל למרוח על כתפיו המעקצצות לפני שילבש את הבגדים הישנים של ביל שאדון וויזלי נתן לו, אבל כשחיפש במדפים הקטנים, אצבעותיו נעצרו על בקבוק מאובק רחוק מאחור. התווית הכריזה שזהו שיקוי הרגעה שנרשם לפני חמש שנים, והיו עליו סימן העצם והשרביט הצלובים של בית המרקחת של הקדוש מנגו. לשימושו של מר פרסיבל (16) וויזלי לצורך הרגעת עצביו במהלך מבחני הכשיפומטרי, לא יותר מחצי אונקיה ליום.
הוא הרים את הקבוק, וסובב אותו בידיו בהרהור. אם הוא נרשם בגלל מבחני כשיפומטרי, הוא לא יקהה את שכלו, אבל אולי ירגיע את עצביו מספיק כך שלא ירגיש את כל זה חזק כל כך, שזה לא יכאב כל כך הרבה. אולי זה אפילו יעזור לו לישון. הוא ידע שסבתא שלו תשתגע אם תדע שהוא שוקל לקחת תרופות במרשם ללא עצה של מרפא, אבל הוא לא בדיוק יכול היה ללכת לקדוש מנגו עם בעיותיו, וזאת באמת הייתה שנת הכשיפומטרי שלו, משהו שלא בדיוק הקל על הלחץ שלו עם כמות שיעורי הבית שהיה צריך לטפל בה בנוסף לצ"ד.
בקושי נשאר נוזל בתחתית הבקבוק, והוא הושיט את ידו לשרביטו ששם בצד האמבטיה וטפח על הזכוכית. "ריסאשייט (17) ." הנוזל התרחב, ומילא את הבקבוק עד לפקק, והוא פתח אותו ורחרח את תוכנו בזהירות. ריח מרגיע להפליא, כמו תה ולבנדר וזוהרה החם של אש מילא את נחיריו, והוא עצם את עיניו וקירב את הבקבוק לשפתיו.
השיקוי היה ישן, אז הוא הרשה לעצמו לגימה עמוקה מאוד, במחשבה שחצי אונקיה לא תספיק לאחר כל השנים, ושמה שהוא נלחם מולו היה הרבה יותר מהשאלה אם יוכל לקבל את העבודה שרצה. זה היה מתוק וקצת חריף, ופיו וגרונו דגדגו לרגע כשפקק שוב את הבקבוק ושם את הבקבוק בכיס חבוי בגלימה. הוא לא יחסר, לא כשהיה מאובק כל כך וכשפרסי עזב מזמן.
הכל נראה הרבה יותר קל עכשיו. תחושת האחריות המוחצת הוקלה, ובמקומה, הוא הרגיש מתאים לחלוטין למשימה. הזיכרונות של גלימותיו המדממות של קולין היו רק תמונות עכשיו, והוא ידע את הטעויות שעשה, ושקל את פעולותיו בניתוק קריר שהיה חופשי באופן נפלא.
הוא הרים את בגדיו הישנים של ביל, ושם אותם בלי להרגיש את הכוויות שהאמבטיה השאירה. קולין היה בידיים טובות, ואם ימות, חנה תהיה מחליפה מצוינת בתור שומרת-סוד, גם בגלל רגשותיה אליו וגם בגלל הנאמנות של הפלפאף שגילה שמזלזלים בה כל כך. צ"ד ימשיך, הוא ימשיך, ולא צריך שמישהו יחלוק איתו את הנטל, כי בעצם, זה לא היה כל כך כבד אם לא היית צריך לשאת את הכאב יחד איתו.
OOO
כשהיה לבוש וסירק את שיערו, הבין נוויל שהיה די רעב עכשיו כשדרישות הקיבה שלו לא הוקהו בידי הכאב של אירועי היום. הוא ירד למטה אל המטבח, וקיווה שמצבם של האחים קריווי התייצב מספיק כדי שמישהו ייתן לו קערת מרק או פרוסת לחם, אבל ג'יני פגשה אותו באמצע גרם המדרגות, תופסת בשרוולו ומושכת אותו אל הסלון במבט לחוץ על פניה. "עמדתי לקרוא לך," היא אמרה. "קולין ער! הוא פה."
הסלון היה קטן וקצת עלוב, אבל הייתה בו תחושה ידידותית וחמימה, שהתחזקה בידי זוהרן הרך של מנורות השמן על הקירות וחמימות האש שהטילה אור זהוב על המספר המפתיע של האנשים שהצליחו להידחס אליו. נוויל זיהה את רמוס לופין, מצולק וכחוש מתמיד, אבל מחייך כשישב על הרצפה עם המכשפה בעלת השיער הוורוד שהתכרבלה בחיקו, כשאדון וגברת וויזלי חלקו את הספה עם המקמילנים; סוזן הייתה על הברך של ארני, מלטפת את שיערו ברוך, כשחנה ישבה על הרצפה ליד לי ג'ורדן.
אולם כורסה ישנה ופרומה משכה את תשומת ליבו. קולין היה מכורבל שם, עטוף בכל כך הרבה שמיכות עד שגופו הרזה הפך לגוש חסר צורה, אבל עיניו הכחולות זהרו בעוז ובחיות מפניו שעדיין היו חיוורים, והוא חייך. נוויל הרגיש תחושה מוזרה עמוק בבטנו, כאילו איפשהו, מישהו אחר חווה התפרצות גדולה של הנאה והקלה, אבל רק חיוך קטן הופיע על פניו. "קולין…" הוא היסס, "... אתה… הם מצאו את היד שלך?"
הילד הרים את זרועו הימנית מהשמיכות, מחזיק אותה במבט כמעט נבוך על פניו. היד הייתה שם, בלי סימן של צלקת על פרק היד החבול, אבל משהו לא היה בסדר, כמעט כאילו הזרוע פוסלה במדויק משעווה ולא מבשר ודם. "לא, אבל אני מרגיש יותר טוב, באמת. הצלתם את החיים שלי."
נוויל היטה את ראשו בסקרנות. "אבל אם הם לא מצאו אותה-?"
"עשינו מה שיכולנו כדי לגדל אותה מחדש," המכשפה בשיער הוורוד משכה בכתפיה, "אבל הבעיה היא שאנחנו הילאים, לא מרפאים, וכנראה שאני יכולה ליצור רק זוג ידיים אחד בכל פעם…" היא ליטפה את בטנה, ובפעם הראשונה, נוויל שם לב שגלימתה נמתחה סביב עגלגלות מסוימת שם.
קולין החזיר את ידו אל מתחת לשמיכות. "זה בסדר, גברת לופין," הוא אמר במהירות, "אני לא -"
"היי! אל תקרא לי ככה!" היא מחתה. "זה גורם לי להרגיש עתיקה וענקית! טונקס זה עדיין בסדר, אמרתי לכם."
גברת וויזלי צחקה, ונופפה באצבעה עם זוהר מתגרה בעינייה. "נו, דורה, את לא ענקית, את אפילו לא בחודש השישי. היית צריכה לראות אותי עם התאומים… אמרתי לארתור שאם אגדל יותר, הבטן שלי תזדקק לכתובת ינשופים משלה."
ג'יני חייכה, שוכבת על בטנה על השטיח ליד הלופינים. "העניין הוא," היא החוותה לעבר קולין, "שהם גידלו אותה מחדש, אבל הם לא יכולים להפעיל אותה, והם לא יודעים למה, אז כרגע, זה בערך קישוט לזרוע שלו."
"אני שמאלי בכל מקרה, אני עדיין יכול לעשות קסם כמו שצריך," אמר קולין בהתרסה. "והם אמרו שמרפאים אמתיים יוכלו לעשות עם זה משהו ברגע שיהיה בסדר לחזור לקדוש מנגו, או אם מדאם פומפרי תסתכל על זה כשנחזור לבית הספר."
"זה טוב לשמוע," אמר נוויל בקרירות, "אבל לא הכול בסדר, קולין. כמעט מתת, ולא הייתה סיבה טובה לכך. מה שעשית היה ממש טיפשי, ואתה יושב שם ומחייך כאילו הכול היה משחק. החבר הכי טוב שלך בטח נרצח בידי אוכלי המוות, דניס- טוב, אני לא יודע איפה הוא- והיית ככה קרוב לשבור את כישוף הפידליוס כשאנחנו מפוזרים בכל המדינה וממש פגיעים (18)."
קולין נראה כאילו חטף סטירה, סומק ורוד מופיע בלחייו כשפיו נפער בתדהמה. "אני… אני… אני מצטער," הוא מלמל בחולשה. "ד-ד-דניס שוכב למעלה וס-ס-סטרג'יס (19) שומר עליו. עוד בחור מהמסדר. הם תיקנו את הראש שלו."
"מה רצית שיעשה, נוויל?" הזדקפה ג'יני , עיניה החומות מבזיקות בעוז. "לשבת ולתת לאוכלי המוות לקחת אותם כי הוא לא עבר את טסט ההתעתקות שלו עדיין?"
"לא, אבל השטות הזאת שהוא ניסה להסתיר כמה הוא גוזרר לא ניתנת לתירוץ." למרות כעסה של ג'יני והכאב והתדהמה על פניו של קולין, נדהם נוויל מכמה שהרגיש רגוע, איך הצליח להסביר בקלות את ההיגיון הפשוט של המצב. "אתה שומר-הסוד. כשהסברתי לך את זה, אמרתי לך שאולי זה אומר שתצטרך להקריב משהו, כולל את אחיך. אמרת שהבנת, אבל כשהגיע הזמן, עמדת בצללים וכמעט דיממת ל- לא, עזוב, באמת דיממת למוות, ואתה יושב פה עכשיו רק כי ארני ואני דחפנו קצת מהדם שלנו אליך כדי להחליף את מה שנתת לו לדלוף בחצי מהמרתף ההוא ועל כל הבגדים שלך. אני רוצה לדעת למה לא כדאי לי לבטל את הפידליוס עכשיו ולבחור במישהו אחר."
הבעת פניו של קולין הייתה הרוסה. הוא התכווץ בשמיכות והסתיר את ראשו, רק קווצת שיער זהובה נראית כשתגובתו נשמעה מבעד לשכבות. "לא התכוונתי לאכזב את כולם. פשוט… לא חשבתי… אמא ואבא שלי… ואחי… ואני פשוט… אני לא רציתי להאמין שדיממתי כל כך הרבה…"
"איבדת יד!" נחר נוויל. "היית צריך להבין את זה כשדיממת על כל התלבושת עד הברכיים."
השמיכות התחילו לרעוד, וקולו נשמע מאוד קטן. "אני לא אעשה את זה שוב."
"ממש לא. יד, חיים, והזדמנות... רק אחד מכל אחד מהם נשאר לך."
ארני סימן לסוזן לקום מברכו, והזעיף את פניו כשנעמד וצעד אל נוויל, "חכה רגע אחד, חברי הטוב… אתה באמת קשוח מדי עם הילד המסכן. הוא רק איבד…"
"כולנו עומדים לאבד, ארני, וחלקנו כבר איבדו." הוא החווה בענייניות למקום שבו חנה ישבה, ושם לב רק במעורפל לכך שמאיזושהי סיבה, גם היא נראתה כועסת. "זה לא יעזור להגיד שחנה איבדה את אמא שלה אם היא נכשלה בתפקיד, או כי איבדתי את ההורים שלי, או שהארי איבד את שלו, או כל אחד אחר, למען האמת. קולין נכשל, והוא יצטרך לפצות על זה ולזכות שוב באמון שלי, וזה באמת כזה פשוט."
כשהוא מסופק מכך שהסביר דברים כמו שצריך, נוויל הסתובב אל גברת וויזלי. "עכשיו, אני לא מתכוון להטריד אתכם, אבל לא אכלתי כמעט שתיים-עשרה שעות. אכפת לכם אם אני אקח שאריות או משהו מהמטבח?"
דממה מוזרה נפלה על הסלון, וגברת וויזלי החליפה מבט מאוד ארוך ומשמעותי עם בעלה לפני שהנהנה. "ברור, חמוד. ארתור יביא משהו. רק תן לו רגע."
אדון וויזלי קם ועבר לידו בלי מילה אל המטבח. הוא חיכה בסבלנות, מודע לאווירה המשונה שרבצה עליהם, והצלילים היחידים היו פצפוץ האש והמשיכות באף של קולין מתחת לשמיכות, כשהוא מנסה ונכשל להסתיר שהוא התחיל לבכות. חנה קמה על רגליה, רכנה מעל הכורסה וליטפה עם ידה את הגב הקטן במעגלים עדינים. היא מלמלה לילד משהו שהיה מרגיע וחסר משמעות ואימהי, אבל עיניה היו על נוויל, בורקות כמו הלהבות הירוקות של אבקת פלו.
לבסוף, דלת המטבח נפתחה, ואדון וויזלי שרבב את ראשו בחזרה אל הסלון. "אם תוכל לבוא, בן…?"
נוויל הלך אחריו אל המטבח, אבל ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, מישהו תפס אותו, ויד חסונה סתמה את פיו כשזרועות חזקות מאוד משכו אותו לאחור, מחזיקות את זרועותיו מאחורי גבו עד שצרחו בכאב. שרביטו היה לכוד בכיסו, הוא היה חסר אונים, ובאופן מוזר, הוא לא הרגיש לחוץ, מוחו פשוט עבר על האפשרויות והחליט שעדיף לא להיאבק עד שיבין טוב יותר את מצבו.
אדון וויזלי עמד במרחק קטן ממנו, שרביטו מושט ומצביע ללא היסוס על גרונו של נוויל, עיניו הנעימות מצומצמות באותו מבט בוער וחד שהיה מוכר לו מהתפרצויות הזעם של ג'יני. "מי אתה?" הוא לחש בכעס.
"נננול לובומם," הוא מילמל תחת היד המרסקת, אבל תשובתו היחידה הייתה הנהון, וסובבו אותו, והוא נדחף אל קיר המטבח כשמישהו הפשיל את שרוולו מאחוריו, והוא הרגיש את השרביט נחטף מכיסו.
"דובדבן ושיערות חד-קרן, 30 סנטימטר… זה שלו." הכריז אדון וויזלי, ואז הייתה טפיחת שרביט על זרועו השמאלית. "מורסמורדרה רבליו (20) !" נוויל צעק צעקת כאב ותדהמה כשזרועו עקצצה, והוא הרגיש כאילו העור מבעבע ונמס כמה שניות ארוכות לפני שנרגע, והשאיר אותו מזיע ומתנשף מהתחושה הנוראית.
עוד קול נשמע מאחוריו ממי שהחזיק אותו, והוא זיהה אותו כקולו של הקוסם הגבוה והשחום שהיה במטבח לפני כן, אבל לא היה בו שום דבר מרגיע עכשיו; במקום זאת הוא נשמע מאיים, אפילו אפל. "אז הוא לא אוכל מוות… אבל יש הרבה קוסמים בלי האות שעדיין אינם חברים שלנו." נוויל הרגיש נשימה חמה על עורפו כשהקוסם רכן קרוב, מסובב את זרועו עד שחרק בשיניו מול הכאב הנורא בכתפו הדואבת. "כדאי שתגיד לנו משהו שישכנע אותנו מי אתה, חבר, או שאצטרך לקרוע אותה, והיא עדיין לא תהיה שם כשהפולימיצי יפוג."
כשהוא אסיר תודה על כך שמוחו עדיין היה צלול מרוב פחד, הוא נשם נשימה עמוקה מעבר לכאב בזרועו. "יש צלקת…" הוא לחש, "על הזרוע שלי- חדשה, בערך שניים-עשר סנטימטרים. רמוס לופין שם אותה שם בחודש שעבר. הוא היה חייב לקחת דם כדי לשטות באנשי הזאב האחרים כשהציל אותי ואת ג'יני ואת לונה ביער האסור." הלחץ קצת הוקל, והוא המשיך. "וג'יני… היא לובשת את הפיג'מה הישנה של רון, הכחולה והלבנה… והיה לה יומן בשנה השנייה- כלומר, הראשונה שלה- שפעם היה שייך לאתם-יודעים-מי… ורון פעם הלך מתוך שינה, אבל כבר לא כמה שנים, ו…"
"זה מספיק. תודה, קינגסלי, אתה יכול לשחרר אותו… הוא מי שהוא אומר שהוא," אמר אדון וויזלי ברוגע.
הידיים שחררו אותו, ונוויל התרחק מהקיר, מיישר את גלימותיו המקופלות כשהסתכל על הקוסם שריסן אותו בסקרנות. "קינגסלי… שאקלבולט?" הראש השחום והקירח הנהן. "בחיי," עיניו של נוויל התרחבו קצת, "אתה מפורסם. כנראה אני לא צריך להתבייש אם אתה תקפת אותי. ריססנו בכל בית הספר כשהורדת את אוכלי המוות האלו… שלושה, והם אומרים שארבעה רדפו אחריך."
"חמישה," תיקן אותו שאקלבולט. "אני נהייתי די לא אהוד במשרד בגלל זה, וזאת סיבה אחת בגללה אנחנו לא רוצים שיהיו כאן אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם." הוא החליף מבט עם אדון וויזלי, ואז הטה את ראשו בחזרה אל הדלת. "תקרא לי אם תצטרך אותי, ארתור."
"כמובן." אדון וויזלי חיכה בסבלנות עד ששאקלבולט עזב, ואז שילב את זרועותיו, ובהה בנוויל.
ניצוץ קטן של כעס בגלל מה שקרה הבזיק בערפול, והוא קימט את מצחו. "אני מקווה שיש לכם סיבה לכל זה, בהתחשב בזה שסיכנתי את עורי כל השנה כדי לעזור לכם להילחם באתם-יודעים-מי והחבר'ה שלו?"
"למען האמת, מר לונגבוטום," הגיב אדון וויזלי בחדות, "לא חשבנו שאתה יכול למה שעשית שם עם קולין."
נוויל משך בכתפיו. "הוא עשה שגיאה רצינית בשיפוט והגיעה לו נזיפה."
"אולי כן, אבל האיש הצעיר שהארי והילדים סיפרו לי עליו- שלא לדבר על האיש הצעיר שהגיע למטבח שלי מוקדם יותר אחר הצהריים- לא היה מטפל בעניינים כל כך… טוב, כל כך באכזריות." הוא עצר וחשב. "ואני לא יכול לחשוב על מישהו שהיה יכול להיות כל כך רגוע אחרי שכמעט ירדה לו היד בגלל ההילאי הכי מאיים מאז עין-הזעם."
אדון וויזלי צעד קדימה, רכן קרוב לפניו של נוויל ורחרח, אפו הארוך מתנשם. "טוב, זה לא אלכוהול, אבל יש משהו." הוא שילב את זרועותיו. "עכשיו, אתה עומד להגיד לי מה לקחת, או שנחזיר את קינגסלי, וניקח ממך קצת רוק בדרך לא מכובדת ונבדוק אותו על שיקויים אם תרצה ואם לא?"
"אתה לא תעז!"
"אם אתה מתעסק במי-יודע-מה ומחליט החלטות על החיים של הבת שלי, כדאי שתאמין שאני כן," הוא ענה בחומרה.
נוויל שילב את זרועותיו על החזה שלו במגננה וצעד לאחור. "כלום."
הייתה הפסקה של רגע, ואז אדון וויזלי ממש צחק. "אתה יודע, אני לא יודע מה סבתא שלך נותנת לך לעשות, אבל אני גידלתי שבעה ילדים, ואני חושב שכולם היו שקרנים יותר טובים ממך… אלוהים, אני חושב שפרד וג'ורג' ניצחו אותך כשהיו בוגרים מספיק כדי לזכור את השמות שלהם."
כשהוא מבין שהפסיד בקרב, נאנח נוויל והושיט את ידו אל כיס גלימתו, הוציא את הבקבוק הקטן והרים אותו בידו. "רק זה," הוא אמר, "וזאת האמת."
כשהוא לוקח את הבקבוק, הסתכל אדון וויזלי על התווית לכמה רגעים, הבעת פניו לא ברורה. לבסוף, הוא הנהן, ואז משך כיסא משולחן המטבח והחווה אליו. "שב, ואני אביא לך משהו… אמרת שאתה רעב?"
"כן…" הוא התיישב, מסתכל על הקוסם הבוגר בבלבול. "אתה לא כועס?"
"מניסיוני," נשמעה תגובתו, כשאדון וויזלי הוציא כיכר לחם והתחיל לחתוך פרוסות עבות לצלחת הקטנה, "כשמישהו מנסה להסתיר משהו, הם כבר יודעים שזה לא בסדר, אז להרצות לך על זה יהיה בזבוז זמן, ואני לא אבא שלך, אז אני לא יכול להעניש אותך על מה שעשית אפילו אם הייתי רוצה. אבל אני לא רוצה, לא באמת." הוא הסתובב אליו, שם את הלחם וצנצנת מרמלדה על השולחן לפני שחזר למזווה. "אם לקחת את זה הלילה, אז אני מניח שהייתה לך סיבה די טובה, או שלפחות הרגשת ככה."
נוויל הנהן באיטיות. "לא חשבתי שאני… כלומר, זה פשוט... אני יודע שזאת אשמתי, מה שקרה לקריווים. קולין אמר לי שהוא חשב שההורים שלו אולי נהרגו, ונתתי לו ללכת לשם לבדו, רק כי לא רציתי להתעסק עם זה. רציתי ללכת עם ארני וסוזן, ואז לחזור לסבתא לחג המולד ורק להעמיד פנים שהמלחמה לא מתרחשת קצת זמן, אבל שניהם כמעט מתו בגלל זה."
"זה בטח קשה לך, להרגיש שיש לך כל כך הרבה אחריות על כל כך הרבה אנשים." אדון וויזלי התיישב, ודחף קערה מהבילה של נזיד וכף אליו. "ג'יני סיפרה לי על מה שעשית עם צ"ד, וזה נשמע כמו דבר מדהים שלקחת על עצמך. לא רק מה שעשית מול סנייפ והקארואים כדי לשמור על התקווה של כולם, אלא זה שיצרת יחידת הילאים משלך בבית הספר."
פיו היה מלא בנזיד מתובל, אז נוויל משך בכתפיו ובלע. "הארי התחיל את זה. אני רק המשכתי את זה, וג'יני עזרה הרבה מאוד. אני לא יכולתי לעשות את זה בלעדיה ובלי לונה וארני."
"לפי מה שאמרו לי, הארי הקים כיתה חלופית קטנה כדי ללמד התגוננות מפני כוחות האופל כשאמברידג' חיבלה בנושא. אתה מאמן חיילים, ואתה מתכונן להוביל אותם בקרב בסוף השנה. בפעם האחרונה ששמענו על צ"ד, זה לא היה בגלל שהבת שלנו רצתה לוודא שהיא תגיד שלום אם יקרו דברים מוקדם ממה שתכננתם." קולו היה יציב, אולם הייתה עצבות עמוקה בעיניים הכחולות.
"אתה חושב שאנחנו לא צריכים?" שאל נוויל.
"אני חושב שאתם לא חייבים." נאנח אדון וויזלי עמוקות, "לרוע מזלי, כשהיא סיפרה לנו למה אתם החלטתם להילחם, מולי ואני לא מצאנו שום דרך להתווכח עם זה." הוא שתק לרגע, וצפה בנוויל אוכל, ואז נעמד ומשך בקבוק של וויסקי-אש מהארון ושפך שתי כוסות קטנות, כשהוא מחליק אחת אל נוויל ולוקח את השנייה. "אתה לוקח משא של גבר, אני יכול להציע לך משקה של גברים לשיחה הזאת. אלוהים יודע שאזדקק לזה."
הוא לגם לגימה איטית מהנוזל בצבע הענבר, ואז התחיל שוב, נימת קולו קודרת. "אני לא עומד להעמיד פנים שאני יודע מה אתם עוברים, זאת התנשאות שגורמת לילדים לבצע סילנסיו על כל מה שיוצא מפיו של מבוגר, כי הם יודעים טוב מאוד שאף אחד לא יכול להבין באמת את הלב של השני. אבל אני כן מבין למה חשבת שלהרדים את הכל יהיה רעיון טוב. בפעם האחרונה שאתה-יודע-מי היה בשלטון, מולי ואני איבדנו כמעט את כל החברים שלנו, שלא לדבר על שני האחים שלה (21), אבא שלי ושני האחים שלי (22)."
"הפעם, יש לנו אפילו יותר להפסיד… חוץ מאחד את השנייה, כמובן. ביל כבר נפצע, והוא עדיין במסדר. צ'ארלי עדיין עובד עם דרקונים ברומניה, וזה מספיק מסוכן, אבל הוא גם משתמש בזה שהוא דובר שש שפות כדי לנסות לרגל עבורנו ולספר לנו אם דורמשטרנג (23) עוברת לצד שלהם. פרסי לא דיבר אתנו כבר כמעט שנתיים, אבל הוא עובד במשרד והוא ממשפחה ידועה של בוגדים-בדם. אנחנו שומעים מהתאומים אולי פעם בחודש כשהם אומרים לנו שהם עדיין לא נתפסו בידי תריסר אוכלי המוות שמונו להרוג אותם במיוחד. רון נמצא איפשהו עם המטרה המהלכת הכי גדולה בעולם הקוסמים, וג'יני אתך, מתכוננת לקרב לחיים או למוות בסוף השנה. מולי ואני יודעים שלא נראה את הקיץ עם כל הילדים שלנו בחיים, וזאת האמת הברורה.
"כולנו יודעים שזה חייב לקרות, ואנחנו נתנו להם את ברכתנו ואת העזרה שלנו מתי שנצטרך, אבל כל יום כשבאים הינשופים, מולי ואני עדיין בוכים." עיניו הכחולות היו יותר פתוחות מכל מה שנוויל ראה אי פעם ממבוגר, והרגיש די צנוע.
"איך אתה עומד בזה?" הוא שאל בשקט. "כלומר, יש לי את סבתא, ויש לי חברים שאני אוהב, ואני חושב שאני באמת מאוהב בחנה, אבל זה בטח נורא יותר כשאלו הילדים שלך."
הוא צחק קצת מזה. "אני מקווה שתגלה יום אחד. לא, לא זה שהילדים שלך בסכנה, רק זה שיש לך אותם." אדון וויזלי לגם עוד קצת מהוויסקי-אש. "אנחנו עומדים בזה כי יש לנו מישהו לחלוק את זה איתו. זה הדבר המדהים בנוגע לאהבה ולכאב, וזה משהו שאבי לימד אותי. האהבה ממשיכה לגדול ככל שאתה מחלק אותה, אבל הכאב נחתך בחצי כל פעם שאתה מחלק אותו."
"כן," נוויל הושיט יד אל כוסו, והכין את עצמו אל הכווייה הראשונה כשלגם לגימה זהירה, "אבל לך יש את גברת וויזלי. חנה ואני לא כל כך קרובים עדיין."
"מה עם סבתא שלך?"
“סבתא?" הוא עצר, שקל את זה, ואז הניד בראשו. "סבתא ואני… זה די מסובך. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה, אבל היא אף פעם לא הייתה הורה עבורי, ואני לא חושב שאי פעם הייתי ילד עבורה. חשבתי שזה היה בגלל שלא הייתי טוב מספיק, אבל זה לא זה. זה…" הוא היסס, מחפש מילים. "אנחנו כמו חברים מאוד טובים ומורה ותלמיד וכמעט בעל ואישה בכמה דרכים, כי אנחנו כל מה שיש אחד לשנייה, אבל אנחנו לא ממש קרובים בסופו של דבר. יש את המרחק הזה בינינו שהופך את הכל לכמעט, ואני חושב שזה אבא שלי."
"אבא שלך?" שאל אדון וויזלי.
"אני לא חושב שהיא יכולה להסתכל עליי בלי לחשוב עליו, ואני חושב שזה כואב לה יותר מדי כדי להתקרב, אבל אני עדיין כל מה שנשאר לה ממנו. קצת כמו אח… אתה צריך אותו כדי להתחמם, אבל אם תתקרב יותר מדי, תישרף." הוא לגם עוד לגימה, ואז פרש את ידיו, מנסה להסביר את מה שמעולם לא אמר לפני כן.
למזלו, נראה כאילו אדון וויזלי הבין, והוא הנהן. "ואין לך אף אחד בבית הספר שקרוב אליך כמו רון והארי?"
"לא ממש. הייתי אומר שארני ושיימוס הם הכי קרובים אליי מהגברים, אבל הם קצינים שלי, אז אני לא יכול להגיד להם אם אני נלחץ מהפיקוד. ו…" הוא הסמיק, "...טוב, זה לא סוג הדברים שאתה מדבר עליהם עם בחורה אם היא לא אשתך, במיוחד אם אלו זיכרונות של דברים נוראיים, וכולם גם בצ"ד. ואני הצעיר במשפחה שלי בערך בעשר שנים, אז אני בקושי מכיר את הדודנים שלי."
"אז אני מבין למה לקחת את התפקיד. זה יותר מדי לבקש מכל אחד אחר להתמודד איתו." לא הייתה ציניות במילים, ונוויל הרים גבה ספקנית.
"הארי מתמודד עם יותר מזה."
"להארי יש את רון ואת הרמיוני, היה לו את דמבלדור, את סיריוס, ועדיין יש לו גם אותי ואת מולי. אז אפילו אם היה לו פי שניים מהמעמסה, עדיין היה לו שליש משלך אחרי שהוא חילק אותה לשישה אנשים." הוא אמר זאת כאילו הם המשפחה של הארי, והבלבול על פניו של נוויל לא ברח מהמבט החכם מאחורי המשקפיים הקטנים.
"אתה יודע, כשהתחלנו להוליד ילדים, מולי ואני החלטנו להמשיך עד שיגמר לנו המקום בלב לעוד ילדים. זה היה רעיון נפלא, אבל אני לא ממש ממליץ עליו, כי נגמרו לנו המקום בבית והמשכורת שלי מהר הרבה יותר." הוא צחק, ונוויל מצא את עצמו מחייך בחזרה. "אבל הדבר המצחיק הוא," המשיך אדון וויזלי, מסובב את הכוס בידו כדי לראות את הוויסקי מצפה את צידיה בפסים זהובים ודקים, "שהגורל נתן לנו עוד שלושה- הארי הוא עוד בן עבורנו, הרמיוני ופלר הן ממש עוד שתי בנות- ועדיין לא נגמר לנו המקום." הוא הרים את מבטו, והסתכל בעיניו של נוויל.
"אם אי פעם תרגיש שהדברים הם יותר מדי שוב, נוויל, תמיד תוכל לשלוח מכתב. תשמש באחד מהעטים המקודדים, תתן אותו לג'יני, היא יודעת איך להעביר אותם אלינו. ואם אתה ממש מרגיש שאין עוד דרך, אתה מבוגר." הוא הוציא את הבקבוק של התרופה של פרסי מכיסו ושם אותה על השולחן ביניהם. "אבל אני מתחנן בפניך שתהיה ממש זהיר."
נוויל מצמץ, נדהם. "אתה נותן לי את זה בחזרה?"
"אני מעדיף שלא תרגיש שום דבר מאשר שתהיה כל כך עמוס עד שתעשה משהו ממש פזיז. אבל," הוא הרים אצבע בחומרה. "ברגע שזה ייחלש ותוכל שוב להרגיש, אני רוצה שבאמת תחשוב על מה שעשית לקולין שם. פגעת מאוד בילד הזה. הלב שלך הוא כלי חשוב בפיקוד כמו הראש שלך… לפעמים, אני חושב שדמבלדור היה צריך לזכור את זה לעיתים קרובות יותר כשהתעסק עם הארי, כי היה שם הרבה כאב לא נחוץ, אבל זאת לא הנקודה."
הוא חשב על המבט שבור-הלב של קולין, ומתחת לריקנות הנינוחה, משהו קר ומבויש החליק דרך בטנו. נוויל הסתכל אל השולחן המשופשף, והתעסק עם הכוס שהייתה כמעט ריקה. "אני מבין. אני לא אעשה זאת אלא אם… אתה יודע. אלא אם אני ממש אאבד את זה."
"אני חושב," אדון וויזלי אמר בשקט, "שזה אולי לא יקרה כל כך הרבה אם יהיו לך אפשרויות."
"כן." הוא נעמד, והשאיר את שארית הוויסקי ליד הקערה הריקה שלו, אבל שם את הבקבוק בכיסו כשפנה אל הדלת. "תודה על האוכל, אדון וויזלי."
חיוך חמים הופיע בתמורה. "תקרא לי ארתור, בבקשה."
"ארתור." השם הרגיש קצת מוזר על שפתיו, כי הוא לא היה רגיל להשתמש בשמם הפרטי של אנשים מבוגרים יותר ממנו, אבל הוא גם הרגיש הרבה יותר מתאים מאשר הרשמיות הקרירה. הוא שם יד על הידית, ואז הסתובב בחזרה עם חיוך חלש ועייף. "אני מקווה שלא יהיה לך אכפת אם יש עוד דבר אחד שאני רוצה לאכול הלילה."
הגבות הג'ינג'יות התרוממו בסקרנות. "אתה רוצה עוגה?"
"לא," נאנח נוויל, "יש שם תשעה אנשים שהייתי ממש סקרוט כלפיהם, ואני חושב שאני צריך לבלוע צפרדע."
(1) סה"כ מדובר במחשב.
(2) כנראה הסמל של הרולינג סטונס.
(3) קולין מסביר לבראד את הכול במונחים של מבוכים ודרקונים. מכשפים זה קוסמים, "סדר-טוב" זה סוג של נטייה במשחק (כלומר הכי טוב שיש, לוחם למען הצדק) והם השתגרו כי אין לבראד מושג מה זה התעתקות.
(4) כמו בפעם הקודמת, השמות מומצאים. קצת מוזר שלנוויל קוראים דווקא "אלאסטור"- שמו של עין הזעם מודי. אבל ההורים שלו היו במסדר עם מודי אז זה לא מופרך מדי.
(5) רמת כשיפומטרי- אחרי הבגרות בשנה החמישית, לומדים בשנתיים האחרונות לימודים מתקדמים יותר, רק אם הגעת לציונים מספקים. ארני, לפי מה שנאמר בספר השישי, הגיע לרמה מספיקה כדי להירשם לשיעורי השיקויים.
(6) אנשים אשכרה חישבו את הסיכוי שעירוי דם כזה יצליח. בעיקר בגלל עניין סוגי הדם. שני אנשים תורמים דם? סיכוי של 35% שקולין ימות. סוג הדם הנפוץ ביותר באיים הבריטיים הוא O (תורם לכולם) ואחריו A באנגליה (בסקוטלנד יש 51% עם סוג דם O ובאנגליה 47%). ארני סקוטי ונוויל מיורקשייר, צפון אנגליה. כלומר, יש סיכוי טוב שאחד מהם או שניהם הוא מסוג O (יחד עם סיכוי של 3% שקולין הוא סוג דם AB, כלומר, מקבל מכולם).
(7) אספדיוס- כישוף מקורי, ולפי מה שהבנתי, "אספדה" זה סוג של חרב. הגיוני, כי השרביט הופך למעין חרב.
(8) כישוף מקורי. "דסאוגו" משמעו לשאוב.
(9) ממציאים היסטוריה משפחתית לחנה...
(10) אפונים שורפות- באנגלית Parching Peas, ולא הצלחתי למצוא שם טוב.
(11) בוטראקל- יצור דמוי מקל ששומר על עצים.
(12) מעניין- גם בספר השביעי הארי מתקלח אצל ביל ופלר אחרי חוויה נוראית (הבריחה מאחוזת מאלפוי ומותו של דובי). אבל בעוד שהארי חושב לאט לאט ומצליח לסדר את המחשבות במקלחת, נוויל...
(13) כנראה משהו נפוץ אצל הקוסמים, כי זה אכן קורה הרבה בספרים.
(14) אירוניה- כי הארי עבר כאלה דברים. רון והרמיוני הרגישו רע עם זה שאין לו תכנית (כי דמבלדור לא נתן לו, וזה עצבן אותו ואותם מאוד) ורון ברח בגלל זה. רק בחג המולד הזה הארי היה במכתש גודריק וברח מוולדמורט בעצמו- והוא היה בטראומה והיה בהזיות איזה יום אחר כך, כעס על דמבלדור בגלל גרינדלוולד והעובדה שחלק יותר עם גרינדלוולד מאשר איתו, איבד את השרביט שלו ונאלץ לראות את נגיני יוצאת מתוך בתחולדה בגשוט הזקנה...
(15) טאקי מתפוצץ- משחק קלפים של קוסמים, הקלפים מתפוצצים מתישהו.
(16) בספר החמישי, פרסי מוצג באופן רשמי כרשם בית המשפט בשימוע של הארי, ומתברר שגם שמו המלא הוא פרסי (פרסי איגנציוס וויזלי). למה פרסיבל? כי לכל משפחת וויזלי, פרט למולי ולרון (שתמיד נחשב לאאוטסיידר) יש שמות שקשורים למלוכה הבריטית- ארתור, ג'ינברה (ג'יני, על שם גווינביר- שמה של אשתו של המלך ארתור), וויליאם (ביל), צ'ארלס (צ'ארלי), פרדריק (פרד), וג'ורג'- אז למה שפרסי לא יקבל את שמו של פרסיבל, אחד מאבירי המלך ארתור (ושם אביו של דמבלדור)? רון, באופן מפתיע, נקרא על שם נשיא אמריקני.
(17) ריסאשייט- כישוף מקורי. "סאשייט" אומר "למלא עד שיספיק", "רי" משמעו מחדש, כישוף מילוי מחדש. חשוב לדעת שלפי חוקי גאמפ לשינויי צורה (מוזכר בספר השביעי), אפשר לגרום למשהו להתרבות אבל לא ליצור משהו יש מאין.
(18) כשקוסם שומר-סוד מת, כל מי ששמע את הסוד הופך לשומר סוד. עם כמות האנשים שיודעים את הסוד, דבר כזה מאוד מדלל את הכוח של לחש הפידליוס.
(19) סטרג'יס פודמור- הזכירו אותו קודם, חבר במסדר. דבר חשוב שקרה לו פעם- ביום השימוע של הארי בספר החמישי, הוא היה מתחת לגלימת ההיעלמות במשרד הקסמים כדי לשמור על מחלקת המסתורין. לוציוס מאלפוי הטיל עליו אימפריוס, וניסה לגנוב את הנבואה (תחת פקודותיו של מאלפוי), כי וולדמורט לא ידע שרק הוא או הארי יכולים לקחת אותה. הוא נתפס ונשפט לחצי שנה באזקבאן, כשהוא שומר על זכות השתיקה.
(20) מורסמורדרה ריבליו- כישוף מקורי. "רבליו" משמעו "חשיפה", ו"מורסמורדרה" זה "אות המוות", או במקרה שלנו, האות האפל (זה גם הלחש שיורה את האות האפל לשמיים כשאוכלי המוות רוצחים). בקיצור, לחש שחושף את האות האפל.
(21) למולי היו שני אחים- פביאן וגדעון פרואט (מוזכרים בספר, לא אומרים שהם אחים של מולי אבל בספר השביעי מתברר שכן- מולי אומרת שפביאן לא שמר על הרכוש שלו כשהיא נותנת להארי את השעון שלו במתנה). נאמר שהם היו תאומים (בסרט החמישי רואים תמונה של המסדר והשחקנים של פרד וג'ורג' משחקים אותם). בנוסף, משערים שפרד וג'ורג' קרואים ככה בגלל שהאותיות הראשונות שלהם הן כמו של פביאן וגדעון.
(22) לארתור, לעומת זאת, לא נאמר שהיו קרובים שמתו במלחמה. אם זה מעניין, בסרט החמישי יש אילן יוחסין של משפחת בלק ונאמר שהיו לו שני אחים, ושאביו הוא ספטימיוס וויזלי.
(23) דורמשטרנג- בית ספר במזרח אירופה ללימודי קוסמות. ידוע בגישה מתירנית מאוד ללימודי האופל. המנהל לשעבר, איגור קרקרוף, היה אוכל מוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה